רי"ף מסכת שבועות דף כא
אורך היעור אודיו הוא דקות
1) המלוה את חבירו בעדים ואמר אל
תפרעני אלא בעדים
2) אמר לו: אל תפרעני אלא בפני פלוני
ופלוני
4) כל מלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו
אדעתיה
5) אמר ליה: פרעתיך מנה בסחורה פלונית
6) המוציא שטר מקוים על חבירו, ואמר
ליה פרעתיך
7) אמר לו הלוה: הלא שטר חוב זה דמי
שור שלקחתי ממך הוא
8) טען הלוה ואמר: הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק טו
הלכה א
המלוה את חבירו בעדים ואמר אל תפרעני
אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו ה"ז צריך לפרעו
בעדים מפני התנאי, טען הלוה ואמר לו וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו
להם למדינת הים או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר, וכן אם אמר אל תפרעני
אלא בפני תלמידי חכמים או בפני רופאים ואמר לו בפניהם פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך
בפניהם מתו או הלכו להם למדינת הים הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר, אבל אם אמר לו
אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו להם
למדינת הים אינו נאמן שמפני טענה זו התנה עליו ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן
ושמעון שהם עומדים עמו כדי שלא ידחה אותו ויאמר בפני אחרים פרעתי והלכו להם.
+/השגת הראב"ד/ המלוה את חבירו וכו' ועוד אם מתו מה יעשה וכו' אבל ודאי וכו'
עד וכזה ראוי לדון ולהורות. א"א אמת הוא שהנוסחאות מתחלפות בזה ואני קיימתי
את שתיהן שאם יש עדים על התנאי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתי והלכו להם
אינו נאמן ואם אין שם עדים נאמן מגו דיכול לומר לא התנה עמי אבל כשאמר לא תפרעני
אלא בפני פלוני ופלוני באמת נראין דברי הרב ז"ל דאמר פסלינהו לכ"ע לגבי
האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו והתימה שתמה זה
החכם על זה ואמר שאפילו אמר בפני פלוני ופלוני אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן
בית מיחוש ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי שיפרע לו פעם אחר פעם אלא אם יש לו
שטר יקרע שטרו ואם אין לו שטר יכתוב לו שטר שובר בכתב ידו וזו היא תקנתו לכל ענין
עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט סימן ע סעיף ד
יח] טו אמר לו: אל תפרעני אלא בפני
פלוני ופלוני, ואמר לו: (ה) פרעתיך בפני אחרים, טז יט] אם באו אותם אחרים יז {יד}
והעידו יא) שפרעו בפניהם, יח יב) פטור. (יט כ] מיהו המלוה יוכל לומר יג) {טו} שעל
חוב אחר קבלם, אף על פי שפרעו בעדים, הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר)
(מרדכי פרק הדיינים). כ כא] ואם מתו או הלכו למדינת הים, אינו נאמן. כב] ואם אמר:
פרעתיך בפני פלוני ופלוני שייחדת ומתו או הלכו למדינת הים, יד) נאמן בשבועה, [ג]
שהרי אמר שקיים תנאו. כג] ואם מודה שלא פרעו, אלא שאומר: כא (ו) לא אפרעך {טז} עד
שיבא פלוני ופלוני שיחדת לי ואפרעך בפניהם, אין שומעין לו, {יז} אלא [ד] טו) פורעו
בבית דין וכותבין לו שפרעו בפניהם.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ע סעיף ד
יד] והעידו שפרעו כו'. והטעם, דאמרינן
דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים, אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני
האנשים שידע שהלכו למדינת הים או כבר מתו:
טו] שעל חוב אחר קבלם. ע"ל סימן
נ"ח וסימן פ"ג מ"ש הטור והמחבר בדין זה:
טז] עד שיבא פלוני ופלוני כו'. כדי
שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קיבלתים, וכנ"ל:
יז] אלא פורעו בב"ד כו'. דאז
ג"כ אין יכול לומר כן, ועיין פרישה [סעיף ח']:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ע סעיף ה
אמר לו: אל תפרעני אלא בפני פלוני
ופלוני, פרעו בינו לבינו ונאנסו המעות, כב והמלוה אומר: בתורת פקדון קבלתים עד
שיבואו אותם פלוני ופלוני, ותובע שיחזור לפרעו, אין בדבריו כלום, מאחר שמודה
שקבלם, והלה לא בתורת פקדון מסרם, הוי פרעון, (ז) טז) {יח} ודברים שאומר זה, אינם
דברים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ע סעיף ה
ח] ודברים שאומר זה כו'. כי אף שאמר
זה שבשעה שקיבל המעות היתה דעתו לכך, ה"ל דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים,
כ"כ רש"י [שבועות מ"א: ד"ה כיון]. אבל אם אמר בשעה שקיבל
המעות בהדיא שלשם פקדון מקבלם ונאנסו, לא הוי פרעון. ולא דמי למ"ש הטור
והמחבר לקמן סימן ק"כ [טור סעיף ד' ומחבר סעיף ב'] דאפילו אם אמר המלוה
בפירוש לא אקבלם בתורת פרעון והוא השליך המעות בפניו בתורת פרעון, נפטר ממנו הלוה
בזה. דשאני הכא דיכול המלוה לומר כל זמן שאין העדים לפנינו הרי הוא כאילו לא הגיע
זמנם:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עא סעיף ג
ח] הא דמהני נאמנות כנגד עדים, הני
מילי כשמעידין: בפנינו פרעו. ח אבל אם העידו: [ז] ח) בפנינו הודה שפרעו, נאמנים; ט
[ח] {ז} שלא פסלם אלא לפרעון, אבל הודאה מילתא אחריתי היא, ובה לא פסלם. י וכן אם
העידו שמחל לו החוב, נאמנים. הגה: וכן כל כיוצא בזה, יא ט) {ח} דאין הנאמנות אלא
למה שהאמינו עליו, ולא יותר (טור סי"ד בשם תשו' הרא"ש). כגון מי שקבל
מעות בעסקא {ט} והאמין לנותן עליו ועל יורשיו לומר שלא אירע הפסד באותו ממון, ובכל
אשר יאמר בעיקר הממון. ואחר כך נפטר המקבל {י} והניח ממון ביד אחר, והנותן אומר
שהוא מעסק השותפות, אינו נאמן בזה, אפילו היה המקבל (חי), הואיל ולא נכלל בלשון
הנאמנות (תשובת הרא"ש כלל ע"א והביאו הטור). אבל כל מה שכתב עליו
נאמנות, מהני. כגון אם כתב לו שיהא נאמן כמה הוציא הוצאות ושחדים, מהני, כמו שמהני
לעיקר הקרן, ט] דכל תנאי שבממון קיים (כלל הנ"ל סימן ח' והביאו הטור).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עא סעיף ג
ז] שלא פסלם אלא לפרעון כו'. אבל אם
גילה דעתו בדברי נאמנותו שהאמינהו גם לזה ולכיוצא בזה, ודאי מהימן אהכל, והכלל, כל
תנאי שבממון קיים. ודוקא דבר שהוא בודאי בלשון התנאי, אבל בדבר המסופק בו אמרינן
המוציא מחבירו עליו הראיה:
ח] דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו. וכן
כתב רשב"א [בתשובה ח"א] סי' אלף (נ"ו) [ב'] על שטר פקדון שכתוב בו
שהאמינו בעיקר המעות הנזכרים נאמנות שלימה כשני עדים, דאז אמרינן כיון שנקט בלשונו
בעיקר המעות, לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היו דברינו או ריבית, אבל פרעתי יכול
לטעון, ע"ש. וכן כתב רשב"א [ח"א] בסי' תתקצ"א באם כתב בשטר
שתהא נאמן בכל עניני השטר, דג"כ הדין כנ"ל. ד"מ כ"ו:
ט] והאמין לנותן עליו ועל יורשיו.
בשאלת הרא"ש [המובא בציונים אות ט'] וגם בתשובה כתב שם שלא האמינו על זה סתם
אלא באם לא יהיה המקבל יכול לישבע שבועת השותפין. צ"ל דסבירא ליה למור"ם
דהמעשה כך היה, ושה"ה אם האמינו סתם שלא אירע הפסד:
י] והניח ממון ביד אחר כו'. שם בתשובת
הרא"ש ובטור [המובאים בציונים אות ט'] כתבו דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה
בעין כי אם על שטר חוב, ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו, רק
שעל השט"ח יקח ג"כ חלק ממנו, ע"ש:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עא סעיף ג
(ח) בפנינו הודה. והש"ך
[סק"ח] הביא הרבה פוסקים דס"ל דאין לחלק בין הודאה לפרעון, ולכן המוחזק
יכול לומר קים לי. אבל במחילה כו"ע מודו [ש"ך סק"י]. ועיין ביאורים
[סק"ח] דאפילו להמחבר דוקא כשהודה אחר שכבר קיבל הפרעון, אבל אם הודה בשעת
פרעון קודם שקיבל הפרעון שקיבל מעות הללו לפרעון, לא מהני אפילו להמחבר. רק בהודה
אחר הפרעון אפילו הודה שלא בפני הלוה לא יכול לומר שלא להשביע הודיתי [או"ת
אורים סקי"ג]. ואם פירש בנאמנות בין נגד ההודאה בין נגד הפרעון, מהני, דהכלל
דהתנאי שבממון קיים. ואם הוא לשון שיש להסתפק בו, יד בעל השטר על התחתונה והמוציא
מחבירו עליו הראיה. סמ"ע [סק"ז] וש"ך [סק"ט].
(ט) דאין הנאמנות. ואם כתב בשטר
שהאמינו בעיקר המעות, או שכתב שהאמין לו בכל עניני השטר, אמרינן דלא האמין לו רק
נגד טענת אמנה אבל לא נגד טענת פרעון. [סמ"ע סק"ח, ש"ך סקי"א,
או"ת אורים סקט"ז].
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק טו
הלכה ד
התנה עליו שיהיה המלוה נאמן כשני עדים
אע"פ שהביא עדים שפרעו ה"ז גובה ממנו בלא שבועה שהרי האמינו כשני עדים,
ואפילו הביא מאה עדים (שפרעו הרי גובה ממנו בלא שבועה ואפילו הביא מאה עדים) שפרעו
בפניהם שהשנים כמאה, אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד למנין אם
פרעו בפני ג ארבעה ה"ז פרוע, זה שהאמין המלוה כשני עדים מה תהיה ד תקנתו
כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שבטל כל שטר שיש לו על פלוני, או יעיד
על עצמו שלא בפני הלוה שקיבל כל חוב שיש לו אצל פלוני.
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק טו
הלכה ד
זה שהאמין המלוה כשני עדים מה וכו'.
נ"ל שדעת רבינו ז"ל הוא שזה שהאמין המלוה לומר לא נפרע דוקא לענין פרעון
האמינו שאפילו באו עדים ואמרו בפנינו פרעו אינן נאמנין אבל לענין הודאה לא פסל
העדים ר"ל שאם הם מעידים שהמלוה הודה בפניהם שנפרע הודאתו הודאה וזה דעת קצת
המפרשים ז"ל. ואחרים חלקו בזה ואמרו דכיון שהאמינו לומר לא נפרעתי אפילו
לענין הודאה פסל כל עדים שבעולם שהרי מלוה אומר לא נפרעת וזה דעת הר"ז
והרמב"ן ז"ל:
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק טו
הלכה ה
הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו
פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב
לי מפני שפרעתיך שתי פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו
אלא פעם אחת וכן כל כיוצא בזה.
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק טו
הלכה ה
הרי שפרעו וכו'. זה דעת רבינו
ז"ל וכן עיקר דאי לא הפוכי מטרתא למה לי:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עא סעיף ה
יא] הרי שפרעו, וטען המלוה שלא נפרע,
ופרעו פעם שנית מפני התנאי, הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין, ואומר לו: כך וכך
אתה חייב לי, מפני שפרעתיך שני פעמים; אם הודה, ישלם. ואם כפר, ישבע שבועת היסת על
כך שלא פרעו אלא פעם אחת. הגה: יב יב] ואפילו (ד) פרעו יא) תחלה בעדים, מאחר
שהאמינו נגד עדים, יג [ט] אין לו עליו יב) אלא (ה) שבועת היסת (טור בשם הרא"ש
והריב"ן מיגש וב"י). יג] {יב} ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא
שום שבועה קלה וחמורה יד יג) וגלגול, טו [י] יד) לעולם לא משתבע, לא בתחלת הפרעון
ולא בסוף הפרעון. הגה: יד] שטר שכתוב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב עליו תברא, לא
עליו על השטר ממש קאמר, אלא על החוב קאמר, ואפילו נכתב במקום אחר (מהרי"ק
שורש פ"ט); טו] טו) אלא אם כן פירש בהדיא, דאז צריך לקיומיה תנאיה
(רשב"ץ ומביאו ב"י ס"ס ע'). [יא] {יג} ואם הביא עדים שפרעו, טז
[יב] מהני, כאלו אמר: אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ופרעו לפני עדים אחרים
(שם), וכמו שנתבאר לעיל סימן ע' סעיף ד'.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עא סעיף ה
יב] לפיכך אם כתב כו' עד וגלגול
לעולם. עיין פרישה [סעיף י"ג] שם כתבתי והוכחתי דאף אם לא כתב תיבת
"לעולם" נמי הוה דינא הכי, דמדהימנהו כשני עדים ממילא ידעינן שפטור בלא
שבועה קלה וחמורה וגלגול, ובודאי כונתו היתה במה שחזר וכתבו, דאפילו לאחר פרעון
יהיה פטור מכל וכל, ומשום הכי נמי לא הזכיר הטור תיבת "לעולם" בסוף
דבריו, וע"ש מה שכתבתי עוד מזה:
יג] ואם הביא עדים שפרעו מהני. והיינו
דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנהו כבי תרי. אבל מה שכתב לפני זה, ואפילו נכתב במקום
אחר, איירי גם בהאמינו כשני עדים וכתב לו שובר בכתב ידו במקום אחר, וק"ל:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עא סעיף ה
(יא) תחילה בעדים. ודוקא כשטוען
סיטראי. ש"ך [סקי"ב], ועיין לעיל ס"ק ד'.
(יב) אלא שבועת היסת. היינו שישבע שיש
לו חוב אחר עליו. אבל אינו נשבע שלא פרע לו חוב זה, כיון שהעדים מעידין שפרע לו
חוב זה, דנהי דהלוה פסלן לעדות, מ"מ אנן לא פסלינהו ואין הב"ד מניחין
אותו לישבע נגד העדים, ועיין ביאורים [סק"ט].
(יג) וגלגול. שיגרא דלישנא נקט, אבל
באמת אפילו לא כתב וגלגול אינו יכול לגלגל עליו. ש"ך [סקי"ד. או"ת
אורים סקי"ט].
(יד) לעולם. דעת הסמ"ע
[סקי"ב] דלעולם לאו דוקא, דמיתור לשון שכתב לו נאמנות כבי תרי למה כתב לו בלי
שום שבועה, אלא ודאי כונתו אף לאחר הפרעון. והש"ך [סקט"ו] חולק דבעינן
דוקא תיבת לעולם, דאין לדקדק מיתור לשון, דאולי שיגרא דלישנא נקט. ש"ך
וט"ז וכן עיקר. ועיין ביאורים [סק"י] דאם כתב לו שיהיה נאמן כבי תרי
לעולם, אפילו טוען להד"ם אינו יכול לתובעו אחר הפרעון.
(טו) אלא אם כן פירש בהדיא. לדעת
הסמ"ע [סקי"ג] הפירוש כך, אם לא פירש בהדיא, אפילו נתן נאמנות כבי תרי
וכתב לו שובר כתב ידו, אינו יכול לטעון סיטראי, דכיון שעליו היינו על החוב, הרי
כיון שנכתב שובר כלה הנאמנות שלו. ואם פירש בהדיא שלא יועיל שובר רק כשנכתב על גבי
השטר ממש, ונתן לו שובר כת"י, אפילו בסתם נאמנות יכול לטעון סיטראי. ואם מביא
עדים או שובר בעדים, אפילו פירש בהדיא מהני בנתן לו נאמנות סתם, אם לא שכתב בו
נאמנות כבי תרי. ודעת הש"ך [סקט"ז וסקכ"ד] דבשובר כתב ידו לעולם
אינו יכול לטעון סיטראי, ובפירש בהדיא לא מהני שובר בעדים, והך אם מביא עדים קאי
על הרישא בשלא פירש בהדיא, (ומסיק להלכה דאם לא פירש בהדיא) אינו יכול לטעון
סיטראי בנאמנות סתם, אכן אם כתב שלא יהיה נאמן הלוה עד שיכתב עליו תברא, הוי כפסל
לעדים ויכול לטעון סיטראי, וכן עיקר.
שולחן ערוך חושן משפט סימן נח סעיף ב
טען הלוה יא {י} ואמר: הלא פרעתיך
בפני פלוני ופלוני, יב {יא} ובאו אלו והעידו ח) שפרעו, אבל לא הזכיר לו השטר,
והשיב המלוה: יג חוב אחר הוא שפרעת לי, יד {יב} הרי טו [ו] ט) טו] בטל השטר. הגה:
וי"א דאין השטר בטל לגמרי, רק [ז] [ח] דלא מגבינן ביה, טז ומיהו אם תפס לא
מפקינן מיניה (טור בשם הרא"ש והר"ן); יז י) {יג} וכן נראה לי עיקר. במה
דברים אמורים, כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון. אבל אם ראוהו נותן לו מעות, ולא ידעו
יח אם בתורת פרעון [ט] או בתורת פקדון או בתורת מתנה, טז] אם אמר המלוה: לא היו
דברים מעולם, יט הרי כ [י] הוחזק כפרן, ובטל השטר. ואם אמר: פרעון של חוב אחר הוא,
הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר, כא {יד} שהרי לא פרעו יא) בעדים, מתוך שיכול
לומר: מתנה נתנם לי, נאמן לומר: פרעון של חוב אחר הוא. הגה: יז] ויש חולקין כב
{טו} וס"ל דאפילו בכה"ג יב) אתרע שטרא (טור בשם ר"ת והרא"ש
וכ"כ הה"מ בש"ה רמב"ן וכ"כ הר"ן) וכן נ"ל
עיקר, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכל זה דנתנו לו בפני שני עדים, יח] כג (ג) יג)
{טז} אבל [יא] כד בפני כה עד א', [יב] כו (ד) לא אמרינן דאתרע שטרא (טור בשם
הרמב"ן) כז וע"ל סימן ע'.
סמ"ע סימן נח ס"ק י
י] ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני
כו'. ואם כתב בשטר דהאמין להמלוה כשני עדים, אפילו נותנו לו בעדים נאמן לומר
סיטראי נינהו, דהא אפילו בלא טענת סיטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון,
ואינו יכול להוציא מידו דהמלוה אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמ"ש הטור והמחבר
בריש סימן ע"א, אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סיטראי נינהו שהוא דבר שאינו
ידוע להעדים אם משקר, ממה שיטעון נגדם להכחישם. וזהו דוחק, דמ"מ כיון שהאמינו
יותר מהעדים, האמינו בכל מה שיאמר(ו), וק"ל. ואפילו אי היה ביד הלוה כתיבת יד
דהמלוה דקיבל ממנו כך וכך, לא מהני היכא דהימניה כבי תרי, וכן מוכח מדכתבו הטור
והמחבר [בסימן ע"א] [טור סעיף ז' ומחבר] בסעיף ג' דדוקא אם יש עדים שהודה
בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות, ולא בענין אחר. ועוד ראיה ממה שכתב
מור"ם בהג"ה בסימן ע' סעיף ד', ע"ש ודוק:
ש"ך חושן משפט סימן עא ס"ק
ג
(ג) שהביא עדים שפרעו הרי זה גובה
ממנו כו' - עיין לעיל סימן ע' סעיף ד' ס"ק (ט"ו) [ט"ז] כתבתי
דנאמנות נגד שני עדים לא מהני אלא כשטוען המלוה סיטראי נינהו, ואז בין שהעדים
מעידים שקיבלם על פרעון סתם או שהם מעידים שקיבלם בפירוש על חוב זה שהתנה, נאמן להכחיש
העדים, וכמו שכתבתי בסימן נ"ח ס"ק (ט') [י"א], ע"ש, אבל
כשטוען להד"ם אינו נאמן, דהא מ"מ יוכל לתבעו אח"כ ויאמר לו נתתי לך
כך וכך מעות, ולא יוכל להכחיש, שהרי יש כאן שני עדים. ונהי דהעדים לא יהיו נאמנים
על הפרעון, מ"מ יהיו נאמנים שקיבל ממנו כך וכך מעות, דפלגינן דיבורייהו, דהא
לא הימניה נגד שני עדים רק לענין פרעון [דהא אמר ליה מהימנת לי כבי תרי כל אימת
דאמרת לא פרענא] ולא לענין שאר כל הענינים, וא"כ הפוכי מטרתא למה לן, והוכחתי
בסימן ע' שם שכן דעת הראב"ד, ע"ש. ואף שהסמ"ע סימן נ"ח ס"ק
י' כתב דאפילו בלא טענת סיטראי נאמן להכחיש העדים, ואינו יכול להוציא מידו דהמלוה
אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כו', עכ"ל. לפע"ד אינו נראה כן, אלא כמו
שכתבתי. ואפשר גם הסמ"ע לא קאמר אלא דאפילו מכחיש העדים בלא טענת סיטראי
דעלמא שאינו מכחיש העדים, נאמן להכחיש העדים שמעידים בפירוש על פרעון, כגון
שיכחישם ויאמר סיטראי, אבל מטענת להד"ם לא מיירי, וע"ש ודוק:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ע סעיף ד
יח] טו אמר לו: אל תפרעני אלא בפני
פלוני ופלוני, ואמר לו: (ה) פרעתיך בפני אחרים, טז יט] אם באו אותם אחרים יז {יד}
והעידו יא) שפרעו בפניהם, יח יב) פטור. (יט כ] מיהו המלוה יוכל לומר יג) {טו} שעל
חוב אחר קבלם, אף על פי שפרעו בעדים, הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר)
(מרדכי פרק הדיינים). כ כא] ואם מתו או הלכו למדינת הים, אינו נאמן. כב] ואם אמר:
פרעתיך בפני פלוני ופלוני שייחדת ומתו או הלכו למדינת הים, יד) נאמן בשבועה, [ג]
שהרי אמר שקיים תנאו. כג] ואם מודה שלא פרעו, אלא שאומר: כא (ו) לא אפרעך {טז} עד
שיבא פלוני ופלוני שיחדת לי ואפרעך בפניהם, אין שומעין לו, {יז} אלא [ד] טו) פורעו
בבית דין וכותבין לו שפרעו בפניהם.
ש"ך חושן משפט סימן ע ס"ק
טז
(טז) אם באו אותם אחרים כו' - באמת
צל"ע בדין זה, כי נלפע"ד עיקר בש"ס כהרי"ף [שבועות כ"א
ע"א מדפי הרי"ף] וה"ר יוסף הלוי [שם מ"א ע"ב] ורש"י
[שם ד"ה אזל פרעיה] וסיעתם וכמו שאבאר, וגם ראיתי גדולי הפוסקים שסוברים כן מה
שלא הביאם בית יוסף כלל, הלא המה ה"ר זרחיהו הלוי בספר המאור [שם כ"ב
ע"א מדפי הרי"ף] והרמב"ן בספר המלחמות [שם], וכן בהגהת אשר"י
פרק שבועת הדיינים [סי' י"ד] כתב וז"ל, וכן הלכתא כרב אלפס ופירש"י
ולא כמיימוני, עד כאן לשונו. ולענין מה שהקשה הרמב"ם פט"ו מהל' מלוה [ה"ב]
על זה וכתב שהיא טעות גדולה, שהרי באו עדים והעידו שבפניהם פרעו ואין כאן בית
מיחוש. יפה תירץ הראב"ד בהשגות [שם ה"א] וז"ל, [כ]שאמר אל תפרעני
אלא בפני פלוני ופלוני, באמת נראין דברי הרב ז"ל [ר"ל הרי"ף] דאמר
פסלינהו לכו"ע לגבי האי פרעון, וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה, מצי אמר סיטראי
נינהו, והתימה שתמה זה החכם ע"ז ואמר שאפילו אמר בפני פלוני ופלוני אם יבואו
עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש, ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי
שיפרענו פעם אחר פעם, אלא אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב לו שובר בכתב
ידו וזהו תקנתו לכל ענין, עכ"ל. ובב"י [סעיף ז'] כתב שהרב המגיד [שם
ה"ב] סתר דברי הראב"ד. ועיינתי בהרב המגיד וראיתי שאין סתירתו נכונה
לפע"ד ודברי הראב"ד נראין. והנה ז"ל הרב המגיד, אני תמה בדברי
הר"א ז"ל שאמר נראין דברי הרב ז"ל דאמר פסלינהו לכו"ע גבי האי
פרעון, וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר [ליה] סיטראי נינהו, ע"כ.
והנה אלו שתי טענות נראות כסותרות זו את זו, דאם איתא דפסלינהו, אפילו לא מצי אמר
סיטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת הלואה שהתנה עליו פרעו, חוזר וגובה אותם,
דה"ל כמאמינו כל זמן שלא יעידו אותם פלוני ופלוני, ואת"ל דטעמא דעדים
אחרים אינם נאמנים משום דמצי אמר מלוה סיטראי נינהו, כל זמן שהעדים מעידים שעל
אותה הלואה פרעו דלא מצי אמר סיטראי, לא יחזור ויגבה. והנה הרב ז"ל ארכבה
אתרי ריכשי, לפי שהוקשה לו איך נפסול אנחנו עדים והוא לא הזכיר כלל פיסולם, גם לא
הזכיר נאמנות כלל. עוד כתב, והתימה שתמה זה החכם ואמר שאפילו אמר בפני פלוני
ופלוני כו', ובאמת רבינו לא תמה אלא בדין הראשון לפי שעשו דין מלוה זו כדין מלוה
בשטר, והוא תימה באמת, עכ"ל הרב המגיד. [גם בספר גדולי תרומה סוף שער
כ"ה [ח"ג ס"א] דחק מאד בדברי הראב"ד, ע"ש]. ולפעד"נ
דברי הראב"ד נכונים, וכונתו דלא תיקשי שהרי העדים לפנינו ומעידים שפרעו,
וע"ז כתב דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ה"ל כאילו
פסל כל העדים לגבי האי פרעון, וה"ל כאילו האמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא
פרענא כל זמן שלא יעידו פלוני ופלוני [וכן הוא בהרי"ף והר"ן [שם כ"א
ע"א מדפי הרי"ף] טעם הדבר שנפסלו כל העדים חוץ מאלו, ע"ש],
ומ"ש הראב"ד מצי אמר סיטראי נינהו, היינו אפילו מעידים העדים שמחמת
ההלואה שהתנה עליו פרעו כו', מצי אמר סיטראי והעדים הם עדי שקר, שהרי פסל כל העדים
לגבי האי פרעון [(והרי) [והוי] כאילו הימניה מעיקרא כשיכחיש העדים ויאמר סיטראי,
ועיין לעיל סימן נ"ח ס"ק (ט') [י"א]], ולא אתא אלא לאפוקי כשטוען
המלוה להד"ם דאינו נאמן, דנהי דה"ל כהאמינו כבי תרי ופסל כל העדים
שיעידו על פרעון זה, מ"מ הלא יוכל הלוה לפרעו בב"ד ויתבענו אח"כ
ויאמר לו תן לי המעות שלקחת ממני, ואם יכפור הרי יביא עדים, דנהי דעל הפרעון לא יהיו
העדים נאמנים, מ"מ ודאי יהיו נאמנים שקיבל המעות ממנו, דאטו בשביל שפסל כל
העדים לפרעון זה יהיו כל העולם נפסלים לו לכל הענינים, הלא לא פסלם אלא לגבי האי
פרעון, ומה ישיב המלוה על זה, אם יודה לדברי העדים ויאמר קיבלתי, בע"כ יחזור
וישלם לו, ואם יכפור, הרי העדים לפנינו ואמרו שקיבל ממנו מעות, וודאי דפלגינן
דיבורייהו [וכדאמרינן לעיל סימן ל"ד סעיף כ"ו ובכמה דוכתי, וכה"ג
אמרינן בהכותב [כתובות] דף פ"ח ע"א, אי פקח הוא יהיב לה כתובתה באפי
סהדא קמא ובתרא ומוקים להנהו זוזי קמאי בהלואה, ופירש"י שם [ד"ה ומוקי]
שיאמר לה הרי הן מלוה אצלך שהרי נפרעת כתובתך שנית כו', ע"ש בדברי הפוסקים
והטור באה"ע סימן צ"ו [ומחבר] סעיף י"ג ע"ש, ועיין לקמן סימן
ע"א סעיף ה' ס"ק י"ג], וא"כ בעל כרחך יחזור וישלם לו,
וא"כ הפוכי מטרתא למה לן, אלא ודאי כשטוען המלוה להד"ם פטור הלוה, אבל
כשטוען סיטראי נאמן, דאע"פ שיאמרו העדים שקיבלם בפירוש על חוב זה שהתנה עליו,
יוכל הוא לומר קיבלתי על חוב אחר, ואלו העדים שאומרים שקיבלתי על חוב זה עדי שקר
הם, שהרי פסל כל העדים שיעידו על פרעון זה חוץ מפלוני ופלוני שהתנה, וטענת סיטראי
בעצמה מעליותא היא אע"ג דלית ליה מיגו דלהד"ם, דכיון דה"ל כאילו
הימניה להכחיש העדים שיעידו על האי פרעון, הרי הוא מכחישם ואומר סיטראי, וע"ז
האמינו מתחילה, וכמ"ש לעיל סימן נ"ח ס"ק (ט') [י"א],
ע"ש. ואפילו בנאמנות גופיה שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי, הדבר
ברור דכשטוען המלוה להד"ם אינו נאמן נגד ב' עדים, שהרי בע"כ יחזור וישלם
לו אחר שיפרעם, כי יתבענו ויאמר לו תן לי מה שנתתי לך מעות, והרי כאן עדים, דנהי
דעדים אינן נאמנים על הפרעון משום שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא,
מ"מ נאמנים על הקבלה דפלגינן דיבורייהו, ומה ישיב על הקבלה שהרי אמר
להד"ם, וע"ז הוא מוכחש בעדים, והוא לא האמינו אלא לענין פרעון ולא לכל
שאר ענינים, ואם כן הפוכי מטרתא ל"ל. והא דאמרינן [לקמן סימן ע"א סעיף
ה'] דבנאמנות כבי תרי א"צ לשלם לו אף אם תבעו אחר הפרעון, היינו נמי דוקא
כשטוען סיטראי, כן נלפע"ד ברור. ומ"ש הרב המגיד, והנה הרב ז"ל
ארכבה אתרי ריכשי, לפי שהוקשה לו כו'. לפענ"ד ליתא, דלא ארכבה אתרי ריכשי,
ולא הוקשה לו להראב"ד היאך נפסול אנחנו עדים כו', ופשוט לו דכיון דא"ל
אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ממילא נפסלו שאר עדים, וה"ל כהאמינו לגבי
כל עולם חוץ מאותם פלוני ופלוני, רק דהוצרך לומר דטוען סיטראי מטעמא דפרישית,
דאל"כ פשיטא דהעדים נאמנים לומר שקיבל בפניהם כך וכך מעות, דנהי דנפסלו להעיד
על הפרעון, מ"מ כשרים על הקבלה דה"ל מילתא אחריתי. ומ"ש הרב המגיד,
עוד כתב, והתימה כו' עד והוא תימה באמת, עכ"ל. לאו מילתא היא כלל, דעיקר כונת
הראב"ד לומר דמ"ש הרמב"ם על הרי"ף דכשאמר אל תפרעני אלא בפני
פלוני ופלוני (לפרעו) [ופרעו] בפני עדים אחרים אינו נאמן שזהו טעות גדולה, והדין
האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהן נפטר ואין כאן מקום חשש כו', ועוד כתב הרמב"ם
אח"כ, אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש כו', עכ"ל. ועל זה
קאמר הראב"ד דמה שמתמה זה החכם וסובר שהיא טעות גדולה, דכיון שאומרים העדים
שבפניהם פרעו אין כאן בית מיחוש, ותמה תמיה זו על מה שאמרו בש"ס [שבועות
מ"ב ע"א] מהימנת עלי כבי תרי, דהיאך יפרענו פעם אחר פעם, והלא העדים מעידים
שפרעו בפניהם ואין כאן בית מיחוש, אלא ודאי כיון דפסלינהו מצי למימר סיטראי נינהו
וכמ"ש, וא"כ ה"ה הכא, כיון שכבר הקדימו הרי"ף והראב"ד
דה"ל כפסל כל העדים חוץ מאלו, ה"ל כהאמינו כבי תרי, וכן מדמי להו
הרי"ף להדיא להדדי ע"ש, וא"כ בע"כ בהימניה כבי תרי אם יש לו
שטר יקרענו, ואם אין לו שטר יכתוב שובר, ואם כן ה"ה הכא וזה תקנתו לכל ענין.
ודקדק הראב"ד בצחות לשונו וכתב וזה תקנתו לכל ענין, ולא כתב וזה תקנתו גם
בזה, כדי לכלול ולתרץ ג"כ מה שהקשה הרמב"ם בא"ל אל תפרעני אלא
בעדים, ואומר שפרעו בפני עדים ומתו או הלכו למדינת הים, דאינו נאמן, וכי מה היה לו
לעשות וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו, ועוד, אם מתו מה
יעשה, נמצא זה פורע פעם אחר פעם כו'. דשפיר יוכל לעשות שיכתוב שובר, לכך כתב וזה
תקנתו לכל ענין. ובזה נדחה ג"כ מ"ש הרב המגיד והוא תימה באמת. ואחרי
שביררתי בס"ד שאין בסתירת הרב המגיד כלום בדברי הראב"ד, נראה עיקר
בש"ס כהרי"ף והראב"ד וסיעתם. חדא, דלישנא דאזל ופרעיה כו', וכן
באפי סהדי אמר ליה באפי סהדי פרע ליה כו' בש"ס [שם מ"א ע"ב], משמע
כהרי"ף וכדאיתא בהר"ן [שם]. וגם לא הוזכר בש"ס כלל שהלכו העדים
למדינת הים, ושטען שימתינו לו עד שיבואו העדים, והעיקר חסר מן הספר. ועוד, כיון
דהוכחתי בס"ק י"ד דגירסת אינו נאמן עיקר, מוכח הכא כהרי"ף,
דאל"כ למה ליה לרבא למימר להכי קא"ל באפיה ראובן ושמעון. ומ"ש
הר"ן [שם] משום דאי לאו הכי יהבינן ליה זימנא, הוא דוחק. וגם קשה דהא מלישנא
דאביי דקאמר באפי תרי פרע ליה, משמע דפטור לגמרי. ומה דקאמר בש"ס כי היכי דלא
לידחייה, לא קשה לדעת הרי"ף כדאיתא בהר"ן. ואע"פ שאין אני כדאי
להכריע בין ההרים הגדולים, ובפרט שהבעל העיטור דף ס"ו ע"ב [אות ח' חוב
ח"ב] והסמ"ג [עשין צ"ד] והראב"ן סי' מ"ג ושאר פוסקים נמי
ס"ל כהרמב"ם והרא"ש [שם פ"ו סי' י"ד ט"ו] והתוס'
[שם ד"ה אזל] והר"ן והרב המגיד, מ"מ נלפע"ד אי תפס התובע
אפילו בפני עדים מצי למימר קים לי כהרי"ף ורש"י והר"י הלוי
והראב"ד והרז"ה והרמב"ן והגהת אשרי. ואולי גם המחבר אי הוה ידע
דהרז"ה והרמב"ן והגהת אשרי מסכימים לדברי הרי"ף וסיעתו, לא הוה פסק
בפשיטות כדברי הרמב"ם, והיה מביא ג"כ סברתם כאן בשו"ע, שהרי לא
הביאם בספרו ב"י כלל. וגם אילו הרגיש שאין בסתירת הרב המגיד כלום, היה מודה
מקצת לדברי הראב"ד. ואנחנו אחרי שזכינו ת"ל לברר דברי הראב"ד
וזכינו לראות כמה אשלי רברבי דמסייע ליה, פשיטא דמצי אמר התופס קים לי כוותייהו.
מיהו היינו דוקא כשטוען המלוה סיטראי, אבל כשטוען להד"ם ובאו עדים שפרעו
בפניהם, פטור לכו"ע, וכמ"ש. ועמ"ש לקמן סימן ע"א ס"ק
י"ג.
ונראה דאם אותם פלוני ופלוני הלכו
למדינת הים וזה מביא עדים שפרעו בפניהם, נאמן אף להרי"ף וסיעתו, דנהי
דפסלינהו לכו"ע לבר מהנך סהדי, היינו כל כמה דלא מקיים לתנאו, אבל כי מסהדי
סהדי אחריני דפרעיה קמי פלוני ופלוני, הרי קיים תנאו, והרי מתו או הלכו למדינת
הים, וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות [שם כ"ב ע"א מדפי הרי"ף].
ונראה דאפילו הבעל המאור [שם] דס"ל דאף לענין הודאה אין העדים האחרים נאמנים,
היינו כשהודה בסתם לפניהם שפרעו, ומשום דהודאה ופרעון חדא מילתא היא, ונמצא
דמ"מ לא קיים תנאו, אבל כשמעידים שפרעו לפני פלוני ופלוני, הרי קיים תנאו,
ולפ"ז כשמעידים שבפניהם הודה שפרעו בפני פלוני ופלוני, לכו"ע נאמנים. אך
בבעל התרומות סוף שער כ"ה משמע להדיא דכשמעידים שהלוה קיים תנאו שהם ראו
שפרעו בפני פלוני ופלוני כמו שהתרהו כו', דינו שוה להודה בפניהם שנפרע סתם כו',
ובמחלוקת דהבעל המאור והרמב"ן היא שנויה, ע"ש. וגם רבינו ירוחם נתיב ג'
(ח"ג) [ח"ב] אחר שכתב מחלוקת הרי"ף והרמב"ם, כתב וז"ל,
והרא"ש תפס עיקר דנאמן, ואם הביא עדים שפרע בפני פלוני ופלוני אינו נאמן,
דלגמרי פסלן לכל עניני פרעון חוב זה, כ"כ הר"י הלוי, עכ"ל,
וצ"ע. גם דברי רבינו ירוחם בלא"ה צ"ע, שהרי לדעת הרא"ש פשיטא
דנאמנים. וצ"ל דמ"ש ואם הביא עדים כו', מילתא באפיה נפשיה היא, והיינו
דמסיים כ"כ הר"י הלוי, והר"י הלוי ס"ל להדיא כשיטת הרי"ף
ולא כהרמב"ם והרא"ש. ואע"ג דגבי נאמנות כבי תרי כתב שם מיד אחר כך
בשם הר"י הלוי דבהודאה נאמנים, צ"ל דהודאה עדיף מראו שפרעו לפני פלוני
ופלוני, וכך משמע לכאורה בספר המלחמות להרמב"ן דהודאה עדיף טפי, ע"ש.
ומיהו לענין דינא נראה עיקר כהרמב"ן בהא דבהודאה בפני שנים שפרעו סתם נאמנים,
ולא מצי למימר בכה"ג קים לי כבעל המאור, כיון דבלא"ה רבו החולקין על
שיטת הרי"ף. וכ"ש בהודה [שפרעו] בפני פלוני ופלוני או שראו שפרעו בפני
פלוני ופלוני. וגדולה מזו פסק המחבר לקמן סימן ע"א סעיף ג', דאפילו בנאמנות
כבי תרי נאמנים על ההודאה, כ"ש כאן, ואף שכתבתי שם [סק"ח] שדבריו
צל"ע, היינו בנאמנות כבי תרי, משא"כ הכא, וכמו שמחלק הרמב"ן להדיא
והביאוהו הפוסקים, וכמ"ש לקמן ס"ק (כ') [כ"א], ע"ש. כן
נלפע"ד:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עט סעיף יא
אמר לו: מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני,
השיבו: לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם, ובאו עדים שעבר בצדו, אבל לא ראו שהלוהו,
לא הוחזק כפרן, {כט} דמלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתיה. אמר: פרעתיך בפני פלוני
ופלוני, ובאו אותם פלוני ופלוני ואמרו: לא היו דברים מעולם, כז {ל} נתבאר בסי' ע'.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף יא
כט] דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי
"אמרו". פירוש, אַמָרוֹ לאותו דבר, ובטור [סעיף י'] כתב
"אמר", והיא היא, ור"ל כל מילי דאין האדם מחויב לעשות וגם אין לו
תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו, אז הו"ל עשייתו בענין שעשאו מילתא דלא רמיא
עליה לעשותו באותו ענין, וכיון דלא רמיא עליה לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן
עשאו, ומשום הכי פעמים משנה מהענין ואומר בהיפך ממה שהיה:
ל] נתבאר בסימן ע'. ע"ש סעיף ב'
וע"ש מ"ש בסמ"ע [סק"ט - י']:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ע סעיף ב
ו ז] אמר: פרעתיך בפני פלוני ופלוני,
אומרים ללוה: הביאם והפטר (ז (א) ח] {ח} שצריך לברר דבריו) (טור). ט] לא באו, י]
ואפילו באו, {ט} והכחישוהו ד) ואמרו: לא היו דברים מעולם, ישבע היסת ויפטר. יא]
ואם אומר שהזמינם לעדים כשפרעו, אם הכחישוהו, חייב לשלם. הגה: יב] וי"א {י}
דאין חילוק בין הזמינם או לא, וכל שבאו עדים והכחישוהו חייב לשלם, יג] אלא שאין
צריך לברר דבריו (הרא"ש פ' גט פשוט והמגיד פ"ו מה' טוען אליבא
דהרמב"ם). ואם לא יוכל להביא העדים, לית לן בה. ועיין לקמן ריש סימן
ע"ה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ע סעיף ב
ח] שצריך לברר דבריו. הרמב"ם
[המובא בציונים אות ה'] לא כתב בלשון זה, אלא ז"ל, אומרים הביאם ותפטר, מתו או
הלכו למדינת הים ישבע היסת שפרעו, שאין אנו מצריכין להביאם אלא לברר דבריו להפטר
אף משבועה, שהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, עכ"ל. הרי שלא כתב סתם
שצריך לברר דבריו, אלא כתב בצדו כדי להפטר מהשבועה, ומשום הכי נמי דקדק הטור [סעיף
ג'] שהרמב"ם ס"ל דאפילו באו עדים והכחישוהו יפטר בשבועה, וכמ"ש
בפרישה. אבל מאן דכתב דצריך לברר דבריו סתם, פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו, ולא
הו"ל למור"ם ז"ל לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת
הב"י [המובא בציונים שם] "שצריך לברר דבריו" סתם, כיון דמסיק המחבר
וכתב דמהימן בשבועה אפילו באו והכחישוהו, ועיין פרישה [שם] ובד"מ [שם]:
ט] והכחישוהו ואמרו להד"ם כו'.
הטעם, כיון דלא היה מחויב לפורעו בעדים אמרינן ביה מילתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו
אדעתיה, וסבור שפרעו לפני הני ולא פרעו אלא בפני אחרים או בינו לבינו:
י] דאין חילוק בין הזמינם כו'. עיין
דרישה [סעיף ג'] שם הוכחתי דדעת הרי"ף [ב"ב ע"ח ע"ב מדפי
הרי"ף] ור"ש [רשב"ם שם ק"ע ע"ב ד"ה אמר ליה]
ורשב"א [שם ע"א ושבועות מ"א ע"ב] ור"ן [שבועות כ"א
ע"ב מדפי הרי"ף] והרא"ש [ב"ב פ"י סי' כ"ז] והטור
[סעיף ג'] היא, דאפילו לא מתו או הלכו למדינת הים, כל שיש טירחא להביא עדים אין
צריך להביאם אלא נשבע ונפטר, ואם באו והכחישוהו גם כן פטור מטעם הנזכר לעיל, וכן
היא דעת הרמב"ם [שם] לפירוש הטור, אלא שלכתחילה סבירא ליה דאמרינן ליה הביאם
כדי שאם יאמרו כדבריך לא תצטרך לישבע, דבכל דבר אם אנו יכולין לעשות צדדין שאין צריך
לישבע עושין, ע"ש:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ע סעיף ב
(ו) אמר פרעתיך כו' - בספרי הארכתי
בזה, והעליתי דהעיקר כדעת ר"ש [רשב"ם ב"ב ק"ע ע"ב
ד"ה אמר ליה] והרי"ף [שם ע"ח ע"ב מדפי הרי"ף] והטור
[סעיף ג'] (ורמב"ן) וראב"ן סי' מ"ג דלעולם לא הוחזק כפרן, וכהך
דבש"ס פרק שבועת הדיינים [שבועות מ"א ע"ב], והוכחתי שם שכן
ג"כ דעת הרא"ש [ב"ב פ"י סי' כ"ז] [והב"ח [סעיף ג']
כתב וז"ל, וכ"פ רבינו הטור בסתם בסימן ע"ט סעיף י"א על סמך
מ"ש כאן (דרא"ש) [דר"ש] והרי"ף והרמב"ם [פ"ו מטוען
ונטען ה"ד - ה'] הסכימו דא"צ לברר, דאפילו הכחישוהו לא הוחזק כפרן, ודלא
כמ"ש הרא"ש בפרק גט פשוט [שם], דמשמע דס"ל דאם הכחישוהו הוחזק
כפרן, ומביאו ב"י, דליתא, עכ"ל. ולא דק, דהרי הטור גופיה כתב לקמן סימן
ק"מ סעיף ג' כדברי הרא"ש פרק גט פשוט, והרא"ש ג"כ הא כתב הך
דלקמן סימן ע"ט בסתם בפרק (כל הנשבעים) [שבועות הדיינים סי' י"ז]. אלא
ודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא בשטר אמרינן הכי, כיון דחזקה מכח שטר קאתיא, וכדעת
הרשב"א [ב"ב ק"ע ע"א] והר"ן [שבועות כ"א ע"ב
מדפי הרי"ף] והרמ"ה [סנהדרין כ"ג ע"ב ד"ה ואמרינן] והרב
המגיד [שם ה"ה]. וראיתי בד"מ [סעיף ג'] שהבין ג"כ מדעת הרא"ש
כהב"ח, וכן נרשם בשו"ע שעם המראה מקום [מהדורת שס"ז] ולפע"ד
מ"ש ברור], וכן עיקר בדעת הרמב"ם וכמו שהבין הטור מדבריו, וכמו שהוכחתי
בספרי שם, ודלא כהרב המגיד וב"י [סעיף ג'] לדעתו. וכן דעת הרשב"א
והר"ן דדוקא בהך דגט פשוט ונתבאר לקמן ריש סימן ק"מ [סעיף ד'] בשטר
וחזקה צריך לברר, כיון דחזקה מכח שטר קאתיא, וכן דעת הרמ"ה והרב המגיד.
ותמיהא לי על הרב בהג"ה שכתב סתמא דכל שבאו עדים כו' חייב לשלם כו'. ולא
חילק, דהא ודאי ליכא למ"ד הכי דלעולם כשהכחישוהו חייב לשלם, דאין פוסק שיחלוק
על הש"ס דשבועות הדיינים, ובע"כ צריך לחלק איזה שום חילוק, וה"ל
להר"ב להביא שום חילוק היכא דאינו חייב לשלם. וצ"ל דהך י"א הוא דעת
הרמב"ם [שם] לפי מ"ש הרב המגיד דמחלק בעדי הלואה, וא"כ הר"ב
קאי על מ"ש המחבר בסעיף א' המלוה את חבירו בעדים כו', ודוחק. וגם תימה על
הר"ב שכתב הי"א אלו דהוא דעת יחידאי, ודעת רוב הפוסקים אינו כן,
וכמ"ש. ואע"ג דבסמ"ע נרשם במראה מקום ע"ז +בציוניו+ ר"ן
פרק שבועת הדיינים, מ"מ פשוט דטעות הוא, דדעת הר"ן איפכא וכמ"ש,
ומביאו ב"י [סעיף ג'] ג"כ. והעיר שושן [סעיף ב'] השמיט הגהת הר"ב,
ויפה כיון. ונראה ג"כ לענין דינא, כיון דהרמב"ם [שם] וה"ר זרחיה
הלוי [ב"ב ע"ח ע"ב מדפי הרי"ף] ובעל התרומות שער מ"א
[ח"א ס"א] וראב"ן [שם] ור' ברוך בהגהת אשר"י [פרק שבועת
הדיינים [סי' י"ז]] והנ"י [ב"ב ע"ט ע"א מדפי הרי"ף]
מפרשים מילתא דלא רמיא לאו אדעתיה, אעדים [ותימה שהב"י לא הביאם], ורש"י
[שבועות מ"א ע"ב ד"ה כל] והר"ן [שם כ"א ע"ב מדפי
הרי"ף] והטור [סעיף ג' וסימן ע"ט סעיף י"א] ורשב"א בתשובה
סימן תתקס"א ושאר מחברים מפרשים אלוה, י"ל דשניהם אמת, והלכך כל שחוזר
בו ואומר דרך שגגה אמרתי שפרעתי בפני פלוני ופלוני, אע"פ שאמר תחילה שהזמינם
לעדות, לא הוחזק כפרן, דמילתא דלא רמיא עליה, שלא היה מחויב לומר בעדים פרעתיך,
ויכול להיות שהזמין אחרים או שהיה מדומה לו כן. אבל היכא שאחר שהכחישוהו העדים
עדיין אומר ודאי בפניכם פרעתי, אז יש חילוק, אם אומר שהזמינם לכך, הוחזק כפרן, ואם
לאו לא הוחזק כפרן, ומה שאין העדים זוכרים, היינו דכיון דלא הזמינם לא רמיא עלייהו
ולאו אדעתייהו. והפוסקים וכן המחבר דמחלקים בין הזמינם או לא, מוכרחים לפרש מילתא
דלא רמיא כו' אעדים ולא אלוה, וכמבואר להדיא בספר המאור [שם] ובבעל התרומות [שם]
בשם הרז"ה ושאר פוסקים ע"ש, ודלא כהעיר שושן [שם] והסמ"ע ס"ק
ט' שהעתיקו רק פירש"י, ולא כיונו יפה, וכ"ש לדברי המחבר דמוכרח
עכ"פ לפרש אעדים, וכמ"ש ודוק. מיהו אם אחר שאומר פרעתיך בפני פלוני
ופלוני חוזר בו מיד, א"צ להביאם, דא"צ לברר אלא לטובת הלוה להפטר אף
משבועה, כל זה העליתי בספרי מדעת הרבה פוסקים ושיטתם נכון בש"ס, ע"ש:
(ז) שצריך לברר דבריו כו' - עיין
בסמ"ע ס"ק ח' שהקשה על הר"ב דמאן דכתב דצריך לברר דבריו סתם, פשיטא
דלא מהני שבועה בהכחישוהו, ולא ה"ל להר"ב לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי
הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם, כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן
בשבועה כו', עכ"ל. ולפע"ד זה אינו, שהרי הטור [סעיף ג'] כתב ברישא סתם
צריך לברר דבריו, ומסיק אח"כ דנאמן אפילו בהכחישוהו, וכן התוס' בשבועות ריש
דף מ"ב [ד"ה כל] ע"ש, וכן הוא בשאר פוסקים:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עט סעיף יב
אמר ליה: פרעתיך מנה בסחורה פלונית
(יא) שהיה השער שלה כך וכך, והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך, ותובע ממנו המותר,
כח וחוזר וטוען: פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר, הוחזק כפרן, שבני אדם נותנים
דעתם לזכור סכום השער; לפיכך גובה ממנו המלוה מה שנשאר מהחוב בלא שבועה. כט כח)
לב] {לא} הודאה בב"ד או עדות בב"ד, לג] כמלוה בשטר דמי; ולפיכך כותבים
ונותנים לבעל דינו. ל בד"א, כשלא קבל הדין עד (יב) ששלחו ב"ד של ג' שהיו
יושבים מעצמם במקום הקבוע להם והביאוהו כמו שנתבאר בסי' ל"ט, אבל ב' שבאו
לדין, ותבע א' מהם את חבירו ואמר לו: מנה לי בידך, ואמר לו: הן, {לב} בין שאמרו:
חייב אתה ליתן לו, בין שאמרו: צא תן לו, ויצא ואמר: פרעתי, נאמן, וישבע היסת
שפרעו. לא לפיכך לד] אם חזר התובע לדיינים ואמר: לב {לג} כתבו לי הודאתו, אין
כותבים לו, שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית (ועיין לעיל סי' ל"ט סעי' ט').
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף יב
לא] הודאה בב"ד כו' בד"א
כשלא קבל כו'. כל זה נתבאר לעיל בריש סימן ל"ט בפרישה [סעיף ח' - י"א]
ובסמ"ע [סקי"ט - כ' כ"ג - כ"ז], ע"ש. והאי בד"א כו'
לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין, אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב
כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל,
כל שמודה שלא פרעו, וכ"כ הטור בשם התוס' בסימן ל"ט בסעיף (ד') [י']. והא
דכתב המחבר בסוף סימן זה דאם יצא בסרבנות ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה
אפילו ממשעבדי, דמשמע דוקא ביוצא בסרבנות ושמתוהו הוא דגובה ממשעבדי, הכי פירושו,
בכה"ג דיצא בסרבנות ושמתוהו אפילו אומר פרעתי אינו נאמן וגובה אפילו ממשעבדי,
הא אם לא שמתוהו ואמר פרעתי, אינו נאמן לגבות ממנו אפילו מבני חורין. וכן צריכין
אנו לפרש דברי הטור דלא תיקשי דבריו אהדדי, דכאן כתב בסוף סימן זה [סעיף ט"ו]
כדברי המחבר, ובסימן ל"ט הנ"ל כתב כדברי התוספות דכל הודאה בב"ד
טורף ממשועבדים אפילו בלא סירוב ושמתא וכמ"ש שם [בדרישה]. וע"ש בדרישה
דכתבתי לשון (התוספות) [הרי"ף, ב"מ י' ע"א מדפי הרי"ף] והרמב"ם
[פ"ז מטוען ה"ג - ה'], והוכחתי דג"כ ס"ל הכי בפשיטות כדמוכח
מלשון הרי"ף שם. והמחבר כאן ולעיל סימן ל"ט [סעיף ז' ט'] תפס לשון
הרמב"ם דפ"ז מטוען [שם], ולא כתב כאן דין טירוף דלקוחות היכא דמודה דלא
פרע, דזהו פשיטא, אלא כתב דינא היכא דכותבין ב"ד ושלא יהא אז נאמן לומר
פרעתי, וכתב דביתבי בי תלתא והוצרכו לשלוח אחריו, זהו מיקרי סירוב, מדלא ציית דינא
לבוא מאליו, ואז כותבין עליו, משא"כ אם לא הוצרכו לשלוח אחריו אלא בא והודה
מעצמו ויצא ואמר פרעתי כו', ובזה ס"ל דדוקא ביוצא בלא סירוב הדין כן, הא יצא
בסירוב כותבין וכמ"ש בסוף סימן זה וכנ"ל. ובפרישה גם בסמ"ע כתבתי
לעיל סימן ל"ט [פרישה סעיף י"א וסמ"ע סקכ"ז] דדוקא היכא דלא
כתבו עד שיצא, הוא דאין כותבין לו לבדו כשחזר ובא, דילמא כבר פרעו, אבל כששניהם
בב"ד כותבין הודאתו ונותנין ליד התובע, דכיון דיודע המודה דכתבו לשכנגדו
הודאתו, לא יפרע לו עד שיקחנו מידו, אבל כשסירב תחילה והוצרכו לשלוח אחריו או
שסירב לבסוף ולא קיבל דינו והוצרכו לשמתו, אזי כותבין אפילו שלא מדעתו. ועיין לעיל
סוף סימן ע' דכתב המחבר עוד חידוש, דאף אם לא סירב לא בתחילה ולא בסוף, אלא שלא
היה בידו לפרוע ואז צריכין לכתוב לו מעשה ב"ד כדי שלא ישתכח הדבר, אז
ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפילו ממשעבדי, דהיה לו ליקח המעשה ב"ד
בידו כשפרע, וס"ל דוקא בפסק דין העומד לפרוע מיד, הוא דנאמן לומר פרעתי,
וכמ"ש בסימן ל"ט [סעיף י' בהגה], והמחבר פסק שם דאפילו נגד פסק דין אינו
נאמן לומר פרעתי, ע"ש ודוק. ובתשובה הארכתי והוכחתי מדברי בעל התרומות שער
נ"ז [ח"ב ס"ה] דדוקא בכה"ג דכתב המחבר בסוף סימן ע' שלא היה
לו לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד [והיינו שט"ח גמור], דאז הו"ל כאילו
כתב הלוה למלוה שטר גמור [או שסירב בב"ד ולא רצה לקיים ציווי ב"ד
כמ"ש כאן], משום הכי אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ, הא אם החרימוהו
הב"ד על שלא בא על היריד ופרע לחבירו לזמנו על כתב ידו שביד המלוה, או שעשו
הב"ד פשרה בין הלוה והמלוה לשלם למלוה לזמנים ועבר הזמן והחרימוהו ע"ז,
ואח"כ טוען פרעתי לו הכת"י שבידו עלי, אין זה מיקרי מעשה ב"ד למחשב
כשטר גמור דלא למהוי נאמן לומר פרעתי, כיון דלא סירב מתחילה כ"כ, וטוען שמחמת
שלא היה לו אז, משום הכי לא פרע לו לזמנו ואח"כ היה לו לפרעו, וכ"ש אם
מת שאין מוציאין מיורשים ומלקוחות עי"ז:
לב] בין שאמרו חייב אתה ליתן לו.
פירוש, אעפ"י שאין לשון זה דין מוחלט שיתן לו כלשון צא תן לו, אלא הוא כאילו
הדיינים מסופקים בדינו ואמרו נראה בעינינו שתתחייב אתה ליתן, והל"ל דלא יהא
נאמן לומר שפרע לו, דכיון דלא החליטו עליו לא היה לו לפרוע לו, אפ"ה אין
התובע יכול להוציא ממנו, ואמרינן דאין דרך בני אדם לדקדק כל כך בלשון הדיינים,
ולשון חייב אתה ליתן לו ג"כ משמע להו לשון פסק דין. ובסעיף שאחר זה שעדים
מעידים עליו שלא פרעו, מחלקינן בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו כדי להקל על הנתבע
שלא יהא כפרן, דבכל מקום שנוכל ללמוד זכות על הנתבע שלא יוציאו מידו או שלא יהיה
כפרן עושין, וכמו שאמרו דכל ספק הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע, וק"ל:
לג] כתבו לי הודאתו. עיין בפרישה
[דרישה סעיף י"ג] שכתבתי בשם מור"ש ז"ל [בחידושיו לטור], דדוקא שטר
הודאה אין כותבין לו, אבל פסק דין כותבין לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי,
וכמ"ש בסימן ל"ט [בשו"ע סעיף י'] דעות בזה, אבל בטור כתב כאן [סעיף
י"ג] דלא יכתבו לו פסק דין, ובפרישה [שם] כתבתי דהיינו טעמא, דהכל מודים
דלכתחילה לא יכתבו לו פסק דין שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון
להד"ם שלויתי, ויהיה הוחזק כפרן על ידי פסק דין זה, וסברא זו כתב בעל התרומות
[שער י"ג ח"ד ס"א] כמ"ש לשונו בסימן ס"ט [בפרישה סעיף ט'],
ע"ש:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עט סעיף יב
(כח) הודאה בבית דין. דעת הסמ"ע
[סקל"א] דהרמב"ם [פ"ז מטוען ה"ה] והטור [סימן ל"ט סעיף
י'] והרא"ש [ב"מ פ"א סי' מ"ב] פה אחד, דנאמן לומר פרעתי,
ומ"מ גובה מלקוחות, והש"ך [סק"ל] חולק. [או"ת אורים
סקל"ב].
שולחן ערוך חושן משפט סימן נח סעיף א
המוציא א א] שטר א) מקוים על חבירו,
ואמר ליה: פרעתיך, ואמר לו: אמת שפרעתני אבל מלוה אחרת יש לי עליך על פה ב {א}
ובשבילה ב) קבלתים וזה השטר עדיין בחזקתו עומד, אם לא נתנם לו בפני עדים, נאמן,
והשטר עדיין בחזקתו ג ב] {ב} וגובה בו בלא שבועה, ג] אם יש בו נאמנות. ד] ואם אחר
כך יתבענו שלקח ממנו שלא כדין, נשבע היסת, ונפטר. ד ה] {ג} ואם אין בו נאמנות,
אינו נוטל אלא ג) בשבועה. ואם לא פרעו הלוה עצמו, אלא שלחם לו על ידי שליח, ה {ד}
בין שאמר לו: קח השטר ותן המעות, בין שאמר לו: תן המעות וקח השטר, [א] ד) {ה} חייב
השליח [ב] לפרוע למשלח (וע"ל סי' ק"ל ס"ה). הגה: ו] וי"א דאחר
דחייב השליח לשלם, ו {ו} לא יוכל המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו ממקום אחר, ז]
אלא אם טוען [ג] שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר. ח] ויש חולקין וסבירא להו
דבכל ענין יוכל לומר דחייב לו ממקום אחר (מרדכי פ' הכותב שתי הדיעות). ז (א) [ד]
ה) ט] {ז} וכן מי שהפקיד ביד אחד ואמר הנפקד שפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו, י]
אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו, יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן,
במיגו דהחזרתים, אע"ג דהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני. יא] אבל אם אומר
שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני, רק הפקידו בידו, רק שהוא טוען שהפקדון של פלוני,
לא יוכל לעכבן, יב] הואיל ולא יוכל לברר שאותו פלוני חייב לו ריב"ש סימן
שצ"ג). יג] וי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון, ח (ב) יד] אבל אם תפסו
מיד המפקיד ויש לו מיגו, יוכל לומר שאותו שהפקדון שלו הוא חייב לו כדי דמיו,
והמפקיד חייב לשלם, [ה] ט {ח} שהרי ו) פשע (בית יוסף ס"ס פ"ד בשם
הריטב"א וכ"כ עוד הריטב"א כתובות פרק הכותב ע"ש). י אבל אם לא
הזכיר שיקח השטר, ז) פטור. (הואיל {ט} ולא אמר ליתנם לו בפני עדים) (טור).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן נח סעיף א
א] ובשבילה קבלתים. פירוש, אף שמודה
לו שנתן לו לפרעון שטר זה, כל שאינו מודה שהוא קיבלם ג"כ על חוב זה, יכול
לומר סיטראי נינהו, וכמ"ש המחבר בסוף סימן זה [סעיף ד'], גם בסימן פ"ג
[סעיף ב']:
ב] וגובה בו בלא שבועה אם יש בו
נאמנות. קמל"ן דלא תימא כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהרי מודה שנפרע, יצטרך
לישבע אעפ"י שיש בו נאמנות, ועיין פרישה [סעיף א']:
ג] ואם אין בו נאמנות אינו נוטל בלא
שבועה. כ"כ הטור [סעיף א']. ועיין פרישה שכתבתי דנראה דקמל"ן בזה
דס"ל דהדין כן דאעפ"י שלא טען הלוה ישבע לי, אנן טענינן ליה כיון דאיכא
ריעותא דהודה לו, וכדין הפוגם את שטרו דלקמן בסימן פ"ד [סעיף א'], משא"כ
כשלא הודה שפרעו, וכמו שכתבו הטור והמחבר בריש סימן פ"ב [טור סעיף ג' ומחבר
סעיף ב'] ע"ש:
ד] בין שאמר לו תן לו המעות כו'.
פירוש, אף דהאמינו ליתן לו המעות תחילה, מ"מ כיון שאמר לו ליקח מידו השטר
ה"ל לשום על לב שלא יתנם לו אא"כ היה בטוח שיתן לו השטר:
ה] חייב השליח לפרוע למשלח. דומה לזה
כתבו הטור והמחבר בסימן ק"ל [טור סעיף ו' ומחבר] סעיף ה' לענין ערב:
ו] לא יכול המלוה לעכבן. שיכול השליח
לומר מה לי ולך שתביאני לידי היזק, החזיר לי מה שנתתי לידך:
ז] וכן מי שהפקיד ביד אחד ואומר כו'.
זהו כדעת היש חולקין הנ"ל דס"ל דאעפ"י שיגיע היזק להשליח,
אפ"ה יכול לומר סיטראי נינהו כיון דנתנם לידו בשם המשלח, משא"כ לסברא
הראשונה דס"ל דלא סגי בהכי, שהרי איירי שם בנותן לו בשם המשלח, אפ"ה
מצריך שיתנו לידו דוקא על חוב אחר וק"ל:
ח] שהרי פשע. פירוש, פשע בשמירתו,
דאילו שמרו כראוי לא היה זה תופסו. והריטב"א [בתשובה סי' קפ"ה, עיין
ציונים אות ה'] כתב דין זה אשואל, וכתב הב"י עליו [סימן פ"ג מחודש ב']
דבלא פשע נמי השואל חייב באונסין, וכמ"ש בד"מ לשונו [כאן סעיף א']
ע"ש. ומור"ם כתב הדין לענין מפקיד ונפקד דאינו חייב המפקיד אא"כ
פשע, ונלמד ממנו ממילא לדין שואל שחייב להראשון אפילו בלא פשע ודוק:
ט] ולא אמר ליתנם לו בפני עדים.
פירוש, וסבר שהוא נאמן בעיניו, דאילו אמר לו ליתנם בפני עדים, אע"ג דלא אמר
ליה שיקח השטר, היה חייב השליח, דאילו מסרו בפני עדים לא היה נאמן לומר סיטראי
נינהו במיגו דהחזרתי לך או להד"ם, וק"ל:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן נח סעיף א
(א) מקויים. וה"ה כשאינו מקוים
רק שיש בידו לקיים. ש"ך [סק"א, או"ת אורים סק"א].
(ב) קבלתים. ואפילו מודה שנתנן לו
לפרעון שטר זה, כל שאינו מודה שקיבלם ג"כ על חוב זה, יכול לומר סיטראי.
[סמ"ע סק"א]. וה"ה אם טוען מלוה בשטר היה לי עליך והחזרתי לך השטר.
[או"ת אורים סק"ב].
(ג) בשבועה. דעת הסמ"ע [סק"ג]
דאפילו אין טוען הלוה השבע לי, חייב שבועה כיון דאיכא ריעותא, וכמו בפוגם [סימן
פ"ד סעיף א']. והש"ך [סק"ד] חולק וס"ל דדינו כשאר שטרות.
(ד) חייב. אבל אם לא אמר לו ליקח
השטר, אע"פ שהודיעו שהחוב הוא בשטר, פטור, דמצי אמר סבור הייתי שאתה סומך על
אמונתו. [ש"ך סק"ה].
(ה) וכן מי שהפקיד. האי וכן, קאי
בשיטת היש אומרים הראשונים, דהיכא דהשליח מפסיד אינו יכול לתפוס, דהוי כתופס משל
השליח, ומש"ה הכא נמי אינו יכול לתפוס מהמפקיד, משא"כ כשאומר שבשליחות
אותו פלוני הפקידו בידו, והוא נאמן על זה משום מיגו דלהד"ם, ואף שהמפקיד
מכחישו, יכול הנפקד לומר מה לי בכך שאתה מחייב עצמך בהודאת פיך בשקר, ודלא
כהסמ"ע [סק"ז] שכתב דהאי וכן הוא לדעת היש חולקין. ועיין ביאורים
ס"ק (ה') [ד'] שכתבתי דעיקר הטעם, דכל מפקיד הוי כאומר לכשתגנב ותשלמני תהיה
קנויה לך כמבואר בב"מ ריש פרק המפקיד, והוי כמטלטלין המשועבדים דאין יכול
לטרוף מהם. אבל אם אמר שבשליחות אותו פלוני [מוסר לו], ונאמן על זה במיגו, ואז
כיון שהודה שאין קנוי לו שוב הפקדון, יכול לטרוף אותן המטלטלין כיון דשעבודא
דאורייתא, ואפילו מביא עדים שלא ציוה לו פלוני כך, הודאתו יותר ממאה עדים. ומש"ה
נמי דוקא מרשות הנפקד אינו יכול לתפוס, אבל מרשות הלוה שלו יכול לתפוס אף שיבוא
מחמת זה פסידא לאחריני, כגון שאחר קיבל אחריות על חפץ זה. וכן הדין בשני שותפין
שכתב הש"ך בסימן קע"ו ס"ק מ"ח דאין יכול לתפוס משותפות ולומר
ששותף אחד חייב לו כיון שמגיע היזק להשותף השני, ע"ש, דוקא מבית השותף שאינו
חייב לו אין יכול לתפוס, אבל מבית השותף החייב לו יכול לתפוס אף שיגיע היזק להשני.
ולפ"ז אם טוען שחפץ זה הוא שלי שגנבו, ודאי דיכול לתפוס אף שיגיע פסידא
לאחריני, כיון דלא שייך בזה הטעם שכתבתי. וג"כ אין [יכול] לומר, כיון שאני
צריך לשלם, יחזיר לי מעותי משום תקנת השוק כמו בסימן שנ"ו [סעיף ב'], דדוקא
במקח תיקנו, שלא יהיה שום אדם לוקח מחבירו, משא"כ בפקדון [ד] לא שייך לומר
שלא יהיה שום אדם [ש] יקבל פקדון מחבירו, (כי) לא הוצרכו לתקן עבור זה. ועוד, כיון
דאי אפשר שיבוא לידי פסידא רק כשפשע, לא הוצרכו לתקן, ועיין כל זה בביאורים [שם]
באורך.
(ו) פשע. הטעם, דדוקא נפקד כיון דבעי
מיעבד השבה, משא"כ בתופס, והעיקר בדין זה כמ"ש בס"ק הקודם,
ע"ש.
(ז) פטור. כתב המבי"ט [ח"א
סי' רל"ב] דאם השליח בשכר והמלוה הוא גוי דחייב. והש"ך [סק"י] מסיק
וסיים בצ"ע דין זה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן נח סעיף ג
אמר לו הלוה: הלא שטר חוב זה דמי שור
שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו, ואמר לו בעל השטר: כן אני גביתי דמיו אבל מחוב
אחר שהיה לי אצלך, [יג] כח יט] {יז} הואיל והודה שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע,
כ] בטל השטר כט כא] {יח} אם יש יד) עדים ל שפרע לו טו) דמי השור. כב] ויש מי שכתב
שאף על פי שאין עליו עדים שפרע מדמיו, ישבע הלוה היסת שפרעו (לא והעיקר כסברא
הראשונה; [יד] לב טז) כג] אם ידוע שנתן לו קצת הדמים על חוב אחד, לא יוכל לומר על
האחרים שהם חוב אחר) (מהרי"ק שורש ק"כ).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן נח סעיף ג
יז] הואיל והודה שדמי השור כו' עד אם
יש עדים שפרע לו. זה פשוט דביש לו עדים אפילו לא הודה לו שנפרע מהשור השטר בטל,
כמ"ש המחבר לפני זה בסעיף ב', ולא הוי ליה למימר לשון "הואיל"
והודה. אלא שהמחבר תפס לשון הרמב"ם שכ"כ בפי"ד ממלוה [המובא
בציונים אות י"ג] לסברתו דבהודה דמדמי השור קיבל, אפילו ליכא עדים השטר בטל,
ולא רצה המחבר לשנות לשון הרמב"ם אף שכתב דעת האומרים דבעינן ג"כ עדים לזה
קודם שכתב דעת הרמב"ם וק"ל:
יח] אם יש עדים שפרע לו דמי השור. כן
הוא ג"כ לשון הטור [המובא בציונים אות י"ב]. ועיין (פרישה) [דרישה שם]
דהוכחתי דלאו דוקא קאמר, אלא אפילו אין עדים שמדמי השור פרע לו אלא שמעידין שנתן
לו מעות בתורת פרעון, ס"ל בעל סברא זו דהשטר בטל לגמרי. ולר"ת ולהרא"ש
הנ"ל בסעיף שלפני זה בהג"ה [הובאו בציונים אות י'] דס"ל דאפילו אם
מעידין סתם שראו שנתן לו מעות, איתרע שטרא [דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה],
ס"ל דבכה"ג דבדין זה דמודה דדמי השור היה, דהשטר בטל לגמרי. והי"א
ס"ל דאפילו אין עדים כלל שנתן לו דמיו אינו נאמן, כיון דהודה מעצמו שקיבל דמי
השור ה"ל מיגו במקום חזקה, ועיין דרישה [שם]:
שולחן ערוך חושן משפט סימן נח סעיף ב
טען הלוה יא {י} ואמר: הלא פרעתיך
בפני פלוני ופלוני, יב {יא} ובאו אלו והעידו ח) שפרעו, אבל לא הזכיר לו השטר,
והשיב המלוה: יג חוב אחר הוא שפרעת לי, יד {יב} הרי טו [ו] ט) טו] בטל השטר. הגה:
וי"א דאין השטר בטל לגמרי, רק [ז] [ח] דלא מגבינן ביה, טז ומיהו אם תפס לא
מפקינן מיניה (טור בשם הרא"ש והר"ן); יז י) {יג} וכן נראה לי עיקר. במה
דברים אמורים, כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון. אבל אם ראוהו נותן לו מעות, ולא ידעו
יח אם בתורת פרעון [ט] או בתורת פקדון או בתורת מתנה, טז] אם אמר המלוה: לא היו
דברים מעולם, יט הרי כ [י] הוחזק כפרן, ובטל השטר. ואם אמר: פרעון של חוב אחר הוא,
הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר, כא {יד} שהרי לא פרעו יא) בעדים, מתוך שיכול
לומר: מתנה נתנם לי, נאמן לומר: פרעון של חוב אחר הוא. הגה: יז] ויש חולקין כב
{טו} וס"ל דאפילו בכה"ג יב) אתרע שטרא (טור בשם ר"ת והרא"ש
וכ"כ הה"מ בש"ה רמב"ן וכ"כ הר"ן) וכן נ"ל
עיקר, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכל זה דנתנו לו בפני שני עדים, יח] כג (ג) יג)
{טז} אבל [יא] כד בפני כה עד א', [יב] כו (ד) לא אמרינן דאתרע שטרא (טור בשם
הרמב"ן) כז וע"ל סימן ע'.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן נח סעיף ב
י] ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני
כו'. ואם כתב בשטר דהאמין להמלוה כשני עדים, אפילו נותנו לו בעדים נאמן לומר
סיטראי נינהו, דהא אפילו בלא טענת סיטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון,
ואינו יכול להוציא מידו דהמלוה אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמ"ש הטור והמחבר
בריש סימן ע"א, אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סיטראי נינהו שהוא דבר שאינו
ידוע להעדים אם משקר, ממה שיטעון נגדם להכחישם. וזהו דוחק, דמ"מ כיון שהאמינו
יותר מהעדים, האמינו בכל מה שיאמר(ו), וק"ל. ואפילו אי היה ביד הלוה כתיבת יד
דהמלוה דקיבל ממנו כך וכך, לא מהני היכא דהימניה כבי תרי, וכן מוכח מדכתבו הטור
והמחבר [בסימן ע"א] [טור סעיף ז' ומחבר] בסעיף ג' דדוקא אם יש עדים שהודה
בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות, ולא בענין אחר. ועוד ראיה ממה שכתב
מור"ם בהג"ה בסימן ע' סעיף ד', ע"ש ודוק:
יא] ובאו אלו והעידו. וה"ה אם יש
ביד הלוה כתיבת יד המלוה שקיבל ממנו מעות, אינו נאמן לומר סיטראי נינהו, דהודאת
בע"ד כמאה עדים דמי, ואפילו לענין נאמנות סתם כמו שכתבו הטור והמחבר בסימן
ע"א [טור סעיף כ' ומחבר] סעיף ט', אם לא שהאמינהו כשני עדים וכמ"ש:
יב] הרי בטל השטר כו'. היינו דוקא
ששתי התביעות היו שלו, אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל
הוא בא מכח עצמו, לא, משום דאי בעי מהדר הרשאה למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון
שקיבל, ועל אותו ממון שהודה שקיבל נאמן בשבועה כו'. ד"מ ג':
יג] וכן נ"ל עיקר. ועיין דרכי
משה בסוף סימן זה שהאריך בזה דלא פסק כהרי"ף [שבועות כ"א ע"ב מדפי
הרי"ף] ורמב"ם [המובא בציונים אות ז'], ועיקר טעמו הוא כיון דרוב
אחרונים פסקו דלא כוותיה:
יד] שהרי לא פרעו בעדים. ר"ל
שהרי לא נתנה בפירוש בתורת פרעון בפני העדים:
טו] וס"ל דאפילו בכה"ג
איתרע כו'. הטעם, דמתנה לא שכיחא, ובפרט במקום דחייב לו אין מדרך בני אדם ליתן לו
במתנה עד שישלם לו חובו תחילה:
טז] אבל בפני עד אחד כו'. ואפילו
שבועה אין צריך לישבע אם יש בו נאמנות, עיין דרישה ודרכי משה [סעיף ג']: