רי"ף מסכת שבועות דף ב
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1) אסור לאדם לשמש מטתו לאור
הנר
8) רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא
הלכה י
אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי
שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק ה הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור
לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו, ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך
הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ו ודרך קדושה
לשמש באמצע ז הלילה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ סעיף יא
אסור לשמש * (לט) לאור הנר אע"פ
שמאפיל בטליתו. הגה: אבל אם עושה (מ) מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני
פ"ב מה' יו"ט), (מא) כד אע"פ שהאור נראה (מב) דרך המחיצה, כגון
שהפסיק בסדין, שרי. (<ב> כן נראה לי מדברי רש"י בפרק ב' דמסכת ביצה) גם
אמרינן התם דשרי (מג) כשכופה כלי על הנר; ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת, ע"ל
ריש סי' שט"ו, וכן אסור לשמש (מד) ביום, אלא אם כן הוא בית אפל. הגה: (מה) כה
ותלמיד חכם כו מאפיל בטליתו ושרי (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמ סעיף יא
(לט) לאור הנר - ואפילו [יט] אין שם
אלא קצת אור כגון שדולק הנר בתוך השפופרת שהנר מונח בתוכו או שמאיר קצת דרך
לאנטערנ"ע [אחר שאין שם מחיצה המפסקת] וה"ה לאור הלבנה ג"כ אסור
ודוקא אם אור הלבנה מאיר עליהם להדיא אבל אם אינה מאירה עליהם אע"פ שמאירה
לבית מותר [ומ"מ נכון [כ] שיאפיל בטליתו] ואם הם תחת אויר השמים אפילו אין
אור הלבנה עליהם ממש [כא] אלא הם בצלה אפ"ה אסור. והיינו אפילו יש שם מחיצות
סביבם דבמקום מגולה שאין שם מחיצות בלא"ה אסור לשמש כמבואר באה"ע סימן
כ"ה ס"ד:
(מ) מחיצה גבוהה עשרה - ומיירי שקשר
אותה מלמטה [כב] שלא ינוד ברוח מצויה דאל"ה אין דין מחיצה עליה:
(מא) אע"פ שהאור נראה וכו' -
וה"ה [כג] אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי כיון שהיא מחיצה גמורה. וכ"ז
דוקא [כד] כשמאפיל בטליתו אבל בלא"ה אסור דמאחר שהחדר מלא אור לא עדיף מביום
ויש שמחמירין אפילו ע"י האפלת טלית [כה] כיון שמ"מ האור נראה באותו חדר:
(מב) דרך המחיצה - וכ"ש אם הנר
בחדר אחר ומאיר לחדר זה דשרי וכתב בחכ"א [כו] דמ"מ צריך האפלת טלית:
(מג) כשכופה כלי - עיין לקמן בסוף
סימן רע"ז בט"ז ומ"ב שם:
(מד) ביום - דאין זה דרך צניעות:
(מה) ות"ח - שהוא [כז] צנוע
בדרכיו ולא יבוא להסתכל ע"כ מותר ע"י האפלת טלית אבל מ"מ אין להקל
בדבר זה אלא לצורך גדול [כח] דהיינו כשיצרו מתגבר עליו:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה טז
הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו
עצמן תחלה קודם תשמיש, ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד כ שתבדוק, לפיכך היא משמשת
בשני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש, אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד
לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד
לה אפילו מעוברת ומניקה וזקנה, וקטנה לא תשמש אלא בשני עדים אחד לו ואחד לה, אבל
בתולה ויושבת על דם טוהר אינה צריכה עדים שהרי הדם שותת ממנה. +/השגת הראב"ד/
אבל אחר תשמיש וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ כמה יגיעות יגע בחנם שאף
רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש שלא יהא לבו
נוקפו ופורש שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה העסוקה בטהרות עכ"ל.+
כסף משנה הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה טז
ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד
שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים וכו'. כתב הר"ן בפרק שני דשבועות שנראה
שרבינו מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו
הכי בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ואע"ג דר"י
גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה ופסק הרב ז"ל כמאן
דמתני דשמואל אמר הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס להחמיר ובודאי דפשטא דברייתא מוכח
דלבעל עסקינן ולא משום טהרות מדאמר רבי מאיר יוציא וכו' ורחב"א נמי עליה קאי
וכו' ואפילו באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז"ל שכ"כ שם אבל אשה שיש לה וסת
אינה צריכה (בדיקת) עד לפני תשמיש אלא משום צניעות [בלבד] אבל לאחר תשמיש הכל
צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע"כ. לפי
שהוא ז"ל מפרש זו ששנינו בפרק כל היד דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו
ואחד לה והצנועות מתקנות להן שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפילו
משום בעלה לבד צריכה לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש
לבעליהן וכי אמרינן בפ"ק דנדה דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה
דאלמא מדין בעלה א"צ היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א"צ בדיקה לפני
תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד וכו' והראב"ד השיג עליו כמה יגיעות יגע
חנם שהרי רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו וכו' וכבר כתבתי בחידושי דהא דרב יהודה לא
קשיא עליה עכ"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפו סעיף א
א] אשה שיש לה (א) וסת קבוע, אינה
צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. ואדרבה, אין לה לבדוק בפני בעלה
בשעת תשמיש, כדי שלא יהא לבו נוקפו. ב] והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר
תשמיש, היא בעד אחד והוא בעד אחד, ולראות בהם שמא, ראתה דם בשעת תשמיש. ולדעתו,
הצנועות בודקות עצמן אף קודם תשמיש. (וסברא הראשונה היא עיקר, וכן נהגו). (רוקח
והגהות מיימוני ורוב המורים).
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפו סעיף ב
אם אין לה וסת קבוע, א שלשה פעמים הראשונים (ב)
צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש, הוא בעד שלו והיא בעד שלה, ואם הוחזקה באותם
שלשה פעמים שאינה רואה דם מחמת תשמיש, שוב אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש
ולא לאחר תשמיש. ולהרמב"ם והרא"ש, כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה
לעולם, קודם תשמיש ואחר תשמיש, והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש.
הגה: ד] ואין צריכין לבדוק עצמם אחר כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחת, אלא מקנחין
עצמן כל הלילה בעד, (ג) ולמחר צריכין בדיקה, ואם נמצא דם טמאה. (ב"י בשם
הרמב"ם פ"ד). ה] קנחה עצמה בעד, ואבדה, לא תשמש עד שתבדוק עצמה, ו]
הואיל (ד) ואין לה וסת (שם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפו סעיף ב
א ג"פ הראשונים כו' - באמת כן
הבינו הפוסקים הלא המה הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן ושאר
פוסקים דברי הרי"ף דס"ל כפי' השני שסתר רש"י והוא פירוש ר"ח
והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דצריכה לבעלה בדיקה ומשמשת בעדים ג"פ הראשונים
והאריך הרא"ש לסתור דברי הרי"ף והסכים להלכה דלא בעי בדיקה כלל אלא שלא
מלאו לבו להקל נגד פי' ר"ח וגם הרשב"א והר"ן נדחקו ליישב דברי
הרי"ף ולא מלאו לבם להקל נגדו אע"פ שלענין הדין נראה מדבריהם עיקר להלכה
דלא בעי בדיקה כלל לבעלה וגם הב"י והב"ח נדחקו ליישב דברי הרי"ף
דס"ל דצריכה בדיקה גם לפני תשמיש ע"ש בדברי כל המפרשים הנזכרים מתוך
דבריהם בעצמם שדבריהם דחוקים אבל באמת לא ירדתי לסוף דעת כל אלו הגדולים איך עלה
על לבם שדעת הרי"ף לפסוק הלכה כר' חנינא ב"א דאשה שאין לה וסת צריכה
בדיקה לבעלה אם כן איך קבע הרי"ף הלכה זו בכתובות ס"פ אלמנה ניזוני'
שאין לה שייכות שם כלל והיה לו לקבוע בהל' נדה כי שם מקומה ועוד שהפי' שפירש
הרי"ף בכתובות ס"פ אלמנה ניזונית משמש' בעדים ושאם תשמש פעם אחת וב' וג'
בעדים נמצא על עד שלה או על שלו בכל פעם ופעם הרי הן עותיה שהוחזקה נדה כל ימיה
ותצא בלא כתובה ואם שמשה בב' עדים אחד לו ואחד לה ג"פ ולא נמצא דם באחד מהם
הרי הן תקוניה והרי היא ככל הנשי' א"ר יודא אמר שמואל הלכה כר"ח
ב"א עכ"ל, עיקר הפי' הוא שייך לענין איסור נדה וא"כ ה"ל
לקובעה בהל' נדה ובריש הל' נדה כ' הרי"ף ת"ר כל אשה שאין לה וסת אסורה
לשמש אין לה כתובה ולא פירות כו' דברי ר"מ רחב"א אומר משמשת בב' עדים והן
עותי' ותיקוני' וכבר פירשנוה בכתובות אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרחב"א,
ת"ר נישאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית כו' ואם יש לה
וסת תולה בוסתה עכ"ל הרי שבהלכות נדה לא כתב הפי' כלל וכתבו בכתובות וכתב
וכבר פירשנוה בכתובות ואיפכא ה"ל למיעבד ועוד יש לדקדק קצת למה כתב וכבר
פירשנוה בכתובות הל"ל וכבר פירשנוה שלהי פ' אלמנה ניזונות /ניזונת/ וע"ק
לפי דבריהם מאין הוציא הרי"ף לפרש משמשת בעדים ג"פ הא פשטא דמילתא משמע
לעולם משמשת בעדים מלבד זה יש להקשות לפי שטתם כמה וכמה קושיות על הרי"ף כמו
שהאריכו הפוסקים הנ"ל, אבל האמת יורה דרכו דדעת הרי"ף כדעת כל הפוסקי'
דאפילו אשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה כלל לא לפני התשמיש ולא לאחר התשמיש
ולהכי לא כתב הרי"ף בשום מקום בפירוש דצריכה בדיקה אדרבה כ' בהל' נדה החמרין
והפועלין כו' נשיהן להן בחזקת טהרה וההיא ברייתא דרחב"א בעסוק' בטהרות בדוקא
היא וכמו שפרש"י וכל הפוסקים אבל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ולכך לא פי'
הרי"ף דבר בהל' נדה על דברי רחב"א משום דכיון דהאידנא דליכא טהרות לא
בעינן בדיקה כלל מיהו נ"מ באשה שראתה דם מחמת תשמיש דצריכה בדיקה ג"פ
ומשמשת בעדי' וכדקתני בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש כו' וכתבה הרי"ף מיד
בתר הכי אע"פ שהיא ברייתא בסוף נדה סמכה לכאן מפני שהן ענין א' וכדפי' והיינו
דנקט נשאת וראתה דם מחמ' תשמיש משמשת פעם א' ב' ג' משמע דקמייתא לאו ממנינא היא
וכל שלא ראתה מחמת תשמי' א"צ בדיקה כלל (ולשאר הפוסקים דמפרשים ואם יש לה וסת
תולה בוסתה בע"א ומביא' ב"י לקמן סי' קפ"ז אין זה ראיה די"ל
רישא נמי באשה שיש לה וסת היא ע"ש ודו"ק) ולכך כ' הרי"ף וכבר
פירשנוה בכתובות משום דהכא לענין נדה לא נ"מ במאי דהלכה כרחב"א רק לענין
כתובה נ"מ דהלכה כרחב"א דלא הפסידה כתובתה עד שתשמש ג"פ לאפוקי
מדר"מ ולכך בכתובות פי' הרי"ף יפה דברי רחב"א דנ"מ לענין
כתובה והא דלא כ' הרי"ף בכתובות דמיירי באשה שראתה דם מחמת תשמיש היינו משום
דהתם לא מיירי אלא מדין כתובה ואתא לפסוק הלכה כרחב"א אבל ע"כ מיירי
ברואה מחמת תשמיש וסמך עצמו בכתובות אמה שקבע ברייתא זו דרחב"א גבי ברייתא
דראתה דם מחמת תשמיש כו' או אפשר דלענין כתובה שהוא ממון מצי הבעל למימר כיון דאין
לך וסת איני רוצה ליתן לך כתובה ולשמש עמך אלא בעדים שמא תהיה רואה דם מחמת תשמיש
ומשמש בעדים ג"פ שתהא יוצאת שוב מחשש רואה דם מחמת תשמיש אבל ודאי אי הבעל לא
קפיד משום כתובה לענין איסור נמי לא בעי בדיקה כלל כן נ"ל וזהו ברור ואמת
בדעת הרי"ף וע' מה שכ' הב"י בשם הראב"ד בס' בעלי נפש מבואר מדברי
הראב"ד שהבין כן דעת הרי"ף ממש כמ"ש אלא שהב"י הביא דברי
הראב"ד בקצרה אבל כשתעיין בדברי הראב"ד עצמו בס' בעלי הנפש דף ס"ב
ע"ב תמצא מבואר דעת הרי"ף כמ"ש (רק שהחילוק שבין ממון לאיסור אינו
מבואר שם) ומסיק שם להרי"ף הלכה למעשה כסוגיא דשמעתא דכל לבעלה לא בעיא בדיקה
ואפילו אשה שאין לה וסת ע"כ ומעתה כיון דדעת כל הפוסקי' דאשה שאין לה וסת לא
בעיא בדיקה כלל לפני התשמיש ולאחר התשמיש (חוץ מהרמב"ם שמפרש כל הסוגיא באינה
עסוקה בטהרות והוא יחיד נגד כל הפוסקים וגם אין הסוגיא מכרעת כדבריו וגם
הרמב"ם גופיה בפי' המשנה בפ"ק דנדה כתב דבאינה עסוקה בטהרות קי"ל
דכל לבעלה אין צריכה בדיקה אפילו אין לה וסת ועיין שם) אלא שלא מלאו לבם להקל נגד
דעת הרי"ף וכבר נתבאר דאדרבה נהפוך הוא דדעת הרי"ף דכל לבעלה לא בעי'
בדיקה כלל וכמו שמוכח הסוגיא פ"ק דנדה וכמה דוכתי א"כ ודאי דהכי
קי"ל וכ"כ הג"מ פ"ד מהל' א"ב והמרדכי בשם רשב"ם
ור"י וסה"ת וסמ"ג דכל לבעלה לא בעי' בדיקה אפילו אין לה וסת בין
קודם תשמיש בין לאחר תשמיש ואפילו רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק קודם תשמיש או לאחר
תשמיש לא שבקינן דאם כן לבו נוקפו עכ"ל, וכן כתב הרוקח ומביאו בית יוסף
וכ"כ בש"ד הל' נדה סימן ט"ז בהגהת ש"ד וכן כתב האגור בשם
מהרי"ל וכמדומה שכן עמא דבר:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה כ
מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת
לשמש כשתטהר פעם ל שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית, ראתה דם בשלישית הרי
זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם, בד"א בשלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שמשה
סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה מ במכה, ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה
בעת התשמיש אינה תולה במכה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא
ותהיה מותרת לבעלה, ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה כא
מי שראתה דם בשעת תשמיש פעם ראשונה
ושנייה ושלישית ואין שם דבר לתלות בו הרי זו נ תתגרש ומותרת להנשא לשני, נשאת לשני
וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ותנשא לשלישי, נשאת לשלישי וראתה
דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז סעיף א
אשה (א) שראתה דם מחמת תשמיש א א]
מיד, ב] בכדי שתושיט ידה לתחת הכר, או לתחת הכסת, ותטול עד לבדוק בו, ותקנח עצמה,
<א> (ב) משמשת ב ג"פ. אם בכל ג' פעמים ג (ג) רצופים ראתה דם, (ג]
וכ"ש אם מצאה ג' פעמים דם ד על (ד) עד שלו), (מרדכי וכן כ' ב"י בשם
תרומת הדשן וסמ"ג), (ה) אסורה לשמש עם בעל זה, ה אלא תתגרש (ו) <ב>
ותנשא לאחר. נשאת לאחר, וראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים, אסורה לשמש גם עם
אותו בעל, אלא <ג> ו תתגרש ותנשא (ז) לשלישי. ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת
תשמיש ג"פ רצופים, לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל (ח) <ד> עד שתבדוק. הגה:
וי"א שאין אנו בקיאין איזה מקרי מחמת תשמיש, כי אין בקיאין בשיעור הנזכר,
ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש, ז ונאסרה על בעלה.
(ב"י בשם הראב"ד שכ"כ בשי"א). ד] ואלו ג"פ צריכים להיות
רצופים, אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה. (ב"י בשם הרמב"ם וכ"כ
הרשב"א סימן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג) (וכן כתב המחבר בסמוך). ח ה]
ואין חילוק בין אם ראתה ג' פעמים מיד שנשאה, ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג'
פעמים. (מרדכי ריש ה"נ ובתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתוס'). ו] וכל
זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש, אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש, לא נאסרה על
בעלה, (ט) ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד (ב"י בשם סה"ת וסמ"ג) ודינה
כמו שאין לה וסת.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפז סעיף א
א מיד בכדי כו' - כלומר דאם ראתה מיד
בשיעור זה אף על גב די"ל דאחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת אשם תלוי
מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל קודם לכן ראתה
יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש כן משמע בפוסקים אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה
כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש וכל זה פשוט
וכן ביאר הגאון אמ"ו ז"ל בתשובה בארוכה עיין שם ואני מוסיף דכן משמע
להדיא מדברי הראב"ד בס' בעלי הנפש ומביאו ב"י וז"ל הרואה דם מחמת
תשמיש כו' אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כדי שתושיט ידה לתחת הכר כלומר בכדי שיהא
בעלה באשם תלוי אבל אחר כך הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה בועלה ואינה מוחזקת
ברואה מחמת תשמיש כו' עכ"ל מבואר להדיא דאע"ג דלא בדקה עדיין כלל
מ"מ אחר שיעור דכדי שתושיט ידה אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ועוד דהא קאמר
הרי הוא כמעל"ע שבנדה כו' והתם מיירי שלא בדקה עדיין דאם בדקה אינה מטמאה
למפרע מעל"ע אלא מפקידה לפקידה ולפי זה לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש
מקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש
אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת
תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על
כתונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת, שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל בתשובתו שם דאף
אם תשמש אשה זו עוד פעם אחרת או ב' ותמצא מיד בשעת תשמיש מותרת ולא אמרינן אגלאי
מילתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים הראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא
וכל זה ברור לא הוצרכתי לכתבו אלא להוציא מלב הקורא בדברי הרב שחלק על תשובת הגאון
אמ"ו ז"ל בענין זה והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפילו
ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכן הוא בדברי האחרונים וכ"כ בתשובת מהר"מ
מלובלין סימן כ"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש:
ב ג"פ - עם הראשון, דהיינו עוד
ב' פעמים כ"כ בפרישה וכן הוא מוכח בטור ר"ס קפ"ז:
ג רצופים כו' - כלומר בלי הפסק תשמיש
של היתר בינתים אבל א"צ ג' לילות רצופים כדלקמן ס"י בהג"ה:
ד על עד שלו - דבכה"ג אפי' מצאה
זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש דע"כ מחמת תשמיש הוא וכן מוכח בפ'
כל היד (דף י"ד ע"א) ובפוסקים:
ה אלא תתגרש כו' - ולענין כתובה עיין
בא"ע סימן קי"ו:
ו תתגרש ותנשא לג' כו' - עיין
באה"ע סימן ט' מ"ש בזה:
ז ונאסרה על בעלה כו' - צ"ע אי
מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאים לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בשלשה אנשים כן:
ח ואין חילוק כו' מיד שנשאה כו' -
ע"ל סעיף י"ג דין בתולה:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה כב
כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת ע מביאה
שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך
השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ומוציאה
המוך, אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור, ואם לא
נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים
כמו שביארנו בהלכות אישות.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז סעיף ב
כיצד בודקת, נוטלת שפופרת (פירוש קנה
חלול של עופרת) ט (י) של אבר, ופיה רצוף לתוכה, ונותנת בתוכה <ה> מכחול
ובראשו מוך, (יא) ומכנסת אותו באותו מקום י (יב) ז] עד מקום (יג) שהשמש דש, נמצא
דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור, (יד) ואסורה, יא (טו) ואם לאו, בידוע שהוא
<ו> מן הצדדין, יב (טז) ומותרת. (ב"י מהרמב"ם) (ואף (יז) בזמן הזה
יש לסמוך אבדיקה זו). (טור וב"י לדעת הרמב"ם והרא"ש ורשב"א
ורי"ף וכן כתב הר"ן והר"ם פדואה סימן י' /ט'/).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפז סעיף ב
ט של אבר כו' - כתוב בתשו' משאת
בנימין ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט
ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:
י עד מקום שהשמש דש - כתב בתשובת משאת
בנימין שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת
בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ
כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא
ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל וע"ש שהאריך:
יא ואם לאו כו' - משמע דאם לא נמצא על
המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת וכן משמע מדברי הפוסקים
וכ"כ הב"ח סוף סעיף ב' וכתב הטעם דאילו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא
על ראש המכחול וכן הוא בתשובת מיימו' פ"ד מהל' א"ב בשם ריצב"א
נ"ל דאפילו בדקה עצמה על ידי שפופרת ולא מצאה דם כלל מותרת לשמש אחר כך דלמא נתרפאה
שהרי ע"י הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו על ידי אצבע כו' ופשוט הוא:
יב ומותרת - משמע אפילו לבעל הג' וכן
משמע לעיל סוף סעיף א' בדברי המחבר וכן נראה מבואר מק"ו לקמן סעיף ג' וכן
הסכמת הפוסקים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז סעיף ד
יב] <ח> אם שמשה טז סמוך (כא) לוסתה,
אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפז סעיף ד
טז סמוך לוסתה כו' - כ' הפרישה סעיף
י"א דלאו ברשיעי עסקינן ולר"ת דמחמיר לעיל סימן קפ"ד ס"י
לפרוש ממנה סמוך לוסתה אפילו ביוצא לדרך משכחת לה הכא סמוך שמותר כגון אם ראייתה
תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו (כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב) עכ"ל וקשה
לי דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו משום דכיון דוסתה ביום לא חיישינן דתראה בלילה
שאין רגילה לראות בלילה א"כ כיון דמקילים מה"ט כ"ש דאין לתלות
לקולא בהכי שלא תהא רואה מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז אלא הכא מיירי
שעברה ושמשה א"נ ר"ת מפרש ואם יש לה וסת כרש"י או כהמרדכי אי נמי
הכא מיירי בקטנה או שלא הביאה סימנים עדיין שא"צ לפרוש ממנה כל שלא קבעתו
בג"פ וכדלעיל סימן קפ"ד ס"ג וקאמר הכא דאם נתברר ששמשה סמוך לוסתה
דהיינו שראתה אחר התשמיש עוד פעם א' או ב' באותו זמן שנמצא שקבעה וסת בג' פעמים
תולה בוסתה ודו"ק:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז סעיף ה
יג] אם יש מכה יז (כב) באותו מקום, יח
תולין בדם מכתה. יט (כג) <ט> ואם דם מכתה (כד) משונה מדם ראייתה, אינה תולה
בדם מכתה. הגה: יד] כ וכל זה (כה) באשה שיש לה (כו) וסת קבוע, ואז יכולים לתלות
שלא בשעת וסתה במכתה, כא <י> אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה (כז)
דם. (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד) כב טו] וכן אם
אין לה וסת קבוע, (כח) והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, תלינן במכה מכח
ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור, שמא הוא מן המכה. אבל
אם ידוע שבא מן המקור, אע"פ שיש לה מכה במקור, אינה תולה במכה, כג אם אין לה
וסת קבוע, כד אלא אם כן (כט) יודעת בודאי שמכתה מוציאה (ל) דם. (כן משמע במרדכי ה"נ
ובהג"מ פי"א דא"ב) (ועיין ס"ק כ"ב). כה טז] ומ"מ
(לא) בשעת וסתה, (לב) או מל' יום לל' יום, כו (לג) אינה תולה במכתה, דאל"כ לא
תיטמא לעולם. (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק). כז יז] וכתמים,
תולה בה (לד) בכל ענין (במרדכי).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפז סעיף ה
יז באותו מקום כו' - כתב הב"ח
דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום אלא ר"ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא
הדם יש לה לשם מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם
אומרה בסתם מכה יש לי אין תולין הדם במכה שיש לה ע"כ:
יח תולין בדם מכתה כו' - כתב הגאון
אמ"ו ז"ל בתשו' דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאו על המוך תולין במכה
והביא ראיות ע"ש וכ"כ הב"ח ס"ס ז':
יט ואם דם מכתה כו' - כתב הרב המגיד
והר"ן והרשב"א דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה
בחזקת טהרה עומדת וכן דעת הרא"ש וכ"פ האחרונים דלא כהרמב"ן ומשמע
מדברי הרא"ש שא"צ להראות לחכם אם הוא משונה וכן כתבו ב"י
והאחרונים:
כ וכ"ז כו' - עיין בספרי שהוכחתי
דס"ל להמרדכי (ותשו' מהר"ם דפוס פראג סימן תרנ"ה) דאם יש לה וסת
זמן קבוע שהיא רואה תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל אמרינן שזהו דם
טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שם שגם
מהרא"י בפסקיו סימן מ"ז הבין כן אלא דדייק מהמרדכי מכח כל שכן דכיון
דסבירא ליה דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא מה שלא היו
תולין בלא זה מכל שכן דסבירא ליה דהיכא דאיכא מכה אע"פ שאינה מוציאה דם
דטהורה ובכהאי גוונא אפשר דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי מודים כיון דאיכא עוד צד
היתר שיש לה מכה ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב והב"ח הבין פשט המרדכי
דותולה במכתה כו' נקשר אתולה בוסתה והאריך בקושיות ופירוקים וכבר סתרתי שם כל
דבריו בארוכה ע"ש אלא הדבר ברור שהמרדכי מציין הברייתא ותולה במכתה כו' וכן
מוכח בבית יוסף וד"מ ובתשו' מהר"מ פדוו"א סימן ט' וי' ושאר אחרונים
והוא פשוט ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל
שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו הלכך אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל
מ"מ צריכה לישב ז' נקיים דבכה"ג אין לסמוך אהמרדכי דהא מדברי רש"י
נראה שחולק וגם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והטור ושאר כל הפוסקים
שפירשו ואם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה תולין בוסתה אלמא לא שמשה סמוך לוסתה אפילו
יש לה וסת לא תלינן דדם טהור הוא וכ"כ בתשובת מהר"מ פדוואה סי' י' ואשר
נסתפק מעלתך אם יש להקל כדברי המרדכי בפי' ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' קולא
גדולה היא ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל נגד כל הפוסקים האחרים עכ"ל וכן הרב
לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אע"פ שאינה
מוציאה דם) ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין ולפעד"נ כמ"ש:
כא אם על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה
דם - פירוש אפילו אינה יודעת כלל שדרכה של המכה להוציא דם וע"ל ס"ק
כ"ו:
כב וכן אם אין כו' - דין זה הוציא הרב
בד"מ מדברי הש"ד סימן ו' וז"ל אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה
יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות
במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אע"פ שיודעת שבא
מן המכה טמאה דאל"כ אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם אך כל כתמיה
שנמצאו בבגדיה טהורים שתולים במכה אע"פ שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם
שבכתמים הולכין להקל עכ"ל וכתב בד"מ שכן משמע מדבריו וכתב אח"כ וכן
משמע מהג"ה מיי' פי"א מהל' א"ב בשם ס"ה והמרדכי דלעיל (שהביא
ב"י דבריהם בסימן זה בד"ה אבל הגמי"י כתבו כו') עכ"ל
ולפעד"נ דמשמע ליה להרב הכי מדכתב הש"ד אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם
טמאה כו' משמע דוקא כשיודעת שבא מן הרחם דהיינו מן המקור הא לא"ה טהורה
אע"פ שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם משמע ליה נמי מדכתב סתמא מיירי בין באשה
שיש לה וסת קבוע או שאין לה וסת קבוע וע"פ זה כתב וכן משמע בהג"מ ומרדכי
דלעיל שדבריהם כדברי הש"ד אבל באמת לא משמע מידי דלא קאמר אם מרגשת בעצמה
שהדם בא מן הרחם כו' אלא לאפוקי סיפא דכל כתמי' תולה במכתה תדע דהרי הגמי"י
כתבו בשם ס"ה אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אי לא
אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם כו' עד מיהו כל
כתמיה תולין להקל עכ"ל וכן הוא בסה"ת סימן צ"ב א"כ אדרבה מוכח
להדיא מהגמי"י וסה"ת איפכא דאפילו אינה מרגשת כשהדם נופל מהרחם אלא
שבדקה באותו מקום מצאה דם טמאה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם וזה ברור והכי משמע
פשט דברי הפוסקים דאפילו בסתמא צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ותו קשיא לי על הרב דמאי
ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה כה"ג לא מיקרי ס"ס כלל
וכמ"ש בדיני ספק ספיקא בדין י"א וי"ג ע"ש שוב מצאתי בתשובת
מהר"מ מלובלין סוף סימן קי"א שכתב על הגהות הרב שיש לפקפק על חלוקי
דיניו וכולי האי ואולי כוון למה שכתבתי:
כג אם אין לה כו' אא"כ יודעת
שמכתה מוציאה דם - דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש
דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך ל' כן נראה דעת
הרב:
כד אא"כ יודעת בודאי שמכתה
מוציאה דם - אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה (וכן באשה שיש לה וסת
ומצאה דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה
יודעת שמכתה מוציאה דם כששמשה שלא בשעת וסתה דסמכינן בהא אהמרדכי וכמו שנתבאר
מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם או כשמרגשת שהדם נופל מהרחם דבעינן
שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכתה להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה
שדם זה הוא ממכתה) כן הוכחתי בספרי מדברי התוספות פרק כל היד (דף ט"ז
ע"א) ומדברי האגור פרק כל היד ופ' תינוקת ומדברי הגהמי"י פי"א מה'
א"ב בשם ס"ה והמרדכי ומביאם ב"י ומדברי הש"ד ס"ו ומתשובת
מהרי"ל סימן ר"ג הועתק בהג"ה ש"ד סימן ז' וכן כתב בדרישה
שי"ד והוכחתי שם דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ
שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכא שתדע שמכתה מוציאה דם והבית יוסף
וד"מ וב"ח הבינו שהרשב"א פליג:
כה ומ"מ בשעת וסתה כו' - הרב
העתיק זה מהפוסקים הנ"ל ואינן ענין לכאן דהם מדברים שלא בשעת תשמיש לענין אם
צריכה לישב ז' נקיים כמו שנראה מדבריהם בביאור וכמו שכתבתי בספרי אבל לענין רואה
דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה לא הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא
תלינן במכה מ"מ תלינן בוסתה וצריך לומר דגם הרב אלעלמא קאי לומר שהיא טמאה
וצריכה לישב ז' נקיים:
כו אינה תולה במכתה - אע"פ
שיודעת שמכתה מוציאה דם דאם לא כן לא תטמא לעולם אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן
המכה אפילו בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם
דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ועוד דאם כן תקשי הוכחה זו לרשב"ג פרק כל היד (דף
ט"ו ע"א) וכן למאי דמסיק ש"ס התם דכ"ע וסתות דרבנן ואם זו
טהורה אפילו בשעת וסתה היכי משכחת לה אלא ודאי ש"ס מיירי כשמרגשת עתה שהדם
יוצא מן המכה וכ"כ תוספות ואגודה שם ושאר כל הפוסקים וכמו שכתבתי בספרי ובית
יוסף וד"מ והגהת דרישה כתבו דהרמב"ם והרשב"א חולקים וז"א
דאע"ג דהרשב"א חולק ומתיר אפילו בשעת וסתה אע"פ שאינה מרגשת שמכתה
עתה מוציאה דם מ"מ הרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס פרק כל היד וכמו
שפירשו התוספות והפוסקים הש"ס במרגשת שעתה בא דם זה מן המכה כך יש לפרש דברי
הרמב"ם אלא דהרשב"א חולק בביאור ויחיד הוא נגד כל הפוסקים הנ"ל:
כז וכתמים תולה במכתה בכל ענין -
אפילו בשעת וסתה אפילו אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם כן משמע בדברי הפוסקים
ועיין לקמן סימן ק"ץ סוף סימן י"א וסימן קצ"ו ס"י ומ"ש שם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז סעיף ו
(לה) נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו
מקום <יא> שהדם יוצא ממנה. (וכן יח] אם אומרת: (לו) ברי לי שאין דם זה בא מן
המקור, נאמנת וטהורה). (מהרי"ו סימן כ"ה).
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז סעיף ג
ח] אם רוצה לבדוק עצמה בעודה
<ז> תחת הראשון, אחר ששמשה שלש פעמים, יג (יח) הרשות (יט) בידה, ומותרת לו.
ט] ויש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך, אפילו בבדיקה. הגה: יד (כ) י]
ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל. (טור וב"י בשם הסכמת הפוסקים והגהות מיימוני).
טו יא] ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, לכ"ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון
(שם בהגה בשם ריצב"א).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפז סעיף ג
יג הרשות בידה כו' - מיהו אם בדקה
לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל, כן כתבו הפוסקים:
יד ויש לסמוך אסברא כו' -
ולפעד"נ דאין להורות בדיקה בבעל הראשון דהא הרמב"ם ורש"י אוסרים
ובספרי כתבתי דבהכי יש ליישב מה שהניחו התוספות (דף ס"ו ע"א) בתימ' אבל
אי נימא דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב ע"ש ותו דהרי הראב"ד
והרמב"ן אוסרים בדיקה בזמן הזה וגם הרשב"א ורבינו ירוחם כתבו דנכון
להחמיר כדבריהם גם אם ימצא שם על המוך תהא אסורה לכל העולם ומ"מ הב"ח
ומהר"מ מלובלין בתשובות סימן נ"ב ושאר אחרונים מקילין:
טו ואם הרגישה כו' - נראה קצת כי חולי
ומכה יש לה ויש לסמוך אבדיקה כו':