רי"ף מסכת שבועות דף ט

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו.

כסף משנה הלכות שבועות פרק ד הלכה א

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. ברפ"ג דשבועות (דף י"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה"ה לשלא אוכל כלום. ומ"ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות, כלומר שאע"פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר"י בפ' בתרא דיומא:

רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה ב

נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף א

א] שבועה שלא אוכל, סתם, <א> א אסור בכל שהוא, ב ב] אבל אינו חייב אלא על כזית. ואם פירש: כל שהוא, או שאומר: שלא אטעום, חייב בכל שהוא.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף א

א אסור בכל שהוא - דחצי שיעור אסור מן התורה:

ב אבל אינו חייב - קרבן או מלקות:

2) נשבע שלא יאכל, ואכל עפר

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ט

י] שבועה שלא אוכל, ואכל עפר, פטור, שאינו בכלל אכילה סתם. ואם פירש: שלא אוכל עפר, ואכלו, חייב בכזית. <ז> ובפחות מכזית, פטור אבל אסור. וכן שבועה שלא אוכל חרצן, י פטור אבל אסור על פחות מכזית.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ט

י פטור אבל אסור - משום דמספקא לן כיון דמיירי דלא אכלי להו אינשי בכל שהוא קאמר או לא הלכך פטור ממלקות שאין לוקין מספק ואיסורא מיהא איכא וכן בחרצן:

3) נשבע שלא יאכל ואכל כמה מינים

רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה ה

שבועה שלא אוכל היום ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום ושתה מיני משקין הרבה אינו חייב אלא אחת, ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית.

כסף משנה הלכות שבועות פרק ד הלכה ה

שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'. משנה שם. ומ"ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת, כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש"מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה"ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמרא (דף כ"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר"י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת:

רדב"ז הלכות שבועות פרק ד הלכה ה

שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה אינו חייב אלא אחת. דסד"א מינים מחלקים לחטאות או למלקיות קמ"ל כיון דאכלן בהעלם אחד או בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת:

ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת. לכאורה משמע שאם אכל פת לבדו או בשר דמתחייב והא ודאי ליתא מדלא קאמר ולא פת ולא קטנית כדכתיבנא לעיל ולא מיחייב עד דאכיל לכלהו דמצי למימר לא היה בדעתו אלא על כלן ולא על כל אחד מהם לבדו וכ"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והאומר בלשון הזה דעתו ליאסר מכל אחד מהם לבדו א"כ כשאכל את כלם למה לא יתחייב על כל אחד מהם אלא ודאי האומר שלא אוכל פת ובשר וקטנית מצי למימר לא היה בדעתי אלא על כלם ולא מלקינן ליה אבל הוא יחוש לעצמו שאם היה בדעתו ליאסר בכל אחד מהם לא יאכל אחד מהם ואם אמר שלא אוכל בשר ולא פת ולא קטנית ואכל אחד מהם מלקינן ליה אפילו שיאמר לא היה בדעתו אלא על כלם ואם אכל את כלם לוקה על כל אחד כדכתיבנא לעיל. וקא מבעיא לי אם אמר שלא אוכל פת ובשר וקטנית ואכל אחד מהם ואמר בדעתי היה ליאסר בכל אחד מהם אי מלקינן ליה או לא וכן אם אמר שלא אוכל פת חטין ושל כוסמין ושל שעורים דקי"ל דלא לקי עד דאכל לכלהו אם אמר בדעתי היה ליאסר בכל אחד מהם ואכל אחד מהם אי מלקינן ליה או לא. ומסתברא לי דמלקינן ליה דהא איכא פיו ולבו שוין ולישנא הוא דאתקלא ליה והוי כאילו אמר שבועה שלא אוכל פת ושלא אוכל בשר. ומנא אמינא לה מדפרכינן עלה דמתני' שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין וכו' ודילמא למפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי. פירש"י אמאי חייב על כל אחת ואחת דילמא הא דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קא אתי אלא למפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר שלא אוכל סתם היה נאסר בכל המאכלים ע"כ. וטעמא דאתי למפטר נפשיה הא אי אתי לחיובי נפשיה בכל אחת ואחת ניחא מתני' דקתני חייב על כל אחת ואחת אע"ג דאכתי לא אסיקנא אדעתין טעמא דפת ופת לחלק ובתר מסקנא דגמרא נמי דשלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא הוי לחלק ה"מ דאמר דאתי למפטר נפשיה מאחרנייתא אבל אם אמר דעתי היתה ליאסר בכל אחד מהם ודאי דמלקינן ליה אכל חד מינייהו. ואם אמר איני יודע בנדרים ושבועות הלך אחר לשון בני אדם. אבל אם אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ולא של שעורים ולא של כוסמין ולא ולא לחלק הוא ולקי אכל חד מינייהו אפילו אמר שלא היה בדעתי ליאסר אלא בכלהו דומיא ושלא אוכל ושלא אשתה:

וכלן מצטרפין לכזית אכילה ושתיה נמי מצטרפין כיון דשתיה בכלל אכילה אבל אם אמר שלא אוכל ושלא אשתה אין אכילה ושתיה מצטרפין הואיל והם חלוקין לחטאות הרי הם כחלב ודם שאינם מצטרפים בכזית:

4) היה חבירו מסרהב בו לאכול

רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה ח

היה חבירו מסרהב בו לאכול אצלו ואמר לו בוא ושתה עמי יין וחלב ודבש, ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש ושתה מהן חייב על כל אחת ואחת בפני עצמו, שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום או מה שאמרת ומשחזר ופרט גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו, לפיכך אין מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד, הואיל והן חלוקין לחטאות הרי הן כחלב ודם שאינן מצטרפין לכזית כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ד הלכה ח

היה חברו מסרהב בו וכו. בגמרא פרכינן עלה דמתני' דתנן שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ודילמא אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא ותו פרכינן כגון אלו הוא דלא שתינא בציר או טפי מהני שתינא ותו פרכינן ודילמא מין אלו לא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא ומוקי רב אחא למתני' במסרהבי' בו לאכול, ובכל הני פירכי דפריך תלמודא שיילינן ליה ועושין על פי פירושו דקי"ל סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואם אמר איני זכור דנין בהם להחמיר אבל לא להלקות, ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין בשבועות וזה דעת הרמב"ן ז"ל ומסכים למה שכתבתי לעיל:

5) שבועה שלא אוכל מצה

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ה

נשבע שראה גמל פורח באויר, הרי זה שבועת שוא, אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח יב והוא מכנהו גמל. (יח] הנשבע על דבר <י> שהוא גוזמא קצת, כדי להחזיק דבריו יג לא הוי שבועת שוא) (מרדכי פרק שבועות שתים) אמר: שבועה שלא אוכל מצה, <יא> אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח. שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב יט] בצל סוכה. יד שבועה שלא אשב בצל הסוכה, לוקה וישב בצל סוכה. טו (כ] הא דשבועות חלין על דבר מצוה בכולל, היינו <יב> דוקא במצות עשה, אבל מצות לא תעשה, לא). (מוהר"ם מפדואה סימן ע"ד וב"י בשם ריב"ש ורי"ף ותוספות פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם ר"י).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ה

יב והוא מכנהו גמל - שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם:

יג לא הוי שבועת שוא - כלדעיל סי' רל"ב ס"ד ע"ש:

יד שבועה שלא אשב בצל סוכה כו' - משמע דעת המחבר כמ"ש הר"ן וז"ל אע"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה עכ"ל הובא בבית יוסף אבל העט"ז כתב כדברי הטור הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח וכן הנשבע שלא ישב בצל סוכת מצוה לוקה ויושב בד"א במפרש כמ"ש אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה:

טו והא דשבועות כו' - לכאורה משמע מלשון זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן כמו שאבאר גם בריב"ש ומהר"מ פדאו' שם אינו כן אלא כתב דבקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך (וע"ל ר"ס רל"ט ס"ק י"ט) כו' אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י' שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורים עם דברים המותרים עכ"ל וכן כתב הט"ו לקמן סי' רל"ח סעיף ז' והוא מן הש"ס פ"ג דשבועות:

6) אכל אוכלין שאינן ראויין

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה ה

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה פטור, אכל דברים האסורין מן התורה באכילה כגון שאכל כזית נבלות וטרפות שקצים ורמשים פטור משום שבועת בטוי, שבועה שאוכל ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה או שאכל נבלות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת בטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ג

שבועה שלא אוכל ג] או שלא אשתה, ואכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויים לאכילה ולשתיה, פטור אבל אסור.

7) שבועה שלא אוכל נבלה ושחוטה

רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה יא

שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים חייב על התאנים שתים שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין ומתוך שחלה שבועה שניה על הענבים חלה על התאנים ונתחייב בשתי שבועות כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות.

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה י

שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבילה או טרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורין עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים חלה על דברים האסורים כמו שבארנו.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ו

ז] שבועה שלא אוכל נבלה ושחוטה, או אפילו אמר: שבועה שלא אוכל, סתם, ז חלה השבועה גם על הנבלה. וכן אם אמר: שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר: שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, חלו <ג> שתי השבועות על התאנים. הגה: הנשבע לקדש אשה פלונית, אם תרצה עד הפסח, ואחר כך נשבע שלא לקדשה, שבועה שניה חלה על ידי כולל, ח <ד> שהרי אינו מחויב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח, ובלאו הכי אינו מחויב. ואם שבועה ראשונה היתה לתועלת האשה, או ע"י שידוכין, אין לו כח להפקיע זכותה ולפיכך צריך להתיר השנייה ולקיים הראשונה. (בית יוסף בשם תשובת הר"ן סי' פ"ב /ע"ד/).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ו

ז חלה השבועה כו' - דכיון שכולל דברים האסורים עם דברים המותרים חלה גם אדברים האסורי' מגו דחיילה שבועה אדברים המותרים וכן בתאנים אע"ג דאין שבועה חלה אשבועה כדלקמן סעיף כ"א בכולל חיילה:

ח שהרי אינו מחויב כו' - ומתוך שחלה באותו זמן שאינו מושבע לקדשה חלה גם כן כשהוא מושבע לקדשה:

8) אמר קונם אם אכלתי ואכל נבילות

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ז

אמר: ט קונם <ה> אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות, אשתו אסורה, דחשיב שפיר אכילה.

9) שבועה שאוכל ואכל עפר

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ז

ט קונם אשתי נהנית לי כו' - כלומר שלא אהנה ממנה ובשבועות נמי דינא הכי וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקים שאינם ראוים לשתיה או שאכל נבילות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת ביטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובים אצלו שבועה שלא אכלתי ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שכבר אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכל זה שייך נמי לענין קונם כשתלה הנדר באוכל ולא אוכל:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ח

ח] אמר: שבועה שאוכל היום, ואכל עפר, יצא ידי שבועה ט] <ו> דהא אחשביה אכילה.

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ח

(ו) דהא אחשביה אכילה. - דודאי כדי לקיים שבועתו עשה כן ונראה דאם כבר אכל היום עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני דהא לא אחשביה אכילה וכן מוכח מדנקט בסעיף ז' בקונם אשתי כו' דוקא נבלות וטריפות דהם באמת בר אכילה אלא דאיסורא רביע עלייהו משמע אבל עפר לא וזה פשוט:

10) שבועה שלא אוכל, ואכל עפר

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ט

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ט

(ז) ובפחות מכזית פטור. - לכאורה קשה פשיטא אפילו אכילה טובה פטור כדאיתא לעיל י"ל דהוה אמינא כיון דמידי דלאו בר אכילה היה דעתיה שלא יאכל [כל שהוא] כדאיתא בגמ':

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף ט

11) שבועה חלה על המצווה בכולל

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ד

שבועה אינה חלה על (א) דבר מצוה, יג] בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר: שבועה שלא אשב בסוכה, יז בין שהוציאה בלשון נדר יח שאמר: <ד> ישיבת סוכה <ה> עלי בשבועה. הגה: ודוקא בנשבע על המצוה לחוד, אבל אם נשבע עליה בכולל, חלה גם כן על דבר מצוה, וכמו שנתבאר לעיל סימן רל"ז וסימן רל"ח.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ד

יז בין שהוציאה בלשון נדר כו' - ואע"ג די"א לעיל ס"ס ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני אי הוה חל ע"ד מצוה כ"כ האחרונים ועיין ב"ח:

יח שאמר ישיבת כו' - והב"ח כתב דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי כפירוש הראשון שבאשר"י ובהסמ"ג עיין שם:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רו סעיף ה

ט יז] הנודר: שלא אוכל עמך, או: שאוכל עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה <ו> לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, יח] אם לא שנדר (א) לעשות מצוה. יט] ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא, אין להקל וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. כ] <ז> ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, (ב) מהני מדין ידות; י כא] ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה, לדברי הכל אסור.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רו סעיף ה

ט הנודר כו' - דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע"פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר, הרא"ש, כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הוא ל' שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה ועיין בתשובת ר"מ אלשקר סימן ע"א כתב כיוצא בזה בשם תשובת הרמב"ם ועי' בדברי רבי' ירוחם שבס"ק ב' וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ז:

י ומיהו בנזירות כו' - דבר זה אינו בב"י אבל מצאתי בתשובת מבי"ט חלק א' סי' ע"ב דף ל"ו ע"ג שכ"כ הרב מהר"ר דוד ן' זמרא דנזירות לכ"ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה שהרי הוא אומר הריני נזיר כמו הריני נשבע והמבי"ט חלק שם עליו בדברים שאין בהם ממש וכן נ"ל מוכח בריש נדרים גבי הא דמשני התם איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליו תנא נמי חרמים כו' דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא ע"ש וכן משמע בפי' הרא"ש שם ועיין בתשובת מבי"ט סי' ע"ה דף קל"ד ע"א, שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ח דמ"ז שהרגיש בזה והאריך בדבר וכל דבריו אינם מוכרחים לדעתי ע"ש:

12) אופני החיוב בשבועת ביטוי

רמב"ם הלכות שבועות פרק א הלכה ב

ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר, שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרק אבן לים, או שלא דבר פלוני עם פלוני, כיצד להבא, שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים, הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף א

נפש כי תשבע (א) לבטא בשפתים (ויקרא ה, ד) היינו שנשבע א] בין על דבר שעבר, ב] כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא יאכל ואכל, בין על דבר שהוא להבא, כגון שאוכל ואינו אוכל או <א> שלא אוכל ואוכל, ג] וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה, כגון <ב> שזרקתי לים ולא זרקתי או שאזרוק ולא אזרוק, ואפילו בדבר שאין בו ממש, כגון שישנתי ולא ישנתי או שאישן א ולא אישן, ואפילו בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים, כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי, (ב) או שאתן לפלוני או שלא אתן, ד] ואפילו נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק, כל אלו <ג> שבועות ביטוי הן, ואם שיקר בשבועתו ב חייב קרבן.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף א

א ולא אישן כו' - היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן סעיף ד' וכן בלא אוכל וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון שאמר שבדעתו היה כל מה שיהיה משמעות לשוני אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו וכדכתבו התוספות רפ"ג דשבועות דף כ' ע"ב וע"ל ר"ס ר"ח וסי' רל"ב ס"ק ל':

ב חייב קרבן - ע"ל סימן רל"ט סעיף י"ז ס"ק ט"ז:

13) נדרים חלים על דבר מצווה

רמב"ם הלכות נדרים פרק ג הלכה א

ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועת ביטוי, שבשבועת ביטוי אין שבועה חלה על שבועה, ובנדרים יחול נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב, אין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, ונדרים חלות על דברי מצוה כדברי הרשות, שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רטו סעיף א

א נדרים <א> חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר: קונם ב סוכה ג (א) שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב. הגה: ויש אומרים שמלקין אותו על שנדר לבטל המצוה, ד <ב> ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר"ח); ה א] ויש אומרים דאין מלקות בנדר שוא, רק גבי שבועת שוא (מרדכי מצא בשם ראבי"ה ור"ן ורא"ש בנדרים ועב"י סימן רל"ו), וכן עיקר.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רטו סעיף א

א נדרים כו' - דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל"ט ס"ד וע"ש דין נדוי:

ב סוכה שאני יושב כו' - אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הר"ן, ב"ח וכ"כ הט"ו בא"ח סי' תקפ"ו ס"ה גבי שופר ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' ל"א:

ג שאני יושב - ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר, ר"ן בשם התו' ומביאו הב"ח וע"ל סי' רי"ג וע"ל סי' רל"ט ס"ד:

ד ומתירין לו נדרו כו' - כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי"ט כו' וכיוצא בזה וכן משמע בא"ח סי' תק"ע וכן עיקר וכן משמע מדברי הב"ח:

ה וי"א דאין כו' - מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא"ש בנדרים ס"פ רבי אליעזר והוא ע"פ הירושלמי ובהכי נ"ל ליישב דברי ראבי"ה שאין סותרין זא"ז שכתב במרדכי ריש שבועות בשם ראבי"ה דאין מלקות בנדר ואחר כך כתב אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי"ה שצוה להלקות את רבי ישראל שנדר שלא יחזור ההלכה לאחיו למחר פתח לו בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר לו נדרו עכ"ל דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו, כן נ"ל:

14) שבועה אינה חלה על דבר מצוה

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה טז

נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ד

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ד

יח שאמר ישיבת כו' - והב"ח כתב דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי כפירוש הראשון שבאשר"י ובהסמ"ג עיין שם:

15) שבועה חלה על דבר שאין בו ממש

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ג

טו <ג> שבועה חלה על דבר שאין בו ממש, כגון שנשבע שלא יישן או שלא ידבר. הגה: טז יא] נידוי יש לו דין שבועה (ב"י ס"ס ר"ו בשם ילמדנו). יב] וי"א דדנין לחומרא, שחל על כל דבר שחל עליו השבועה ועל כל דבר שחל עליו הנדר (שם בשם רשב"ץ).

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ג

(ג) שבועה חלה כו'. - שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש אבל הנדר חל על החפץ וזה הטעם נמי בחילוק לענין דבר מצוה בסעיף ד' דאין על החפץ חיוב לקיים המצות:

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ג

טו שבועה חלה כו' - אע"ג דנדרים אין חלין על דברים שאין בהם ממש אלא מדרבנן כדלעיל סימן רי"ג שבועה חלה מדאורייתא מפני שהשבועה חלה על גוף האדם ומטעם זה אינה חלה על דבר מצוה אף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו שא"א לו לישבע שלא יעשה המצוה כגון שלא ישב בסוכה וכה"ג שהרי הוא חייב לישב בה:

טז נידוי כו' - ומבואר ברשב"ץ שם דשמתא חרם ונידוי הכל אחד הוא ונראה דאין להקל דבריש נדרים קאמר איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה אחפצא אלמא דחרמים דין נדר להם הלכך העיקר דיהבינן ליה חומר שבועות וחומר נדרים:

16) נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריג סעיף א

א] נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש. כיצד, אמר: א קונם <א> שאני מדבר עמך, ב] שאני עושה לך, שאני מהלך לך, שאני ישן עמך אינו נדר; ג] וכן אם אמר: דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי, אינו נדר; ב ומיהו (א) מדרבנן ג צריך שאלה (פי' לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו). לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפלת שמעון, צריך שאלה מדרבנן; ד] אבל אם אמר: קונם ד פי מדבר עמך, קונם ידי עושות לך, קונם רגלי מהלכות לך, ה ה] קונם עיני בשינה, הוי נדר גמור מן התורה. וכל <ב> שכן אם אמר: יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי. הגה: ו] האומר: דבור פי עליך או נטילת אבן עלי, ו י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן (תא"ו ני"ד וכן משמע בר"ן בשם התוס' שבב"י ס"ס רל"ט).

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן ריג סעיף א

(א) שאני מדבר כו'. - הא דאמרינן לעיל סי' ר"ו מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה אבל התם מ"מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאיני אוכל לך עכ"ל התוספות ריש נדרים ולא קשה נמי ממ"ש כאן שאני עושה לך אע"פ דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעה שנודר אין כאן ממשות לפנינו שיחול הנדר משא"כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר:

(ב) וכ"ש אם אמר יאסר עליך פי כו'. - דברישא שאמר קונם פי מדבר יש ספק אי קאי קונם אפה או על הדבור אלא כיון דסתם נדר להחמיר אזלינן לחומרא וכ"ש כאן שבפירוש קאי איסור אפיו:

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן ריג סעיף א

א קונם שאני כו' - ז"ל הר"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו"ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו' והביאו הכ"מ פ"ג דנדרים ואסיק וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו"ד ע"כ ולעיל בסי' ר"ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א"ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף הוא החפץ אשר אוסר והרי הוא אומר מודרני או מופרשני על הגוף שהוא יהא מופרש או מודר ממנו שלא יאכל הוא עמו ודו"ק עכ"ל הגה' פרישה וכן מחלקין התוספות ריש נדרים:

ב ומיהו מדרבנן כו' - ונ"מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעברו עליהם כדלעיל סי' ר"ח סעיף ב', ב"ח, א"נ כדלעיל סי' ר"ה ס"ק ב':

ג צריך שאלה - אפי' בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, רמב"ם וע"ל סי' ר"ח ס"ק ט':

ד פי כו' - דהרי פיו וידיו כו' יש בהן ממש וע"ל סי' רל"ד סעיף ע"א:

ה קונם עיני בשינה - היינו כשפירש יום או יומים אבל נדר סתם בשינה הוי כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג' ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי' רל"ו סעיף ד':

ו י"א דהוי נדר מדאורייתא - ואע"ג דדבור ונטילה לית בהן ממש מ"מ כיון שהזכיר החפץ ג"כ חל הנדר: