רי"ף מסכת שבועות דף ל
אורך השיעור אודיו הוא דקות
2) בעה"ב שכפר בחנווני האם צריך
לישבע היסת
4) שתי כתי עדים המכחישות זו את זו
5) מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות
עם חתימת העדים המוכחשים
6) מלוה אחד שהוציא השטרות הנ"ל
על שני לווים
שולחן ערוך חושן משפט סימן צא סעיף א
חנוני נאמן על פנקסו, כיצד, בעל הבית
שאמר לחנוני: א {א} תן א) לפועלים סלע, ב א] {ב} והוא מודה שא"ל כן, או שיש
עדים בדבר, והחנוני אומר: כבר נתתי להם, והפועלים אומרים: לא קבלנו ממנו כלום, ג
(א) [א] ב) {ג} שניהם נשבעים ב] כעין של תורה, ונוטלים מבע"ה. ג] ד וצריכים
שישבעו על אחד ג) בפני חבירו, ה (ב) ד) חנוני בפני פועלים, ופועלים בפני חנוני,
כדי שיתביישו יותר. (ו ד] {ד} ודוקא ה) בדאיתנהו לתרווייהו) (ר"ן פ'
הנשבעין). ה] ז {ה} והוא הדין אם אמר ליה: הלויני מנה ח ופרע לבעל חובי, זה אומר:
נתתי, וזה אומר: לא קבלתי, ישבעו שניהם ו] זה בפני זה, ויתן בעל הבית לשניהם. (ז]
ואין נשבעים ביחד, ט {ו} אלא בזה אחר זה). (הגהות שניות דמרדכי ריש ב"מ).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צא סעיף א
א] תן לפועלים סלע. וה"ה אם אמר
תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבעל הבית עד שישבע בנקיטת חפץ, אע"פ שאין הבעל
הבית צריך לשלם לבנו כלום. וכן הוא בהדיא שם במשנה [שבועות מ"ה ע"א],
וכתבו הטור בסעיף ו' בכלל תשובת הרא"ש [כלל פ"ו סי' א'] שהביא,
ע"ש. ועיין דרישה [סעיף א']:
ב] והוא מודה שא"ל כן כו'. אבל
אי כופר בכולו או במקצת, נשבע בעל הבית ונפטר מחנוני כמ"ש בסמוך בסעיף ו':
ג] שניהן נשבעין כו'. אע"ג דחד
מינייהו ודאי משתבע לשקר, מ"מ לא רצו חז"ל לחייב הבעל הבית עד שישבעו
שניהן. וכשישבעו נוטלין שניהן, דהרי לפועל ודאי היה חייב, ולחנוני אמר שיתן להפועל
ולא א"ל שייחד עדים לנתינתן, דיכול לומר סברתי שהן נאמנים בעיניך שלא יכפרו
כל שלא א"ל תן להן בפני עדים. וכן כתבו הטור והמחבר בסימן נ"ח [טור סעיף
ב' ומחבר] סוף סעיף א' בפורע על ידי שליח, ע"ש:
ד] ודוקא בדאיתנהו. דאי ליתנהו, יאמר
כל אחד לבעל הבית אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו, ואני צריך למעות שלי ואשבע
שלא בפניו, כ"כ ר"ן [המובא בציונים אות א']:
ה] וה"ה אם א"ל הלויני מנה
ופרע לב"ח. זה לאו אחנוני דוקא קאי. וקמל"ן בזה דלא תימא דוקא לבעל הבית
עם חנוני שרגיל להקיף ממנו ודרך החנוני להקיף כדי למכור דבר חנותו, תיקנו כן משום
תיקון העולם, קמל"ן דה"ה באינך:
ו] אלא בזה אחר זה. שם בהגהות מרדכי
[המובא בציונים אות ב'] מפורש הטעם, משום דאז לא יהיה נראה כל כך כשבועת שוא,
דבשעה שישבע כל אחד נוכל לומר דבאמת קמשתבע הוא, משא"כ כשנשבעין יחד:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צא סעיף א
(א) תן לפועלי סלע כו' - כתב
בסמ"ע [סק"א], וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבעל הבית
עד שישבע בנקיטת חפץ, אע"פ שאין הבעל הבית צריך לשלם לבנו כלום. וכן מוכח
בהדיא במשנה, וכתבו הטור בסעיף ו' בכלל תשובות הרא"ש שהביא עכ"ל. ומסתמא
איירי במשנה [שבועות מ"ה ע"א] וטור שאין חייב לשלם לבנו, וכ"כ
הר"ן [שם ל' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אלא]. ואפילו הרמב"ם
[בפט"ז ממלוה ה"ה] והמחבר בסעיף ב' מודים כאן דצריך לישבע בנקיטת חפץ
דדוקא התם שחייב תשלום אחד וא"כ אינו מפסיד כלום, מה שאין כן הכא שאינו חייב
שום תשלום אם לא נתן החנוני, ודוק. ועיין לקמן ס"ק י"א:
(ב) והוא מודה שאמר ליה כן כו' - אבל
אם כופר בכולו או במקצת פטור הבעל הבית אפילו מהיסת כיון דהפועלים מכחישים החנוני
ג"כ. ודלא כסמ"ע [סק"ב] שכתב דנשבע היסת או שבועה דאורייתא כדלקמן
סעיף ו', דלא דמי להתם וכמו שכתבתי לקמן [סקכ"ו] ודוק:
(ג) שניהם נשבעים כו' - ואפילו החנוני
הוא גוי, אם מכחיש לפועל או בעל חוב ישראל צריך הישראל לישבע, כן מבואר מתשובת
הרשב"א [ח"ג סי' קל"א] שהביא הב"י סימן ע"ב מחודש
י"ח ולקמן סוף סימן קפ"ה [מחודש ד'], ע"ש. ונראה דאף למה שכתבתי
לקמן סימן קמ"ט סעיף י"ד [סקי"ג] דלכאורה משמע מדברי הרב המגיד
פי"ד מטוען [ה"ה] דאין משביעין היסת על פי ברי של גוי, מ"מ הכא
ליטול אפשר דכו"ע מודו דאינו נוטל אלא בשבועה, ודוק:
(ד) וצריכים שישבעו כו' - כתב
הב"ח [סעיף א'] דהיינו לכתחילה, אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור
ולישבע כדלעיל סימן פ"ז סעיף כ"ג. ואינו מוכרח, די"ל דשאני הכא
כיון דודאי חד מינייהו לשקרא משתבע, וגם בסימן פ"ז גופיה הריטב"א
[בתשובה סי' קס"ט] חולק, הביאו ב"י שם מחודש (כ"ו) [י"ג],
ע"ש:
(ה) חנוני בפני פועלים כו' - מהלשון
משמע דחנוני נשבע תחילה. וכן נראה, דהא כששניהם אינן נשבעין בע"כ צריך לשלם
לפועלים ולא לחנוני, א"כ הפועלים יאמרו דילמא החנוני לא ישבע, אבל החנוני
בע"כ צריך לישבע כדי ליטול. וכ"כ בעל התרומות שער כ"ט [ח"ב
ס"ג] בשם רבינו אפרים דעדים נשבעין תחלה שהן שלוחין ומביאו ב"י [סעיף
ד'], ה"נ החנוני כשלוחו של בעל הבית הוא. ואף על גב דלקמן סימן קכ"א
ס"ק (מ"ה) [מ"ז] כתבתי דלא קי"ל כרבינו אפרים גבי עדים, היינו
משום דאנן קי"ל התם [סקמ"ט] דהעדים נשבעים היסת לפטור והמלוה בנקיטת חפץ
ליטול, אבל הכא ששניהם נשבעים ונוטלים, מדרבינו אפרים נשמע דהכא החנוני צריך לישבע
תחילה, ודוק:
(ו) ודוקא בדאיתנהו לתרווייהו - דאי
ליתנהו יאמר כל אחד לבעל הבית אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו, ואני צריך למעותי
ואשבע שלא בפניו, ר"ן +שבועות ל' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה
ופועלים+. ומיירי שמתחילה היו מכחישים זה את זה בב"ד, דאל"כ א"צ
הפועלים לישבע כלל כדלקמן ס"ק י"א. מיהו לפי מה שכתבתי לקמן ס"ק
י"ג דאם הוא קרוב וידוע שיבוא יכול לומר הבעל הבית המתן קצת או תשבע ותיטול
מיד, א"כ כאן אפילו הוא קרוב יכול לומר אשבע מיד ולא אמתין כלל, ודוק:
(ז) וה"ה אם אמר ליה הלויני כו'
- כלומר דלא תימא דוקא לחנוני תיקנו כן מפני שרגיל להקיף, אלא אפילו אמר כן לאדם
אחר שאינו חנוני הלויני ופרע לבעל חובי. וכן הוא בבעל התרומות שער כ"ט
[ח"א ס"ג], ודלא כהרב המגיד [פט"ז ממלוה ה"ה] בשם יש מי שכתב
ומביאו ב"י [סעיף א']:
(ח) ופרע לבעל חובי כו' - לפי שאין
החנוני או אותו שמלוה צריכים לשלם לפועלים או לבעל חוב בפני עדים רק כשיש לאותו
פלוני שטר עליו והזכיר לו השטר כדלעיל סימן נ"ח סוף סימן א', וע"ש:
(ט) אלא בזה אחר זה - דלא מיחזי כולי
האי כשבועת שוא במה שהשבועות סותרות זו את זו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צא סעיף ו
כ] אמר החנוני: אתה אמרת לי ליתן
לפועליך מנה, והוא כופר ואומר: לא אמרתי לך כלום, כו (ז) יט) {כא} נשבע בעל הבית
היסת ונפטר. כא] ואם מודה בנ', [ז] נשבע שבועת התורה שלא ציוהו אלא חמשים. כז כב]
ואם אמר: חמשים צויתיך ליתן וחמשים איני יודע, (ח) מתוך שאינו יכול לישבע, משלם.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צא סעיף ו
כא] נשבע בעל הבית היסת כו'. ולא
כהר"ן [שבועות ל' ע"א מדפי הרי"ף] והד"מ הביאו בסעיף ח', שכתב
דא"צ לישבע הבעל הבית אפילו בהיסת, הואיל ואף אם מודה הבעל הבית שאמר לו ליתן
אין החנוני יכול להוציא מידו כי אם בשבועה א"כ כפירתו לא הוה כפירת ממון,
וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן פ"ז [סעיף כ"ז], אבל אינך רבוותא ס"ל
דשאני התם דאף שמודה נשבע ונפטר, נמצא דאין עליו ממון, אבל הכא כיון דבהודאתו
החנוני נשבע ונוטל, גם בכפירתו צריך לישבע היסת:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צא סעיף ו
(כו) נשבע בעל הבית היסת כו' - כתבו
הד"מ [סעיף ח'] והסמ"ע [סקכ"א] דהיינו דלא כהר"ן [בשם
הרא"ה] שכתב דא"צ הבעה"ב לישבע אפילו היסת, הואיל ואף אם מודה בעל
הבית שאמר לו ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כי אם בשבועה, א"כ כפירתו לא
הוי כפירת ממון כו'. וכ"כ בעיר שושן [סעיף ו']. ולפעד"נ דליכא כאן
פלוגתא דגם בעל התרומות [שער כ"ט ח"ב ס"ח] והטור [סעיף ח'] והמחבר
מודים להר"ן, דהרא"ה והר"ן מיירי שהפועלים מכחישים ואומרים לא
נטלנו, והלכך כיון שלא היה יכול ליטול כי אם בשבועה אינו נשבע היסת, וכאן מיירי
שהפועלים מודים שנטלו [אלא שהבעל הבית אומר שלא ציוה ליתן ואינו חייב להם]
א"כ היה החנוני נוטל בלא שבועה. תדע, דהא הטור כתב לעיל סימן ע"ה סעיף
י"ז בשם הרמ"ה בסתם [ועיין מ"ש שם ס"ק מ"ז] דכל היכא
שאין ב' מחייבים אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע לא אמרינן מתוך שאינו יכול
לישבע משלם, וכאן [סעיף ח'] כתב בחמשין צויתיך ליתן ונ' איני יודע מתוך שאינו יכול
לישבע משלם, אלא ודאי כדפירשתי, ודוק:
(כז) ואם אמר חמשים כו' - בבעל
התרומות שער כ"ט חלק ב' [ס"ח] כתב וז"ל, ואם אמר נ' כו' והשאר איני
יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דקי"ל כר' מאיר [ב"ק ק' ע"א]
דדאין דינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי, וכי היכא דאי טעין בעל השטר על
השורף שטרו דהוה ביה מאה וא"ל אידך אינו אלא נ', משתבע כדין מודה מקצת, ואי
לא מודה ששרפו משתבע היסת, ואי מודי ליה במקצת ועל השאר אומר איני יודע מתוך שאינו
יכול לישבע משלם, הכי נמי גבי חנוני, כיון דחזקה שליח עושה שליחותו ודבר הגורם
לממון כממון דמי הכי דיינינן, דכמאן דטעין עליה בגוף הממון דמי, עכ"ל. ולי
נראה דהכא בלא דינא דגרמי חייב, דכיון דבשבילו ובציוויו נתן ה"ל איהו לוה,
דמה לי הלוה לו או הלוה לשלוחו בשבילו, והלכך אע"ג דלקמן סימן שפ"ו סעיף
ב' ס"ק י' חלקתי על דברי הבעל התרומות גבי שורף שטר דאינו חייב שם שבועה
דאורייתא, מ"מ דין דהכא אמת לכו"ע וכמו שכתבתי, כן נ"ל. ודוק:
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק טז
הלכה ה
חנוני ג שהיה נותן לבעל הבית מן החנות
כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו ואמר לו בעל הבית תן
לפועלים סלע או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי ואני אתן לך והרי החנוני אומר נתתי
והפועל או בעל חובו אומר לא לקחתי הרי הפועל או בעל חוב נשבע ונוטל מבעל הבית חובו
ד וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן שהרי הוא אמר לו ליתן, והפועל ה
נשבע במעמד החנוני וכן החנוני במעמד הפועל או בעל חוב כדי שיכלמו זה מזה וכן כל
כיוצא בזה ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ ו מפני שבאין שניהן ליטול, לפיכך
אם מת החנוני נוטל בעל חוב בלא שבועה וכן אם מת פועל או בעל חוב החנוני נוטל בלא
שבועה שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד.
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק טז
הלכה ה
חנוני שהיה וכו'. משנה פרק כל הנשבעין
(דף מ"ה) בשבועות ומבואר בגמרא במסקנא דהלכתא דשניהם נשבעין זה במעמד זה
וכתבו דה"ה דכל שבועה שמן הדין הוא בפני הלה שכנגדו ומה שהוסיפו בכאן הוא
שאע"פ שבין החנוני והפועלים אין שום תביעה בעולם נשבעים האחד במעמד חבירו כדי
שיכלמו זה מזה לפי שהם יודעים האמת ובעל הבית אינו יודע בו דבר:
לפיכך אם וכו'. זה לא נתבאר בגמרא אבל
הוא סברת רבינו וקצת מן הראשונים ז"ל והטעם לפי שאין בע"ה מפסיד כלום
כמ"ש רבינו אבל קצת המפרשים ז"ל מודים בדין פועלים כשמת חנוני שנוטלים
בלא שבועה והטעם
לפי שבע"ה אצלם ברי בחיובם וספק בחזרה ר"ל אם נפרעו אם לאו ויתבאר
פ"א מהלכות טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה בלא שבועה ובדין היה שיטלו בלא
שבועה אלא מפני שבע"ה נפסד אמרו שישבעו לפיכך כל זמן שלא נפסד בעה"ב
נעמידם על דינם ונחלקו בדין חנוני כשימותו פועלים ואמרו שאינו נוטל אלא בשבועה
שהרי מן הדין היה שאפילו בשבועה לא יטול שהרי בעל הבית אצלו כאומר לו מנה לי בידך
והלה אומר איני יודע אם הלויתני אם לאו ותקנה הוא שתקנו להם לחנונים שיטלו בשבועה
ולפיכך לעולם אינן נוטלים אלא בשבועה וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרב רבינו
מאיר הלוי ז"ל. עוד כתב הרמב"ן ז"ל שאפילו מתו פועלים יורשיו
נשבעים שבועת היורשין שלא פקדם אבא ונוטלין וכל המפרשים ראיתי חלוקים בזה ואפשר
שהטעם שלהם הוא לפי שאין זה מלוה בשטר אלא על פה ועד אחד מעיד שנתן והם שמא
ואע"פ שהוא נוגע בדבר אינן נוטלין וצ"ע, ולמדו ממשנתנו שהאומר לחבירו תן
מנה זו לפלוני שאני חייב לו אין הלה מחוייב ליתנו לו בעדים כיון שלא אמר תנם אליו
בעדים ואם כפר בו המקבל אין השליח חייב לשלם שלא פשע בדבר וזה פשוט וכ"כ
ז"ל ויש מי שכתב שדין משנתנו אינו אלא בחנוני בדוקא שתקנו לו שיהא נשבע ונוטל
אבל בשאר שליחיות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילו ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל
אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צא סעיף ב
ח] בד"א, בששניהם לפנינו ותובעים
מבעל הבית. אבל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעים, י (ג) [ב] או שמתו פועלים
והחנוני לבדו תובע, נוטל בלא שבועה, שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום, יא (ד) [ג] {ז}
שהרי אינו משלם אלא ו) תשלום אחד. הגה: ט] יב וי"א יג דדוקא באם מת החנוני
ואתו פועלים נוטלין בלא שבועה, דהרי ודאי נתחייב להם, יד {ח} ולא ידע אי פרע. י]
אבל אם (ה) מתו הפועלים והחנוני בא לתבוע מה שנתן, לא יטול אלא בשבועה, (ו) ז)
דילמא לא נתן כלום. (טור בשם הרמ"ה והמגיד פט"ז דמלוה ור"ן פרק
הנשבעין ופרק האיש מקדש).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צא סעיף ב
ז] שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד.
פירוש, ותשלום אחד הוא מודה שחייב. כן כתבו ג"כ הרמב"ם והטור [המובאים
בציונים אות ג']. וזהו דלא כמ"ש המגיד משנה [שם] בשם הרמב"ן דאי מתו
פועלים אזי יורשיהם מוציאים מבעל הבית בשבועה דלא פקדנו, וא"כ גם בזה יהיו על
הבעל הבית שני תשלומין. וכ"כ בב"י ובד"מ [שם], ע"ש:
ח] ולא ידע אי פרע. ומן הדין היה
לפועל ליטלו מבעל הבית בלא שבועה, אלא משום פסידא דבעל הבית ולפייסו תיקנו שישבעו
לו פועלים, והיינו דוקא כשיצטרך לשלם גם לחנוני, משא"כ הכא, ודוק:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צא סעיף ב
(י) או שמתו פועלים כו' שהרי אינו
משלם אלא תשלום אחד - פירוש, ותשלום אחד הוא מודה שחייב. כן כתבו גם הרמב"ם
והטור. וזהו דלא כמ"ש המגיד משנה בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אזי יורשיהן
מוציאין מבעל הבית בשבועה דלא פקדנו אבא, וא"כ גם בזה יהיו על הבעל הבית שני
תשלומין, וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש, עד כאן לשון סמ"ע
[סק"ז]. ועיין בד"מ [סעיף ב'] שלא דחה דברי הרמב"ן, אדרבה כתב
במסקנא שהר"ן כתב כדברי הרמב"ן, וכן הוא בהר"ן פרק האיש מקדש
[קדושין י"ח ע"א מדפי הרי"ף] שלא כדברי הרמב"ם, וכתב שהמפרשים
חלקו עליו. גם בב"י [שם] לא דחה דברי הרמב"ן, ע"ש. ומה שלא הגיה
כאן הר"ב כלום אדברי המחבר, היינו משום שכתב דברי הרמ"ה +המובא בטור
סעיף ד'+ שהם רבותא יותר, דאפילו לא ישלם ליורשי הפועלים צריך החנוני לישבע,
ובסימן זה לא מיירי אלא אם החנוני צריך לישבע, אבל אם יורשי הפועלים גובים מזה לא
מיירי כאן. א"נ ס"ל להר"ב כמו שכתבתי לקמן לדעת הרמב"ם. גם
הרב המגיד [פט"ז ממלוה ה"ה] הוצרך לדחוק לדעת האומרים דאין יורשי
הפועלים גובין בשבועה, והניח דבריהם בצ"ע. וז"ל, ואפשר שהטעם שלהם הוא
לפי שאין זה מלוה בשטר אלא על פה ועד אחד מעיד שנתן, והם שמא, ואע"פ שהוא נוגע
בדבר אינן נוטלין, וצ"ע, עכ"ל. וגם דעת בעל התרומות שער כ"ט סוף
(ח"ג) [ח"ב ס"ט] כהרמב"ן. וכן עיקר, דלא שייך כאן אין אדם
מוריש שבועה לבניו דאדרבה הבו לה דלא לוסיף עלה הוא כדלקמן סימן ק"ח [סעיף
י"ד]. ונלפע"ד דגם דעת הרמב"ם כן, ולא בא אלא לומר דהיכא דליכא אלא
תשלום אחד נוטל בלא שבועה, ומיירי בפועלים שאין להם יורשים או שאין יורשים יודעין
שאביהם היה פועל שלו או שאין היורשים כאן, וכה"ג. שוב ראיתי בב"ח [סעיף
ב'] כתב ג"כ דהעיקר כהרמב"ם ורמ"ה ולא כהרמב"ן, וכן נראה
מתשובת הרשב"א [ח"ג סי' קמ"א] [שהביא ב"י בסימן פ"ט
[מחודש ב' וג']] שהביא הירושלמי [שבועות פ"ז ה"א] בדין שכיר שמת דאין
יורשים גובים מבעל הבית, דכלום תיקנו אלא בשביל שכיר שמא בשביל יורשים, וכ"כ
הטור לקמן סימן ק"ח [סעיף ל'] דבשכיר ונגזל אין היורשים נשבעין ונוטלין כו',
עכ"ל. וכבר כתבתי דאין מדברי הרמב"ם והרמ"ה ראיה כלל. וגם מה שכתב
וכן נראה מתשובת הרשב"א שהביא הירושלמי כו', נלפע"ד דלא דק, דהתם מיירי
כשהבעל הבית טען לשכיר פרעתיך, ובכה"ג כתב הבעל התרומות גופיה בשער י"ד
סוף ח"ב [ס"ט] דאין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין והוציא כן מהירושלמי
הנ"ל, ובכה"ג מיירי לקמן סימן ק"ח, והיינו מטעם הירושלמי דכלום
תיקנו אלא בשביל שכיר כו', כלומר דמדינא לא היה השכיר נוטל אפילו בשבועה,
משא"כ הכא דמדינא הפועלים היו נוטלים אף בלא שבועה כיון שודאי חייב להם וספק
אם פרע להם, א"כ פשיטא כשמתו, היורשים נשבעים שלא פקדנו אבא ונוטלים. אלא
מיירי הכא כדפירשתי ודוק. ועיין לקמן סימן קכ"א ס"ק (נ"ו)
[נ"ח]:
(יא) שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד -
הוצרך לטעם זה אפילו היו החנוני והפועלים טוענים ודאי בחייהם והיו מכחישים זה את
זה לפני ב"ד, דאל"כ אפילו היה משלם שני תשלומים לא היו צריכין לישבע
כדמוכח לקמן סימן קכ"א סעיף י' ע"ש בס"ק (נ"ז) [נ"ט].
מיהו י"ל דמיירי שלא היו מכחישים זה את זה, והא דהוצרך לטעם שאינו משלם אלא
תשלום אחד היינו משום חנוני, דלא דמי לשלוחין ולא למלוה דלקמן סימן קכ"א.
לשלוחין לא דמי דהתם אינן נוטלין, ולמלוה לא דמי שהיה חייב לו בודאי וספק אם פרע לו,
משא"כ חנוני דבא ליטול וספק אם חייב, דאם היה משלם שני תשלומין לא היה נוטל
בלא שבועה אפילו ליכא מאן דמכחיש ליה. ולפ"ז אם היו הפועלים מכחישים החנוני,
אפשר דגם להרמב"ם והמחבר צריך לישבע אע"פ שאינו משלם אלא תשלום אחד,
ודוק:
(יב) וי"א כו' - טור [סעיף ב']
בשם הרמ"ה, וכתב הטור דהכי מסתברא. וכ"כ בעיר שושן [סעיף ב']. וכן כתב
הרב המגיד [פט"ז ממלוה ה"ה] בשם קצת מפרשים ובשם הרמב"ן
והרמ"ה. ומשמע מדבריהם שם דאע"פ שאינו משלם לחנוני רק תשלום אחד וגם
הפועלים לא הכחישוהו בחייהם, אין נוטל החנוני בלא שבועה. וגם הר"ן בפרק כל
הנשבעין [שבועות ל' ע"א מדפי הרי"ף] כתב שאין דברי הרמב"ם נכונים,
אלא החנוני צריך לישבע בכל ענין. ואף על פי שממה שכתב הר"ן בפרק האיש מקדש
[קדושין י"ח ע"א מדפי הרי"ף] נראה שחולק עליו מטעם דכיון שיורשי
הפועלים נוטלין הרי הבעל הבית נפסד ומשלם שני תשלומין, מ"מ כי דייקת שפיר
בדבריו תראה שחולק עליו בתרתי, חדא מטעם הנ"ל, וחדא מטעם דכיון דהחנוני בא
ליטול וספק אם בעל הבית נתחייב, צריך לישבע. ולפי זה אפילו הוא בענין שאינו משלם
לפועלים כגון שאין להם יורשים, צריך החנוני לישבע, ודוק. ולענין הלכה נ"ל
עיקר כדברי הרמב"ם וכמו שאוכיח לקמן. ומה שחלקו עליו דחנוני מדינא אין לו
כלום אצל בעל הבית דה"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל דפטור.
לפע"ד לא דמי להתם, דהא במנה לי בידך והלה אומר איני יודע גופא סברי רב הונא
ורב יודא [בפרק הגוזל בתרא [ב"ק] דף קי"ח ע"א] דחייב מטעם דבריא ושמא
ברי עדיף, ורב נחמן ור' יוחנן דאמרי התם פטור הא קמפרשי טעמא משום דאוקי ממונא
בחזקת מאריה, וא"כ דוקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא בחזקת מאריה והיכא דקאי
קאי ולא תיפוק מרשותיה, משא"כ הכא דסוף סוף האי ממונא תיפוק מרשותיה ולא קאי
בחזקתיה. ועוד, דהא אמרינן בכתובות בפרקא קמא [דף (ט') [י"ב] ע"ב] גבי
הנושא אשה ולא מצא לה בתולים, דאפילו רב נחמן ור' יוחנן מודי התם כיון דאיכא חזקה
אחרינא כנגדה דאוקמה אחזקתה דבתולה היתה. וכה"ג אמרינן נמי בפרק המדיר [דף
(ע"ו ע"א) [ע"ה ע"ב]] דהבעל חייב משום דאוקמה אחזקתה שלא היו
בה מומין, וא"כ הכא נמי כיון דקי"ל בכמה דוכתי [עירובין ל"א
ע"ב] חזקה שליח עושה שליחותו, אם כן מסתמא חנוני עשה שליחותו. וכן ראיתי בבעל
התרומות שער כ"ט ח"ב [ס"ו] הביא תשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט שהשיב
באריכות להרז"ה דחנוני ופועל לא מחייבי שבועה אלא היכא דתרווייהו קמן ומכחשי
אהדדי, כפשטא דמתניתין [שבועות מ"ה ע"א] הוא אומר נתתי והם אומרים לא
נטלנו, אבל היכא דחדא תבע קמן לבעל הבית וליכא חבריה דמכחיש ליה, שקיל בלא שבועה,
אפילו אי אתא חנוני ותבע לבעל הבית. ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע
[ב"ק שם] כו', דהתם איכא ברי גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתבע, אבל הכא גבי
חנוני איכא תרי אנפי, חזקת שליח עושה שליחותו [ובריא], ומדחיא חזקת ממון מקמי
תרתי. ומנלן דכל היכא דאיכא תרי אנפי כה"ג מדחיא חזקת ממון מקמייהו. דתנן
[כתובות י"ב ע"ב] הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו' רבן גמליאל אומר
נאמנת, והלכתא כוותיה, וטעמא משום דאיכא חזקת גופא בהדי ברי ושמא. ותנן [שם
ע"ה ע"א] גבי מומין כה"ג, היו בה מומים ועודה בבית אביה כו',
ואסיקנא [שם ע"ב], הא לא מייתי ראיה נאמנת ושקלה כתובה בלא שבועה משום דאיכא
תרי, חזקה דגופא וטענת ברי ושמא ומדחיא לחזקת ממונא, ונאמנת לגמרי משמע בלא שבועה.
ועוד דכיון דתני חנוני גבי פועל ש"מ חד דינא להו, ומה פועל שקיל בלא שבועה
היכא דליכא חנוני דמכחיש ליה, אף חנוני כי לא מכחיש ליה פועל שקיל בלא שבועה.
ומה"ט נמי לא דמי למוציא הוצאות על נכסי אשתו [שם ע"ט ע"ב] ומכיר
כליו וספריו ביד אחר [ב"ק קי"ד ע"ב] וחבריהון דמשתבעי ושקלי אף על
גב דליכא מאן דמכחיש להו, דהכא איכא נמי גבי חנוני חזקת חזקה שליח עושה שליחותו,
עכ"ל. והכי משמע נמי מפשטא דמתניתין דקתני מעיקרא וחנוני על פנקסו, ובתר הכי
מפרש חנוני על פנקסו כיצד, אמר לחנוני תן לפועלי סלע הוא אומר נתתי והן אומרים לא
נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעים ונוטלין, קמהדר לפרושי חנוני וקמפרש פועל, והכי
הל"ל חנוני על פנקסו כיצד אמר לחנוני תן לפועלי סלע והוא אומר נתתי נשבע
ונוטל, אלא ודאי משום דאי לאו דמכחשי ליה פועלים והן נוטלין ג"כ, לא היה צריך
החנוני לישבע וליטול דמסתמא עשה שליחותו, והרי אינו משלם אלא תשלום אחד. ועוד ראיה
לזה ממאי דגרסינן בריש שנים אוחזין [ב"מ ג' ע"א], בין לרבנן בין לר'
יוסי, התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, מאי שנא דלא
אמרינן נפקיה ממונא מב"ה ויהא מונח עד שיבוא אליהו דהא בודאי איכא רמאי,
אמרי, התם היינו טעמא דא"ל חנוני לב"ה אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי
אית לי גבי שכיר, אף על גב דקמשתבע לי לא מהימן לי בשבועה, אנת האמנתיה דלא אמרת
לי בסהדי הב ליה, ושכיר נמי אמר ליה לב"ה אנא עבדי עבידתא גבך מאי אית לי גבי
חנוני, אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי, הלכך תרווייהו משתבעי ושקלי מב"ה, ע"כ.
ואמת שראיתי בספר המלחמות להרמב"ן סוף שבועות [ל"ג ע"א מדפי
הרי"ף] שכתב דחנוני על פנקסו דינו מן התורה שילך לו בפחי נפש, שהרי דינו מנה
לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל דפטור, וההיא טעמא דפרישו סבוראי
[ב"מ שם] משום דלא א"ל בסהדי הב ליה, טעמא דתקנתא הוא ולאו דינא
דמ"מ פטור, דאע"ג דלא א"ל בסהדי הב ליה הוה ליה לתקוני ולא לעוותי,
עכ"ל. אבל לפע"ד זה לא נהירא, אלא משמע דטעמא דדינא הוא, ואי טעמא
דתקנתא הוא ה"ל לפרושי הכי בגופא דמתניתין דשבועות, אלא ודאי משום דדינא הוא
דחנוני נוטל, אלא דפריך, נהי דדינא הכי מ"מ כיון דודאי חד מינייהו רמאי יהא
מונח, ולהכי משני דמשום האי טעמא דאמר שליחותא דידך קא עבדינא ולא אמרת לי בסהדי
הב ליה, בעל הבית הוא שגרם הפסד לעצמו, ולא אמרינן יהא מונח, וכן משמע
מפירש"י שם [ד"ה את הימנתיה]. והכי משמע נמי ממאי דאמרינן בפרק כל
הנשבעין [סוף דף מ"ז], שני מלוין ולוה אחד וב' שטרות, היינו מתניתין. ואם
איתא דחנוני במתניתין תקנתא היא היכי מדמי לה למתניתין. ויש לדחוק בזה אבל אין
נ"ל, אלא פשטא דמילתא משמע דמדינא תרווייהו שקלי כמו בשני שטרות. וגם
מ"ש הרמב"ן דה"ל לתקוני ולא לעוותי. לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכמו
שכתבתי לקמן סימן צ"ב סעיף ט' [סקי"ד] עליו בזה, ע"ש. והמעיין בבעל
התרומות שער כ"ט ח"ב יראה דמשמע שהרז"ה קיבל תשובת הרב ר' יוסף אבן
פלאט דחנוני דין פועל יש לו ומדינא שקיל בלא שבועה. וכן מבואר להדיא מדברי
הרז"ה בספר המאור סוף שבועות [ל"ג ע"א מדפי הרי"ף] שהבאתי
לקמן סימן צ"ב סעיף ט' [שם], ע"ש. וגם הבעל התרומות עצמו שם בשער
כ"ט ח"ב [ס"ב] פסק כן, וכתב שכן סברת הרב ן' מג"ש [שבועות
מ"ז ע"ב ד"ה מתני'] וה"ר משה ז"ל. וגם הרב המגיד
פט"ז מהלכות מלוה [ה"ה] כתב שכן הוא דעת ראשונים. וכן משמע לכאורה
מפירש"י [שם] דף מ"ז ע"ב [ד"ה שניהם] והברטנורה [שם פ"ז
משנה ה' ד"ה שניהן] שפירשו במתניתין, שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית, דאמר
ליה [חנוני], פועלים לא מהימני לי בשבועה את (האמנתיהו) [האמנתינהו] דלא אמרת לי
בסהדי הב להו, וכן פועלים אמרי ליה, לא מהימן לן חנוני בשבועה, עכ"ל. משמע
דחנוני דינא קאמר כמו פועלים, וכן עיקר:
(יג) דוקא באם מת החנוני כו' - ובטור
[סעיף ב'] איתא בשם הרמ"ה דאפילו לא מת החנוני אי אתו פועלים מעיקרא בלא
חנוני ותבעי לבעל הבית וליתיה לחנוני קמן דנישייליה שקיל בלא שבועה, ע"ש.
ונראה דכו"ע מודים בזה. וכ"כ בעל התרומות שער כ"ט ח"ב [ס"ב]
בפשיטות וז"ל, ולא תימא דוקא בשמת אחד מהן, אלא אפילו שלא מת אלא שהלך למדינת
הים, אע"פ שיש לנו לומר אולי יבוא היום או למחר ויאמר שנתן, אע"פ כן
כיון דהשתא ליתיה קמן לא מחייבינן ליה לאישתבועי. אך אם רצה להחרים חרם סתם על מי
שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת, מחרים. וכן סברת הרב ן' מיגש והר"מ ז"ל,
עכ"ל. וכן כתבו הפוסקים והרמב"ם [פ"א משלוחין ה"ז] והמחבר
לקמן סימן קכ"א סעיף י'. ונראה דגם מ"ש הרמ"ה דליתיה לחנוני קמן
היינו שהלך למדינת הים, אבל אם הוא קרוב וידוע שיבוא יכול הבעל הבית לומר הלא אין
לך הפסד המתן קצת עד שיבוא, או תשבע ותיטול מיד, ודוק. ובהלך למדינת הים דנוטל בלא
שבועה, נראה דאף אם חזר והכחישו וצריך לשלם לו, ג"כ א"צ לישבע כיון שכבר
נטל, דאף מעיקרא לא תיקנו חז"ל שבועה אלא כיון שבאים ליטול דאיכא למימר בהא
אין נשבעין על טענת שמא, וכיון דהשתא באין לפטור אין כאן שבועה כלל, ודוק:
(יד) ולא ידע אי פרע - ומן הדין היה
לפועל ליטול בלא שבועה מבעל הבית, אלא משום פסידא דבעל הבית ולפייסו תיקנו שישבעו
לו פועלים, והיינו דוקא כשמשלם ג"כ לחנוני, משא"כ הכא, ודוק, עכ"ל
סמ"ע [סק"ח]. וכ"כ הרב המגיד [פט"ז ממלוה ה"ה] ושאר
פוסקים:
שולחן ערוך חושן משפט סימן לא סעיף א
א א] שתי כתי עדים [א] א) {א}
המכחישות זו את זו, ב] שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת, ב)
{ב} אין כאן עדות, [ב] שהרי בודאי ג) אחד מהם שקר. ד) ג] {ג} באה כת זו בפני עצמה
והעידה עדות, ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה, מקבלין כל אחת מהן בפני
עצמה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לא סעיף א
א] המכחישות זו את זו. הטור [סעיף א']
הוסיף וכתב ז"ל, פירוש, כגון אחת אומרת פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני,
ואחת אומרת לא לוה, דברי שניהן בטלין, ואם בא אחד מכת זו כו', ע"ש. והא דדברי
שניהן בטלין, מיירי שאמרה כת השניה לא לוה כי עמנו היה המלוה או הלוה כל אותו היום
וראינו שלא לוה או לא הלוה לו, לאפוקי אם אמרה כת השניה עמנו הייתם אתם העדים, זהו
הזמה, ולאותה כת האחרונה שומעין ולא להראשונים, כמ"ש [הטור] בסימן ל"ח
[סעיף ו']. ואם מכחישות בזה שאלו אומרים לוה פלוני מפלוני מנה וכת השניה אומרת
הלוה לו מאתיים, או במנה שחור ולבן, אע"פ שמעידים על יום אחד דהוי ליה כהכחשה
וכנ"ל [סימן ל' סעיף ג'], והתובע אינו תובע אלא מנה אחד, מ"מ כיון דאין
מכחישות זו את זו אלא בבדיקות, ובבדיקות עבידי דטעו, והם שתי כתות, ואין צריכה
האחת לצירופה דהשניה, גובה מנה כדברי הפחות שבהן. דדוקא בכת אחת שאחד מהן אומר מנה
והשני מאתיים, דאין עדות האחד בלא השני כלום, צריכין שיתבע התובע כדברי שניהן,
וכמו שכתבתי בהגד"מ בסימן שלפני זה [הגהות דו"פ אות י']. ועיין פרישה מה
שכתבתי עוד מזה:
ב] אין כאן עדות. ואע"ג דאית בהו
חד דכשר, אין צריך לישבע נגדו שבועה דאורייתא, וכמ"ש הרשב"א בתשובה
[עיין ח"ב סי' ק"י], הביאוה ב"י וד"מ סימן ל"ו [סעיף
ה'], וכתבתיה כאן בפרישה עיין שם. ומ"מ צריך הנתבע לישבע לו היסת על תביעתו
כאילו תבעו בעל פה, ועיין פרישה:
ג] באה כת זו בפני עצמה ומעידה.
פירוש, לאחר שכבר הכחישו זו את זו וכת אחת מהן היא ודאי פסולה, ואין אנו יודעין
איזו מהן ודאי היא פסולה, אפ"ה אם כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת
מקבלין כל אחת מהן, והיינו טעמא דמעמידין כל אחת בחזקת כשרות. מיהו בזה יש חילוקי
דינים כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לא סעיף א
(א) שתי כתי עדים המכחישות זו את זו
שבא אחד מכת זו ואחד מכת זו - כך הוא בכל הפוסקים. וצל"ע איך הדין בשני עדים
שמכחישין זה את זה דג"כ חד מינייהו משקר, אי נאמר ג"כ דפסולין לעדות אחת
ביחד או לא, הלא בסימן ל' בטור [סעיף ג' ו'] ובכל פוסקים [בשו"ע שם סעיף ב' -
ג'] כתבו שני עדים המכחישין זה את זה איך הדין לאותה עדות, אבל לעדות אחרת, מזה לא
הזכירו, רק בשתי כתי עדים כתבו דינא לעדות אחרת, דמשמע דבשני עדים המכחישין זה את
זה לא פסולין לעדות אחרת, כיון שכל אחד אינו מוכחש משנים, וצ"ע, עכ"ל
חכם אחד. ואמר שדבר זה נפלה בו מחלוקת גדולה בק"ק בריסק במעשה שאירע שם כן,
ונחלקו הלומדים מאד בדבר, והניחו בצ"ע. ולי נראה מדברי הר"ן פרק האשה
שנתארמלה דשני עדים נמי פסולים לעדות אחרת, דאמרינן התם [כתובות כ"ג
ע"א] עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה, תרוייהו באשת איש קמסהדי,
והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכתב הר"ן [שם
י' ע"א מדפי הרי"ף] וז"ל, מדקאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא
בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני סהדי, וא"ת והיכי מיתוקמא בחזקת אשת איש
אפומייהו, והא כיון שמכחישין זה את זה על כרחך חד מינייהו פסול הוא, דמהאי טעמא
אמר בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"ב] דשתי כתי עדים המכחישים זה את זה
זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת
זו. לאו קושיא היא, דמיתוקמא כגון דתרוייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו
וקרוב לה, וכה"ג עבידי דטעו, עכ"ל. אלמא דכי היכא דב' כתי עדים פסולים
לעדות אחרת, ה"ה שני עדים. וכן מוכח מדברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי
לקמן סימן מ"ו סל"ז ס"ק (ק"ז) [ק"ח], ע"ש. ועיין
בתוספות דראש השנה דף כ"ד ע"א [ד"ה אבל]:
רמב"ם הלכות עדות פרק כב הלכה ב
ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד
במנה ואחד במאתים וכפר שמעון בשני השטרות ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו
זו את זו, ועדי השטר השני הכת השניה, הרי א שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על
התחתונה וישבע על השאר, יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה
במקצת, שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו, ולא תהא הודאת
פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו. /השגת הראב"ד/ יראה לי ששבועה זו
שישבע על השאר וכו' עד ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו. א"א
יש מקשין על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא ועוד אני אומר שאין זה דומה לדרבי חייא
דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא אבל הכא שני שטרות שתי טענות הן וכל
שכן שהן שתי כתי עדים ועוד כי הוא עצמו כתב בטוען את חבירו חמשים בשטר וחמשים בלא
שטר והודה בשטר וכפר השאר פטור.+
כסף משנה הלכות עדות פרק כב הלכה ב
ראובן שהוציא על שמעון וכו'. שם
בשבועות מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה כלומר בין לרב הונא בין לרב
חסדא שהרי זה בא עליו מכח שתי כתות אחת כשרה ואחת פסולה הילכך גדול יפסיד דמספיקא
לא מפקינן ממונא אבל ממ"נ גובה הקטן דיש בכלל מאתים מנה וישבע על השאר כן כתב
הרי"ף שם:
יראה לי ששבועה זו וכו'. הר"ן
כתב דשבועת היסת היא זו דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו מאתים
וזה אי אפשר לו לכפור במנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה
כטוענו כלים וקרעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ופטור. גם הראב"ד כתב יש מקשים
על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא וכו'. והנה הוא ז"ל חילק השגת הר"ן
לשתים. ונ"ל ליישב דעת רבינו דכי אמרינן שאם תבעו מנה חמשים בשטר
וחמשים בלא שטר והודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה מקצת הטענה היינו כשהוא אומר לו
בשטר זה אני תובעך שהרי ידוע לו שבשטר זה ובעדים אלו הוא תובעו וזהו שכתב רבינו
בפ"ד דטוען ונטען בדין זה מאה דינרים יש לי בידך חמשים שבשטר זה וכן צריך
שהחמשים אחרים יתבענו ע"פ שכן כתב גם שם וחמשים בלא שטר אבל הכא שתובע לו ש'
בשטר ואנו אומרים שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מייחד לו מה תובע ממנו בשטר
ומה תובע ממנו בלא שטר ולא מקרי שטר שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל כשאין השטר
כשר כי הכא דלא ידעינן הי מינייהו כשר לא קרינן ביה שטר שעבוד קרקעות. ומ"ש
הראב"ד ועוד אני אומר וכו' לא קשיא שכיון שזה תובע שני השטרות כאחד כטענה אחת
חשיבי ואע"פ שהם שתי כיתי עדים. אבל אי קשיא הא קשיא שאילו היה מודה זה בקנס
לא היה צריך לישבע לו על השאר לפי שלא היה אפשר לו לכפור בהם ורבינו כתב בפרק
הנזכר שאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולא תהא הודאת
פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ"ע:
שולחן ערוך חושן משפט סימן לא סעיף ב
מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות, א'
במנה וא' בר', ה) וכפר הלוה בשני השטרות, וכת אחת מאלו חתומה בשטר זה, וכת שניה
חתומה בשטר זה, אם הוציאן כאחד {ד} לא ישלם אלא מנה ב (א) [ג] ו) ד] {ה} וישבע על
השאר בנקיטת חפץ, ומוציאין שטר של ר' מידו וקורעים אותו. ה] ואם הוציא שטר אחד
בלבד, גובה אותו, [ד] ו] ואם אחר כך הוציא השטר השני ז) גובה אותו ג"כ. ({ו}
ויש אומרים דטוב לו שישרוף הקטן, ג {ז} שלא {ח} ישביעהו הלוה ח) שיש לו שני שטרות
שאלו העדים חתומים עליו). ט) שני מלוים שהוציאו כל אחד שטר על לוה שאלו הכתות
חתומים בו, כל כת בשטר אחד, והלוה כופר בשניהם, {ט} זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל,
ז] {י} ואפילו כתוב נאמנות בשטרות, צריכין לישבע.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לא סעיף ב
ד] לא ישלם אלא מנה. דכיון שהבית דין
אינן יודעין איזהו פסול, יד בעל השטר על התחתונה ואמרינן הגדול של מאתים הוא
הפסול, לכך מוציאין אותו מידו ושורפין אותו שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בו
בב"ד אחר. אבל כשמוציא השני אחר שגבה הראשון, חוזר וגובה השני אפילו באותו
בית דין כיון דאינם לפנינו בפעם אחת. וגם זהו בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה.
כן נראה שהיא דעת המחבר ועל פי מה שכתב הרמב"ם [פכ"ב מעדות ה"ד].
ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסמוך [סק"ו]:
ה] וישבע על השאר בנקיטת חפץ.
כ"כ הרמב"ם [שם ה"ב] והטור [סעיף ב']. וטעמייהו משום דהו"ל
כמודה במקצת, דהיינו המנה שמשלם על פי השטר האחד, דלא תהא גדולה הודאת פיו מהעדאת
עדים. ואע"ג דאין כפירה והודאה בשטר מביאה לידי שבועה דאורייתא, וכמ"ש
הטור והמחבר לקמן סימן פ"ח [טור סעיף ל' ומחבר] סעיף (כ"ד) [כ"ח],
הני מילי אשטר שהוא ודאי כשר, משא"כ זה שאינו כשר ודאי, והו"ל כתביעה
והודאה דעל פה. אבל הראב"ד [שם] והר"ן [שבועות ל' ע"ב מדפי
הרי"ף] חולקין וסבירא להו דאינו נשבע אלא היסת. ועיין דרישה:
ו] וי"א דטוב לו שישרוף הקטן
כו'. צ"ע למה כתב מור"ם ויש אומרים בלשון פלוגתא אדבר שהוא עצה טובה
להתובע, ואפשר לומר דהכל מודים בעצה טובה כזו. ונראה דמה שכתב וי"א כו',
הו"ל כאילו כתב וי"א שיכול הלוה להשביעו אם יש לו ב' שטרות. והשתא אתי
שפיר דקאי אלשון המחבר דכתב, ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו ג"כ,
ומדסתם דבריו משמע דס"ל הכי אפילו כשהוציאן בב"ד אחד, ואע"פ שהבית
דין יודעין שכבר גבה בהראשון תחילה, דהו"ל בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה
וכמ"ש לעיל [סק"ד]. ולפ"ז מסתבר לומר, כשבא מתחילה לגבות בהראשון
לבד, דאינו יכול הנתבע אפילו להשביעו אם אין בידו שטר אחר מאלו, והוא גם כן בכלל
זו באה בפני עצמה ומעידה כו', דאי סבירא ליה להרמב"ם [שם ה"ד] דהנתבע
יכול להשביעו מתחילה, אם כן איך יגבהו הבית דין אפילו בלא טענת הנתבע מאחר שהן
יודעין שכבר גבה בהראשון, והלוה עכ"פ טוען שאינו חייב לו כלום, ואף שכבר נגבה
הראשון ואינו, מ"מ כל שהוא בבית דין אחד והמלוה אחד והלוה אחד, הוה ליה כאילו
הוציאן יחד. ועל זה כתב מור"ם דיש חולקין ואומרים דיכול הלוה להשביעו כו', ומשום
הכי טוב לו שישרוף תחילה הקטן. ועיין פרישה מ"ש עוד מזה. ולא כמ"ש בעיר
שושן [סעיף ב'] דעירבב הדברים כאילו לית פלוגתא בינייהו, וכתב דגם בב"ד אחד
מגבין שניהן מלוה אחד למלוה אחד כשהוציאן זה אחר זה מדינא, אלא שעצה טובה היא
למלוה שיוציאו בזה אחר זה, ע"ש שהאריך [קש"כ]. ואין דבריו ברורין בעיני
וכמ"ש בפרישה ודרישה ע"ש. וגם בעיר שושן בעצמו נראה שחזר מזה, שהרי כתב
בסוף סעיף זה ז"ל, או בב"ד זה ואינן זוכרין ממנו כו'. הרי דהוצרך דוקא
שלא יהיו זוכרין ממנו. וגם אח"כ בסעיף ג' נראה כאילו חזר בו, שהרי כתב שם ז"ל,
י"א שאין שייך לחלק בין לוה אחד כו'. משמע דס"ל שם דפליגי בזה,
ודו"ק:
ז] שלא ישביעהו הלוה. פירוש, שבועת
היסת. ונראה דדוקא הלוה קאמר, אבל כשאין הלוה נותן לב להשביעו אין הבית דין
משביעין אותו גם לסברת היש אומרים הללו. והני מילי כשבא לגבות בהראשון, אבל כשבא
לגבות בהשני באותו ב"ד מאותו הלוה, כבר כתבתי [לעיל סק"ו] דלבעל סברא זו
אין הבית דין מגבין אותו מאחר שהן יודעין שכבר גבה ממנו בראשון, ועיין פרישה:
ח] שלא ישביעהו כו'. אבל כששרפו אין
שייך לומר שישביעוהו אם שרף שטר אחד, דהא אף אם מודה שהיה לו שטר אחר ושרפו יכול
לגבות השני שמוציא עכשיו, מאחר שלא יוכל לבוא לידי גביית ב' השטרות, והוי כאילו לא
היה רק אחד והוא כשר. כ"כ בד"מ [סעיף ב'], לאפוקי ב"י, ע"ש:
ט] זה נשבע ונוטל וזה כו'. פירוש, כל
אחד נשבע שבועה בנקיטת חפץ שחייב לו ונוטל, ואע"פ שהאחד מוציא ממנו בשטר
פסול, מ"מ דינייהו של אלו הב' מלוים כדין חנוני ופועלים שיתבאר לקמן בטור
ובדברי המחבר בסימן צ"א [סעיף א'] דשניהן נשבעין ונוטלין, אע"פ שגם שם
האחד ודאי משקר:
י] ואפילו כתוב נאמנות בשטרות. היינו
טעמא, דכיון דכת אחת מהן פסולה, שטר שחתומין עליו שיש בו נאמנות ג"כ פסול,
אלא שקי"ל שבב' מלוין כל אחד יכול להוציא בשטרו, מ"מ אין הולכין אחר
הנאמנות:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לא סעיף ב
(ב) וישבע לו על השאר בנקיטת חפץ -
כ"כ הרמב"ם והטור. וטעמייהו דה"ל כמודה במקצת, דהיינו המנה שמשלם
על פי השטר האחד דלא תהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים. ואע"ג דאין כפירה
והודאה בשטר מביאה לידי שבועה דאורייתא, וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סימן
פ"ח (סכ"ד) [סעיף כ"ח], הני מילי בשטר שהוא ודאי כשר, משא"כ
זה שאינו ודאי כשר, והוה ליה כתביעה והודאה דעל פה. עכ"ל סמ"ע
[סק"ה]. רצה לומר, כיון דאין כאן שטר כשר בודאי לא הוי שעבוד קרקעות, וכך
הקשה הראב"ד [פכ"ב מעדות ה"ב]. וכן תירץ בכסף משנה [שם]. ואינני
מבין תירוץ זה, דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממה נפשך. ואולי כיונו למ"ש
הב"ח [סעיף ב'] דאינו גובה הקטן רק מבני חרי ולא ממשעבדי, וכמו שכתב בעל
התרומות שער כ"ט ח"ג [סי' ה'] ע"ש הרי"ן מגא"ש. אבל לפע"ד
זה אינו, דודאי גובה ממנה ממה נפשך אפילו ממשעבדי, ובעל התרומות לא מיירי התם אלא
במלוה א' וב' לווין, כדלקמן סעיף ג', מטעם שאם היה כופר לא היה יכול לגבות, אי נמי
בהך דינא דהכא בגדול, אבל בקטן דחייב עכ"פ, משמע בבעל התרומות שם דגובה אפילו
ממשעבדי. וכן בב' מלוין וב' לווין כתב שם דגובה ממשעבדי. אבל לי נראה לתרץ
דהרמב"ם [שם] לא מיירי הכא משעבוד קרקעות, ולא בא אלא לומר דדין זה דומה לדר'
חייא [ב"מ ג' ע"א] וכמודה מקצת, ובמודה מקצת גופיה וכן בדר' חייא גופיה
קשיא למ"ד שעבודא דאורייתא אפילו במלוה על פה, היכא משכחת לה שבועה דאורייתא.
וצריך לתרץ בדלית ליה קרקע, וכמ"ש התוספות בריש בבא מציעא [ד' ע"ב
ד"ה אין] והר"ן ריש פרק שבועת הדיינים [שבועות י"ז ע"ב מדפי
הרי"ף], וכ"כ הרא"ש [שבועות פ"ה סי' ג'] והטור והמחבר באמת
לקמן סוף סימן פ"ח [טור סעיף ל"ח ושו"ע סעיף כ"ח, ע"ש
בסמ"ע סקנ"ג ובש"ך סק"נ]. וכן תפרש דברי הרמב"ם בדלית
ליה קרקע. ונראה פשוט שגם הר"ן [שבועות ל' ע"ב מדפי הרי"ף] שכתב
כאן דנשבע היסת, אינו חולק על הרמב"ם לענין דינא, שהרי לא הביא דברי
הרמב"ם, אלא מיירי בדאית ליה קרקע, ולא כב"י [סעיף ב'] וסמ"ע שכתבו
דחולק. עוד הקשה הכסף משנה שם, דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק', והרמב"ם
כתב בפ"ד מטוען [ה"ד] שכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במודה מקצת, והניח
בצ"ע. ונראה לי דלא קשה מידי, דדוקא במודה פטור מטעם דה"ל הילך,
משא"כ בשאינו מודה על מה שבשטר, וכמו שחילקתי בסימן ע"ה סעיף (ו') ד'
בהגהות עיין שם [סקי"ב]:
(ג) שלא ישביעוהו כו' - אבל כששרפו
אין שייך לומר שישביעוהו וכו' עד לאפוקי בית יוסף, עכ"ל סמ"ע
[סק"ח]. וכן השיג עליו הב"ח [סעיף ב']:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן לא סעיף ב
(ה) וכפר הלוה בשני השטרות. דוקא שכפר
הלוה בשני השטרות, מה שאין כן אם הודה בשטר הקנין לא הוה ליה מחוייב שבועה
דאורייתא, הואיל ולא יכול לכפור במה שמודה לא הוי מודה במקצת, אבל כשכופר בכולן
שייך בו שבועה דאורייתא מדרבי חייא קמייתא, אף על פי שלא היה יכול לכפור. ש"ך
[סק"ב].
(ו) וישבע על השאר. והא דלא הוי שעבוד
קרקעות, כתב הסמ"ע [סק"ה], דלא יכול לגבות ממשעבדי דהא אינו ידוע איזה
כשר. והש"ך [סק"ב] השיגו כיון דודאי אחד מהן אמת, גובה ממשעבדי. ותירץ
הש"ך דאיירי בלית ליה קרקע. ובתומים [סק"ג] תירץ דבתר תקנת הגאונים
דגובה ממטלטלי, לא שייך הא דהוה ליה שעבוד קרקעות, ובסימן פ"ח [ביאורים
סק"י] יבואר אי"ה. ועיין ביאורים סק"ג דאין העדים יכולין להעיד בו
אחר שנשבע, לפוסלו משבועה. אכן אם באו כת אחת מאלו העדים על אדם אחר להעיד בו שהוא
פסול, נאמנים אף להוציאו מחזקת כשרות.
(ז) גובה אותו גם כן. ואפילו בבית דין
אחד יכול לגבות השטרות בזה אחר זה, ולכך כתב הרמב"ם [פכ"ב מעדות
ה"ד] דאין יכול להטיל עליו שבועה. אמנם הרמ"א דפסק דיכול להטיל עליו
שבועה, סבירא ליה דאינו יכול לגבות בזה אחר זה. סמ"ע [סק"ו]. ועיין
ביאורים סק"ד דנסתפקתי אם הוציאן בבית דין זה אחר זה ופסקו הדין על כל אחד
לגבותו, ובשעת גוביינא בא בשניהם ביחד לגבות, אם יכול לגבות.
(ח) שיש לו שני שטרות. ולדעה זו אינו
יכול לגבות שטר שני בבית דין זה רק בבית דין אחר. סמ"ע [סק"ו].
(ט) שני מלוים שהוציאו. ואם מכרו
בכתיבה ומסירה לאחר השטר, הוי כמלוה אחד על לוה אחד. [או"ת אורים
סקי"א].
שולחן ערוך חושן משפט סימן לא סעיף ג
מלוה אחד שהוציאם על שני לווים, אם
הוציאם כאחד {יא} ישבע כל אחד היסת ויפטר. ואי מודה חד מנייהו, {יב} יגבה ממנו ח]
מבני חרי. ואם הוציא י) שטר א', גובה בו, ט] {יג} ואחר כך מוציא השטר השני וגובה
בו.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לא סעיף ג
יא] ישבע כל אחד היסת ויפטר. טעמו,
כיון דהבית דין רואין ביד מלוה אחד ביחד אלו שני השטרות שחד מינייהו פסול, וכל אחד
טוען ברי שאינו חייב, ושטר שהוציאו עליו הוא פסול:
יב] יגבה ממנו מבני חרי. פירוש, ולא
ממשעבדי. והיינו טעמא, כיון דאין תורת שטר עליו, שהרי אם כפר לא היה יכול לגבות
ממנו, אין נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דחיישינן לקנוניא כמ"ש לקמן בסימן
ע"א [סעיף כ"א]:
יג] ואח"כ מוציא השטר השני וגובה
בו. נראה דאפילו להיש אומרים דכתב מור"ם לעיל סעיף ב' בהג"ה, מודה בהא
דאפילו בבית דין אחד יכול לגבות שניהן בזה אחר זה כיון שהן שני לווין, משא"כ
לעיל דמיירי בלוה אחד. ומשום הכי נמי כתב לשון ואח"כ מוציא השטר, דמשמע דהדין
נותן דיעשה כן לכתחילה, וק"ל: