רי"ף מסכת שבועות דף לג
אורך השיעור אודיו הוא דקות
2) אין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ודאי
3) טען הנתבע איני רוצה להשבע אלא
הריני משלם הטענה הראשונה
4) אם כשנתחייב שבועה אמר: אשלם ולא
אשבע
5) מי שכפר בכל, ועד אחד מכחישו
8) דין שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה
11) נשים שאינם ראויות ליבדק ע"י
השקאה
12) רק בזמן שהאיש מנוקה מעון מים
בודקין את אשתו
שולחן ערוך חושן משפט סימן צד סעיף א
א א] כל מי שנתחייב שבועה בבית דין,
אפילו היסת, {א} יכול בעל דינו (א) לגלגל עליו כל תביעה שיש לו עליו, ב] שאם היה
מודה בו היה מתחייב בו ממון. (ב [א] ג] ויש מי שכתב {ב} דאם בא לו שבועה א)
ע"י הפוכו, שאמר לו הנתבע: השבע וטול, אין מגלגלין עליו) (ת"ה סימן
שכ"ז). ג ואם ד] אפילו היה מודה בו {ג} לא היה מתחייב ממון, אלא שבועה, אינו
יכול לגלגל. {ד} אבל שכיר שנשבע ונוטל, ה] אין מגלגלין עליו. {ה} אפי' לא תבע
התובע לגלגל, ד {ו} בית דין מעצמם מגלגלין.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף א
א] יכול בעל דינו לגלגל עליו. ילפינן
לה מסוטה דכתיב בה [במדבר ה' כ"ב] אמן אמן, ודרשינן [סוטה י"ח ע"א]
מדכתיב ב' פעמים אמן דצריכה לכלול בשבועתה הן שזינתה עם איש זה שקינא לה בעלה ממנו
הן עם איש אחר, הן בעודה ארוסה או אחר שהיתה נשואה, ואעפ"י שבעלה לא חשדה כי
אם עם איש זה, מ"מ התורה ציותה שהב"ד יגלגלו עליה. ואף שהגלגולים הן
שמא, דומיא דסוטה. ודוקא כשיש רגלים לדבר שיש לחוש להגלגולים, דומיא דסוטה דחזינן
בה דבר כיעור ופריצות בפעם זה דיש רגלים לדבר לחוש שעשתה כן גם בפעם אחרת, וכמו
שכתבו הטור והמחבר אחר זה [טור סעיף ח' ומחבר סעיף ב']:
ב] דאם בא לו שבועה ע"י הפוכו
כו'. שם בתרומת הדשן [המובא בציונים אות א'] כתב טעמו משום דתקנתא לתקנתא לא
עבדינן, ועוד טעם אחר ע"ש. והג"ה זו אינה נדפסת בספרים ישנים במקומה, כי
היא קאי אמה שכתוב בריש הסימן מי שנתחייב שבועה כו':
ג] לא היה מתחייב ממון אלא כו'. לשון
הטור [סעיף ב'], כגון שאמר לו נשתתפת עמי ומיחייבת לי שבועה וזה אומר לא נשתתפתי
עמך כו', דאף אם מודה לו שנשתתף עמו אינו חייב לו ממון אלא שבועה. וכבר כתבו
ג"כ הטור והמחבר בסימן שלפני זה [טור סעיף ט"ז ומחבר] בסוף סעיף ט'
ע"ש:
ד] אבל שכיר כו'. הטעם שהקילו בו,
כיון שאל שכר זה הוא נושא את נפשו. וכבר נתבאר דינו בסוף סימן פ"ט בטור
ובדברי המחבר עיין שם. וגם בסימן זה משמע דדוקא אשכיר אין מגלגלים אבל בשאר נשבע
ונוטל מגלגלין. ועיין ד"מ [סעיף ה'] ובפרישה [שם] מה שכתבתי שם:
ה] אפילו לא תבע התובע כו'. מלשון
אפילו מוכח דאיירי לפני זה בתבע התובע, ואפ"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלים.
ועוד מקילין עמו, דאפילו אם השכיר הנתבע שותק, ב"ד מעצמן טוענין לו דאין
מגלגלין אשבועת שכיר, וכן הוכחתי בדרישה סוף סימן פ"ט [סעיף י' - י"א]
גם בסימן זה [סעיף ו'] ע"ש:
ו] ב"ד מעצמן מגלגלין. כבר כתבתי
[סק"א] הטעם דילפינן לה מסוטה. ומגלגלין אשבועה חמורה גם טענה שאינו מחויב
עליה אלא היסת, או שאינו חייב עליה שבועה בפני עצמה כלל, וע"י הגלגול נשבע
עליה בנקיטת חפץ. ואפילו [על] טענות שמא של התובע וכמו שכתב הטור בסימן זה [סעיף
ח'], וגם לעיל בסוף סימן ע"ה [ד"מ סעיף י"ח] נתבאר זה:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף א
(א) כל מי שנתחייב שבועה - עיין
בהריטב"א פ"ק דקדושין [כ"ח ע"א] שהאריך יפה בדיני גלגול
שבועה, ומסקנתו דכל שבועה מגלגלין ואפילו בשמא על שמא, והיינו כדעת הר"ן [שם
י"א ע"א מדפי הרי"ף] ע"ש, חוץ משכיר ומי שנהפכה עליו,
ע"ש:
(ב) ויש מי שכתב כו' - כן כתב בתרומת
הדשן סי' שכ"ז, וטעמו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, דהיפוך שבועה תקנתא היא
וגלגול שבועה בשבועה דרבנן נמי תקנתא היא. ותו נראה, דלמאי דמסקינן בשילהי כל
הנשבעין [שבועות מ"ט ע"א] דלכל מגלגלין חוץ משכיר, ופירש ריב"ן שם
בתוספות [ד"ה לכל] דלאו דוקא דה"ה לכל אינך דנשבעין ונוטלין, ואף
לר"י דפירש שם דדוקא שכיר, נראה קצת דהיפוך שבועה נמי חשיב שלא מן הדין משום
דלפום דינא היה לו לישבע או לפרוע, ע"כ דבריו. ואינו נראה בעיני, דאדרבה הכא
לא הוי תקנתא לתקנתא, דמן הדין היה הנתבע פטור לגמרי אלא דרב נחמן תיקן היסת ותיקן
שיוכל להפוך על שכנגדו ליטול, וא"כ מן הדין לא יוכל ליטול [אפילו] בשבועה,
ולא דמי לשכיר או אפילו לשאר נשבעין ונוטלין לפירוש ריב"ן דתיקנו חכמי המשנה
שיטול בשבועה ושוב אינו יכול לגלגל עליו, משא"כ הכא דאפילו לפי חכמי המשנה
אינו יכול ליטול, אלא דלפי תקנת רב נחמן יוכל ליטול ע"י ההיפוך שבועה, אם כן
יוכל הנתבע לומר כיון דאתה רוצה לישבע ליטול השבע לי ג"כ על הגלגול, ואם אין
אתה רוצה לישבע על הגלגול לא תשבע לי ג"כ ליטול וא"כ אני פטור מהיסת,
וכ"ש לפירוש ר"י דקי"ל כוותיה דעל כל הנשבעין ונוטלין מגלגלין,
ודוק. ומיהו בריטב"א פ"ק דקדושין [שם] משמע כדברי תרומת הדשן, וז"ל
שם, וכל שמהפך שבועה על שכנגדו בין בשבועה דרבנן או בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אין
מגלגלין עליו כלל, אלא נשבע מה שמהפכין עליו בלבד, והכי סברא דרבוותא ז"ל,
מעתה בכל שבועה מגלגלין בין דאורייתא בין דרבנן חוץ משכיר ומי שהפכו עליו שבועה,
וכן דעת מורי נר"ו, עכ"ל. ומ"מ צ"ע לדינא, ובפרט לפי פירוש
ר"י דקי"ל כוותיה, ודוק. ועוד, דמשמע דבחשוד לא קי"ל כהריטב"א,
דנראה דעת כל הפוסקים שיכול (להפוך) [לגלגל], וכ"כ הב"י להדיא לעיל סימן
(פ"ו) [פ"ז] סוף סעיף י"ז [מחודש ה'] בשם המ"כ, וא"כ גם
בשאר היפוך, דהא הריטב"א מדמי להו להדדי, ודוק:
(ג) לא היה מתחייב ממון אלא כו' -
לשון הטור [סעיף ב'], כגון שאמר לו נשתתפת עמי ומתחייבת לי שבועה, וזה אומר לא
נשתתפתי עמך, אין מגלגלין עליו שלא נשתתף עמו, עכ"ל. אלא מגלגל עליו שלא
הרויח כלום באותו זמן שאומר שהיה שותפו, ויש נפקא מיניה בין לשונות אלו של שבועות
וכמו שכתבתי לעיל סימן צ"ג סעיף ט' וי' ס"ק (י' וי"ג) [י"א
וי"ד]:
(ד) ב"ד מעצמם מגלגלין - כגון
שהב"ד יודעין שיש לתובע עליו שבועת גלגול, דאי לאו הכי אסור, דהוי כעורכי
הדיינים. ב"י [סעיף ו'] בשם ר"י ן' מיניר:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צד סעיף ב
אין מגלגלין ה {ז} אלא (ב) כשהנתבע ב)
טוען ודאי ונתחייב שבועה, ו [ב] {ח} אבל אם טוען טענת ספק ונתחייב שבועה, אין
מגלגלין עליו. ו] אבל על טענת ספק של התובע, מגלגלין, ז ז] {ט} ובלבד שיהיו רגלים
לדבר, ח] כמו בשבועת השותפים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף ב
ז] אלא כשהנתבע טוען ודאי כו'.
כ"כ ג"כ הטור [סעיף ז'], ור"ל אטענה שרוצה לגלגל עליו טוען הנתבע
ודאי שלא נתחייב בה, דומיא דסוטה הנ"ל [סק"א]. ומה שכתבו ונתחייב שבועה,
ר"ל נתחייב שבועה ממקום אחר, מגלגלים על אותה שבועה טענה זו אף דמן הדין לא
היה מתחייב עליה שבועה, כגון שבועת השותפין אחר חלוקה וכנ"ל [סימן צ"ג
סעיף ו']. וזהו שמסיק המחבר וכתב אבל על טענת ספק של התובע כו', ור"ל
שמגלגלים על השבועה שנתחייב ממקום אחר כשיש רגלים לאותה טענת ספק שרוצה לגלגל,
כשותפות דמורי התירא כנ"ל [סימן צ"ג סמ"ע סק"א]. אבל אין לפרש
דמה שכתבו הטור והמחבר כשהנתבע טוען ודאי כו', קאי הכל אעיקר השבועה, וקאמר דאעיקר
השבועה הנתבע טוען ודאי ונתחייב עליה שבועה אז דוקא מגלגלין, דא"כ גם מה
שמסיק וכתב ז"ל אבל על טענת ספק של התובע, ג"כ קאי אעיקר השבועה, ועלה
מסיק וכתב ובלבד שיהא רגלים לאותו עיקר שבועה, וקשה מאי איריא כשבא לגלגל עליה
דצריך שיהא רגלים לעיקר השבועה, הלא בלא גלגול נמי אין משביעין אטענת שמא של התובע
אלא כשיש רגלים לדבר, ככל הני שכתבו הטור והמחבר בריש סימן צ"ג, וק"ל:
ח] אבל אם טוען טענת ספק כו'. כאן
ובסוף סימן זה [סעיף ז'] סתם המחבר, ולעיל סימן ע"ה סעיף ט"ו כתב המחבר
דעת י"א דמגלגלין כה"ג ודנינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ועיין
דרישה [סעיף י"ז] מה שכתבתי בזה:
ט] ובלבד שיהיה רגלים לדבר. פירוש,
לטענה שבא לגלגל יהיה רגלים לדבר שיש לחושדו בה, כמו בשותפים דמורי התירא לנפשיה
וכמו שכתבתי לפני זה [סק"ז]:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן
צד סעיף ב
(ה) אלא כשהנתבע טוען ודאי כו' - כתב
הסמ"ע [סק"ז] וז"ל, כ"כ ג"כ הטור, ור"ל אטענה שרוצה
לגלגל עליו טוען הנתבע ודאי שלא נתחייב בה כו', עכ"ל. והב"ח [סעיף ז']
חלק עליו ופירש דקאי אעיקר שבועה, וכתב שכן מבואר בתוספות [ב"מ צ"ז
ע"א ד"ה ביום] ואשר"י פרק השואל [שם פ"ח סי' ט'] כו'. ודבריו
תמוהין, דאדרבה בתוספות ואשר"י מבואר שם להדיא כהסמ"ע, ע"ש. גם אי
אפשר לפרש טוען טענת ספק אעיקר שבועה, דא"כ לא נתחייב מתחילה שבועה כלל אלא
ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אלא אם תאמר דמשכחת לה השתא לבתר
דתיקן רב נחמן היסת באומר איני יודע אם הלויתני דאין מגלגלין דדומיא דסוטה בעינן,
וזה אינו במשמע בדברי הטור והמחבר כלל. וגם התוספות והרא"ש קאי שם להדיא
אמתניתין, ע"ש. וגם לענין דינא, בטוען איני יודע אם הלויתני דחייב שבועת היסת
צ"ע, דנראה דיכול לגלגל אחר כך על עיקר השבועה דאיני יודע אפילו למ"ד
דטענת הנתבע על הגלגול איני יודע אין יכול לגלגל, דיש לומר דשאני התם דדומיא דסוטה
בעינן דהיינו שמגלגלין עליה שתוכל לישבע, ולא שנגלגל עליה באופן שלא תוכל לישבע,
וא"כ בטוען על הגלגול איני יודע אין מגלגלין דהא אין נשבעין שבועת התורה באיני
יודע. ועוד, דאם נגלגל עליו א"כ ה"ל חייב, דהא אין נשבעין שבועת התורה
באיני יודע, וכולי האי לא החמירו לומר בגלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכן
משמע באשר"י שם, משא"כ הכא דיש לומר דנגלגל עליו שישבע. ובעל כרחך צריך
לומר כן לדעת הטור והמחבר וכמו שכתבתי בסימן ע"ב ס"ק (ל"ח)
[מ"ז] ולקמן בסוף הסימן [סקי"ג] ע"ש, ודוק:
(ו) אבל אם טוען הנתבע טענת ספק על
הגלגול כו' - וכדפירש בסמ"ע ס"ק ז'. וראיה לדבריו ממקור דין זה, הוא
מתוספות והרא"ש פרק השואל [הנ"ל סק"ה], ושם מבואר להדיא כן. ותימה,
דהתוספות והרא"ש הוכיחו שם כן לתרץ הא דתנן המשאיל אומר שאולה מתה והשוכר
אומר איני יודע פטור אם לא שיש עסק שבועה ביניהן כגון שלש פרות ומודה לו באחת,
והקשו התוס' והרא"ש שם [סי' ח'] דהא בלאו הכי צריך לישבע שמתה כדרכה וצריך
לישבע על ידי גלגול שהשכורה מתה, ותירצו דאין מגלגלין באיני יודע, ולקמן סוף סימן
שד"ם כתב המחבר גבי פרות דמגלגלין באיני יודע, וצ"ע. ועיין מה שכתבתי
בסימן ע"ב ס"ק (ל"ח) [מ"ז]:
(ז) ובלבד שיהא רגלים לדבר כו' - גם
כאן תימה, דהתוספות והרא"ש [סי' י'] הוכיחו שם כן ממאי דתנן המשאיל אומר איני
יודע והשואל אומר שכורה מתה, פטור אפילו משבועה, וכן בזה אומר איני יודע וזה אומר
איני יודע יחלוקו או המע"ה לרבנן, ואמאי ישבע ע"י גלגול, ותירצו דאין
נשבעין על טענת ספק של תובע אם לא שיש רגלים לדבר, ולקמן סוף סימן שד"ם כתב
המחבר דגם בזה מגלגלין, וצ"ע:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צד סעיף ג
ט] ח (ג) מי שנתחייב שבועה, והתחיל
התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם, וראה הנתבע כך ואמר: איני רוצה להשבע
אלא הריני משלם הטענה הראשונה שנתחייבתי על כפירתה שבועה, אין שומעין לו, אלא
אומרים לנתבע: או תן לו כל מה שגלגל עליו ט ג) י] מהטענות הודאיות, או השבע. (יא]
ואפילו רוצה ליתן לו דמי הגלגולים, י והתובע רוצה הדברים עצמן שתובע) (נ"י פ'
המפקיד). {י} אבל אם טען עליו ד) התובע טענת ספק, ורצה הלה לשלם עיקר תביעתו, אינו
חייב על הגלגולין לשלם.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף ג
י] אבל אם טען עליו התובע טענת ספק
כו'. פירוש, הגלגול עצמו הוא טענת ספק, וכ"כ בהמ"מ [פ"א מטוען
הי"ג]. ומה שכתב המחבר בסעיף שלפני זה שמגלגלין על טענת ספק של התובע, היינו
כשאין הנתבע רוצה לשלם עיקר התביעה דאז צריך לישבע אשניהן. וכשטוען עליו טענות
ודאיות, אף אם רוצה לשלם לו עיקר השבועה אינו נפטר מהגלגולים, אם לא שירצה לשלם
עיקר השבועה ולישבע אגלגולים דאז ודאי שומעין לו, וק"ו הוא ממאי דכתב בסמוך
[סעיף ו'] דיכול לומר אשבע אגלגולין ואתה תשבע אעיקר שבועה ותיטול, או איפכא, וק"ל:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן צד סעיף ג
(ח) מי שנתחייב שבועה - אפילו היסת
כו', כן הוא ברמב"ם +פ"א מטוען הי"ג+. ואין להקשות, א"כ איך
כתב מהטענות הודאיות, הא בטענות ודאי בלאו הכי יכול להשביעו היסת אפילו בלא גלגול.
י"ל דמשכחת לה כגון שפטרו משבועה וכדלעיל סימן ע"א סעיף ה', ועיין מה
שכתבתי שם [סקי"ד], א"נ כגון פרוזבול היה לי ואבד לעיל סימן ס"ז
סעיף ל"ג, או כגון ריבית שטוען בהיתר לקחתי לעיל סימן פ"ב ס"ק
(ל"ג) [ל"ד] בסמ"ע ע"ש וביו"ד סוף סימן קס"ט [סעיף
כ"ה], וכן כל כה"ג. ובספר לחם משנה [שם] תירץ דמיירי שקיבל עליו
בב"ד לישבע עיקר שבועה ולא להפך כדלעיל סימן (כ"א) [כ"ב סעיף ג']:
(ט) מהטענת הודאיות - משמע שאם גלגל
עליו טענת ספק ורצה לשלם עיקר תביעתו אינו חייב על הגלגולים לשלם, וכן כתב הרב
המגיד ולח"מ וכן מסיק המחבר:
(י) והתובע רוצה הדברים עצמן שתובע
עליהן הגלגול - משום שחושש שמא עיניו נתן בהן צריך ליתן לו אותן הדברים עצמן או
לישבע עליהן, כן הוא בנ"י שם +ב"מ י"ט ע"א מדפי הרי"ף+
ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן צד סעיף ד
יב] אם כשנתחייב שבועה אמר: אשלם ולא
אשבע, ואחר שאמר כן תבעו דברים אחרים, אינם בגלגול, כיון שכבר הודה לפרוע קודם
שידע שרוצה לגלגל עליו דברים אחרים.
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן
משפט סימן צד סעיף ד
[יב] אם כשנתחייב כו'. ר"ל
אע"ג דבירושלמי סוף שבועות הנ"ל אמרי' חד בר נש אזל למידן קמי ר' זירא
וחייבו שבועה על תרין דינרין א"ל לאו תרין דינרין אני חייב לך הא פריעין לך
וא"ל ומילת פלן ופלן א"ר זירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אשתבע ליה כל
דמגלגל עלך התם שתבעו תחלה ומלת פלן ופלן וכ' מ' שם שא"ל לאו תרין דינרין כו'
מ' שתבעו עוד דברים אחרים:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף כט
ק] מי שכפר בכל, ועד אחד מכחישו,
ונשבע להכחיש העד, ואחר כך הביא התובע עד אחר, מצטרף עם הראשון ומשלם לו זה, אף על
פי שנשבע עליו, עג {פט} ונעשה עוד חשוד על פי שנים עדים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף כט
פט] ונעשה עוד חשוד על פי שני עדים.
עיין פרישה [סעיף מ"ד] שכתבתי דע"י שני עדים נפסל מיד, משא"כ כשאין
כאן אלא עד אחד ובעל דינו שנשבע לו דאינו נפסל מחמתם ממילא מיד אחר שבועתו, דהא עד
הנה נוגע בדבר הוה, אלא אחר שכבר נשבע ונפטר ממנו יכול לצרף עצמו עם העד ולבוא
לב"ד מחדש ולהעיד עליו שנשבע לשקר ונפסל על ידו, וכמו שכתבו הטור בסוף סימן
ל"ד [סעיף ל"ח] והמחבר שם סעיף כ"ו, ולא כב"י [שם וכאן] שכתב
על זה דדברי הטור סותרין זה את זה ע"ש:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף כט
(עג) ונעשה עוד חשוד כו' - כתב
בסמ"ע [סקפ"ט] דע"י שני עדים נעשה חשוד מיד, משא"כ כשאין כאן
אלא עד אחד ובעל דינו כו'. וכ"כ בספר אגודת אזוב דף פ"ב ע"ד, ועיין
מה שכתבתי לעיל סימן ל"ד סעיף כ"ז [סקל"ב] בשם מהרש"ל. ועיין
בתשובת מהרשד"ם [חו"מ] סי' קצ"ה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף ל
אף על פי שנשבע הנתבע ונפטר על פי בית
דין, אם תפס התובע אחר כך משלו קא] בלא עדים, וטוען שתופס על אותה תביעה שנשבע לו
עליה, שלא נשבע לו באמת, {צ} הדין עם התופס, ונאמן במגו שלא תפסתי משלך כלום,
ונשבע היסת, ונפטר. קב] ואין צריך לומר שאם הביא התובע עדים אחר שנשבע, בין שבועה
דאורייתא בין שבועת היסת, שמוציאין מידו ונותנין לזה, ונעשה חשוד על פי העדים.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף ל
צ] הדין עם התופס. והא דכתיב [שמות
כ"ב י'] ולקח בעליו, השבועה, ולא ישלם [ב"ק ק"ו ע"א], היינו
דאין ב"ד מוציאין לו מאז ממון ממנו, אבל כשהוציא זה מעצמו בלא עדים ויש לו
מיגו, או כשיביא אח"כ עדים, על זה לא נאמר:
שולחן ערוך חושן משפט סימן רצא סעיף א
א] א שומר חנם {א} פטור בשבועה מגניבה
ואבידה, [א] א) ב (א) ואינו חייב לשלם ג {ב} כי אם ב] בפשיעה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן רצא סעיף א
א] פטור בשבועה מגניבה ואבידה כו'.
דבפרשת משפטים [שמות כ"ב ו'] בדיני שומרים פרשה ראשונה מיירי בשומר חנם וכתיב
בה וגונב מבית האיש, פירוש שהשומר טוען כן, וכתיב בתריה [שם שם ז'] ונקרב בעל הבית
אל האלקים, ודרשו בו [ב"ק ס"ג ע"ב] לשבועה, שישביעהו על טענתו:
ב] כי אם בפשיעה כו'. ואם נגנבה או
נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן רצא סעיף א
(א) ש"ח כו' - עיין בתשובת
מבי"ט ח"ב /ח"א/ סי' רמ"א ובתשובת מהר"ן ששון סי'
ע"ז ע"ח ע"ט ובמהרי"ט סימן ק"ה דף קכ"ה ע"ב
וד':
(ב) ואינו חייב לשלם כו' - בש"ס
ריש ב"ק משמע להדיא דארבע שומרין חייבין לשל' מעידיו' כמזיקין וכ"פ
הרי"ף והרא"ש והנ"י שם וכ"פ מהרש"ל שם סי' ו' וע"ש
וכן הוא הדין לקמן סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב ועמ"ש לקמן סי'
ת"ך ס"ג, הג"ה ובעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון במקום שהוצרך
לגבות ממנו גובה החצי מעידיות וחצי מבינונית כ"כ בש"ג בשם ריא"ז
פ"ק דב"ק:
(ג) כ"א בפשיעה כו' - ואם נגנבה
או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב עכ"ל סמ"ע ואפי' נאנס כדלקמן
ס"ו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן שמ סעיף א
השואל מחבירו א] בהמה או מטלטלים
ונאנסו בידו, ב] כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב. הגה: א ג] {א} ודוקא שאירע האונס
מכח השואל; אבל אם אירע האונס מכח המשאיל, פטור. ב ד] ולכן מי שיש לו משכון אצל
עובד כוכבים, והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות, ונשרף המשכון, פטור השואל, ג [א]
דהא א) בלאו הכי היה נשרף מכח המשאיל (מרדכי פרק השואל). ה] {ב} ואין צריך לומר
שחייב בגניבה ואבידה. אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה, לא מבעיא אם
הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור, {ג} אלא אפילו [ב] מתה (א) ב) מחמת מלאכה, פטור;
והוא שלא ישנה ו] לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה; שאם שינה ועשה בה
מלאכה אחרת חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה, ג) ז] {ד} אפילו היא קלה ממנה, תלינן דמחמת
אותה מלאכה ששינה מתה. ח] {ה} ואפילו באותה מלאכה עצמה אפשר לשנות, כגון ששאלה
לחרוש, וחרש בה ביום ובלילה שלא כדרך כל הארץ.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן שמ סעיף א
א] ודוקא שאירע אונס מחמת השואל כו'.
עיין בעיר שושן שכתב ז"ל, אבל אם אירע שלא מחמת השואל כגון השואל בית מחבירו
ונשרף באונס, אינו חייב לשלמו, עכ"ל. ולא דק, דבכה"ג בלאו הכי פטור משום
דאין דין שומרים בעבדים וקרקעות וכמ"ש בעיר שושן בעצמו בסימן ש"א סעיף
א':
ב] ואין צריך לומר שחייב בגניבה
ואבידה. עיין פרישה [סעיף א'] שם כתבתי לשון הגמרא דפרק השואל [ב"מ צ"ה
ע"א] דהוצרך לומר חייב שואל בגניבה ואבידה מק"ו דשומר שכר, אבל לא נלמוד
מדחייב רחמנא לשואל בשבורה ומתה, דהוה אמינא דוקא שבורה ומתה דאי אפשר לבעלים
להחזירה ולהביאה, משא"כ בגניבה ואבידה דהוה אמינא דהבעלים יטרחו להדר אחר
הגנב ולהדרה לרשותן, קמ"ל. ומשו"ה הוצרכו הטור [סעיף א'] והמחבר לכתוב,
ואין צריך לומר, ולא סמכו אפשיטותו דכ"ש הוא מחיוב אונסין:
ג] אלא אפילו מתה כו'. דכיון דלא שינה
בה וברשות בעלים עבד בה מלאכה, הבעלים הפסידו לנפשם, דלא היה להם להשאיל פרה
למלאכה שאינה יכולה לעמוד בה:
ד] אפילו היא קלה. עיין לעיל סימן
ש"ח [בטור סעיף ד'] ושי"א [שם סעיף ד'] דמסקנת הרא"ש והטור היא
דמותר לשנות הבהמה למלאכה אחרת שאינה כבידה ממנה וכ"ש לקלה ממנה. ואין לומר
דבשואל דכל הנאה דידיה החמירו, דאין טעם לדבר, כיון דעל כל פנים מחמת מלאכה מתה
ובמתה מחמת מלאכה פטריה רחמנא לשואל, ומאי שנא זה מהא דכתבו הטור והמחבר בסימן שמ"ב
[טור סעיף ב' ומחבר סעיף א'] בשואל שהשאיל לאחרים ונפסד מחמת מלאכה, דכשיש להשואל
ראיה שלא שינה בה השני מאשר השאיל והרשה לו עליה דפטור השואל. לכן נראה דלא קאמר
כאן דלא ישנה אפילו לקלה ממנה, אלא קאמר שאם שינה אפילו דבר קל אזי תלינן דמחמת
השינוי מתה, ומיירי דוקא באם יש לפנינו איזה ענין שנוכל לתלות בו ולומר שמחמת
השינוי מתה, וכעין שכתבו הטור (והמחבר) [והג"ה] בריש סימן ש"ט סעיף ב'
בהשוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר, דאמרינן אם אויר המקום משונה
תלינן בו המיתה, וגם בסימן רצ"א [סעיף ו'] בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס
דחייב בו השומר חנם אם יש צד לפנינו לתלות האונס בהפשיעה אפילו בצד רחוק וכמו
שכתבתי שם [סק"י], ודוק:
ה] ואפילו באותה מלאכה עצמה אפשר
לשנות. פירוש, מיקרי שינוי להתחייב בה:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן שמ סעיף א
(א) ודוקא שאירע אונס מחמת השואל - ע'
בסמ"ע סק"א במה שהשיג על הע"ש שכ' לאפוקי השואל בית מחבירו ונשרף
כו' משום דבכה"ג בלא"ה פטור דאין דין שומרין בקרקעות יפה השיג עליו ועוד
יש להשיג עליו דשאל בית האונס הוי מכח השואל כיון דברשותו הוא ודוק:
(ב) ולכן מי שיש לו כו' - ועוד איתא
מרדכי שם טעם אחר דלא נקנה לו המשכון כיון שלא משכנו /משכו/ ומביאו הסמ"ע
לעיל סוף סי' ע"ב סעיף קטן קכ"ז וע"ש:
(ג) דהא בלא"ה נשרף מכח המשאיל
כו' - כדלעיל סימן ע"ב סעיף מ"ד:
שולחן ערוך חושן משפט סימן שג סעיף ב
ג] שומר שכר חייב בגניבה ואבידה.
וי"א ד] שאפילו שמר כראוי {ב} ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה, שאי אפשר
לגנבם משם אם לא ע"י מחילות, [א] או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו, או קפץ
עליו חולי ולא יכול לשומרה ד וכל כיוצא בזה, חייב. (א) ואפילו הקיפו חומה של ברזל.
ג) {ג} ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל, חייב בגניבה ואבידה, [ב] אלא אם
כן היה שם ולא היה יכול להציל.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן שג סעיף ב
ב] ונתן הכספים תחת הקרקע כו'. הטעם,
דכל גניבה קרובה לאונס היא וחייבתו עליה התורה, הלכך אין חילוק בין אונס קטן
לגדול, והכלל שהשומר צריך שיהיו עיניו פקוחות על הדבר השמור בידו תמיד, ושוב אם
נאנס מידו מה היה לו לעשות, דהו"ל דומיא דשבורה ומתה דפטריה מיניה רחמנא:
ג] ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול
להציל כו'. אע"ג דבעייל לעיר בעידנא דעיילי אינשי ובא ארי וטרף כו', כתבו
הטור [סעיף ח'] והמחבר ומור"ם ז"ל בסמוך סעיף י' דאליבא דכו"ע אם
גם כשהיה כאן לא היה יכול להציל פטור, דשאני התם דשם האונס דטריפת זאב עליה,
משא"כ הכא דשם גניבה עליו, ולכך בעינן שיהא שם דוקא. ועיין פרישה [סעיף ב']
שכתבתי על פי לשון הטור שהוא קצת בענין אחר פירוש אחר:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן שג סעיף ב
(ד) וכל כיוצא בזה חייב - והעיקר
כהפוסקים דגניב' באונס גמור פטור ש"ש וכ"פ רש"ל פרק הכונס סי'
י"א וע"ש וע' בספרי באורך ע' בת' מבי"ט ח"ב /ח"א/
ס"ס שמ"א ובתשו' רשד"ם סי' תנ"ט:
שולחן ערוך חושן משפט סימן שז סעיף א
א] השוכר מחבירו ב] בהמה או כלים, {א}
דינו כשומר שכר, להתחייב בגניבה ואבידה וליפטר מאונסין.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן שז סעיף א
א] דינו כשומר שכר כו'. ואע"ג
דיהיב ליה שכר פעולתו, מ"מ בהנאתו שנהנה ממנה נעשה שומר שכר, ואי לאו דיהיב
שכר ה"ל חייב באונסין כשואל:
רמב"ם הלכות סוטה פרק ד הלכה יז
יש לבעל לגלגל עליה בשבועה שלא זינתה
עם איש זה שקינא לה בו ולא עם איש אחר ושלא זינתה תחתיו משנתארסה קודם שתנשא ולא
אחר שנשאת, אבל אינו מגלגל עליה שלא זינתה קודם האירוסין ולא אחר שגירשה אם גירשה
והחזירה שאם זינתה בעת זה לא תאסר עליו, וכל שתבעל ולא תהיה אסורה לו אינו מתנה
עמה. לפיכך אם כנס יבמתו אינו מגלגל עליה שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם אבל מגלגל
עליה שלא זינתה תחת אחיו שאם זינתה תחת אחיו הרי זו אסורה עליו, וכן אם גירשה
והחזירה מגלגל עליה שלא זינתה תחתיו בנישואין הראשונים. וכן יש לו לגלגל עליה
בלהבא שלא תזנה תחתיו ושלא תזנה אחר שיחזירה אם יגרש ויחזיר, לפיכך כשתזנה להבא
מים בודקין אותה ויארעו לה אותן המאורעות לכך נאמר +במדבר ה' כ"ב+ אמן אמן,
אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, אמן נשואה אמן ארוסה, אמן לשעבר אמן להבא. +/השגת
הראב"ד/ וכן יש לו לגלגל עליה בלהבא שלא תזנה תחתיו ושלא תזנה אחר שיחזירנה
אם יגרש ויחזיר. א"א כל זה לדעת ר"מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כוותיה.+
רמב"ם הלכות סוטה פרק ב הלכה ב
ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות
אע"פ שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי
סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה,
ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס, ואשת הסומא, או
החגר, או האלם, או מי שאינו שומע, או שהוא כרות יד, וכן החגרת, והאלמת, והסומה,
וכרותת כף, ושאינה שומעת, כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות.
רמב"ם הלכות סוטה פרק ב הלכה ח
כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר
שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה
מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' +במדבר ה' ל"א+ ונקה האיש מעון
והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה. +/השגת
הראב"ד/ אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים
בודקין את אשתו. א"א הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם.+
כסף משנה הלכות סוטה פרק ב הלכה ח
כל איש שבא וכו' בזמן שהאיש מנוקה
מעון וכו'. ר"פ כשם (דף כ"ח):
ומ"ש ואפילו בא על ארוסתו בבית
חמיו וכו'. כתב הראב"ד הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ"ל. טעמו
מדאמרינן בר"פ ארוסה (דף כ"ד:) טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי
ה"א ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה
מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא
משכחת לה וכו' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה משמע מהכא דאע"ג דבא עליה ארוס
בבית אביה הואי שתיא אי לאו דמיעט קרא דלא שתיא ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו
אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון ואפשר
לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה: