רי"ף מסכת שבועות דף ג
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1) הבת מתטמאה בנדה ואפילו
ביום לידתה
3) כל הנשים מתטמאות בבית החיצון
4) ביאור ענין זבה ונידה מעיקר דין
תורה
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה א
הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה
[בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר
עריות שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ודבר זה מפי
השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ה
הלכה ז
וחמשה דמים טמאים באשה והשאר טהורין
ואלו הן: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג.
בית יוסף יורה דעה סימן קפח אות א
ד"ה דבר תורה
א דבר תורה חמשה דמים טמאים באשה ותו
לא. בפרק כל היד (יט.) תנן חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי
אדמה וכמזוג בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרים הירוק
עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים אמר רבי מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום
משקה רבי יוסי אומר לא כך ולא כך איזהו אדום כדם המכה והשחור כחרת עמוק מכאן טמא
דיהה מכאן טהור וכקרן כרכום מן הברור שיש בו כמימי אדמה מבקעת בית כרם ומיצף מים
וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני. ובגמרא (שם) מנא לן דאיכא דם טהור
באשה דכתיב (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור
ממאי דהני טהורים והני טמאים אמר רבי אבהו דאמר קרא (מלכים ב, ג כב) ויראו מואב את
המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא ואימא אדום ותו לא אמר רבי אבהו אמר קרא דמיה
דמיה הרי כאן ארבעה, פירוש והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ יח) וטהרה ממקור דמיה
(שם יב ז) הרי ד' מיני אדמומיות טמאה אבל שלמטה מהם לאו דם הוא, והא אנן חמשה תנן
אמר רבי חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה וגרסינן תו בגמרא (שם) וחכמים מטהרים היינו
תנא קמא כלומר דתנא קמא נמי מטהר את הירוק מדקתני חמשה דמים טמאים ולא מנה הירוק
עמהם ומשני איכא בינייהו לתלות כלומר דלתנא קמא תולין ולדברי חכמים טהור לגמרי
ופסק הרא"ש ז"ל (פ"ב סי' ד) דהלכה כחכמים וכן פסק הרשב"א
ז"ל בתורת הבית (הארוך ריש ב"ז ב. וקצר שם ע"ב) והר"ן ז"ל
בפרק ב' דשבועות (ג. ד"ה שהוא אומר) והביאו כמה ראיות וכן פסק הרמב"ם
ז"ל (איסו"ב פ"ה ה"ו והל' מטמאי משכב ומושב פ"א
ה"ח): ולענין כמימי תלתן וכמימי בשר צלי בעי בגמרא (שם) ובית הלל מטהרים
היינו תנא קמא איכא בינייהו לתלות כלומר דלתנא קמא תולין מספק ולבית הלל טהור לגמרי
וכתב הר"ן בפרק ב' דשבועות בשם הרמב"ן ז"ל (בחי' יט: ד"ה הא
דאמרינן) דהלכה כתנא קמא אבל הרא"ש כתב דהלכה כבית הלל וכתב הר"ן
ז"ל שכך נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (איסו"ב פ"ה
ה"ז) חמשה דמים טמאים בלבד מיהו האידנא לא נפקא לן מידי בהאי ספיקא דכל מראה
אדום טמא כמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא:
ומ"ש רבינו והאידנא שנתמעט
הבקיאות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדמומית. בסוף פרק כל היד (כ:) מייתי בגמרא
כמה חכמים דלא חזו דמא משום דלא בקיאי וכבר כתבתי זה בסימן קפ"ג (מא.
ד"ה משרבו):
ומ"ש ואין טהור אלא הירוק והלבן.
כ"כ הרא"ש ז"ל בפרק כל היד (שם) וזה לשונו ובדורות הללו אין בקי
לראות בדמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם ואפילו בימי חכמי התלמוד היו מן
החכמים שהיו נמנעים לראות דמים כל שכן האידנא שאין לטהר שום דם הדומה למראית
אדמומית אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל
בפרק י"א (הל' יב - יג) וכן פסק הרשב"א ז"ל (תוה"ק ריש
ב"ז ב:) ובריש פרק המפלת (כא.) אמרו בפשיטות דלבן וירוק טהורים וא"ת
מאחר שהם ז"ל פסקו הלכה כבית הלל דמטהרים כמימי תלתן וכמימי בשר צלי למה לא
התירום בזמן הזה כשם שהתירו בירוק ולבן י"ל דכיון שהם נוטים למראה אדמומית
ואין אנו בקיאים במראות מטמאינן להו ולא מטהרינן אלא לבן וירוק משום דלית להו
נטייה לאדמומית כלל דאע"ג דעקביא דמטמא על כרחין סבר דירוק נוטה לאדמומית
רבנן סברי דהאי לאו נטייה לאדמומית הוא אבל כמימי תלתן וכמימי בשר צלי לכולי עלמא
נוטים למראה אדמומית נינהו ואף על פי כן מטהרי רבנן הילכך האידנא דלא בקיאין
למיבדק במראות לא מטהרינן: כתבו התוספות (יט: ד"ה הירוק) אמתניתין דהירוק
עקביא בן מהללאל מטמא האי ירוק היינו כאתרוג ולא ירוק ככרתי דאין זה נוטה לאדמימות
וסתם ירוק כן הוא כדמשמע בפרק לולב הגזול (סוכה לד:) וגם הרא"ש ז"ל (שם)
כתב פירש ר"י דמכאן משמע דירוק סתם הוא צבע הדומה לחלמון ביצה או לזהב הנוטה
למראה אדמומית וכן משמע בפרק אלו טריפות (חולין מז:) עד כאן ומשמע ודאי שדעתם לומר
דבירוק ככרתי לא עלה על דעת שום אדם שיהא טמא דהא אין לו נטיית מראה אדמימות כלל
ולא איפליגו אלא בירוק כזהב דסבר עקביא שיש בו נטיית מראה אדמימות ורבנן סברי שאין
זה נטיית מראה אדמימות והלכה כוותייהו וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק ב'
דשבועות (ג. ד"ה ומראית) וכן כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית (ארוך ריש
ב"ז ב.) וזה לשונו ומהו הירוק שאמרנו כתבו רבותינו הצרפתים דהיינו אפילו
גאלנ"י כמראה הזהב וכל שכן הירוק הדומה לכרתי דההוא אפילו עקביא מטהר דאינו
דומה לאדום כלל עכ"ל. והשתא מה שכתב הרא"ש ז"ל דהאידנא אין לטהר
שום דם אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב, מראה הזהב איצטריך ליה לאשמועינן דאילו
ככרתי ליכא לספוקי ביה כלל דהוי כלבן מאחר שאין שום צד נטיית מראה אדמומית ולפיכך
כתב רבינו דבין ירוק ככרתי בין צהוב כזהב טהור וכן כתב המרדכי בפרק שני דשבועות
(סי' תשלה דף א ע"ד) דירוק ככרתי או כעשבים או כשעוה טהור וכן כתב הרב המגיד
בפרק י"א (הי"ב): ומשמע דהוא הדין לכל מראות שאין לספק בהן באדמומית כלל
דטהורים דומיא דכרתי ולא הזכירו ירוק אלא משום דכשהוא כגוון הזהב איכא למאן דאמר
דנוטה לאדמימות הוא לפיכך הוצרך להשמיענו בו ולבן שאמרנו לאו דוקא דהוא הדין לכל
מראה דאין לספקו במראה אדמומית כלל דשרי דבכלל לבן הוא וכן נראה מדברי הר"ן
ז"ל בפרק ב' דשבועות (שם):
ומ"ש רבינו אפילו אם יש בו
סמיכות דם והוא עב הרבה. כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' (ה"ו) וכן כתב
הרמב"ן ז"ל בהלכותיו (פ"ג ה"ד): ודע שבתרומת הדשן כתוב דלבן
שאינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו נראה דמראה כזה
אינו כלל מצד שחרורית וטפי ראוי לחשבו ממראה לבן ואין שחרורית כזה בא ממראה
אדמומית כי היכי דנימא ביה אדום הוא אלא שלקה ואע"פ שהוא ז"ל מגמגם
להתיר בירוק ולבן מפני שדברי סמ"ק (ריש סי' רצג) סתומים לית דחש ליה בהא וכל
מי ששמעתי וראיתי נהגו להתיר להדיא בלא שום גמגום כלל: וכתב עוד בתרומת הדשן
שאע"פ שהרגישה האשה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה על העד לחלוחית לבן לא
חיישינן שמא יצאה טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה דאורייתא היא כדמוכח בפרק
הרואה כתם (נז:) דהני מילי היכא דליכא למיתלי (ההרגש) [ההרגשה] במידי אחרינא אבל
כשמצאה לחלוחית דלובן על העד אמרינן דההיא טיפת לובן היא דארגישה דלבן וירוק מן
המקור קא אתו ע"כ ואחר כך כתב אמנם ירא אנכי להקל אם נמצא על העד לחלוחית
דסמיך ויש בו מישוש קצת אע"ג דלובן הוא מפני הטועים אבל אם אינו אלא מראה
וכמו צבע בעלמא וגם לא הרגישה יש לטהר עכ"ל ונראה לי שחומרות יתרות הן ולית דחש
להו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפח סעיף א
א א] כל (א) מראה אדום, בין אם היא
כהה הרבה, או עמוק, טמאים. ב] וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא ג] מראה ב לבן (ב)
ד] וכן מראה ג ירוק, ה] אפילו כמראה ד (ג) השעוה או הזהב, <א> וכ"ש
הירוק ככרתי או כעשבים. (מרדכי). (ו] וכן מראה שקורין ה בל"א בלו"א בכלל
ירוק הוא), ז] ואפילו יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה, ח] ואפילו הרגישה שנפתח
מקורה, ובדקה (ד) מיד ומצאה (ה) מראות הללו, טהורה (ד"ע דלא כת"ה סימן
רמ"ו דמגמגם בזה). הגה: וכן עיקר. (ב"י וטור), דלא כיש מחמירין לטמאה אם
יש בו <ב> סמיכות והוא עב. (ת"ה סימן רמ"ו). (ואם הרגישה שנפתח
מקורה, ובדקה מיד ולא מצאה כלום, ו ע"ל סימן ק"ץ).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפח סעיף א
א כל מראה כו' - מן התורה אינה טמאה
אלא ה' מיני מראות וחכמים החמירו שלא לטעות בין דם לדם ואסרו כל מראה הנוטה
לאדמימות והכשירו כל מראה שאין לספקו באדמומית כלל:
ב לבן - ואפילו אינו לבן לגמרי אלא
כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו טהורה ודלא כת"ה בסימן
רמ"ו שמגמגם בזה וכל מי ששמעתי וראיתי נהגו להתיר להדיא בלי שום גמגום כלל,
ב"י ומביאו ד"מ ועב"ח:
ג ירוק כו' - כ' הב"ח דהיינו
כשנשאר ירוק מתחלתו ועד סופו אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש הכתם ונעשה אדום בקצותיו
טמאה דכשנעקר מן הגוף הוא לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת שהיה אדום
מתחלה ולכן כשיבא מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שנתייבש עכ"ל
ואין נוהגין כן ונראה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי
מראות הבני מעיים דא"צ לשלקן לראותן אם נשתנה מראיתם דאחזוקי ריעותא לא
מחזקינן ונתבאר לעיל סי' (צ"ב) [נ"ב] ס"ק י"א וה"ה הכא
כנ"ל:
ד השעוה - או אתרוג או חלמון ביצה כך
הוא בפוסקים וע"ל סימן ל"ח ס"ק א' ב':
ה בל"א בלו"א - וכ"ש
גרי"ן שהוא כעשבים:
ו ע"ל סימן ק"ץ - בראש
הסימן:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ה
הלכה ב
כל הנשים מתטמאות בבית החיצון,
ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת הואיל ויצא מבין השינים
ה"ז טמאה ואע"פ שעדיין הדם בבשרה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, ועד היכן
הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השינים עצמו כלפנים.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו
הלכה א
דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי ודם יולדת
ודם טוהר של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעין אחד הוא ובזמנים בלבד
הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה, וזו נדה, וזו זבה.
הלכה ב
כיצד כשתראה האשה דם תחלה או כשתראה
בשעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים, בין ראתה כל שבעה בין
שלא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד, ראתה דם ביום השמיני הרי זה דם זיבה מפני שהוא בלא
עת נדתה.
הלכה ג
וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת
נדה לוסת נדה הרי הוא דם זיבה, והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא
אחד עשר יום בלבד.
הלכה ד
כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן
הן הנקראין ימי נדתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם, ומפני מה נקראין ימי
נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב.
הלכה ה
וכל אחד עשר יום שאחר השבעה הן
הנקראין ימי זיבתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה, ולמה נקראין ימי זיבה מפני שהן
ראויין לזיבה, וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב, והזהר בשני שמות אלו שהן ימי נדתה
וימי זיבתה.
הלכה ו
כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד
שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן אחד עשר
[ואחריהן] שבעה ואחריהן אחד עשר, ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה
ראתה או בימי זיבה, שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה וי"א ימי זיבה, אלא
אם כן הפסיקה הלידה כמו שיתבאר.
הלכה ז
אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד
או ב' ימים זה אחר זה נקראת זבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום, ואם ראתה ג' ימים
זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא הנקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנאמר ואשה כי
יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים ג'.
הלכה ח
אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא
ספירת שבעה והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה
סופרת אלא יום אחד בלבד, וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר [וזבה קטנה אינה מביאה קרבן
כשתטהר], אבל לענין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות.
הלכה ט
כיצד ראתה דם בימי זיבתה, בין שראתה
בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום הרי אותו היום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת
שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה, ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת
אחר שתנץ החמה ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום
הטמא והרי היא מותרת לבעלה לערב.
הלכה י
ראתה דם גם ביום הב' בין בלילו בין
ביומו אחר שטבלה הרי היום השני טמא ומשמרת כל ליל ג', אם לא ראתה משכמת למחר
וטובלת אחר שתנץ החמה ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום ה"ז יום אחד טהור כנגד
ב' ימים הטמאים ומותרת לבעלה לערב.
הלכה יא
ראתה דם גם בג' בין ביומו בין בלילו
ה"ז זבה גדולה א וצריכה לספור ז' ימים טהורים בלא דם שנאמר וספרה לה שבעה
ימים וגו' וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה והרי היא מותרת לבעלה לערב, וביום
השמיני מביאה קרבנה ב' תורים או ב' בני יונה.
הלכה יב
זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השמור או
זבה גדולה שטבלה בליל ז' כאילו לא טבלה והרי היא כנדה שטבלה בתוך שבעה.
הלכה יז
ומה הוא זה שכתוב בתורה או כי תזוב על
נדתה, שאם ראתה שלשה ימים סמוך לנדתה הרי זו זבה, כגון שראתה בשמיני לנדתה ובתשיעי
ובעשירי שהן ראשון ושני ושלישי מהאחד עשר יום שהן ימי זיבתה, ראתה דם בי"א
מימי זיבתה וטבלה לערב שהוא ליל י"ב ושמשה מטתה אע"פ שהיא טמאה ובועלה
טמא ועושין משכב ומושב אינם חייבים כרת מפני שאין יום י"ב מצטרף ליום
י"א לעשות זבה, הועילה לה טבילת ליל זה להצילה מן הקרבן. +/השגת הראב"ד/
מפני שאין יום וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ וקראוהו גרגרן וצריך
שימור לאותו יום ואפי' לאחר [כמה] ימי נדה ואם עבר עליה יום אחד נקי מתוך שבעת ימי
נדה עולה לה לשמור אותו יום י"א שראתה בו עכ"ל.+