רי"ף מסכת שבועות דף ז
אורך השיעור אודיו הוא דקות
2) נשבע שלא יאכל אסור בכל שהוא
רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה ג
מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב
שהשתייה בכלל אכילה, לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד או
חטאת אחת אם היה שוגג.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה ו
שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה
חייב שתים שהשתיה בכלל אכילה, והואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גלה דעתו שלא כלל השתיה
בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולפיכך חייב שתים.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ב
נשבע שלא לאכול, ג אסור אף לשתות,
דשתייה בכלל אכילה. אבל אם נשבע שלא לשתות, ד מותר לאכול.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלח סעיף ב
ג אסור אף לשתות - וחייב קרבן ומלקות
על השתייה:
ד מותר לאכול - ואפילו איסורא ליכא:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה א
מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל
פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות
וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע
עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו.
כסף משנה הלכות שבועות פרק ד הלכה א
מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'.
ברפ"ג דשבועות (דף י"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק
כחכמים. ומשמע לרבינו דה"ה לשלא אוכל כלום. ומ"ש והרי הוא כאוכל חצי
שיעור מנבילות וטריפות, כלומר שאע"פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל
מקום אסור הוא מן התורה כר"י בפ' בתרא דיומא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף א
א] שבועה שלא אוכל, סתם, <א> א
אסור בכל שהוא, ב ב] אבל אינו חייב אלא על כזית. ואם פירש: כל שהוא, או שאומר: שלא
אטעום, חייב בכל שהוא.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלח סעיף א
א אסור בכל שהוא - דחצי שיעור אסור מן
התורה:
ב אבל אינו חייב - קרבן או מלקות:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף יב
אמר: השבועה שאוכל לך, נשבע שיאכל
עמו. כג] ואין חילוק <ז> בין הפציר בו תחלה שיאכל עמו, או לא הפציר. כד] ויש
מי שאומר שאם הפציר בו תחלה שיאכל עמו, ואמר: שבועה שאוכל לך, אסור לאכול עמו.
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלז סעיף יב
(ז) בין הפציר כו'. - פי' אפי' אם
השיב תחלה לא אוכל והפציר בו ואמר השבועה שאוכל לך אפי' הכי שאוכל משמע:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף ד
<ב> האומר: ה מבטא שאעשה דבר
פלוני, או שלא אעשנו, הוי כאילו אומר: שבועה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלז סעיף ד
ה מבטא כו' - דכתיב כי יבטא בשפתים:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ו
וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך
שבועה או הן הן * והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה,
שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם
או כינוי הרי זו שבועה.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ז
אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שאעשה
או שלא אעשה הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי היא כשבועה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רד סעיף א
א] <א> עיקר נדר האמור בתורה
הוא שיתפיס א בדבר הנדור, כגון שאומר: ב ככר זה עלי כקרבן, ב] או שאמר: ג יאסר עלי
ככר זה, ג] או שאמר: ככר זה עלי איסור. וכן אם אסר עליו ככר אחד ד שתלאו בדבר
הנדור, ואמר על אחר: יהא כזה, אסור; ואפילו עד מאה, כולם אסורים. או שנדר ה על יום
אחד להתענות בו, או שלא לאכול בו בשר, ואמר על יום אחר: יהא כזה, אסור ו (יש חלוקי
לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם, ועיין בפנים).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רד סעיף א
א בדבר הנדור - לאפוקי בדבר האסור
כדלקמן ר"ס ר"ה:
ב ככר זה עלי כקרבן - וכ"ש אם
אמר קרבן עלי ככר זה וכן הוא בהר"ן ריש נדרים:
ג יאסר עלי כו' - ולא אמרינן דכוון
לדבר האסור משום צד איסור דלקמן סי' ר"ח:
ד שתלאו בדבר הנדור - שאמר על ככר
ראשון יהא זה כקרבן וה"ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא
כזה אפי' עד מאה כולם אסורים וכן הוא בהרמב"ם פרק ג' מהלכות נדרים ומביאו
ב"י ס"ס זה וכן הוא בסמ"ג ריש לאוין רמ"ב ופשוט הוא ואפי' אמר
על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות
וכן הוא ברמב"ם וסמ"ג שם וכן הוא בט"ו לקמן סי' רכ"ט סעיף ג'
ע"ש:
ה על יום אחד להתענות כו' - ע"ל
סי' רט"ו:
ו יש חלוקי לשונות - כגון אמר כקרבן
בפת"ח או בשו"א או בציר"י או לקרבן ועיין בטור ובית יוסף
והאחרונים:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ח
שמע חבירו נשבע * ואמר ואני כמותך
הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הרי זה פטור, וזהו מתפיס בשבועה שהוא
פטור.
כסף משנה הלכות שבועות פרק ב הלכה ח
שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'.
בריש פ"ג דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס
בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא
וכ"כ הרא"ש בשם הר"י ן' מיגאש ובשם הראב"ד ודלא כהרי"ף
והרמב"ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ט
כג] מתפיס בשבועה, כגון שנשבע שלא
יאכל ככר זה, ואמר על אחר: יהא כמוהו, <ט> כו אף על פי שפטור ממלקות ומקרבן
על הככר המותפס, כד] איסורא מיהא איכא.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלט סעיף ט
כו אע"פ שפטור כו' - ולא דמי
למתפיס בנדר דלעיל סימן רכ"ט סעיף ג' דנדר חל על הגוף החפץ משא"כ שבועה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף י
כה] שמע חבירו שנשבע, ואמר: אני
כמותך, הרי הוא אסור.
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה
דעה סימן רלט סעיף י
[כה] שמע חבירו כו'. הרי"ף כתב
דגם כה"ג לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואפי' איסורא ליכא לפ"ד דכן
ס"ל ג"כ בככר אבל הר"נ כתב דנ"ל דכה"ג מתפיס הוא שהקשה
שם כיון דילפינן התפסה בנדרים לילף ג"כ לשבועות כי היכי דגבי ידות אע"ג
דלא כתיב אלא בנדרים אמרינן ג"כ בשבועות ולאביי נמי ילפינן התפסה דנדרים
משבועות ועוד הקשה למה לא תנן חומר בנדרים מבשבועות נמי כה"ג אלא דוקא בככר
לא מהני התפסה דשאני נדרים דמיתפס חפצא יכול ג"כ להתפיס חפץ אחר משא"כ
בשבועה דאדם הוא הנאסר ולכן ליכא למילף מהתם משא"כ בכה"ג דסעיף זה אף
בשבועה מהני ולכן לא תני חומר כו' ולכן ג"כ אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ול"ק
לאו כלום משום דאיכא גוני דמהני אמר לאו כמוציא כו' דמהני בכ"ע ע"ש:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רו סעיף ה
ט יז] הנודר: שלא אוכל עמך, או: שאוכל
עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה <ו> לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, יח] אם לא
שנדר (א) לעשות מצוה. יט] ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי
לישנא, אין להקל וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. כ] <ז> ויש מי
שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, (ב) מהני מדין ידות; י כא] ומיהו
בנזירות שהוציאו בלשון שבועה, לדברי הכל אסור.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רו סעיף ה
ט הנודר כו' - דוקא באומר מודרני ממך
אסר על עצמו הנאת חבירו ואע"פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר
אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר, הרא"ש,
כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ
וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הוא ל' שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון
שבועה ועיין בתשובת ר"מ אלשקר סימן ע"א כתב כיוצא בזה בשם תשובת
הרמב"ם ועי' בדברי רבי' ירוחם שבס"ק ב' וע"ל סימן רל"ט
ס"ק י"ז:
י ומיהו בנזירות כו' - דבר זה אינו
בב"י אבל מצאתי בתשובת מבי"ט חלק א' סי' ע"ב דף ל"ו ע"ג
שכ"כ הרב מהר"ר דוד ן' זמרא דנזירות לכ"ע אם הוציאו בלשון שבועה חל
דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה שהרי הוא אומר הריני נזיר
כמו הריני נשבע והמבי"ט חלק שם עליו בדברים שאין בהם ממש וכן נ"ל מוכח
בריש נדרים גבי הא דמשני התם איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליו תנא נמי חרמים כו'
דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא ע"ש וכן משמע בפי' הרא"ש שם ועיין
בתשובת מבי"ט סי' ע"ה דף קל"ד ע"א, שוב מצאתי בתשובת
מבי"ט ח"ב סי' נ"ח דמ"ז שהרגיש בזה והאריך בדבר וכל דבריו
אינם מוכרחים לדעתי ע"ש: