גמ' יומא דף עג:-עו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 29:55 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:28 דקות
1)מלאכה, אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה
2)כלה, כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה
3)החיה, כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל
4)יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק א הלכה ד
מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא
לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר +ויקרא ט"ז+ תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו
ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה
ועבר על לא תעשה שנאמר +ויקרא כ"ג+ כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה,
מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל
או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק א הלכה ה
וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ
בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, * ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה
ב שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא
על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן א
א [דף עג ע"ב] יום הכפורים אסור
באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם
והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים:
גמ' [דף עד ע"ב] ת"ר תענו
את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער. ת"ל לא תעשה כל מלאכה מה מלאכה
שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה:
[דף עו ע"א] הני חמשה עינוין
כנגד מי א"ר חסדא כנגד חמשה עינוין שבתורה שבת שבתון ושבת שבתון ובעשור אך בעשור
והיתה זאת לכם לחקת עולם. קראי חמשה הוו ואנן שיתא תנן. שתיה בכלל אכילה דאמר רבי שמעון
בן לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך
וגו' תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה וכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן
וביין ובשכר וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' יין ושכר משתייא הוא וקא קרי ליה ואכלת.
אכילה ושתיה מנא לן דכתיב תענו את נפשותיכם ונאמר להלן ויענך וירעיבך מה להלן עינוי
דרעבון אף כאן דרעבון. [דף עו ע"ב] סיכה דאיקרי עינוי מנא ליה דכתיב לחם חמודות
לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי ואיקרי עינוי דכתיב מיום אשר נתת את לבך
להבין ולהתענות וגו' [דף עז ע"א] רחיצה דאיקרי עינוי מנא לן דכתיב ולאביתר אמר
המלך ענתות לך על שדך וגו' וכתיב כי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב כי אמרו העם רעב
ועיף וצמא במדבר רעב מלחם וצמא ממים. עיף ממאי לאו מרחיצה. ודלמא מנעילת הסנדל אר"נ
בר יצחק מהכא מים קרים על נפש עיפה. ואימא שתיה. מי כתיב בנפש על נפש כתיב אלמא עיף
מרחיצה הוא וכתיב התענית בכל אשר התענה אבי. נעילת הסנדל מנא לן דכתיב ודוד עולה במעלה
הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכתיב כי התענית וגו'. תשמיש המטה מנא
לן דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי [דף עז ע"ב] אם תענה מתשמיש
ואם תקח מצרות. פי' ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וכל הני עינוין מדרבנן
חוץ מאכילה ושתיה. דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני עינוין כנגד מי ולא קאמר מנא לן
או מהיכא נפקא אבל כנגד מי משמע ששואל אם יש להן שום רמז מן התורה. ועוד דדרש מחמשה
עינוין דקרא גם אכילה ושתיה וההוא דרשה רמז בעלמא הוא דהא אכילה ושתיה דריש ליה מקרא
ומגזירה שוה ומדהך אסמכתא אינך נמי אסמכתא נינהו. וכן משמע נמי הא דתניא (דף עד א)
בשאר סיפרי דבי רב תלמוד לומר שבתון שבות. משמע דהוה מדרבנן כמו גבי שבת דאסמיך כל
איסורי דרבנן אשבתון שבות. ועוד מדהקילו חכמים בהו והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם
ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרוחצם ועוד מדתנן החיה
תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ע"כ מיירי בדליכא סכנה מדאסרי רבנן
ואי נעילת הסנדל דאורייתא היכי שרי ר' אליעזר. וכן הביא ראיה ריב"א מן הירושלמי
(הלכה א') דתניא סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וליום הכפורים לא לאסור
ולא לענוש:
טור אורח חיים סימן תריא
כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין
גם בלילה ומה הן הדברים האסורים מלאכה אכילה ושתייה רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש
המטה וכולהו נפקא לן מקראי ומיהו אין חיוב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתייה אבל בהנך אין
בהן כרת ואע"ג דנפקי מקראי אסמכתא בעלמא נינהו
בית יוסף אורח חיים סימן
תריא אות א ד"ה כל הדברים
א כל הדברים האסורים בעיקר היום אסורים גם בלילה. מדמפסיקין מבעוד יום
משמע שלילו כיומו לכל דבר:
ומה הן הדברים האסורים מלאכה אכילה
ושתייה רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. פשוט במשנה פרק בתרא דיומא (עג:):
ומ"ש וכולהו נפקי לן מקראי. שם
בגמרא (עד: עז.):
ומ"ש ומיהו אין חיוב כרת אלא
במלאכה ואכילה ושתייה אבל הנך אין בהם כרת. ברייתא שם (עד.):
ומ"ש ואף על גב דנפקי מקראי אסמכתא
בעלמא נינהו. כן כתב הרא"ש (סי' א) בשם ר"י וריב"א והביא כמה ראיות
לדבר ומהאי טעמא מקילין בהו ואמרינן (עג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם ותנן נמי (שם)
החיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן על כרחך בדליכא סכנה
עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי רבי אליעזר ובגמרא (עז:) נמי אמרינן
דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו
ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילין בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו
והר"ן (א. ד"ה יום הכפורים) הקשה על זה וכתב שנראה לו דכולהו מדאורייתא נינהו
אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבויא דשבתון (ויקרא
טז לא) אתי וכדאיתא בגמרא (עד.) קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה
שראוי והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם (שביתת עשור פ"א ה"ה)
דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מחוורא לי הא דתניא לקמן (עח:) התינוקות מותרין בכולן
חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן
והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי
שרינן והא כתיב (ויקרא יא מב) לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים
(יבמות קיד.) ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין בכולן ולא אשכחן בשום דוכתא חינוך בהני
כדאשכחן (יומא פב.) בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולם ואפילו על ידי גדולים
ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי עכ"ל: ולי
נראה דאפילו לדעתו דסבר דאפילו הגיעו לחינוך מותרין בכולן איכא למימר דלא קשה מידי
דאף על גב דאסירי מדאורייתא כיון דלא מיפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו
שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דמפרשי בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם
בידים כל שכן שאר דברים שמותר לעשותם להם בידים ואף על פי שכשהגיעו לחינוך צריך לחנכן
באיסור אכילה ושתיה לא ראו לחנכן בדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה
דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן ולדעת רבינו שכתב בסימן תרט"ז וכדרך שמחנכין אותם
באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולם בשלא
הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים כשהגיעו לחינוך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריא סעיף א
יום הכיפורים (א) לילו כיומו לכל דבר.
ומה הם הדברים האסורים בו; (ב) מלאכה, אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש
המטה; (ג) ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריא סעיף א
(א) לילו כיומו - דכתיב מערב עד ערב:
(ב) מלאכה אכילה וכו' - בגמרא ילפינן
להו מכמה קראי דכל הני נקרא עינוי וממילא כולהו בכלל ועניתם את נפשותיכם:
(ג) ואין חיוב כרת אלא וכו' - אבל
אינך אין בהם אלא איסורא גרידא מ"מ יש אומרים שהוא מן התורה דהא ילפינן להו בש"ס
מקראי וי"א שאינן אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ונ"מ לענין איזה ספק
ולמעשה ראוי להחמיר:
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק ג הלכה א
אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין
בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים, והמלך והכלה
רוחצין את פניהן, א כלה כדי שלא תתגנה על בעלה, והמלך כדי שייראה ביפיו שנאמר +ישעיהו
ל"ג+ מלך ביפיו תחזינה עיניך, ועד כמה נקראת כלה עד שלשים יום.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן ט
ט [דף עח ע"ב] המלך והכלה ירחצו
פניהם. מלך מאי טעמא. אמר רבי אבא בר זבדא דכתיב במלך ביפיו תחזינה עיניך. כלה מאי
טעמא. אמר רבה כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר ליה רב לרבי חייא עד כמה. אמר ליה כדתניא
אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ומיבעיא ליה לאיניש ליקורי ליומא דכפורי
בכסות נקיה. דאמר ליה ריש גלותא לרב המנונא (שבת קיט א) מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד
(וכבדתו) אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות
נקיה. ונהגו להדליק ריבוי נרות בבתי כנסיות משום דכתיב באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא
יקרוך. וכיון דאין בו לא אכילה ולא שתיה יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד. והחיה
תנעול את הסנדל. מאי טעמא משום צינה. אמר שמואל כל מחמת עקרב מותר במקום שמצוין עקרבים
וסכנה הוא לילך יחפים מותר לנעול סנדל או מנעל:
טור אורח חיים סימן תריג
המלך והכלה ירחצו את פניהם דברי רבי אליעזר וחכמים
אוסרים ונקראת כלה כל ל' יום אחר החופה ורי"ץ גיאת פסק כחכמים ורי"ף פסק
כרבי אליעזר ולזה הסכים א"א ז"ל. לענין טבילת בעל קרי כתב הרב רבי יהודה
ברצילוני שטובל כדרכו דתנן הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל וכ"כ בה"ג
והר"ם כתב כיון דקיימא לן דבעל קרי אין צריך טבילה לא לתפלה ולא לדברי תורה אף
בשאר ימות השנה אזלינן לחומרא שאין לו לטבול בי"ה אלא אם הוא לח רוחץ אותו מקום
לבד ויקנחנו ואם הוא יבש ישפשפנו בידו וכן פסק רבינו תם ושאר חייבי טבילות כתוב בהלכות
גדולות שטובלין כדרכן בי"ה ור"ת כתב דאין טובלין והא דתניא כל חייבי טבילות
טובלין כדרכן בי"ה היינו דוקא למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה ואנן קי"ל דלאו
מצוה הלכך ימתין עד למחר:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריג אות י ד"ה המלך והכלה
י המלך והכלה ירחצו את פניהם דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים. משנה שם
(עג:) ומפרש טעמא בגמרא (עח:) מלך משום דכתיב (ישעיה לג יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך
כלה כדי שלא תתגנה על בעלה:
ומ"ש ונקראת כלה כל שלשים יום.
שם:
ומ"ש רבינו שהרי"ף (ב:)
והרא"ש (סי' ט) פסקו כרבי אליעזר. לא כתבו כן בפירוש אלא דמדכתבו לפרש טעמא דרבי
אליעזר משמע דסבירא להו כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' (ה"א) וכתב הר"ן
(א. ד"ה וכתבו) שכן פסק רבינו חננאל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף י
יב כלה, (כו) כל שלשים יום מותרת לרחוץ
פניה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריג סעיף י
(כו) כל ל' יום - אחר נשואיה כדי שלא
תתגנה על בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום
אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר:
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק ג הלכה ח
מותר * לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת
עקרב וכיוצא בה כדי שלא תשכנו, והחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צנה ל כל שלשים יום,
והחולה כיוצא בה אע"פ שאין שם סכנה.
טור אורח חיים סימן תריד
החיה מותרת לנעול הסנדל כל ל' יום
משום צנה
בית יוסף אורח חיים סימן
תריד אות ג ד"ה והחיה מותר
ג והחיה מותר לנעול הסנדל כל שלשים יום משום צינה. משנה בפרק בתרא דיומא
(עג:) החיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים ופסקו הפוסקים כרבי אליעזר
ומפרש בגמרא (עח:) דטעמא דרבי אליעזר משום צינה וכתב הר"ן (א. ד"ה ולענין)
דלא אתפרש בגמרא עד אימת מתקריא חיה לנעילת הסנדל ומסתברא עד שלשים יום לפי שכל הזמן
הזה הצינה קשה לה כדאמרינן בפרק מפנין (שבת קכט.) לחיה עד שלשים יום כלומר שאין מטבילין
אותה בתוך שלשים יום משום צינה וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' משביתת עשור (ה"ח)
וכתב עוד והחולה כיוצא בה אף על פי שאין שם סכנה וכתב הרב המגיד דין החולה שכתב רבינו
הוא לומד מחיה ונלמד גם כן מדין הסיכה וגם רבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נא ע"ג)
כתב דמי שיש לו מכה ברגלו מותר לנעול:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריד סעיף ג
החיה, (י) כל שלשים יום מותרת לנעול
את הסנדל; והחולה כיוצא בה, אף ע"פ שאין בו סכנה; וכן מי שיש לו מכה ברגליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריד סעיף ג
(י) כל שלשים יום - דעד אותו הזמן
הצינה קשה לה וכן לחולה או למי שיש לו מכה לכולם הצינה קשה להם:
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן י
י גרסי' בפ' מקום שנהגו (דף נד ב)
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ. ובשאלתות דרב אחאי (פ' הברכה ס"ס
קמ"ז) אבל חיה אסורה להתענות עד ל' יום ונחלקו עליו כל המחברים וכתבו דאסורה באכילה
ומיסתברא כוותייהו. ועל כן לא שרי לחיה אלא נעילת הסנדל דאינו אלא מדרבנן אבל אכילה
ושתיה לא. ועוד דלא דמי דאם לא תנעול בקל מזיקתה הצינה ואינה מרגשת בו אבל לענין אכילה
היא כעוברה וחולה ואם תאמר שהיא צריכה יאכילוה ואם מרגשת בעצמה שהיא בריאה וחזקה למה
יאכילוה. ועוד דבפרק מפנין (דף קכט א) קאמר שמואל לחיה שלשים יום ואמרינן עלה למאי
הלכתא וקאמר לטבילה ואם איתא לימא לתענית. וכתב הרמב"ן ז"ל דתוך שלשה אין
לה להתענות. משלשה ועד שבעה אמרה צריכה אני מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא כשאר
כל האדם:
טור אורח חיים סימן תריז
יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל מג' עד ז' אם אמרה
צריכה אני נותנין לה כמו לחולה מכאן ואילך הוא כשאר כל אדם:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריז אות ד ד"ה יולדת תוך
ד יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל וכו' עד סוף הסימן. כן כתבו הרא"ש
(סי' י) והר"ן (א. ד"ה ולענין) בפרק בתרא דיומא בשם הרמב"ן (תוה"א
שער הסכנה ד"ה בפרק מפנין) וכתב הרא"ש שבשאילתות דרב אחאי (פר' וזאת הברכה
סוף שאילתא קסז) כתוב דחיה אסורה להתענות עד שלשים יום ושכל המחברים חלקו עליו ומסתברא כוותייהו: וכתוב בתרומת
הדשן (סי' קמח) נראה דתוך שלשה לא חשיב להו מעת לעת כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב
שיאכילוה ביום הכפורים חצות היום דעדיין תוך שלשה ימים הוא מעת לעת אלא הנך שלשה חשבינן
לפי סדר הימים ומיד כשנכנס יום ד' ללידתה מיקרי לאחר שלשה ואף על גב דאשירי פרק מרובה
(ב"ק סי' טו) כתב לפי פירוש בעל הלכות גדולות דבעינן מעת לעת התוספות בפרק קמא
דגיטין (ח: ד"ה אע"ג) לא רצו לתרץ הכי וכתבו דדוחק הוא לומר דבעינן מעת לעת
והוכיח בראיות שיש לפסוק כדברי התוספות דפרק קמא דגיטין ולא כההוא תירוצא דאשירי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריז סעיף ד
* (ט) יולדת, תוך שלשה ימים (י)
ג לא תתענה כלל; משלשה עד שבעה, (יא) אם אמרה: צריכה אני, מאכילין אותה; מכאן ואילך,
הרי היא (יב) ככל אדם. וימים אלו (יג) אין מונין אותם מעת לעת; כגון אם ילדה בשבעה
בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביה"כ (יד) אם לא אמרה: צריכה אני, אע"פ שלא
שלמו לה שלשה ימים עד י"כ בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר
שלשה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריז סעיף ד
(ט) יולדת וכו' - ואפילו אם לא ילדה
עדיין רק אחזו לה חבלי לידה וכפי המבואר לעיל בסימן ש"ל ס"ג דנקראת יולדת
לענין לחלל עליה את השבת וה"ה דנקראת גם יולדת לענין זה שלא תתענה [מאמר מרדכי]:
(י) לא תתענה כלל - אפילו אמרה איני
צריכה לאכול מאכילין אותה ואומרין לה אכלי אכן מ"מ יש להאכילה אז פחות פחות מכשיעור
אבל בלא אמרה איני צריכה מאכילין אותה כדרכה וא"צ לחלק בפחות מכשיעור ויש מחמירין
שגם בזה צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור:
(יא) אם אמרה צריכה אני וכו' - מיירי
כשחברותיה אומרות שאינה צריכה או שהרופאים אומרים שא"צ דאז בעינן שתאמר צריכה
אני [ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור] ומהני אמירתה משום דלב יודע מרת נפשו וכדלקמן
בסימן תרי"ח אבל כשאין שם מי שיאמר שאינה צריכה אז אפילו בסתמא שאינה אומרת כלום
או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילין אותה:
(יב) ככל אדם - דמשם ואילך הרי היא
כשאר חולה שאין בו סכנה דבודאי אין שום סכנה מחמת לידה לאחר ז' ימים ללידתה לפיכך אף
אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילין אותה אבל אם אמרה צריכה אני לאכול
מחמת שמתכבד עלי החולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה כשאומר צריך אני כמו שיתבאר
בסימן תרי"ח ע"ש:
(יג) אין מונין אותם מעל"ע -
עיין לעיל סימן ש"ל במ"ב סק"י דכמה פוסקים סוברין דימים אלו במעל"ע
שיערו אותם ושיש להקל למעשה וכן מצאתי בישועות יעקב דהמיקל בספק נפשות לחשוב השבעה
ימים מעל"ע לא הפסיד:
(יד) אם לא אמרה צריכה אני - והיינו
כשחברותיה אומרות שאינה צריכה וכנ"ל בסקי"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריז סעיף ד
* יולדת תוך ג' ימים וכו' - ובספר
שדי חמד מביא בשם כמה אחרונים דהמפלת ג"כ דינא כיולדת ע"ש: