רי"ף מסכת שבועות דף יח
אורך היעור אודיו הוא דקות
3) מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול
4) טען הלוה על השטר מקויים שחציו
פרוע
6) דין שבועה בשם בדורות האחרונים
10) אדם שקיבל על עצמו דבר מה
בבי"ד, האם יכול לחזור בו
11) שיעור כפירה וטענה המחייבות שבועה
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ו
טז] המודה במקצת ונתנו מיד, ואמר: אין
לך בידי אלא כך כ טו) {טז} והילך, פטור משבועת התורה אבל נשבע היסת (וע"ל
סימן פ"ז כל זה).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף ו
טז] והילך פטור כו'. דכיון דנתן לו מה
שהודה בו, הו"ל בהמותר כופר הכל, והכופר הכל כבר כתבתי [סק"ו] טעם דלא
נתחייב בשבועה דאורייתא, דחזקה אין אדם מעיז לכפור הכל, אבל חכמים תיקנו שישבע
שבועה קלה בלא נקיטת חפץ, שיקבל עליו שאינו חייב לו, ושבועה זו נקראת בגמרא
[שבועות מ' ע"ב] ובפוסקים היסת, והוא מלשון "שימה" שחכמים שמו עליו
שבועה זו, ועיין פרישה [סעיף ד'] מ"ש עוד מזה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף א
התובע לחבירו א] ממון או חפץ {א} שהיה
ב] יכול להחזיק בו בטענת: לא היו דברים ג] מעולם, או: החזרתיו לך, ד] או: לקוח הוא
בידי, ה] א) {ב} אם הוא (א) {ג} מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה; א ו] וכן אם הוא
כופר בכל, ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה, ז] אפילו אינו יודע שחייב לו {ד}
אלא על פי העד; אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה (טור
ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש), ח] {ה} בין במלוה בין בפקדון, ט] אבל חייב
שבועת היסת, {ו} אפילו אמר ליה: מנה לי בידך, והלה אומר: לא היו דברים מעולם, נשבע
היסת (טור סי' ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, {ז} כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה). י]
ואפילו מודה מקצת, ב {ח} אם אמר לו: הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת.
יא] ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו [א] ג (ב) ב) מוכן בידו
בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר: הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא. יב] ד {ט}
ואפי' אם יתן לו (ג) ג) משכון על מה שמודה בו, לא חשיב הילך. (יג] ה וי"א (ד)
דמשכון חשוב הילך, ו {י} דהא אפילו שטר חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).
ש"ך חושן משפט סימן פז ס"ק
ה
(ה) וי"א כו' דהא אפילו שטר כו'
- כ"כ הטור [סעיף ד'] בשם העיטור, ועיינתי בעיטור בדיני חוב דף ס"ד סוף
ע"ג ובמאמר קנין מאמר שני דף ה' סוף ע"ג ולא מצאתי ראיה זו, גם באמת
אינה ראיה כלל וכמו שיתבאר. ונלפע"ד עיקר כהרי"ן מיגש +מובא בטור סעיף
ד'+ מכח הוכחת הר"ן פרק שבועת הדיינים [שבועות י"ח ע"א מדפי
הרי"ף] ע"ש [וע"ש בר"ן עצמו [י"ז ע"ב מדפי
הרי"ף] שהביא דברי בעל העיטור וחלק עליו, ועיין לקמן סימן ק"ץ סעיף ט'
וסימן ר"ד סעיף ה' וסימן ר"ז סעיף י"ז וסימן רמ"א סעיף א'
מ"ש שם], וכ"כ הנ"י פ"ק דמציעא [ב' ע"א מדפי הרי"ף
ד"ה אמר], וכ"כ בחידושי ריטב"א ריש מציעא [ד' ע"ב סוף
ד"ה סלעין] וז"ל [בדף פ"ב ריש ע"ב], אי יהיב ליה משכון ליכא
הילך, דבשטר איכא ב' טעמי, שאינו יכול לכפור בו ושיש בו שעבוד קרקעות, אבל במשכון
נהי דתו לא מפסיד לחבריה, אבל מ"מ בשעת תביעה היה יכול לכפור בו, וכל שבשעת
תביעה יכול לכפור ולא יהיב ליה זוזי ממש לאו הילך הוא וכדכתיבנא לעיל, עכ"ל.
וכ"כ הריטב"א בפ"ק דקדושין [ח' ע"ב ד"ה פריטי] גבי מנה
אין כאן משכון אין כאן, דמאן דמודה במקצת ואמר לו הילך משכון זה במה שאני חייב,
דלא חשיב הילך, דמשכון אינו חשוב כפרעון, וכ"כ הגאונים ז"ל, עכ"ל.
וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ו בשם האחרונים, ונראה שם שגם הוא מסכים לזה.
וכן נראה דעת בעל התרומות שער ז' ח"ב [ס"ה] שמסיק בשם הרי"ן מיגש
דמשכון לאו הילך הוא, ומסיים, ומעשים בכל יום ומחייב הרב בזה שבועת התורה,
ע"כ. וגם דעת הרמב"ם סוף פ"ג מהלכות טוען וכן פ"ד מהלכות טוען
[ה"ו] להדיא דמשכון אינו הילך, וכתב הרב המגיד שם שכ"כ אבן מיגש בשם רב
אלפס. ואף הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם, נ"ל דהיינו משום שכתב שם
הרמב"ם מנה לי בידך על משכון זה כו', דהיינו משכנו בשעת הלואתו, אבל כשמניח
לו עתה בשעת תביעה משכון, מודה. וכן מחלקין הריטב"א בקדושין [שם] והר"ן
[שבועות] והנ"י [ב"מ] שם להדיא דבמשכנו בשעת הלואתו הוי הילך ואי יהיב
ליה משכון עתה לא הוי הילך.
מיהו לעיל סימן ע"ב סעיף
כ"ז ס"ק (קי"ב) [קי"ח] העליתי דאפילו בהלוה על המשכון לא הוי
הילך וכדעת הרמב"ם. ואע"ג דלקמן סימן פ"ח סעיף (כ"ח)
[כ"ט סקנ"א] כתבתי דבכתב יד שיש בו נאמנות כיון שאינו יכול לכפור הוי
הילך וכהרמב"ם וסיעתו, היינו משום דהתם אינו יכול לכפור במעות עצמן שתובעו,
וא"כ לא הוי מודה מקצת כלל באותו דבר שתובעו, משא"כ הכא דמ"מ יוכל
לכפור המעות ואינו חייב ליתן לו מעות, ונהי דיכול לגבות מהמשכון, מ"מ לאו
הילך הוא. ועוד, דהא אם יאבד המשכון באונסין גובה זה מעותיו מ"מ על פי
הודאתו, וכן אם נגנב או נאבד למ"ד המלוה על המשכון שומר חנם, ואי לאו דאודי
ליה אבד זה מעותיו. ועוד, דאף אם יגבה ממשכונו מ"מ צריך לישבע בנקיטת חפץ.
וכל זה לא שייך בכתב ידו בנאמנות דהתם אינו יכול לכפור כלל וחייב ליתן לו מעותיו,
כן נ"ל.
אכן במשכנו שלא בשעת הלואתו, כיון
דהעליתי לעיל סימן ע"ב סעיף ב' ס"ק ט' דקני ליה קנין גמור אף לאונסין,
הדין אמת כמו שכתבו הריטב"א בקדושין והר"ן והנ"י שם דהוי ליה הילך,
וא"כ אם אח"כ תובעו בב"ד בק' ומודה לו (כו') [בנ'] שמשכנו שלא בשעת
הלואתו הוי ליה הילך לכו"ע.
וכן משמע בריטב"א בקדושין
ובר"ן ונ"י שם דכל שכן משכנו על פי ב"ד שלא בשעת הלואתו כיון דבעל
חוב קונה משכון מדר' יצחק, אם אח"כ תובעו בב"ד ומודה לו מקצת חשיב
המשכון הילך, כן נ"ל ברור בדינים הללו ודוק:
רמב"ם הלכות מכירה פרק כ הלכה יב
מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול, או
שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר גדולה לקחתי והמוכר אומר קטנה היא
שלקחת, על הלוקח להביא ראיה, או ישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רכג סעיף ד
ח] מי שהיו לו שני עבדים, גדול וקטן,
או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר: גדולה לקחתי, והמוכר אומר: קטנה היא
שלקחת, על הלוקח להביא ראיה, ד {ח} או ישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן. {ט} ואם
היתה שם ט) הודאת מקצת, ישבע שבועת התורה על המטלטלים, ויגלגל עליהם הקרקעות.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכג סעיף ד
ח] או ישבע המוכר היסת. דאין נשבעים
על עבדים וקרקעות שבועה דאורייתא. ועוד, הילך הוא. ועוד, מה שטענו לא הודה לו,
דהו"ל כתבעו מנורה גדולה והודה לו קטנה דפטור משבועה דאורייתא, כמו שכתבו
הטור והמחבר לעיל בסימן פ"ח [טור סעיף כ"ט ומחבר סעיף כ"ה]:
ט] ואם היתה הודאה במקצת. זה מפורש
בטור [סעיף ב'] כגון שתבעו בעבד גדול עם כסותו והודה לו בעבד קטן עם כסותו, ומיירי
דמהבגד לא נעשה ממנו מלבוש, דאל"כ הו"ל כשני מינים, אלא ראוי לעשות ממנו
מלבוש, כגון שתבעו בעד ו' אמות בגד הראוי למלבוש לעבד גדול שתבעו, והוא מודה לו
בעבד קטן ובג' אמות מאותו בגד הראוי למלבוש עבד קטן, דבזה נתחייב שבועה דאורייתא
על הבגד דהא מודה לו במקצת תביעת הבגד, ואגבן צריך לישבע שבועה דאורייתא גם על
העבד שלא מכר הגדול, וה"ה בתובע בשדה גדולה עם עומריה שאינן צריכין לקרקע
והוא מודה לו בשדה קטנה עם עומריה, דנשבע ג"כ שבועה דאורייתא בגלגול שלא מכר
לו שדה גדולה, דקיי"ל נכסים שאין להן אחריות זוקקים את נכסים שיש להם אחריות
לשבועה דאורייתא, וכמ"ש שם בסימן צ"ה [סעיף ה'], ולא אמרינן דהבגד
והעומרים הם טפלים להשדה ולעבד וכמו שאין נשבעין על העבד כן לא ישבע נמי על בגדו,
ע"ש:
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד
הלכה ד
ט המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר
לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי י מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן
מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה מפני שאימת השטר עליו, ואין המלוה גובה
המחצה אלא מבני חורין שהרי הלקוחות אומרים אנו על העדים נסמוך והרי בטלו שטר זה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פב סעיף יג
כא) {מט} טען הלוה על השטר מקויים
שחציו פרוע, והמלוה אומר: שלא נפרע ממנו כלום, כב) לז (יט) {נ} ועדים מעידים שכולו
פרוע, לח (כ) {נא} נשבע (הלוה) לט וגובה מחצה כג) מבני חרי, מב] ואם כתוב בו
שהאמינו על עצמו כשני עדים, גובה כל השטר מג] מבני חרי, בלא שבועה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פב סעיף יג
מט] טען הלוה על שטר מקויים כו'. ובב"י
בסימן ע"ה מחודש סעיף ב' וד"מ שם סעיף א' בשם הרשב"א [בתשובה
ח"ב סי' ש'], על שמעון שהוציא שטר חוב על ראובן וראובן טען שהוא פרוע, והא
ראיה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת כל נכסיו לגבאי המס. והשיב
שהדין עם שמעון, ואין ראיה ממה שלא כתב במזכרת המס דשמא שכחו, עכ"ל:
נ] ועדים מעידים שכולו פרוע כו'.
ומיירי שהעדים לא העידו כן עד אחר שהודה במחצה, דאם העידו כבר היה הלוה נאמן בלא
שבועה, דהוה ליה כמשיב אבידה במחצה שהודה, וכן מוכח בטור [סעיף כ"ג] וכמו
שכתבתי בדרישה ופרישה [שם] ע"ש:
נא] נשבע הלוה כו'. פירוש, נשבע שבועה
דאורייתא כדין מודה מקצת, דכיון שיש עדים שאומרים שהשטר כולו פרוע, מחשבינן לתביעת
התובע כאילו היתה על פה והלוה הודה במקצת. ומהאי טעמא נמי אינו גובה אלא מבני
חורין, דלקוחות אומרים אנן אעדות העדים נסמוך וה"ל השטר פרוע. ומיהו לגבי
דידיה מחשבינן העדות כמאן דליתא, דהודאתו כמאה עדים דמי, ומשום הכי צריך לשלם
המחצה ולישבע שבועה דאורייתא על מחצה השניה כיון דהוא הכחיש העדים בהודאתו.
ומ"מ לא אמרינן דישלם כל השטר כשישבע המלוה על שטרו, כיון דהעדים כמאן
דליתנהו דמו לגבי דידיה, דאפשר לומר דפרע מחצה וחזר ופרע מחצה בפעם אחרת ושכחו
הלוה והעדים יודעים אותו, כ"כ בעל התרומות [שער ח' ס"ב] וכמו שכתבתי
בדרישה ופרישה [סעיף כ"ג] עיין שם ודוק:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן פב סעיף יג
כג) מבני חרי. דלקוחות מצו למימר, אנן
אעדים סמכינן. [ש"ך סקל"ח]. וטעם הדין דסעיף זה עיין ביאורים סימן ל'
[סק"ג]. [עיין ש"ך ס"ק ו' יש טעות סופר וכצ"ל, אבל אם אחר
שנתקיים אומר פרעתי אח"כ נאמן כשמביא עדים וכו'. וגם בש"ך ס"ק ט'
יש טעות סופר וכצ"ל, המלוה משיב איני יודע ואם הלוה בא בטענת ברי, ותיבת כיון
טעות סופר].
רמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה
ח
ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או
של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה
בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין, והורו
רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף יז
נח] {מה} סדר שבועת הדיינים כך, הנשבע
אוחז ס"ת בזרועו, ועומד ונשבע בשם או בכינוי, {מו} בשבועה נט] או באלה, מפיו
ס] או מפי הדיינים. כיצד מפיו, אומר: הריני נשבע בשם אלהי ישראל, או: הריני נשבע
סא] במי ששמו רחום או: במי ששמו חנון שאיני חייב לזה כלום. וכן אם אמר: סב] {מז}
הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל, או: הרי הוא ארור למי ששמו רחום, או: למי ששמו חנון
אם יש לזה אצלי כלום. כיצד מפי הדיינים, משביעין אנו אותך בשם אלהי ישראל או: במי
ששמו חנון שאין לזה בידך כלום, והוא עונה: אמן, או שיאמרו: הרי פלוני בן פלוני
ארור לה' אלהי ישראל, או: למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא
עונה: אמן. הגה: סג] י"א דשבועת הדיינים צריכה להיות לפני מנין (מהרי"ו
סימן קפ"ד /קס"ז/ וב"י בשם רשב"א), סד] {מח} או ביום הכניסה
(כל בו), ולא ראיתי נוהגין כן.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף יז
מה] סדר שבועת הדיינים כך היא.
ז"ל הטור [סעיף ל"א], שבועת הדיינים בין שהיא של תורה בין שהיא של
דבריהם, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק, כך היא, הנשבע אוחז ס"ת וכו'.
והמחבר קיצר, וסמך אמה שכתב לפני זה בסעיף ח' שכל אלו נכללים בכלל שבועת הדיינים,
וע"ש:
מו] בשבועה או באלה. ר"ל בין
בשבועה בין באלה, בין שהשבועה או האלה יוצאת מפיו בין שהיא יוצאת מפי הדיינים,
צריך להזכיר בכל פעם שם או כינוי:
מז] הרי "הוא" ארור לה'.
אפשר דמשום דלא רצה לכתוב קללה לנוכח כתב ארור "הוא". ולכאורה היה נראה
לומר דאינו אומר הריני מקולל לה' אם יש לזה כו', אלא אומר פלוני בן פלוני יהא ארור
לה' אם יש בידו משל פלוני ומכחישו, ודומה למה שכתב אחר זה במפי הדיינים הרי פלוני
בן פלוני ארור לה' כו', אבל מדמסיק וכתב שאומר אם יש אצלי כלום, משמע דלנוכח צריך
לומר. גם ביו"ד [טור] סימן רל"ז [כתבתיה אחר זה בסמוך [סקנ"ג]]
כתוב שם ארור "אהא" לה' ע"ש, ועיין פרישה [סעיף ל"א]:
מח] או ביום הכניסה. הטעם, דאז רבים
שכיחי בבי דינא כמו שנתבאר בסימן א' [טור סעיף ג']:
רמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה
ח
ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או
של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה
בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין, והורו
רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף יז
נח] {מה} סדר שבועת הדיינים כך, הנשבע
אוחז ס"ת בזרועו, ועומד ונשבע בשם או בכינוי, {מו} בשבועה נט] או באלה, מפיו
ס] או מפי הדיינים. כיצד מפיו, אומר: הריני נשבע בשם אלהי ישראל, או: הריני נשבע
סא] במי ששמו רחום או: במי ששמו חנון שאיני חייב לזה כלום. וכן אם אמר: סב] {מז}
הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל, או: הרי הוא ארור למי ששמו רחום, או: למי ששמו חנון
אם יש לזה אצלי כלום. כיצד מפי הדיינים, משביעין אנו אותך בשם אלהי ישראל או: במי
ששמו חנון שאין לזה בידך כלום, והוא עונה: אמן, או שיאמרו: הרי פלוני בן פלוני
ארור לה' אלהי ישראל, או: למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא
עונה: אמן. הגה: סג] י"א דשבועת הדיינים צריכה להיות לפני מנין (מהרי"ו
סימן קפ"ד /קס"ז/ וב"י בשם רשב"א), סד] {מח} או ביום הכניסה
(כל בו), ולא ראיתי נוהגין כן.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף יז
מה] סדר שבועת הדיינים כך היא.
ז"ל הטור [סעיף ל"א], שבועת הדיינים בין שהיא של תורה בין שהיא של
דבריהם, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק, כך היא, הנשבע אוחז ס"ת וכו'.
והמחבר קיצר, וסמך אמה שכתב לפני זה בסעיף ח' שכל אלו נכללים בכלל שבועת הדיינים,
וע"ש:
מו] בשבועה או באלה. ר"ל בין
בשבועה בין באלה, בין שהשבועה או האלה יוצאת מפיו בין שהיא יוצאת מפי הדיינים,
צריך להזכיר בכל פעם שם או כינוי:
מז] הרי "הוא" ארור לה'.
אפשר דמשום דלא רצה לכתוב קללה לנוכח כתב ארור "הוא". ולכאורה היה נראה
לומר דאינו אומר הריני מקולל לה' אם יש לזה כו', אלא אומר פלוני בן פלוני יהא ארור
לה' אם יש בידו משל פלוני ומכחישו, ודומה למה שכתב אחר זה במפי הדיינים הרי פלוני
בן פלוני ארור לה' כו', אבל מדמסיק וכתב שאומר אם יש אצלי כלום, משמע דלנוכח צריך
לומר. גם ביו"ד [טור] סימן רל"ז [כתבתיה אחר זה בסמוך [סקנ"ג]]
כתוב שם ארור "אהא" לה' ע"ש, ועיין פרישה [סעיף ל"א]:
מח] או ביום הכניסה. הטעם, דאז רבים
שכיחי בבי דינא כמו שנתבאר בסימן א' [טור סעיף ג']:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף טו
חפץ זה צריך שיהיה ספר תורה. מח] ולא
יאמר: אני נשבע בספר תורה זה, אלא יאחוז הספר תורה בידו ויאמר: אני נשבע בה'. ואם
לא אחז בידו אלא תפילין, א"צ לחזור ולהשביעו. מא ותלמיד חכם, אף לכתחלה אין
צריך לאחוז בידו אלא תפילין. מט] ויש מי שאומר דהני מילי בפעם ראשונה, אבל מכאן
ואילך הרי הוא כשאר כל אדם ובספר תורה. הגה: נ] מב {מ} וי"א דספר תורה לאו
דווקא, אלא הוא הדין שאר ספרים שיש בהן שמות (מהרי"ו סימן קע"א). נא]
וי"א דנוהגין להשביע שבועת הדיינים שהספר תורה מונח לפניו. ומניח ידו עליה,
אבל אינו נוטלו בזרועו. נב] וכן עושין {מא} כשנשבעים בענייני מסים, אבל בשאר
שבועה, נג] כגון אשה שנשבעת על כתובתה, נשבעת על ספר אחר (פסקי מהרא"י סימן
ל"ו).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף טו
מ] דס"ת לאו דוקא אלא ה"ה
שאר ספרים כו'. מוכח מזה דס"ל דשאר ספרים עדיפי מתפילין, דבתפילין לא סגי בהו
אלא בדיעבד, ואשאר ספרים כתב לאו דוקא ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים, הרי דמדמה
להו לס"ת דאפילו לכתחילה סגי בהו:
מא] כשנשבעים בעניני מסים. והיינו
כשבועת השותפין, שאין שכנגדו יכול לידע האמת ורגיל להורות היתר לנפשו, ומשום הכי
מחמירין עליו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף יג
ועוד יש ביניהם, דבשל תורה ({לג} אם)
היה הנתבע חשוד על השבועה, שכנגדו נשבע ונוטל; ובשל דבריהם, {לד} אם היה הנתבע
חשוד, פטור בלא שבועה, כמו שיתבאר בסימן צ"ב. אבל אם רצה התובע מחרים סתם.
ועוד יש ביניהם, דבשל תורה {לה} צריך נקיטת חפץ, מא] {לו} והוא הדין לכל שבועה של
דבריהם (רשב"ם ומהרא"י {לז} סימן ל"ב), מב] חוץ משבועת היסת שאין
צריך נקיטת חפץ. הגה: מג] ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נקיטת חפץ, בלא חפץ,
(ר"ן פ' השולח ומרדכי ותשובת רשב"א סימן תתקכ"ד /תתקס"ד/) מד]
או שפסקו לו בשבועת היסת לישבע בנקיטת חפץ, לז {לח} ולא רצה לישבע ושלם, לח הוי
(יז) טעות (יח) בדבר משנה, וחוזר (ד"ע בפי' מהרי"ק שורש י').
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף יג
לג] אם היה הנתבע חשוד כו'.
כצ"ל:
לד] אם היה הנתבע חשוד פטור בלא
שבועה. הטעם, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן בעל כרחו דנתבע, דהך שבועה של דבריהם דנתבע
גופא תקנה היא לתובע שישבע הנתבע בעל כרחו, והשתא שהוא חשוד לא עבדינן לתובע תקנה
שישבע הוא בעל כרחו של נתבע ויטול, דכולי האי לא עבדינן, אא"כ הנתבע בעצמו
רוצה שישבע התובע ויטול, דכבר נתבאר [לעיל סעיף י"א] דהרשות בידו ומטעם
שכתבתי לעיל בסמוך [סקכ"ד]. וכל זה כשהנתבע חשוד, אבל בתובע נשבע ונוטל שהוא
חשוד, יתבאר לקמן סימן צ"ב [סעיף ט'] דלא אמרינן בהו בכולן דנוטלין בלא
שבועה, וגם לא נפטר הנתבע בכל ענין, ע"ש:
לה] צריך נקיטת חפץ. ילפינן לה
מאברהם שאמר לאליעזר [בראשית כ"ד ב' - ג'] שים נא ידך תחת יריכי ואשביעך בה'
אלקי השמים, ופירשו רז"ל [שבועות ל"ח ע"ב ורש"י שם ושם] דנקט
בידו המילה, שהיתה לאברהם מצוה ראשונה וחביבה עליו משום הכי אנקטיה להאי חפצא,
ולדידן בעינן חפץ היותר חשוב לאיימו בו והיינו ס"ת, וגם מעומד משום האיום,
ות"ח שאינו צריך איום כל כך סגי ליה בתפילין ומיושב, וכמ"ש בסעיף
ט"ו ע"ש:
לו] וה"ה לכל שבועה דדבריהם.
עיין דרישה [סעיף כ"ב] שם כתבתי לשון הרא"ש [שבועות פ"ו סי' ט']
והר"ן [שם כ' ע"א מדפי הרי"ף] דהני מדינא דגמרא צריכין נקיטת חפץ:
לז] ומ"ש חוץ משבועת היסת. עיין
בטור בסעיף ל"ב דמסיק וכתב והוא מדברי הרמב"ם [פי"א משבועות
הי"ג] ז"ל, וכבר נהגו הכל להיות ס"ת ביד חזן הכנסת או שאר העם גם
בשבועת היסת כדי לאיים עליו, ולפני זה [סעיף ל"א] כתב שם הטור ז"ל, אין
בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא שאין בהיסת אחיזת הס"ת ביד הנשבע. מוכח
דבשבועת הדיינים צריך להיות החפץ ביד עצמו, ולא סגי במה שהארון פתוח והס"ת
נגד פניו, דהוה ליה כאילו אחזו אחר בידו, ואנן נקיטת חפץ בידו בעינן. מיהו כשמניח
ידו על הס"ת שבארון נראה דסגי כמו שכתב מור"ם בסעיף ט"ו, ומה שכתב
המחבר שם ס"ת בידו, לאו דוקא קאמר, אלא לזמניהם כתב כן שלא היה להן ס"ת
בארון בבית הכנסת והיו מוציאין ס"ת לשבועה, וק"ל:
לח] ולא רצה לישבע ושילם כו'. דקדק
לכתוב ושילם כו', דאז אתי שפיר דחוזר (בו) ונוטל ממונו מזה שנטלו ממנו, אבל כל שלא
שילם לא שייך ביה חזרה, וכ"כ בד"מ [סעיף כ"ב]. ועיין מה שכתבתי
אהב"י [הגהות דו"פ אות ח']:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף יט
סו] יש אומרים {נא} שבדורות אחרונים
{נב} ביטלו שבועה בשם, לפי שענשה גדול, {נג} ונהגו להשביע בארור.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף יט
נא] שבדורות האחרונים. ז"ל הטור
[סעיף ל"ה] בשם הרמ"ה, מכי אתו רבנן בתראי דבתר תלמודא (נוהג) [נהוג]
כו':
נב] ביטלו שבועה בשם. פירוש, אפילו
בשבועת הדיינים:
נג] ונהגו להשביע בארור. לשון הטור
[סעיף ל"ה] ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה, דארור בו שבועה וכו'. והמחבר השמיט
תיבת עשרה, נראה דס"ל דרש"י [שבועות ל"ח ע"ב ד"ה בספר]
והטור דנקטי בעשרה ס"ל דגם כל אינך שבועות צריכין להיות בעשרה, וכמו שכתב
מור"ם לפני זה סעיף י"ז די"א כן, וכיון דלא קי"ל הכי בשאר
שבועות משום הכי השמיטוהו בארור. גם הרמ"ה שכתב הטור בשמו דס"ל
כרש"י לא כתב תיבת "בעשרה". ובפרישה [סעיף ל"א] כתבתי
דנ"ל דצריך להזכיר בארור זה לשבועת הדיינים שם או כינוי, דכיון דמסיק בטעמו
משום דארור בו שבועה, והוא מגמרא דפרק שבועת העדות [דף ל"ו ע"א] ויליף
לה מדכתיב [יהושע ו' כ"ו] וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו',
הרי נזכר בו "שם". וגם ביו"ד סימן רל"ז כתב הטור דארור הוי
כשבועה, וכתב עליה ז"ל, ובלבד שיזכור בו שם או כינוי כגון שיאמר בארור אהא
לה' כו'. ואף שיזכרו השם בארור מ"מ לא הוי כשבועה בשם, דבשבועה נשבע בחיי ה'
וכתוב ביה [שמות כ' ז'] לא ינקה, משא"כ בארור לה' שאינו אלא קללה לנפשו בה'.
ודוקא להיסת כתב לפני זה [סעיף י"ח ושם סק"נ] דאינו אלא בשבועה סתם או
בארור דשם אין צריך שבועה כלל אלא בחרם בעלמא סגי וכנ"ל בשבועת הדיינים,
ועיין פרישה:
רמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה
יב
תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב
ותפילין בידו ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא ונשבע בלשון הקדש
כמו שבארנו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף טו
חפץ זה צריך שיהיה ספר תורה. מח] ולא
יאמר: אני נשבע בספר תורה זה, אלא יאחוז הספר תורה בידו ויאמר: אני נשבע בה'. ואם
לא אחז בידו אלא תפילין, א"צ לחזור ולהשביעו. מא ותלמיד חכם, אף לכתחלה
אין צריך לאחוז בידו אלא תפילין. מט] ויש מי שאומר דהני מילי בפעם ראשונה, אבל
מכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם ובספר תורה. הגה: נ] מב {מ} וי"א דספר
תורה לאו דווקא, אלא הוא הדין שאר ספרים שיש בהן שמות (מהרי"ו סימן
קע"א). נא] וי"א דנוהגין להשביע שבועת הדיינים שהספר תורה מונח לפניו.
ומניח ידו עליה, אבל אינו נוטלו בזרועו. נב] וכן עושין {מא} כשנשבעים בענייני
מסים, אבל בשאר שבועה, נג] כגון אשה שנשבעת על כתובתה, נשבעת על ספר אחר (פסקי
מהרא"י סימן ל"ו).
ש"ך חושן משפט סימן פז ס"ק
מא
(מא) ותלמיד חכם כו' - כתב רב האי
גאון בספר משפטי שבועות דף כ' ע"ב [חלק ב' שער כ'] וז"ל, וגבול תלמיד
חכם אע"פ שיש לרז"ל דברים הרבה בזה, אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם
[ברכות מ"ז ע"ב] איזהו תלמיד חכם כל שמניח תפילין, עד כאן לשונו. ולפי
זה האידנא אין חילוק בין תלמיד חכם לאחר:
רמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה
יד
הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון
שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים, אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא
בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, ואף על פי שנהגו בכל בתי דינין להשבע
בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא
שבועת הפקדון בעצמה, ואף שבועת הסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף כ
משביעין אותו {נד} בכל לשון שהוא
מבין.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף כ
נד] בכל לשון שמבין כו'. ז"ל
הטור [סעיף כ"ז] כתב הרמב"ם [פי"א משבועות הי"ד], הורו
רבותינו שאין משביעין אלא בלשון הקודש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, ואעפ"י
שנהגו בכל בתי דינין שבישראל להשביע בלשון הקודש אפילו שבועת היסת, מ"מ צריך
להודיע את הנשבע שיכיר לשון השבועה, עכ"ל. ור"ל במה שכתב ומ"מ כו',
כאילו אמר ואפילו לדברי רבותינו דס"ל דנשבעין בלשון הקודש מ"מ בעינן
שיפרש לו ג"כ ענין השבועה אח"כ:
המשך
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף כ
ויאיימו עליו (פי' ענין אימה) קודם
שישביעוהו ואומרים לו: הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא
(שמות כ, ז; דברים ה, יא), ובכל העבירות שבתורה נאמר {נה} ונקה וכאן נאמר לא ינקה
(שמות כ, ז; דברים ה, יא); וכל העבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן {נו} ממנו {נז}
וממשפחתו; ולא עוד אלא שגורם ליפרע משונאיהם של ישראל, {נח} שכל ישראל ערבים זה
לזה; כל עבירות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות, אם יש לו זכות, וכאן נפרעים
מיד; {נט} דברים שאין אש ומים מכלים אותם, שבועת שקר מכלה אותם. אמר: איני נשבע,
{ס} פוטרים אותו ונותן מה שטענו חבירו. אם אמר: הריני נשבע, {סא} וחבירו תובע
העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה (במדבר טז, כו); ואומרים:
לא על דעתך אנו משביעים אותך, {סב} אלא על דעתינו ועל דעת בית דין. הגה: סז] ואם
יש צד רמאות, מה {סג} יש לדיין לומר לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו
(הרא"ש ונ"י ריש ב"מ). סח] וכן יש רשות לדיין {סד} להשביע בנקיטת
חפץ במקום שאינו צריך (מהרי"ו סימן קנ"ד), סט] {סה} או לאיים עוד בדברים
אחרים, {סו} אם יראה לו שיש צורך בדבר (ר"נ פ' הדיינים).
המשך סמ"ע על שולחן ערוך חושן
משפט סימן פז סעיף כ
נה] נאמר בהן ונקה כו'. פירוש, כתיב
בהו [שמות ל"ד ז'] ונקה לא ינקה, ופירשו [שבועות ל"ט ע"א] ונקה
לשבים לא ינקה לשאינן שבים, ובשבועה [שם כ' ז'] לא כתוב ונקה כלל:
נו] נפרעים ממנו וממשפחתו. הטור [סעיף
כ"ח] כתב וממשפחתו שמחפין עליו, והוא מלשון הגמרא [שבועות ל"ט
ע"א]. ואפשר מדכתב "שמחפין" בשי"ן ולא כתב "המחפין"
בה"א, ס"ל להמחבר שהוא נתינת טעם דלכך נענשין ג"כ משפחתו משום
דמסתמא מחפין עליו, ולא שהוא תנאי שאינן נענשין אלא דוקא המחפין, משום הכי השמיטו
המחבר:
נז] ממנו וממשפחתו. פירוש, אותו עונש
הבא על החוטא אינו בא על משפחתו [אבל עונש קל ממנו בא על משפחתו גם בשאר עבירות,
כמו שכתוב [ויקרא כ' ה'] ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו] וכאן גם משפחתו נענשת
בעונשו, כמו שכתוב [קהלת ה' ה'] אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, והיינו קרוביו כמו
שכתוב [ישעיהו נ"ח ז'] ומבשרך אל תתעלם. גמרא [שבועות ל"ט ע"א]:
נח] שכל ישראל ערבים זה לזה. בגמרא
[שם] אמרו דגם בשאר ענינים ערבים זה לזה, מיהו הני מילי כשיש בידו למחות, וכאן
אפילו אין בידו למחות, ויליף לה מדכתיב [הושע ד' ב'] אלה וכחש כו' וכתיב [שם שם
ג'] על כן תאבל הארץ, עיין פרישה [סעיף כ"ח]:
נט] דברים שאין אש ומים וכו'. היינו
עצים ואבנים שבביתו, וכל זה ילפינן [שם שבועות] מקרא [זכריה ה' ד'] וכמו שכתבתי
בפרישה [שם] ע"ש:
ס] פוטרין אותו ונותן כו'. פירוש, מכח
מה שפוטרין אותו דהיינו שמסלקין אותו מלפניהם ויצא, אז אינו יכול לחזור בו ולומר
אשבע אלא צריך לשלם, כן הוא דעת רש"י [שבועות ל"ט ע"א ד"ה
פוטרין] ותוס' [שם ד"ה אם] והרא"ש [שם פ"ו סי' ג']. והר"ן [שם
י"ח ע"ב מדפי הרי"ף] כתב דלרש"י אפילו לא יצא חוץ לב"ד
אלא נסתלקו מאותו ענין, הוה ליה כאילו יצא ואינו יכול לחזור בו. ועיין מה שכתבתי
מזה בסמ"ע ובפרישה לעיל סימן כ"ב [סמ"ע סקכ"א פרישה סעיף ו'],
וגם בשו"ע לקמן סימן צ"ד סעיף (ח') [ה' סקי"א] אכתוב עוד מזה,
שנ"ל שכן היא ג"כ דעת הרמב"ם, ולא כב"י [בסימן כ"ב סעיף
ה' - ו' וכאן סעיף כ"ט] שכתב דהרמב"ם [פי"א משבועות הי"ז]
ס"ל כר"ת [בתוס' שבועות ל"ט ע"א ד"ה אם בשם ספר הישר חי'
סי' תר"ס] דכתב דאין נ"מ ביצא חוץ לב"ד, וע"ש:
סא] וחבירו תובע. נראה דדקדק לכתוב
וחבירו תובע, כדי ליתן טעם למה אמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, דמשמע
על הנשבע ועל המשביעו. והיינו טעמא, כיון שזה רואה שהוא מוכן לישבע, הוה ליה
להשוות עמו באופן שלא יגרום שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו, והוא לא עשה כן אלא
תבע השבועה:
סב] אלא על דעתינו. כ"כ ג"כ
הרמב"ם [פי"א משבועות הי"ח] והטור [סעיף ל'], אבל בברייתא [שבועות
ל"ט ע"א] כתוב במקום על דעתינו על דעת המקום:
סג] יש לדיין לומר לו לפרש כו'.
פירוש, ולא סגי במה שנשבע על דעת הב"ד כו':
סד] להשביע בנקיטת חפץ במקום שאינו
צריך. כפול לעיל סימן ט"ו סעיף ד' [בהג"ה]:
סה] או לאיים עוד בדברים אחרים.
בדרישה [סעיף כ"ד] כתבתי דאיתא בויקרא רבה בפרשת ונפש כי תחטא [פרשה ו' פיסקא
ג'] כו' ע"ש וב"י [מחודש ז'] הביאו, דיש מביאים לפני הנשבעים מטה של
מתים ונודות נפוחים ומכבין הנרות, ע"ש בדרישה שכתבתי טעם למה באים ענינים
הללו לאיים:
סו] אם יראה לו שיש צורך בדבר.
הר"ן כתב פרק שבועת הדיינים [שבועות י"ח ע"א מדפי הרי"ף]
דת"ח אינו צריך איום כל כך:
שולחן ערוך חושן משפט סימן כב סעיף ג
יז] מי שנתחייב לחבירו {טז} שבועה
בב"ד, יח] ואמר ליה: השבע לי בחיי ראשך, והפטר, או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך
כל מה שתטעון, טז אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור
בו {יז} עד שיגמר הדין. יט] נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה, אינו יכול לחזור בו,
וחייב לשלם. כ] וה"ה למי שנתחייב {יח} שבועת היסת, והפכה, אם קנו מידו או אם
נשבע זה שנהפכה עליו, אינו יכול לחזור בו. וה"ה במי שלא היה חייב שבועה,
ואמר: אשבע לך שבועה, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו, אף על פי
שקבל בב"ד, חוזר עד שיגמור הדין, וישבע. הגה: כא] מי שמחוייב לישבע, ואמר
לפני ב"ד אינו רוצה לישבע יז [ו] {יט} אלא (ב) טו) הריני משלם, טז) יח {כ}
ויצא חוץ לבית דין, אינו יכול לחזור בו יז) דזה הוי גמר דין דידיה. כב] {כא} ויש
חולקין. (עיין בטור) יט מי שנתחייב לחבירו שבועה דאורייתא, ואמר לחבירו: השבע
וטול, ונשבע בלא נטילת חפץ, כ (ג) [ז] יח) {כב} לא יוכל לחזור בו (בית יוסף).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן כב סעיף ג
טז] שבועה בב"ד כו'. פירוש,
שבועה חמורה שנתחייב התובע לישבע וליטול או הנתבע ליפטר, ואמר לו הבע"ד השני
להקל מעליו השבועה החמורה ולקבל ממנו במקומה שבועה קלה דבחיי ראשו לפוטרו או ליתן
ע"י:
יז] עד שיגמר הדין. גמר דין דשבועה
הוא שישבע, כדמסיק וכתב נגמר הדין ונשבע. ולדעת רש"י [שבועות ל"ט
ע"א ד"ה פוטרין] והרא"ש [שם פ"ו סי' ג'] ה"ה כשיצאו חוץ
לב"ד, וכ"פ מור"ם בסמוך בהג"ה, ועמ"ש שם [סקכ"ב]:
יח] שבועת היסת והפכה. לאפוקי שבועה
חמורה דאינו יכול להפכה כמ"ש הטור והמחבר בסימן פ"ז [טור סעיף י"א
ומחבר סעיף י"ח] ע"ש:
יט] אלא הריני משלם כו'. עיין בטור
[סעיף ו'] שכתב ע"ז ז"ל, ואפילו לפי זה נראה מי שנתחייב בב"ד שבועה
דרבנן ושתק, ולא אמר שירצה להפכה על שכנגדו, ויצא מב"ד ואח"כ אומר שירצה
להפכה על שכנגדו, הרשות בידו [דשתיקה בזה לאו כדיבור דמי], עכ"ל. ונראה דאפילו
אם אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבועה על שכנגדו, די"ל דדעתו היתה
לא אשבע אלא אהפכה על שכנגדי כל זמן שלא אמר לא אשבע ואשלם, אבל אם חייב הנתבע
שבועת היסת ואמר לפני ב"ד אשבע ויצא אינו יכול להפכה אח"כ, וכמ"ש
בפרישה [סעיף ו'] ע"ש:
כ] משיצא חוץ לב"ד אינו כו'.
בדרישה ובפרישה [שם] הוכחתי דס"ל לרש"י והרא"ש כן בכל הדינים
הנ"ל ובכיוצא באלו, דמה שקיבל עליו בפני ב"ד ויצא מלפניהן זהו נקרא גמר
דין ואינו יכול לחזור בו, והר"ן [שבועות י"ח ע"ב מדפי הרי"ף]
ונ"י [ב"מ י"ח ע"ב מדפי הרי"ף] כתבו עוד, דלרש"י
אפילו לא יצא מהב"ד אלא שאינן עסוקין עדיין באותו ענין, נמי מיקרי יוצא
מלפניהן ונגמר הדין הוא ואינו יכול לחזור בו [ובד"מ [סעיף ה'] כתב בשם
הרא"ש ורי"ו (ו)דלא פירשו לדברי רש"י כן], וכתבו שכן גם כן דעת
הרי"ף, וטעמם דכל מה שמקבל אדם בבית דין אינו יכול לחזור בו, אלא דכל זמן
שעסוקים באותו ענין לא עדיף מקנין דיכולים לחזור בהן בכה"ג, וכמ"ש הטור
והמחבר לקמן בסימן קצ"ה [טור סעיף י"ב ומחבר סעיף ו'] ע"ש, אבל אם
קיבל עליו שלא בב"ד, כה"ג לא מצינו בהן גמר דין כ"א אחר שכבר נשבע:
כא] מ"ש ע"ז ויש חולקין.
הוא ר"ת וסיעתו, שכתבו התוס' [שבועות ל"ט ע"א ד"ה אם]
והרא"ש בשמו בפרק ז"ב [סי' ה'] ובפרק שבועות הדיינים [סי' ג'] דאפילו אם
אומר לא אשבע ואשלם ויצא יכול לחזור בו, ע"ש ובתוס' פרק המפקיד [ל"ד
ע"ב ד"ה וחזר] דכתבו דשוב מצאו דחזר בו ר"ת וס"ל דקבלה
בב"ד הוה קבלה, וכן כתב המרדכי פרק י"נ [סי' תקפ"ב] ע"ש: והנה
המחבר העתיק לפני זה דברי הרמב"ם [פ"ז מסנהדרין ה"ג] כהווייתן,
ואפשר לומר דגם הוא ס"ל דביוצא חוץ לבית דין מיקרי גמר דין, ומ"ש ונשבע,
איירי בקיבלו עליו שלא בבית דין או בב"ד ועדיין עסוקין באותו ענין, וכן מה
שמסיק המחבר וכתב עד שיגמור הדין וישבע, מיירי קודם שיצאו מב"ד ועדיין עסוקין
באותו ענין להר"ן הנ"ל, משו"ה לא כתב מור"ם האי דינא דיציאה
מב"ד מיקרי גמר דין בלשון פלוגתא אדברי המחבר שכתב "ונשבע". וראיה
לזה דלקמן בסימן צ"ד סעיף ה' כתב המחבר גופא בדין גלגול ז"ל, אע"פ
שכבר נתרצה לפרוע אותו יכול לחזור בו אפילו אחר שיצא מבית דין שלא נתרצה כו'
ע"ש, דמוכח מיניה דדוקא מה"ט שלא נתרצה כו', הא לאו הכי היה צריך לשלם
מאחר דיצא חוץ לב"ד, והיינו כדעת רש"י. ולפ"ז נראה דמ"ש
הרמב"ם [פי"א משבועות הי"ז] והביא המחבר לקמן בסימן פ"ז סעיף
כ' ז"ל, אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו כו', אינו רצה לומר דפוטרין
אותו וממהרין עמו ליתן ולפרוע כדפירש ר"ת וכמ"ש הב"י שם בסימן
פ"ז [סעיף כ"ט] ע"ש, אלא רצה לומר פוטרין אותו מלפני בית דין או
מאותו הענין, וממילא צריך ליתן ע"פ הדין מה שקיבל עליו והיינו כרש"י
הנ"ל. ויש לדקדק על מור"ם דלא הל"ל האי דינא דיציאה מבית דין אמי
שאומר איני רוצה לישבע אלא אשלם ויצא, אלא הו"ל למיכתב כן אכלל הדברים, דמי
שקיבל עליו שום ענין בפני דיינים ויצא נקרא גמר דין, ושיש חולקין על זה. ואף
שרש"י כתב דינו אמי שאינו רוצה לישבע כו', וכ"כ הרא"ש והטור בשמו.
היינו משום דהתחילו בדעת ר"ת וסיעתו דכתבו דלגמר דין בעי שכבר נשבע, ולא
הזכירו דיציאה מב"ד מהני, כתבו עליו דרש"י כתב באומר אשלם ולא אשבע ויצא
דהוה גמר דין, וה"ה בשאר דברים. משא"כ מור"ם דלא כתבו בסגנון זה,
דהתחיל בדעת רש"י וסיים ביש חולקין והוא דעת ר"ת, וצ"ע:
כב] לא יוכל לחזור בו. כ"פ
ב"י [מחודש ז'] הלכה למעשה, וסיים וכתב בב"י ובד"מ [סעיף ה']
הביאו, ז"ל, אע"ג דצריך לחזור ולישבע בנק"ח ובב"ד דאדעתא דהכי
הפך עליו, מ"מ מאחר דהפכה והימניה אשבועתיה אמרינן דלענין שיקרא גמר דין ולא
יוכל לחזור בו סגי בשבועה זו, ע"ש מ"ש עוד מזה מילתא בטעמא. ומ"ש
המחבר עד שיגמר הדין וישבע, דאחר שנשבע אינו שייך חזרה בזה דלא היה חייב בשבועה,
אלא כדי שלא תאמר מיד שקיבל עליו הוה כגמר דין, קמ"ל דלא הוה גמר דין עד
שישבע:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן כב סעיף ג
(טז) אם קנו מידו כו' - המחבר
בב"י [סעיף ה' ד"ה וכן] פסק כהרמב"ם [פ"ז מסנהדרין ה"ג]
משום דהרא"ש [בשבועות פ"ו סי' ג'] ס"ל כוותיה, ומהר"מ מלובלין
בתשובה סי' קי"ג כתב ששגגה יצאה מלפניו בזה, וכן השיג עליו הב"ח [שם].
ולפעד"נ דשלא כדין כתבו כן, דאין כונת הב"י רק במה דס"ל להריב"ש
[סי' ת"ד] דגרסינן נשבע בלא וי"ו, דמיד שקיבל עליו בב"ד לישבע אין
יכול לחזור בו, שלא כדברי הרמב"ם, ובהא הרא"ש ס"ל כהרמב"ם דהא
ס"ל דדוקא יצא חוץ לב"ד, אבל בב"ד בכל ענין יכול לחזור, וגורס
"ונשבע" בוי"ו כהרמב"ם, והכי מוכח להדיא מדברי הרא"ש פרק
שבועת הדיינים [שם], ע"ש ודו"ק. ואם כדבריהם בכונת הב"י ה"ל
להב"י להקשות על הטור, ודוק היטב.
ולענין הלכה, מה שפסק המחבר
כהרמב"ם לענין דגורס ונשבע, אין נלפע"ד, דהעיקר כהפוסקים האחרים דגורסים
נשבע, ובפרט שהם רבים, רמב"ן [ב"ב קכ"ח ד"ה ה"ג]
ור"ן [ב"מ ל"ד ע"ב ד"ה וחזר] ונ"י [ב"ב נ"ו
ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה שלח] וריב"ש, ומרדכי פרק יש נוחלין [סי'
תקפ"ב] בשם רבינו יואל ורב האי גאון, וכן הוא באמת במשפטי שבועות לרב האי
גאון שער ב' דף ט' ע"א ע"ש, וכ"פ רבינו ירוחם (נ"ו)
[נ"ג] ח"ג ע"ש, וגם נ"ל עיקר לדינא כהרמב"ן פרק י"נ
ורשב"א [ב"מ ל"ד ע"א ד"ה אמר] וריב"ש ור"ן
ונ"י, דקבלה בב"ד מהני כגון שאמר הריני משלם או שהפך השבועה על חבירו
בבית דין וקיבל עליו, וכה"ג א"י לחזור כשאין עסוקים באותו ענין, והכי
משמע לפע"ד נמי בתוספתא ריש פרק זה בורר [פ"ה ה"א], דקתני התם, וכן
היה ר' יודא אומר מי שנתחייב שבועה לחבירו וא"ל דור לי בחיי ראשך וקיבל עליו
א"י לחזור בו, וכל שכן דביצא חוץ לב"ד דשוב א"י לחזור בו,
וכהרא"ש וכל הפוסקים דלעיל, ודלא כהיש חולקין שהביא הרב"י, וגם בכולה
סוגיא דר"פ המפקיד [ל"ד ע"א] דלא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר
הריני משלם מקני ליה כפילא, מוכח הכי, דאי הוי מצי למיהדר לא הוה תיקנו חכמים
שהכפל יהא שלו. ואפשר לדחוק דגם דעת הרמב"ם כן וכמ"ש בסמ"ע
[סקכ"א], וכ"כ בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"ג. וכל שכן דמה
שפסק הבית חדש דאפילו יצא יוכל לחזור בהנך תלתא גוני, ע"ש, לא נהירא, דאפילו
תימא דעת הרמב"ם כן, מ"מ יחיד הוא נגד כל הני רבוותא, ובפרט שדבריהם
עיקר וכמ"ש, וכן פסק בתשובת מהר"ם מלובלין שם כדברי ע"ש. מיהו כל
זה כשא"ל כן בב"ד, אבל חוץ לב"ד או בפני שנים לא מהני אף כשקיבל
עליו או יצא, אם לא שנשבע על פיו, וכמ"ש לעיל ס"ק א' ע"ש:
(יז) אלא הריני משלם כו' - ואפילו לפי
זה נראה מי שנתחייב שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה להפכה על שכנגדו ויצא
מב"ד, ואח"כ אמר שירצה להפכה, הרשות בידו, עכ"ל טור [סעיף ה'].
וכתב הסמ"ע [סקי"ט] דאפילו אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך
השבועה, די"ל דדעתו היתה לא אשבע אלא אהפך, כל שלא אמר לא אשבע ואשלם,
עכ"ל. והב"ח [סוף סעיף ה'] השיג עליו דבש"ס פרק שבועת הדיינים
[ל"ט ע"א] משמע דהיכא דאמר איני נשבע אע"פ שלא פירש להדיא אלא
אשלם, ה"ל כאילו אמר בהדיא ולא מצי אמר דעתי היתה אלא אהפך כו', ע"ש.
ואין דבריו נכונים, דבש"ס שם מיירי בשבועה דאורייתא דלא שייך היפוך.
ובסימני תשובת מהרש"ל [בסוף
שו"ת מהרש"ל] ובתשובת מהר"מ מלובלין שם ובסמ"ע ס"ק
י"ט וב"ח [ד"ה אפילו], דקדקו מדברי הטור דלעיל דדוקא שתק, אבל אם
אמר לפני ב"ד אשבע ויצא, א"י להפכה. ואין דבריהם מוכרחים. ונראה
דמ"ש הטור שתק קאי אלא אמר שרוצה להפכה, ולא דמי לאמר איני נשבע אלא הריני
משלם ויצא דא"י לחזור בו, דהתם מיד שאמר איני נשבע הודה לבע"ד שכנגדו
והודאת בע"ד כק' עדים דמי, אבל הכא שאמר אני נשבע הוה כאילו אומר אני עומד
בטענתי ואקיים הדין, ולא שקיבל עליו לישבע דוקא ולא להיפך, וכן המנהג כדברי בכמה
קהילות קדושות:
(יח) משיצא חוץ לבית דין כו' ויש
חולקין כו' - כתב בסמ"ע [סוף סקכ"א] ויש לדקדק על הר"ב דלא
הל"ל האי דינא דיציאה מב"ד אמי שאומר איני רוצה לישבע אלא אשלם ויצא,
אלא ה"ל לכתוב כן אכלל הדברים, דמי שקיבל עליו שום ענין בפני ב"ד ויצא
נקרא גמר דין, ושיש חולקים ע"ז כו', וצ"ע, עכ"ל. ולפע"ד
לק"מ, דמסתבר ליה להר"ב בכל הדינים כהמחבר ורמב"ם [דגרסי ונשבע
בוי"ו] כיון דמחוסר מעשה דשבועה, אבל באמר אשלם מספקא ליה, די"ל דכיון
דקיבל כן ולא מחוסר מעשה חייב לשלם, וכ"כ הר"מ בר נחמן פרק יש נוחלין
[ב"ב קכ"ח ע"א] בחידושיו חילוק זה להדיא, וז"ל, ואין דבריו של
ר"ת ז"ל נוחין בזה, דכיון שאמר הריני משלם הרי הוא כגמר דין, ומאי שנא
מנאמן עלי אבא וגמרו דינו וא"ל שלם, ואפילו למי שגורס כאן ונשבע אינו יכול
לחזור בו, י"ל מפני שעדיין מחוסר שבועה ושמא לא ישבע, עכ"ל רמב"ן
וע"ש. וגם מדברי ראב"ן משמע דמחלק בכך, דבפרק יש נוחלין דף ק"ז
ע"א גורס ונשבע, וכתב דעד שלא נשבע יכול לחזור בו, ובפרק זה בורר דף
קי"ב ע"א כתב וז"ל, וגמר דין דחיוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן
לו, וגמר דין דשבועה משנשבע כו'. וכ"כ עוד בביאור יותר בפרק שבועת הדיינים דף
קט"ו ע"ג ע"ש, וכן משמע להדיא בפסקי מהר"מ רקנטי סי'
רס"ד בשם ר"י אור זרוע [פסקי סנהדרין פ"ג סט"ו] שמחלק בכך,
ע"ש. ולענין דינא כבר העליתי לעיל ס"ק ט"ז דבכל גווני אינו יכול
לחזור בו, ע"ש:
(יט) מי שנתחייב לחבירו כו' - באמת כן
פסק הב"י [מחודש ז'], אבל אין דבריו מוכרחים לפע"ד, דמ"ש דכיון
דבדאורייתא לא מפכינן ודאי לא נתכוין להפך, לאו מילתא היא, דנהי דלא מפכינן
מ"מ הוא לא נתרצה לשלם אלא כשישבע לו כפי אותה שבועה שמוטלת עליו. ומ"ש
הב"י דנק"ח אינו אלא לאיים, מה בכך, סו"ס כיון דאמרינן בש"ס
[שבועות ל"ח ע"ב] האי דיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כטעה בדבר משנה
וחוזר, והכי קי"ל לקמן סימן פ"ז סעיף י"ג, ואין חולק בהא, א"כ
שבועתו לאו שבועה היא כלל. ומה שהביא הב"י מהנמוקי יוסף [ב"ב נ"ו
ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה שלח] דטעמא הוא דה"ל כאילו אמר אני מאמינך
שהדין עמך אם תשבע, וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר, ג"כ אין ראיה, דנהי דטעמא
הוא שהאמינו, היינו כשישבע כפי מה שמטיל עליו. ומכ"ש שאין דברי הב"י
מוכרחים במה שכתב במעשה הזה שבא לפניו באחד שהיה מודה מקצת, ואמר הנתבע לחבירו שלא
בפני ב"ד אם תשבע אשלם לך, וקפץ ונשבע באלהי ישראל בלא נק"ח, והנתבע אמר
לא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד ולא שתשבע שלא בפני ב"ד, וה"ל כאילו לא
נשבעת וחוזרני בי, ופסקתי דאע"ג שלא בב"ד הוה א"י לחזור בו מאחר
שנשבע, וכדברי רבינו ירוחם ונמוקי יוסף כו' אע"ג דלא נקט חפצא בידיה כו',
עכ"ל ב"י. ולפעד"נ דהדין עם הנתבע מטעם הנ"ל כיון שלא נשבע
בנק"ח, ומטעם שטוען לא אמרתי אלא אם תשבע בבית דין, ואין ענין דברי רבינו
ירוחם ונמוקי יוסף לכאן כלל, דאינהו לא מיירי אלא כשהוא מודה שכונתו היתה שישבע
חוץ לב"ד, ורוצה לחזור מטעם כיון שלא קיבל כן בפני ב"ד, לכך כתבו
דא"י לחזור כיון שנשבע על פיו, משא"כ הכא שהנתבע טוען שלא אמרתי אלא אם
תשבע בב"ד וכיון שלא נשבעת בב"ד חוזרני בי. ועוד אפשר דר"י
ונ"י מיירי שהאמירה היתה חוץ לב"ד והשבועה היתה בב"ד, דאע"ג
דהאמירה היתה חוץ לב"ד מהני מאחר שנשבע על פיו כדין שבועה בב"ד,
משא"כ הכא שנשבע חוץ לב"ד נראה דהדין עם הנתבע, ובפרט שזה בא להוציא
המע"ה. כן נ"ל ברור. עיין בש"ג פרק שבועת הדיינים דף ש"כ
ע"א [י"ח ע"ב מדפי הרי"ף]:
(כ) לא יוכל לחזור בו - וחוזר ונשבע
בנק"ח, וכן הוא בב"י [שם] ובעיר שושן [סעיף ג']. וכתבו עוד הב"י
והע"ש, דאם כופר ואומר לא האמנתיו, ישבע שלא א"ל כן ואח"כ ישבע
שבועה דאורייתא, וכדלעיל סוף סעיף א' גבי כופר ואומר לא קיבלתיו לדון, ע"כ.
ולפע"ד זה אינו, דכיון דלא יזכה אלא בשבועה אין משביעין על זה, דלא ה"ל
כפירת ממון דמי יימר דמשתבע, וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה פרק כל הנשבעין
[ל' ע"א מדפי הרי"ף] גבי חנוני על פנקסו, ומביאו ב"י לקמן סימן
צ"א [סעיף ח'], ועמ"ש שם [סקכ"ו]. ולא דמי לדלעיל סוף סעיף א',
דהתם הדיין מחייבו ממון מיד, וק"ל. ואע"פ שכתבתי בסמוך [סקי"ט]
דבלאו הכי הך דינא דב"י ליתא לפע"ד, מ"מ נפקא מיניה טובא בדין זה
בעלמא, במי שטוען שהפך עליו השבועה ליטול, באופן שמועיל ההיפוך וחבירו כופר,
דא"צ לישבע ע"ז, וכמ"ש. שוב מצאתי עוד ראיה ברורה לדברי בבעל
העיטור בדיני (חוב) [מלוה] על פה דף ס"ב ע"ב וז"ל, תשובה, ראובן
שהוציא שטר על שמעון בקנין שנתרצה בהיפוך שבועה ומתו העדים ונתקיים אחד מן העדים,
ושמעון אומר לא נתרציתי, ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר,
ושבועה דעד אחד ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהיפוך, ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי,
עכ"ל. וסברא זו היא בש"ס פרק שבועות העדות דף ל"ב ע"ב. ואפשר
הב"י דוקא במעשה שלו פסק כן משום שכבר נשבע ולא שייך לומר מי יימר דמשתבע וגם
בנק"ח, ועוד דהא מ"מ ה"ל דבר הגורם לממון ולא ממון עצמו, אבל בעלמא
אפשר דגם הב"י מודה לדינא כמו שכתבתי:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף כ
אמר: איני נשבע, {ס} פוטרים אותו
ונותן מה שטענו חבירו.
סמ"ע סימן פז ס"ק ס
ס] פוטרין אותו ונותן כו'. פירוש, מכח
מה שפוטרין אותו דהיינו שמסלקין אותו מלפניהם ויצא, אז אינו יכול לחזור בו ולומר
אשבע אלא צריך לשלם, כן הוא דעת רש"י [שבועות ל"ט ע"א ד"ה
פוטרין] ותוס' [שם ד"ה אם] והרא"ש [שם פ"ו סי' ג']. והר"ן [שם
י"ח ע"ב מדפי הרי"ף] כתב דלרש"י אפילו לא יצא חוץ לב"ד
אלא נסתלקו מאותו ענין, הוה ליה כאילו יצא ואינו יכול לחזור בו. ועיין מה שכתבתי
מזה בסמ"ע ובפרישה לעיל סימן כ"ב [סמ"ע סקכ"א פרישה סעיף ו'],
וגם בשו"ע לקמן סימן צ"ד סעיף (ח') [ה' סקי"א] אכתוב עוד מזה,
שנ"ל שכן היא ג"כ דעת הרמב"ם, ולא כב"י [בסימן כ"ב סעיף
ה' - ו' וכאן סעיף כ"ט] שכתב דהרמב"ם [פי"א משבועות הי"ז]
ס"ל כר"ת [בתוס' שבועות ל"ט ע"א ד"ה אם בשם ספר הישר חי'
סי' תר"ס] דכתב דאין נ"מ ביצא חוץ לב"ד, וע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צד סעיף ה
יג] כשמגלגל עליו תביעות וראיות, ואמר
הנתבע: איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שאמרנו שאין שומעין לו אלא
או יתן כל מה שגלגל עליו או ישבע, אם רוצה לישבע נפטר מהכל, אפילו מתביעה ראשונה,
אע"פ שכבר נתרצה לפרוע אותה יכול לחזור בו, יד] {יא} אפילו אחר שיצא מבית
דין. טו] שלא נתרצה לפרוע אלא כדי להפטר משבועה, אבל מאחר שצריך להשבע, נשבע אף על
תביעה ראשונה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף ה
יא] אפילו אחר שיצא מב"ד. פירוש,
וכבר נתבאר בסימן כ"ב [סעיף ג' בהג"ה] דבעלמא אם קיבל עליו לפרוע ויצא
מב"ד חייב לשלם, משא"כ בעודו בב"ד דיכול לחזור בו. עיין מה שכתבתי
שם בפרישה [סעיף ו'] ובסמ"ע בסעיף ג' [סק"כ - כ"א] ולעיל בסימן
פ"ז סעיף כ' [סק"ס]:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה א
אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה
עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור א בשתי מעין כסף או יתר, וכמה היא פרוטה משקל חצי ב
שעורה של כסף נקי, וכמה הם שתי מעין משקל שתים ושלשים שעורות כסף מזוקק.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף א
אין מודה מקצת הטענה חייב לישבע, {א}
עד שיודה לפחות בפרוטה, ותהיה הכפירה לפחות א] שתי מעין כסף. לפיכך אינו חייב עד
שיתבענו (א) שתי מעין ופרוטה, והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין. אבל תבעו שתי
מעין ופרוטה, והודה בשתי פרוטות, כיון שאין בכפירה שתי מעין, או אם הודה בחצי
פרוטה, פטור, כיון שאין בהודאה פרוטה. א ב] שיעור {ב} הפרוטה, משקל חצי שעורה של
כסף נקי; ג] ושיעור שתי מעין, משקל ל"ב שעורים כסף נקי.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף א
א] עד שיודה לפחות בפרוטה כו'. בפרישה
ודרישה [סעיף א'] כתבתי דברי התוס' [שבועות ל"ט ע"ב ד"ה מה] דמבואר
שם דילפינן לה מדכתיב [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור,
וכסף הוא דומיא דכלים, מה כלים שנים דמיעוט רוב שנים אף כסף שנים, ומה כלים דבר
חשוב [דאפילו בכלי שוה פרוטה יש בו חשיבות, שבא על ידו מלאכה מרובה], אף כסף דבר
חשוב, ואינו נקרא כסף חשוב פחות ממעה, וכתיב בתריה [שם ח'] כי הוא זה, ולמד ממנו
דלשבועה דמודה מקצת בעינן שנים וגם חשיבות, והיינו על כרחך בסוף בשעת כפירה, דאי
לתחילת טענה, כסף דכתב רחמנא למה לי הא יש ללמדו מכלים דהן חשובין [ושמואל פליג
ע"ז שם [בשבועות] ארב דאמר הכי, ואמר דלא הוה ידעינן דבעינן כסף חשוב ב'
מעין, אבל קי"ל כרב ע"ש], אלא אם אינו ענין לתחילת טענה, תנהו לסוף טענה
דהיינו הכפירה צריכין שתהיה דבר חשיבות ותרתי, וממילא התביעה היתה יותר דהא מיירי
כשמודה לו על תביעתו מקצת, ועיין פרישה ועיין דרישה מה שכתבתי עוד, ודלא כמו שכתב
עיר שושן [סעיף א'], אלא כמו שכתבתי והוא מהתוס':
ב] הפרוטה משקל חצי שעורה כו'. בפרישה
[סעיף ב'] כתבתי, דלפי מה שכתב מור"ם ביו"ד ריש סימן ש"ה, דה'
סלעים של פדיון הבן שהוא ג"כ כסף נקי, דהא חשבון של שעורה שכתב הטור [סעיף
ב'] והמחבר בכסף זה כתוב ג"כ שם, ומור"ם ז"ל כתב שם שעולים ב'
זהובים פולניש, וכל סלע הוא ד' דינרין, נמצא ה' סלעים עולים כ' דינרין, וב' זהובים
הן כ' דרייאר פולניש, נמצא הדינר עולה ג' גדולים פולניש, וב' מעין שהוא שליש הדינר
עולה גדול פולניש שהן ח' "פעניק ליטוויש" והן ג"כ ח' "ווינר
פעניק" שג"כ ח' עולין על גדול פולניש, ומעה א' הוא חצי גדול פולניש שהן
ד' פעניק שהן יחד ל"ב פרוטות שכל אחד הוא חצי שעורה של כסף נקי, נמצא דשיעור
פרוטה יהיה שמינית מ"פעניק ווינר וליטוויש". וק"ק לומר כן דשמינית
מפעניק יחשב ממון לקדש בו את האשה ולהיות הדיינים נזקקים לו, ואפשר לומר שבימיהן
היו הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היתה הפרוטה חשובה
כממון, ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר, מן הדין הוה
לן למימר דאין קידושי אשה סגי בפרוטה ולא פדיון הבן בשני זהובים, צ"ע: