רי"ף מסכת שבועות דף יט
אורך היעור אודיו הוא דקות
1) שיעור טענה וכפירה המחייבות שבועה
5) שבועת השומרים אינה צריכה שתי כסף
6) שבועת היסת משביעין אפי' על
שוו"פ
9) תבעו מאה דינרים ממטבע פלונית
10) תבעו חטים והודה לו בשעורים
11) קדם הנתבע ואמר: שעורים יש לך
בידי
13) האם בנשבעים ונוטלים יש דין כפירת
שתי כסף
14) האם תביעת דמי קרקע נחשבת לתביעת
קרקע
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף א
אין מודה מקצת הטענה חייב לישבע, {א}
עד שיודה לפחות בפרוטה, ותהיה הכפירה לפחות א] שתי מעין כסף. לפיכך אינו חייב עד
שיתבענו (א) שתי מעין ופרוטה, והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין. אבל תבעו שתי מעין
ופרוטה, והודה בשתי פרוטות, כיון שאין בכפירה שתי מעין, או אם הודה בחצי פרוטה,
פטור, כיון שאין בהודאה פרוטה. א ב] שיעור {ב} הפרוטה, משקל חצי שעורה של כסף נקי;
ג] ושיעור שתי מעין, משקל ל"ב שעורים כסף נקי.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף א
א] עד שיודה לפחות בפרוטה כו'. בפרישה
ודרישה [סעיף א'] כתבתי דברי התוס' [שבועות ל"ט ע"ב ד"ה מה] דמבואר
שם דילפינן לה מדכתיב [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור,
וכסף הוא דומיא דכלים, מה כלים שנים דמיעוט רוב שנים אף כסף שנים, ומה כלים דבר
חשוב [דאפילו בכלי שוה פרוטה יש בו חשיבות, שבא על ידו מלאכה מרובה], אף כסף דבר
חשוב, ואינו נקרא כסף חשוב פחות ממעה, וכתיב בתריה [שם ח'] כי הוא זה, ולמד ממנו
דלשבועה דמודה מקצת בעינן שנים וגם חשיבות, והיינו על כרחך בסוף בשעת כפירה, דאי
לתחילת טענה, כסף דכתב רחמנא למה לי הא יש ללמדו מכלים דהן חשובין [ושמואל פליג
ע"ז שם [בשבועות] ארב דאמר הכי, ואמר דלא הוה ידעינן דבעינן כסף חשוב ב'
מעין, אבל קי"ל כרב ע"ש], אלא אם אינו ענין לתחילת טענה, תנהו לסוף טענה
דהיינו הכפירה צריכין שתהיה דבר חשיבות ותרתי, וממילא התביעה היתה יותר דהא מיירי
כשמודה לו על תביעתו מקצת, ועיין פרישה ועיין דרישה מה שכתבתי עוד, ודלא כמו שכתב
עיר שושן [סעיף א'], אלא כמו שכתבתי והוא מהתוס':
ב] הפרוטה משקל חצי שעורה כו'. בפרישה
[סעיף ב'] כתבתי, דלפי מה שכתב מור"ם ביו"ד ריש סימן ש"ה, דה'
סלעים של פדיון הבן שהוא ג"כ כסף נקי, דהא חשבון של שעורה שכתב הטור [סעיף
ב'] והמחבר בכסף זה כתוב ג"כ שם, ומור"ם ז"ל כתב שם שעולים ב'
זהובים פולניש, וכל סלע הוא ד' דינרין, נמצא ה' סלעים עולים כ' דינרין, וב' זהובים
הן כ' דרייאר פולניש, נמצא הדינר עולה ג' גדולים פולניש, וב' מעין שהוא שליש הדינר
עולה גדול פולניש שהן ח' "פעניק ליטוויש" והן ג"כ ח' "ווינר
פעניק" שג"כ ח' עולין על גדול פולניש, ומעה א' הוא חצי גדול פולניש שהן
ד' פעניק שהן יחד ל"ב פרוטות שכל אחד הוא חצי שעורה של כסף נקי, נמצא דשיעור פרוטה
יהיה שמינית מ"פעניק ווינר וליטוויש". וק"ק לומר כן דשמינית מפעניק
יחשב ממון לקדש בו את האשה ולהיות הדיינים נזקקים לו, ואפשר לומר שבימיהן היו
הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היתה הפרוטה חשובה
כממון, ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר, מן הדין הוה
לן למימר דאין קידושי אשה סגי בפרוטה ולא פדיון הבן בשני זהובים, צ"ע:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ב
ד] וכן אם לא תבעו כסף, {ג} אלא מיני
סחורות, והודה לו מקצת, שמין הכפירה וההודאה, אם יש בכפירה שוה שתי מעין ובהודאה
פרוטה אחת, חייב.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ב
ג] אלא מיני סחורות כו'. דבכל מקום
שוה כסף ככסף:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ה
במה דברים אמורים בכסף או במיני
סחורות ופירות וכיוצא בהן, אבל הכלים אין משערין את דמיהן ואפילו הן עשר ד מחטין
בפרוטה וטענו שתי מחטין הודה באחת וכפר באחת חייב, שנאמר כסף או כלים כל הכלים
ככסף, טענו ה כסף וכלים והודה בכלים וכפר בכסף אם יש בכפירה שתי מעין חייב ואם לאו
פטור, הודה בכסף וכפר בכלים אם הודה בפרוטה חייב וכן כל כיוצא בזה.
מגיד משנה הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ה
במה ד"א בכסף או במיני סחורות
וכו'. שם (דף מ':) טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן
ויש מי שפירש דבעינן אף בכלים שתהיה ההודאה בפרוטה והכפירה פרוטה ושתי מחטין שאמרו
והוא שיהיו שוות שתי פרוטות וכן הוא בירושלמי ואין זה עיקר אלא כדעת הגאונים
ז"ל והוא כדעת רבינו שאפילו עשר מחטין בפרוטה חייב וכן הכריע הרשב"א
ז"ל:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ג
בד"א, כשתבעו פירות או מיני
סחורות. {ד} אבל תבעו (ב) שני כלים, והודה לו באחד מהם, אין צריך שיעור, ה] אלא
אפילו היו ב (ג) [א] {ה} עשרה מחטין בפרוטה, תבעו שנים [ב] (ד) והודה לו באחת מהם,
חייב. טענו כסף וכלים, הודה בכלים וכפר בכסף, אם יש בכפירה שתי מעין, חייב: ואם
לאו, פטור. הודה בכסף וכפר בכלים, ג אם הודה בפרוטה, חייב.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ג
ד] אבל תבעו שני כלים כו'. ילפינן לה
מדאמר רחמנא [שמות כ"ב ו'] כסף או כלים, ולא כתיב כי יתן איש אל רעהו כספים
לשמור, דנשמע נמי דבעינן שנים, אלא להכי כתב כלים משום דיש לכלי דין בפני עצמו,
מפני דכלים הן חשובין כיון דעומדין לעשות בהן מלאכה הרבה:
ה] עשרה מחטין כו'. כן כתבו רב האי
והרמב"ם [המובאים בציונים אות א'], אבל הרא"ש [שבועות פ"ו סי' ד']
והטור [סעיף ד'] חולקים, וס"ל דבעינן שיהא בכל אחד לפחות שוה פרוטה, דבפחות
מזה לא מחשב ממון:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ו
העיד ו עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא
פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה, כיצד פרוטה
או שוה פרוטה יש לי בידך אין לך בידי כלום ועד אחד מעיד שיש לו הרי זה נשבע, וכן
בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע, וכל פחות
מפרוטה אינו ממון ואין בית דין נזקקין לו, וכן כל הנשבעין ונוטלין נשבעין ונוטלין
מפרוטה ומעלה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ד
הא דבעינן כפירה שתי מעין, דוקא במודה
מקצת. אבל כופר בכל {ו} ועד אחד מכחישו, אפי' לא כפר ד א) {ז} אלא בפרוטה, חייב.
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ד
(ד) אלא בפרוטה חייב - כתב הסמ"ע
ס"ק ז', נראה דלדעת הרמב"ם והמחבר הנ"ל דכתבו דבתבעו כלים (בג')
[בשתי] מחטין סגי, ס"ל דבכופר הכל בתבעו במחט אחת סגי, וכן בשבועת שומרים
בסעיף שאח"ז, והא דכתב פרוטה משום דלא איירי בכלים, עכ"ל. והב"ח
[סעיף ז'] השיג ע"ז, דהכא לכו"ע צריך שוה פרוטה אף בכלי, בין [ב]שבועה
דעד אחד בין בשבועת שומרים. ואין דבריו נכונים בשבועה דעד אחד, דהא כיון דחייב
שבועה במודה מקצת בכפר כלי שאינו שוה פרוטה, אלמא דחייב אילו הודה או באו עדים
שחייב לו כלי שאינו שוה פרוטה, וכ"כ הר"ן להדיא [שבועות י"ט
ע"ב מדפי הרי"ף] דבכלים נזקקין לפחות משוה פרוטה, א"כ חייב שבועה
דאורייתא בעד אחד מכחישו, דהא טעמא הוא דחייב משום דכל מקום ששנים מחייבין אותו
ממון עד אחד מחייבו שבועה וכדאיתא בש"ס [שבועות מ' ע"א] ופוסקים. וגם
בשבועת שומרים נראה כהסמ"ע, דכיון דכלים כל שהו חשובין הן, אם כן גם לענין
שבועת שומרים דינא הכי. מיהו להרא"ש וסיעתו [הנ"ל סק"ב] בעינן שיהא
הכלי שוה פרוטה, ובשוה פרוטה סגי אף בשבועת שומרין, ולא קאמר דבעי כפירת שתי כסף
אלא בממון. וכן משמע בהרא"ש [שם פ"ו סי' ו'] והר"ן [שם] במה שכתבו
שם דכסף או כלים מדרש נמי לענין שבועת שומרים, ע"ש ודוק:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ה
ו] שבועת השומרים נמי אינה צריכה שתי
כסף, אלא אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה, וטען שאבדה, נשבע. וכל פחות משוה
פרוטה אינו ממון, ואין בית דין נזקקין לו. (ז] וי"א {ח} דבשבועת שומרין נמי
בעינן שתי כסף) (טור בשם הרא"ש והמגיד פר"ג דטוען ור"ן פ'
הדיינים), וכן נראה לי עיקר.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ה
ח] דבשבועת שומרים נמי כו'. טעמו
[דהרמב"ם המובא בציונים אות ג'] כיון דעיקר קרא דכי הוא זה [שמות כ"ב
ח'] אמלוה קאי, דשבועת שומרין היא אפילו בלא מודה מקצת, אלא מודה בכולו וטוען
שנאבד ממנו הפקדון, משום הכי נמי גם לימוד דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים [שם
ו'] דרשינן אמלוה ולא אשומרין. והי"א ס"ל כיון דעיקר פרשה איירי בשומרין
קאי נמי אשומרין, ועיין פרישה [סעיף ז'] שם כתבתי יותר מילתא בטעמא, ע"ש, וכן
עיקר, ועיין לקמן סוף סימן רצ"ה דפסק המחבר בעצמו כן, ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ו
ח] ה (ה) {ט} שבועת ו היסת נמי
משביעין אותו אפילו על שוה פרוטה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ו
ט] שבועת היסת כו'. דכיון דחכמים
תיקנוהו דלא יגזול אחד לחבירו, א"כ אכל דבר שחשוב ממון דהיינו פרוטה תיקנוהו:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ו
(ה) שבועת היסת כו' - כן כתב הטור
[סעיף ז'] בשם רב האי והסכים עמו, ודברי רב האי הם בספר משפטי שבועות דף ו'
ע"א סוף שער א' [בענין הד' דאין נשבעין עליהן] וריש שער ב' [שער שבועת היסת]
דף ו' ע"ב:
(ו) היסת כו' - ודעת ה"ר ישעיה
[הובא בטור שם] והר"ן [שבועות י"ט ע"ב מדפי הרי"ף] והמרשים
[הובא בב"י שם] דצריך שתי כסף. מיהו דעת הרב המגיד סוף (פ"ג)
[פכ"ג] מהלכות מלוה [הט"ז] נראה בפשיטות כדעת רב האי והטור, ומשמע שם
מדבריו בפשיטות שגם דעת הרמב"ם כן, והבאתי דבריו לעיל סימן נ"ד ס"ק
ד' ע"ש.
ולענין הנשבעין ונוטלין עיין מה
שכתבתי לקמן סימן פ"ט סעיף (א') [ב', סק"ב]:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ח
ט] לא תבעו בדבר מסויים, אלא {יד} אמר
ליה: שוה מנה יש לי בידך, מכל מה שיודה לו חשיב שפיר ממין הטענה, שכל דבר הוא בכלל
שוה. ח אבל אם י] תבעו מנה (ו) מדבר מסויים, והודה לו בשוה (חצי) מנה, לא חשיב
ממין הטענה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ח
ד] אמר ליה שוה מנה כו'. בסעיף שאחר
זה יתבאר דסתם מנה ג"כ כונתו לשוה מנה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ט
יא] תבעו דינר כסף או דינר זהב, כאילו
תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב, ט ובכל מה שיודה לו חשיב ממין הטענה, יב]
ודוקא כשתבעו מטבע היוצא בהוצאה, בהא אמרינן בסתמא שוה דינר קאמר, לפי שאדם עשוי
לשום כל דבר במטבע. אבל תבעו ליטרא זהב, יג] או מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה, לא
חשיב כאילו תבעו שוה. יד] וכן אם תבעו דינר זהב זהוב, כלומר טבועה, יש לי בידך, לא
חשיב שוה דינר, י אף על פי שיוצא בהוצאה, אלא דינר דוקא קאמר טו] {טו} ואפילו הודה
במטבע של חצי דינר, לא חשיב ממין הטענה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ט
טו] ואפילו הודה במטבע של חצי דינר.
יש גורסין כאן ובדברי המחבר במטבע של חצי דינר זהוב. ולא נהירא, דא"כ לא הוה
צריכין לחזור ולכתבו אח"כ בסמוך בסעיף י"א, אלא כאן לא בא אלא לחלק בין
תבעו בדינר היוצא בהוצאה, דאז אפילו הודה לו במיני פירות וסחורה הוה ליה ממין
הטענה, דשוה כסף תבעו, ובין תבעו דינר זהב זהוב, דאז אמרינן דדוקא תבעו, ואז לא
מיבעיא הודה לו בסחורה או פירות דלא הוי ממין הטענה, אלא אפילו הודה לו בחצי
התביעה מטבע לא הוי ממין הטענה, ובסעיף י"א קמל"ן הרבותא דאפילו התביעה
והודאה הכל ממין זהוב, מ"מ לא הוי ממין הטענה ומטעם שכתבתי שם [סקי"ט],
ואגב דכתב שם רבותא דאפילו לא הזכיר בתביעתו דינר לחוד אלא אמר לו מאה דינרים
במטבע פלוני, דהוה אמינא כיון דהזכיר מטבע לא קפיד במה שאמר של "פלוני",
וכדס"ל לרש"י [שבועות מ' ע"א ד"ה ה"ק] כמו שכתב הטור
[סעיף י"א] בשמו, קמל"ן דלא, כתב נמי האי רבותא בצידו דאפילו היתה
התביעה מאה דינרים במטבע זהב זהוב והודה בחציה של זהב זהוב לא הוי ממין הטענה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף י
טז] הא דאמרינן שאם תבעו דינר כסף יא
או דינר זהב כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב, יש אומרים {טז} דהני מילי
במלוה; אבל בפקדון, דוקא קאמר דינר זהב ולא שוה דינר. (ז) יז] ויש מי שחולק ואומר
שדין הפקדון שוה לדין המלוה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף י
טז] דה"מ במלוה כו'. דכיון דמלוה
להוצאה ניתנה, דרך בני אדם לחשוב בו דבר ההלואה בשוה דינר, משא"כ בפקדון דלא
ניתן להוצאה, דרך לתבוע כעין מה שהפקיד, ודוקא קאמר:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף יא
יח] תבעו מאה דינרים {יז} ממטבע
פלונית, והשיב: אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחר, לא חשיב ממין הטענה, אלא
א"כ יאמר לו: נתתי לך {יח} דינר זהב להחליפו במטבעות, (יב יט] או מכרתי לך
סחורה בעד מעות) (ב"י בשם התרומות שער ז'), והוא אומר: נתתים לך חוץ ממטבע
אחת, אבל בענין אחר {יט} לא מחייב, כ] אפילו תבעו דינר זהב (זהוב) והודה לו {כ}
במטבע של חצי דינר זהב (זהוב).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף יא
יז] ממטבע פלוני. עיין מה שכתבתי לפני
זה [סקט"ו] פירושו:
יח] דינר זהב להחליפו כו'. ואז
אע"ג דאמר דנתן לו דינר זהב זהוב, מ"מ מדקאמר להחליפו, ש"מ דעיקר
תביעתו בשוה היה:
יט] ה"ג אפילו תבעו בדינר זהב
זהוב והודה לו במטבע של חצי דינר זהב זהוב. ור"ל אפ"ה הוה ליה כתבעו
מנורה גדולה והודה לו במנורה קטנה, דהוה ליה שני מינים כמו שכתב בסמוך בסעיף
כ"ה, ועיין מה שכתבתי מזה לקמן ס"ק (כ"א) [כ"ג]:
כ] במטבע של חצי דינר זהוב. הטור
[סעיף י"ב] סיים בזה וכתב ז"ל, ואצ"ל תבעו בדינר זהוב והודה לו
בכסף שוה חצי דינר זהב, עכ"ל. ומשום דפשוט הוא, משום הכי השמיטו המחבר:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף יב
תבעו שני דברים, כגון חטים ושעורים,
והודה לו באחד מהם, חייב ליתן לו מה שהודה לו, {כא} ונשבע על השאר. יג {כב} אבל
תבעו חטים והודה לו בשעורים, (ח) ג) פטור אף מדמי שעורים. יד כא] {כג} ויש מי
שאומר טו שהטעם משום טז [ג] דחשיב (ט) {כד} כאילו הודה לו התובע (י) שאינו חייב לו
שעורים, ד) כב] ולפיכך אפילו יש עדים על השעורים, פטור, כג] דהודאת בעל דין כמאה
עדים דמי. הגה: כד] ואפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים, פטור לשלם לו, יז ה) דהוי
(יא) כאילו מחל לו התובע, וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ה ס' י"א, כן נראה
לי, יח ודלא כיש מי שחולק. כה] ויש מי שאומר דדוקא כשא"ל: חטים הלויתיך יט
ביום פלוני ובשעה פלונית, והלה אומר: שעורים היו, דאם איתא שהלוהו שניהם, היה טוען
על שניהם, כיון דבבת אחת הלוהו, אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים. (אבל בלאו הכי,
ודאי חייב, כ דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבע אלא אחת) (טור). כא (יב) כו]
{כה} ואם [ד] כב תפס התובע (יג) דמי השעורים, כג (יד) [ה] ו) {כו} אין מוציאין
מידו. הגה: כז] וי"א דוקא אם תפס ז) {כז} קודם שתבעו בדין, {כח} אבל אם תפס
לאחר שעמדו בדין, מפקינן מיניה (טור); כד וכן נראה לי עיקר.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף יב
כא] ונשבע על השאר. פירוש, שבועה
דאורייתא, כיון דבשניהן תבעו בפעם אחת, והרי הודה לו מקצת טענתו:
כב] אבל תבעו חיטין כו' פטור. נראה
דמ"מ צריך לישבע היסת, וכמו שנתבאר לקמן סימן רצ"ו סעיף ד' ובסימן ת'
סעיף ד', ומשום דלא גרע משאר כפירה דנשבעין עליה היסת:
כג] ויש מי שאומר שהטעם כו' עד ולפיכך
אפילו יש עדים כו'. מה שכתב ויש מי שאומר כו', הוא לאפוקי מדעת הרמ"ה
[ברא"ש ב"ק פ"ג סי' ט"ו] שכתב טעם אחר, והוא משום דהודאתו
שהודה בשעורים לאו הודאה דנתחייב עלה, כיון דלא אמר אתם עדי וגם לא הודה בפני
ב"ד, ויכול לומר משטה הייתי בך בהודאתי, אבל אם לא טען משטה הייתי בך, חייב,
וכ"ש אם איכא עדים על הלואת השעורים. והרא"ש השיג עליו שם בפרק המניח
[שם] וכתבתי לשונו בפרישה [סעיף י"ד], וגם שם כתבתי דאע"ג דהרא"ש
דחה שם ג"כ פירוש רש"י [שם ל"ה ע"ב ד"ה פטור] ותוס' [שם
ד"ה לימא] שכתבו הטעם דפטור משעורים משום דמחיל ליה, לא תימא דהרא"ש לא
ס"ל טעמא דמחיל ליה ורש"י והתוס' לא סבירא להו טעמא משום דכיון דתבעו
בחיטין הודה לו על השעורין, דא"כ לא הוה להו להטור [סעיף ט"ו] ולהמחבר
להזכיר לשון מחילה כיון דכתבי טעם דמודי ליה, וגם התוס' דכתבי דמחיל ליה, כתבו
בצידו כיון דאודי ליה. אלא כולם ס"ל בזה שוה, דמדלא תבעו בשעורין נראה דאודי
ליה דאין בידו שעורין, וממילא הוה מחילה, ומשום הכי אפילו באו עדים על השעורים
פטור, ולא תמה עלייהו הרא"ש אלא שסתמו דבריהן, ומשמע דס"ל דאפילו לא
תבעו בחיטין דאותו יום באותה שעה שהלוהו פטור משעורים, וזהו תימה בעיניו, ועיין
פרישה [שם] ודוק:
כד] ומ"ש כאילו הודה תבעו.
פירוש, כאילו הודה לו התובע, ובספרים אחרים כתוב כן בפירוש כאילו הודה לו
"התובע":
כה] ואם תפס התובע כו'. דכיון שהוא
מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי, אלא שלא רציתי לתבוע הכל
בפעם אחת:
כו] אין מוציאין מידו. וכתב נמוקי
יוסף סוף פרק המניח [ב"ק י"ז ע"א מדפי הרי"ף], דאם תפס קודם
דהדר מהודאתו, אפילו תפס בעדים מהני, אבל אם תפס לאחר שחזר מהודאתו מפקינן מיניה,
אלא א"כ היה לו מיגו דלהד"ם או החזרתי, עכ"ל ד"מ ט"ז:
כז] קודם שתבעו בדין כו'. ואז מהני
אפילו יש עדים שתפס, שיכול לומר מה שלא תבעתי שעורים מפני שהייתי מוחזק בהם. טור
[סעיף ט"ז]:
כח] אבל אם תפס לאחר כו'. לשון הטור
[סעיף ט"ז], דכיון שכבר הודה שאין לו בידו שעורים לא מהני תפישה אח"כ,
עכ"ל. ונראה דלהאי טעמא אפילו תפיס שלא בעדים לא מהני, אע"ג דאי בעי היה
כופר התפיסה, מ"מ הוה ליה כמיגו במקום עדים, דאנן סהדי דכיון דלא תבעו שעורים
דמחל לו. מיהו מהניא ליה התפיסה בלא עדים לגבות ממנו דמי החיטין שתבעו, וכדין כל
תובע שכפר לו הנתבע ותפס אח"כ בלא עדים, דיכול להחזיק בו ולגבות ממנו בשבועת
היסת כדי תביעתו, וכמו שכתבו הטור והמחבר לעיל סוף סימן פ"ז [טור סעיף
מ"ה ומחבר סעיף ל'], אלא שאם דמי השעורים עולים יותר מדמי החיטין, או שתפס
כדי דמי חיטין ושעורין, או ששוב הודה לו התובע שאין בידו חיטין כי אם שעורים, בזה
אמרינן דלא מהני תפיסתו לענין שעורים, וק"ל:
ש"ך חושן משפט סימן פח ס"ק
יז
(יז) דהוי כאילו מחל לו כו' - וכן
הבין בעיר שושן [סעיף י"ב] וסמ"ע ס"ק (כ"א) [כ"ג] וכן
הב"ח סעיף י"ד וסעיף ט"ו דטעם הרא"ש והטור +טור סעיף
י"ד, רא"ש ב"ק פ"ג סי' ט"ו - ט"ז+ והמחבר משום דמחל
לו דהודאה ממילא מחילה הוי. ואין דבריהם נכונים, דהמעיין בהרא"ש סוף פרק
המניח יראה דאדרבה סתר טעם דמחילה וכתב טעם דהודאה, וכן התוס' פ"ק דסנהדרין
דף ו' ע"א [ד"ה צריכה] כתבו שאין הטעם משום מחילה אלא הודאה, וכן כתב
מהרש"ל [ביש"ש] פרק המניח סימן ל"ד, וכן כתב בתשובות מהרשד"ם
[חחו"מ] סימן (כ"ח) שכ"ח דהרא"ש דחה טעמא דמחיל, וכן הוא
בתשובת מהרי"ן לב ספר ד' [סי' כ"ב] דף ס"ז ע"ב, והוא פשוט.
ואדרבא משמע להדיא בהרא"ש שם דאילו הוי טעמא דמחיל ליה, אפילו לא היו שתי
ההלואות בבת אחת נמי. ולא דמי לדלעיל סימן ע"ה סעיף י"א דמחל לו, דהתם
הא מפרש טעמא, כיון שאמר בפירוש אני חייב לך היה לו להשים אל לבו ולדקדק, ומדלא
דקדק והשיב לו אינך חייב לי אמרינן דמחל לו בלב שלם, והלכך התם אפילו לצאת ידי שמים
פטור, דהוי כאילו נתן לו מתנה, משא"כ הכא. וא"כ הדבר פשוט
דלהרא"ש והטור והמחבר אם יודע הנתבע שחייב לו שעורים חייב לשלם לו שעורים,
וגזלן הוא אם אינו משלם לו, אלא דהבית דין אינם יכולים להוציא מידו, שהרי יוכל
לומר כבר הודה לי שאיני חייב לו שעורים. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ג' ח"ב,
דלהרא"ש אם הנתבע מחזיק בטענתו ואומר שעורים יש לך בידי חייב בשעורים, ומביאו
בית יוסף [סעיף י"ד]. ודלא כהבית חדש סעיף ט"ו, שכתב דמשמע מהטור
דאף על גב דיודע הנתבע שחייב לו שעורים פטור, שהרי מחל לו, וכדלעיל סימן ע"ה
סעיף י"א, ומדברי רבינו ירוחם לא משמע הכי להרא"ש, ודברי הטור עיקר,
עכ"ל. וליתא, דדברי רבינו ירוחם עיקר בדעת הרא"ש, וגם הטור מודה לו וכמו
שכתבתי. ואין להאריך בזה, כיון שכבר העליתי לעיל שלא כדברי הרא"ש וסיעתו,
דאין הטעם לא משום הודאה, אלא משום משטה וכהרמ"ה וסיעתו, וע"ש.
[עיין בתשובת מהרש"ך ספר ג' סי' כ"ה]:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן פח סעיף יב
(ג) פטור. היינו בטוענו ברי. אבל
כשטוען איני יודע אם חטין אם שעורין, חייב שעורים כשהודה בשעורים. גמרא [ב"ק
ל"ה ע"ב. או"ת אורים סקי"ז].
(ד) ולפיכך אפילו יש עדים. ובסימן ת'
[סעיף ג'] פסק דביש עדים חייב. ותירץ הש"ך [סקט"ז] דהעדים אינם יודעים
אם גדול אם קטן ואין התובע מכחיש אותן, משא"כ הכא מיירי שהעדים אומרים ברי
שעורים והתובע שטוען חטים מכחיש להעדים ופוסל אותן, משו"ה לא מהני עדים.
ועיין ביאורים [סק"ג] דהעיקר דבחטין ושעורין שהן בשעה אחת שזה אומר חטין וזה
אומר שעורין היו, וכמ"ש בסימן ת' בזה אומר גדול וזה אומר קטן דהוא מטעם הודאה
ולא מטעם מחילה וכמ"ש בסמוך [סק"ה], מהני עדים, דהודאה שאינה ברורה היא,
כמבואר בסימן קל"ח סעיף ו' [בהג"ה] דשם ג"כ משום הודאה הוא ומהני
עדים. משא"כ כשהחטים ושעורים הן בזמנים מתחלפין דהוא מטעם מחילה, לא מהני
עדים, וזה ברור.
(ה) דהוי כאילו מחל. והש"ך
[סקט"ז] הכריע כהרמ"ה דאין הטעם בחטים ושעורים משום הודאה ומחילה, רק
מטעם שיכול לומר משטה ויכול לחזור מהודאתו, אבל כשעומד בהודאתו וכל שכן כשיש עדים,
דחייב. ובתומים [סק"ו] מסכים כהמחבר. ועיין ביאורים [סק"ג] דהעיקר
שאין כאן מחלוקת בין הפוסקים כלל, דאם הם בזמנים מתחלפין, כגון שהתובע תובע שהלוהו
חטים בניסן והנתבע משיב שהלוהו שעורים בתשרי ואח"כ השיב התובע שהוא תובע
החטים של ניסן, ודאי מחילה היא ואפילו עדים לא מהני, ואף הש"ך מודה לזה. ואם
הם בזמן אחד, שהתובע אומר חטין היו והנתבע אומר שעורין היו, דבזה לא שייך טעם
מחילה כיון שדעתו להרויח רק טעם הודאה, ולזה בסימן ת' גבי שור תם דליכא שיעבוד
נכסי אין הבית דין יכולין להזדקק להשני, אבל במקום דאיכא שיעבוד נכסי כגון בהלואה
או פקדון חייב ליתן שעורים בממה נפשך, רק שאינו יכול לתבוע גוף השעורים, וכן אם
השעורים שוים יותר מהחטים א"צ ליתן רק הפחות. וזה דוקא כשאין חוזר מהודאת
השעורין, אבל כשחזר מהודאת השעורים א"צ ליתן אפילו שעורים, שיכול לטעון משטה
כיון שהודה בשעורים במה שלא תבעו בהם.
(ו) אין מוציאין. דיכול לומר לא
הודיתי ולא מחלתי. ודוקא שתפס קודם שחזר הנתבע מהודאתו, אבל כשחזר הנתבע מהודאתו
וטען משטה קודם שתפס מוציאין מידו, דהנתבע יכול לטעון משטה לכו"ע, אם לא שיש
להתופס מיגו דלהד"ם או החזרתי. סמ"ע [ס"ק כ"ה כ"ו] דלא
כש"ך [סקכ"ג], ועיין ביאורים [סק"ה].
(ז) קודם שעמד בדין. דס"ל דתפס
דאמר בש"ס [ב"ק ל"ה ע"ב] דמהני, הוא דוקא כשיש לו תביעה על
שניהם כגון בהיו המזיקין שנים והניזקין שנים בסימן ת' [סעיף ד'], אבל כשלא תבעו רק
חטים לא מהני תפיסה בשעורין, רק כשתפס קודם שעמד בדין סובר מסברא דמהני תפיסה מטעם
דיכול לומר משו"ה לא תבעתי אותם משום שהייתי מוחזק בהם. [ביאורים סק"ה].
אבל תפס אחר שעמד בדין לא מהני, אם לא שיש לו מיגו דלהד"ם יכול לתפוס נגד דמי
החטים אבל לא נגד השעורים כיון שכבר מחל עליהם. סמ"ע [סקכ"ח].
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף טו
לא] קדם הנתבע ואמר: שעורים יש לך
בידי, ואחר כך תבע התובע חטים, וכפר, ל הואיל והודה בשעורים קודם שיתבע החטים, לא
י) אין כאן הודאה מקצת הטענה, לב ומשלם השעורים ונשבע היסת על החטים.
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף טו
(ל) הואיל והודה בשעורים - עיין מה
שכתבתי לקמן בסעיף שאח"ז [סקל"ד]:
(לא) אין כאן הודאה מקצת כו' - הטעם
כמו שכתבתי לקמן [סקל"ד] בשם הר"ן [שבועות י"ט ע"ב מדפי
הרי"ף], וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ג' ח"ב, דלעולם אין מודה מקצת חייב
שבועת התורה אלא כשהודה אחר התביעה. ולפ"ז משמע דה"ה במין אחד פטור, כגון שבאו
לבית דין וקדם הנתבע ואמר לו אני חייב לך נ' זוז, והשיב לו התובע אתה חייב לי עוד
נ' זוז והוא כופר, פטור משבועת התורה, ודוק, וכן כתבו הרמב"ן [במלחמות גיטין
כ"ה ע"א מדפי הרי"ף] ובעל התרומות [שער ז' ח"ב סט"ז]
להדיא, והבאתי דבריהם לעיל סימן ע"ה סעיף ג' ס"ק ט', ע"ש, ועיין מה
שכתבתי לקמן סעיף ל"ב [סקנ"ו]:
(לב) ומשלם השעורים - נראה דהיינו
דוקא כשעומד בהודאתו, אבל יכול לחזור בו ולומר טעיתי בהודאתי ונזכרתי שאיני חייב
לך כלום, כיון שהודה לו מעצמו, וכמו שהוכחתי לעיל סימן פ"א סעיף כ"ב
ס"ק (נ"ה) [נ"ו] באריכות מן התוספתא [ב"מ פ"א ה"ו]
והרבה פוסקים, אבל אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. ואע"ג דלעיל סעיף י"ב
[סקט"ז] העליתי דיכול לטעון משטה הייתי בך, היינו משום דהתם תבעו בחטים, יכול
לומר לפי שתבעתני דבר שאינו והשטית בי, השטיתי בך והודיתי לך בדבר אחר, אבל כאן
שלא תבעו מתחילה כלל, לא שייך לומר שהשטה בו כיון שהודה כן בפני בית דין, וכן
העליתי לעיל סימן פ"א סעיף כ"ב ס"ק (נ"ה) [נ"ו],
ע"ש. וגם לעיל סעיף י"ב נראה דדוקא משטה יכול לטעון, אבל אינו יכול
לטעון טעיתי, ואף על גב דלעיל סימן פ"א ס"ק (נ"ה) [נ"ו]
העליתי דבמודה מעצמו אף לפני בית דין יכול לטעון טעיתי, היינו במודה מעצמו בלי שום
תביעה, אבל הכא שתבעו בחטים והשיב לו, לא שייך לומר כן, ודוק:
תבעו כור חטים, וקודם שישלים דבריו
השיב הנתבע שעורים
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף יד
תבעו כור חטים, וקודם שישלים דבריו
לומר: וגם כור שעורים, מיהר הנתבע ואמר: אין לך בידי אלא כור שעורים, ואמר התובע:
גם שעורים היה רצוני לשאול ממך, אם כמערים, שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו,
חייב, דחשבינן ליה כאלו תבעו כבר שניהם. ואם עשה כן לפי תומו, כח {כט} פטור משבועת
התורה (ומהתשלומין), כט] אפילו אם מיד תוך כדי דבור אחר הודאתו אמר: גם אני היה
רצוני לבקש ממך השעורים. ל] אבל אם לאחר שהודה לו בשעורים אמר התובע: ודאי כדברך
כך הוא שיש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה, כט חייב לשלם לו דמי שעורים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף יד
כט] פטור משבועת התורה ומתשלומין
אפילו כו'. כצ"ל, וכן הוא בטור [סעיף י"ז]:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף יד
(כח) פטור משבועה ומתשלומין אפילו כו'
- כצ"ל, וכן הוא בטור, עכ"ל סמ"ע ס"ק (כ"ז) [כ"ט].
ובספר מעדני מלך פרק שבועת הדיינים [פלפולא חריפתא לסי' ז' אות ת'] כתב ז"ל,
ובעל השו"ע השמיט מלהעתיק ומתשלומין, וראיתי למהרו"ך שהגיה בשו"ע
ומתשלומין, ותמהני מאד, שעל הראשונים שנכתב בטור אנו בושין ואין יודעים להשיב,
והוא הוסיף כן בשו"ע, וצ"ע, עכ"ל. וכ"כ הב"ח [סעיף
י"ז] דהמחבר השמיט בכונה תיבת תשלומין. ואין דבריהם נכונים, דפשיטא דצריך
להוסיף כן בדברי המחבר, שהרי כתב בסיפא, אבל אם לאחר שהודה כו' חייב לשלם לו דמי
שעורים, משמע דברישא פטור אף מדמי שעורים, וכן הוא בעיר שושן [סעיף י"ד]
להדיא. גם מה שהאריך הב"ח וכתב דברישא מיירי כשהנתבע אינו עומד בהודאתו ומשיב
עתה משטה אני בך גם על השעורים, ומה שכתב אחר כך אבל אם לאחר שהודה כו' חייב לשלם
לו דמי שעורים, מיירי כשהנתבע מחזיק בהודאתו של שעורים. לא נהירא כלל מכמה טעמים,
ואין להאריך. אלא נראה לי דכאן מיירי הטור והמחבר שלא טענו שעה ידועה, דאי טענו
שעה ידועה פטור משעורים בכל ענין, אף שיאמר התובע אח"כ ודאי כדבריך כן הוא
כו' אבל איני שואלם עתה כו', וכדמוכח בהרא"ש פרק המניח [סי' ט"ו] והטור
והמחבר לעיל [טור סעיף ט"ו ומחבר] סעיף י"ב, והלכך מהני כשאומר ודאי
כדבריך הוא כן הוא כו', אבל מ"מ [לא] מהני כשאומר מיד (אחר) [תוך] כדי דיבור
גם אני היה רצוני לבקש ממך עתה השעורים אלא שקדמת והודית לי קודם שסיימתי דברי,
דאנן סהדי דשקורי משקר שהרי זה לא מיהר להשיב, וא"כ היה לו שהות לדבר והיה לו
לתבעו גם כן על השעורים כיון שעלה בדעתו לתבעו עתה ג"כ על השעורים, אלא ודאי מדשתק
ולא תבעו על השעורים הרי כאילו הודה לו שאינו חייב לו שעורים, כן נ"ל לדעת
הטור והמחבר. [ובספר גדולי תרומה שער ז' ח"ב [סכ"ה] דף נ"ט
ע"א הניח ג"כ דברי הטור בצ"ע, ולפעד"נ דלא קשה מידי וכמו
שכתבתי].
מיהו כל זה לסברתם דסברי הטעם דפטור
משעורים משום דהוה ליה כאילו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים, אבל לפי מה שכתבתי
לעיל סעיף י"ב [סקט"ז] דהעיקר כהרמ"ה דלא שייכא כאן הודאה, אלא
טעמא הוא משום השטאה, א"כ אין חילוק, ומשום שלא תבעו מתחילה בשעורים לא
פטרינן ליה לנתבע אם עומד הנתבע בהודאתו ואומר שחייב לו שעורים, ובשום טענה שיאמר
התובע שלא תבעו השעורים סגי, דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחילה
גמורה, ולא בסברא קלושה כזו. אבל אם טוען הנתבע משטה הייתי בך, אע"פ שאומר
התובע ודאי כדבריך כן הוא כו' אבל איני שואלם עתה כו', פטור הנתבע אף מדמי שעורים.
ונראה שגם דעת הסמ"ג [עשין צ"ה] והגהות מיימוני [פ"ג מטוען אות מ']
יכול להיות כן, ומה שכתבו בתחילה פטור אף מתשלומין, היינו שהב"ד אומרים לו
בסתם פטור הוא לגמרי שהרי זה לא תבעו בשעורים, אבל אם אח"כ תובעו בשעורים
ואמר שמה שלא תבעו בשעורים הוא מפני שלא רצה לתבעו עתה, חייב לשלם לו שעורים
כשעומד הנתבע בהודאתו, אבל אה"נ שיכול לטעון אח"כ משטה אני בך, וכן
נ"ל עיקר:
(כט) חייב לשלם לו דמי שעורים - ומיהו
פטור משבועה דאורייתא, וק"ל:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף כג
עז] טענו בספק על פי העד, כגון: פלוני
אמר לי עט {נו} שנטלת משלי מנה, והוא כופר, והביא העד, פ משביעו שבועה דאורייתא
כאלו היה טוענו טענת ברי. הגה: עח] אבל אם אין העד לפנינו להעיד, לא מקרי טענת ברי
מה שאמר ששמע מפי אחרים, פא ואין משביעין על טענה זו, דהוי טענת ספק (טור בשם
הראב"ד). פב עט] ויש אומרים דכל [יד] נה) שאומר שהוגד לו מפי נאמן, פג (יח)
{נז} אפילו קרוב שלו, משביעין אותו היסת (טור בשם הרי"ף והרמב"ם
והרא"ש וב"י בשם הרמב"ן והר"ן ונ"י פ' הדיינים), וכן
נראה לי להורות. פ] ודוקא שאותו שאומר מפיו פד נו) אין נוגע בעדות (ת"ה סי'
ש"מ).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף כג
נו] שנטלת משלי מנה. דוקא
"נטלת", אבל הודית, אפילו בפני שנים שחייב לו מנה, כל שלא אמר אתם עדי,
לאו כלום הוא, וכמ"ש סעיף (י"ו) [י"ז], וכ"כ המחבר לקמן בסימן
פ"א סעיף י"ד:
נז] אפילו הוא קרוב שלו כו'. דומה
למ"ש בסעיף כ"א אמר לי אבא כו':
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עה סעיף כג
(נה) שאומר שהוגד. והש"ך
[סקפ"ב] חולק. עוד כתב הש"ך [סקפ"ג] דאם הוא אינו יודע, שיכול ליתן
הרשאה לאחר היודע והוא משביעו בברי. ועיין ביאורים [סקי"ד] דליתא, רק במוכר
השט"ח באמת וטוען ברי והוא מוחזק באמת, יכול להחזיק, וכן אם תפס בעדים ויש
בשטר ספק בדינא, יכול לומר קים לי כיון שהוא בע"ד באמת. [עיין או"ת
אורים סק"ע ועיין ביאורים מכת"י].
(נו) אין נוגע. דרך משל, ראובן ששלח
על ידי שמעון מעות ללוי ליקח לו תבואה, ושמעון אמר שנתנו ללוי, ולוי אמר שלא קיבל
כלום, אין ראובן יכול להשביעו ללוי על פי דברי שמעון, כי שמעון נוגע בעדותו, דיש
לומר לעצמו עיכבן. [ש"ך סקפ"ד]. והיינו דלוי אין תובע לראובן, כי אין
ראובן חייב ללוי רק ראובן תובע ללוי, אבל כשלוי תובע לראובן שחייב לו, הרי זה
מענין בעה"ב שאמר לחנוני תן לפועלים, דמשבעינן לפועלים ונוטלים. [או"ת
אורים סקע"א].
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף א
התובע לחבירו א] ממון או חפץ {א} שהיה
ב] יכול להחזיק בו בטענת: לא היו דברים ג] מעולם, או: החזרתיו לך, ד] או: לקוח הוא
בידי, ה] א) {ב} אם הוא (א) {ג} מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה; א ו] וכן אם הוא
כופר בכל, ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה, ז] אפילו אינו יודע שחייב לו
{ד} אלא על פי העד; אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה
(טור ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש), ח] {ה} בין במלוה בין בפקדון, ט] אבל
חייב שבועת היסת, {ו} אפילו אמר ליה: מנה לי בידך, והלה אומר: לא היו דברים מעולם,
נשבע היסת (טור סי' ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, {ז} כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה).
י] ואפילו מודה מקצת, ב {ח} אם אמר לו: הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת.
יא] ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו [א] ג (ב) ב) מוכן בידו
בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר: הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא. יב] ד {ט}
ואפי' אם יתן לו (ג) ג) משכון על מה שמודה בו, לא חשיב הילך. (יג] ה וי"א (ד)
דמשכון חשוב הילך, ו {י} דהא אפילו שטר חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן פז סעיף א
(א) אם הוא מודה במקצת. ואם תבעו נ'
הלואה ונ' חבלה והוא כופר הכל, ועדים מעידים שהוא נחבל ונאמן בשבועה כמבואר בסימן
צ' [סעיף ט"ז], אם עדיין לא נשבע לא הוי מודה במקצת, ואם כבר נשבע חייב שבועה
מדין העדאת עדים. [סמ"ע סק"ב]. ועיין ביאורים בסימן צ"א
[סק"ז], דאפילו נשבע אחר התביעה בבית דין חייב שבועה על השאר, וכ"כ
בקצוה"ח [סק"ז] ונכון, דלא כהש"ך [סקי"ג]. ודוקא כשהוא באופן
דאי אפשר לו לגבות ממשעבדי מחמת הפסק דין, כגון שיכול לטעון פרעתי או לית ליה נכסי
קרקע, דבלאו הכי הו"ל שיעבוד קרקעות דאינו חייב שבועה. [עיין תומים
סק"א].
(ב) מוכן בידו. היינו במלוה, אבל
בפקדון אפילו הוא בבית, ומכ"ש בעומד באגם, הוי הילך כשלא נפחת מדמיו. [אורים
סק"ז מש"ך סק"ג]. ועיין ביאורים [סק"א], דבגזילה לא הוי הילך,
עד שיהיה מוכן בידו לפני בית דין.
(ג) משכון. כיון דצריך שומת בית דין.
אבל אם נתן לו רשות למכור בלי רשות בית דין, וברור שבודאי יכול לקבל מעותיו
כשימכור, הוי הילך. ש"ך [סק"ד], והכריע כדיעה זו. ומשכון שלא בשעת הלואה
לא הוי הילך, ובשעת הלואה הוי הילך. ש"ך [סק"ה בשם ריטב"א, ר"ן
ונמוקי יוסף].
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ז
הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן
צריכין טענת שתי כסף, ז ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע
התובע בתקנת חכמים ויטול, שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין
ואחר כך ישבע מספק. +/השגת הראב"ד/ הורו רבותי שהנשבעין וכו' עד ישבע
מספק. א"א ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש,
אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף
אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע
כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל.+
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה
ט
שכיר הבא להשבע אין מחמירין ד עליו
ואין מגלגלין עליו כלל אלא נשבע שלא נטל ויטול, ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן
השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול, אפילו
היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה, וכן כל הנשבע
ה ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה.
מגיד משנה הלכות שכירות פרק יא הלכה ט
אפי' היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב
וכו'. זה פשוט שלא נתנו חכמים שעור ומ"מ דוקא פרוטה אבל פחות מכאן אין נזקקין
לו כמבואר פרק הזהב (דף נ"ה) שאין ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה. ודע
שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעים ונוטלים ודעתו שהם צריכים כפירת שתי כסף
כמבואר פ"ג מהלכות טוען ונטען וא"כ מ"ש כאן הוא או כדעת רבותיו
ז"ל או שהוא מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין והטעם מפני שהשכיר אל
שכרו נושא נפשו ואין ראוי שיפסידנו אם אינו שתי כסף. ומ"מ אם היתה כוונתו
ז"ל לחלק ביניהם היה לו לבאר שם ואולי סמך לו על מ"ש כאן וצ"ע:
כסף משנה הלכות שכירות פרק יא הלכה ט
אפילו היה וכו'. וכתב ה"ה
זה פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא"כ מ"ש כאן או הוא כדעת
רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם
התירוץ הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא
ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין.
ולכך נ"ל שלא בא רבינו פה למדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא
בא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין
יטלו בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא שבועה ומ"ש אלא בשבועה דמשמע
דבשבועה מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו
בעל דינו גם את זאת דאז יטול אע"פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה
אינו מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו
מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני
כך אע"פ שגילה דעתו בפ"ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה
ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה"ה בתירוץ הראשון:
בית יוסף חושן משפט סימן פט אות ב (א)
ד"ה ומ"ש בין
ובלבד שתהא הכפירה בשתי כסף וכן כתב
הרמב"ם. בפרק ג' מטוען (ה"ז) כתב וזה לשונו הורו רבותי (ר"י מיגאש
שבועות לט: ד"ה וגרסינן) שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף ואני אומר
שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע כתקנת חכמים ויטול שהרי הנשבעין
בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע. וכתב הרב המגיד מחלוקת
רבינו עם רבותיו אין לאחד מן הצדדים ראיה ברורה מן הגמרא ומה שדימה אותם רבינו
לנשבעין בטענת ספק אין טענתו מכרחת ודעת הרמב"ן (מ. סוד"ה ובשבועת)
והראב"ד בהשגות כדעת רבותיו של רבינו ודע שאחד מן הנשבעין ונוטלין הוא השכיר
וכבר כתבתי בדינו סוף פרק י"א מהלכות שכירות עכ"ל. והר"ן בפרק
שבועת הדיינים (יט: דבור ראשון) הסכים לדעת רבותיו של הרמב"ם: ובפרק י"א
מהלכות שכירות (ה"ט) כתב הרמב"ם אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעל הבית
אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת
לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה. וכתב הרב המגיד אפילו היה שכרו פרוטה וכו'
זה פשוט שלא נתנו חכמים שיעור ומכל מקום דוקא פרוטה אבל פחות מכאן אין נזקקין לו
כמבואר בהזהב (ב"מ נה.) שאין ישיבת הדיינים בפחות משוה פרוטה ודע שרבינו נחלק
על רבותיו בדין הנשבעין ונוטלין פרק ג' מטוען ואם כן מה שכתב כאן או הוא כדעת
רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר לשאר נשבעין ונוטלין והטעם מפני שהשכיר אל שכרו
נושא את נפשו ואין ראוי שיפסידנו אם אינו שתי כסף ומכל מקום אם היתה כוונתו לחלק
ביניהם היה לו לבאר שם ואולי סמך לו על מה שכתב כאן וצריך עיון עכ"ל. ודברי
הרב המגיד אינם נראים בעיני אם התירוץ הראשון שסתם הדברים לדעת רבותיו ושלא כדעתו
זה דבר שלא עלה על הדעת ואם התירוץ השני לא ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי
הרמב"ם משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעין ונוטלין. ונראה לי שלא בא
הרמב"ם בהלכות שכירות לבאר על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא
ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו בלא
שבועה קא משמע לן דאין נוטלין בלא שבועה ומה שכתב אלא בשבועה דמשמע דמכל מקום
בשבועה הוא נוטל אפשר לומר דהיינו אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל דינו
גם את זאת דאז יטול אע"פ שאינו [אלא] שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו
מגלגל דלאו ממון הוא כן נראה לומר לדעת הרמב"ם [בדק הבית] אע"פ שהוא
דוחק. וכבר אפשר לומר שאע"פ שלא נראה לו וכו' וכתוב שם בכסף משנה פרק
י"א מהלכות שכירות [עד כאן]:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פט סעיף ב
השכיר כיצד, השכיר שעושה מלאכה אצל
בעל הבית ותבע שכרו, ואמר ליה בעל הבית: פרעתיך כל שכרך, א] או קצתו, ב [א] {ב}
אפילו היה א) שכרו פרוטה ובעל הבית אומר: נתתים, ב] {ג} נשבע השכיר ב) בנקיטת חפץ,
כעין של תורה, ונוטל. ג] אפילו היה השכיר {ד} תובע את הקטן, הרי זה נשבע, ונוטל.
הגה: ד] {ה} היה השכיר קטן או עבד או ג) חשוד, ג [ב] נשבע בעל הבית, ונפטר (טור
בשם הראב"ד ור"ן פרק הנשבעים). ה] {ו} השכיר נשבע ונוטל [ג] מיורשי בעל
הבית, אם תבעו בזמנו. ד אבל (ב) אין [ד] ד) יורשי השכיר (ג) נשבעין ונוטלין (בית
יוסף בשם הרשב"א).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פט סעיף ב
ב] אפילו היה שכרו פרוטה. דע
שהרמב"ם [פ"ג מטוען ה"ז] כתב והטור [סעיף ג'] הסכים עמו דגם בשכיר
אינו נשבע ונוטל כי אם כשהכפירה היא שתי מעין כסף, וכדין שאר שבועות שכתבו הטור
והמחבר בריש סימן פ"ח, והמחבר פסק כהראב"ד [שם] וכרבותיו של הרמב"ם
דס"ל דשכיר נשבע אפילו על כפירת פרוטה ונוטל מטעם שהשכיר אליו הוא נושא את
נפשו, א"כ מה יעשה השכיר שהשכיר עצמו בפרוטה, וכי ילך לו בפחי נפש:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פט סעיף ב
(ב) אפילו היה שכרו פרוטה כו' - לפי
שהמחבר ושאר אחרונים לא כיונו יפה בכאן, לכן מוכרח אני להאריך קצת. ז"ל הטור
[סעיף ב' - ג'], ואלו נשבעין ונוטלין כו' ובלבד שתהא הכפירה בשתי כסף, וכן כתב
הרמב"ם [פ"ג מטוען ה"ז]. והראב"ד השיג עליו וכתב, מה יעשה
השכיר שהשכיר עצמו במעה, ילך בפחי נפש. ומסתברא כדברי הרמב"ם, עכ"ל.
והנה ז"ל הרמב"ם פ"ג מהלכות טוען דין ז', הורו רבותי שהנשבעין
ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין
ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול, שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה
ביניהם כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע ספקו, עכ"ל, ומביאו ב"י [שם].
ובסוף פי"א מהלכות שכירות כתב וז"ל, שכיר כו' אפילו היה שכרו פרוטה אחת
ובעל הבית אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה, וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא
פרוטה אחת לא יטול אלא בשבועה כעין של תורה, עכ"ל. וכתב הרב המגיד שם
וז"ל, מה שכתב כאן הוא או כדעת רבותיו ז"ל, או שהוא מחלק בין השכיר לשאר
הנשבעין ונוטלין, מפני שהשכיר אל שכרו הוא נושא נפשו, ומ"מ היה לו לבאר כן
בפ"ג מהלכות טוען, ואולי סמך לו אמה שכתב כאן וצ"ע, עכ"ל. ומה שכתב
שהוא מחלק בין שכיר לשאר הנשבעין ונוטלין, ודאי לא נהירא מכמה טעמים. ועוד, דהא
כתב וכן כל הנשבע ונוטל כו', ואם כן מ"מ תיקשי כל הנשבע ונוטל אהדדי. גם
הב"י הקשה על הרב המגיד בזה, אך מה שתירץ הבית יוסף דהרמב"ם פי"א
מהלכות שכירות מיירי לענין גלגול כו', לא נהירא, וכבר השיג עליו הב"ח בזה. אך
בכסף משנה פי"א מהלכות שכירות שם כתב שאפשר לומר כתירוץ הראשון של הרב המגיד,
שאע"פ שלא נראה להרמב"ם הוראת רבותיו, מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם
לענין מעשה, ולפיכך סתם פה הדברים כהוראת רבותיו, עכ"ל, וכ"כ בספרו בדק
הבית. וכתב עוד שם, ולענין הלכה כיון שחולקים על הרמב"ם רבותיו והראב"ד
והר"ן ולא מצינו לו חבר, ולפי מה שכתבתי אפשר שלענין מעשה לא יחלוק עליהם,
נקטינן כוותייהו, עכ"ל. ועל פי זה פסק כן כאן בשו"ע. אבל גם זה לא
נהירא. ועוד, דא"כ מה יעשה בדברי הטור, שכאן כתב הטור ומסתברא כדברי
הרמב"ם, ומיד לקמן בסוף סימן זה כתב הטור, אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעל
הבית אומר נתתיה לך לא יטול אלא בשבועה.
והב"ח תירץ דהרמב"ם
פי"א מהלכות שכירות והטור סוף סימן זה מיירי דהבעל הבית יוכל להכריח את השכיר
שישבע בנקיטת חפץ ע"י היפוך ולא סגי בהיסת, ואם לא ישבע בנקיטת חפץ פטור הבעל
הבית אפילו מהיסת, דיוכל הבעל הבית לומר אי אפשי בתקנת חכמים אלא יהא כב' מעין
כו', וע"ש שהאריך. ומלבד מה שפירושו אינו מתקבל על לשון הרמב"ם והטור,
דבריו תמוהין מאד לדינא, דהאיך יאמר הבעל הבית אי אפשי כו', דאפילו היה ב' מעין
היה השכיר יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים אלא אהיה אני כשאר התובעים בע"פ
והשבע אתה היסת, וכמו שכתבו הרמב"ם [פ"א מטוען ה"ד] והטור והמחבר
לעיל סימן פ"ז [טור סעיף כ' ומחבר] סעיף (י"ג) [י"ב], והוא פשוט
וכמו שכתבתי שם [סקל"ה], והלכך, ודאי דהבעל הבית לא יוכל להפך על השכיר רק
היסת. אמנם לפעד"נ לישב דברי הרמב"ם על דרך האמת, והוא, למי שמעיין
ברמב"ם עצמו פ"ג מהלכות טוען, כתב מתחילה הדינים שנתבארו לעיל ריש סימן
פ"ח בין שבועה דאורייתא דמודה מקצת לשבועה דעד אחד, דבשבועת מודה מקצת בעינן
כפירת שתי כסף, ובשבועה דעד אחד אפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב, וכתב אח"כ
[בה"ו] וז"ל, וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה
וטען שאבדה, נשבע. וכל פחות מפרוטה אינו ממון ואין ב"ד נזקקין לו. וכן כל
הנשבעין ונוטלין, נשבעין ונוטלין מפרוטה ומעלה. הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן
צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין כו', עכ"ל.
והנה לפי כל התירוצים דלעיל, הן לתירוץ הרב המגיד או להב"י והב"ח תיקשי,
דהיאך יסתרו דברי הרמב"ם זה את זה תוך כדי דיבור, דמתחילה כתב וכן כל הנשבעין
ונוטלין נשבעין ונוטלין מפרוטה ומעלה, ואח"כ מיד חלק על רבותיו. ובאמת
הב"י לא העתיק לשון הרמב"ם רק מן הורו רבותי ואילך, אבל תימה, איך לא
הרגיש במה שכתב הרמב"ם לפני זה. ועוד קשה, למה האריך הרמב"ם וכתב, ואני
אומר שצריך הנתבע כו' ואח"כ ישבע התובע כתקנת חכמים ויטול, הל"ל בקיצור
ואני אומר שצריך טענת שתי כסף, או ולא יראה לי כן. אלא נראה דמתחילה קאמר
הרמב"ם וכן בשבועת השומרים כו' פרוטה או שוה פרוטה נשבע כו', וכן כל הנשבעין
ונוטלין נשבעין ונוטלין מפרוטה ומעלה, לפי שתקנת חז"ל דאף בפרוטה ומעלה ישבעו
ויטלו. הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך
מכל מקום הנתבע שיכפור בשתי מעין, ואם לא כפר מתחילה שתי מעין, אין הב"ד פוסקים
לו שבועה, אלא צריך שיכפור בשתי מעין ואז פוסקים לו הב"ד שבועה, ואח"כ
ישבע התובע כתקנת חכמים ונוטל אף מפרוטה ומעלה, כן נ"ל ברור כונת
הרמב"ם. וזהו כונת הטור מה שכתב כאן ובסוף סימן זה. וכן ראיתי ברבינו ירוחם
נתיב כ"ט סוף ח"א שכתב וז"ל, וכתב הרמב"ם כו' עד כאן בשכירות
פי"א, ועוד כתב בטוען ונטען פרק שלישי, הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן
צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע
התובע כתקנת חכמים ויטול, שהרי כל הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם ספק כפירת
שתי מעין ואח"כ ישבע ספקו. והוא כתב כי הנשבעין ונוטלין נשבעין מפרוטה
ולמעלה, אבל בכפירה לפי דבריו צריך שני מעין, וכן נראה עיקר, עכ"ל. [וגם
הב"ח [שם] פסק כהרמב"ם והטור]. וגם הסמ"ג עשין צ"ה דף
קפ"א ע"ב כתב, הורה רבינו משה שהנשבעין ונוטלין צריך שיכפור הנתבע בשתי
מעין, ע"כ. וכ"כ בהגהת מיימוני פ"ג מהלכות טוען [אות ז']. והלכך
כיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת הרמב"ם, הכי נקטינן, ובפרט דהוי קולא
לנתבע:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ה
הלכה ב
שתי שדות מכרת לי לא מכרתי לך אלא
אחת, שני עבדים או שני שטרות יש לי בידך אין לך בידי אלא שטר אחד או עבד אחד הרי
זה נשבע היסת, וכן אם טען ואמר חצר זו או עבד זה או שטר זה שיש לי בידך שלי הוא
ואתה מכרתו לי והנטען אומר לא היו דברים מעולם, בין שהביא הטוען עד אחד בין שלא
הביא הרי זה נשבע היסת ונפטר, וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה
והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות
והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום, הרי
זה נשבע היסת על הכל. +/השגת הראב"ד/ וכן החופר בשדה וכו' עד הרי זה
נשבע היסת על הכל. א"א נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות
אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה =הרי הוא= כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת
בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל.+
מגיד משנה הלכות טוען ונטען פרק ה
הלכה ב
וכן החופר בשדה חבירו וכו'. דין זה
יצא לרבינו ממה שהקשו פ"ק דמציעא (דף ד') למאן דאמר הילך פטרו למאי איצטריך
קרא למעוטי קרקעות משבועת מודה מקצת תיפוק לי דכל קרקע הילך הוא פירוש דכל היכא
דאיתא ברשותא דמריה איתיה ותירצו כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות
ומפרש רבינו וטענתם על החפירה שזה טוען שחפר בה והזיקו יותר ממה שזה מודה
ואע"פ שתביעתו היא דמים כיון שהיא מחמת קרקע אין עליה שבועת התורה ויש לפרש
בדרך אחרת ולומר שהוא טוענו שתי שדות והלה מודה לו בשדה אחת ובאותה שמודה לו חפר
בה בורות ונמצא דלאו הילך הוא שהרי אינו מחזירה לו כמות שהיא וכן נראה מדברי רש"י
ז"ל ומכל מקום נראה שאפי' לפי פירוש זה יש ראיה לדברי רבינו שאת"ל
דתביעת חפירת בורות היא כתביעת מטלטלין נמצא שזה תובעו מטלטלין וקרקעות והודה לו
במטלטלין ובמקצת קרקעות ואם כן זהו התירוץ השני שאמרו שם אי נמי היכא דטענו כלים
וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות ויש לדחות דתירוץ ראשון מיירי כגון שאינו תובעו
כלל מן החפירות. ובהשגות א"א נראין דברים שתבעו למלאות החפירות וכו'. ואין
החלוק שכתב הרב ז"ל נראה נכון שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו
החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו הילכך מה לי תובעו למלאות מה לי תובעו
בדמים כאן וכאן תביעתו דמים הבאין מחמת קרקע הן. ומה שכתב הרב ז"ל וכמי שאמר
לו חבלת בי שתים וכו' נראה שכוונתו ז"ל לומר דאע"ג דאדם הוקש לקרקע
כשהוא תובעו דמי החבלה הרי הוא כמטלטלין ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע
הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אינשי ודאי
לא:
ר' חיים הלוי הלכות טוען ונטען פרק ה
הלכה ב
וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין
ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו
שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא
חפרתי כלום ה"ז נשבע היסת על הכל עכ"ל.
ובהשגות ז"ל א"א נראין
דברים שתבעו למלאת החפירות ולהשוות החצרות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר
תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שנים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל,
והיינו משום דהראב"ד משוה חבלת אדם לנזקי קרקע דתרווייהו אין על גופן דין
שבועה ורק דעל התשלומין חייב לישבע. והנה כבר כתבו המפרשים, דלפי מה שכתב
הר"ן בשבועות על הך דר"י דחבלת בי שנים וכו', דלאו דהוי מודה במקצת ממש
אלא כעין מודה במקצת, וזה שייך אפילו בקרקעות. אלא דהקצוה"ח הקשה מהא דתנן
בשבועות דף ל"ו ע"ב אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי
משביעך אני ואמר אמן חייב, והרי פגם היינו נזק, והוי דמי אדם, ומ"מ חייב
בקרבן שבועה, ובעל כרחך דדמי קרקע דינם כמטלטלין. ובאמת שמזה קשה למה לא הביא זה
הראב"ד, והרי חיוב קרבן שבועה הוי מדאורייתא, ולהדיא תנן במתניתין שם אמר לו
חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר
אמן חייב, ולמה הביא הראב"ד מהך דחבלת בי שנים, דהשבועה אינה אלא מדרבנן, ולא
הביא מהך דחבלת בי דחייב קרבן שבועה מן התורה, והרי קרבן שבועה גם כן ליכא בקרקע,
ובעל כרחך דדמי קרקע אינם כקרקע, וצ"ע.
והנראה מזה מבואר, דחלוק דין קרבן
שבועה מדין חיוב שבועה, דאע"ג דתרווייהו ליתנייהו בקרקעות, מ"מ לענין
דמי קרקע חלוקין הם, דבאמת הרי התשלומין שמתחייב בהם הא הויין מטלטלין, והם ככל
מטלטלין דעלמא, והא דפסק הרמב"ם דאין נשבעין על דמי קרקע, בעל כרחך צ"ל
דהוא משום, דכיון דהתשלומין הם חליפי הקרקע שהזיקו, ונזק הקרקע הוא עיקר חיובו,
וא"כ עיקר חיוב שבועתו הוא רק בנזק הקרקע, וכיון דאין נשבעין על הקרקעות
ומיפטר בכפירתו בלא שבועה ממילא ליכא עליה חיוב שבועה גם על התשלומין. ולפי זה
שפיר חלוק בזה חיוב שבועה מקרבן שבועה, דלענין חיוב שבועה צריכין אנו לדון בעיקר
והתחלת החיוב אם מתחייב על זה שבועה אם לא, וכן הטענה והכפירה וההודאה הכל ביסוד
והתחלת חיובו, ועל כן בדמי קרקע, כיון דעיקר החיוב הוא הפסד הקרקע, והתשלומין
הויין חליפי הקרקע, א"כ ממילא דלית ביה בעיקר חיובו דין שבועה, וממילא דאין
כאן חיוב שבועה גם על התשלומין, משא"כ לענין קרבן שבועה, דעיקר דין כפירה
שבזה הוא מדין גזלת ממון, א"כ אין דינו תלוי כלל ביסוד והתחלת החיוב, ורק
בהחיוב תשלומין של עתה היא שחלה כפירתו וגזלתו, וכל שהתשלומין דאית ליה גביה עתה
הם מטלטלין, לא אכפת לן כלל בעיקר החיוב מה שהוא, וחייב בקרבן שבועה, ועל כן גם
בדמי קרקע, כיון דהתשלומין עצמם חשיבי מטלטלין, על כן שפיר מתחייב בקרבן שבועה.
וגם דבעיקר השבועה חלוקין הן זה מזה, דלענין טענות ותביעות הרי דיינינן על חיוב שבועתו,
וזה בא על עיקר חיובו והנזק שהזיקו שהוא מקרקעי, משא"כ לענין קרבן שבועה, דלא
צריכינן לזה חיוב שבועה, ורק חלות מעשה שבועה, וחלות מעשה השבועה היא על מטלטלין,
כיון דהתשלומין הן עתה מטלטלין, ועל כן כל דמי קרקע דינם כמטלטלין לענין קרבן
שבועה. אשר על כן להכי הוא שלא הביא הראב"ד כלל מהך דקרבן שבועה, ורק מהך
דחבלת בי שנים, דאיירי לענין חיוב שבועה, דמוכח מזה דגם לענין חיוב שבועה דמי קרקע
דינם כמטלטלין ונשבעין עליהן, ועל זה הרי יש ליישב לדעת הרמב"ם דהתם הויא
שבועה דרבנן, דאיתא גם בקרקעות, וכמו שנתבאר.
אלא דקשה מהא דפסק הרמב"ם
בפ"ב מהל' נערה בתולה הי"ג ז"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי
אלא פתיתי ה"ז נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם עכ"ל, והרי
גם תשלומין אלו הן מדין חבלות, ומ"מ פסק הרמב"ם דנשבעין עליהם שבועת
התורה, וקשה דהא הויין דמי קרקע דאין נשבעין עליהן לדעת הרמב"ם. אכן נראה,
דהנה כל חובל בחברו הרי מתחייב בחמשה דברים, וגם בצער ובושת, והרי צער ובושת לית
בהו נזק ממון כלל, ומ"מ מתחייב בתשלומין, אשר זהו רק גזירת הכתוב בחבלות,
שיתחייב בתשלומין אף בלא נזק ממון, ולפי זה נראה, דגם בנזק חלוק דין חבלות משאר
נזקי ממון, דבשאר נזקי ממון עיקר חיובו הוא הממון עצמו שהפסידו, ומחמת חיוב זה הוא
שמתחייב בהתשלומין, שהם חליפי ממונו שהפסיד, דאם לא היה מתחייב בעיקר הממון
שהפסיד, לא הוה חייל עליה גם חיוב תשלומין, משא"כ בחבלות, התחלת חיובו הוא
בהתשלומין עצמם, דחייבתו התורה מחמת שיווי הנזק מגזירת הכתוב דחבלות, וכחיובא דצער
ובושת כן גם חיובא דנזק דחיוב התשלומין הוא התחלת חיובו. והרי כן הוא גם חיובא
דשבת, דליכא ג"כ ממון הנפסד, דהא הוי רק מניעת הריוח וגרמא בעלמא דפטור בכל
מקום, ורק דבחבלות הויא גזירת הכתוב לחייבו על שויו, אבל מ"מ הרי ודאי דהתחלת
החיוב הוא רק על התשלומין, כיון דאין שם ממון הנפסד כלל, וא"כ הכי נמי גם
בנזק דכוותיה, דאית ביה גם הך חיובא שחייל מתחלה על התשלומין.
ובאמת דלפי דעת הרמב"ם הדבר פשוט
כן כמו שכתבנו, וכמו שפסק בפ"ד מהל' חובל ומזיק הי"ד ז"ל החובל בבת
קטנה של אחרים וכו' וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה עכ"ל, הרי
דס"ל דאיכא חיוב נזק אף בלא אפחתיה מכספיה כלל, וכן בפ"ב שם הל"ו
ז"ל אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת
עכ"ל, ובהך נזק דלא אפחתיה מכספיה הרי פשיטא דתחלת חיובו הוא רק בהתשלומין,
דבמה שהזיק הרי ליכא הפסד ממון כלל, וא"כ הרי להדיא דגם בנזק עיקר חיובו הוא
בהתשלומין, ולא גרע נזק דאפחתיה מכספיה מנזק דלא אפחתיה, דחל גם על התשלומין בפני
עצמו עיקר והתחלת חיוב. אלא דאפילו לדעת המ"מ בפ"ב שם דס"ל דכל דלא
אפחתיה מכספיה ליכא נזק כלל, כל זה הוא בליכא חסרון כסף, ואין דבר שיגרום חיובא
עליו, אבל בנזק דאפחתיה דאיכא מיהא דבר הגורם להתחייב, שפיר חייל חיובא בנזק
דחבלות גם תחלת חיובא על התשלומין, ומשום דלא גרע נזק מצער ושבת, ומשום דכן הוא
גזירת הכתוב של חיוב חבלות, וכמו שנתבאר. ואשר על כן לענין הדין דדמי קרקע דדעת
הרמב"ם דדינן כקרקע דאין נשבעין עליהן, חלוק דמי קרקע מדין חבלות, דבקרקע
דחיובו בא מחמת עצם הממון שהפסידו, על כן התשלומין שהן חליפי עצם הקרקע שהזיק
ג"כ דינם כקרקע ואין נשבעין עליהן, וכמו שכתבנו למעלה דכיון דבעיקר החיוב לא
חלה עליו שבועה ממילא מיפטר, משא"כ בחבלות, דהתחלת חיובו הם התשלומין גם בלא
חיוב עצם הממון שהפסיד, וכמו שכתבנו דשוה חיובא דנזק לחיובא דצער ובושת, ונמצא
דגוף החבלה לא חשיבא רק כדבר המביאתו לידי חיוב תשלומין, ובכה"ג לא מהניא מה
דליכא חיוב שבועה על עצם הממון שהפסידו, אבל מ"מ התשלומין אינם דמי קרקע
ונשבעים עליהם, וניחא השתא הא דפסק הרמב"ם גבי אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא
פתיתי דנשבע שבועת התורה משום מודה במקצת, וכן הא דהביא הראב"ד מהא דתנן
בשבועות דף מ"ד חבלת בי שנים והוא אומר לא חבלתי בך אלא אחת דהוי מודה במקצת,
כיון דכבר נתבאר דבחבלות לא הויין התשלומין דמי קרקע ונשבעין עליהן, וכמו שנתבאר.
שולחן ערוך חושן משפט סימן צה סעיף ו
(ח) כ] החופר בשדה חבירו בורות, שיחין
ומערות (פי' בור, עגול; ושיח, ארוך וקצר; ומערה, חפירה תחת לארץ שפיה מן הצד, לא
למעלה כבור ושיח), והפסידה, {כ} והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר: לא
חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר: ח) לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד
אחד שחפר, והוא אומר: לא חפרתי כלום, פטור משבועה דאורייתא. הגה: כא] יח [ו]
וי"א דוקא שתבעו ט) למלאות החפירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו {כא} הרי זה כשאר
תביעות ממון (טור בשם הראב"ד).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צה סעיף ו
כ] והרי הוא חייב לשלם. הטעם כיון
שהזיק בידים, וכמו שכתבתי בסעיף א' [סק"ה] דלא פטרו להפושע אלא כשנאבד מתוך
פשיעה ולא כשהזיקו בידים:
כא] הרי זה כשאר תביעת ממון. [והמגיד
משנה [פ"ה מטוען ה"ב] כתב דהרמב"ם לא סבירא ליה הכי, כיון שאין ביד
התובע להכריח הנתבע למלאות החפירות, אלא אם רצה משלם לו דמי נזקו והפסדו, א"כ
מה לי תבעו לשלם ומה לי תבעו למלאות, אידי ואידי תביעות "דמים" הבאים
מחמת קרקע הם ואפ"ה פטור משבועה דאורייתא, עכ"ל]. פלוגתא זו היא כפלוגתא
שכתב מור"ם ז"ל בסימן זה סעיף ב' בטענו ענבים העומדות ליבצר, די"א
ראשון שכתב שם סבירא להו נמי תביעת דמים מחמת קרקע הרי הם כתביעות קרקע, וכוותיה
פסק המחבר כאן דאפילו תבעו דמי פחתו פטור משבועה דאורייתא, ומשום הכי נמי סתם
המחבר שם סעיף ב' בטוענו ענבים כו', משום דסבירא ליה דמיירי בכל ענין אפילו תבעו
דמיהן, והי"א השני שכתב שם ס"ל כי"א שהביא מור"ם כאן, וכן כתב
הב"י סעיף י"ב, ע"ש ודוק. ועיין (בנ"י) [בר"ן] בשמעתין
דתבעו ענבים הנ"ל [המובא בציונים אות ח'] דמוקי בשם הרשב"א הנ"ל
ההוא דחפר בורות עוד בענין אחר:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צה סעיף ו
(יח) וי"א כו' - זהו דעת
הראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות טוען [ה"ב]. והנה הר"ן [ב"מ ה'
ע"א ושבועות י"ט ע"ב מדפי הרי"ף] והנמוקי יוסף [ב"מ ב'
ע"ב מדפי הרי"ף] והרב המגיד [שם] הבינו שהרמב"ם חולק, וכתבו שאין דברי
הראב"ד מחוורין. ולפעד"נ עיקר כדברי הראב"ד, וגם הרמב"ם אינו
חולק עליו וכמו שאבאר. הנה בריש פ"ק דמציעא [ריש דף ה'] גרסינן, ולמ"ד
הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא, אמר לך
איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות [פירש"י, דלאו הילך הוא שהרי
קלקלה], אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, ע"כ.
ומייתי לה הרי"ף התם [ד' ע"ב מדפי הרי"ף] וכן בפרק הדיינים
[י"ט ע"ב מדפי הרי"ף]. וכתב הר"ן בפרק הדיינים וז"ל, כי
איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא, מכאן נראה שכל תביעה
שהיא באה מחמת קרקע הרי היא כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה, וכן דעת הרמב"ם
ז"ל בפ"ה מהלכות טוען, אבל הראב"ד ז"ל כתב, הא דחשבינן הכא
קרקע בשחפר בה בורות שיחין ומערות, דוקא כגון שתבעו למלאות החפירות, אבל אם תבעו
דמים נשבע, ואין זה מחוור, דכיון דמ"מ בדמים הוא נפטר, תביעת דמים הוא לפי
דבריו ז"ל, ועוד אכתוב לפנינו בזה בס"ד, עכ"ל. וכן כתב הנמוקי יוסף
פ"ק דמציעא [ב' ע"ב מדפי הרי"ף]. וכן כתב הריטב"א פ"ק
דמציעא [ד' ע"ב] וז"ל, כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות,
וא"ת הא לאו תביעת קרקע הוא שהרי אינו חייב לו אלא דמי ההיזק ומטלטלי נינהו,
וי"ל דכל שהתביעה בגוף הקרקע כקרקע דמי כו', וכן כתב הרמב"ם ז"ל,
עכ"ל. ולפע"ד לא מוכח מהתם מידי, שנראה מדבריהם שהבינו דמיירי שתובעו
חפרת (בי) [בה] שתים שנמצא שגם כופר בחפירות, ולפעד"נ פשטא דש"ס שחפר בה
קצת [כדי שוה פרוטה, נראה לי ודוק] בורות שיחין ומערות, וא"כ קלקלה ומודה
במקצת שאינו הילך, וכן משמע מדברי רש"י [ד"ה וחפר בה] [ובזה נדחה
ג"כ מה שהבין הלחם משנה בריש פ"ה מהלכות טוען דמדברי רש"י נראה דלא
כהראב"ד, דאל"כ למה לי לטעמא שקלקלה תיפוק ליה משום תביעת החפירות. ולא
דק, דמה שכופר לא חפר וקרקע היא, ובלא"ה נמי לא דק, די"ל דמיירי שתבעו
למלאות החפירות, ודברי הלח"מ שם תמוהים בזה, ע"ש ודוק] וכמו שכתב הרב
המגיד, וא"כ הוא תובעו הקרקע בעינה והוא כופר קצת הקרקע שהיא בעין ואומר שלי
היא, ובמקצת הקרקע שמודה חפר קצת שיחין ומערות, וכן משמע בש"ס פרק השואל
[[ב"מ] דף ק' ע"ב] דפריך אכתי הילך הוא, אמר רבא עבדא דקטעה לידיה שדה
שחפר בה בורות שיחין ומערות, אלמא דבמה שמודה חפר ומה שכופר לא חפר, דומיא דעבדא
דקטעה לידיה דהאי עבד קטן דמודה והאי עבד גדול הוא בעין ואומר לא מכרתי. ונראה שגם
הראב"ד מפרש כן הש"ס, ולא הוצרך לומר בהשגות נראין הדברים שתבעו למלאות
החפירות אלא לפרש דברי הרמב"ם דמיירי להדיא שטענו חפרת שתים או שיש שם עד אחד
והוא כופר, על כן הוכרח לומר כן, אבל בש"ס י"ל כמו שכתבתי, ודלא כנראה
מדברי הר"ן שהראב"ד מפרש הש"ס שתבעו למלאות החפירות. ונראה שגם
הר"ן חזר בו, והיינו שכתב ועוד אכתוב לפנינו בזה בס"ד, ורצונו לומר, דשם
כתב אח"כ בסוף הפרק [כ"ד ע"א מדפי הרי"ף] גבי פלוגתא דר' מאיר
ורבנן במחובר לקרקע דברי הרמב"ם, והביא במסקנתו דברי הרשב"א שהוא כדעת
הראב"ד, ומבואר שם להדיא דמפרש הך דפ"ק דמציעא כמו שכתבתי, דחפר בה
בורות שיחין ומערות במה שמודה ובמה שכופר לא חפר והיא בעין. ולפ"ז לא מוכח
כלל דתביעה שהיא באה מחמת קרקע היא כקרקע. ונראה שלזה כיון הר"ן במה שכתב
ועוד אכתוב לפנינו בזה כו', כלומר, דנהי דאין דברי הראב"ד מחוורין במה שמחלק
בין תבעו למלאות החפירות משום דמ"מ בדמים הוא נפטר [ולקמן אכתוב דאף בזה דברי
הראב"ד מחוורים], מ"מ לפי מה שאכתוב לפנינו לא מוכח דתביעת קרקע הבאה
מקרקע היא כקרקע. כן נראה לי כונת הר"ן. וגם לעיקר הדין נראה לי כדברי
הראב"ד, דכיון דבטענו דמי קרקע שמכר לו חייב שבועת התורה, וכמו שכתבתי לעיל
סעיף ג' ס"ק ט"ו, א"כ הוא הדין דמי ההיזק, ואע"פ שאפשר לחלק,
מ"מ לא מסתבר לחלק, דכיון שהזיק הקרקע שוב אינו חייב אלא דמים והוה כנתחייב
דמים מחמת מכירת קרקע. ועוד, דהכי משמע מדמשני דחפר "בה" בורות שיחין
ומערות, משמע דהיינו שחפר בה בהאי קרקע שטענו ומודה בה, דאל"כ הו"ל
למימר לא צריכא דחפרה, ומדקאמר דחפר "בה", משמע כדפירשתי, וא"כ אם
איתא דדמים הבאים מחמת קרקע חשיבי כקרקע, אמאי משני דחפר "בה",
הו"ל לשנויי בקיצור כי איצטריך קרא היכא דתבעו דמי קרקע, אלא משמע דבתבעו דמי
קרקע מטלטלים הוא, וא"כ אי אפשר לומר דמיירי קרא בהכי, לכך צריך לשנויי דחפר
בה בהאי קרקע דמודה בורות שיחין ומערות, דהיינו שהוא תובעו כל הקרקע הזה ומודה לו
המקצת, ובמאי דמודה חפר בה קצת בורות שיחין ומערות וכדפירשתי. וכדי לברר עוד שדברי
הראב"ד נכונים, אביא דברי הרב המגיד ואכתוב מה שנראה לפע"ד. וז"ל
הרב המגיד, ובהשגות אמר אברהם, נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות
החצירות, אבל תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים
והוא אומר לא חבלתי אלא אחת, ע"כ. ואין החילוק שכתב הר"א ז"ל נראה
נכון, שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו
והפסדו, הלכך מה לי תובעו [למלאות מה לי תובע] בדמים, כאן וכאן תביעתו דמים הבאין
מחמת קרקע הן. ומה שכתב הר"א ז"ל וכמי שאמר חבלת בי שתים כו', נראה
שכונתו ז"ל לומר דאף על גב דאדם הוקש לקרקע, כשהוא תובעו דמי החבלה הרי הוא
כמטלטלים, ואין זה ראיה, דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו
בהדיא [ויקרא כ"ה מ"ו] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אבל שאר אנשים ודאי
לא, עכ"ל הרב המגיד. ואני אומר מה שכתב שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע
למלאות לו החפירות כו', וכן נראה מדברי הר"ן דלעיל ומדברי נמוקי יוסף
פ"ק דמציעא, ולא ידעתי מנא ליה הא, דאע"ג דקי"ל לקמן סימן
שפ"ז דשמין למזיק, היינו היכא דאי אפשר לתקן הנזק, אבל היכא שאפשר לתקן
מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק, ואפילו תימא שאין חייב, מ"מ דעת הראב"ד
נכונה, וכונתו דהיכא שאפשר למלאות החפירות ואף שאינו חייב לשלם אלא דמים מ"מ
ודאי בדמים שיתן לו ימלא החפירות, א"כ תביעת קרקע היא, אבל אם תבעו לשלם
פחתו, כגון שאי אפשר למלאות החפירות כגון ששטפם נהר וכהאי גוונא, או בעבדים ששרף
העבד או הרגו או זרקו לים או דקטעא לידיה וכהאי גוונא, וא"כ בע"כ הדמים
שיתן לו לא ישלים בהן חסרון הקרקע שהזיק, וא"כ הרי הוא כשאר תביעת ממון, וכמי
שאמר לו חבלת בי שתים כו', רצונו לומר, דבריש פרק כל הנשבעין [שבועות מ"ד
ע"ב] איתא במתניתין, ר' יודא אומר עד שתהא שם מקצת הודיה, כיצד אמר לו חבלת
בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת, אלמא דחייב שבועה דאורייתא אהא. ומה שכתב הרב
המגיד דדוקא עבדים הוקשו לקרקע אבל שאר אנשים ודאי לא, לא נהירא לי, דבפרק קמא
דסנהדרין [ב' ע"א] ובפ"ג דמגילה [כ"ג ע"ב] מוכח דאף אדם ישראל
דינו כקרקע, דתנן הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן, וקאמר התם בש"ס [[סנהדרין]
דף ט"ו ע"א] אדם מי קדוש, אמר ר' אבהו באומר דמי עלי, דתניא האומר דמי
עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ואדם איתקש לקרקעות, פרש"י ועבד איתקש לקרקע
והתנחלתם אותם. והכי איתא נמי בש"ס פ"ג דמגילה [סוף דף כ"ג] אדם מי
קדיש, אמר ר' אבהו באומר דמי עלי כו', שמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתב
והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. ותו גרסינן התם בפ"ק דסנהדרין בעי
ר' אבין שער העומד ליגזוז בכמה, כגזוז דמי ובשלשה, או כמחובר דמי ובעשרה כו',
ע"ש, משמע בפשיטות בכולה סוגיא דאדם ישראל נמי איתקש לקרקעות. והכי משמע נמי
להדיא בש"ס פ"ק דקדושין [דף ז' ע"א], דקאמר התם אמאי דס"ד
דאשה ניקנית עם מטלטלים, אם כן הו"ל בנכסים שיש להן אחריות נקנית עם נכסים
שאין להן אחריות, ואנן איפכא תנן כו', ופירש"י שיש להן אחריות, אדם הוקש
לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה. ואע"פ שהתוספות כתבו שם [ד"ה
אם כן] וז"ל, פירש בקונטרס דאדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם, וקשה דהאי
קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא איתקש אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד
כדאיתא בפ"ק דסנהדרין, ועבד נמי פלוגתא היא פ"ק דב"ק [י"ב
ע"א] אי כמקרקעי או כמטלטלי דמי, ונראה דלאו דוקא יש להם אחריות כו',
עכ"ל. ונראה שכונתם דדוקא בדמי עלי שהיתה כונתו לשומו כעבד ועבד איתקש
לקרקעות, אבל הוא עצמו אינו כקרקע. אבל אין דבריהם נלפע"ד עיקר, דפשט
הש"ס פ"ק דסנהדרין ופ"ק דקדושין משמע כפירש"י. ומה שהקשו
דההוא קרא בעבד כתיב. נלפע"ד דלא קשה מידי, דכיון דגלי לן קרא דעבד דינו
כקרקע א"כ מהיכי תיתי נחלק בין עבד לשאר אדם, דאדרבה משמע דגלי לן קרא דגוף
האדם הוא כקרקע, ומשום דקרא התם בנחלה מיירי גלי גבי עבד, והוא הדין בשאר אנשים.
ומה שכתבו ועבד נמי פלוגתא היא פרק קמא דב"ק כו'. י"ל דילמא רב אשי פריך
למ"ד עבדא כמקרקעי דמי. וגם בפ"ג דמגילה [שם] כתבו התוספות עצמם
[ד"ה שמין] דהתם מוכח דאף עבד עברי הוקש לקרקע, רק שהקשו שם דהא קרא בעבד
כנעני כתיב, וכבר כתבתי דלא קשה מידי מהא. והכי מוכח נמי בפ"ק דקדושין [דף
כ"ח ע"א] דקאמר התם עד היכן גלגול שבועה כו', אלא אמר רבא השבע לי שלא
נמכרת לי בעבד עברי, האי טענה מעליותא היא ממונא אית ליה גביה, רבא לטעמיה דאמר
רבא עבד עברי גופו קנוי, אי הכי היינו קרקע, מהו דתימא קרקע הוא דעבדי אינשי
דמזבני בצינעא, האי אם איתא דזבין קלא אית ליה, קמל"ן, ע"כ.
ופירש"י טענה מעליותא היא, דטענת מטלטלים היא זו שתובעו פעולתו או גרעונו
ומאי רבותא דהאי משאר גלגול שבועה. גופו קנוי, ואינה טענת מטלטלים. היינו קרקע,
והא תנינן לה במתניתין דמגלגלים ומאי רבותא כו'. הרי להדיא דאף עבד עברי דינו
כקרקע. וכן כתבו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקדושין [רי"ף י"א
ע"א מדפי הרי"ף, רא"ש סי' ל"ח], וכן כתבו הרמב"ם
פ"א מהלכות טוען [הי"ב] והטור לעיל ריש סימן צ"ד [סעיף ג'], ועד
היכן גלגול שבועה, אפילו אם יאמר לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי, והיינו משום
דקי"ל כרבא דעבד עברי גופו קנוי לו. וגם נראה דעד כאן לא צריך בש"ס
לטעמא דרבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי לו אלא משום דמיירי שאומר לו השבע לי
שלא נמכרת לי, הא לאו הכי פשיטא דעבד עברי קרקע הוא, אלא דס"ד למימר
דמ"מ אין גופו נמכר לו. וא"כ בטוען חבלת בי דלא שייך האי טעמא, קרקע הוא
אפילו לס"ד דש"ס, אם לא מטעם שכתב הראב"ד. ואמת שראיתי
בהריטב"א פ"ק דקדושין [שם] גבי הך דשלא נמכרת לי בעבד עברי, וכן
בהר"ן שם [י"א ע"א מדפי הרי"ף] ובסוף פרק כל הנשבעין [שבועות
ל"ג ע"ב מדפי הרי"ף] שדחקו מאד לפרש סוגיא זו בענין אחר, משום דהוי
קשיא להו נמי דלא מצינו דעבד עברי איתקש לקרקע, אבל כל מעיין בצדק יראה שדבריהם
אינם מחוורים, והדבר ברור כמו שכתבתי דגלי לן קרא גבי עבד דגוף האדם הוא כקרקע
וכמו שכתבתי, וא"כ מוכח מהך דחבלת בי שתים כו' כהראב"ד, דכשתבעו שישלם
פחתן של החפירות חייב שבועה דאורייתא. ולפע"ד גם הרמב"ם אינו חולק על
זה, וכך משמע לשון הראב"ד שכתב, נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות, משמע
דמפרש דברי הרמב"ם דמיירי שתבעו למלאות החפירות, וכן משמע להדיא בטור [סעיף
י"ב] שהביא דברי הרמב"ם וכתב עליו, וכתב הראב"ד ודוקא שתבעו למלאות
החפירות כו', וגם כבר הבאתי לעיל שהרשב"א סובר כהראב"ד, וגם רבינו ירוחם
[מישרים] נתיב ל' סוף ח"ב מביא דברי הרשב"א במסקנתו, וגם הר"ן
כתבתי לעיל דנראה שחזר בו וסובר כהרשב"א, א"כ כיון דהראב"ד
והרשב"א והר"ן וטור ורבינו ירוחם סוברים כהראב"ד דהיכא שתבעו לשלם
פחתן חייב שבועה דאורייתא [מיהו י"ל דהיינו דוקא כגון שאי אפשר למלאות
החפירות, וכמו שכתבתי לעיל], וגם הרמב"ם אינו חולק, וגם הבאתי ראיות נכונות
לזה, הכי נקטינן:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף א
התובע לחבירו א] ממון או חפץ {א} שהיה
ב] יכול להחזיק בו בטענת: לא היו דברים ג] מעולם, או: החזרתיו לך, ד] או: לקוח הוא
בידי, ה] א) {ב} אם הוא (א) {ג} מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה; א ו] וכן אם הוא
כופר בכל, ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה, ז] אפילו אינו יודע שחייב לו {ד}
אלא על פי העד; אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה (טור
ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש), ח] {ה} בין במלוה בין בפקדון, ט] אבל חייב
שבועת היסת, {ו} אפילו אמר ליה: מנה לי בידך, והלה אומר: לא היו דברים מעולם, נשבע
היסת (טור סי' ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, {ז} כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה). י]
ואפילו מודה מקצת, ב {ח} אם אמר לו: הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת.
יא] ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו [א] ג (ב) ב) מוכן בידו
בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר: הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא. יב] ד {ט}
ואפי' אם יתן לו (ג) ג) משכון על מה שמודה בו, לא חשיב הילך. (יג] ה וי"א (ד)
דמשכון חשוב הילך, ו {י} דהא אפילו שטר חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף א
א] שהיה יכול להחזיק בו בטענת לא היו
דברים מעולם כו'. לאפוקי אם [ה]לוה לו ממון ואמר ליה אל תפרעני אלא בעדים, או
הפקידו החפץ בידו לפני עדים וגם ראוהו עדים או הבית דין בידו עתה קודם תביעתו, דלא
מצי טעין טענות הללו בתובעו בחפץ ידוע. וכן בתובעו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר
וראו עדים עתה בידו, דבאלו אין מאמינים לו בהיסת ככופר הכל וכמו שכתבו הטור והמחבר
לעיל בסימן ע"ב [טור סעיף י"ג ומחבר סעיף י"ח] ולקמן בסימן
קל"ג [טור סעיף ח' ומחבר סעיף ה']. ובסימן קל"ד [סעיף א'] וקל"ה
יתבאר הדין במסר בגדו לאומן או בתובעו בהמה או עבד קטן דלא שייך בהו נמי טעמים
הללו. וה"ה אם תובעו הלואתו שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים פלוני ופלוני, דשוב
אינו יכול להחזיק בממון בטענת להד"ם או פרעתיך, על דרך שנתבאר לעיל בסימן ע'
[סעיף ג' ה'], וע"ש:
ב] אם הוא מודה מקצת כו'. כתב
הר"ן פרק שבועת הדיינין [שבועות כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף], באחד
שתבע לחבירו מאה זוז, נ' זוז שהלוה לו ונ' זוז שחבל בו, וזה כפר בכל, (ו)אע"ג
דדינא הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוי כמו הודה לו בנ' כיון דהנחבל עדיין
לא נשבע, אבל אם נשבע כבר והוא כפר בכל מיקרי מודה מקצת, דאנן סהדי דחייב לו נ'
כיון שנשבע, והוה כתובעו מנה וכפר בכל ועדים מעידים שיש לו נ' כו'. ד"מ א':
ג] מודה מקצת כו'. דין שבועה דמודה
מקצת ובעד אחד ודין שבועת היסת וטעמו, נתבאר לעיל ריש סימן ע"ה [סעיפים ב' ז'
ח'] ושם כתבתי מילתא בטעמא ע"ש. ודלא כמו שכתב בעיר שושן [סעיף א'] בטעם
שבועה דמודה מקצת ז"ל, דאמרינן דכולי בעי דלודי אלא דלית ליה וסבר אשתמוטי
אשתמיט עד דלהוי ליה, לכן הטילה התורה שבועה עליו, דחשיד אדם אממונא ולא אשבועתא,
עכ"ל. וזה אינו, דמסקינן בפ"ק דב"מ [ו' ע"א] דשוה לאינשי
חומרא גזילות ממון לחומרא דשבועה, וכמו שכתב הטור בסימן צ"ב סעיף (ד') [ה'].
אלא היינו טעמא דמודה מקצת, דאמרינן אין דעתו לגזלו אלא דמשתמיט ודעתו לפרוע לאחר
זמן, והשתא דרמי רחמנא שבועה עליה ודאי לא ישבע. ובכופר הכל כיון דחזקה הוא דאין
אדם מעיז כל כך בפני בעל חובו, משום הכי אינו חייב שבועה דאורייתא, אלא שרז"ל
חששו שמא משתמיט משום ספק מלוה ישנה וכופר עתה עד שיוודע לו האמת שאינו חייב לו
ואז ישלם לו, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליה שישבע היסת שאינו חייב לו, דודאי לא
ישבע משום ספק מלוה ישנה, דהא אם יוודע לבסוף שלא נשאר חייב לו תהיה שבועתו למפרע
לשוא, וכמו שכתבתי כל זה בסימן צ"ב [סקי"א] ע"ש, וכבר כתבתי בריש
סימן ע"ה [סקכ"א]. ואם היתה דעת עיר שושן ג"כ לזה ושמשום הכי כתב
נחשד אממונא, ור"ל דוקא אספק ממון, לא הוה ליה לסתום אלא לפרש:
ד] אלא על פי העד. עיין לעיל סוף סימן
ע"ה בטור [סעיף ל"ג] ובדברי המחבר סעיף כ"ג:
ה] בין במלוה בין בפקדון. כתב כן
לאפוקי מדעת רש"י [ב"ק ק"ז ע"א] שכתב הטור בשמו בסעיף (ט')
[י'] דדוקא במלוה שעשה טובה עם הלוה הוא דפטור מן התורה בכופר הכל משום חזקה דאין
אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שעשה עמו טובה בהלואתו, משא"כ בפקדון דאין
המפקיד עשה טובה עם הנפקד במה שהפקיד בידו, קמל"ן דאין חילוק, וכן דעת רוב
הפוסקים וכמו שכתב הטור ע"ש:
ו] אפילו אמר כו' והלה אומר
להד"ם. פירוש, לא מיבעיא אם מודה לו שהלוהו אלא שפרעו (אלא) [או] שיש לו בידו
כנגדו כ"כ, דאז אף לפי טענת הלוה היה למלוה עמו תחילה שייכות ממון, דצריך
לישבע היסת אכפירתו בכולו, אלא אפילו טען להד"ם נמי, וכ"כ הטור [סעיף
ח'], ועיין פרישה [שם]:
ז] כמו שנתבאר לעיל בסימן ע"ה.
עיין שם בדברי הטור [סעיף כ"א ואילך] ובדברי המחבר מסעיף י"ז ואילך:
ח] אם אמר לו הילך כו'. דכיון דנתן לו
מיד מה שמודה לו הוה ליה על הנשאר כופר בכל ודין כופר בכל יש לו:
ט] ואפילו אם יתן לו משכון כו'. דכיון
דהמשכון לא ישאר בידו אלא היום או מחר יפדנו, ה"ל כהודאה דעלמא דג"כ
היום או מחר ישלם לו. ומשום הכי כתב הריב"ש [סי' שצ"ו] שאם נתן לו רשות
למכור המשכון מיד וילקח ממנו דמי הודאתו, ה"ל כאילו נתן לו המעות מיד, ועיין
ד"מ [סעיף ד']:
י] דהא אפילו שטר חשוב הילך. כלשון זה
כתב ג"כ הטור [סעיף ד'], ובפרישה [דרישה סעיף ג'] כתבתי דמדכתב בלשון דהא
אפילו שטר כו', משמע דשטר פשוט הוא דיש לו דין הילך וליכא מאן דפליג עליה, והיינו
מדמצינו בגמרא פ"ק דב"מ [ד' ע"ב] בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו
סלעין או דינרין סתם, ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב', דאין לו דין מודה
מקצת, כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעין פחות משנים, ונכסי לוה
משועבדים למה שכתוב בשטר, משום הכי מחשב השטר הילך. ומיניה יש ללמוד דה"ה אם
תבעו בעל פה במנה וזה הודה לו (כו') [בנ'] ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו
נ', דג"כ דין הילך יש לו, ומשום הכי סתמו הטור ומור"ם וכתבו דאפילו שטר
הוי הילך, דמשמע שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון דמיירי מיניה.
ועיין בעיר שושן [סוף סעיף א'] דמסיק וכתב על זה ז"ל, ולא מסתבר לי דשטר יהא
נקרא הילך, דקשה להוציא אפילו בשטר, נ"ל, עכ"ל. ודבריו תמוהין, דהא כבר
כתבתי ראיה מגמרא דשטר חשוב הילך. וסברא קמייתא החולקת וס"ל דאפילו משכון לא
מיקרי הילך, צ"ל דס"ל דשאני שטר הנ"ל דהיה כבר ביד המלוה שעיקר
סמיכתו מתחילה היתה עליו, משום הכי גם עתה יסמוך עליו במה שכתוב בו והוא מודה לו,
משא"כ זה שבא ליתן לו עכשיו משכון או שטר שלא היתה עליו סמיכתו מתחילה. והוא
טעם נכון לחלק בינייהו, אבל מ"מ אין מקום לתמיהתו דעיר שושן על מאן דסבירא
ליה דיש לו דין הילך, וק"ל:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן פז סעיף א
(א) אם הוא מודה במקצת. ואם תבעו נ'
הלואה ונ' חבלה והוא כופר הכל, ועדים מעידים שהוא נחבל ונאמן בשבועה כמבואר בסימן
צ' [סעיף ט"ז], אם עדיין לא נשבע לא הוי מודה במקצת, ואם כבר נשבע חייב שבועה
מדין העדאת עדים. [סמ"ע סק"ב]. ועיין ביאורים בסימן צ"א
[סק"ז], דאפילו נשבע אחר התביעה בבית דין חייב שבועה על השאר, וכ"כ
בקצוה"ח [סק"ז] ונכון, דלא כהש"ך [סקי"ג]. ודוקא כשהוא באופן
דאי אפשר לו לגבות ממשעבדי מחמת הפסק דין, כגון שיכול לטעון פרעתי או לית ליה נכסי
קרקע, דבלאו הכי הו"ל שיעבוד קרקעות דאינו חייב שבועה. [עיין תומים
סק"א].
(ב) מוכן בידו. היינו במלוה, אבל
בפקדון אפילו הוא בבית, ומכ"ש בעומד באגם, הוי הילך כשלא נפחת מדמיו. [אורים
סק"ז מש"ך סק"ג]. ועיין ביאורים [סק"א], דבגזילה לא הוי הילך,
עד שיהיה מוכן בידו לפני בית דין.
(ג) משכון. כיון דצריך שומת בית דין.
אבל אם נתן לו רשות למכור בלי רשות בית דין, וברור שבודאי יכול לקבל מעותיו
כשימכור, הוי הילך. ש"ך [סק"ד], והכריע כדיעה זו. ומשכון שלא בשעת הלואה
לא הוי הילך, ובשעת הלואה הוי הילך. ש"ך [סק"ה בשם ריטב"א,
ר"ן ונמוקי יוסף].