רי"ף מסכת שבועות דף ה
אורך השיעור אודיו הוא דקות
5) ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה ט
כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה
לבעליהן עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה, הלך בעלה למדינה אחרת
והניחה טהורה כשיבוא אינו צריך ה לשאול לה אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה
שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא, ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר לו טהורה
אני.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה ט
כל הנשים שיש להן וסת. משנה פרק כל
היד (דף ט"ז) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת
טהרה ובגמרא אמר ר"ל משום רבי יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה
ואמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש והקשו כלפי לייא
איפכא מסתברא אין לה וסת אימא חזאי יש לה וסת וסת קביע לה אלא אי איתמר הכי איתמר
אר"ה ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסתות דאורייתא
רבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע שעת וסתה מותרת קסבר וסתות דרבנן רב אשי מתני הכי
אמר רב הונא ל"ש אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות אבל יש לה וסת
לימים ולקפיצות כיון דבמעשה תליא מילתא אימור לא קפיץ ולא חזאי אבל יש לה וסת
לימים אסורה לשמש קסבר וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה וסת לימים
מותרת קסבר וסתות דרבנן. עוד שם אמר ר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה
ובא עליה אמר ליה רב שמואל בר ייבא לרבי אבא אמר ר' יוחנן אפילו ילדה דבזיזא למטבל
אמר ליה אטו ודאי ראתה מי אמר ר"י אימור דאמר ר"י ספק ראתה ספק לא ראתה
ואת"ל ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה לא מי יימר דטבלה הוי ליה ספיקא וודאי
ואין ספק מוציא מידי ודאי ומשמע דמסקנא דגמרא התם דוסתות דרבנן וכן הסכימו המפרשים
ז"ל. ועתה אבאר דעת רבינו הוא מפרש משנתנו בשיש לה וסת בדוקא מדאמרינן בסוגיא
אין לה וסת אימור חזאי וכן נראה מסוגיא דפ"ק. וראיתי לרשב"א ז"ל
שהקשה למה אמרו אי איתמר הכי איתמר ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה וכו' הל"ל
ל"ש אלא שיש לה וסת אבל אין לה וסת אסורה דהיינו הך דהוה קשיא להו ותירץ
דמשום דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן קתני בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת לא אמרו
כן והא דאמרי' איפכא מסתברא ה"ק אם באת לחלק ביניהם בהפך יש לך לומר אבל
קושטא דמילתא שכולן בחזקת טהרה וכתב שזו ראיה גדולה שכולן שוות שלא כדברי רבינו
שכתב שיש להן וסת בדוקא. ויש לי לדחותה בטעם נכון ולומר דאה"נ דהוי מצי למימר
איפכא איתמר דקושטא דמילתא הכין הוא אלא שאם היו מתרצין כן היו מטעים האומר הראשון
מהן ללאו ומלאו להן אבל כשתירץ ואמר שלא הגיע שעת וסתה לא הטעה האומר הראשון אלא
ששמע שלא הגיע שעת וסתה ואמר אין לה וסת ומשהגיע שעת וסתה אמר יש לה וסת והוא דבר
מצוי לטעות א"נ דקים להו דמימרא דרב הונא הכי איתמר ורבה בר בר חנה הוה פליג
עליה זה נראה לי בדעת רבינו. והוא סובר דהא דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה בתוך
ימי עונתה הלכתא היא ומאי עונתה וסתה ופי' דר"ל אתא לאשמועינן דלא תימא דכיון
דווסתות דרבנן בבא מן הדרך הקלו שאפילו ביום וסתה תהיה מותרת אלא אם בא ביום וסתה
אסורה היא לו שמא תראה בשעת תשמיש ומן הטעם שאסרו חכמים לשמש בעונה סמוך לוסת כמו
שיתבאר בסמוך אבל אם עברה עונת הוסת אפילו לא עברו אחריה ימים שתוכל לספור בהם הרי
היא בחזקת טהרה ואין חוששין שמא ראתה בעונת הוסת וכרבה בר בר חנה דאמר אפילו הגיע
עונת וסתה מותרת וסתות דרבנן ולא מצריך שיעור לספירה וכן אמר רבה בר בר חנה אפילו
יש לה וסת לימים מותרת קסבר וסתות דרבנן וכיון דקי"ל דוסתות דרבנן קי"ל
כוותיה ור"י דאמר מחשב ימי וסתה פי' אם עברו ימי ספירה ושתוכל לטבול ס"ל
וסתות דאורייתא ולא קי"ל כוותיה וזה נראה דעת ההלכות שכתבו הא דתניא בפ' קמא
חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ובית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה באין ושוהין עמהן
בין ערות בין ישנות בד"א בשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה לעולם היא
בטומאתה עד שתאמר טהורה אני ע"כ בהלכות ולא חלקו בין עברה עונת הוסת ללא
עברה. ויש בדברים אלו שיטות חלוקות למפרשים ז"ל ורבים מהם פי' דהא דר"ל
דאמר והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ר"ל לתוך שלשים יום שהיא עונה בינונית
לראיית הנשים ואשאין להם וסת קאי. וזה דעת הרמב"ן ז"ל וז"ל בפסקי
הלכותיו בין שיש להן וסת בין שאין להם וסת והוחזקו שלא יהו רואות מחמת תשמיש הרי
כלן לבעליהן בחזקת טהרה ובאין ומשמשין עמהן בין ערות בין ישנות בד"א בזמן
שמניחין אותן בחזקת טהרה אבל אם הניחו אותן טמאות הרי היא אסורה לו עד שתאמר טבלתי
וטהורה אני. הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה כמה
היא עונה שלשים יום מתחלת ראייה לתחלת ראייה אחרת שרוב הנשים כך הם רואות מל' לל'.
בד"א באשה שאין לה וסת אבל אשה שיש לה וסת לימים ה"ז מחשב ימי וסתה אם
הגיע שעתו הרי היא אצלו בחזקת טומאה היה לה וסת הגוף ולא וסת יום קבוע הרי היא
אצלו בחזקת טהרה עד העונה כמי שאין לה וסת חשב בעלה ימי וסתה או ימי עונתה והרי יש
לה שהות אח"כ שתספור ותטבול הרי זו בחזקת טהרה ומותרת לו בין ערה בין ישנה
שהרי שתי ספיקות הן שמא [ראתה ושמא] לא ראתה [ושמא ראתה וטבלה +נ"א ואפילו
ראתה שמא טבלה+] עכ"ל וזה דעת הרשב"א ז"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפד סעיף א
רוב הנשים יש להם וסתות (פי' זמן קבוע
אורח כנשים) לראות בזמן ידוע, א כגון מעשרים לעשרים יום ב (א) או משלשים לשלשים
יום, א] וכל אשה ג שיש לה וסת קבוע, <א> בא עליה שלא בשעת וסתה ב] ד ואינה
צריכה בדיקה לפני תשמיש. (רמב"ם) הגה: גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה, לא לפני
תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש (טור ומרדכי ריש הלכות נדה ורוב
הפוסקים). ג] אבל שלא בשעת תשמיש, כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפד סעיף א
א כגון מעשרים לעשרים - או לכ"ה
או לל', ב"י ופשוט הוא:
ב או מל' כו' - וסתם וסת מל' יום,
טור, וכן הוא בש"ס ופוסקים ולקמן סוף סעיף ט' ור"ס קפ"ט והיינו אם
לא קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסתה:
ג שיש לה כו' - אבל אין לה וסת נתבאר
דינה בסי' קפ"ו ס"ב:
ד ואינה צריכה כו' - היינו להרמב"ם
שהביא המחבר ר"ס קפ"ו אבל לרוב הפוסקים שהביא שם ולדעת הרב שם וכאן אין
לה להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דראה אשתו בודקת מחשב
שאם לא הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש מכאן
ולהבא והא דאמרינן בש"ס ולקמן סימן קצ"ו ס"ט כל היד המרבה לבדוק
בנשים הרי זו משובחת היינו שלא בשעת תשמיש כן כתבו הטור והרשב"א ושאר פוסקים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפד סעיף יא
כה] אשה שיש לה וסת לימים לבד, ל
והגיע שעת וסתה, אסור לבא עליה עד (כז) שישאלנה. ואם אין לה וסת, יום ל' לראייתה
הוי כהגיע שעת וסתה. ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול, <טז> יבא עליה
לא ואין צריך לשאול.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפד סעיף יא
ל הגיע שעת וסתה - אבל קודם שעת וסתה
וכן באין לה וסת קודם ל' א"צ שישאלנה:
לא וא"צ כו' - בין אם היא ערה או
ישנה בין קטנה בין גדולה טור מהש"ס וכתבו התוספות דלא לגמרי ישנה אלא אינה
ערה כ"כ שיודעת להשיב שהיא טהורה אבל בישנה לגמרי נהי דליכא איסור נדה
מ"מ אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים והביאו האחרונים:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה
דעה סימן קפד סעיף יא
[כה] אשה כו'. כר"ל ור"ה
ואף רבב"ח ל"פ עלייהו אלא כששהתה שיעור כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה
אפילו כו' ובזה קי"ל כוותיה דווסתות קי"ל מדרבנן וכר' יוחנן שם וז"ש
ואם שהתה כו' ודלא כהרמב"ם שמתיר בכל ענין כנ"ל ולעיל הביא דעת
הרמב"ם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפט סעיף ד
עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא
קבעתו ג' פעמים, שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה, אסורה לשמש עד שתבדוק
ותמצא טהורה. ושלא קבעתו ג"פ, אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה, <ה>
כיון שעברה עונתה, מותרת. ז ו] ועונה בינונית, שהיא לל' יום, דינה (ב) כוסת קבוע
(הרשב"א).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפט סעיף ד
ז ועונה בינונית כו' - ואסורה לבעלה
לשלשים עד שתבדוק וכדלעיל סי' קפ"ד ס"ט וע"ש:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפד סעיף ט
כב יט] שאר נשים, צריכות (טז) בדיקה
(יז) כשיגיע הוסת. עבר הוסת ולא בדקה ולא (יח) הרגישה, טהורה בלא בדיקה. כ]
וי"א שאסורה כג <יב> עד (יט) שתבדוק, (כ) <יג> אם יש לה וסת (כא)
קבוע, כא] או שהוא יום ל' אע"פ שאינו קבוע. (והכי נהוג, כד וכן הוא לקמן סימן
קפ"ט).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפד סעיף ט
כב שאר נשים - דעלמא שאינן מעוברות
ומיניקות או במחבא:
כג עד שתבדוק - כתב בית יוסף ממשמעות
הפוסקים דאפילו איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה והב"ח
פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהת ש"ד בשם
סמ"ק דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אף
על פי שלאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ
ע"כ ולקמן סי' ק"צ סנ"א נתבאר איזה שיעור וסתה ע"ש:
כד וכן הוא לקמן סימן קפ"ט -
ס"ד וע"ש:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א
הלכה כב
האשה שהוחזקה נדה ד בשכונותיה בעלה
לוקה עליה משום נדה, המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמא והיה בעלה כהן ובא
עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה, אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר
הוחזקה בזונה. +/השגת הראב"ד/ המקנא לאשתו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא
קרינן ביה זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל.+
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפה סעיף ב
ואם הוחזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת
בגדים המיוחדים לימי נדותה, <ב> חשיבה כודאי (ג) טמאה.
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפה סעיף ב
(ב) חשיבה כודאי טמאה. - ולא מהני
אמתלא אח"כ וכמ"ש בסעיף ג' והקשה הטור וכי עדיף הוחזקה נדה מאומרת
בפירוש טמאה אני שמהני שם נתינת אמתלא. ותירץ הרשב"א דמשום בושת או אונס מקרי
שאומרת טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדים של נדה אינה נאמנת לפיכך לא
מהני שם אח"כ אמתלא ועי' מ"ש סימן א' סעיף י"ג מזה ורמזתיו
ג"כ בסי' קכ"ז ומצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג דשאני הוחזקה נדה
בשכנותיה דלאו כ"ע ידעי מן האמתלא ואם כן על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כולי
עלמא משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו את
האמתלא ותירוץ נכון הוא ולמדתי מזה עוד דאפי' באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים
שהיא טמאה לא מהני אחר כך אמתלא ע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין
הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד כן: מעשה באשה אחת שילדה שלש פעמים בחודש השמיני
וחששה שעין הרע גורם לה ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה והסכים בעלה שתאמר
טמאה אני בתחילת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל רמ"א אם בעלה מותר לבוא עליה
בסתר והשיב להיתר והאריך בזה בענין נתינת אמתלא בהוחזקה נדה בשכנותיה ולפע"ד
נראה שאין זה נכנס כלל בכלל הוחזקה נדה כו' כיון דגלתה כן קודם שהוחזקה עצמה לטמאה
דעיקר החומרא בהוחזקה נדה להרמב"ן לפי שמעשה לא עבדה בשביל האמתלא כמ"ש
ב"י בשם הרשב"א וכאן בטלה תחלה ההוכחה הזאת ודבר זה דומה למוסר מודעה על
גט ומתנה דאע"ג דעושה מעשה גדול אח"כ אפ"ה כיון שגלה דעתו תחלה שלא
יהיה ממש במעשה שיעשה אח"כ לא אזלינן בתר המעשה ה"נ כן הוא ואין חילוק
בין גלתה תחלה בפני בעלה לגלתה בפני עדים כיון שבעלה יודע האמת לא אסרה תורה עליו
כלל. וגם לפי טעם שכתבתי בשם מהר"ל מפראג דאם ידוע לרבים גרע טפי מ"מ כאן
שרי דלא מהני סברא זו רק להחזיקה לטמאה נגד בעלה שאין בעלה יכול לסמוך להיתר
משא"כ בזה שבעלה הוא יודע שהיא טהורה באמת קודם שהוחזקה נגד הבריות ודאי שרי.
ונראה נמי בהא דפרק בתרא דקדושין סוקלין ושורפין על החזקות ומעשה באשה אחת שבאה
לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה וסקלום לא מפני שבנה ודאי
היה אלא מפני שכרוך אחריה דהתם נמי אם היתה אומרת בתחלה בשעת ביאתה לירושלים שאין
זה בנה בפני שני עדים אלא שהיא תגדל אותו ותחזיקנו בחזקת בנה בפני רבים דודאי לא
היו סוקלין אותה אח"כ שאין כאן חזקה כלל כיון שסתרה אותה תחלה ואפילו אמרה
אח"כ בפירוש שזה בנה כיון שביטלה תחלה מה שתאמר אח"כ כל זה נראה פשוט
ותמה אני על רמ"א שם בתשובה סימן ב' שלא נכנס לדבר זה רק דימה הדבר לנותנת
אמתלא אחר החזקה דאף על גב דלא מהני בהוחזקה נדה להרמב"ן מ"מ כאן הוה
אמתלא טובה ומהני ע"ש ולדידי אין כאן חזקה כלל שהיתה רפואה קודם למכה במה
שגלתה תחילה לבעלה בשעה שהיתה נאמנת על עצמה שהיתה טהורה כנלע"ד פשוט. עוד
ראיתי שם בתשובה הנ"ל שמקשה רמ"א למה אמרו הוחזקה נדה בעלה לוקה ולא
אמרו היא לוקה ותירץ שם מה שתירץ ול"נ דרבותא קמ"ל דאפילו הוא שיש לו צד
לטיבותא במה שלא הגידה לו שהיא נדה כדרך נשים שמגידות לבעליהן יוכל לומר סמכתי על
זה ותליתי שינוי בגדים במידי אחרינא קמ"ל דאין זה כלום ולוקה כן נראה
לע"ד:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה י
האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה
ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה
נאמנת, ו כיצד תבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה
ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו הרי זו
נאמנת וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפה סעיף ג
אמרה לבעלה: טמאה אני, ואחר כך אמרה:
ב טהורה אני, (ד) אינה נאמנת. (ד] אם הוא לאחר כדי דבור) (ב"י בשם רבינו
ירוחם). ה] ואם נתנה (ה) אמתלא לדבריה, ו] כגון שאומרת שלא אמרה לו כן, תחלה אלא
מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש, או טענה (ו) אחרת ג כיוצא בזה, נאמנת. הגה: ז]
ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו, שלא להאמין לה, מדת חסידות הוא. (ב"י),
(ז) אבל מדינא נאמנת, אפילו בשתיקה אח"כ ד רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא
יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה: טמאה אני, עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה, (מהרי"ו
סימן כ"ב), וכדומה לזה. ח] אבל אם ראוה ט] לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה,
ואח"כ אמרה: טהורה אני, אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה, ה אינה נאמנת. (י]
אמרה: פלוני חכם טהר לי כתם, והחכם אומר שהיא משקרת, ו <ג> החכם (ח) נאמן,
וטמאה היא). (ב"י בשם הרמב"ם ורבינו ירוחם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפה סעיף ג
ב טהורה אני - ודרך שחוק אמרתי לך
תחלה אינה נאמנת, רמב"ם וכ"כ סה"ת:
ג כיוצא בזה - לשון הרמב"ם כגון
שתבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה
אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו ה"ז נאמנת וכן
כל כיוצא בזה ע"כ וסה"ת ומרדכי בשם א"ז כתבו שאמרה סבורה הייתי
להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם וכיוצא בזה
נאמנת:
ד רק שהיא באה ושוכבת כו' - ומ"מ
נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה היא באה אצלו הרי אמרה אליו טמאה אני דצריך להוציא
האמתלא מפיה כו' עד ותו דמהרי"ו לא התיר אלא באמרה אליו מתחלה מרגשת אנכי כאב
בבני מעיים וחוששת לשינוי וסת כו' אבל לא באמר' אליו בפירוש טמאה אני, ב"ח
(וכ"כ בס' מעדני מלך דף ש"ג דמהרי"ו אינו מתיר אלא באמרה מרגשת כו'
אלא דס"ל להרב דה"ה באמרה טמאה אני ע"ש) ומשמע מדבריו דאינו חולק
על הרב וכ"נ דודאי מודה הרב דכל מה דאפשר לברורי מבררינן ולא בא אלא לומר
דל"ת דשכיבה אצלו לאו כלום הוא וצריך מיהו לפרוש ממנה עד שתאמר האמתלא בפירוש
וק"ל:
ה אינה נאמנת - הטעם כ' בשם
הרשב"א דמשום בושה או אונס מקרי ואמרה טמאה אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש
בגדי נדה אינה לובשת וכן כתב הב"ח ומסיים דהרי היה די כשתאמר לו טמאה אני ולא
היה לה ללבוש בגדי נדה ול"ד לדלעיל סי' א' סי"ג בטבח שעשה סי' בראש הכבש
כו' דהתם לא היה אפשר לו בענין אחר אבל הכא היה אפשר שתאמר טמאה אני ולא היה לה
ללבוש בגדי נדה ע"כ וכ"כ בדרישה משמע מדבריהם דהיכא דלא היה אפשר לה
בע"א נאמנת וכ"כ הרב בתשו' סימן ב' על אשה שילדה ג"פ בחודש הח'
וחששה שהוא משום עין הרע ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה ואמרה בפני בני
ביתה טמאה אני כו' דבעלה מותר לבא עליה כו' דאע"ג דאיתא שם בל' השאלה שבעלה
הסכים עמה שתאמר כן מ"מ נראה לפי תשובת הרב אפילו לא ידע בעלה מזה נאמנת
ע"ש שהאריך ומסיים ועוד נראה דבנ"ד אפי' הרמב"ן מודה דמהני לה
נתינת אמתלא אע"ג דכ' דלא מהני היינו דוקא אמתלא דמהני גבי טמאה אני לך
דהיינו שתאמר שלא היה בה כח או שאר אמתלאות כאלו ומטעם שכתב ב"י דכולי האי לא
הוי שטיא להחזיק עצמה נדה בין שכנותיה אבל בכה"ג דעיקר אמתלא תלוי באחרים ולא
היתה יכולה לעשות בע"א בודאי אמרי' דמהני אמתלא כזו וכמ"ש הטור דלא גרע
מאמרה טמאה אני לך בהדיא כו' ע"ש:
ו החכם נאמן - עיין בר"ן שכ' בשם
הרמב"ן הטעם שקבל שכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הא' וכפר אין השני האומר בשמו
נאמן ועיין בתשו' הרב ס"ס ס"ו:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה יט
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה
לבעלה חוץ מ מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת נ הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה שמא
יבוא לדבר עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה,
וכן בשבעת ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו, ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה
כדי שלא תתגנה על בעלה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף ט
יג] בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה,
אלא כדי שלא תתגנה על בעלה.
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה
דעה סימן קצה סעיף ט
[יג] בקושי כו'. עבה"ג ובאבות
דר"נ פ"ב כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המתקשטת
כו' ומשמע דאף לר' עקיבא מדקאמר אין רוח כו':
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה ג
במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים
בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים, אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על
אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת, שבימים א וטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים
זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף א
חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד
שתספור ותטבול. (א] ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה, א תמיד היא בנדתה עד שתטבול)
(ב"י בשם הפוסקים). (א) ב] ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה ב (אפילו בדברים) (טור
וב"י בשם רשב"א מאבות דר"ן) שמא ירגיל לעבירה; ג] אבל מותר להתייחד
עמה, ד] דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (ל' עצמו).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצה סעיף א
א תמיד היא בנדתה כו' - כלומר אף בימי
לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקי' ומביאם ב"י:
ב אפי' בדברים - אם מרגילין לערוה לא
ידבר בהן עמה עכ"ל טור:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף א
אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן
בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן א] אלא אם כן <א>
טבלו כראוי ב] במקוה הראוי.
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצז סעיף א
(א) טבלו כראוי. - בלא חציצה (ומקוה)
[ומקום] הראוי היינו שיש שם מ' סאין:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה
ה
הזב אין לו טהרה אלא במעיין שהרי נאמר
בו במים חיים אבל הזבה ושאר הטמאין בין אדם בין כלים טובלין אף במקוה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף לו
מב] צריך שיהיה המקוה גבוה ממעל
לטיבורה (כא) זרת, לפחות.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף לז
מג] יש מי שאומר שאעפ"י שאין
בגובה מי המקוה לעלות בהם כל גופה אלא אם כן פניה וגופה כבושים בקרקע, נ שפיר דמי
(ועיין לקמן סימן ר"א בדיני מקוה).
שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף א
א] אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה
במרחץ. ב] <א*> ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה וחייבין
עליה כרת עד שתטבול כל גופה ג] בבת אחת א ד] במי מקוה ב ה] <א> או מעיין ו]
שיש בהם ג ארבעים סאה; ז] (א) ושיעורם, אמה על אמה על רום שלש אמות ח] במרובע, ט]
באמה בת ששה טפחים י] וחצי אצבע, יא] ואם הוא רחב יותר ד ואינו גבוה כל כך, ה כשר
אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת; וצריך שיעלה בתשבורת ו (ב) מ"ד אלף
וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע (ד"ע בב"ה); יב] וצריך שיהיה
החריץ שבו המים (ג) גדול יותר משיעור זה, כדי שכשתכנס הטובלת ויפחתו המים ישארו שם
ארבעים סאה (תוס' פ' ערבי פסחים).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף א
א במי מקוה כו' - היינו מי גשמים
שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב (דכתיב ביה מים
חיים) ולא לנדה ולזבה, טור ופוסקים, אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור (לכל דבר)
כמ"ש מהרי"ק והב"י בשם ת"ה ובתשובת הרמב"ן סימן
רל"א ע"ש:
ב או מעיין כו' - כתב ב"י משמע
שאם המים משוכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ' סאה אבל כשתצרף כל
המים שמתחלה ועד סוף הם מ' סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין אדם
בין כלי עכ"ל והביא ראיות ומביאו ד"מ ופשוט הוא:
ג מ' סאה כו' - אבל אם חסר כל שהוא
פסול, ב"י, ופשוט הוא ואפי' גופה קטן שמתכסה בפחות ממ' סאה אין טביל' עולה בו
עד שיהא מ' סאה, טור והפוסקים:
ד ואינו גבוה כ"כ כו' - ע"ל
סימן קצ"ח סעיף ל"ו ל"ז ולקמן סעיף ס"ו:
ה כשר - כשיש בין הכל מ' סאה:
ו מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כו'
- כ"כ בב"ה ובב"י כתב מ"א אלף ותע"ב אצבעו' והחשבון ההוא
מכוון באמה בת ו' טפחים שהוא כ"ד אצבעות שאמה על אמה היינו כ"ד אצבעו'
על כ"ד אצבעות הוא תקע"ו אצבעות וברום ג' אמות היינו ע"ב אצבעות
ע"ב פעמים תקע"ו עולה מ"א אלף תע"ב וכאן כ' דבריו ע"פ
מ"ש הרשב"א דבעינן אמה שוחקת שהיא יתרה על העצבה חצי אצבע שאמה על אמה
הוא כ"ד אצבעות וחצי על כ"ד אצבעות וחצי שהוא ת"ר אצבעות ורביע
וברום ג' אמות היינו ע"ג אצבעות וחצי ע"ג וחצי פעמים ת"ר ורביע
עולה מ"ד אלף קי"ח וחצי אצבע פחות חצי רביע אצבע ודוק ואין דבריו
שבב"י סותרים למ"ש כאן בש"ע דבב"י איירי באצבעות שוחקות שהם
מ"א אלף תע"ב ולכך לא זכר החצי אצבע אבל כאן מיירי באצבעות עוצבות שהם
מ"ד אלף קי"ח אבל מ"מ הכל עולה לשיעור מ' סאה לא פחות ולא יותר
וכדאמרינן בס"פ ערבי פסחים (ק"ט) רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים
ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע כו' כדתנן מי מקוה אמה על אמה ברום ג' אמו'
ושיערו חכמים מ' סאה כו' ואמה ואצבעות דנקט התם איירי בשוחקות שהן מ' סאה,
ובמע"מ דף ש"ד ע"ב כתב שבב"י לא עיין בדיוק לחשוב גם החצי
אצבע יתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצינו לרש"י ורשב"ם וגם התוס'
והרי"ף בפרק ערבי פסחים כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור רביעית כוס שהוציאו
מחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום אחד מחשבונם שהשגיחו על חצי אצבע שבמדה
היתירה אבל יש לי לומר דהתם שאני שתכלית חשבונם הוא למצוא רביעית כוס דאינו אלא
מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאצבע היתירה עכ"ל ותימה דהא קאמר רביעית של
תורה כו' ועוד לדבריו דהכא בעינן חצי אצבע יתירה א"כ יהיו יותר ב' אלפים
תרמ"ו אצבעות שהוא עולה לב' סאה ומחצה ולוג וחצי לוג בקירוב אם כן שיעור מקוה
יהיה מ"ב סאה וחצי לוג ובש"ס וכל הפוסקים לא הוזכר רק מ' סאה וכן
בפ"ק דעירובין (דף י"ד ע"ב) אמרינן ים שעשה שלמה היה מחזיק
ק"ן מקוה טהרה מדכתיב אלפים בת יכיל ובת הוה ג' סאין ואם איתא לא הוי לה
אפילו ק"מ מקוואות אלא נקוט האי כללא בידך דאמה ואצבעות שבש"ס ופוסקים
בענין זה איירי בשוחקות ועל זה כתב הרשב"א שהן יתירות חצי אצבע על העוצבות
וכשתעשה מהן עוצבות יעלו מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכמ"ש המחבר הלכך אנן
חשבינן לכולי עוצבות ובעינן מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכן הסכים הגאון
אמ"ו ז"ל וכל זה ברור ועיין בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ג דף
ס"ח ס"ט, ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם
בינוני היינו אמה וע"ש וע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם
אגודל כמה הוא:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ד הלכה
ב
מד"ס שהמים השאובין פסולין
לטבילה, ולא עוד אלא מקוה מים שאינן שאובין שנפל לתוכן שלשה לוגין מים שאובין פסלו
הכל, אע"פ שפיסול מים שאובין מד"ס למדוהו בהיקש שהרי הוא אומר אך מעין
ובור מקוה מים יהיה טהור המעין אין תפיסת יד אדם כלל והבור כולו בידי אדם שהרי
כולו מים שאובין אמרו חכמים המקוה לא יהיה כולו שאוב כבור וא"צ להיות כולו
בידי שמים כמעין אלא אם יש בו תפיסת יד אדם כשר.
טור יורה דעה סימן רא
ואלו ארבעים סאין צריכים שיהיו נקוין
ועומדין במקום אחד וגם לא יהיו שאובין אלא שיתקבצו מי גשמים בגומא אחת אבל אם
נשאבו או אפי' לא נשאבו ואינם עומדים במקום אחד אלא זוחלין על הארץ פסול ומיהו
פר"י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפי' כולו שאוב כשר הילכך כל
ספק שאירע בו אפי' ספק אם היא כולו שאוב אם לאו כשר אבל הרבי' שמשון פירש שכולו
שאוב פסול מן התורה עד שיהיה רובו בהכשר אבל לאחר שיהיה רובו בהכשר משם ואילך אין
שאיבה פוסלת בו אלא מדרבנן הלכך כל ספיקא שיארע בו קודם שיהיה רוב בלא שאיבה
אזלינן לחומרא אבל משידוע שנעשה רובו בהכשר מקילינן בספיקא שיארע בו וכ"ה
מסקנת א"א הרא"ש ז"ל
בית יוסף יורה דעה סימן רא
ומיהו פירש ר"י דשאיבה אינה
פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר. כן כתבו התוספות בשמו בסוף פרק
קמא דפסחים (יז: ד"ה אלא) והביא ראיה מדקאמר התם דמשקה בית מטבחיא חזו להטביל
בהם מחטין וצנורות ומשמע התם דמשקה בית מטבחיא הן שאובין ועוד דתניא בתוספתא
דמקואות (פ"ב ה"א) מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר והיינו משום דספיקא
דרבנן לקולא וריקן משמע שלא היה בו כלום מדלא קאמר שהניחו חסר והא דתניא בתורת
כהנים (שם) אך מעין ובור יכול אפילו מילא בכתף תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים
אף מקוה בידי שמים צריך לומר דאסמכתא בעלמא הוא וטעמא דאסרו רבנן שאובה גזירה
דילמא אתי לאטבולי במנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא דבור דומיא דמעין שיהא
בקרקע ע"כ וכן משמע מדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק סז.) ובפרק המוכר את הבית
(ב"ב סו:) דשאיבה דרבנן: ומיהו רש"י פירש בפרק מרובה שאיבה מה שהמקוה
נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא ע"כ משמע דסבירא ליה דכולו שאוב
מדאורייתא פסול וכן כתב רשב"ם בפרק המוכר את הבית (סו. ד"ה לעולם) דכולו
שאוב פסול מדאורייתא וכתבו התוספות (שם ד"ה מכלל) שכן דעת רבינו תם
ורשב"א וכתבו שהביאו ראיות לדבריהם ושדחו ראיות ר"י. ורבינו שמשון בפרק
ב' דמסכת מקואות (מ"ג) כתב בתחלה דכולו שאוב דרבנן מכח הראיות שהביא ר"י
ואחר כך כתב דאי אפשר לומר כן מכח כמה ראיות שהביא ודחה ראיות ר"י.
וסמ"ג (עשין רמח רמא.) כתב מחלוקת זו באורך. והרא"ש כתב מחלוקת זו בפרק
מרובה (סי' ג) ובסוף נדה (הל' מקואות סי' א) ונראה מתוך דבריו שדברי האומרים שכולו
שאוב פסול מדאורייתא נראין בעיניו וכן נראה שהוא דעת הרשב"א ז"ל בתשובה
(ח"ג סי' רכד, ח"ה סי' סד) וכ"כ בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן
סימן ר"ל: אבל דעת הרמב"ם כדברי ר"י שכתב בפרק ד' (ה"א - ב)
דין תורה שכל מים מכונסים טובלים בהם שנאמר מקוה מים מכל מקום בין שאובים בין
שאינם שאובים. מדברי סופרים שהמים השאובים פסולים לטבילה ולא עוד אלא מקוה מים
שאינן שאובים שנפל לתוכן ג' לוגין מים שאובים פסלו הכל עכ"ל: והר"ן כתב
בפרק המוכר את הבית (סו: ד"ה לעולם) ובפ"ב דשבועות (ה. ד"ה
ת"ר אילו) יש מי שאומר שאין לך שאובה שתהא פוסלת אלא מדרבנן שאפילו מילא כל
המקוה בכתף כשר מדאורייתא אבל רבינו תם סובר דאיכא שאובה דאורייתא דכולה שאובה
א"נ ג' לוגין בתחלה פוסלים את המקוה מדאורייתא אבל ג' לוגין על פני המים הוי
מדרבנן והביא ראיה מדתנן בפרק ב' דמקואות (מ"ד) רבי אליעזר אומר רביעית מים
שאובים בתחלה פוסלים את המקוה וג' לוגין על פני המים וכו' ולאו ראיה היא דלעולם
אפילו בתחלה מדרבנן היא וכו' וכן דעת ר"י וכן נראה מדברי הריב"ן מיגש
ז"ל ומדברי הרמב"ם תלמידו בפרק ד' מהלכות מקואות (ה"א) וכן דעת
הגאונים ז"ל אבל הראב"ד כתב דכי אמרינן שאובה דרבנן הני מילי בשאובה
ע"י כלים מאליהם כגון בצנור זה שאין בו תפיסת ידי אדם שמאליהם נתמלאו ולא
נשאבו אבל מילא בכתף פסול מדאורייתא והיינו דתניא בתוספתא יכול אפילו מילא בכתף
וכו' ורבינו שמשון כתב בתוספותיו ובפרק שני דמקואות (מ"ג) דודאי איכא שאובה
דאורייתא כגון שנשאב בדבר המקבל טומאה דבכהאי גוונא כולו שאוב מדאורייתא ומיהו
שאובה דע"י כלי גללים וכלי אדמה דפסולים כדמוכח בפרק קמא דשבת (טז:) משמע
דאפילו כולו שאוב אינו פסול מדאורייתא אלא מדרבנן דהא הוייתן על ידי טהרה הוא דאין
מקבלין טומאה והביא ראיות לדבריו: והרמב"ן כתב שם (ב"ב סה ד"ה
שאני) סברת רבינו תם וסברת ר"י וסברת הראב"ד וכתב אחר כך ונראה שרבינו
הגדול ז"ל (רי"ף שבועות ה:) שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאובה לאו
דאורייתא אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברביה והמשכה ואפילו לדבריהם משמע
דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה עכ"ל. ולענין מה שכתב לדעת רבינו
הגדול בשאובה שהמשיכוה אכתוב בו לקמן בס"ד (קח: ד"ה ועדיין) והמרדכי
במסכת שבועות (סי' תשמה ג ע"א) כתב סברת רבינו תם וסברת ר"י וכתב
שריב"א פירש דמים שאובין ומי פירות פסול מדרבנן ולא נראה לר"י דודאי
כולו מי פירות פסול מדאורייתא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף ג
ארבעים סאה שאמרו, צריך שלא יהיו
שאובים; שאם הם שאובים, פסולים. הגה: כא] ואם כל המקוה הוא שאובין, (ו) פסול מן
התורה, וספיקא לחומרא; אבל אם רוב המקוה כשר והמיעוט הוא שאובין, אינו אלא מדרבנן
וספיקא לקולא (טור בשם הרא"ש ור"ש והרבה פוסקים).
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ט הלכה
ח
למעלה מזה המעיין שמימיו מים חיים
שבהן בלבד טובלים בו הזבים הזכרים ולוקחין מהן לטהרת המצורע ולקדש מי חטאת, מה בין
מעיין למקוה המקוה אינו מטהר אלא במ' סאה והמעיין מטהר בכל שהוא, המקוה אינו מטהר
אלא באשבורן והמים הנזחלים ממנו אינן מטהרין והמעיין מטהר בזוחלים, המקוה לא תעלה
בו טבילה לזבים והמעיין אם היו מימיו מים חיים הזב טובל בהן.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף ב
יג] מי מעיין מטהרין ז יד] אף בזוחלין
(פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים); מי גשמים אין מטהרין אלא ח
<ב> באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (טו] אבל על
ידי זחילה פסולין מן התורה) (ב"י בשם (מהרי"ק שורש קט"ו) ט אם הם
לחוד בלא מעיין) טז] היו הזוחלין מן המעיין י (ד) מתערבים עם הנוטפים שהם מי
גשמים, יא הרי הכל כמעיין לכל דבר; <ג> ואם רבו הנוטפים על הזוחלין, וכן אם
רבו מי גשמים על מי הנהר, אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. יז] לפיכך צריך להקיף
מפץ (פי' כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, יב עד שיקוו המים ויטבול בהם.
הגה: <ד> וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי"ק ות"ה שם ושאר אחרוני'
כתבו ויש להחמיר כשטת הר"ם ורא"ש וסייעתם); יח] אבל יש מתירים יג (ה)
לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים יד ורבו הנוטפים על הזוחלין,
משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר"ת וב"י בשם רש"י
וסה"ת וסמ"ג); וכן נהגו ברוב המקומות טו במקום שאין מקוה, ואין למחות
ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי"ק ובת"ה שם
ומהרי"ו סימן ע' וב"ז סימן קנ"ד). יט] מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר
המתהוה לגמרי ע"י גשמים, וכשאין גשמים פוסק לגמרי, אף על פי ששאר נהרות
שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מ"מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין
גשם, אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי"ק); כ] אבל
בנהר שאינו פוסק, אע"פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו, מותר לטבול
בו בכל מקום (ב"י לדעת המרדכי והאשירי והתוספות), לפי סברת המקילין ולפי מה
שנהגו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף ב
ז אף כו' - וכ"ש באשבורן:
ח באשבורן - פי' שהן מכונסין ועומדין
במקום א' במקוה וכיוצא בו אבל לא כשהן זוחלין:
ט אם הם לחוד - אבל אם הם עם המעיין
יתבאר דינו לפנינו:
י מתערבים עם הנוטפים כו' - משמע אפי'
אין הזוחלין רובא רק הם שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הרי הכל כמעיין וכ"כ
ב"י בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דלענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה נמי לא
בעי וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבה עליו
מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ש"מ עכ"ל אבל צ"ע שבספר בעלי
הנפש שלפנינו דף ס"ו ע"א איתא איפכא וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר
דבעינן רוב מים חיים וההיא דאמרי' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא
קאמרינן א"נ כיון דא"א לצמצם בעינן רובא זוחלין וכלישנא קמא מסתבר
דבעינן רובא דכשרות ממשנת מקואות ומשמעתא דיבמות פרק הערל כדבעינן למימר קמן עכ"ל
וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולים ועיין בפ"ב דחולין סוף דף
כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב:
יא הרי הכל כמעיין - משמע אפילו אותן
מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין וכ"כ הר"ן בשם
הרמב"ם (דלא כמ"ש בד"מ דהרמב"ם ס"ל כמהרי"ק דלקמן)
וכתב וז"ל ומיהו סהדותא דר"א בר צדוק (שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין
דכשרים ומטהרים בזוחלין) אפילו לפי שיטה זו (דהרמב"ם) ודאי משמע דאפילו אמקום
שנתרחב הנהר קאי דל"ל דאריבה במקום משך הנהר קאי דא"כ פשיטא וכי ג' טפין
יפסלו הנהר זה עכ"ל אבל מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דאפילו הזוחלין רוב
אינן מטהרין אלא במקום שהיה מהלך שם בתחלתו וכן מדומה אני שפסק הראב"ד בהלכות
מקוה שיסד עכ"ל וב"י דחה דבריו דדעת הראב"ד איפכא ואין זו השגה
שהרי כתב וכן מדומה אני כו' וכן האמת שהראב"ד בספר בעלי נפש דף ס"ו
ע"א מביא איכא מ"ד דס"ל הכי ולא הוה בריר ליה למהרי"ק אי הראב"ד
חולק אי לא תו כתב ב"י ומדברי רבינו שמשון והרא"ש בפ"ה דמקואות
ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות יש להוכיח ג"כ דכהר"ן ס"ל ודלא
כמהרי"ק שהרי כתבו כו' עד מקמי רבינו ירוחם ומהרי"ק ז"ל עכ"ל
ונמשך אחריו המע"מ דף שי"א ע"א ולא הבנתי דבר דאדרבה מדברי
הר"ש והרא"ש ומרדכי אלו יש להוכיח דכמהרי"ק ס"ל ולא
כהר"ן דאי כהר"ן מאי קשיא להו פשיטא הא כבר תירץ הר"ן דאשמועינן
דאפילו במקום שלא היה מהלך בתחלתו מטהר בזוחלין אלא ודאי כמהרי"ק ס"ל
דאע"פ דזוחלין רובא אינו מטהר במקום שלא היה מהלך בתחלתו ונראה דאף לסברת
ר"ת וסייעתו דלקמן דמתירין אפילו ברוב נוטפים היינו במקום שהיה מהלך בתחלתו
אבל במקום שנתרחב אף ר"ת מודה אפילו הזוחלין כבו וכן משמע להדיא ברבינו
ירוחם:
יב עד שיקוו המים כו' - ומשמע
דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון
שעכשיו הם באשבורן מכונסים ועומדים בגומא מותר לטבול בתוכה והרי הוא כמקוה וכן
משמע בטור ופוסקים בכמה דוכתי:
יג לטבול בנהרות כל השנה - אפי' דרך
זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר:
יד ורבו הנוטפים כו' - כלומר
אע"ג שרואין בעין שרבו הנוטפין על הזוחלין שיש בנהר עשר ידות ממה שהי' בתחילה
אפ"ה מותר משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו ב' טפות ונמצא
עיקר רבויין ממקורן, כ"כ הפוסקי':
טו במקום שאין מקוה - אבל במקום שיש
מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד שאז מותר וכן כתוב בעט"ז וכן
כתבו הר"ן ושאר פוסקים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף טו
מג] מקוה שיש בו ארבעים (טו) סאה, מ
מד] ומעין כל שהוא, יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה מא <כו> והם כשרים,
מב אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. (ואין חילוק בין קדם המעין
לשאובין או לא, כמו שנתבאר, מג מה] ועיין לקמן סעיף מ' דיש חולקין) (ב"י בשם
תשובת רמב"ן סימן רל"א). מו] אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה, מז] אפילו
אם אינו חסר אלא כל שהוא, אם נפלו לתוכו מד ג' לוגים מים שאובים, פסלוהו. לא שנא
שאבן בכלי, מה <כז> לא שנא מו סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות
הרבה (רמב"ם פ"ה); וכן המערה מהצרצור ומטיל ממקומות הרבה לתוכו, מח] או
שזרקם בחפניו, ואפילו נפלו בו משני כלים או משלשה, מז מזה מעט ומזה מעט, מצטרפין.
מט] במה דברים אמורים, שמתחיל נ] מכלי השני עד שלא פסק מהכלי ראשון, (טז) אבל אם
פסק הראשון קודם שהתחיל השני, אין מצטרפין. ואם התחיל השני עד שלא פסק (הראשון),
נא] דוקא משלשה כלים, מח אבל מד' אין מצטרפין. נב] מט בד"א שמארבעה אין
מצטרפין, שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין; אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל
הג' לוגין, אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין, פסול.
הגה: נג] <כח> ואם העביר ג' לוגין בידיו נ ע"ג קרקע, נא או שנתזו מרגלי
בהמה, כשר (טור). וי"א דרגלי הבהמה כדין רגל אדם, ובשניהן אינו כשר אלא
בהעביר על גבי קרקע דהוי כהמשכה, אבל לא בנתזו (ר"ש פ"ב דמקואות
רמב"ם פ"ה) ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף טו
מ ומעיין כו' - או מעיין כל שהוא וכתב
ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן רל"א דמעיין כל שהוא אע"פ שהוא עומד
כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין אף ע"פ שמימיו מועטין אינו נפסל
ברביית מים שאובין וכן משמע מדברי שאר פוסקים:
מא והם כשרים כו' - ואם הלכו אותן
המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו
עכ"ל רבינו ירוחם ומביאו ב"י ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו
נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כל שהוא יותר ונשאר שם
כ"א סאין אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובא בהמשכה כשרה כדלקמן סעיף מ"ד:
מב אע"פ שהן רבים כו' - וכתב
ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר
באשבורן דוקא וכ"כ הב"ח לדעת הטור וכ"כ בד"מ לדעת הטור ומביאו
בהגהת דרישה סעיף כ"ה וכבר ביאר זה הרב בסעיף י"א ומ"מ מבואר דדין
מעיין עליו לטבילת כלים בכל שהוא והמחבר לא ביאר זה דהוי מעיין לטבילת כלים בכל
שהוא וכן בכמה מקומות בסימן זה כגון בסעיף ב' וסעיף ה' וסעיף י' וי"א ושאר
מקומות היה לו לבאר ולא ביאר והיינו משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא
שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מן העובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך
ג"כ מ' סאה כמו אדם כמו שנתבאר בריש סי' ק"כ ע"ש:
מג וע"ל סעיף מ' כו' - כלומר דשם
נתבאר דיש חולקין דבמעיין כל שהוא שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה וע"ש:
מד ג' לוגין כו' - ובין בתחילה (כלומר
שהיו מים שאובין בתחלה בגומא ואח"כ מי המקוה) ובין בסוף (שנפלו המים שאובין
אחר מי המקוה) אינו נפסל אלא בג' לוגין כ"כ ב"י בשם הפוסקי' וכן פסקו
האחרונים:
מה ל"ש סוחט כסותו והגביהו כו' -
כלומר שהמקוה חסרה אז מ' סאה שנמצא כשטובל בה כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו
שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון
שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובין:
מו סוחט כסותו כו' - ב"י בשם
תשובת הרמב"ן סימן רל"א בשם הראב"ד דטעמא כיון שהמים יורדים למקוה
מתוך ידי אדם, ע"פ זה תירץ הא דלעיל סעיף ז' בכלי שניקב בשוליה אינו פוסל את
המקוה וכסות דהכא ככלי מנוקב הוא וכתב וכיון שכן אף בכלי הנקוב כל שנפל מתוך ידו
של אדם הדולהו למקוה פוסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלין ממילא מכלי
נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ"ל
וכתב הב"ח סכ"א ונ"ל מדקדוק לשונו דדוקא כשהאד' מכוין לדלותו
להפילו למקוה התם הוא דפסלי אבל אם נפלו מידו שלא בכוונה הוה כאילו נפל ממילא שלא
ע"י אדם ואינן פוסלין כו' וע"פ זה דחק ליישב ההוא דמסלק את הטיט לצדדין
כו' ולי היה נראה איפכא מדקדוק לשונו דכל שבא מיד אדם אפילו שלא בכוונה פוסל ודוקא
נפלו ממילא מכלי נקוב למקוה כשר וכן משמע לכאורה בספר בעלי הנפש להראב"ד דף
ס"ט ע"א ואתיא ליה התם ההיא דהמסלק את הטיט לצדדין כפשטיה ע"ש
ומביאו ב"י לקמן בסמוך אך קשה דהא כתב הטור והרב ושאר פוסקים לקמן סוף סעיף
מ' דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים שלשה לוגין למקוה אחר שחסרו
ארבעים סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו מים שאובים ומה בכך סוף סוף
ע"י אדם אפילו ממילא פסול וי"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם אם כן
ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא ודו"ק,
כתב העט"ז י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרי שאובין אבל
אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ובפסולין כו'
ובמעדני מלך דף ש"ז כתב דלא ידע מאן נינהו י"א אלו והבין שכוון
להרמב"ן בשם הראב"ד דלעיל שמביא ב"י בסוף דף רל"ז ולכן השיג
עליו שהרי סברתם הפוכה ול"נ שכוון להרוקח שמביא ב"י לקמן ס"ס זה דף
רמ"ו ריש ע"ד וז"ל ומשמע דעקרו היינו שהעלוהו מתוכו אבל הרוקח כתב
עקרו מתוכו פי' סחט בידים ממנו ע"כ נראה מדבריו שאע"פ שלא העלוהו כיון
שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל ב"י ועיין לקמן סעיף
ס"ג:
מז מזה מעט כו' - וכתב רש"י
וראב"ד דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא ומביאו ב"י
וד"מ:
מח אבל מד' אין מצטרפין - אפילו נפל
מכלם ביחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:
מט בד"א כו' - זהו פי' המשנה
בד"א שלא נתכוין לרבות כו' אבל הרמב"ם וב"י פירשו נתכוין שכשהוא
מטיל אותן מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופי ולא יחסר
ע"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים וכן פי' הר"ר עובדיה מברטנורה
וכ"כ בעל תוי"ט והב"ח כתב דהר"ר עובדיה מברטנורה פי' נתכוין
לרבות אכלים וז"א ואולי ספר אחר היה לפניו ובשם הרשב"א בשער המים הביא
הב"י בד"א שנפלו שם שלא במתכוין אבל אם נתנם שם במתכוין אפילו מעשר כלים
ואפילו זמן מרובה מצטרפים ופסלוהו ע"כ:
נ ע"ג קרקע - שלא הגביה המים מעל
גבי הקרקע אלא המשיכם על גבי קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה:
נא או שנתזו מרגלי הבהמה - אע"פ
שלא הומשכו על גבי קרקע:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ד הלכה
ח
אין המים השאובין פוסלין את המקוה
בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי, אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה
ונמשכו וירדו למקוה אינן פוסלין את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן
הכשרים הרי המקוה כשר, כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרין והיה ממלא ושואב
חוץ למקוה והמים נמשכין ויורדין למקוה בין שהיו נמשכין על הקרקע או בתוך הסילון
וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה,
שהשאיבה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר, וכן גג שהיה בראשו כ' סאה
ומשהו מי גשמים ומילא בכתיפו ונתן לתוכו פחות מכ' שנמצא הכל פסול ופתח הצינור
ונמשכו הכל למקום אחד ה"ז מקוה כשר, שהשאובים שהמשיכוה כולה כשירה הואיל והיה
שם רוב מן הכשר.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף מד
עו] אין המים שאובים פוסלים את המקוה
בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי, אבל אם נגררו המים השאובים חוץ למקוה ונמשכו
וירדו למקוה, אינם פוסלים את המקוה צו <נה> עד שיהיו מחצה על מחצה; אבל אם
היו רוב מהכשרים, הרי המקוה כשר. כיצד, מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים,
והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה, בין שהיו נמשכים על גבי
קרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו צז מדברים שאינם פוסלים את המקוה, הרי הוא כשר
ואפילו השלימו לאלף סאין, שהשאובה שהמשיכוה, כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר.
וכן גג <נו> שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים, ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות
מכ', צח שנמצא הכל פסול, ופתח הצנור ונמשכו הכל למקוה אחר, הרי זה מקוה כשר, עז]
שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה, הואיל ויש שם רוב מהכשר. הגה: צט אבל אם המשיך תחילה
מים פסולים, ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים, לא מהני (דקדוק הב"י מדברי
הרמב"ם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף מד
צו עד שיהיו מחצה על מחצה - וכ"ש
רוב שאובים שפוסלים בהמשכה וכתב הב"ח סעיף כ"ו בשם הראב"ד דהיינו
דוקא המשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפילו כולו בהמשכה כשרה ע"ש וע"ל סוף
סעיף ט"ו:
צז מדברים שאינם פוסלים כו' - ואנן לא
נהגינן הכי אלא בעינן המשכה על גבי קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סעיף מ"ו
וכ"כ הב"ח:
צח שנמצא הכל פסול - כיון שמילא
בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפילו הכי אם פתח אח"כ הצנור כו'
כשרה:
צט אבל כו' - פי' שהמשיך תחלה מים
שאובים למקוה ואינם כ' סאין ואחר כך הביא עליהם רוב מים כשרי' כלומר שנפלו עליהם
מי גשמים יותר מכ' סאין לא מהני אפי' אם פתח אח"כ הצנור ונמשכו הכל למקום אחד
דלא אמרינן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אלא כשהיה שם בתחלה רוב מים כשרים:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ו הלכה
ו
החוטט בצינור מקום לקבל בו הצרורות
המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים אם היה הצינור של עץ וחפר בו כל שהוא פוסל
שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה, ואפילו שקבעו אחר שחקק בו הואיל
והיה עליו תורת כלי שהיה תלוש, אבל אם קבעו בקרקע ואח"כ חקק בו בית קיבול
אינו פוסל, ואם היה צינור של חרס אינו פוסל עד שיהיה בחקק כדי לקבל רביעית,
אע"פ שנתמלא המקום החקוק שבצינור צרורות המתחלחלין בתוכו הרי הוא בפיסולו ואינו
כסתום, ירד לתוך המקום שחקק עפר או צרורות וסתמו ונכבש הרי זה כשר.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף לו
צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי
וראוי להביא על ידו מים למקוה; עז ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו,
<מד> אם הוא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי
וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים; ואם הוא של חרס, אין החקיקה פוסלתו אלא אם
כן היא מחזקת רביעית, ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת
קבלה אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה. עח סילון שהוא צר מכאן ומכאן עט ורחב באמצע, אינו
חשוב קבלה לפסול בו המקוה. הגה: ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י (כג) צנורות
וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעין אל המקוה (מרדכי דקדושין בשם
הר"ר שמריה ור"ן ה"נ ותשובת רא"ש וכן הוא דעת הטור
ורמב"ם), או צנורות של הגגות (מהרי"ק שורש נ"ד /נ"ו/); ולא חיישינן
שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים, סח] דלא מקרי קבלה אף אם היה בהן גומא
(כד) הואיל ולא עשאו אדם בכונה (שם טעמא דהר"ש). פ ואם המים באים אל הצינור
על ידי כלים הקבועים בגלגל והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי, מותר לטבול בהן אם יש מ'
סאה במקוה (מרדכי הלכות נדה בשם רוקח); אבל אם אין בה מ' סאה, אין לטבול שם (כה)
דלא מקרי חבור לנהר ע"י זה ועיין בא"ח סימן קנ"ט (ב"י
ס"ס זה ולא כרוקח).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף לו
עז ואם חקק בו גומא כו' - אין להקשות
דנהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאיבה שהמשיכוה כשרה כדלקמן
סמ"ד ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בעינן דליכא המשכה ועוד דסילון
שהוא צר מכאן ומכאן כו' משמע אפי' הסילון ארוך כמה וי"ל דהכא מיירי שבא להביא
מים למקוה שאין בה רוב מים כשרי' דשאיבה שהמשיכוה אינה כשרה אלא כשיש במקוה רוב
מים כשרים כדלקמן וק"ל:
עח סילון כו' - ע"ל סעיף
מ"ח:
עט ורחב כו' - כלומר אע"פ שהוא
רחב באמצע לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק לקבל בו צרורות, ר"ש:
פ ואם המים באים כו' בגלגל כו' -
ז"ל ד"מ כתב המרדכי על הגלגל המגלגל מים ובגלגל קבועים כלים קטנים
נקובי' ככונס משקה וכשהגלגל מתגלגל מתמלאים הכלים קטנים ושופכים כו' כ' הרוקח
דמותר לטבול בענין ההוא אפי' אין כאן שיעור מקוה כיון שהמים עולים תמיד הוי חיבור
אע"ג דאין הכלים נקובים כשפופרת הנאד כיון דהמים צפים על פני הדולה מכאן
ומכאן הוי חיבור ואינן פסולים משום שנשאבו בכלים דהרי הכלים נקובים ככונס משקה
עכ"ל ולבי מהסס עכ"ל המרדכי וכתב ב"י דכל המפרשים חולקים על היתר
זה דלא הוי חיבור בכה"ג לענין מקוה אע"ג דהמים צפים למעלה ע"ג
הדולה כו' עכ"ל ד"מ ודברים אלו מבוארים בב"י ס"ס זה ומבואר שם
דאם הכלים נקובים כשפופרת הנאד פשיטא דהוי חיבור אלא דהתם לא הוי נקובים רק ככונס
משקה ופשוט הוא כדלקמן סעיף נ"ב ומעתה יש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו
שאינם אלא למ"ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב הא כתב לעיל סעיף
ז' דבעינן נקב כשפופרת הנאד וכן לקמן סעיף מ' סתם כדברי הט"ו וא"כ כיון
דנקובים כאן בדבר שלא מיקרי כלי הוי חבור ג"כ וצל"ע: