רי"ף מסכת שבועות דף ד
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1) חומרת חכמים ובנות ישראל
לענין טיפת דם
2) אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה
פסוקה
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה א
כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין
תורה וכמשפטים אלו היו עושין כשהיו ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים
שמכירים הדמים ואם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד וישאלו
כמו שהבטיחה תורה עליהן שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין
דם נדה לדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן
וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה.
הלכה ב
וטורח גדול יש במנין הימים ופעמים
רבות יבואו לידי ספק שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין למנות לה
ימי נדה וימי זיבה כמו שביארנו, ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת י' ימים שאם ראתה
ביום שנולדה הרי זו נדה שבעת ימים ושלשת ימים סמוך לנדתה הרי י' ימים, הנה למדת
שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה.
הלכה ג
ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה
בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה,
לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה
ספק דם זיבות.
הלכה ד
ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא
יתירה על זה, ונהגו כולם בכ"מ שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה
אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה ז' ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה, בין
שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים
כזבה גדולה וטובלת בליל א שמיני אע"פ שהיא ספק זבה או ביום שמיני אם היה שם
דוחק ב כמו שאמרנו ואח"כ תהיה מותרת לבעלה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפג
סעיף א
א] אשה שיצא דם א ממקורה, ב] בין
<א> באונס בין ברצון, טמאה, ב ג] והוא (א) שתרגיש ביציאתו. ומיהו משתרגיש בו
שנעקר ממקומו ויצא, טמאה אף על <ב> פי (ב) שלא יצא לחוץ, ד] ואפילו לא ראתה
אלא טיפת דם ג (ג) כחרדל, ה] יושבת עליו ד שבעה (ד) נקיים. הגה: כאשר יתבאר משפטן
לקמן סימן קצ"ו. ו] ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה (ריב"ש
סימן תכ"ב /תכ"ה/ מביאו ב"י), כי כל הבא על הנדה חייב כרת.
ש"ך יורה דעה סימן קפג ס"ק
ד
ד שבעה נקיים - היינו מדרבנן אבל
מדאורייתא א"צ לישב ז' נקיים אלא זבה גדולה אלא שכדי שלא תבא לידי טעות
החמירו חז"ל והצריכו לעולם ז' נקיים ועיין בעט"ז שהאריך בזה אף שאינו
נהוג בזמן הזה וכתב לבסוף הארכתי קצת בסימן זה יען כי הוא מקור ויסוד שעליו נבנו
כל דיני הנדה הנהוגים בזמן הזה כמו שיתבאר לפנינו עכ"ל ועם כל זה בבירור
הדינים כ' וקבלו חז"ל הל"מ שי"א יום אחר ז' ימי נדה ואם ראתה באותן
הי"א היא נקראת זבה ואח"כ חוזרת להקרות נדה וכן לעולם ז' ימי נדה ואחד
עשר ימי הזיבות וכן לעולם כל ימיה וכ"ז מדין תורה עכ"ל וזהו דעת
הרמב"ם אבל כבר השיגו עליו כל הפוסקים והסכימו שמשעה שהאשה נעשה זבה גדול'
אינה חוזרת לימי נדות עד שתשב ז' נקיים ואין ימי זיבה אלא בי"א הסמוכים לז'
שראתה בהם נדות כדאי' בב"י ע"ש וכן דעת הראב"ד ושאר פוסקים לקמן
סימן קפ"ט גבי אין האשה קובעת וסתה בימי נדתה וימי זיבתה ע"ש ותימה
שהעט"ז גופיה כתב בסי' קפ"ט סל"ב בימי זיבה כיצד כגון שראתה
בר"ח וחזרה וראתה בט"ו בו שהיתה עומדת בימים שראויים לזיבה דהיינו
בי"א יום שבין נדה לנדה עיין שם כו':
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ד הלכה יח
וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק
ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה,
ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך
דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות
שולחן ערוך אורח חיים סימן צג סעיף ג
אין עומדים להתפלל מתוך דין, ולא מתוך
הלכה שלא יהא לבו טרוד בה, אלא מתוך ג הלכה (ה) פסוקה. הגה: והיינו נמי כמו מתוך
שמחה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צג סעיף ג
ה) פסוקה - [ד] שאין בה עיון ולא
מחלוקת כדי שלא יטרד עי"ז בתפלה ומ"מ [ה] אם עסק בפלפול הלכה והתחילו
הצבור להתפלל יתפלל עמהם ובפרט עכשיו שאין מכוונים כ"כ בתפלה ולא הזהירו אלא
לכתחלה שלא יעסוק בפלפול קודם התפלה:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה ה
וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא
כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו, ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי
ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראתה אחר שספרה שבעת ימים
נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר
כלל, אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים
נקיים אחר שיפסוק הדם.
הלכה ו
ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו
שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם
שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש
לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו.
הלכה ז
ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין
הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצד סעיף א
יולדת, א] אפילו לא ראתה דם, טמאה
כנדה; ב] בין ילדה חי, בין ילדה מת ואפילו נפל. וכמה הם ימי טומאתה, ג] עכשיו בזמן
הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים; נמצאת אומר שיולדת
זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה, והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים
לזיבה. ד] ימי לידה, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה, אם לא ראתה בהן עולים לספירת
זיבתה; ה] <א> ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה, הרי זו אסורה
<ב> עד ליל ט"ו; ו] ואם טבלה קודם לכן, לא עלתה לה טבילה. הגה: ז]
ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, מותרת לבעלה מיד, מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה
וראתה. <ג> מיהו א יש מקומות (א) שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ושמונים
לנקבה, (בית יוסף בשם מהרי"ק שהביא התניא ובאגודה פרק ע"פ
ובמהרי"ל), ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר (ריב"ש); אבל במקום שאין
מנהג, אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז'
נקיים, מותרת לבעלה (ת"ה סימן רנ"ה). ח] אבל אם חזרה (ב) וראתה, אפילו
טפת דם כחרדל, טמאה ט] אע"ג דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל
שאין בועלין על דם טהור (ב"י ואגור וטור ופוסקים בשם הגאונים), ודינו כשאר דם
לכל דבר.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצד סעיף א
א יש מקומות שנוהגין כו' - מפני שהוא
כ"כ קרוב ללידת' הדמים מצויים בהם וחוששים שמא יראו ולא ירגישו וחששא רחוקה
היא דאפילו יראו ולא ירגישו מה בכך דם טהור הוא מן התורה עכ"ל עט"ז,
ואמר שלפי טעם זה הוא חששה רחוקה אבל בד"מ כתב בזה טעם שיש בו עיקר דס"ל
כר"ת דכתבו הסמ"ג והג"מ (ושאר פוסקי') אע"ג שכל הגאוני'
חולקים עליו נהגו בצרפת להחמיר כר"ת לומר דימי ליד' אין עולין עכ"ל
וא"כ לדידן שאין נוהגין בב' טבילות א"כ פשוט שצריכה להמתין מלספור ז'
נקיים עד אחר ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ומזה נשתרבב המנהג ולכן אין למחות כלל
ביד הנוהגים להחמיר כדעת ר"ת ואע"ג דמטעם זה של שתי טבילות אין חילוק
בין הוא תוך פ' או אח"כ דלעול' היא בנדתה עד שתהיה במים אפשר דאותן שנהגו
מנהג זה להחמיר ראו דברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מ' לזכר ופ'
לנקבה אבל לא אח"כ עכ"ל ד"מ וכ"כ הרב בתשובה סימן צ"ד
בטבלה ע"ש וכן כתב הב"ח (אלא שכתב נלפע"ד כו' ואולי לא ראה דברי
הרב בד"מ ובתשובות) וכתב עוד טעם שהמחמירין סוברים כדעת בה"ג כו'
ע"ש:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ה
הלכה יח
דם בתולים (מדין תורה) טהור הוא ואינו
לא דם נדה ולא דם זיבה שאינו מן המקור אלא כמו ג דם חבורה, וכיצד דין הבתולה בדמים
אם נשאת קטנה בין לא ראתה דם מימיה בין שראתה דם בבית אביה הרי זו מותרת לבעלה עד
שתחיה המכה שכל דם שתראה מחמת המכה היא, ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה הרי זו נדה.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ה
הלכה יט
נשאת כשהיא נערה אם לא ראתה מימיה דם
הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה אע"פ שהדם שותת והוא שלא חיתה
המכה, ואם ראתה דם בבית אביה ואח"כ נשאת אין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה
ופורש ויהיה דם בתולים זה כאילו היא תחלת נדה, ובוגרת שלא ראתה מימיה נותנין לה כל
לילה הראשון. +/השגת הראב"ד/ ואם ראתה דם בבית אביה וכו'. כתב הראב"ד
ז"ל כב"ש היא עכ"ל.+
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק ה
הלכה יט
נשאת כשהיתה נערה וכו'. שם הגיע זמנה
לראות ונשאת ב"ה אומרים ד' לילות והוא בלא ראתה כמפורש שם ופסק רבינו כרב
דאמר שמשה בימים לא הפסידה לילות. ומ"ש והוא לא חיתה המכה פשוט הוא שאם חיתה
אפילו בלא הגיע זמנה לראות דם נדה הוא:
ואם ראתה דם בבית אביה וכו'. שם ראתה
ועודה בבית אביה ב"ש אומרים נותנין לה בעילת מצוה וב"ה אומרים כל הלילה
כולה. ולזה כתב בהשגות אמר אברהם כב"ש היא ע"כ. ונראה שדעת רבינו בזה
הוא ממ"ש בגמ' דרב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש והוא מפרש
לה בהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה ואמרו שם אינהו דעבוד כרבותינו דתניא רבותינו
חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש ומ"מ לפי המסקנא בכולן בועל ב"מ
ופורש והך דרב ושמואל דין גמור הוא. זה נראה לדעתו ז"ל:
ובוגרת שלא ראתה דם וכו'. שם (דף
ס"ד) אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וה"מ שלא ראתה אבל ראתה אין
[נותנין] לה אלא בעילת מצוה ותו לא:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ה
הלכה כ
ארבעה לילות שנותנין לנערה שלא ראתה
דם אע"פ שהן בסירוגין בועל לילה הראשון וממתין אפילו שני חדשים או שלשה ובועל
לילה שני, והוא שלא חיתה המכה.
הלכה כא
וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה
אפילו לא חיתה שנה הרי זה בועל כל השנה בין בסירוגין בין ביום אחר יום.
הלכה כב
קטנה שנשאת ונעשת נערה תחת בעלה
ועדיין הדם שותת מחמת המכה כל בעילות שבעל כשהיא קטנה נחשבות לו כלילה אחד
ומשלימין לו כל ארבעה ימים בימי הנערות, ואפילו היו השלשה ימים שנותנין לו בימי
הנערות בסירוגין ובעל בכל שני חדשים לילה אחד הרי זה מותר והוא שלא חיתה המכה.
הלכה כג
כיצד יודעין אם חיתה המכה או לא חיתה,
היתה רואה הדם בעת שתעמוד וכשתשב לא תראה ובעת שתשב על הקרקע תראה ואם תשב על גבי
כרים וכסתות לא תראה עדיין לא חיתה המכה, פסק הדם ולא ראתה כלל בין עומדת בין
יושבת על הכר כבר חיתה המכה, וכן אם לא פסק כלל אלא תראה הדם ואפילו כשהיא יושבת
על הכרים והכסתות אין זה דם מכה אלא דם נדה.
הלכה כד
היתה רואה בעת תשמיש הרי זה מחמת
המכה, שמשה מטתה ולא ראתה דם ואחר כך ראתה דם שלא מחמת תשמיש הרי זה דם נדה.
+/השגת הראב"ד/ בעת תשמיש וכו' ה"ז דם בתולים. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ כל זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ"ל.+
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק ה הלכה
כד
הבועל פחותה מבת שלש שנים וכו'. בגמרא
בעיא דאיפשיטא בפרק יוצא דופן (דף מ"ה). וכתוב בהשגות על זה אמר אברהם כל זה
אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש ע"כ. ולא היה צריך
הר"א ז"ל לכתוב ולומר דבר זה כאן שכבר ביאר כל זה רבינו בפרק י"א
מהלכות אלו:
הלכה כה
הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר
ובעלה ויצא דם אפילו היתה קטנה הרי זה דם נדה שאילו היה דם בתולים היה בא בתחלה,
הבועל פחותה מבת שלש ויצא דם הרי זה דם בתולים.
מגיד משנה הלכה כה
הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר
ובעלה וכו'. שם איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אומר טמאה וכו'
דאם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי ופסק רבינו כן:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה ח
וכן דין דם בתולים בזמן הזה שאפילו
היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ג ופורש, וכל
זמן שתראה הדם מחמת המכה הרי היא טמאה, ואחר שיפסוק הדם סופרת ד ז' ימים נקיים.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצג
הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצוה א
א] <א> וגומר ביאתו ופורש מיד. ב] אפילו היא קטנה שלא <ב> הגיע זמנה
לראות ולא ראתה, ג] ואפילו בדקה ולא מצאה דם, טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל
<ג> וחיפהו שכבת זרע. הגה: ויש מקילין אם לא ראתה דם, (הגהות מיימוני בשם
איכא מ"ד). ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם; אבל אם בא
עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם (טור וב"י בשם רוב
הפוסקים). ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות. וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל
שבעה, ד] <ד> ולא תתחיל למנות ב עד יום ה' לשימושה. ונוהג עמה ככל דיני נדה
לענין הרחקה; אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה, וזו מותר לו
לישן באותה מטה, לאחר שעמדה מאצלו, ואפילו בסדין שהדם עליו.
ש"ך יורה דעה סימן קצג
א וגומר ביאתו - אע"פ שהדם שותת
ויורד וה"ה דמותר לו לפרוש באבר חי ואין צריך להמתין עד שימות האבר, כן
הסכימו הפוסקים ודלא כהראב"ד:
ב עד יום ה' - כדין נדה לקמן סי'
קצ"ו סי"א:
שולחן ערוך אבן העזר סימן סג סעיף א
א (א) מותר לבעול בתולה בשבת. הבועל
את הבתולה, כיון שבעל בעילת מצוה ב פורש מיד, (ב) א] אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה
לראות ולא ראתה. ומיהו אותה בעילה (ג) גומר כדרכו באבר חי. (ד) ואפילו בדקה ולא
מצאה דם, טמאה, שמא ראתה טפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע. וצריכה שתפסק בטהרה ותבדוק
כל שבעה. (ה) ולא תתחיל לבדוק ג עד יום חמישי לשימושה, כשאר אשה ששמשה ואחר כך
ראתה. ונוהג עמה כשאר נדה, לענין הרחקה, אלא שנדה גמורה (ו) אסור לו לישן על מטתה
אפילו כשאינה במטה, והכלה מותר לו לישן באותו מטה לאחר שעמדה מאצלו, אפילו בסדין
שהדם עליו (ועיין בי"ד סי' קצ"ג).
חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר
סימן סג סעיף א
(א) מותר לבעול בתולה בשבת -
בא"ח סי' ר"פ כתב ואין בו משום חובל ולא משום צער לה:
(ב) אפי' היא קטנה - בפ"ק
דכתובו' כתב הרא"ש בטעם שהחמירו חומר' יתירה זו משום שמא נתערב דם נדה בתוך
דם בתולים אבל בפ' תינוקת לא כ"כ ע"ש:
(ג) גומר כדרכו - לאפוקי מדעת
הראב"ד שכתב ממתין עד שימות עיין בי"ד בב"י סי' קצ"ג שהשיגו
על הראב"ד הרשב"א והרא"ש:
(ד) ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה -
ודוק' שגמר ביאתו אבל אם לא עשה רק העראה ופירש ולא ראתה דם יש מקילים כמבואר
בי"ד סימן קצ"ג:
(ה) ולא תתחיל למנות עד יום ה'
כצ"ל - וכן הוא בי"ד סי' קצ"ג:
(ו) אסור לו לישן על מטתה - בי"ד
סי' קצ"ה סעיף ה' פסק דאפילו לישב על מטתה המיוחד לה אפי' שלא בפניה אסור
ונקט כאן לישן לרבותא דסיפא דבכלה אפי' לישן מותר:
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן סג סעיף א
א מותר לבעול בתולה בשבת - כן עלתה
המסקנא בש"ס ומ"ש בהג"א לדידן דאין אנו בקיאים בהטיה אסור לבעול
בשבת עיין בדריש':
ב פורש מיד - משום דחיישינן שמא ראת'
דם אע"ג דתלינן דם במכה כמ"ש בש"ס ובי"ד סי' קפ"ז ואין
לך מכה גדול' מזו תירץ הרשב"א הא דתלינן במכה היינו כדי שלא תאסור על בעלה אם
נמצא ג"פ דם אחר כל ביאה וביאה אבל לא תלינן במכ' בכה"ג והרא"ש
תירץ ביאה להכל נמסר מחמירין טפי ולפי שנ"מ מתירוצים אלו לכן הבאתי:
ג עד יום חמישי לשימושה - ועיין
בי"ד שם הביא בהג"ה בסי' קצ"ו מ"ש הגמיי' ובמרד' דלא תלינן
כתם בג' ימים הראשונים של ז' נקיים כי היכא דידע דפסק המקור ולכאור' נרא' בג' ימים
הראשונים של ז' נקיים של הכלה לא מחמירי' חומרא זו דהא כאן י"ל דלא הי' כלל
דם מן המקור וכן בעלת הכתם שלא ראתה דם אין להחמיר חומר' זו ותלינן בכל דבר אפילו
בג' ימים הראשונים של ז' נקיים אבל בת"ה סי' רמ"ט כתב כתם פחות מכגריס
תולין במאכולת אפילו תוך ג' ימי נקיים דאל"כ אין שום אשה יכול' לטהר לבעל'
דאין לך סדין שאין עליו דם המאכולת מזה משמע דבעל כתם אין תולה בג' ימים הראשונים
אם הי' יותר מגריס ועוד דאל"כ איך כתב אין לך אשה דיכול' לטהר לבעל' דהא בפעם
שנית היא בעלת כתם ואז היא יכול' לתלות במאכולת אבל ג' ימים הראשונים אחר שראת' דם
מנ"ל דיכול' לתלות בדם מאכולת אלא ע"כ דס"ל ג' ימים הראשונים של
בעלת כתם ושל מי שראת' שוין ואם ראתה דם אין תולה בג' ימים הראשונים אז אפילו בעלת
כתם נמי אין תולה מיהו י"ל דלמא הת"ה ס"ל אשה שראת' פ"א דם
מקור והתחיל' לספור ז"נ ואח"כ מצא' כתם והתחיל' לספור עוד נקיים ומצא'
כת' אז הכל דין א' כיון בתחל' הי' נפתח המקור אבל כלה או בעלת הכתם מעיקר'
י"ל דתולין בכל דבר והמאור הגדול מהר"ר ליב צונש ז"ל שהי'
אב"ד בק"ק פינטשיף השיב לי ע"ז תשוב' א' באריכות ודעתו הי' להחמיר
משום לא פלוג:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה ט
יתר על זה כל בת שתבעוה להנשא ורצתה
שוהה ה שבעת ימים נקיים מאחר שרצתה ואחר כך תהיה מותרת להבעל, שמא מחמודה לאיש
ראתה דם טיפה אחת ולא הרגישה בה, בין שהיתה האשה גדולה בין שהיתה קטנה צריכה לישב
ז' נקיים מאחר שרצתה ואחר כך תטבול ותבעל. +/השגת הראב"ד/ כל בת שתבעוה להנשא
וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ כל ראתה שהוא מוזכר בכאן טעות גדולה מן
הסופר שאפילו בלא הרגשה היא טמאה ודאי והאי ראתה רצתה היא עכ"ל.+
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה ט
יתר על זה כל בת וכו'. כך הוא הנוסחא
האמיתית במקצת ספרי רבינו ובמקצתן נמצא במקום רצתה ראתה. ובהשגות א"א כל ראתה
שהוא מזכיר כאן וכו' שאפילו מסתמא בלא ראתה היא טמאה ודאי וכו'. וזה פשוט
שט"ס הוא באותן ספרים וסוף הלשון מוכיח שאמר שמא מחמודה לאיש ראתה דם טפה
כחרדל ולא הרגישה בה אלמא בלא ראייה ודאית היא טמאה מלבד שהדבר בעצמו מבואר בגמ'
וכך הוא שם (דף ס"ו) אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים
רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו [ליום פלן נכתוב כתובה +בגרסתנו כתוב
א"ל סבר ליה מר למיכתב כתובה לד' יום א"ל אין כי מטא לד' נטר עד ד'
אחרינא+] איעכב ז' יומי בר מההוא יומא [אתא] אמר ליה (מ"ט עבד מר הכי
+בספרינו כתוב מאי האי+) אמר ליה לא סבר לה מר להא דרבא דאמר תבעוה לינשא ונתפייסה
צריכה לישב ז' נקיים א"ל אימר דאמר רבא בגדולה (דשכיחי בה דמים +בספרינו כתוב
דקחזיא דמא אבל+) בקטנה מי אמר א"ל בפירוש אמר רבא ל"ש גדולה ול"ש
קטנה טעמא מאי משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא ע"כ. וכתב הרמב"ן ז"ל
צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה וצריכה בדיקה תוך ז' וטבילה בליל ח' כשאר כל
הרואות ואע"פ שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בין טומאה לטהרה מונה מיום של
אחריו שאין ראיית חמוד אלא ראייה קטנה לשעתה לפיכך אינה צריכה לבדיקת הפסק עכ"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל יש לעיין מאימתי מונין לה וכי תבעוה לינשא לאחר
י"ב חודש מונין לה משעת תביעה זאת ומסתברא שלא אמרו אלא משעה שמכינין לה צרכי
חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלין להכין לה חופה
נותנת דעתה ומחמדת או משעה שמודיעין אותה שתכין עצמה ליכנס לחופה וכאותה שאמרו
ביבמות פרק החולץ ואזכירה בסמוך:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצב סעיף א
תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה (א) לישב
שבעה נקיים, (ב) בין גדולה בין קטנה, א] ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה,
(ג) <א> שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו. ומונה ז' ממחרת
יום התביעה ב] א <ב> ואינה צריכה הפסק טהרה, שאף על פי שלא בדקה ביום התביעה
להפסיק בטהרה, מונה מיום המחרת ז' נקיים. ב ג] ומיהו צריכה בדיקה תוך ז' (ד] כל
יום לכתחלה (ב"י בשם הרא"ש וב"ח שג"כ דעת רמב"ן), מיהו
בדיעבד אם לא בדקה עצמה רק פעם אחת תוך ז' סגי) (ב"י והאחרונים).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצב סעיף א
א וא"צ הפסק כו' - והאידנא נהגו
להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקים כל ז' נקיים וכ"כ מהרש"ל ומביאו הפרישה
והב"ח וכתב מיהו בדיעבד אפילו לא בדקה אלא פעם אחת תוך ז' סגי ופשוט הוא:
ב ומיהו צריכה כו' - ז"ל בית
יוסף ולדעת הרא"ש לכתחלה מיהא צריכה לבדוק בכל יום מהז' ומיהו בדיעבד בפעם
אחת שבדקה תוך שבעה סגי דלא עדיפא מרואה ודאית עכ"ל, ונראה דר"ל דלא
עדיפא מרואה ודאית דס"ל להרא"ש לקמן סימן קצ"ו דסגי בדיעבד בבדקה
פעם אחת תוך ז' ולפי זה לדידן דקי"ל התם סעיף ד' דלא סגי אלא בבדקה ביום א'
וביום ז' ה"ה הכא אבל אין נראה כן דעת הרב והאחרונים אלא נראה דסבירא ליה
דהכא כיון דלא ראתה ודאי עדיף טפי:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצב סעיף ב
ה] <ג> שבעת ימים הללו מונים
אותה משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה, ו] ג אף על פי שלא נתקדשה עדיין.
הגה: ז] ויש (ד) לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר, (כך משמע במרדכי בשם
רשב"ם ור"מ ורוקח בשם אביו ורבותיו ובהגהת מיימוני פי"א דהלכות
א"ב), והמנהג (ה) לטבול הכלה <ד> ליל ד' אף על פי שלא תבעל קודם מוצאי
שבת (מרדכי שם), אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה. ואם לא תבעל במוצאי
שבת, <ה> יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה, (שם ובהגה ובתוספות
פ"ק דיומא דף י"ח), ח] ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אין להחמיר אם בדקה רק
פעם אחת תוך ז' (ב"י). ד וכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה, אם שמרה ז' נקיים,
(הג"ה ש"ד).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצב סעיף ב
ג אע"פ שלא נתקדשה עדיין - משמע
דכל שכן אם כבר נתקדשה דצריכה לישב ז' נקיים סמוך לחופה וכן הוא בבית יוסף
ע"ש:
ד וכל חתן כו' - ועכשיו לא נהגו כך
ונראה שסומכין על מה שהשושבינים רגילים להודיע להחתן אם היא טמאה: