רי"ף מסכת שבועות דף לב
אורך השיעור אודיו הוא דקות
2) מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת המלוה
4) האם מהני נאמנות לגבי היתומים
5) מתו היורשים שהיה להם לישבע שבועת
היורשים
7) כל דבר ששביעית משמטת, משמטת גם
שבועתו
8) הלוהו ותבעו וכפר בו, והגיע השמטה
12) אין עדים שזה שותפו או אריסו
שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יד
(ט) זה שאמרנו בדין זה אין אדם מוריש
שבועה לבניו, אין דנין מדין זה לכל הדומה לו, {מג} אלא הרי הפוגם שטרו ומת,
אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה, הרי בניו נשבעים: שלא פקדנו אבא על ידי אחר ושלא
אמר לנו בפיו ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל שטר זה פרוע, וגובים שאר השטר, בין
מהלוה בין מיורשיו; נה] {מד} וכגון שלא מת הלוה קודם מלוה. נו] וכן הבא ליפרע שלא
בפני בעל דין, {מה} או מהלקוחות, או עד אחד מעיד שהוא פרוע, ומת קודם שנשבע; ובחיי
הלוה, יורשים נשבעים שבועת היורשים, ונוטלים. ואם {מו} שני עדים מעידים שקצתו
פרוע, נשבעים: שלא פקדנו שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים. נז] ודוקא בכי האי
גוונא, דנקיטי שטרא, נשבעים ונוטלים. כו אבל שכיר כז ונגזל שאין להם שטר, (י) {מז}
וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע, ומת, כח {מח} אין היורשים נשבעים ונוטלים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף יד
מג] אלא הרי הפוגם שטרו כו'. הא דפוגם
שטרו ודעד אחד כו' דינייהו נתבאר בטור ובדברי המחבר בסימן פ"ד [טור סעיף א',
ו', ומחבר סעיף א', ה'], והבא ליפרע שלא בפני בעל דין בסימן ק"ו [סעיף א'],
והבא לגבות מלקוחות בסימן ע"א [טור סעיף ל' - ל"א ומחבר] סעיף י"ט
ובסימן קי"ד [טור סעיף י' - י"א ומחבר] סעיף ד'. ושם בכל מקומות הללו
נתבאר דממון דדינים הללו לא היה יכול לגבות המלוה בלא שבועה, (ד)אפילו לא היה טוען
הלוה או באי כחו לישבע (לי) [לו], ואפ"ה מוריש ממון זה לבניו, משום דבגמרא
[שבועות מ"ח ע"ב] אמרו הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל. והיינו דוקא במת
לוה בחיי מלוה, דלא היה יכול המלוה להוציא בראשונה מיד יורשי הלוה כי אם בשבועה,
ובממון כזה דוקא אמרו דאין אדם מוריש, כיון דתחילת השבועה היא שבא להוציא מן
היורשים. משא"כ כל הני דלא באה השבועה בראשונה להוציא מהיורשים, אע"ג
דמת הלוה או הלקוחות אח"כ, ובאו להוציא מיורשיהן, מ"מ כיון דבראשונה לא
באה השבועה על הוצאה מיורשים לא הקילו בה, ואמרינן בהו אדם מוריש כו'. ועיין דרישה
בסימן זה סעיף כ"ט ובסמ"ע סוף סימן פ"ד, שם כתבתי ישוב דלא תיקשי
מה שכתבו הטור והמחבר כאן דבפוגם שטרו ובעד אחד ובלקוחות אדם מוריש שבועה לבניו,
אמה שכתוב בתשובות הרא"ש [כלל ס"ח סי' י"ט] ופסקה המחבר שם בסוף
סימן פ"ד דבפוגם שטרו ובעד אחד ובלקוחות אמרינן ג"כ אין אדם מוריש כו',
ע"ש. ובכלל הדברים הנ"ל הנחתי הקושיא בצ"ע, וגם דחיתי שם דברי העיר
שושן בראיות ברורות ע"פ הגמרא, כמ"ש בסימן זה [סק"ל] ובסימן
פ"ד בישוב קושיא זו, ע"ש:
מד] וכגון שלא מת הלוה כו'. ז"ל
הטור [סעיף כ"ט] דאם מת הלוה בחיי מלוה היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש
שבועה לבניו, וכ"כ בעל התרומות שער י"ד (דין ג') [ח"ב ס"ו].
וקצת קשה דפשיטא הוא. ועיין פרישה [שם] דכתבתי, די"ל דקמל"ן בזה
דאע"ג דכבר נשבע המלוה ללוה בשעה שפגמה ואח"כ מת הלוה בחייו, אפ"ה
אין אדם מוריש כו', ומטעם שכתבתי לעיל בסעיף י"א [סקל"ז] אדברי
מור"ם שכתב שם ג"כ כן:
מה] או מהלקוחות. זה מיירי אפילו הניח
הלוה קרקעות ליורשיו, וכגון שקרקעות שהניח להן אינן במקום הלוה, וניחא ליה לגבות
מקרקעות הלוקח שהן כאן, כל דלא (ש)מת לוה בחיי מלוה. ועיין מה שכתבתי בס"ק מ'
בדין ערב. ועיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ו סי' י"ב דמסיק שם וכתב
ז"ל, אבל בנידון זה, נהי דמכר ראובן הלוה לשמעון בחיי המלוה [ואילו היה בא
המלוה לגבות מהלקוחות היה צריך לישבע], מ"מ עדיין ממון זה עומד לגבות מראובן
בלא שבועה, עכ"ל. ור"ל, כיון שהלוה היה חי בחיי מלוה, והיה גובה ממנו
בלא שבועה, אעפ"י שלא היה לו נכסים כמו שכתוב שם בשאלה, מ"מ כיון שהיה
אפשר שיהיה לו אינו בכלל אמרם אין אדם מוריש שבועה לבניו, דהיינו דאי אפשר לגבות
בלא שבועה. וצ"ע, דזהו סותר למה שכתב הרא"ש שם בדין ג' שהבאתי לעיל
[סק"ל] בכלל הדברים, שכתב שם שהיורש שבא לגבות מלקוחות דלוה שקנה בחיי המלוה
הוי בכלל אין אדם מוריש, וגם שם מיירי דהלוה היה חי בחיי המלוה, וגם סותר למה שכתב
הטור כאן דגובין מלקוחות מטעם דה"ל בכלל הבו דלא לוסיף עלה, דמשמע הא זולת זה
ה"ל בכלל אין אדם מוריש. ואף (דהנ"י) [דהר"ן שבועות ל"ב
ע"א מדפי הרי"ף] כתב סברא זו שם בשמעתין, דכתב ז"ל, דהא אפשר
למיפרע מנכסים בני חורין, גם עליו יש לתמוה, וצ"ע:
מו] שני עדים כו'. פירוש, נגד עד אחד
נשבעין ונוטלים כולו, ונגד שני עדים אם היו מעידין שנפרע כולו לא היה המלוה נאמן
בשבועתו, אבל אם מעידין שנפרע מקצתו, דהמלוה היה נשבע ונוטל המותר שבשטר, גם
היורשין נשבעין על המותר שלא פקדנו ונוטלין:
מז] וכן שבועת היסת שנהפכה כו'.
קמל"ן בזה, דלא תימא דמעשה ב"ד ה"ל כשטר, ועיין פרישה [סעיף ל']:
מח] אין היורשין נשבעין ונוטלין. פירוש,
אפילו מהשוכר ומהגזלן ומהנתבע עצמו. והטעם, דלא הקילו לתקן שהיורשים יוציאו ממון
בשבועה דלא פקדנו שאינה שבועת ברי, כי אם בדנקטו שטר חוב בידם, דהשטר חוב מורה
דעדיין חייב להם, וק"ל:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף יד
(כו) אבל שכיר כו' - אלא הבעה"ב
נשבע נגד יורשי השכיר היסת ונפטר כן הביא הב"ח בשם מהרש"ל והב"ח
השיג עליו דבהר"ן והרמ"ה משמע דהבעל הבית נשבע בנק"ח ואני אומר
דכדברי מהרש"ל כתב בעל המאור וכן משמע כדבריו בהרמב"ם והט"ו ושאר
פוסקים וכמ"ש לעיל סי' פ"ט ס"ק ג' ע"ש:
(כז) ונגזל כו' - ולענין חנוני ופנקסו
ופועלים הנה בפועלים כיון שחייב להם בודאי וספק אם פרע להם לכ"ע נשבעים
היורשים שבועות היורשים ונוטלים וכ"כ הר"ן להדיא בפרק האיש מקדש וכן כתב
הרב המגיד פרק י"ו מהלכות מלוה בשם הרמב"ן וכן עיקר וכמ"ש לעיל סי'
צ"א ס"ק י' לענין חנוני נראה דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ן ובעל המאור
שהבאתי לעיל סי' צ"ב ס"ט וכבר כתבתי שם דהעיקר כבעל המאור דגם חנוני דין
פועלים יש לו וע"ש:
(כח) אין היורשים כו' - ובשבועות היסת
שנהפכה לתובע נשבע הנתבע היסת ונפטר עיין בב"ח וק"ל:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פד סעיף ה
ז (ג) עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע, ח
{יג} לא יפרע אלא בשבועה. במה דברים אמורים, כשעבר זמנו. אבל ט {יד} אם הוא (ד)
תוך זמנו, נפרע שלא בשבועה, ח] י אלא אם כן טען הלוה: ישבע לי. ט] עד אחד מעיד על
שטר שהוא פרוע, ומת המלוה עד שלא נשבע, יא ז) {טו} אין יורשיו גובין אותו; והוא
הדין לפוגם שטרו, ומת עד שלא נשבע.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פד סעיף ה
יג] לא יפרע אלא בשבועה. גם בזה אנן
טענינן ליה שצריך לישבע. ומיירי שאינו כתוב בשטר נאמנות אפילו סתם, דא"כ הוה
נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בריש סימן ע"א [סק"ג] ע"ש. וכל הני
שבועות דרבנן נינהו כעין דאורייתא, דכל שבועות שבתורה נשבעין ונפטרין הן ולא
ליטול, ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות, ועיין פרישה [סעיף ו']:
יד] אם הוא בתוך זמנו כו'. גם בזה כתב
הטור [סעיף ו'], שרבינו האי חולק וס"ל דאפילו בתוך זמנו צריך לישבע,
ע"ש:
טו] אין יורשין גובין אותו כו'. שם
[בתשובת הרא"ש המובאת בציונים אות ו'] סיים בטעמו, משום דאין אדם מוריש לבניו
ממון שלא היה יכול לגבותו כי אם בשבועה. ומהתימה הלא כתב הטור לקמן בסימן
ק"ח סעיף כ"ט וגם המחבר כתב שם [סעיף י"ד] ז"ל, דוקא גבי
שבועה שהיה לו למלוה לישבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מורישה לבניו, אבל שאר
שבועה מוריש לבניו, לפיכך הפוגם שטרו ומת אעפ"י שהוא היה צריך לישבע בניו
נשבעין שלא אמר להם אביהן [שהוא] פרוע יותר ממה שאמר ונוטלין, וכגון שהלוה קיים
[פירוש בחיי המלוה], אבל אם מת לוה בחיי המלוה, היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש
שבועה לבניו. וכן הוא בגמרא בהדיא בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"א
וע"ב] [הבאתי בסמ"ע שם בסימן ק"ח [סק"ל]], ומוכח משם דדוקא
כשמת הלוה בחיי המלוה דאז היתה חלה השבועה על המלוה להוציא מיתמי הלוה, בשבועה כזו
דוקא החמירו שאם אח"כ מת גם המלוה שאינו מוריש ממון כזה שאינו יכול לגבות כי
אם בשבועה לבניו, אבל בפוגם שטרו ומת המלוה בחיי הלוה, אע"ג דאח"כ מת גם
הלוה ובאין יורשי המלוה לגבות מיורשי הלוה, נשבעין ונוטלין, כיון דשבועה הראשונה
שנתחייב אביהן לא היתה כדי לגבות מיתומים כי אם מהלוה עצמו. ולאו דוקא בפוגם שטרו
לחוד הנזכר בגמרא בהדיא אמרו כן, אלא בכל אינך דאתני' שם בהדיא במשנה דריש פרק כל
הנשבעין [שם מ"ה ע"א] כתבו הפוסקים דינו כן כבפוגם שטרו, וילפי לה
מדאמרו שם בגמרא [מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל דאמרו דינא
דאין אדם מוריש שבועה לבניו ביתומים מיתומים, וכמ"ש כל זה בארוכה בסמ"ע
בסימן ק"ח סעיף י"ד [סקמ"ג וסק"ל]. וגם כתבתי שם [סקמ"ה
וסק"ל] תמיהה מזה לשלש תשובות הרא"ש דמנגדין זה לזה, אחת מהן ההיא דעד
אחד הנ"ל, ועוד שתי תשובות בכלל פ"ו סי' ג' וי"ב, ע"ש. ועל
הב"י והמחבר יש לתמוה יותר, שכתב שהדין כן גם בפוגם שטרו, והוא מפורש נגד
הגמרא וכנ"ל. וגם מ"ש רבינו ירוחם נתיב כ"ו ח"ג לחלק בין לא
עמד המלוה בדין עם הלוקחים ונתחייב שבועה, דעל זה אמרו בגמרא דאדם מוריש שבועה
לבניו בכל הנך זולת אם מת הלוה בחיי מלוה, ובין אם עמד בדין ונתחייב שבועה, דאין
אדם מוריש, ולפ"ז י"ל דגם הב"י בכה"ג איירי דעמד בדין ונתחייב
שבועה, וכתבתי שם [סוף סק"ל] דמשמעות הגמרא וגם סתימת דברי הב"י לא משמע
כן, וגם בתשובת הרא"ש הנ"ל בהדיא אינו כן. והארכתי בישובים וסתירות
בסימן ק"ח [סק"ל] ע"ש ודוק:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פד סעיף ה
(ז) עד אחד מעיד כו' לא יפרע אלא
בשבועה כו' - עיין בכסף משנה פרק כ"ד מהלכות אישות [הי"ז] מה שפירש
בדברי הרמב"ם, וכתב דהא דתנן [כתובות פ"ז ע"א] עד אחד מעידה שהיא
פרועה לא תפרע אלא בשבועה, היינו דוקא כשהבעל או הלוה טוען ברי. ואין דבריו נראין
לי, דכיון דקי"ל בטוענו ספק על פי העד צריך שבועה, דכמו ששנים מחייבין ממון
אף בשמא הוא הדין באחד לענין שבועה וכמ"ש הרי"ף [שבועות כ"ח
ע"ב מדפי הרי"ף] והמחבר לעיל סוף סימן ע"ה [סעיף כ"ג],
א"כ הוא הדין הכא. וכן משמע להדיא בתשובת הרשב"א [ח"ג סי' כ"ג]
שהביא הב"י לעיל סימן ע"ב מחודש (כ"ד) [כ"ב] דלהרי"ף הוא
הדין בעד אחד מעידה שהיא פרועה אף בשמא צריך לישבע, וע"ש וכן עיקר:
(ח) לא יפרע אלא בשבועה - גם בזה אנן
טענינן ליה שצריך לישבע [כלומר אף שלא אמר הלוה ישבע לי]. ומיירי שאין כתוב בשטר
נאמנות אפילו סתם, דא"כ הוא נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בריש סימן ע"א
ע"ש, עכ"ל סמ"ע [סקי"ג]. וכבר השגתי על הסמ"ע בזה לעיל
ריש סימן ע"א ס"ק ב' וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד אחד,
ע"ש:
(ט) אם הוא תוך זמנו כו' - גם בזה כתב
הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפילו בתוך זמנו צריך לישבע, ע"ש, עכ"ל
סמ"ע [סקי"ד]. וכבר כתבתי לעיל ס"ק ב', דקשיא לי על דברי הטור אנה
מצא כן בשם רב האי, דאדרבה מדברי בעל התרומות והרב המגיד בשם רב האי משמע
כהרמב"ם והמחבר, וכן נראה עיקר:
(י) אא"כ טען הלוה ישבע לי - כבר
כתבתי לעיל ס"ק ג' דזה לא נהירא, אלא אפילו טוען הלוה ישבע לי אין צריך לישבע
תוך זמנו:
(יא) אין יורשיו גובין אותו - הכל
תפסו על המחבר בזה, וגם על תשובת הרא"ש +כלל ס"ח סוף סי' י"ט+ עצמו
קשה, וכבר האריכו העיר שושן [סעיף ה'] והסמ"ע [סקט"ו] בזה.
והב"ח [סעיף ז'] כתב דתשובת הרא"ש והמחבר מיירי דמת לוה בחיי מלוה.
ודבריו דחוקים. ועוד קשה, א"כ בלא עד ובלא פוגם שטרו נמי אין יורשים גובין.
מ"מ לענין דינא נראה עיקר כמ"ש הב"ח ואין לבדות חילוקים שאינם
נכונים לדינא, ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושיא משנמציא סברות
זרות שאינן אליבא דהלכתא. ואין כאן מקום להאריך בדין זה, ועיין מ"ש לקמן
סימן ק"ח סעיף י"ד כי שם ביתו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יא
בד"א שיורשי המלוה נשבעים
ונוטלים מיורשי הלוה, כשמת מלוה ואחר כך מת לוה. (ח) אבל מת לוה בחיי מלוה ואחר כך
מת המלוה, אין היורשים, יט מה] {לה} בין שהם בנים או אחים או שאר יורשים, נוטלים
כלום אפילו בשבועה, שהרי כבר נתחייב המלוה שבועה ליורשי הלוה, כדין הבא ליפרע
מנכסי יתומים. הגה: מו] {לז} ואפילו נשבע המלוה כבר, לא מהני, אם יש לחוש שנפרע
אחר השבועה (תשובת הרא"ש כלל פ"ו סימן ג'), ואין אדם מוריש לבניו ממון
{לו} שאין יכול לגבותו אלא בשבועה. {לח} ואם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו
חובם, אין מוציאים מידם. מז] וכן אם קדמו יורשי המלוה כ ותפסו, אין מוציאין מידם.
לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים ליפרע מהיתומים, שמת אביהם הלוה תחלה, {לט} אין
קורעין אותו ואין מגבין בו. הגה: ודווקא האפוטרופוס; מח] אבל הבית דין שבא לפניהם
לדין, ובא השטר לידם, מט] ודאי קורעין אותו מאחר שפסקו שלא לגבות בו. כא מיהו אם
לא קרעוהו, ובא אחר כך לבית דין אחר וגבו בו, מה שעשו עשוי (טור סכ"ו בשם
הרמ"ה). ואפילו היה שם ערב, ומת הלוה תחלה, לא יפרעו יורשי המלוה מהערב כב [ה]
ג) נ] {מ} אם הניח הלוה נכסים, שאם יפרעו מהערב, הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי לוה,
כיון שהניח להם אביהם נכסים; כג נא] ואין חלוק בין ערב לקבלן בזה. (נב] ויש אומרים
דאם הערב הוא היורש בעצמו, גובה ממנו) (מהרי"ק שורש צ"א).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף יא
לה] בין שהן בנים או אחים כו'. כתב כן
לאפוקי ממאי דס"ד בגמרא [שבועות מ"ח ע"ב] לומר דדוקא בבנים אמרו כן
אבל אחיו נשבעים, שהוא בכלל אמרם הבו דלא לוסיף עלה. קמל"ן, כיון דגם על אחים
הוא שבועה שלא פקדנו מורישנו, אין חילוק בין אחים לבנים, וכמו שכתבתי לעיל
[סק"ל]:
לז] ואפילו נשבע המלוה כבר לא מהני.
פירוש, שנשבע המלוה בחיי לוה ללוה שלא נפרע, ואח"כ מת לוה בחיי מלוה, דלא היה
יכול המלוה לגבות אותו הממון [שכבר נשבע עליו ללוה] מיורשי (המלוה) [הלוה] בלא
שבועה, מפני שהב"ד היו טוענין עבור יורשי הלוה שמא אחר השבועה פרע לך הלוה,
משום הכי כשמת המלוה אין יורשיו נשבעין ונוטלין מיורשי הלוה, דה"ל ממון שלא
היה יכול אביהן להוציא אלא בשבועה, ואין אדם מוריש כו':
לו] שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה.
פירוש, שבועה שטוענין ב"ד עבור הנתבע אעפ"י שלא טענה בעצמו, כזה שמת לוה
בחיי מלוה. וה"ה מת מלוה בחיי לוה כשמתו יתומים הראשונים דהמלוה, וכמ"ש
בסעיף שלפני זה לדעת יש אומרים הראשונים, ע"ש:
לח] ואם עבר הדיין כו'. משום דיש
פלוגתא בגמרא [שבועות מ"ח ע"א] בזה, ומסיק שם [ע"ב] בגמרא דלכתחילה
אין אדם מוריש, אבל אי כבר גבו בשבועה דשלא פקדנו, מה שגבו גבו. גם אמרו שם הבו
דלא לוסיף עלה. ושדוקא כשהשבועה הראשונה היתה עליו כדי להוציא מיתמי הלוה, אמרינן
דאין אדם מוריש שבועה כהאי לבניו, אבל בשאר ענינים אף שאביהן ג"כ לא היה גובה
כי אם בשבועה, כגון פוגם שטרו וכל כיוצא בו דחשיב הטור והמחבר בסמוך [טור סעיף כ"ט
ומחבר] סעיף י"ד, בהן נשבעין דשלא פקדנו ונוטלין [וכבר כתבתי כל זה בכלל
הדברים [בסק"ל]]. ועיין מה שכתבתי מזה עוד בסמוך סעיף י"ד [סקמ"ג]:
לט] אין קורעין אותו כו'. מהאי טעמא,
שמא יוכל לתופסן ממה שהניח אביהן, או יבוא לב"ד ויגבו אותו בו:
מ] אם הניח הלוה נכסים. פירוש, בין
קרקע [ובאין להוציא מערב, משום דאין יכולין להוציא מהיורשים כיון דמת לוה בחיי
מלוה, משא"כ מערב שסלקא דעתין שהוא בכלל הבו דלא לוסיף] בין מטלטלין, דכיון
דגם בהניח להן מטלטלין מצוה עליהן אפילו מדינא דגמרא לפרוע חוב אביהן וכמו שכתבו
הטור והמחבר ריש סימן ק"ז ע"ש. לאפוקי כשלא הניח להן כלל, אף שהיורשים
יחזרו ויפרעו להערב מחמת החסד שעשה עם אביהן, מ"מ יכולין יתמי המלוה להוציא
מהערב, כיון דמן הדין יתמי הלוה פטורין מהערב, וכ"כ הטור בסימן זה סעיף
ל"א וסעיף ל"ב, ע"ש. וע"ש בטור [סעיף ל"ב] דכתב עוד,
דדוקא בערב דינא הכי, משא"כ בלקוחות, דאף שמת לוה בחיי מלוה יכולין יורשי
המלוה לגבות מלקוחות דלוה כשלא הניח להן נכסי קרקעות אף דהניח להן מטלטלין, משום
דאין הלקוחות יכולין לחזור לטרוף מיורשי הלוה, דעביד אינש דזבין קרקע ליומא, אבל
כשהניח הלוה ליורשיו קרקע, אין המלוה גובה ג"כ מלוקח [בכה"ג דמת לוה
בחיי מלוה], דאז אחריות הלוקח על היתומים, וה"ל כאילו באין מתחילה לגבות מהן.
ומהתימה למה השמיט המחבר להאי דינא. ואפשר דפשוט היה בעיניו זה דדומה לערב, ודוק:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף יא
(יט) בין שהם בנים כו' - ע' בש"ס
בס"פ כל הנשבעין דהיינו משום דלא קי"ל כב"ש דשטר העומד לגבו' כגבוי
דמי וכמ"ש בסוף ספרי תקפו כהן ודברי המרדכי פ' הבא על יבמתו ומהרי"ק
שורש צ"ב צ"ע ועיין בתוס' בכתובות דף פ"א ע"א וע"ל
ר"ס ס"ז ובש"ס ובפוסקים פרק השולח, שוב ראיתי בבדק הבית ר"ס
ס"ז השיג על מהרי"ק ושוב מצאתי בשלטי גבורים פרק המקבל דף קל"ב
ע"א הקשה על מהרי"ק וגם האריך בזה וע"ש עיין בתשוב' ר"ש כהן
ס"ב סי' ל"ו ועיין בתשו' ר"מ אלשקר סי' ל"ג וסי' מ':
(כ) ותפסו אין מוציאין כו' - עיין
בא"ע סי' צ"ו ס"א בהג"ה ועיין בתשו' ן' לב ספר א' כלל
י"ב סי' ס"ט וכלל ב' סי' ק"ז ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ה ריש
ד' קכ"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ע"ג ובתשו' ר"מ אלשקר
סי' ל"ג וסי' מ' ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב /ח"א/ סי' רע"ד:
(כא) מיהו אם לא קרעוהו - והב"ח
פסק דלא כהרמ"ה אלא אין גובין ודבריו אינם מוכרחים ע"ש:
(כב) אם הניח הלוה נכסים - עיין
בסמ"ע סק"מ עד ומהתימה למה השמיט המחבר להאי דינא לק"מ וגם לא ראה
דברי המחבר בב"ה ר"ס ק"א וכאן וגם בב"י בסי' זה כ"כ
בקצרה ודעתו דלקוחות גובים מהמטלטלים מתקנת הגאונים (וע"כ השמיט המחבר גם
בר"ס ק"א מ"ש הטור שם ע"ש וכן משמע ברמב"ם ספי"ג
מה' מלוה ע"ש וגם מדברי הב"ח גופי' בר"ס ק"א נראה כן ע"ש
ודו"ק) ואף שהב"ח כאן בסי' זה חלק ע"ז מדברי ה"ר אפרים שהביא
הרא"ש פ"ק דב"ק דאין ניזק גובה ממטלטלי מ"מ אין דבריו נכונים
דהא הסכמת רוב הפוסקים דמטלטלי האידנא כקרקעי לכל מילי וגם הרא"ש גופיה
והט"ו בס"ס תי"ט כתבו דבדורות הללו שעיקר סמיכה על המטלטלים הם
כקרקע לכל מילי מן הדין בלא תקנה וכן כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ו ח"ג
ומביאו ב"י לעיל סי' ק"ז סט"ז וכ"כ המחבר לקמן סי' תי"ט
ס"ג דלא כר' אפרים וגם נראה דאף ר' אפרים לא פליג אלא בנזקין וכדכתב טעמא דלא
שכיח משא"כ בלקוחות וכן עיקר:
(כג) ואין חילוק כו' - ע' לקמן סי'
קכ"ט סעיף ט"ו:
בית יוסף חושן משפט סימן קח אות יא
(ב) ד"ה ואף על
יא (ב) ואף על פי שלכתחלה דנין וכו'.
זהו מה שכתבתי בסמוך (סכ"ב) שאמרו (שבועות מח:) דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד.
כתב הר"ן בפרק הנשבעין (לב סוע"א) כי היכי דאמרינן אין אדם מוריש שבועה
לבניו הכי נמי אין אדם מוכר שבועה לאחר הילכך מת לוה בחיי מלוה ואחר שמת לוה מכר
מלוה החוב ואחר כך מת מלוה הפסיד לוקח משום דכבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה
ואינו יכול למכרה לאחר אבל אם מכר חובו בחיי לוה אע"פ שאחר כך מת לוה בחיי
מלוה נשבע כעין שבועת היורשים שלא אמר לו מוכר ושלא ידע ששטר זה פרוע שכן דעת
רש"י בפרק הכותב ואם המוכר חי המוכר נשבע [ואם מת גובה לוקח בשבועה כעין
שבועת היורשין] שאין לומר בזה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה דכיון שמכרו אין
עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרעו מגו דאי בעי מחיל
עכ"ל. וכן כתב הרא"ש (שבועות פ"ז סי' יד) בשם הרמב"ן (שם מח:
ד"ה ומסתברא) וסיים בה ואף על גב דאמרינן אדרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה כל
שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל היא והרמב"ם נמי משמע שסובר כן
שכתב בהלכות אישות (פי"ז הי"ז) שאם מתה האשה קודם שנשבעה אין ללוקח
כלום. וכתבו עוד (ר"ן שם, רא"ש שם סי' טו) חשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים
הסכימו הראשונים דאין לו כלום דהיינו דרב ושמואל:
לפיכך יתומים שיש להם שטר חוב וכו'.
בסוף הנשבעין (מח:) אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי
מגבינן ליה אגבויי לא מגבינן ליה דילמא סבירא לן כרב ושמואל ולא קרעינן ליה דהאי
דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד ופירש רש"י האי שטרא דיתמי ומת לוה בחיי מלוה לא
מקרע קרעינן ליה שמא יבואו לפני דיין שידון להם כרבי אלעזר. וכתב הרא"ש
(פ"ז סי' יב - יג) פירוש בית דין או אפוטרופוס שלהן אין מחוייבים לקרעו הואיל
ובתחלה עבדינן כרב ושמואל כל זמן שלא בא לידי דין דודאי אם בא לפני הדיין צריך
לפסוק לכתחלה כרב ושמואל ואם כן מחוייב הוא לקרעו אבל בית דין שהן אביהן של יתומים
(גיטין לז.) או אפוטרופוס מניחין השטר ביד היתומים וכשיגדלו היתומים ויכולים לישבע
שמא יזדמן להם דיין שישביעם ויגבה להם חובו:
וכתב הרמ"ה אפילו אי אתא שטרא
מעיקרא לידא דבי דינא ועביד כרב ושמואל וכו'. משמע דפליג אהרא"ש (שם) שכתב
דודאי אם בא לידי בית דין יש להם לקרעו דאם כן היאך אפשר למיתי לידי דיינא אחרינא
והוא שלם. ומיהו אפשר דאפילו איתיה לדהרא"ש ובדין הוה ליה לדיינא קמא למקרעיה
מיירי בדאתרמי דלא קרעיה אי נמי דאתא לידא דבי דינא שהראוהו לו ולא באו לפניו
לדין:
קדמו יורשי המלוה וכו'. כבר כתבתי
בסמוך (סכ"ב) שכך כתב הר"ן בשם קצת מרבותינו הצרפתים ובשם בעל התרומות
וכתבתי שהר"ן כתב שרבינו האי חולק בדבר: כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ו
סימן ג' שנשאל על ראובן שמכר קרקע לשמעון ובא לוי בעל חוב דראובן לגבות משמעון
ונשבע לו כתקנת חכמים ונשאר הדבר תלוי ועומד והלך שמעון ומכר הקרקע ליהודה ומת לוי
ובא גד בנו לגבות מיהודה וטוען שאביו כבר נשבע לשמעון ויהודה משיב אפשר שפרעו אחר
כך. והשיב דברי יהודה כנים אע"פ שנשבע שמא אחר כך פרעו כי בית דין משביעין
אותו בשעה שמורידין לנכסים הילכך אין אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל: וכתב עוד
שם סימן ד' שנשאל על עסק ראובן שמת ומינה את שמעון אפוטרופוס והאמינו ופטרו משבועה
ומכל דין ודברים והיו לשמעון תביעות על ראובן ואמר לו ראובן בשעת מיתה אני מאמינך
בכל מה שתאמר שיש לך אצלי ואמר שמעון איני רוצה ליטול אלא בשבועה ומת ראובן ואחר
כך מת שמעון קודם שנשבע ונשארו נכסי ראובן ברשות יורשי שמעון (או) [ה]אפוטרופוס
וטוענים יורשי שמעון אבינו אמר לנו שראובן היה חייב לו כך וכך ממון והא דאמרינן
אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא להוציא אבל (להחזיר) [להחזיק] מה שבידם לא.
והשיב הדין עם יורשי שמעון דממון שאדם מוחזק בו וחייב עליו שבועה כדי שלא לשלם אותו
ממון ומת קודם שנשבע עליו היורשים מחזיקים מה שבידם בלא שבועה והביא ראיות לדבר,
ובסוף דבריו כתב וכן בנדון זה היה שמעון מחזיק הפקדון שבידו בשבועה דכך וכך היה
חייב לו במגו דהחזרתיו לך או במגו דלהד"מ הילכך יורשי שמעון נמי כל מה שאביהם
אמר שהיה שלו אצל ראובן יחזיקו מה שבידם בלא שבועה אבל מחרימין בפני היורשין
שיאמרו האמת מה ששמעו מאביהם בחוב זה עכ"ל: וכתב עוד שם סימן שני מלוה שפגם
שטרו ומת נשבעין היורשים שלא פקדנו אבא שהוא פרוע יותר ממה שהודה שקבל וכן אם יש
עדים שפרע הלוה מקצת החוב [או] אם אמרו יורשי הלוה למלוה אשתבע לנו דלאו פרוע הוא
נשבעין יורשי המלוה שלא פקדנו אבא שהוא פרוע יותר ממה שהעדים מעידים עכ"ל:
וכתב עוד שם סימן י"ב יתומים הוציאו שטר חוב על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו
נכסים אלא קרקע שמכר בחיי אביהם לשמעון אין אומרים שאביהם היה מחוייב שבועה לשמעון
הלוקח אם היה רוצה לטרוף הקרקע ממנו ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלא נאמר זה אלא
בממון שאי אפשר לגבותו כלל אלא בשבועה כגון מת לוה בחיי מלוה דאין נפרעין מנכסי
יתומים אלא בשבועה וכן מנה לי ביד אביך ואמר לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל
בנדון זה יכול היה אביהם לגבות שטרו מראובן בלא שבועה אם נמצאו לו נכסים גם עתה
יטלו היורשים אותו קרקע בשבועה שלא פקדנו אבא:
בית יוסף חושן משפט סימן קח אות ח
ד"ה ואם אומר
ח ואם אומר אחד מהיורשים לי צוה שהשטר
פרוע וכו'. בספר התרומות שער י"ד (ח"ז) כתב שכך השיב הראב"י
ז"ל (תשובות חכמי פרובינציא חו"מ סי' כד):
ומ"ש שהוא נאמן במגו שהיה שורפו.
הוא נלמד מעובדא דההיא איתתא דפרק זה בורר (סנהדרין לא.) דאמרינן מגו דאי בעיא
קלתיה:
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה
אומר אפילו אם היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד להם חלקם וכו': כתב בעל התרומות
בשער י"ד ח"ב (סי' ח) איכא מאן דאמר דהיכא דמית מלוה וקא תבעי יתמי ללוה
או ליתמי דיליה דלא מהני נאמנות אלא היכא דכתיב בשטרא שיהא רשות למלוה וליורשיו
לגבות ממנו ומיורשיו בלא שבועה קלה וחמורה בעולם ואפילו שבועת היורשים ואפילו על
ידי גלגול ואי לא כתיב הכי וטעין לוה או יתמי דיליה דפרעיה לאבוהון ואפשר דאיהו
פקיד אמרינן יד בעל השטר על התחתונה (ב"ב קסז.) וכי פטרינהו היכא דטעין פרענא
ליתמי אבל זה שטוען שפרע האב בזה לא פטרו מיהו אי כתיב מהני תנאה ובעיני סברא זו
רחוקה מאד מהדעת כי בודאי אחר שהאמין לבניו הבאים אחריו בלא שום שבועה אע"פ
שלא פטרם בפירוש משבועת היורשין על כל דבר נכנס נאמנותם דשבועת אשתבע לי דלא פריעא
דהיא קילא ליה ולא מחמרינן בה דסמכינן אחזקה דהעמד שטר על חזקתו וכשהאמין לבניו על
כל טענה שטען כנגדם האמינם עכ"ל. וכתב רבינו דין זה לקמן בסמוך (סכ"ד):
ואם יש עדים שאמר המלוה וכו'. משנה
פרק כל הנשבעין (מה.) רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו
שטר זה אינו פרוע נוטלין שלא בשבועה:
ומ"ש בין מיורשיו. כך כתב
הרמב"ם פרק י"ז ממלוה (ה"ב) ופשוט הוא:
ש"ך חושן משפט סימן קח ס"ק
יא
(יא) בנקיטת חפץ - אדסמיך ליה קאי
כשאומר להן הלוה השבעו לי דאל"כ אין צריך לישבע כדמוכח בש"ס פ' כל
הנשבעין ופרק הכותב ובטור ובכל הפוסקים מיהו אם פוגמים השטר או עד אחד מעיד שהוא
פרוע או שבאו ליפרע מנכסים משועבדים צריכין לישבע בכל ענין כ"כ ר"י נ"ט
ח"ב ע"ש ודוק והב"י מביאו בסוף סעיף ח' ועיין בר' ירוחם עצמו ותראה
שכוונתו כמ"ש ועמש"ל ר"ס פ"ד:
שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף י
(ז) מד] מתו היורשים שהיה להם לישבע
שבועת היורשים, {לג} י"א שאין יורשיהם נשבעים ונוטלים. {לד} ויש אומרים שגם
הם נשבעים: שלא פקדנו אבא ולא אבא דאבא, יח ונוטלים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף י
לג] יש אומרים שאין יורשיהן נשבעין
ונוטלין. טעמו כתבתי בפרישה [סעיף כ"א] בשם בעל תרומות [שער י"ד
ח"ב ס"ג], דס"ל דהא דאמרו [שבועות מ"ח ע"א] שאין אדם
מוריש שבועה לבניו, הוא משום דכל ממון דאין אדם זוכה בו כי אם בשבועה, לית ליה
זכות ביה כל זמן שלא נשבע, משום הכי נמי אין היורש מוריש שבועה לבניו אחריו:
לד] ויש אומרים שגם הן כו'. ס"ל
דטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו הוא משום דעל אביהן היה מוטל לישבע שבועת ברי לא
נפרעתי, ואין היורשין יכולין לישבע עליה כנ"ל. משא"כ בזה דיורשין ויורשי
יורשין דכולה שבועת שמא היא, ונשבעין שלא אמר להם מורישן ששטר זה פרוע הוא,
עכ"ל [הטור המובא בציונים אות י"ג]. ושני הטעמים [דשני היש אומרים
הנ"ל] כתב בעל תרומות שם בשער י"ד דין (ג') [ב'], וכתב ג"כ שם
דהנפקא מינה משני הטעמים הוא דין זה דיורשים מן היורשים, ע"ש. ואע"ג
דבזה דיורשים מן היורשים איירי דלא מת הלוה בחיי מלוה, מ"מ אין זה בכלל הבו
דלא לוסיף עלה הנ"ל [ריש סק"ל], כיון דעכ"פ יתמי דיתמי המלוה באין
להוציא מיתמי הלוה ממון שלא היה יכול לגבות אביהן מיתמי הלוה כי אם בשבועה. ולא
אמרו רב ושמואל מת לוה בחיי מלוה, אלא משום דאיירי מיתמי המלוה הראשונים, דבהן אין
שייך [אין מוריש] שבועה עכ"פ כי אם כשמת הלוה בחיי המלוה, ודוק:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף י
(יח) ונוטלים - ומ"מ היכא שיורשי
הלוה יכולים לטעון ליורשי המלוה שנפרעו מאביהן וזה היו יכולים לישבע בברי
ואח"כ מתו אין יורשי היורשים נשבעים ונוטלים ודוק וכן כ' הב"ח ע"ש
וע"ל ס"ט וע' בסמ"ע ס"ק ל"ד וע' ב"ח ודו"ק:
שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יג
במה דברים אמורים שאין היורשים נוטלין
כשמת לוה בחיי מלוה, כשאין נאמנות בשטר. אבל אם יש נאמנות בשטר, אם האמין לוה
למלוה עליו {מב} ועל באי כחו, נשבעים יורשים ונוטלים, שהרי אביהם לא היה צריך
לישבע לא ללוה ולא ליורשים. ואם האמין גם לבני המלוה, נוטלים בלא שבועה
(הרא"ש בתשו' כלל ע"ט ע"א סי' ד' /כלל ע"א ס' ז'/), נד] אף אם
המלוה נתחייב ללוה שבועה על עסק תביעה אחרת.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קח סעיף יג
מב] ועל באי כחו נשבעים יורשים כו'.
בפרישה [סעיף כ"ד] כתבתי, דקמל"ן בזה, דאפילו להמאן דאמרי [בר"ן
כתובות מ"ז ע"א מדפי הרי"ף] דס"ל דאין נאמנות שהאמין הלוה
למלוה עליו ועל יורשיו מהני למלוה להיות פטור בלא שבועה לגבי יורשיו אם מת הלוה
בחיי מלוה, מ"מ הם מודים דאין זה בכלל אין אדם כו', כיון דמן הדין היה נוטל
מהם בלא שבועה, ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף ו
טז] כל דבר ששביעית משמטת, גם כן {יד}
משמטת שבועתו. יז] לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה, שאם היה מודה בו היתה שביעית
משמטתו, משמטת שבועתו. אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם, שאם היה מודה בו לא
היתה שביעית משמטתו, יח] לפי שהם פקדון ולא מלוה, אין שביעית משמטת שבועתו. הגה:
יט] מי שחייב לחבירו {טו} ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת, פטור ג"כ
לשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב לו ממון (מהרי"ק שורש
פ"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ו) וע"ל סימן ע"ג סעיף ז'.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן סז סעיף ו
יד] משמטת שבועתו. ילפינן לה [שבועות
מ"ט ע"א] מדכתיב [דברים ט"ו ב'] וזה דבר השמטה, אפילו דבור השמיטה
משמטת, והיינו שבועה:
טו] ונשבע לשלם לו. ז"ל
הרמב"ן [המובא בציונים אות י"ב], אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם
שביעית, אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו, אבל השמיטה משמטת, דלא נשבע
לשלם לו רק כל זמן שהוא חייב לו, ואילו מחל לו זה חובו אין חיוב שבועה חל עליו,
דזה יאמר הרי הוא כאילו התקבלתי ומתיר את שבועתו שלא על פי חכם, וזה הוא כמחילה
דאפקעתא דמלכא הוא, אבל אם לא הגיע זמן השבועה עד אחר השמיטה, אין השמיטה משמטתו
דה"ל כמלוה לעשר שנים דאינו משמט, עכ"ל. ועיין בעיר שושן [סעיף ו'] שכתב
בדין זה ז"ל, נשבע לשלם אע"ג דהגיע זמן פרעון ההלואה קודם השמיטה כו',
עד שביעית משמטתו כו'. דמלשון אע"ג דכתב, משמע לכאורה דסבירא ליה דמכל שכן אם
הגיע זמן פרעון אחר השמיטה דשמיטה משמטתו ופטור מלשלם, וזה אינו וכמו שנתבאר, וכן
כתב המחבר בסמוך בסעיף (י"ג) [י']. מיהו י"ל דכונתו היא כגון שקבע לו
זמן הפרעון קודם שמיטה, ואח"כ נשבע לו שלא יעכב לו הפרעון מליתנו לו על כל
פנים בזמן פלוני, ואותו זמן הוא אחר שמיטה, דבכהאי גוונא ג"כ השמיטה משמטת,
כיון דקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ובידו לנוגשו מאז מכח הזמן ולומר לא היה דעתי
מעולם להמתין לך עד זמן שנשבעת עליו. ונראה דמזה שכתבתי איירי מור"ם, מדלא
הזכיר דעבר על השבועה ושיתיר לו שבועתו וכמ"ש הרמב"ן, אבל בכהאי גוונא
דזמן השבועה הוא לאחר השמיטה והשמיטה כבר שמטו אתי שפיר, דנראה דבכאי גוונא אין
צריך התרה לשבועתו, דלא נשבע אלא לשלם כשהוא חייב, משא"כ להרמב"ן
הנ"ל דכבר עבר שבועתו קודם שביעית, דצריך התרה לאפקועי מאיסורא ונדרו למפרע,
וק"ל:
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט
הלכה ח
הלוהו ותבעו וכפר בו, והגיע השמטה
והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית
משמטת. +/השגת הראב"ד/ הלוהו ותבעו וכפר בו וכו' עד והודה אחר וכו'.
א"א הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט הא אם עמד בכפירתו אינו
משמט כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט אולי אינו כמו שהוא סובר
דלאו בכפירה תליא מילתא אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר
והודה או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה ב"ד הסמוך לו ואמר מלוה שנעשית
כפרנית ובא לב"ד וחייבוהו, וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט דהיינו מעשה בית
דין אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך אותו והמתין עליו לרגלו משמט שאם הוא כמו
שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה"ז
עומד בכפירתו דוק ותשכח כללו של דבר לא נמסר הגמרא אלא או לבעלי הקבלה או לבעלי
הסברא הנכונה.+
כסף משנה הלכות שמיטה ויובל פרק ט
הלכה ח
הלוהו ותבעו וכפר בו וכו':
כתב הראב"ד הנה הוא סובר טעמא
דחזר והודה וכו'. וי"ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר"ן בפרק הנשבעים לא תקשה
לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר
במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ"י
ה"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה
במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר
שביעית קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא
שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף
הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ"ל:
וכתב הרא"ש בתשובה סוף כלל
פ"ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא
דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את
חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו
משמט וי"ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי
כגבוי עכ"ל. וכן נראה מלשון רבינו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף ז
(כ] הלוהו ותבעו), וכפר ונשבע לו,
והגיעה שמיטה {טז} והוא בכפירתו, ולאחר שעברה שמיטה הודה או באו עדים, אינו משמט.
אבל כפר ונשבע והודה אחר כך, או שבאו עדים קודם סוף שביעית, הרי זה משמטת.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן סז סעיף ז
טז] והוא בכפירתו כו' אינו משמט.
הטעם, דהא בשעת שמיטה כיון שכבר נשבע לא היה למלוה עליו שום חוב, ואחר השמיטה
כשהודה ה"ל כהלואה חדשה, משא"כ כשהודה קודם השמיטה, דהשמיטה הבאה אחר
ההודאה משמטת לאותה הלואה החדשה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צג סעיף א
א אלו {א} נשבעים [א] א) בטענת שמא:
השותפים, והאריסים, א] ואפוטרופסים ב) ב] {ב} שמינו אותם בית דין על היתומים,
והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ג] {ג} או שהושיבה בעלה חנונית, ב {ד} ובן הבית
שהוא נושא ונותן בענייני בעל הבית, כל אחד מאלו נשבע מדבריהם ד] בנקיטת חפץ ג) בטענת
ספק, {ה} שמא גזל חבירו במשא ומתן, או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם. {ו} ואין כל
אחד מאלו נשבע בטענת ספק, ג ד) ה] {ז} עד שיחשוד המשביע אותן בשתי מעין כסף. הגה:
ו] בין בקרן בין בריוח (הגהות מרדכי פ' כל הנשבעין). ז] וכל אלו יכולין להשביע
אימת שירצה, ואינן צריכין להמתין עד שיחלוקו וישביעם לבסוף (הרא"ש פ' אלמנה
ניזונית).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף א
א] נשבעים בטענת שמא. הטעם מפורש בטור
[סעיף ג'] ובדברי המחבר בסמוך משום דמורו התירא לנפשם דבשביל שכר טרחם מותר להן
ליקח מהממון בלא ידיעת הבעלים, ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסמוך [סק"י
וי"ב]:
ב] שמינו אותם ב"ד. לאפוקי
אפוטרופא שמינה האב על בניו לאחר מותו, דאין משביעין אותו שמא ימנע מלהיות
אפוטרופא, אבל כשמינוהו הב"ד חשיבות הוא לו דהב"ד עושין אותו לנאמן ולא
ימנע מלהיות אפוטרופא בשביל השבועה, וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן (בריש) סימן
ר"צ [טור סעיף כ"ב ומחבר סעיף ט"ז]. ועיין בטור [סעיף ב'] בדין זה
שכתב בשם הרמ"ה שגם במינהו אבי יתומים צריך לישבע כשמודה מקצת, והמחבר אזל
לטעמיה דסבירא ליה דבשבועות שמא הללו אין צריך להיות בהן מודה מקצת וכמ"ש
בסמוך ע"ש, ומשום הכי השמיטו(הו) ג"כ כאן:
ג] או שהושיבה בעלה חנונית. עיין
דרישה [סעיף ב'] מה שכתבתי על זה:
ד] ובן הבית שהוא נושא ונותן כו'.
רש"י [שבועות מ"ח ע"ב ד"ה ובן הבית] והטור [סעיף ב'] פירשו
באחד מן האחין שמתעסק בשביל אחיו, והמחבר תפס לשון הרמב"ם [פ"ט משלוחין
ה"ד], ועיין מה שכתבתי בפרישה [שם] על זה:
ה] שמא גזל חבירו כו'. פירוש,
כשיחשדנו התובע לומר שמא עיכבת משלי במשא ובמתן או בחשבון וכיוצא בו, אעפ"י
שטוענו בשמא צריך הוא לישבע שלא עיכב משלו כלום וכדמסיק:
ו] ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת שמא
עד שיחשוד המשביע בשתי מעין כסף. בזה נתישב דלא תיקשי מכאן דאמרינן דאפוטרופוס
שמינו ב"ד נשבע אטענת שמא, אמה שכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן ר"ץ [טור
סעיף ה' ומחבר] סעיף ג' ז"ל, כשימנו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו כו', עד
דהא על טענת ברי משביעין ליה כו'. דמשמע דוקא אטענת ברי, די"ל דשם איירי
דכשאינו חושדו בשתי מעין כסף. ועיין מה שכתבתי עוד שם בפרישה בישובו:
ז] עד שיחשוד כו' בשתי מעין כסף. כן
הוא לשון הגמרא [שבועות מ"ח ע"ב], ופירשוהו רש"י [ד"ה שיש]
והרמ"ה [הובא בטור סעיף ד'] דבעינן נמי הודאה במקצת כעין שבועה דאורייתא [כמו
שכתבו הטור והמחבר בשבועה דאורייתא בסימן פ"ח [סעיף א']], והסכים עמהן כאן
הטור [סעיף ד'] וכמו שכתבתי בפרישה ודרישה. גם שם [בדרישה] הוכחתי שדעת הרא"ש
ג"כ היא כן, וכן כתב ג"כ המחבר בסימן ר"ץ סעיף (ט') [י"ט]
באפוטרופא, וכן נראה שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם כמו שכתבתי בדרישה, ולא
כב"י, ע"ש שהארכתי לבאר סוגיא דגמרא דלא תיקשי ממנה לשלש שיטות שיש בזה:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף א
(א) אלו נשבעים - עיין בתשובת
מהר"א ן' ששון סי' קי"ד:
(ב) ובן הבית - עיין בתשובת ר"ש
כהן ספר ב' סי' ר"א, ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' נ"ג:
(ג) עד שיחשוד אותן בב' מעין כסף -
כתב הסמ"ע [סק"ז] וז"ל, כן הוא לשון הגמרא, ופירשוהו רש"י
והרמ"ה דבעינן נמי הודאה במקצת כעין שבועה דאורייתא וכו', עד גם שם הוכחתי
שדעת הרא"ש ג"כ היא כן וכו', וכן נראה שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם
ודלא כב"י כו', עכ"ל. ולפע"ד נראה עיקר כב"י שדעת הרי"ף
[שבועות ל"ב ע"ב מדפי הרי"ף] והרא"ש [שם פ"ז סי'
י"ז] דאין צריך הודאה, וגם הר"ן כתב סוף הנשבעין [שם] שכן דעת הר"י
הלוי [שם מ"ח ע"ב ד"ה אמר] והרמב"ם פ"ט משלוחין
[ה"ב], וכן כתב בד"מ [סעיף ד'] דעת הרמב"ם, וכן מוכח מפירוש המשנה
להרמב"ם [שבועות פ"ז מ"ח]. גם מה שכתב הסמ"ע לדעת הרמ"ה
ליתא, דבהדיא כתב הטור לקמן סימן ר"ץ סעיף כ"ד בשם הרמ"ה דאין צריך
הודאה. ומעתה גם מה שכתב הב"ח [סעיף ד'] בפירוש דברי הר' ישעיה ליתא, גם בלאו
הכי דבריו רחוקים מאד. והדבר ברור דסבירא ליה להרמ"ה דאין צריך הודאה רק צריך
טענה וכפירת שתי כסף, והר' ישעיה סבירא ליה דסגי בטענה וכפירה כל שהוא, וכך הבין
ב"י [שם] לדעת הר' ישעיה, רק שדחק עצמו בשיטת הגמ' לדעתו, ובביאורי לטור
כתבתי בשם הגאון אמ"ו ז"ל טעמו של הר' ישעיה ע"פ הגמ', ע"ש.
ומעתה גם מה שכתב הסמ"ע שהטור הסכים דבעי הודאה במקצת ליתא, די"ל דלא
כתב שהסברא ראשונה עיקר אלא לאפוקי הר' ישעיה, והא ראיה דלקמן סימן ר"ץ [סעיף
כ"ד כ"ה] הביא ב' הסברות ולא הכריע. רק שעל המחבר קשה, שכתב בכסף משנה
[פ"ט משלוחין ה"ה] שדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו כאן דאין צריך
הודאה, ולקמן סימן ר"ץ סעיף י"ט כתב שצריך הודאה, וצ"ע. עיין
בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קי"ד, ועיין בתשובת מהרשד"ם [חו"מ]
סי' קנ"ט:
שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ סעיף יט
מ] כשמשביעין אפוטרופוס שבועת המשנה,
צריך שיטענוהו בית דין או היתומים, אפילו בטענת שמא, כג {נב} שתי כסף ופרוטה,
ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה. אבל אם לא היתה טענה או כפירה והודאה כשיעור זה,
{נג} אם טוענין אותו טענת ודאי; נשבע היסת ומגלגל עליו שלא עיכב בידו משלו כלום.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן רצ סעיף יט
נב] שתי כסף ופרוטה. כדין שבועת
התורה. ועיין לעיל ריש סימן פ"ח וצ"ג שם נתבארו דינים הללו. וע"ש
[בסימן צ"ג] סוף סעיף א' דכתב המחבר ז"ל, ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת
ספק [וקאי שם גם אאפוטרופוס] עד שיחשוד המשביע אותן בב' מעין כסף. צ"ל דכונתו
היא דהחשד והכפירה יהיו שתי מעין כסף, זולת ההודאה שצריכין שתהיה לפחות פרוטה
וכמ"ש הטור [סעיף כ"ה] והמחבר כאן, ודוק:
נג] אם טוען אותו טענת ודאי כו'.
פירוש, אם יש לו עליו טענת ודאי שתופס משלו והוא כופר, והרי יש מכח זה על
האפוטרופוס שבועת היסת שתיקנו על כופר הכל בטענת ברי, ואז מגלגל עליו ג"כ
שבועת האפוטרופסים זו שהיא בפחות מטענת שתי כסף ופרוטה:
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה
ט
שכיר הבא להשבע אין מחמירין ד עליו
ואין מגלגלין עליו כלל אלא נשבע שלא נטל ויטול, ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן
השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול, אפילו היה
שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה, וכן כל הנשבע ה ונוטל
אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה.
מגיד משנה הלכות שכירות פרק יא הלכה ט
שכיר הבא וכו'. מימרא שם (דף מ"ח
מ"ט) זה לשונה א"ר הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין רב חסדא אמר
לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילים מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ובהלכות
שאע"פ שלא טען טוענין לו ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא דלרב חסדא מקילין
עליו ופותחין לו לומר אינך חייב לישבע על הגלגולין ולר"ה אם לא טען אין
פוחתין לו ושמא ישבע עליהן אע"פ שאינו מחוייב בהן ופסק כרב חסדא ויש שיכות
אחרות ולדברי הכל כוונת רבינו לענין הדין אמת:
אפי' היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב
וכו'. זה פשוט שלא נתנו חכמים שעור ומ"מ דוקא פרוטה אבל פחות מכאן אין נזקקין
לו כמבואר פרק הזהב (דף נ"ה) שאין ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה. ודע
שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעים ונוטלים ודעתו שהם צריכים כפירת שתי כסף
כמבואר פ"ג מהלכות טוען ונטען וא"כ מ"ש כאן הוא או כדעת רבותיו
ז"ל או שהוא מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין והטעם מפני שהשכיר אל שכרו
נושא נפשו ואין ראוי שיפסידנו אם אינו שתי כסף. ומ"מ אם היתה כוונתו ז"ל
לחלק ביניהם היה לו לבאר שם ואולי סמך לו על מ"ש כאן וצ"ע:
כסף משנה הלכות שכירות פרק יא הלכה ט
שכיר הבא לישבע אין מחמירין עליו
וכו'. כתב ה"ה מימרא שם וכו' ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא וכו' ופסק כרב
חסדא. קשה לי על דברי ה"ה היאך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב ועוד דא"כ
למה כתב רבינו גם דברי ר"ה. לפיכך נראה כמ"ש הר"ן בפרק הנשבעין
שרבינו מפרש דרב חסדא הוסיף ואמר דאע"ג דאסור לפתוח לבעלי דינין לומר בשבועתך
תלוי או בכיוצא בזה בשכיר מותר לפתוח לו מיד ולומר לו אל תיגע עצמך וכו' ור"ה
לא מיירי בהכי ואפשר דהכי ס"ל נמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאן
דבעא מאי בינייהו ס"ד דדברי רב חסדא הן הן דברי ר"ה ולהכי בעא מה לי לכל
מגלגלין מה לי לכל מקילין והשיב לו דדין חדש הוא וכמו שכתבתי:
אפילו היה וכו'. וכתב ה"ה זה
פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא"כ מ"ש כאן או הוא כדעת
רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם התירוץ
הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא ידעתי
איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין. ולכך
נ"ל שלא בא רבינו פה למדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא
ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו
בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא שבועה ומ"ש אלא בשבועה דמשמע דבשבועה
מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל
דינו גם את זאת דאז יטול אע"פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו
מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו
מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני
כך אע"פ שגילה דעתו בפ"ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה
ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה"ה בתירוץ הראשון:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פט סעיף ו
יח] שכיר הבא להשבע, אין מחמירין
עליו, {כד} ואין מגלגלים עליו כלל. ולכל הנשבעים אין מקילים עליהם, {כה} חוץ
מהשכיר, שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים: אל תצער עצמך, השבע וטול.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פט סעיף ו
כד] אין מגלגלין עליו כו'. עיין דרישה
[סעיף י' - י"א]:
כה] חוץ מהשכיר שמקילין עליו ופותחין
לו כו'. עיין פרישה [דרישה שם], שם הוכחתי דהרמב"ם [המובא בציונים אות
י"א] והמחבר לימדונו בזה ג' ענינים. חדא, דאף דבעלמא הב"ד מגלגלין מעצמן
אף בלי תביעת התובע, בשכיר אין מגלגלין הב"ד מעצמן עליו. ואח"כ לימדונו
דאף אם התובע מבקש שיגלגלו על השכיר והשכיר שותק, אפ"ה בשכיר מקילין ופותחין
לו הב"ד ואומרים לו שישבע בלי גלגול, דאין מגלגלין על השכיר. ואח"כ
לימדונו כמו שמקילין ופותחין לו בזה לאמר עבורו דאין מגלגלין, כן נמי מקילין
ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול, אף שאסורין לעשות כן לבעל חוב אחר, ועיין דרישה
שכתבתי מילתא בטעמא, ודלא כבית יוסף:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צג סעיף י
כ] טענו: עדיין שותפי אתה ונשאר לי
אצלך כך וכך, וזה אומר: כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, או: לא הייתי שותפך
מעולם, הרי הנתבע יב נשבע היסת שאין לו בידו כלום, ומגלגל עליו יג שלא גזלתני כלום
מעולם, יב) כא] {יח} ואינו מגלגל עליו שלא היה שותפו יד או שכבר חלקו, {יט} מהטעם
שאמרנו.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף י
יח] ואינו מגלגל עליו שלא היה שותפו
כו'. דאין ניחא לשותף בגלגול זה, דשמא יברר עליו שהיה שותפו. עוד יש נפקא מינה
אחרינא בין הני גלגולים, ובפרישה [סעיף ט"ו] כתבתיו, ע"ש:
יט] מטעם שאמרנו. היינו מה שכתב בסוף
סעיף שלפני זה כיון דאף אם יודה שהיה שותפו ולא חלקו, אין לו בידו חיוב ממון ודאי:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף י
(יב) נשבע היסת - והב"ח [סעיף
י"ז] כתב דהטור שלא הזכיר היסת, רצונו לומר כעין דאורייתא, ולא נהירא כלל:
(יג) שלא גזלתני כלום מעולם - ובכלל
זה שיכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שאומר שהיה שותפו:
(יד) או שכבר חלקו - דוקא לשון זה
שחלק או שלא נשתתף אינו יכול לגלגל עליו, אבל יכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום
באותו זמן, שהרי לפי דבריו (שהלה) [שהיה] שותפו מה שהרויח יש לו חלק בו ודוק, ויש
נפקא מינה בין שתי לשונות של שבועות אלו, ועוד יש כמה נ"מ ודוק:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צג סעיף ב
ח] {ח} אף על פי שאין עדים שזה שותפו
או אריסו, אלא הוא מודה בפני עצמו ואומר: שותפו אני, או אריסו או בן ביתו, אבל לא
גזלתי כלום, הרי זה נשבע, (ה) ד {ט} דאין אומרים (א) [ב] מיגו ליפטר מן השבועה).
(טור בשם הרמב"ם והר"י הלוי פ' הנשבעין).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף ב
ח] אף על פי שאין עדים שזה שותפו כו'.
פירוש, אעפ"י שיש להם מיגו דאי בעי אמרי לא היינו שותפים מעולם, ואז לא היה
יכול להשביעו כמו שכתבו הטור והמחבר בסמוך [טור סעיף ט"ו ומחבר] בסעיף ט'
ומטעם שיתבאר שם:
ט] דאין אומרים מיגו להפטר משבועה.
עיין בטור [סעיף ז'] שכתב שרא"ש [שבועות פ"ז סי' ג'] חולק על זה וסבירא
ליה דבכהאי גוונא פטור משבועה מכח מיגו, דאין חילוק בין ממון לשבועה, דשבועה אתיא
לכלל ממון דשמא לא ישבע ונמצא מתחייב ממון. ואע"ג דאכתי הו"ל מיגו
דהעזה, דאילו היה טוען לא נשתתפתי עמך היה צריך להעיז נגדו בדבר שחבירו יודע שמשקר
בו, משא"כ עתה כשטוען לא נשאר לי כלום משלך בידי, דאין חבירו יודע בודאי
שנשאר בידו מה, ומהאי טעמא כתב הרא"ש [שם] והטור הביאו לקמן בריש סימן
(רצ"ז) [רצ"ו] דהשומר חייב לישבע שבועה דאורייתא, ואינו נאמן לומר נגנב
מידי הפקדון במיגו דלא הייתי שומר אע"ג דהפקידו שלא בעדים, משום דהו"ל
מיגו דהעזה, שאני שבועת השותפין דמדין תורה אין צריך לישבע אלא מתקנת חכמים,
משו"ה במיגו כל דהו מוקמינן ליה אדינא דאורייתא דאין צריך לישבע, וכמו שכתבתי
בפרישה בסימן פ"ט סעיף ה' גבי שכיר כשאין עדים ששכרו לדעת הטור שפטור
(משבועה) [בשבועה] בכל ענין מכח מיגו אף על גב דהו"ל מיגו דהעזה ע"ש
[מיהו אין ראיה גמורה משם כמו שכתבתי בפרישה [כאן] ע"ש], וכן כתב הרא"ש
[שם סי' א'] הבאתי לשונו בפרישה, ע"ש ודוק. ומהתימה על מורי ורבי רבי משה
איסרליז ז"ל שכתב לקמן ריש סימן רצ"ו ג"כ דעת הרב רבינו אשר
ז"ל, ויש אומרים דאמרינן מיגו להפטר משבועה אלא שאין זה מיגו טוב [כיון דהוא
בהעזה וכמו שכתב שם בטור [סעיף א']] לכן לא אמרינן ליה, עכ"ל. וכתבו שם משום
דיש בינייהו לדינא, והיינו היכא דאינו חייב שבועה דאורייתא וכמו שכתבתי [שם
סק"ב], וא"כ הו"ל לכותבו ג"כ כאן דברי הרא"ש ללמדנו
דאליביה כיון דאין כאן שבועה דאורייתא פטור משבועה במיגו דלא נשתתפתי עמך. ועיין
לקמן בסימן צ"ו סוף סעיף א' שכתב שם המחבר ז"ל, וכן אם היה מודה שהיה
שותף כו' עד וישבע השותף. וכתבתי שם [סק"ז] דמה שחייבו שבועה בהודה בלא עדים,
היינו להרמב"ם [המובא בציונים אות ה'] דסבירא ליה דלא אמרינן מיגו לאפטורי,
שם לא קשה למה לא כתב מור"ם דעת הרא"ש והטור, די"ל כיון דשם פסק
המחבר דצריך לישבע שבועת שומרין מן התורה, אף שהטור [שם סעיף ו'] לא סבירא ליה
הכי, מ"מ לא רצה לכתוב עליו דאין צריך שבועה, כיון דלפי מאי דפסק המחבר שם
דחייב שבועה דאורייתא אתי שפיר ודוק:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף ב
(ד) דאין אומרים מיגו להפטר משבועה -
עיין בסמ"ע [סק"ט] עד מיהו אין ראיה גמורה משם כו'. ולפע"ד ראיה
גמורה משם, דהא התם בפרק כל הנשבעין כתב הרא"ש לעיל מיניה בסמוך [סי' א'] דלא
דמי לשבועת שומרין דלא אמרינן מיגו כיון דהוי העזה, והשתא ההוא דשכיר נמי הוי מיגו
דהעזה, ויש לומר דשאני שכיר דתקנת חכמים היא ובמיגו כל דהו אוקמינן אדיניה,
עכ"ל. אלמא דפטור מממון במיגו כל דהו כיון דתקנת חכמים היא דחייב ממון על פי
שבועת שכיר, והוא הדין הכא דפטור משבועה כיון דתקנת חכמים היא שחייב שבועה [דהא
כתב הרא"ש דאין חילוק בין ממון לשבועה לענין פטור מכח מיגו], והיינו דכתב
הרא"ש שם [סי' ג'] על דברי הר"י הלוי שפסק שהשותף צריך לישבע והביא ראיה
משבועת שומרין וז"ל, ומה שאמר דבשבועת שומרין איכא [מיגו], הא כבר כתבתי לעיל
דמיגו דהעזה הוי. ולעיל כתב דבתקנת חכמים אמרינן מיגו דהעזה. ודלא כהב"ח
[סעיף ז'] שכתב דלהרא"ש הכא בשותף נמי חייב שבועה מטעם דהוי מיגו דהעזה,
וע"ש ברא"ש מוכח להדיא שלא כדבריו אלא כמו שכתבתי. וגם בטור כאן [סעיף
ז'] ובסימן רצ"ו [סעיף א'] לא משמע כן, וגם ברמזי הרא"ש [שבועות
פ"ז סי' ג'] שחיבר הטור כתב להדיא דהשותף פטור משבועה, ע"ש. שוב ראיתי
בר"ן פרק כל הנשבעין [שם כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף] שכתב ג"כ
דטעמא דשכיר דאע"ג דהוי מיגו דהעזה, מ"מ כיון שהוא מן התקנה סגי במיגו
גרוע, וכתב דגם בשבועת השותפין י"ל כן דהיא מן התקנה, אלא דמסיק דהבו לה דלא
לוסיף עלה, אבל הרא"ש על כרחך סבירא ליה דגם בשבועת שותפין אמרינן מיגו כזה
ולא שייך כאן הבו דלא לוסיף עלה. ועוד נראה לי לתרץ, דדוקא בשומרין או מודה מקצת
כתב הרא"ש דהוי העזה כיון דהוי כפירה, משא"כ בשבועת השותפין אפילו היה
טוען לא נשתתפתי עמך לא הוי כפירה, וחילוק זה מבואר להדיא בתוספות פרק הגוזל עצים
[ב"ק] דף ק"ז סוף ע"א [ד"ה עירוב] דעל מ"ש שם דלא אמרינן
דנאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"ם דהיה מעיז, או מודה מקצת במיגו דכופר הכל,
כתבו וז"ל, וההיא דחזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א] גבי הנהו עיזי
דאכלי חושלי בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו שיכול לומר לקוחין הן בידי,
ובפ"ב דכתובות [ט"ו ע"ב] גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו,
דאפילו טענו הבן שהיתה של אביו אלא שאין לו עדים, מהימן לומר לקחתיה במיגו שיכול
לומר לא היתה של אביך מעולם, אע"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע, לא דמי למידי
דכפירה, דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה, והנהו דהתם לאו מידי דכפירה
נינהו, עכ"ל. רצונם לומר, דדוקא כשחבירו מפקיד אצלו או מלוה שהאמינו מתחילה,
אילו היה טוען בפקדון להד"ם או החזרתי או לקחתי, או בהלואה פרעתי כולו, הוי
העזה דכופר נגדו בממון שהאמינו מתחילה, משא"כ כשלא הפקיד אצלו או הלוה לו,
אפילו היה טוען לקחתי כמו גבי עיזי וכן גבי שדה (שזה) לא הוי העזה, ודוק. וכן
מוכרח לומר דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הנשבעין [שם סי' ה'] גבי דברים העשויים
להשאיל ולהשכיר דנאמן לומר נגנבו ממני במיגו דאי בעי אמר השאלתים לך, וכמו שכתבתי
לקמן סימן שנ"ז [סק"ב], וכן כתב הרא"ש בתשובה [כלל ק"ו סי'
א'] והבאתיו לקמן סימן שנ"ז, ע"ש. וכן מוכרח לומר לדעת מור"ם שכתב
בהג"ה סימן פ"א סעיף כ"ג דנאמן לומר טעיתי במיגו דהחזרתי, והוא
מהמרדכי, ובמרדכי ריש פרק חזקת הבתים [ב"ב סי' תקכ"ד] כתב דאע"ג
דהיה מעיז הוי מיגו כמו שהוכיח ר"י מפרק ב' דכתובות גבי שדה זו של אביך [וכן
מוכח לקמן סימן ק"י בסמ"ע ס"ק ז'], ע"ש ודוק, וכן כתב בפסקי
מהרא"י סי' פ"ד דהוי מיגו בכהאי גוונא, ע"ש, וכן הבאתי לעיל סימן
ע"ה ס"ק (כ"ח) [כ"ג] בשם הריב"ש [סי' שצ"ב] ושאר
אחרונים, ע"ש. ועיין מה שכתבתי בסימן פ"ב בדיני מיגו אות ו', ועיין לקמן
סימן קמ"ו סעיף ב' [ובש"ך סק"א]. עיין בשלטי גבורים פרק שבועת
הדיינים [שבועות] דף (ש"ך) [ש"ד, י"ח ע"ב מדפי הרי"ף אות
א'], ועיין בתוספות פ"ק דמציעא דף ד' (ע"ב) [ע"א ד"ה
וש"מ] ובתשובת מהרי"ט [ח"א] סי' קי"ב דף קל"ח ובתשובת
ר"ש כהן ספר ב' סי' קע"ו, ועיין בתשובת ר"י לבית לוי סי'
(כ"ב) [נ"ט] דף ק"י ובתשובת ר' א' ן' חיים סי' ס"ד דף
ק"ה ריש ע"ד וצ"ע. עיין בתשובת מהרשד"ם [חו"מ] סי'
קצ"ד:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צג סעיף ו
{יג} חלקו השותפים והאריסין, ונתגרשה
האשה, ונפרד מעליו בן הבית, והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהם,
ושתק, והלכו להם ולא תבעם מיד, אינו יכול לחזור ולהשביעם בטענת ספק, אלא מחרים סתם
על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו. טו] אבל אם היתה לו טענת ודאי,
משביעו עליה ומגלגל בה כל מה שירצה. וכן אם לאחר זמן נתחייב לו שבועה, טז] בין של
תורה בין של דבריהם בין של שותפות, מגלגל עליו י ט) שותפות ראשון.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף ו
יג] חלקו השותפים כו' עד והביא לו
השליח כו'. נקט ופרט כל הני לומר, לא מיבעיא שותפין והדומה לו דאית להו חלק במה
שחלקו, בהו איכא למימר כיון שחלקו ושתקו ולא תבעו שבועה זה מזה ודאי מחלי השבועה
אהדדי, אבל בן בית ושליח דממונא דבעל בית הוא ולא שבקינהו בעל הבית למשקל מידי
דנימא מדהניחן למשקל ולא תבע לשבועה אחיל גבייהו, ומהאי טעמא חייב להו הרמ"ה
שבועה אחר שנסתלק וכמו שכתב הטור בשמו [סעיף י"א], קמ"ל המחבר דפטור,
וכן כתב הטור בשם הרמב"ם [פ"ט משלוחין ה"ז] והרא"ש [שבועות
פ"ז סי' י"ז] דכולם נפטרו מהשבועה, ודוק:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צג סעיף ו
(י) שותפות ראשון - דהיינו שלא גזלו
משותפות ראשון:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק א
הלכה יב
כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין
של דבריהם מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה ר מדברים שאם יודה בהן יתחייב ממון, ועד
היכן כח גלגול עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה,
וכבר ביארנו שאין מגלגלין על השכיר.
מגיד משנה הלכות טוען ונטען פרק א
הלכה יב
כל מי שנתחייב שבועה וכו'. בקדושין
(דף כ"ז:) מנין לגלגול שבועה מן התורה וכו' ובפרק כל הנשבעין (דף מ"ח:)
אמרו מהו לגלגל בדרבנן ופשטו שמגלגלין אף בדרבנן. ודע שמפורש הוא פ"ק דקדושין
שמגלגלין בין בטוען התובע טענת ברי בין בטוען שמא בין על הגלגולים בין על עיקר
השבועה ואע"פ שלא נזכר בביאור כאן בדברי רבינו מתוך שסתם לשונו נראה כן וגם
במקומות אחרים מבואר בדבריו:
ועד היכן הוא כח הגלגול וכו'.
פ"ק דקדושין (דף כ"ח) מימרא הובאה בהלכות פ' כל הנשבעין:
וכבר ביארנו שאין מגלגלין וכו'.
פי"א מהל' שכירות:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צד סעיף א
א א] כל מי שנתחייב שבועה בבית דין,
אפילו היסת, {א} יכול בעל דינו (א) לגלגל עליו כל תביעה שיש לו עליו, ב] שאם היה
מודה בו היה מתחייב בו ממון. (ב [א] ג] ויש מי שכתב {ב} דאם בא לו שבועה א)
ע"י הפוכו, שאמר לו הנתבע: השבע וטול, אין מגלגלין עליו) (ת"ה סימן
שכ"ז). ג ואם ד] אפילו היה מודה בו {ג} לא היה מתחייב ממון, אלא שבועה, אינו
יכול לגלגל. {ד} אבל שכיר שנשבע ונוטל, ה] אין מגלגלין עליו. {ה} אפי' לא תבע
התובע לגלגל, ד {ו} בית דין מעצמם מגלגלין.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף א
א] יכול בעל דינו לגלגל עליו. ילפינן
לה מסוטה דכתיב בה [במדבר ה' כ"ב] אמן אמן, ודרשינן [סוטה י"ח ע"א]
מדכתיב ב' פעמים אמן דצריכה לכלול בשבועתה הן שזינתה עם איש זה שקינא לה בעלה ממנו
הן עם איש אחר, הן בעודה ארוסה או אחר שהיתה נשואה, ואעפ"י שבעלה לא חשדה כי
אם עם איש זה, מ"מ התורה ציותה שהב"ד יגלגלו עליה. ואף שהגלגולים הן
שמא, דומיא דסוטה. ודוקא כשיש רגלים לדבר שיש לחוש להגלגולים, דומיא דסוטה דחזינן
בה דבר כיעור ופריצות בפעם זה דיש רגלים לדבר לחוש שעשתה כן גם בפעם אחרת, וכמו
שכתבו הטור והמחבר אחר זה [טור סעיף ח' ומחבר סעיף ב']:
ב] דאם בא לו שבועה ע"י הפוכו
כו'. שם בתרומת הדשן [המובא בציונים אות א'] כתב טעמו משום דתקנתא לתקנתא לא
עבדינן, ועוד טעם אחר ע"ש. והג"ה זו אינה נדפסת בספרים ישנים במקומה, כי
היא קאי אמה שכתוב בריש הסימן מי שנתחייב שבועה כו':
ג] לא היה מתחייב ממון אלא כו'. לשון
הטור [סעיף ב'], כגון שאמר לו נשתתפת עמי ומיחייבת לי שבועה וזה אומר לא נשתתפתי
עמך כו', דאף אם מודה לו שנשתתף עמו אינו חייב לו ממון אלא שבועה. וכבר כתבו
ג"כ הטור והמחבר בסימן שלפני זה [טור סעיף ט"ז ומחבר] בסוף סעיף ט'
ע"ש:
ד] אבל שכיר כו'. הטעם שהקילו בו,
כיון שאל שכר זה הוא נושא את נפשו. וכבר נתבאר דינו בסוף סימן פ"ט בטור
ובדברי המחבר עיין שם. וגם בסימן זה משמע דדוקא אשכיר אין מגלגלים אבל בשאר נשבע
ונוטל מגלגלין. ועיין ד"מ [סעיף ה'] ובפרישה [שם] מה שכתבתי שם:
ה] אפילו לא תבע התובע כו'. מלשון
אפילו מוכח דאיירי לפני זה בתבע התובע, ואפ"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלים.
ועוד מקילין עמו, דאפילו אם השכיר הנתבע שותק, ב"ד מעצמן טוענין לו דאין
מגלגלין אשבועת שכיר, וכן הוכחתי בדרישה סוף סימן פ"ט [סעיף י' - י"א]
גם בסימן זה [סעיף ו'] ע"ש:
ו] ב"ד מעצמן מגלגלין. כבר כתבתי
[סק"א] הטעם דילפינן לה מסוטה. ומגלגלין אשבועה חמורה גם טענה שאינו מחויב
עליה אלא היסת, או שאינו חייב עליה שבועה בפני עצמה כלל, וע"י הגלגול נשבע
עליה בנקיטת חפץ. ואפילו [על] טענות שמא של התובע וכמו שכתב הטור בסימן זה [סעיף
ח'], וגם לעיל בסוף סימן ע"ה [ד"מ סעיף י"ח] נתבאר זה:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף א
(א) כל מי שנתחייב שבועה - עיין
בהריטב"א פ"ק דקדושין [כ"ח ע"א] שהאריך יפה בדיני גלגול
שבועה, ומסקנתו דכל שבועה מגלגלין ואפילו בשמא על שמא, והיינו כדעת הר"ן [שם
י"א ע"א מדפי הרי"ף] ע"ש, חוץ משכיר ומי שנהפכה עליו,
ע"ש:
(ב) ויש מי שכתב כו' - כן כתב בתרומת
הדשן סי' שכ"ז, וטעמו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, דהיפוך שבועה תקנתא היא
וגלגול שבועה בשבועה דרבנן נמי תקנתא היא. ותו נראה, דלמאי דמסקינן בשילהי כל
הנשבעין [שבועות מ"ט ע"א] דלכל מגלגלין חוץ משכיר, ופירש ריב"ן שם
בתוספות [ד"ה לכל] דלאו דוקא דה"ה לכל אינך דנשבעין ונוטלין, ואף
לר"י דפירש שם דדוקא שכיר, נראה קצת דהיפוך שבועה נמי חשיב שלא מן הדין משום
דלפום דינא היה לו לישבע או לפרוע, ע"כ דבריו. ואינו נראה בעיני, דאדרבה הכא
לא הוי תקנתא לתקנתא, דמן הדין היה הנתבע פטור לגמרי אלא דרב נחמן תיקן היסת ותיקן
שיוכל להפוך על שכנגדו ליטול, וא"כ מן הדין לא יוכל ליטול [אפילו] בשבועה,
ולא דמי לשכיר או אפילו לשאר נשבעין ונוטלין לפירוש ריב"ן דתיקנו חכמי המשנה
שיטול בשבועה ושוב אינו יכול לגלגל עליו, משא"כ הכא דאפילו לפי חכמי המשנה
אינו יכול ליטול, אלא דלפי תקנת רב נחמן יוכל ליטול ע"י ההיפוך שבועה, אם כן
יוכל הנתבע לומר כיון דאתה רוצה לישבע ליטול השבע לי ג"כ על הגלגול, ואם אין
אתה רוצה לישבע על הגלגול לא תשבע לי ג"כ ליטול וא"כ אני פטור מהיסת,
וכ"ש לפירוש ר"י דקי"ל כוותיה דעל כל הנשבעין ונוטלין מגלגלין,
ודוק. ומיהו בריטב"א פ"ק דקדושין [שם] משמע כדברי תרומת הדשן, וז"ל
שם, וכל שמהפך שבועה על שכנגדו בין בשבועה דרבנן או בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אין
מגלגלין עליו כלל, אלא נשבע מה שמהפכין עליו בלבד, והכי סברא דרבוותא ז"ל,
מעתה בכל שבועה מגלגלין בין דאורייתא בין דרבנן חוץ משכיר ומי שהפכו עליו שבועה,
וכן דעת מורי נר"ו, עכ"ל. ומ"מ צ"ע לדינא, ובפרט לפי פירוש
ר"י דקי"ל כוותיה, ודוק. ועוד, דמשמע דבחשוד לא קי"ל
כהריטב"א, דנראה דעת כל הפוסקים שיכול (להפוך) [לגלגל], וכ"כ הב"י
להדיא לעיל סימן (פ"ו) [פ"ז] סוף סעיף י"ז [מחודש ה'] בשם
המ"כ, וא"כ גם בשאר היפוך, דהא הריטב"א מדמי להו להדדי, ודוק:
(ג) לא היה מתחייב ממון אלא כו' -
לשון הטור [סעיף ב'], כגון שאמר לו נשתתפת עמי ומתחייבת לי שבועה, וזה אומר לא
נשתתפתי עמך, אין מגלגלין עליו שלא נשתתף עמו, עכ"ל. אלא מגלגל עליו שלא
הרויח כלום באותו זמן שאומר שהיה שותפו, ויש נפקא מיניה בין לשונות אלו של שבועות
וכמו שכתבתי לעיל סימן צ"ג סעיף ט' וי' ס"ק (י' וי"ג) [י"א
וי"ד]:
(ד) ב"ד מעצמם מגלגלין - כגון
שהב"ד יודעין שיש לתובע עליו שבועת גלגול, דאי לאו הכי אסור, דהוי כעורכי
הדיינים. ב"י [סעיף ו'] בשם ר"י ן' מיניר: