רי"ף מסכת שבועות דף ו
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1) כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ
מנדה
8) כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו
20) לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה
ו
כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה
ויולדת שטבילתן בלילה כמו שביארנו בעניין נדה, ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו
מתחלת הלילה שנאמר והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שטובל והולך מתחלת הלילה עד הערב
שמש. +/השגת הראב"ד/ ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה. א"א
וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים שאין טעונין ספירת שבעה נקיים שהרי אף בטומאת מת שנינו
טבל את האזוב ביום והזה בלילה או שטבל בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל
בלילה ומזה ביום.+
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה ו
כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה
ויולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה, השבעה כולן בנדתה וטובלת בליל ב
שמיני, וכן יולדת זכר בליל שמיני ויולדת נקבה בליל חמשה עשר, שהיולדת כנדה כמו
שביארנו.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה ז
נתאחרה ימים רבים ולא טבלה כשתטבול לא
תטבול ג אלא בלילה שאם תטבול ביום יטעו ותבא נדה אחרת לטבול בשביעי.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף ג
ח] ו <ח> אסורה לטבול ביום ז';
ט] ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום ח' ז או ט' אינה יכולה לטבול ביום ח (ט) משום
סרך בתה. (פי' דבוק הבת וקורבתה לעשות כמעשה האם שתטבול ביום כמוה ולא תבחין שאמה
לאחר שבעה טבלה ולא בשביעי עצמו). הגה: ט (י) י] והכלות הטובלות קודם החופה יכולות
לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה, י אבל אחר החופה דינן כשאר נשים
(מהרי"ל).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצז סעיף ג
ו אסורה לטבול כו' - משמע אפילו
שתטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משתחשך אסור כדעת רשב"ם וסייעתו שכתבו הפוסקים
שנכון להחמיר כדבריו כתב הב"ח דאפילו ללכת מביתה לבית הטבילה מבע"י אסור
והיינו כשהאשה רוחצת וחופפת בביתה והולכת למקום טבילה אבל כשיש מרחץ ובית הטבילה
במקום אחד ואשה הולכת מבע"י למרחץ שעה או שתים קודם חשכה ובאה לביתה אחר חשכה
אע"פ שהמרחץ ובית הטבילה קרוב וסמוך לביתה אין כאן משום סרך בתה דהבת יודעת
שהיא שוהה ברחיצה וחפיפה במרחץ ואינה טובלת אלא משחשכה עכ"ל מיהו באגור כתוב
שהמנהג באשכנז סמוך לחשכה עכ"ל ואפשר דס"ל כר"ת וסייעתו דמותר
לטבול סמוך לחשכה רק שתבא לביתה משתחשך וכמדומה לי שכן נוהגים מ"מ יש להחמיר
מיהו נראה דהיינו דוקא ביום ח' דאסור משום סרך בתה לחוד ובכה"ג מיקל ר"ת
סמוך לחשכה אבל ביום ז' אין לטבול כלל סמוך לחשכה ויש למחות ביד העושות כן:
ז או ט' - או יותר כדמשמע בפוסקים
ופשוט הוא:
ח משום סרך בתה - שסברה שאמה טבלה ביום
[ז'] ותעשה כן גם היא ואפי' אין לה בת דינא הכי דלא פלוג ופשוט הוא ובתשוב'
מהר"מ מלובלין סי' ע"א נסתפק השואל במי שלא טבלה כראוי בענין שלאחר ב'
או ג' ימים צריכה לחזור ולטבול אי יכולה לטבול ביום ואי צריכה לשמור שבעה ימים
נקיי' אחרי' משום סרך בתה שתאמר שראתה דם וטבלה לאחר שלשה ימי' ומהר"מ לא
השיב לו ע"ז דבר ונ"ל דלענין שאלה קדמייתא יש להחמיר לכתחלה ובדיעבד שרי
ולענין שאלה תניינא הדבר פשוט דיכולה לטבול לאחר ב' או ג' ימים ולא מצינו גזרה
דסרך בתה אלא לענין טבילה ביום וראיה ממ"ש הסמ"ק והמחבר ושאר אחרונים
לעיל סימן קצ"ו סי"ב במי שטעתה במנין יכולה לטבול אחר ד' ימים וכן אם לא
טבלה כראוי יכולה לטבול בכל עת ע"ש:
ט והכלות כו' - נראה דהיינו דוקא
לדידן שהכלות אינן טובלות בז' וכמ"ש בסי' קצ"ו ס"ק כ' וכ"מ
במהרי"ל שם דמיירי בכהאי גוונא אבל במקום שהכלות טובלות בז' או לדידן אם אירע
לה טבילה בז' כגון שנתקלקלה בימי ספירתה דאז טובלת מיד לאחר ז' אינה יכולה לטבול
ביום דהא ביו' זו (לאו משום סרך בתה לחוד) מיתסרי (אלא) משום שמא תראה ותסתור כל
מה שלמפרע ונמצאת זבה למפרע כדאיתא בש"ס ופוסקים כנ"ל:
י אבל לאחר החופה - כלומר אם טובלת
אחר החופה אע"פ שהיא טבילה הראשונה לבעלה זה דינה כשאר נשים:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד
הלכה ח
היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק
ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה או מפני
שנועלין שערי המדינה בלילה הרי ד זו טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף ד
היכא (יא) דאיכא אונס, כגון שיראה
לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיוצא בו, או שסוגרין שערי העיר, יכולה לטבול
בשמיני מבעוד יום; (יב) יא] אבל בשביעי לא תטבול מבעוד יום אף על גב דאיכא אונס.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה יז
כל ז' ימים נקיים שבזמן הזה אע"פ
שהן ספק אם טבלה בהן כאילו לא טבלה, ואם טבלה בשביעי אע"פ שאסור לעשות ט כן
לכתחלה שמא יבוא לבעול בשביעי אחר הטבילה, הואיל וטבלה בזמנה אפי' היתה זבה י
ודאית הרי זו עלתה לה טבילה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף ה
ב] אם עברה וטבלה בח' ביום בלא אונס,
אפילו הכי עלתה לה טבילה; יא וכן (יג) אם עברה וטבלה בז' ביום, עלתה לה טבילה.
הגה: יג] ומכל מקום לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה, ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה
(ב"י בשם האגור).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצז סעיף ה
יא וכן אם עברה וטבלה בז' כו' -
והב"ח פסק להחמיר כמהרי"ל והג"מ והגהת ש"ד בשם מהר"ם
דביום ז' לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בלילה וטוב להחמיר היכא דאפשר כיון
שכן גם כן דעת הראב"ד והג"מ והר"א בשם השאילתות:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ב
חפיפה שבמקום שיער לא תהיה במים קרים,
ו] לפי שמסבכין את השיער, אלא במים חמין; ומיהו אפילו בחמי חמה סגי. ולא תחוף בנתר
ז] הנקרא בערבי: טפל (רמב"ם בפי' המשנה פ"ב דכלים) ג ח] ובלע"ז:
גריד"א (ריב"ש), לפי שמחתך השיער וחוזר ומסתבך, ולא באהל, לפי שמסבך
השיער, ט] ולא בכל דברים המסבכים השיער. הגה: וכל זה לכתחלה, ד אבל אם חפפה בנתר
וכיוצא בו וראתה בעצמה שאין שערות שלה קשורין ומסובכין, שרי (מהרי"ק שורש
קנ"ט). ואשה שצוו אותה הרופאים שלא תחוף ראשה במים, רק ביין, י] יש לשאול
לרופאים אם היין (ג) מסבך השערות, ואם אומרים שאינו מסבך יש לסמוך עליהן; ואם אין
הרופאים בקיאין בדבר, ה יש לאשה לנסות עצמה תחילה אם היין אינו מסבך השערות, (גם
זה שם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף ב
ג ובלע"ז גריד"א - כתב
העט"ז דהיינו מה שקורין בל"א קרייד"א כו' אבל הפרישה כתב י"א
קרייד"א כו' וטעות הוא בידם וכו' וכן שמעתי מלועז א' כו' ומיהו משמע בנתר
שאנו קורין בל"א זיי"ף מותרת לחוף שאינו מסתבך ואדרבה מנקה הזוהמא וכן
משמע בפרישה לעיל סי' קל"ה סעיף ט"ז וכן נוהגין וחושבין זה למצוה:
ד אבל אם כו' שרי - פי' שרי פעם זה
כיון דכבר עשתה ואין צריך לחזור ולחוף אבל שתסמוך על זה לחוף שוב בנתר ואהל ומים
קרים לא וכן מבואר במהרי"ק שם דלא התיר אלא ביין ושאר משקים שלא הוזכרו
בש"ס ופוסקים שמסבכים השער דצירף גם כן הטעם דאין לך אלא מה שאמרו חז"ל
והלכך התיר לחוף שוב על ידי בדיקה שבדקה תחילה ג' פעמים אבל בנתר ואהל ומים קרים
לא עיין שם מבואר כך להדיא וכן משמע מדברי הרב וכה"ג אמרינן לעיל סי'
נ"ז ס"ק מ"ח דכל מה שאמרו חכמים שהיא טרפה ואינה חיה אפי' אנו
רואים שהוא חי טרפה והעט"ז כתב וכל זה לכתחלה אבל אם חפפה כו' שרי לפיכך אשה
זו חופפת בנתר ואהל כו' ולא דק:
ה יש לאשה לנסות - שלש פעמים
מהרי"ק שם ובעט"ז כתב ב' או ג"פ ואין להקשות נחזי אנן אי היין מסבך
השער אי לא יש לומר דאין טבע שערות של כל אדם שוה וכמ"ש חכמי הרופאים וחכמי
המחקר:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה
י
בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין
שיבואו בהן המים שנאמר וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד, ואף על פי כן צריכין
להיות ראויין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמוד אדם
בתוך ביתו שתהיה אשה מדיחה בין קמטיה במים ואחר כך תטבול, והאשה טובלת כדרך גדילתה
כאורגת וכמניקה את בנה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף א
צריכה להדיח בית השחי <א> ובית
הסתרים שלה במים, (א) (א] <ב> ולא בשאר משקין) (מהרי"ק שורש
קנ"ט), א (ב) ב] ולסרוק שיער ראשה יפה במסרק ג] שלא תהיינה שערותיה נדבקות זו
בזו; ד] <ג> וכן צריכה האשה לעיין בעצמה ובבשרה ובודקת כל גופה ה] סמוך
לטבילתה, שלא יהא עליה שום דבר מיאוס שחוצץ; ב <ד> ותחוף כל גופה ותשטוף
במים חמין בשעת חפיפת גופה ושערה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף א
א ולסרוק שער ראשה כו' - לשון
הרמב"ם שהביא הטור עזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים
חמים וסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה עכ"ל וכ"כ הרשב"א
בתה"ק ומביאו ב"י מבואר מדבריהם דהא דתקן עזרא שתהא אשה חופפת היינו
בכ"מ שער כגון שער בית השחי ובית הערוה לא שער ראשה בלבד וכ"כ
ראב"ן סי' שכ"ו דף ס' ע"ד וכי חייפת צריכה לחוף כל שער גופה בין
דראש בין דשחי בין דבית התורפה ע"כ וכן משמע בר"ן ושאר פוסקים וכ"כ
הב"ח סעיף ב' ועכשיו נהגו לסרוק שער ראשן במסרק ושאר שער שבה מפספסת אותן
בידיה יפה יפה:
ב ותחוף כל גופה כו' - הסכמת הפוסקים
דתקנת עזרא אינו אלא בחפיפת שער אלא שנהגו להחמיר לחוף ולהשתטף כל הגוף להכי
מקילינן בכמה דברים בחפיפה אבל מה שצריכה לעיין בכל גופה שלא יהא דבר חוצץ
מדאורייתא הוא ועיין בר"ן שהביא ב"י:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף מג
אספלנית, מלוגמא ורטיה שעל בית
הסתרים, חוצצין; אף על פי שאינם צריכים שיכנסו בהם המים, צריכים שיהיו ראוים ולא
יהא בהם דבר חוצץ. הגה: נה נ] יש אומרים שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא
צריכה לכך. גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא
יהיו ראוים לביאת מים. גם צריכה להסיר צואת החוטם (ש"ד וראב"ן סימן
שכ"ו דף ס' ע"ג).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף מג
נה י"א שהאשה כו' - מיהו כל זה
אינו מעכב בדיעבד וכן משמע בב"ח:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כה
אם לא הדיחה (טז) בית הסתרים ובית
הקמטים שלה ונמצא בהם דבר חוצץ, לא עלתה לה טבילה. כג] ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ,
אף על פי שלא בדקה קודם טבילה לב עלתה לה טבילה; כד] ואינו דומה לבדיקת הגוף
וחפיפת הראש.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כה
לב עלתה לה טבילה ואינו דומה כו' -
כתב העט"ז והמעדני מלך דף שט"ו ע"א הטעם דבבית הסתרים כיון שיש לה
מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר
הטבילה עכ"ל ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן
ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן
לקולא כדלקמן סכ"ו וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בט"ו לקמן סימן
קצ"ט ס"ט:
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יז
הלכה ו
אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר
מששים עשרון, ואם נדר יותר מששים מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני, שאין יכולין
להבלל כאחד אלא ששים אבל יתר על ששים אין נבללין, אע"פ שאין הבלילה מעכבת כמו
שביארנו אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה
מעכבת בו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כד
<כד> צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא
בהם דבר חוצץ, ל שאם טבלה ונמצא שום דבר דבק בהם לא לא עלתה לה טבילה. כב] ויש
נוהגים שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהוא נכנס בין השינים יותר
ממאכל אחר; ואף על פי שבודקות וחוצצות השינים, חוששת דילמא תשתייר מיניה ולאו
אדעתה, <כה> ומנהג יפה הוא. הגה: ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה
(הרא"ש בה"נ); ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה בבצק או בנרות של
שעוה, שלא ידבק בה (ש"ד), וכן נהגו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כד
ל שאם טבלה כו' - כתב הב"ח
דמלשון זה משמע שאינו חוב עליה אלא צריכה לחוש לטובתה שאם טבלה ונמצא שום דבר
ביניהם לא עלתה לה טבילה וכיוצא בזה כתב מהרא"י בת"ה גבי שחיטה (לעיל
סימן י"ח ס"ק י"ז) ובנה יסודו על דקדוק זה עכ"ל ולא נהירא
דדוקא לעיל גבי שחיטה דאמרינן השוחט בהמות רבות צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא
נעשה כן ובדק באחרונה ונמצא הסכין פגום הרי הכל ספק נבילות ע"כ דייק
מהרא"י שם שפיר מלשון זה דאי איתא דאיסורא מטעמא אחרינא שמא יאכל מהן קודם
בדיקה אחרונה לא הל"ל הכי ע"ש מבואר כך להדיא אבל הכא אפ"ת דחוב
הוא לה היינו טעמא משום שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה והלכך
חיישינן שמא יהא דבר חוצץ ביניהם דהא אין צריכה לבדוק אחר הטביל' אם יש עליה שום
דבר חוצץ אבל בשחיטה צריך הסכין לבדוק אחר סוף השחיטה וכן משמע בב"י דחוב הוא
לה וכתב דכן הדין שהרי שיני' מצויים לימצא ביניהם שיורי מאכל ובזה מיושב מה שהקשה
הב"ח מנ"ל דחובה הוא דכן בדין וק"ל, וגם בעט"ז כתב ואם
בוי"ו ואפי' אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק
וכה"ג חיישינן בדוכתי טובי ול"ד לשחיטה דהתם בלאו הכי צריך לבדוק הסכין
אחר השחיטה מה שאין כן הכא:
לא לא עלתה כו' - דאע"ג דלא
בעינן ביאת מים לבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה
יג
נדה שנתנה שערה בפיה או שקפצה ידה או
שקרצה בשפתותיה או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה, וכן שאר כל הטמאים, נתנה מעות
בפיה וירדה וטבלה טהרה מטומאת הנדה והרי היא טמאה על גב רוקה ונמצאת ראשון לטומאה
כמי שנגע ברוק הנדה, וכן הדין בזב.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כז
לד נתנה שערה בפיה או קרצה (יז)
שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו המים בהם, לא עלתה לה טבילה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כז
לד נתנה שערה בפיה - ולא בא המי'
בשערה (רש"י) [ר"ש]:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה
יא
האוחז באדם ובכלים והטבילן הרי הן
בטומאתן, ואע"פ שרפה ידיו עד שבאו בהן המים גזירה שמא לא ירפה, ואם הדיח ידיו
במים עלתה להן טבילה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כח
<כז> לא תאחוז בה חבירתה בידיה
בשעת טבילה כו] לה אלא אם כן רפתה ידה, כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה; לו ואם
הדיחה ידיה לז <כח> במים תחלה, שרי, שמשקה לח טופח שעל ידיה חבור למי המקוה.
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כח
(כז) לא תאחוז בה חברתה. - איתא
במתני' פרק ח' דמקוואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח ידיו במים
טהורים לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה רבי שמעון אומר ירפה
את ידיו כדי שיבואו בהם המים ופירשו הרמב"ם והרמב"ן דת"ק מחמיר טפי
מרבי שמעון דלרבי שמעון סגי ברפוי ידיו ולת"ק לא סגי משום גזירה שמא לא ירפה
על כן פסק [הרמב"ם] דבעינן הדחת ידיו תחלה דוקא וכבר כתבתי בסי' ק"כ
סעיף ב' דיכול להדיח ידיו אפילו במים תלושים דלא כרמ"א שם ומשמע לפירושם דכל
שמדיח ידיו תחלה אין צריך לרפוי ידיו כלל אפי' אם מהדקם בכח באדם וכלי הנטבל אין
חשש כיון שכבר (נתלכלכו) [נתלחלחו] דאלת"ה מה מועיל הדחת ידים דגם אחר ההדחה
נגזור שמא יהדקם בכח. ותו ראיה דהרשב"א בת"ה הארוך הקשה על פירוש
הרמב"ם ורמב"ן בזה דהא בכמה דוכתי מצינו שאין גוזרין כגון שירים ונזמים
שזכר הטור בסמוך דמותר ברפיון ותירץ הרא"ה בבדק הבית דדוקא באוחז באדם וכלים
לטבלן יש לחוש שמא יאחזנו בכח כדי שלא יפול ממנו אבל בשאר דוכתי למה נגזור בחנם
א"כ ראינו שאם הדיח ידיו תחלה אין לחוש אח"כ אף אם יהדקם בכח
והרשב"א פירש דרבי שמעון לחומרא קאמר דהתנא קמא ס"ל דסגי בהדחה לחוד
ור"ש ס"ל כיון שעשוי לדחוק ידיו על האדם והכלי שמטביל ליכא חיבור אפילו
במשקה טופח ול"ד לרגלי הטובל שעל הקרקע המקוה שנזכר למטה סעיף ל' דהתם המים
מקדימים לרגלים ועדיין איכא משקה טופח מחובר למקוה אבל כאן סבר ר"ש שדרך
האוחז בכלים להטבילן שדוחק ידיו עליהם כדי שלא יפלו מידו וכן אוחז בחבירו וימנע
מהיות המשקה שעל ידיו חיבור כלל ות"ק לא חייש לזה כלל ואיכא משקה טופח חיבור
והלכה כת"ק דאין צריך לרפות אבל אם מרפה פשיטא דמהני ומסיק דאפילו לת"ק
מ"מ צריך שלא ידחוק הרבה בכח כשאוחזו לטבלו כן כתוב בת"ה ובמשמרת הבית
שחיבר הרשב"א עצמו והסכים הטור להרשב"א וע"כ פסק כאן בש"ע
כמותם דסגי הן ברפתה הן בהדחת ידיה תחלה ומו"ח ז"ל תמה על שפסק דלא
כרמב"ם ורמב"ן ואין כאן תימה דכדאי הם הרשב"א והטור שנסמוך עליהם
בפרט במלתא דרבנן דמן התורה אין חוצץ אלא רובו ומקפיד. והנה יש עוד מחלוקת בין
רמב"ם ורמב"ן לבין הרשב"א דלהרמב"ם והרמב"ן הוכחתי בסמוך
דאפילו אם אוחזו בכח אין חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה והרשב"א כתב בפירוש
דאע"פ שהלכה כת"ק מ"מ לא ידחוק הרבה אלא יאחזנו כדרך כל האדם ולא
חיישינן שיאחז בכח והמרדכי נראה דס"ל ג"כ הכי שהרי פסק שאין להניח כלי
מלא בדלי שיש בו מים ולהטבילו בבור שכובדו של כלי עושה חציצה כמו שהעתקתי בסימן
ק"כ סעיף ב' והיינו כדברי הרשב"א דהא כובדו של כלי דומה לאדם שאוחז הכלי
בכח. ולפ"ז מה דפסק כאן בש"ע כהרשב"א דמהני רפתה ואח"כ כתב
דמהני אם הדיחה ידיה תחלה אפילו בלא רפתה נ"ל אע"ג דלא רפתה מ"מ
צריך שלא תאחוז החברתה בה בכח דאל"כ לא מהני הדחה תחלה אלא דלא חיישינן לזה
וכמ"ש בסמוך בדברי הרשב"א וכתב בדרישה מכאן שיש היתר גמור שבשעה שהאשה
טובלת וחברתה דוחפת אותה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת הדחיפה אם הדיחה ידיה תחלה
במים וא"צ להפריד ידי' ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהם מהם
בשעת דחיפה וסבורים שאין שום צד היתר שיכולים לאחזה בידים עכ"ל ויפה כתב שהרי
משנה שלמה שנינו האוחז באדם כו' ופסקו כן כל הפוסקים ולא חשו שמא תאחז הרבה בכח
וכ"ש לפי' רמב"ם ורמב"ן שזכרנו דאפילו אם היא אוחזת בכח לא מזיק
כלום כל שהדיחה ידיה תחלה:
(כח) במים תחלה. - פירוש אפילו במים
תלושים שעכשיו שיתחברו למי מקוה יהיו גם הם כשרים דמשקה טופח הוא חבור ולא
כמ"ש רמ"א בסי' ק"כ סעיף ב' דוקא במי מקוה וכמו שהוכחתי שם שלא דק
בזה:
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כח
לה אא"כ רפתה כו' - והב"ח
פסק כהרמב"ם והרמב"ן דאפי' ברפתה לא עלתה לה טבילה גזרה אטו לא רפתה
ואע"ג דבעלמא לא גזרינן ברפוי הכא שאני דמתוך שהוא בהול ומתפחד פן ישמט מידיו
הוא דוחק את ידיו עליו שלא במתכוין ע"כ וכ"כ הרא"ה בס' ב"ה דף
ק"ן ע"ב דהכא באוחז בחבירו שחבירו נשען עליו עשוי הוא ומצוי שלא ירפה
ושפיר שייך למגזר עכ"ל מיהו בה"ג דפ"ה ע"ב גורס ר"ש אומר
עד שירפה כו' והיינו כפי' הרשב"א דאסיפא פליג ודוק:
לו ואם הדיחה כו' - כתב הדרישה מכאן
יש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דחפה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת דחיפה אם
הדיחה ידיה במים תחלה וא"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן
שמפרידין ידיהם ממנה בשעת דחיפה עכ"ל ולפע"ד אין להורות קולא בדברים
שנהגו איסור דהלא במשנה ופוסקים אינו אלא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה מאן לימא לן ועוד
דבכמה וכמה דברים מחמירים לענין נדה שלא מן הדין ואפילו דיעבד כ"ש הכא ועוד
שהרי מהר"ר ישראל ברי"ן חולק ואוסר הכא אף בהדיחה ידיה ואף המשאת בנימין
שחולק עליו י"ל דמודה לכתחלה מיהו באשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה פסק
בתשובת משאת בנימין שם סימן פ"א דיש לטובלה ע"י שתאחזנה שתי נשים
בזרועותיה וידיחו ידיהם תחילה במים עד שיהא טופח על מנת להטפיח אבל אין לה תקנה
שישכיבוה על הסדין ויטבילוה דסדין מקבל טומאה ואסור (כדלקמן סעיף ל"א)
עכ"ד ע"ש:
לז במים כו' - דוקא במי מקוה אבל לא
במים תלושים כדלעיל סימן ק"כ ס"ב בהג"ה וכ"מ במרדכי סוף
ע"א:
לח טופח - ע"מ להטפיח, פרישה
וב"ח וכן הוא ברשב"א:
צריך שיהא הכלי רפוי בידו
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף ב
ו] צריך (ה) שיהא הכלי ו רפוי בידו
בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש. (ז]
<ד> ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה, ז אבל לא במים תלושים). (כ"מ ממרדכי
פרק השוכר).
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קכ סעיף ב
(ד) ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה כו'. -
מקום הניח הרב להתגדר פה כי כבודו במקומו מונח שלא דק כלל בהג"ה זו הגם כי
נמשכין אחר דברי המרדכי סוף עבודת כוכבי' כמו שנעתיק בסמוך בשם ד"מ מ"מ
צריך להבין דברי המרדכי ולפרשם כמו שנציע לפנינו אי"ה ותחלה נזכיר עיקרא דהא
מילתא דזכר הטור והש"ע דהדחת ידו במים מהני והוא מה ששנינו במשנה פרק ח'
דמקואות האוחז ידו באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח את ידיו במים טהורים
ר"ש אומר ירפה את ידיו כדי שיבואו בהם המים ופר"ש הדיח ידו קודם אחיזתו
טהורים לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה וכן הביא בטור סי'
קצ"ח וז"ל שמשקה טופח שעל הידים חיבור למי המקוה עכ"ל וכ"כ
סוף ת"ה הארוך וז"ל לת"ק די אם הדיחה ידיה במים מפני שמשקה שעל
ידיה טופח כדי להטפיח ומתחבר במי המקוה ואין כאן חציצה עכ"ל והוא ע"פ מה
ששנינו פרק ו' דמקואות ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו פירוש דמיירי התם שרוצה לטהר
מים פסולים ממי מקוה כשרים דע"י שמשיק אותם כחוט השערה נטהרו כל הפסולים
והלכה רווח' היא דמשקה טופח כדי להטפיח מועיל לחבר למקוה כשירה כדאיתא בפרק ב'
דגיטין (דף ט"ז) זהו כוונת המשנה שזכרנו שהאוחז באדם או בכלי ידיח ידיו במים
דהיינו שקודם שיאחז הכלי ילחלח ידיו אפילו במים תלושים וע"י חיבורם למקוה
יהיו גם המים שעל ידו כבר כמי מקוה ממש ע"י השקה וע"כ זכר התנא ואחריו
הפוסקים לשון הדחה בעלמא ככל הדחות שהם בתלושין ודלא כרמ"א שפי' דברי הטור
דוקא במי מקוה אלא אף תלושין מועילים מטעם השקה. ומ"ש הד"מ בשם המרדכי
סוף ע"ז שצריך דוקא מי המקוה הנה ז"ל המרדכי שם גם הורה שיש לאדם ליזהר
להטביל לזכוכית מלא מים ויתנהו בדלי מלא מים והדלי שקוע בבור שלא ישיבוהו על שוליו
פן יהיה חציצה מפני כבידו של כלי שחוצץ אלא יטהו על צדיו ויתגלגל הנה והנה בתוך
הדלי בבור וא"ל מ"ש מפרסת רגל אדם העומד בקרקע במקוה ואין חוצץ משום
דאמרינן שהמים קודמין לשם טרם יתן רגלו בארץ כדתנן פרק ז' דמקואות הטבילו בו את
המטה אע"פ שרגליה שוקעים בטיט העבה כשירה מפני שהמים מקדימין די"ל דוקא
במקוה שלם שהם מחוברים אבל כשנותן הזכוכית בדלי אפילו מלא מים אינו מועיל כי הם
תלושים וגם יש ליזהר בהא דתנן פרק ח' דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים
עכ"ל מזה למד רמ"א לפרש כאן שהדחה שהזכיר הטור הוא במי מקוה ובאמת זהו
ענין אחר דהמרדכי מיירי מכובד הכלי שהוא מפסיק במקו' שהוא שוכב ואין שייך שם לומר
שהמים שתחת הכלי יהיו נטהרים בנשיקה ממי המקוה אלא דוקא אם היו כבר תחת הכלי מים
כשרים של המקוה אז אף על פי שכובד הכלי מפסיק עד שתאמר שאותן המים שתחת הכלי הופסקו
לגמרי ממי המקוה מ"מ נשארו בחבורין ולא נפסלו ויש להם חיבור מכל צד שיהיו
נשארים בהכשירן משא"כ במים תלושין בכלי שאתה צריך לטהרן ע"י נשיקה
ולעשות עליהם טהרה מעיקרא בזה צריך חיבור טוב וכיון שיש כובד בכלי לא מיקרי חיבור
טוב אבל באמת מי שטובל כלי בידו במקוה אין צריך למי מקוה אלא כיון שאין שם כובד
כלי שפיר הוי נשיקה למים התלושים שהם טפוחים על ידו כבר עם מי המקוה אלא דמ"מ
צריך האדם הטובל כלי שלא לאחוז בכח בכלי דא"כ יהיה ג"כ כמו כובד הכלי
שזכרנו אלא דיבוק בינוני כמו שאמרו בנדה הטובלת בכמה דוכתי לענין עיניה ושפתותיה וזהו
כוונת המרדכי שזכרנו שכתב וגם יש ליזהר כמ"ש במתניתין האוחז כו' דקשה וכי
מתניתין אתא לאשמועינן אלא דקמ"ל שיש ליזהר שלא יהדוק כ"כ בחוזק
דאע"פ דהת"ק פליג על ר"ש דס"ל ירפה ידיו וס"ל דא"צ
לרפות ידיו מ"מ דיבוק בינוני צריך גם לת"ק ולא בחוזק וזהו פשוט וכן
ראיתי בספר משמרת הבית של הרשב"א דף ק"צ שכתב וז"ל וקי"ל
כת"ק דא"צ לרפות ידיו אלא כל שהדיח ידיו תחלה ואינו דוחק הרבה עולה להן
טבילה. ונ"ל דהטור ס"ל דאם מהדקו בידו דיבוק בינוני מותר אפילו לכתחלה
ולא גזרינן שמא יהדקנו בכח מאד ולא יועיל חיבור מי מקוה וזהו שכתב ומיהו אם לחלח
כו' אין לחוש דקשה מאי אין לחוש היה לו לומר מותר או שפיר דמי אלא דקמ"ל שאין
לחוש שמא יהדק מאד בכח. והרא"ש מיקל עוד דלא ס"ל כובדו של כלי מפסיק
ומבטל החיבור של תלושים שעל ידיו עם מי מקוה שהרי כתב בהלכות מקוואות וז"ל
מפני שהמים מקדימים ונגעו ברגלי המטה קודם שנגעו בטיט ואותן המים מחוברין למקוה
הלכך לא הוי חציצה כדתנן פרק ח' דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח
ידיו במים טהורים ומטעם זה א"צ להגביה רגליו בשעת טבילה מפני שהמים מקדימים
עכ"ל הרי שהשוה דין זה להדחת ידים ששם הווין מי הדחה תלושין ומכל מקום כיון
שהמרדכי מחלק בין כובד הכלי או אינו כובד יש להחמיר וע"כ מי שרוצה להטביל כלי
ילחלח ידיו אפי' במים תלושין ויאחז הכלי דיבוק בינוני ויטבילו והרוצה להטביל כלי
מלא מים תלושין בדלי תלוש מן המים ולשומן במים עם הכלי אז צריך שיהפכנו על שוליו
כי זהו כמו האדם האוחז בכח בכלי וטובלו כי האדם האוחז הוא בחיריי והוא יכול לאחוז
שלא בכח גדול משא"כ בכלי מלא וכבד אא"כ שהדלי שקוע במים ומוריד הכלי
לתוכו אז לא איכפת לן בכובד הכלי כיון שכבר יש מים כשרים בתוכו וכמו שאמרנו ובלבוש
כתוב שבתוך המים יתננה מיד ליד הגם שהוא דרך טוב כי באותו דרך אין איסור אפי' אם
אוחז בכח מאד וכמ"ש באו"ה סוף כלל נ"ח דין (צ"ו) [צ"ט]
מ"מ אין זה דרך המשנה שזכרנו כלל שנקט הדיח ידיו במים תחלה ודברי הטור
וש"ע לא מתפרשים כלל בדרך זה אלא בדרך שאמרנו ואפילו בתלושין סגי כיון שאין
כאן כובד כלי ולא דבוק בכח עלתה לו טבילה כהוגן אפילו לכתחלה ואפילו לדעת המרדכי
שזכרתי דס"ל דכובד הכלי חוצץ אפילו אם נתלחלחו הידים תחילה במים תלושים ואין
לחוש כאן כלל שמא יאחזנה בכח דהלכה פסוקה היא דאין חוששין לזה אפי' בטומאת נדה כמו
שיתבאר בסי' קצ"ח סעיף כ"ח בסייעתא דשמיא:
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קכ סעיף ב
ו רפוי בידו כו' - צ"ע
שהב"י והאחרונים לא הביאו שום מחלוקת בזה והרמב"ם פרק ב' מהלכות מקואות
דין י"א כתב האוחז באדם וכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואע"פ שרפה ידיו
גזירה שמא לא ירפה עכ"ל ומביאו רבינו ירוחם נכ"ו ריש ח"ה במסקנא
וכ"כ הרשב"א בסוף תה"א בשם הרמב"ם וכן דעת הרא"ה
בב"ה שם וגם הב"ח פסק לקמן סי' קצ"ח ס"כ גבי טבילת אדם דאפילו
רפוי לא עלתה לו טבילה ובסוף פ"ח מהל' מקואות תנן בהדיא אדם וכלים בהדי הדדי
ע"ש וצ"ע:
ז אבל לא במים תלושים - עיין
בל"ח סוף נדה דף שט"ו ע"א מה שהקשה על זה וי"ל דהכא אי לאו
המים הוי חציצה והלכך המים באו לאפוקי מתורת חציצה ולכך בעינן שיהו מי מקוה ודוק:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ב
אלו הדברים (ג) שחוצצין, <ה>
חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שכורכין בהם השיער בראש, לא תטבול בהם עד שתרפם; ה]
ואם הם בתוך קליעת שערה אינו מועיל בהם רפיון. ו] ואם הם כרוכים בשאר מקומות בגוף,
לא תטבול בהם עד שתרפם, חוץ מאם הם כרוכים בצואר שאינם חוצצין לפי ג שאינה מהדקן;
אבל ד קטלא, שהיא רצועה חלקה ורחבה שכורכת סביב צוארה, חוצצת, מפני שחונקת עצמה
בחוזק כדי שיהיה בשרה בולט ותראה בעלת בשר, ז] ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה
מזיקתה (רש"י).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ב
ג שאינה מהדקן - שלא תהא חונקת עצמה:
ד קטלא - האל"ז באנ"ד
בל"א:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ו
שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה
מחמת זיעה, חוצץ; שבראש ושבבית השחי, ט אינו חוצץ; ושבאותו מקום, י באיש אינו
חוצץ; ובאשה, יב] <י> בנשואה חוצץ, בפנויה אינו חוצץ. הגה: יג] ואותן שיש
להן כמין יא קליעות שערות (ה) דבוקות זו בזו, ונעשית בלילה על ידי שד וסכנה להסירם,
(ו) לא חייצי (מרדכי ה"נ בשם ראב"יה ובאגור ובהגהות ש"ד).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ו
ט אינו חוצץ - לפי שאין אדם מקפיד
עליו:
י באיש כו' - וכן אשה פנויה אינן
מקפידין אבל אשה נשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה:
יא קליעות שערות - היינו מה שקורין
בל"א מארצע"פ או מארלאקי"ן ובלשון פולין ורוסי"א
קאלטינ"ש וכן הוא בדרישה ובמעדני מלך סוף דף שט"ו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ז
יד] לפלוף (פי' צואת העין) שחוץ לעין,
חוצץ אפילו הוא לח; <יא> ולפלוף שבעין יב אינו חוצץ, יג ואם היה יבש, חוצץ;
והוא שהתחיל להוריק (כ"ד =כן דברי= התוספות וסמ"ג בשם ר"ת
ורמב"ם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ז
יב אינו חוצץ - ואין חילוק בכאן בין
תוך שלשה ימים או לאחר ג' ימים וכ"כ ב"י והדרישה ועיקר דלא כהב"ח:
יג ואם הוא יבש חוצץ כו' - ודעת
הראב"ד והרשב"א והרמב"ם ור"ת וסמ"ג ושאר כמה גאונים
דחציצה זו וכן חציצה דבסעיף ח' ט' אינו אלא לטהרות אבל לא לבעלה ומביאם ב"י
ותימה שלא הזכיר דעתם כאן ועוד דמידי דרבנן הוא דד"ת אינו חוצץ אלא רובו
ומקפיד עליו ובדרבנן הלך אחר המיקל וכן נ"ל שהוא דעת רבינו ירוחם שכתב לפלוף
יבש חוצץ וזהו שחוץ לעין משיתחיל להיות ירוק ככחול שבעין אינו חוצץ ואפילו
שע"ג העין ואע"ג דבתוספתא איתא דחוצץ וכן בש"ס דוקא לטהרות אבל
לבעלה לא וכ"כ הרמב"ם וכן עיקר וכן הסכימו רוב הפוסקים דגרסינן ולית
הלכתא כו' עכ"ל והב"י כ' עליו נראה שהוא סובר דהא דקאמר ולית הלכתא ככל
הני שמעתתא לא קאי אלפלוף שבעין כו' ואיני יודע מי הכריחו לכך כו' וליתא דקאי
אלפלוף שבעין ומ"ש דלפלוף שחוץ לעין חוצץ היינו דכ"ע מודו בזה משום דבהא
לא מיירי מר עוקבא ופשיטא דחוצץ לכ"ע וכ"כ הב"י גופיה בסוף
ד"ה והראב"ד כ' דגליד כו' וז"ל ומיהו כ"ז בלפלוף שבתוך העין
דאילו שחוץ לעין לא איירי ביה מר עוקבא ואף לבעלה חוצץ לד"ה וע"פ
הפירושים דלעיל עכ"ל ומ"ש רבינו ירוחם יבש דוקא קאי בשטת הסמ"ג
והמרדכי דסבירא ליה הכי ע"ש מכל מקום משמע דס"ל לרבינו ירוחם דבתוך העין
אפילו יבש אינו חוצץ וכן האגודה ושאר פוסקים הביאו דעת הגאונים אלו שמתירין לבעלה
מיהו כתב רא"מ והסמ"ג והמרדכי דאפילו מ"ד דוקא לטהרות מכל מקום
צריך ליזהר לבעלה לכתחלה בכל דבר וכן משמע בכמה דוכתי דלבעלה לכתחלה כטהרות דמי
וע"ל סימן קצ"א ס"ק ג' (ופשוט הוא דלכתחלה צריך ליזהר כדכתב הרב
לעיל ס"א) ואפשר שגם הרא"ש שכתב ונכון להחמיר כפרש"י לכתחלה קאמר
ומ"מ נקרא דהיכא דאפשר שתטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר ודאי כדאי הם
כל הנך רבוואתה לסמוך עליהם שפסקו דלטהרה דוקא אתמר ולא לבעלה וגם המחבר גופיה
הביא סברתם לקמן סל"ד ול"ט ע"ש ועיין בב"י:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ח
יד כחול שבעין אינו חוצץ, ושחוץ לעין
חוצץ; <יב> ואם היתה פותחת ועוצמת (פירוש סוגרת) עיניה תדיר, אף שחוץ לעין
אינו חוצץ.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ח
יד כחול כו' - לשון בה"ג דף
פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת
אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ, ושנו חכמים כחול
שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות
ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ט
טו] דם יבש שעל המכה, חוצץ;
<יג> וריר שבתוכה, אינו חוצץ. יצא הריר מתוכה, טו כל (ז) תוך ג' ימים לח הוא
ואינו חוצץ; לאחר מכאן, יבש הוא וחוצץ. לפיכך אשה (ח) <יד> בעלת חטטים צריכה
לחוף במים עד שיתרככו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ט
טו כל תוך שלשה ימים כו' - וכן אם
הקיזה דם תוך שלשה ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא
כהוגן כדאיתא בש"ס ע"פ פרש"י ושאר פוסקים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף י
רטיה שעל המכה, חוצצת.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח
סעיף יב
לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה, אינם
חוצצין; נגלד כגליד, חוצץ.
סעיף יג
יח <טז> מלמולין שעל הבשר,
חוצצין.
ש"ך יורה דעה סימן קצח ס"ק
יח
יח מלמולים כו' - פי' כשאדם מגבל טיט
או לש עיסה ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלים על בשרה חוצצים, טור:
סעיף יד
טיט היון וטיט היוצרים וטיט דרכים
הנמצא שם תמיד, אפילו מימות החמה, כל אלו חוצצין; ושאר כל הטיט, כשהוא לח אינו
חוצץ שהרי הוא נמחה במים; וכשהוא יבש, חוצץ (רמב"ם וסמ"ג) יט (טז] ומיהו
אם היא מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ) (רוקח ומרדכי הלכות נדה).
סעיף טו
הדיו, החלב והדבש והדם, שרף התאנה
ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (פירוש מין ממיני התאנים), יבשים, חוצצין; לחים,
אינם חוצצין. ושאר כל השרפים, אפילו לחים, חוצצין.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף יח
כב (ט) <יח> צואה שתחת הצפורן
<יט> שלא כנגד הבשר, חוצץ; כנגד הבשר, אינו חוצץ. ובצק שתחת הצפורן, אפילו
כנגד הבשר חוצץ. ואיזהו שלא כנגד הבשר, זה שהצפורן עודף על הבשר. ולפי שאינן
יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו, כג נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת
טבילה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף יח
כב צואה כו' - עיין בב"י שמתמה
על הרשב"א שדבריו סותרים זא"ז וחילק בדוחק בין נטילה (בא"ח סימן
קס"א ס"א) לטבילה ע"ש שהאריך ואחריו נמשך העט"ז ובספרי הוכחתי
דלק"מ והוא דס"ל להרשב"א והסמ"ג וסמ"ק בשם ר"ת
דצואה שאינה נדבקת אינה חוצצת כלל והנדבקת חוצצת שלא כנגד הבשר וסתם צואה אינה
נדבקת אלא דקאמר דכיון דבצואה נדבקת דומיא דבצק חוצצת נהגו הנשים להחמיר ליטול
צפורניהם בשעת טבילה דשמא יש שם צואה הנדבקת אבל ודאי לענין נטילה לא שייך האי
חומרא ליטול צפרניו בכל נטילה ונטילה קצרתי ודוק:
כג נהגו הנשים ליטול כו' - ולענין
נטילת הצפרנים בחול המועד עיין בא"ח סימן תקל"ב:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כ
יט] דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ,
<כ> אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת. ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת
ועוברת מכנגד הבשר, אינה חוצצת. הגה: מיהו כל זה דוקא שאין צואה או בצק תחתיו בשעה
שטבלה. <כא> ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים, אפילו אם צפורן אחת (י) נשאר
בידה וטבלה, כה (יא) צריכה טבילה אחרת. (הגהות ש"ד) וכן נוהגין.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כ
כה צריכה טבילה אחרת - באמת חומרא זו
לא נמצאת בשום פוסק ואדרבה מהמשנה והרבה פוסקים וט"ו נראה מבואר דכל שהצפורן
נקי בודאי אינו חוצץ אלא ההגהת ש"ד כתב דטוב להחמיר ותטבול שנית משום
דא"א שלא יהא בתוכו טיט וע"כ כתב הרב דנוהגין להחמיר וכתב מהר"מ
מלובלין בתשו' סי' פ"א דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו
אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה
כ"א עד למחר אין ראוי להחמי' שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה
לבעלה אותו לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו
עכ"ל מיהו בהראב"ד סימן שכ"ו דף ס' ע"ד מצאתי וז"ל צריכה
לחתוך צפרני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא עכ"ל וזהו כעין
מ"ש הרב ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים כו' צריכה טבילה אחרת כו' משמע דטעמא
לאו משום דא"א שלא נשאר טיט תחת הציפורן אלא משום דהצפורן עצמו חוצצת
וכ"כ הב"ח סי"ט דנ"ל דאפילו ברי לה שלא היה שום טיט כלל יש
להחמיר שתטבול פעם שנית שהרי איכא למ"ד אם הצפורן עומדת ליקצץ חוצץ עכ"ל
וא"כ צ"ע בפסק זה שפסק מהר"מ מלובלין ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה
לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול וכמדומה לי שכן נוהגים
להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה וע"ל סימן קצ"ז
ס"ק א':
בית יוסף יורה דעה סימן קצח אות כא -
כב ד"ה ציפורן המדולדלת
כא - כב ציפורן המדולדלת שפירשה
מיעוטה וכו' אבר ובשר המדולדלין חוצצין. תוספתא (שם) כתבה ר"ש בפרק ט' דמסכת
מקואות (שם) והרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות סו"ס כו) וז"ל האבר
והבשר המדולדלים באדם הרי אלו חוצצין רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה
הרי זו אינה חוצצת ובמשנה פרק ט' דמקואות (שם) תנן גבי אלו שאינן חוצצין ציפורן
המדולדלת ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דהלכה כרבי יונתן בן יוסף כיון דלא חזינן
מאן דפליג עליה ומפרש דרובה אינה חוצצת דקתני דוקא הוא לומר אבל פירשה מיעוטה
חוצצת דרבי יונתן בן יוסף ללמד על ציפורן המדולדלת דמתניתין אתא לומר דהא דתנן
דאינה חוצצת היינו דוקא בפירשה רובה אבל לא בפירשה מיעוטה אבל הרמב"ם בפרק ב'
מהלכות מקואות (הי"ד) כתב גבי אלו שאינן חוצצין ציפורן המדולדלת וכלישנא
דמתניתין ולא חילק בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה ואפשר דאיהו נמי סבר דהלכה כרבי
יונתן בן יוסף אלא שהוא ז"ל מפרש דפירשה רובה דנקט לאו למעוטי פירשה מיעוטה
אלא לרבותא נקט פירשה רובה דלא הוי חציצה וכל שכן פירשה מיעוטה ואפשר שגם הוא
ז"ל מפרש דבדוקא נקט רבי יונתן בן יוסף פירשה רובה אינה חוצצת לומר אבל פירשה
מיעוטה חוצצת אלא מדחזינן דמשמא דיחידאה קאמר לה משמע דרבנן פליגי עליה ואמרי דבין
כך ובין כך אינה חוצצת והלכתא כוותייהו ואין לומר דרבנן דפליגי עליה סברי דבין כך
ובין כך חוצצת דא"כ לא היה שתיק מסדר התוספתא מיניה כי היכי דלא נטעה להקל
ולומר דבין כך ובין כך אינה חוצצת ס"ל ורבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה דף
רכד ע"ד) סתם דבריו כדברי הרמב"ם ז"ל: וצריך לתת טעם למה אבר ובשר
המדולדלים באדם חוצצים וכן לדעת רבינו למה ציפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה חוצץ
דמאיזה טעם יחוצו אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוו כדבר שנדבק בגוף דחייץ הא
לא דמיא דדבר הנדבק בגוף הוא נדבק על העור שהוא מקום שהוא מגולה וראוי לבוא שם מים
ולפיכך דין הוא שיחוץ אבל הכא מקום חיבור אבר ובשר זה לא היה מגולה מעולם ואינו
ראוי לבוא שם מים למה יחוצו ומיהו בהא איכא למימר שאע"פ שלא היה מגולה מעולם
מ"מ מעת שנדלדלו אבר ובשר זה ואינם יונקים מן הגוף אינם חשובין מן הגוף אלא
הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים דהא ליקטע עומדים
ועכשיו כשזו באה לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורם ומונעים אותו מלבוא
במים והוי ליה כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב בטבילה: ויש ללמוד כן מדתנן
בפרק י' דמסכת מקואות (מ"ה) כל ידות הכלים שהם ארוכים ועתיד לקוץ מטביל עד
מקום המדה ומפרש טעמא בפרק בהמה המקשה (חולין עג.) משום דכל העומד ליחתך כחתוך דמי
וכתב רבינו שמשון ודבר תימה הוא דמכל מקום ליהוי חציצה למקום החתך ותירץ דבתוספתא
(מקואות פ"ז ה"ד) משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה וכן כתב
הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות סי' ל) משמע בהדיא דכל כהאי גוונא דין בית
הסתרים יש לו וגבי אדם ודאי אם יש דבר חוצץ בבית הסתרים שלו מעכב כדאיתא בפ"ק
דקידושין (כה.) ובפרק תינוקת (סו:) גבי שפחתו של בית רבי שטבלה ונמצא עצם בין
שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת: וציפורן דלא חייצא להרמב"ם בין נדלדל רובה בין
נדלדל מיעוטה היינו משום דאפילו כשהיא מחוברת לגוף עומדת ליקצץ ואפילו הכי לא
חייצא הילכך כי נדלדלה נמי לא חייצא אבל רבינו משמע דלית ליה האי טעמא מדאמר
בפירשה מיעוטה חוצצת וקשה אמאי בפירשה רובה אינה חוצצת מאי שנא משאר דברים החוצצין
שאפילו בכגרעין חרדל שיהיה בגוף הם חוצצין ושמא יש לומר דטעמיה משום דכיון דפירשה
רובה הרי יכולה להסירה בידה וכיון דאינה מסירתה אינה מקפדת עליה והוי ליה מיעוטו
שאינו מקפיד דאינו חוצץ אבל כשפירשה מיעוטה איכא למימר דקפדה ומה שאינה מסירתה ביד
היינו משום דכיון שלא פירשה אלא מיעוטה אינה נוחה ליתלש ביד הילכך כיון דקפדה עלה
חוצצת ולהרמב"ם נמי י"ל דסובר דגם בפירשה מיעוטה יכולה היא לתלוש ביד מה
שפירש ומדלא תלשה אלמא לא קפדה וכל שכן דפירשה רובה שהוא יותר נוח לתלוש ביד
דאמרינן ביה מדלא תלשה לא קפדה. ומיהו לפי הדרך הראשון שכתבתי לדעת הרמב"ם
דפירשה רובה לרבותא נקט וכל שכן לפירשה מיעוטה לא שייך טעם זה וצ"ל כמו
שכתבתי תחלה דטעמא משום דאפילו כשהיא מחוברת בגוף עומדת ליקצץ ואפילו הכי לא חייצא
הילכך כי נדלדלה נמי לא חייצא אלא דאכתי קשה דלא דמי דכשהיא בגוף היינו טעמא דלא
חייץ משום דאינו מקפיד אבל כשפירשה מסתמא מקפיד עליה וצ"ל דבפירשה נמי אינה
מקפדת עליה בין שפירשה רובה בין שפירשה מיעוטה וגם לטעם שכתבתי לדעת רבינו צריך
לומר על כרחינו דכל שפירשה בין רובה בין מיעוטה אין דרך הנשים להקפיד עליהם ולפיכך
אנו תולין הדבר בדעתה של זו שאילו היה דרכן [להקפיד] כי לא קפדה ההיא מאי הוי וכמו
שנתבאר לעיל: ועוד י"ל והוא הנכון דהא דאבר ובשר המדולדלים חוצצין היינו לומר
שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דכיון שהם מחוברים לגוף אע"פ שהם
מדולדלים כגוף הם חשובים והוא הדין לציפורן שפירשה מיעוטה לדעת רבינו דכיון שרובה
מחובר לגוף הרי היא כגוף ואם נמצא עליה דבר חוצץ מעכב כדרך שהוא מעכב בשאר מקומות
הגוף אבל כדפירש רובה כבר אינה נחשבת מהגוף ולפיכך אם נמצא עליה דבר חוצץ אין בכך
כלום ונראה דאפילו נמצא במיעוטה המחובר נמי אינו חוצץ דמיעוטה בתר רובה גריר
והרמב"ם סבר דכיון דציפורן עומד ליקצץ כיון שפירש מיעוטה כל מה שכנגד אותו
מיעוט ברוחב האצבע עומד ליקצץ הילכך כקצוץ דמי ולפיכך אם נמצא עליו דבר חוצץ אינו
מעכב: ומיהו לפי זה הדרך הראשון שפירשתי לדעתו ז"ל דרבי יונתן בן יוסף נקט
פירשה רובה לרבותא דאפילו הכי אינה חוצצת וכל שכן פירשה מיעוטה אי אפשר לפרשו דהא
רבותא הוא דפירשה מיעוטה דאינה חוצצת טפי מבפירשה רובה לפיכך צ"ל כדרך שני
שכתבתי דרבי יונתן בן יוסף בדוקא נקט רובה אינה חוצצת לומר אבל מיעוטה חוצץ אלא
דמשמע ליה להרמב"ם דרבנן פליגי עליה ואמרי בין כך ובין כך אינו חוצץ ופסק
כוותייהו: והיכא דנעקרה הציפורן עצמה ממקום חיבורה באצבע נראה דלהרמב"ם נמי
מפליג בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה דכל שפירשה רובה אינה עשויה להתרפאות וכאילו
נתלשה כולה דמי הילכך אם נמצא עליה דבר חוצץ אינו חוצץ אבל אם פירשה מיעוטה כיון
שעשויה להתרפאות מהגוף היא חשובה והילכך כל שנמצא בה דבר חוצץ אפילו אם הוא על
המקום שפירש בלבד הוא מעכב לדברי הכל כן נראה לי: וכדברי הפירוש השני הזה דחוצצין
ואין חוצצין דאמרינן גבי אבר ובשר המדולדלים וגבי ציפורן לענין אם נמצא עליהם דבר
חוצץ נראה בעיני אע"פ שמדברי המרדכי בפרק ב' דשבועות (סי' תשמז) משמע כפירוש
הראשון שכתב רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע דוקא רובה
דרובה ככולה אבל פירשה מיעוטה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל
ציפורן גדולה יותר מדאי אע"פ שעתידה לקוצצה אינה חוצצת כיון דלא פירשה כלל
עכ"ל: וסמ"ג בסימן רמ"ח (עשין רמב:) כתב כלשון הזה השיב ר"י
כי יבלת בכל מקום שתהיה בגוף ותבלול בעין אינם חוצצים שהם בטלים בגוף וכן תלתולים
של בשר וכיוצא בהם ויתרת אפילו עומדת ליחתך ואבר ובשר המדולדלים באדם שנינו שאין
חוצצין ואפילו עומדין ליחתך עכ"ל נראה שהיה גורס בתוספתא אבר ובשר המדולדלים
באדם אינם חוצצים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כא
<כב> צפורן המדולדלת שפירשה
(יב) מיעוטה, כו חוצצת; כז פירשה כ] רובה, אינה חוצצת.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף כא
כו חוצצת - היא עצמה משום שפירשה אפי'
לא נמצא עליה דבר חוצץ, ד"מ והעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ודלא כמסקנת
ב"י:
כז פירשה רובה אינ' חוצצת - ונראה
דלדידן דנוהגים להצריכה טבילה שנית אם לא חתכה הצפורן ה"ה הכא או אפשר לחלק
דכיון דמן הדין אפילו נשאר צפורן אינו חוצץ כל שידוע שלא היה שום צואה תחתיו
וכדאיתא בפוסקים אלא דנהגו להחמיר והיינו כשכל הצפורן נשאר מה שאין כן הכא ודוחק
וכ"ש לטעם דהצפורן גופיה מעכב:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף י
כד] חפפה ועיינה וטבלה, ובעלייתה נמצא
עליה דבר חוצץ, יד אם בתוך עונה שחפפה טבלה, אינה צריכה טבילה אחרת; טו ואם לאו,
צריכה טבילה אחרת. הגה: כה] אף על פי שהיתה החפיפה סמוך לטבילה, כגון שחפפה ביום
סמוך לערב וטבלה בתחילת הלילה, הואיל והיה בשתי עונות (ב"י בשם הרמב"ם).
(ו) ולהרמב"ם, בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת, אלא שזו אינה צריכה לחזור
לחוף וזו צריכה (וכן דעת רבינו ירוחם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף י
יד אם בתוך עונה כו' - ויש פוסקים אין
מחלקין בין תוך עונה אלא בין סמוך לטבילה או לא שאם החפיפה סמוך לטבילה אין צריך
לחזור ולחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחזור ולחוף ולטבול וכן דעת הראב"ד בהשגות
ומחלקותם תלוי בגירסא ויש להחמיר כשתי הדעות:
טו ואם לאו כו' - פי' אפילו עיינה
סמוך לטבילה כיון שלא חפפה סמוך לטבילה צריכה טבילה אחרת וכן משמע מדברי הר"ן
שכתב וכי תימא אי בעי עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחוף
ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה י"ל שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה
ליכא למיחש להכי עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף לד
לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני
אדם, מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה; ומיהו בדיעבד, עלתה לה
טבילה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף לא
(יח) כט] אין טובלין בכלים. ל] לפיכך
אם היה טיט במקום שטובלת, לא] לא תעמוד מא על גבי כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן,
<לא> מב ולא על גבי (יט) נסרים שראויים למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרס
ותטבול, משום גזירת מרחצאות של כלים; עברה וטבלה, לא עלתה לה טבילה. אבל נותנת היא
חבילי זמורות תחת רגליה, מפני הטיט. וכן לא תעמוד על גבי כלי חרס ולא על גבי בקעת
ותטבול; ואף על פי שאין כלי חרס מטמא מגבו ולא ראוי למדרס חשש חכמים הוא שמא תפחד
שלא תפול ולא תטבול כראוי. מג עברה וטבלה על גבי אלו, עלתה לה טבילה; מד ולפי זה
מקוה מה שיש בו <לב> שליבות (פי' מדרגות) של עץ, אם טבלה על גבי השליבות
(לב] אפילו אם הם מחוברים לכותלי המקוה) (תשובת הרשב"א) לא עלתה לה טבילה לג]
דפשוטי כלי עץ הם, וצריך לעשות במקומן מדרגה של אבנים לד] ותהיה המדרגה רחבה ד',
מקום הנחת הרגל, כדי שיהא בה שיעור מקום לבל תפחד ליפול ממנה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף לא
מא ע"ג כלי - אפי' רחב וקבוע
בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה:
מב ולא ע"ג נסרים - ע"ל
ס"ק מ"ה:
מג עברה וטבלה ע"ג אלו כו' -
והב"ח חלק על זה דאין נראה להקל כיון דלפרש"י ותוספות לא עלתה לה טבילה
אפילו בכ"ח מגזרה דמרחצאות כו' ודבריו תמוהין לי דרש"י ותוס' לא כתבו כן
אלא כדס"ד דרב כהנא אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא גזירה דמרחצאות
בכ"ח וכמ"ש כל הפוסקים ותו די"ל דאף גזרה דמרחצאות אינו אלא לכתחלה
וכמש"ל סימן ר"א ס"ק ל"ז לדעת הרא"ש וטור ואפילו
להפוסקים דסברי דאפי' בדיעבד שייכא גזרה דמרחצאות היינו בכלי שמקבל טומאה אבל בכלי
חרס י"ל דאפילו בס"ד דש"ס לא הוי מיתסר אלא לכתחלה ודו"ק:
מד ולפי זה כו' - אלעיל ולא ע"ג
נסרים כו' קאי:
מה שיש בו שליבות כו' - בעט"ז
האריך מאד והתרעם על המקואות שבמדינות אלו שעושין נסרים למטה ומדרגות לעמוד עליהן
בשעת טבילה ע"ש וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלי במעדני מלך דף שי"ז
ע"א והגהת דרישה והב"ח ובעל מגדול דוד וכבר האריך בזה מהר"מ
פאדוא"ה בתשו' סי' ל"א והעלה טעם ההיתר משום דפשוטי כלי עץ להרבה פוסקים
אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ואפילו הרשב"א (והמחבר) לא מיירי אלא כשהיה
סולם זה בשליבות קודם שקבעוה במקוה דהיה עליה שם כלי מתחלה ואח"כ קבעוה במקוה
אבל אם מתחלה עשו במקוה נסרים או מדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה אין שם כלי עליהם
אלא שם בנין נקרא עליה' ומותר לטבול עליהן וכן כתב הב"ח והמ"ד ע"ש
שהאריכו בזה (אכן מה שהשיג המ"ד שם עליו וז"ל דלא אסר הרשב"א באותן
שליבות אלא בשליבות דוקא שיש לחוש שמא תפול מהן כו' שגגה יצאה מלפניו וק"ל)
גם בתשובת שארית יוסף סי' ס' כתב דהרשב"א (והמחבר) מיירי בנסרים ושליבות
העשויים למדרס אבל כשלא נעשו רק לעמוד עליהם במים ולטבול אינם ראוי' לטמא מדרס
ולכן מותר לעמוד שם בשעת טבילה ע"כ וכן נ"ל מוכרח דעת המחבר מיניה וביה
שכתב בסעיף שאח"ז אם אין להם לבזבזין מותר' לעמוד עליו ומה בכך שאין להם
לבזבזין הלא הרא"ש בתשו' לא כתב אלא כיון דאין להם לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ
דלא מקבלי טומא' מות' ומביאו ב"י ואם איתא אם כן גם כן בסילונות אע"ג
שאין להם לבזבזין ליתסר (ומה שכ' העט"ז גבי לבזבזין אינו נראה וק"ל) אלא
ודאי כדאמרן ולזה מותר בסילונות לפי שלא היה עליהם שם כלי מתחלה שהרי אינו ראוי
למדרס רק פשוטי כלי עץ לצורך המקוה וכן כ' בב"ה וז"ל ונראה דאפי'
להראב"ד והרשב"א דפסלי בפשוטי כלי עץ שקבע בקרקע התם בנסרים וכיוצא הן
שראויים למדרס אבל סילונות אינן ראויים למדרס שרי עכ"ל ולפ"ז מה שכתב
המחבר כאן לא עלתה להן טביל' דפשוטי כלי' הם קודם שנקבעו במקוה ודוק (ועיין בס"ק
שאח"ז יש עוד צד היתר ודוק) ומהר"מ מלובלין בתשו' סי' נ"ז כ' דודאי
אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי
שמתקנים איזה מקוה או בונים חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראויים למדרס
כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל וע"ש וע"ל סי' ר"א
סי"ב:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף יג
כח] חפפה קודם טבילה, ובין חפיפה
לטבילה כט] נתעסקה בדברים החוצצין, כ או שנתנה לבנה תבשיל ל] הראוי לידבק בה, לא]
לא עלתה לה טבילה אפילו אם בדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ, שאני
אומר בעלייתה מהמים נפל ממנה, וצריכה טבילה אחרת. הגה: מיהו אם בדקה עצמה קודם
טבילה וראתה שלא נדבק בה שום דבר, א"צ טבילה אחרת (הגהת ש"ד ומרדכי
וב"י בשם הרשב"א); כא אבל מותרת ללבוש בגדיה בין חפיפה לטבילה, ולא תקח
תנוק אצלה (ב"י בשם הרמב"ם וע"ל סימן קצ"ח).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף יג
כ או שנתנה לבנה תבשיל כו' - והיכא
דהיה ביד בנה תבשיל א"נ היה מלוכלך בטיט ולקחה בנה על ידיה ערומה ואחר כך
טבלה ולא עיינה נפשה לא עלתה לה טבילה דדמי לנתנה תבשיל לבנה, ב"ח:
כא אבל מותרת ללבוש כו' - דלא דמי
לנתנה תבשיל שאין רגילות להיות על הבגדים דבר לח לידבק בגוף האשה, שם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף לט
לא תעצים עיניה ביותר ואל תפתחם
ביותר, ואם עשתה כן נא מד] יש אומרים שלא עלתה לה טבילה (ב' דעות בטור ופוסקים
עב"י).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף לט
נא י"א כו' - במעדני מלך דף
שי"ח ע"א תמה מ"ש מקפצה פיה דסתם וכתב דלא עלתה לה טבילה ולא קשה
מידי דאפי' מאן דפליג כאן מודה בקרצה שפתותיה דמתני' היא וכדאיתא בכל הפוסקים
והחילוק כתב הר"ן וז"ל מ"ש מקרצה שפתותיה דתנן כאילו לא טבלה
י"ל דכי עצמה עיניה לא מעכבי קמטים כולי האי שיהיו מעכבים מלבא בהן מים
עכ"ל ומביאו ב"י לעיל גבי דין דגלד שעל המכה דף רכ"א ע"ב
וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קכ"ט ע"א ועצמה עיניה ביותר או
פתחה ביותר אין לחוש לה אלא בקריצת שפתיה לבד עכ"ל וכן מבואר בשאר פוסקים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף לה
לח] לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש
מקומות שמסתתרים בה; ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, מח אלא שוחה מעט עד
שיהיו סתרי בית הערוה נראים כדרך שנראית לט] בשעה שהיא עורכת; ויהיה תחת דדיה נרא'
כדרך שנראה בשעה שמניקה את בנה; ויהיה תחת בית השחי נראה כדרך שנראה <לו>
כשאורגת בעומדין, מ] <לז> ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי וגם
לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי, אלא כדרך שהם בעת הילוכה; מא] ואם שינתה,
כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר, מט עלתה לה טבילה (ערוך וסמ"ג ורשב"ץ
ורמב"ם); <לח> ויש מי שאומר שלא עלתה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף לה
מח אלא שוחה כו' - דבכל אלו שיערו
חז"ל כשעושה כן יכולים המים לבא בכל מקומות גופה הגלויים הצריכים לביאת מים
ושאר מקומות נקראו בית הסתרים שאין צריכין לביאת מים אלא בעינן שיהו ראויים לביאת
מים:
מט עלתה לה טבילה כו' - צ"ע בזה
וכן הא דעצמה עיניה ביותר לקמן סל"ט די"א דעלתה לה טבילה אינו אלא למאן
דגריס בש"ס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' אבל המחבר ע"כ לא ס"ל
הכי שהרי פסק לעיל ס"ח גבי כחול וסעיף ט' גבי דם שבמכה שחוצץ וזה אינו אלא
למאן דלא גרס הכי בש"ס דהא בהא תליא וכדמוכח בכל הפוסקים ובב"י ע"ש
וצל"ע:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ה
<ח> שתי שערות או יותר שהיו
קשורים ביחד קשר אחד, אינם חוצצין. הגה: ז <ט> ואין חלוק בין אם קשר ב'
שערות עם שתי שערות, או שקשר ב' שערות בפני עצמן (ב"י בשם רשב"א
ור"ן); ושערה אחת שנקשרה, חוצצת ח י] והוא שתהא מקפדת עליה, אבל אם אינה
מקפדת עליה עלתה לה טבילה עד שיהא יא] רוב שערה קשור נימא נימא בפני עצמו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ה
ז ואין חילוק כו' - כלומר בין אם ב'
שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או שני שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין
חוצצין וכן שערה א' שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה א' על א' או שקשורה
בפני עצמה בכל ענין חוצצת וכדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן ועב"ח
שהאריך:
ח והוא שתהא מקפדת כו' - וה"ה אם
דרך רוב בני אדם מקפידין אע"פ שהיא אינה מקפדת וכדלעיל סעיף א' וכן מדמה
בב"י ופשוט הוא:
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה
יב
אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ
בינם ובין המים, ואם היה דבר חוצץ בינם ובין המים כגון שהיה בצק או טיט מודבק על
בשר האדם או על גוף הכלי ה"ז טמא כשהיה ולא עלתה להן טבילה, דבר תורה אם היה
דבר החוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי לא עלתה להן טבילה והוא שיקפיד עליו ורוצה
להעבירו, אבל אם אינו מקפיד עליו ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר אינו חוצץ
ואע"פ שחופה את רובו, וכן אם היה חופה מיעוטו אינו חוצץ אע"פ שהוא מקפיד
עליו, מדברי סופרים שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע"פ
שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו, וכל דבר החוצץ אם היה חופה את רובו לא עלתה לו
טבילה אע"פ שאינו מקפיד עליו גזירה משום רובו המקפיד עליו, נמצאת אומר שאם
היה על בשר האדם או על גוף הכלי דבר מדברים החוצצין כגון בצק וזפת וכיוצא בהן
אפילו טיפה כחרדל והוא מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, ואם אינו מקפיד עליו עלתה לו
טבילה, אא"כ היה חופה רוב הכלי או רוב האדם כמו שביארנו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף א
צריכה שתטבול <א> כל גופה בפעם
אחת; א] לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא, ב] <ב>
ואם דרך בני אדם א (א) לפעמים להקפיד עליו, חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, ג]
או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם ב <ג> כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו,
חוצץ; <ד> ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ.
הגה: (ב) ד] ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים
(הגהות ש"ד).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף א
א לפעמים כו' - כיון דאיכא זימנא
דמקפדת חוצץ לעולם אף על פי דרוב פעמים אינה מקפדת, ב"ח:
ב כיון שדרך כו' - והיכא דרוב בני אדם
אין מקפידים והיא מקפדת כ' ב"י בשם הרמב"ם וטור דחוצץ וכ"פ
הב"ח וכ"כ בד"מ ולקמן בסי' זה כתבתי דברי המרדכי שכתב בהדיא דחוצץ
עכ"ל, ונראה דהיינו המרדכי דלקמן סי"ד בהג"ה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג
יא] ו חפיפה צריכה להיות לכתחלה
<ה> סמוך לטבילתה. יב] והמנהג הכשר שתתחיל לחוף מבעוד יום ועוסקת בחפיפה עד
שתחשך, ואז תטבול. יג] וכן מנהג כשר שאף על פי שחפפה, ז תשא עמה מסרק לבית הטבילה
ותסרוק שם. הגה: יד] ובשעת הדחק ח <ו> שצריכה לחוף ביום, טו] או שא"א
לה לחוף ביום וצריכה לחוף בלילה, יכולה לעשות (בית יוסף בשם הפוסקים ובשם
הרמב"ם פ"ב דמקואות). ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף ג
ו חפיפה כו' - ול"נ מכולה סוגיא
דש"ס (נדה דף ס"ז וס"ח) כדעת רש"י וסייעתו דיותר טוב שהחפיפה
תהיה ביום היכא דאפשר וכמ"ש בספרי עיין שם והלכך אם חל ליל טבילתה במ"ש
או אפילו במוצאי יום טוב שחל להיות אחר שבת חופפת בע"ש וטובלת במ"ש או
מוצאי יו"ט כיון שאפשר שהחפיפה תהיה ביום בחול אבל היכא דחל ליל טבילתה בליל
ג' שאחר יום טוב כגון שחלו להיות שני יו"ט אחר השבת או שחלו להיות שני
י"ט של ר"ה או של גליות ביום ה' ו' וחל ליל טבילתה במ"ש דנמצא יש
שלשה ימים בין חפיפה לטבילה ובכה"ג לא אפשר שהחפיפה תהיה רחוקה כל כך
וכדסבירא להו לרב חסדא ורב יימר דבכה"ג חופפת בליל טבילתה כיון דרחוקה יותר
מדאי והיינו דאמרינן בש"ס והלכתא אשה חופפת ביום והלכתא אשה לא תחוף אלא
בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ע"כ וסמך ש"ס
אשקלא וטריא דרב חסדא ודרב יימר דלעיל ונ"ל דגם דעת רש"י כן שפי'
וז"ל הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף כגון מוצאי יו"ט
לא תחוף אלא בלילה עכ"ל (וכ"פ בס' יראים ס"ס קצ"ב) ומ"ש
כגון מוצאי יו"ט ר"ל של ר"ה וסמך אלעיל דבכה"ג לא אפשר הא לאו
הכי אפשר לחוף בעי"ט ובהכי ניחא שפיר דקיימא כולה סוגיא דלעיל משא"כ
להתוס' והפוסקים דצריכים לדחוק דאזלה לה סוגיא דלעיל ותו קשה לדבריהם דהא משמע התם
להדיא מדברי רב הונא ורב חסדא ורב יימר ומרימר שכך היו נוהגות בנות ישראל בזמניהם
לחוף ביום בע"ש או עיו"ט ולטבול במ"ש שהרי מביאין ראיה ממנהגם
שמותר לחוף באחד בשבת ולטבול בד' או בה' בשבת אלא דרב חסדא ודעמיה פליגי בחול דאין
דנין אפשר משאי אפשר והכי קא פסיק התם מרימר הלכתא אם כן היאך נאמר דסוגיא דלקמן
דפסיק הלכתא פליגא אסוגיא והלכתא ומנהג דלעיל אלא ודאי כדפרישית זהו נ"ל
בש"ס ורש"י אלא שהפוסקים לא פירשו כן ולא כתבו כן בשם רש"י ולא
ידעתי מנין להם זה ולענין דינא נראה דבכל ענין יש לה להשתטף בחמין ביום בע"ש
וערב יו"ט וגם לחוף אז ולחזור ולהשתטף ולחוף בליל טבילתה אם הוא חול
וכ"כ הפוסקים וכן בחול מנהג כשר שהחפיפה תתחיל מבע"י ותעסוק בחפיפתה עד
שתחשך וכמ"ש הפוסקי' והט"ו ואע"ג דהיכא דחל ליל טבילתה שלשה ימים
רחוק כגון שבת ושני יו"ט בכה"ג מסקינן בש"ס דחופפת בליל טבילתה
שהוא חול י"ל דה"ק לא די לה בחפיפת ע"ש ועי"ט כיון דרחוק
כ"כ אלא צריכה לחוף ג"כ בליל טבילתה וגם בע"ש ועיו"ט כיון
דחפיפת יום עדיף והכי ניחא למיעבד טפי כיון דנשי דידן חופפות בע"ש
ועיו"ט וגם בליל טבילתן א"כ אין להקל להן לחלק בין רחוק שני ימים או
שלשה ימים שלא יבואו לידי טעות וכ"כ בש"ד סי' י' דאף בכה"ג תחוף ג'
ימים מקודם ג"כ ואפשר דהיינו מדאמרי' בש"ס דריש מרימר הלכתא כרב חסדא
כדמתרץ רב יימר וחומרי חומרי נקט חומרא דרב חסדא בשני י"ט שאחר השבת שחופפת
בע"ש דיותר טוב לחוף ביום וחומרא דרב יימר שחופפת בליל טבילתה כיון דרחוק
כ"כ והיינו שכתוב במרדכי בשבועות בפ"ב דנדה פסקינן כרב חסדא דאשה חופפת
בע"ש וטובלת אפילו בליל ד' כשאירעו שני יו"ט אחר השבת וכ"כ
הרא"מ בספרו כרש"י דיותר טוב לחוף ביום מבלילה עכ"ל דלכאורה קשיא
דהא פסקינן בש"ס כדמתרץ רב יימר אלא ודאי ס"ל כדרב חסדא וכדמתרץ רב יימר
היינו כדפי' ולא כפירש"י שם ולישנא כדמתרץ רב יימר אתי שפיר לפי' זה אבל לפי'
רש"י הל"ל וכרב יימר דהא פליג ודוק ומטעם זה נראה שלא חילקו הפוסקים בין
שני יו"ט שחלו להיות אחר השבת שחופפת במוצאי יו"ט ובין יו"ט א' שחל
להיות אחר השבת כדמחלקינן בש"ס בהכי דכיון דכתבו אף בשאר יו"ט דנכון
להחמיר לחוף מעיו"ט וגם במוצאי יו"ט א"כ אין חילוק ודוק כי כל זה
ברור לדעתי שוב מצאתי בתשובת מהרש"ל סי' ו' שהכריע כהחולקים על רש"י בלא
טענה מוכרחת והנלפע"ד כתבתי עוד כתב מהרש"ל שם על מה שנהגו מקדם להתחיל
לחוף ביום ועתה תקנו לחוף בלילה ותעסוק בחפיפה דוקא שעה אחת שלא תהא מהומה לביתה
שרי אפי' לרש"י מאחר דאיכא חשש איסור שלא ירגישו בטבילותיהן וגם לפעמים
הצנועות באות לידי ביטול טבילת מצוה וכ"כ הרב בתשובה סימן כ"א ע"ש
שהאריכו בזה:
ז תשא עמה מסרק כו' - ובמדינות אלו
נוהגות להשתטף ולחוף ולרחוץ ולסרוק הכל בבית המרחץ סמוך מיד לטבילה ונכון הוא:
ח שצריכה לחוף ביום - דוקא ולא בלילה
כגון שאי אפשר שתחוף בלילה מחמת שהעובדי כוכבים יש להם חג באותו הלילה שאינם
מניחים להדליק אש בשום בית או איזה אונס אחר וכדאיתא בב"י וכן כשא"א לה
לחוף ביום מחמת איזה אונס אלא בלילה דוקא אבל כ שאפשר ביום ובלילה תחוף ביום
ובלילה ופשוט הוא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ד
טז] חל טבילתה במוצאי שבת, שא"א
לחוף מבעוד יום, תחוף בליל טבילתה. הגה: ט ומ"מ (ד) מנהג יפה הוא שתרחץ היטב
בערב שבת, ובמוצ"ש תחזור ותחוף <ז> ותסרוק מעט (טור).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף ד
ט ומ"מ מנהג כו' - וכבר כתבתי
בסק"ו דכך הוא עיקר הדין שתרחוץ ותחוף היטב בע"ש ותרחוץ ותחוף במ"ש
ג"כ:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ה
נזדמנה לה טבילה (ה) בליל שבת,
<ח> תחוף ביום.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ו
ז] חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום
טוב שאי אפשר לחוף, אז תחוף בערב שבת; <ט> וכן אם חלו ב' ימים טובים ביום
חמישי וששי, וחל ליל טבילתה בליל שבת, תחוף ביום רביעי בשבת ותקשור שערותיה כדי
שלא יתבלבלו. הגה: י <י> גם תזהר בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טינופת, ושלא
ידבק בה שום דבר; גם מנגיעת תבשילין, או מנתינתן לבניה הקטנים, תיזהר, אם אפשר לה
ליזהר, אם הם דברים הנדבקים (טור וכן כתב הב"י בשם הרא"ש וסמ"ג
וסה"ת). יח] ואם אי אפשר לה ליזהר, כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה
ליגע בהן בשעת אכילה, אין לחוש, ומ"מ תרחוץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה.
יט] יא ובשעת טבילה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה, שלא יהא דבר חוצץ, כ]
ותדיח יב בית הסתרים במים חמים שהוחמו, כא] אפילו ביום טוב, וכן תחצוץ שיניה בטוב
בשעת הטבילה שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם. (וע"ל סימן קצ"ז אם לא
חל טבילתה במוצ"ש, אם תוכל לטבול במוצ"ש).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף ו
י גם תזהר כו' - קאי אכל מקום שהחפיפה
מרוחקת מהטבילה יום או יומים:
יא ובשעת טבילה תעיין כו' - המחבר
אזיל לשיטתו בב"י אבל ל"נ דגם הטור מודה דתעיין ותבדוק בשעת טבילה אלא
דס"ל דכיון דהחפיפה מרוחקת מהטבילה תעיין ותבדוק גם בשעת חפיפה דאין להפרידם
זה מזה ואפ"ה ס"ל להטור דיש ליזהר בימים שבין החפיפה ועיון הראשון
לטבילה שלא ידבק בה שום דבר גם מנתינת תבשיל דשמא לא תעיין עוד בשעת טבילה שתסמוך
על עיון הראשון וכן הרשב"א והר"ן שכתבו דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טביל'
כו' משמע דה"ק שעיינה בשעת חפיפה וחזרה ועיינה בשעת טבילתה כו' וכן משמע
ממ"ש הרשב"א ולא עוד אלא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה
וטבלה לא עלתה לה טבילה כ"ש זו שיש כמה עונות בין חפיפתה לטבילתה ושנתעסקה
בכמה תבשילים ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אא"כ עיינה בשעת טבילה ממש
עכ"ל ומביאו ב"י וע"כ בעיינה בשעת חפיפה הוא דאל"כ פשיטא דלא
עלתה לה טבילה דתיפוק ליה משום שלא עיינה כלל כדלקמן סעיף ח' ומאי פסקה אלא ודאי
סתמא דמלתא בשעת חפיפה נמי עיינה ודוק וא"כ לכ"ע צריכה לעיין ולבדוק
בשעת חפיפה ובשעת טבילה וליזהר בין החפיפה לטבילה מליגע בדברים החוצצים (הראוים
לידבק כדלקמן סעיף י"ב וכן משמע בב"י ודוק) אם אפשר וכמ"ש הרב והכי
נהוג:
יב בית הסתרים כו' ביו"ט - אבל
לא כל הגוף טור וב"י וה"ה בשבת מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש פניה
ידי' ורגליה או שאר אברים כל שאינה רוחצת כל גופה וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס
שכ"ו ובתשובת משאת בנימין סי' ה' כ' דאפשר דבחמין שהוחמו ביו"ט אסור
לרחוץ שאר אברים חוץ מפניו ידיו ורגליו ומסיק לענין רחיצה ללבון דבין בשבת בין
ביו"ט ובין בט' באב ובין ביוה"כ תלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה
והרחיצה צריך לשנות קצת שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן
ובשבת ויו"ט בצונן אפי' כל גופה ובחמין דוקא באותו מקום ובין ירכותיה ודוקא
בחמין שהוחמו מע"ש ומעיו"ט גם תזהר מאיסור סחיטה שלא תרחוץ בבגד רק
בידיה וכל זה מדינא אבל כמדומה לי שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת
ויו"ט ואפשר משום שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש
ויו"ט או הוחמו בשבת ויו"ט גם אינה יודעת ליזהר מדין איסור סחיטה והיכא
דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג יש להתיר להן כמו שכתבתי עכ"ל וטעם זה קלוש הוא
ול"נ טעם מנהגן שאין לובשין לבנים בשבת משום שאז היו צריכין לטבול במוצאי שבת
והיו מרחיקין הטבילה מן החפיפה והא ראיה שביו"ט לובשים לבנים ובשבת הוא שנהגו
שלא ללבוש ולענין לבישת לבנים בט"ב עיין בא"ח סימן תקנ"א ס"ג
בהג"ה ולענין אבילות ע"ל סימן שפ"א ס"ה בהג"ה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ח
כב] בימי חול (וכל שכן בי"ט), אם
חפפה ועיינה עצמה היום וטבלה בליל יום אחר, עלתה לה טבילה בדיעבד, אע"פ שלא
היו חפיפה ובדיקה סמוך לטבילה; אבל אם לא חפפה כלל, לא עלתה לה טבילה אע"פ
שעיינה בעצמה בגופה, יג ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא
קשור, לא עלתה לה טבילה; ואין צ"ל אם חפפה במקום שיער, ולא עיינה בשאר גופה,
שלא עלתה לה טבילה, שעיון הגוף הוא דבר תורה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף ח
יג ואפילו חפפה מיד כו' - שאני אומר
שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרקת:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ט
כג] בד"א, בשאר כל הגוף, אבל
בבית הסתרים <יא> כיון שאין צריכים לביאת מים, אם לא עיינה אותם קודם לכן
ואחר כך עיינה אותם ולא מצאה בהם שום דבר, עלתה לה טבילה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף י
כד] חפפה ועיינה וטבלה, ובעלייתה נמצא
עליה דבר חוצץ, יד אם בתוך עונה שחפפה טבלה, אינה צריכה טבילה אחרת; טו ואם לאו,
צריכה טבילה אחרת. הגה: כה] אף על פי שהיתה החפיפה סמוך לטבילה, כגון שחפפה ביום
סמוך לערב וטבלה בתחילת הלילה, הואיל והיה בשתי עונות (ב"י בשם הרמב"ם).
(ו) ולהרמב"ם, בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת, אלא שזו אינה צריכה לחזור
לחוף וזו צריכה (וכן דעת רבינו ירוחם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף י
יד אם בתוך עונה כו' - ויש פוסקים אין
מחלקין בין תוך עונה אלא בין סמוך לטבילה או לא שאם החפיפה סמוך לטבילה אין צריך
לחזור ולחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחזור ולחוף ולטבול וכן דעת הראב"ד בהשגות
ומחלקותם תלוי בגירסא ויש להחמיר כשתי הדעות:
טו ואם לאו כו' - פי' אפילו עיינה
סמוך לטבילה כיון שלא חפפה סמוך לטבילה צריכה טבילה אחרת וכן משמע מדברי הר"ן
שכתב וכי תימא אי בעי עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחוף
ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה י"ל שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה
ליכא למיחש להכי עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף יא
טז כו] במה דברים אמורים, כשלא נתעסקה
באותו המין אחר טבילה, אבל אם נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת,
שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו; יז <יב> אבל אם לא חפפה קודם טבילה, אין
תולין בו אף על פי שנתעסקה בו אחר טבילה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף יא
טז במה דברים אמורים כו' - והב"ח
פסק כהיש גדולים שהביא הרשב"א (ורבינן ירוחם נכ"ה ח"ה מביאם
ג"כ במסקנתו) וכהרמב"ם דאפי' נתעסקה באותו המין אין תולין להקל עד שתאמר
ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואני מוסיף שכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק
דחולין ומביאו ב"י וכן לכולהי שינויי בתוס' דחולין (דף י' ע"א) ובתוס'
פ' תינוקת (דף ס"ו ע"ב) ובמרדכי ואגודה שם משמע שאין חילוק בין נתעסקה
באותו המין או לא (דלא כמ"ש בדרישה סעיף ט"ז דהטור מחלק בהכי דס"ל
כשאר תירוצים שכתבו התוספות כו' דאף לשאר תירוצים אין חילוק עי"ש ודוק) ולחד
שינויא שכתבו שם דהך דחולין מיירי שלא טבלה סמוך לחפיפה וכ"כ הש"ד סימן
י"ג מבואר להדיא שאפילו נתעסקה באותו המין טמאה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי
קודם לכן ואם כן ליכא מאן דמיקל בהא אלא הטור לדעת הרשב"א והרשב"א גופיה
חושש להחמיר ועוד דבדרישה סעיף ט"ז כ' דגם הטור שכתב שאני תולה אותו במין
שנתעסקה בו ר"ל שאין צריכה טבילה עכ"פ אלא יכולין לתלות והיינו דוקא
כשאומרת ברי לי עכ"ל ולפי זה גם דברי המחבר אפשר להתפרש כן וכן עיקר לדינא:
יז אבל אם לא כו' - כדי נסבה דכבר
נתבאר בסעיף ח' דאם לא חפפה לא עלתה לה טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ אלא
איידי דרישא נקיט לה, פרישה, והב"ח כתב דמיירי שחפפה ראשה אבל לא כל גופה
דבגופה ליכא אלא מנהג בעלמא כדלעיל סק"ב ואם טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה אבל
נמצא עליה דבר חוצץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה אע"פ שנתעסקה באותו המין
וכן מחלקין התוס' והאגודה שם בשם ר"ת דהך דחולין מיירי בשאר מקומות שבגוף שלא
חפפה אותן וקתני התם נמצא עליה דבר חוצץ אלמא דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי
עלתה לה טבילה ומה שכתב הר"ן ז"ל משמע שדרכן היה לשטוף בחמין וכן
נ"ל דאמרינן אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם איתא דלא עבדי
חפיפה אלא במקום שער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי
דחיישינן כשלא היתה סמוך לטבילה (דלענין עיון) כל שאר מקומות שבגוף דא ודא אחת היא
אלא דרכן היה להשתטף כל גופן בחמין עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה קאי
אנמצא עליה דבר חוצץ אבל כשלא נמצא עליה דבר חוצץ יש לחלק בין הרא"ש לשאר
מקומות שבגוף דאע"ג שלא חפפה אותן כיון שעיינה אותן עלתה לה טבילה בדיעבד:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף יב
כז] בד"א, בשאר כל הגוף, אבל בית
הסתרים, יח אם לא עיינה אותם קודם טבילה ואחר טבילה גם כן לא עיינה עד שנתעסקה
בדבר החוצץ, ואחר כך נמצא בהם מאותו המין, יט תולין להקל.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצט סעיף יב
יח אם לא עיינה - וכ"ש אם לא חפפה:
יט תולין להקל - ע"ל סימן
קצ"ח ס"ק ל"ג כתבתי דהרוקח חולק: