רי"ף יומא דף ה:

בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.

כסף משנה הלכות תשובה פרק א הלכה ג

בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת. כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז"ל בסמוך:

ומ"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'. פ"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב"י. ופ"ק דר"ה (דף י"ח): [לא מצאתי שם]:

ועצמו של יוה"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ"ה:) מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר ואע"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ"ק דשבועות ולא קי"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים:

משנה למלך הלכות תשובה פרק א הלכה ג

ועצמו של יוה"כ מכפר כו' (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ג מה' שגגות דין ע"ד דהוכיח מהגמרא דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור יע"ש):

יד המלך הלכות תשובה פרק א הלכה ג

ועצומו של יום מכפר לשבים.

הנה החכם בעל המגיה רשם בכאן [בדברי המשנל"מ] מ"ש המשנל"מ בפ"ג מהלכות שגגות דין ט' דעל חצי שיעור אין יוה"כ מכפר. ולא כיון יפה והביא דברי המשנל"מ שלא במקומם, דהמשנל"מ לא כתב כן רק לענין כפרת קרבן, והוא מהגמרא דכריתות פ"ד דף י"ח [ע"ב] דקאמר שם בגמרא לענין אשם מעילות דהחצי שיעורין מצטרפין בו אף לזמן מרובה, ומרבוי דקרא [ויקרא ה, טו] דתמעול מעל, ומצטרפין חצי שיעור שאכל קודם יוה"כ עם החצי שיעור שאכל אחר יוה"כ. ועלה על דעת המגיה דמשונה בזה אכילת חצי שיעור דאין יוה"כ מכפר עליו. וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו דיוה"כ יהיה מכפר על חייבי כריתות דשיעור שלם, וחצי שיעור יהיה חמור משיעור שלם דלא יהיה יוה"כ מכפר עליו. אמנם באמת טעה המגיה בזה בכוונת הגמרא שם, דהא דקאמר הגמרא דמצטרפין באשם מעילות החצי שיעור שאכל קודם יוה"כ עם החצי שיעור שאכל אחר יוה"כ, אין הכוונה על כפרת החטא של איסור מעילה ומשום דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור, רק דהכוונה הוא על חיוב הקרבן המגיע בקרבן מעילה ע"י צירוף החצי שיעור שאכל בזמן מרובה. דמסתבר להו להגמרא דעל אופן אכילה זו לא שייך כפרת יוה"כ כלל, דכיון דכשאכל אחר יוה"כ הוא נתחייב קרבן למפרע גם על אותו אכילת חצי שיעור שאכל קודם יוה"כ, הרי על חיוב קרבן כזה אף כפרת יוה"כ שהיה בין האכילות האלה לא מהני, דעל חיוב קרבן אשר חל למפרע על אכילת חצי שיעור הראשון אין בכח יוה"כ לכפר, דהא כשהיה יוה"כ לא היה עדיין שום חיוב קרבן על אכילה זו, ואיך יכפר על דבר שאין בו עדיין חלות החיוב. ועל אכילה השניה אשר על ידה יצורף החיוב קרבן על אכילה הראשונה ג"כ אין ביד יוה"כ לכפר, דאין יוה"כ מכפר רק על העבר אבל לא על להבא, וכיון דאין כאן כפרת יוה"כ אזי ממילא מצטרפין שני האכילות לחיוב קרבן, כדין אשם מעילות דמצטרפין בו האכילות לזמן מרובה.

אמנם כל זה הוא לענין כפרת חיוב קרבן אשם מעילות אשר לפי דעת הה"א של הגמרא היה יוה"כ מכפר עליו, אבל לענין עונש שמים אשר על כל חצי שיעור של שאר איסורין אם אכלו במזיד, לדידן דקיי"ל כר' יוחנן [יומא עד, א] דחצי שיעור אסור מן התורה בודאי יוה"כ מכפר כפרה גמורה, דכיון דכשהגיע יוה"כ כבר חל כל החיוב, ולענין עונש שמים מה לי חצי שיעור או שיעור שלם. ונסתלקה בזה תמיהת המשנל"מ שתמה בהלכות שגגות יעו"ש.

ולפיכך לא הובא בשום מקום תירוץ הגמרא זו דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור ואף רבינו לא הביאו, ואף דלפי משמעות הגמרא שני התירוצים של הגמרא המה אליבא דאמת. ולפמ"ש ניחא, משום דבאמת אין שום נ"מ בתירוץ השני של הגמרא אם יוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור, דלענין צירוף חצי שיעור לחיוב קרבן בלא"ה לא משכחת צירוף קרבן ביותר מכדי אכילת פרס רק בקרבן מעילה לבד, ועל קרבן מעילה בלא"ה קיימינן דאין יוה"כ מכפר כלל, וכתירוץ הראשון של הש"ס דכי מכפר אאיסורא אממונא לא מכפר. ועל עונש שמים אשר על אכילת חצי שיעור בכל שאר איסורין דעלמא באמת יוה"כ מכפר וכמו שכתבתי. ולפיכך לפי המסקנא אין שום מקום כלל להביא מניעת כפרת יוה"כ בחצי שיעור, אבל לפי סברת המגיה שהבין דאף על עונש שמים על כל חצי שיעור אין יוה"כ מכפר, היה לו לרבינו להביאו לדבר זה באכילת כל חצי שיעור לענין עונש שמים דאין יוה"כ מכפר.

2) חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהן יום כפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים

רמב"ם הלכות שגגות פרק ג הלכה ט

חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהן יום כפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' נתכפר לו, לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכפורים אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר, נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכפורים אשם תלוי אלא אם לא כפר לו יום הכפורים כמו שיתבאר.

כסף משנה הלכות שגגות פרק ג הלכה ט

חייבי חטאות ואשמות ודאים וכו' עד שכל היום מכפר. משנה פרק בתרא דכריתות (דף כ"ה):

לחם משנה הלכות שגגות פרק ג הלכה ט

חייבי אשמות תלויים פטורים וכו'. בפ' בתרא דכריתות אמרינן דאי מתיידע ליה לאחר יוה"כ שמה שאכל היה חלב מביא חטאת דאינו מתכפר לו אלא כל זמן שדינו באשם תלוי אבל אחר ידיעה לא משום דגלי רחמנא ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור כדאיתא התם:

3) ארבע חילוקי כפרה

רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ד

אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן, כיצד עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו', עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר אבל המחלל את השם אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות וגו' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.

כסף משנה הלכות תשובה פרק א הלכה ד

אע"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם שאל ר' מתיא בן חרש את ראב"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש א"ל שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו:

4) יש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה יא

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם ט כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

הגהות מיימוניות הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה יא

[ט] בפ"ק דקדושין אם היו עונותיו וזכויותיו מחצה על מחצה וחילול השם בכלל כף העבירות מכרעת ועיין בסמ"ג שם:

כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה יא

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. ומ"ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת"ח אין ה"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. ומ"ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי:

או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו:

יד המלך הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה יא

ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין.

הנה מה שכתב רבינו עוסק בתורה מוכתר בתפילין זה הוא מסוף פרק בתרא דיומא דף פ"ו [ע"א], דקאמר שם הגמרא היכי דמי חילול השם, אמר ר"י כגון אנא דמסגי ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין. הרי מוכח דהחיוב הוא על כל ת"ח שיהיה מוכתר בתמידיות בשני כתרים האלה. אבל מה שכתב רבינו שהת"ח יהיה כל היום עטוף בציצית זה לא מצינו בשום מקום כלל, ואדרבה דבפרק התכלת [מנחות] דף מ"א [ע"א] קאמר שם הגמרא דאף אם ציצת הם חובת גברא, היינו דווקא בעידנא דמיכסי בטלית דבת חיובא הוא, אבל אם לא מיכסי בטלית דבת חיובא לא חייביה רחמנא כלל. ואפשר דהיה זאת לרבינו מהא דמסיק הגמרא שם במנחות דהכי אמר ליה מלאכי לרב קטינא טצדקי למפטר נפשך מציצית. והוציא רבינו מזה דמוטל החיוב על כל ת"ח להביא את עצמו לידי חיוב ציצית. וגם מצד הסברא מסתבר ליה לרבינו, דכיון דטעם מצות ציצית מפורש בתורה [במדבר טו, לט] וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם כו'. הרי [מבואר] דאנו צריכין לראיה ולזכירה זו להנצל מעבירה כל היום כולו, ולפיכך כלל רבינו שיהיה כל היום עטוף בציצית בהדי תורה ותפילין. וכמו כן כתב הסמ"ג בעשין כ"ו וז"ל ולא בביהכ"נ לבד אלא בשוקים וברחובות דשם אנו צריכין יותר אזהרת דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם יע"ש.

ועינינו הרואות עובדא המובא בגמרא [מנחות מד, א], שכמעט בא לידי עבירה ובאו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו וניצל ממנה. והכוונה הוא ג"כ דהיה רואה בפניו הציציות ונזכר בדרכי ה' ובמצות התורה ופירש מן העבירה. גם החכם הרב רבי אברהם בן עזרא בפירושו על התורה [במדבר שם] כתב וז"ל ולפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה ע"כ. והנה אנחנו קבלנו עלינו כחובה להיות מלובש בבגד ציצית תמיד כל היום, וביותר בשעת התפלה, וחלילה לנו להקל ולהסיר מעלינו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת. ובגמרא פרק כל כתבי [שבת] דף קי"ח [ע"ב] הובא דאמר רבי נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית, וכן נאמר שם גם בתפילין, ופירש רש"י שלא הלכו ארבע אמות בלא תפילין ובלא ציצית. הרי לנו דהאדם השלם מחויב להיות מוכתר תמיד בשני כתרים האלה.

5) אי זו היא תשובה גמורה

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה א

אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום א מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.

הגהות מיימוניות הלכות תשובה פרק ב הלכה א

[א] וכ"כ בס"ה לשון העמוד עד ומת בתשובה שתשובתו תשובה שנאמר עד אשר וכו' ע"כ:

כסף משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה א

אי זו היא תשובה גמורה וכו'. בפרק בתרא דיומא (שם) [פ"ו:] מימרא דרב יהודה:

אפילו עבר כל ימיו וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפ"ק דקדושין (דף מ':):

אבל הא דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו' (שבת פכ"ג קנ"א.):

לחם משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה א

איזו היא תשובה גמורה וכו' זהו בעל תשובה גמורה וכו'. בפרק יוה"כ (דף פ"ו ב) אמרו היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום. והטעם פירש"י ז"ל מתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית ואותו מקום ואותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר ע"כ. ורבינו לא כתב פעם ראשונה ושניה ונראה שלא היה בגרסתו אלא כגון שבאת לידו דבר עבירה ופירוש מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו' וכן גורס הרי"ף בהל' מכות. ובאותו פרק היינו בכח גופו כלומר בזמן הבחרות:

6) ושבח גדול לשב שיתודה ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ד ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. +/השגת הראב"ד/ במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו. א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים.+

הגהות מיימוניות הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

[ד] ובפרק אין עומדין חציץ עלי מאן דפרט חטאיה:

כסף משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

ושבח גדול לשב וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו:

וכתב הראב"ד א"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן:

לחם משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

ושבח גדול לשב וכו'. בפרק יוה"כ (דף פו ב) רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר"א ז"ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה:

אור שמח הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

אבל בעבירות שבין אדם למקום.

יעוין השגות ולחם משנה, ובפסיקתא (פדר"כ כ"ד ד"ה [י"ב] ח' יודא) שובה כו' עד ד' אלודיך, בנוהג שבעולם כו', אבל הקב"ה אינו כן כו', מחרף ומגדף בשוק, והקב"ה אומר לו עשה תשובה בינו לבינך, והקב"ה מקבלו, וזה כדברי רבינו.

7) בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ה

בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני אלא משלישי ואילך אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל, ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים, וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי וכן עד סופן, במה דברים אמורים ביחיד שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אבל הצבור תולין להן עון ראשון שני ושלישי שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, וכשמחשבין להן על דרך זה מחשבין להן מרביעי ואילך, הבינונים אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח ב תפילין מעולם דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא, וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אף על פי שחטאו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ארץ זו משל כלומר ארץ החיים והוא העולם הבא, ג וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. +/השגת הראב"ד/ בשעה ששוקלין עונות אדם אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה. א"א זה מן הערבוב שמערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהן אחדים והם זרים ונפרדים מאד, לפי שראה בראש השנה ורב חסד מטה כלפי חסד ותנא דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, וראה ביומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו סבר בדעתו שהן ענין אחד והן רחוקים מאד דההיא דרבי ישמעאל היא ליום הדין הגדול ולהציל הבינונים מגיהנם כדברי בית הלל ואין שם זכר למחילת עון אבל הא דרבי יוסי ברבי יהודה בעולם הזה ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך שחטא הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לידו אם עשה מהם תשובה אע"פ שהם מן החמורים שצריכין יסורין ויוה"כ למרק אלו הראשונים אינן צריכין שהם מחולין לגמרי, זו היא הצעת הדברים ועיקרן ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו.+

הגהות מיימוניות הלכות תשובה פרק ג הלכה ה

[ב] בפ"ק דר"ה כתבו התוספות בשם ר"ת דאיירי שהמצות בזויות עליו ואומר מה תועלת ברצועות הללו אבל אם אין מניח תפילין משום דאין גופו נראה לו נקי ואינו בטוח לשמרם בטהרה כאלישע בעל כנפים אין עליו דין פושעי ישראל, והאלפסי פירש כרבינו המחבר:

[ג] פירש רא"מ דהיינו המקיים מצות שנצטוו בני נח וכן רבינו המחבר פירש בפירוש בהלכות מלכים ומלחמותיהם ספ"ח דהיינו גר תושב וכן בהלכות איסורי ביאה, ע"כ:

כסף משנה הלכות תשובה פרק ג הלכה ה

בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ"ו:) תניא ר"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי"ף והיא גירסת רבינו והראב"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ"ק דר"ה ב"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי"ל דלעיל מיירי בר"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא"ת א"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לג"ע או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן. ומ"ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב"ד וז"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ"ל הראב"ד. ולדעת רבינו ההיא דר"י ב"ר יהודה בשנדון אם ילך לג"ע או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל:

8) עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ח

הוידוי שנהגו בו כל ישראל ה אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי, עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אע"פ ו שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.

רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן יז

גרסינן בפ' סדר תעניות (דף טז א) תנו רבנן אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל המימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מיד עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם ואומר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. תניא עבירות שהתודה עליהם יום הכפורים זה אינו מתודה עליהם יום הכפורים אחר ואם לא שנה עליהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו וגו'. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. אלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר.

טור אורח חיים סימן תרז

ועונות שהתוודה עליהם ביום הכפורים שעבר ולא שנה עליהם כתב הרי"ץ גיאת שאין להתוודות עליהם אלא אם גנב או גזל והתוודה עליהם בשנה שעבר יאמר במקום גנבתי געלתי בדרכי שהוא דרך כלל וכן בכל הפרטים יש לשנות בענין זה כשיצטרך. והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשאומר עם הצבור אין לחוש שא"א שלא יהא אחד מן הציבור שגנב או גזל: וא"א ז"ל כתב שיכול להתוודות עליהם אע"פ שלא שנה בהם ובחתימת הוידוי כתב רב עמרם החותם ברוך אתה ה' האל הסולחן טועה ולפי' רש"י יכול לחתום שהוא גורס בכל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם וכיון שחכמים אסרו שיכול לחתום א"כ כך הלכה.

בית יוסף אורח חיים סימן תרז אות ד ד"ה ועוונות שהתודה

ד ועוונות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר ולא שנה עליהם. שם (פו:) תניא עבירות שהתודה עליהם יום הכפורים זה אינו מתודה עליהם יום הכפורים אחר ואם לא שנה בהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר (משלי כו יא) ככלב שב על קיאו רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח שנאמר (תהלים נא ה) כי פשעי אני אדע ופסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תשובה (ה"ח) כרבי אליעזר בן יעקב וכן פסק הרוקח (סי' רטו):

ומ"ש רבינו שהרא"ש כתב שיכול להתודות עליהם אף על פי שלא שנה בהם. לא כתב כן בפירוש אלא דמדכתב (סי' יז) הברייתא כצורתה משמע מסתמא דסבר דהלכה כרבי אליעזר בן יעקב דקיימא לן (עירובין סב:) משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ולפי זה אנו יכולים לומר שגם הרי"ף (ה:) פוסק כן שגם הוא כתב הברייתא כצורתה ומשמע שסמך על מאי דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי וכן דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תשובה (שם):

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ד

עונות שהתודה עליהם ביה"כ שעבר, ולא שינה עליהם, (יג) אפילו הכי ו יכול (יד) לחזור ולהתודות עליהם.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ד

(יג) אפ"ה יכול וכו' - אף בין אדם לחבירו גנב וגזל וכדומה אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם דמ"מ בין אדם למקום חטא אבל אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה י"ל כה"ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ א' א"צ להתודות ביו"כ שנית [פמ"ג]:

(יד) לחזור ולהתודות - ובגמרא קאמר הרי זה משובח משום שנאמר וחטאתי נגדי תמיד:

9) המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח

המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.

כסף משנה הלכות דעות פרק ו הלכה ח

כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'. פ"ג דערכין (דף י"ז):

המלבין פני חבירו ברבים וכו'. בפ"ד דאבות:

ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. פשוט פרק הזהב (ב"מ נ"ט):

במה דברים אמורים וכו'. פשוט:

לחם משנה הלכות דעות פרק ו הלכה ח

המוכיח את חבירו תחלה וכו'. מפשט דברי רבינו נראה דסבירא ליה דברייתא דקאמר יכול אפלו משתנין פניו תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא איירי בדברים שבין אדם לחבירו. ובהכי מיירי הברייתא דקאמרה הכי אבל בדברים שבין אדם למקום מותר להלבין אם לא חזר בו וכי תימא אי ברייתא איירי בדברים שבין אדם לחבירו איך קאמרה מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו הא כתב רבינו לקמן דאם אינו מקפיד עליו ולא הוכיחו הרי זה מדת חסידות. י"ל דחייב להוכיחו דקאמר היינו אם יהיה לו משטמה בלבו חייב להוכיחו כדי שתסור מלבו המשטמה. זה נראה כונת רבינו וא"כ קשה מה שכתב כאן המוכיח את חבירו תחלה דבמאי איירי אי בדברים שבין אדם למקום לא משמע הכי אלא בדברים שבין אדם לחבירו כדכתיבנא מדכתב אחר כך בד"א בדברים שבין אדם לחבירו וכו' משמע דעד השתא לא איירי בדברים שבין אדם למקום ואי איירי בדברים שבין אדם לחבירו לא היה לו לומר תחלה דמשמע כשמוכיח בתחלה לא ידבר קשות אבל בסוף ידבר קשות ויכלימנו. ולקמן כתב דהיינו דוקא בדברים שבין אדם למקום שכן כתב אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים וכו' משמע דבדברים שבין אדם לחבירו אפילו לא חזר בו בסתר אין מכלימין אותו. וראיתי מי שחלק לתרץ זה דנהי דמכלימין אותו אבל לא ברבים ומעיקרא כדכתב רבינו תחלה היינו בדברים שבין אדם לחבירו דלבסוף יכלימנו בינו לבין עצמו אבל ברבים לעולם לא יכלימנו ואפילו לא חזר בו בסתר. ובדברים שבין אדם למקום אם לא חזר בסתר מכלימין אותו ברבים. ואין זה במשמע דברי רבינו ועוד דמניין לו חלוק זה אם לא שנאמר מכח הסברא ועדין צ"ע:

10) המחטיא את הרבים

רמב"ם הלכות תשובה פרק ד הלכה א

ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: (א) המחטיא את הרבים ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה, (ב) והמטה את חבירו מדרך טובה לרעה כגון מסית ומדיח, (ג) הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו, ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין יחיד בין רבים ולא מיחה אלא יניחם בכשלונם, (ד) והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר.

כסף משנה הלכות תשובה פרק ד הלכה א

ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכת קטנות לעצמן:

לחם משנה הלכות תשובה פרק ד הלכה א

ארבע ועשרים דברים מעכבים את התשובה וכו'. ברייתא זו לא נמצאת אלא בדברי הרי"ף ז"ל בפרק יוה"כ ושם מנה אלו כ"ד דברים ורבינו ביארן כולם בטעמם:

האומר אחטא ואשוב וכו'. בפ' יוה"כ (פ"ז א) אמרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה והקשו בגמרא למה לי אחטא ואשוב תרי זימני ותירצו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב כיון שעובר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה ס"ד אלא אימא נעשית לו כהיתר ע"כ, וא"כ קשה על רבינו דמשמע בגמ' דבעינן שיאמר תרי זמני אחטא ואשוב ואיך כתב דבחד סגי. וי"ל דרבינו הוקשה לו דבריתא לא הזכיר אלא פעם אחת אחטא ואשוב ובמתני' הזכיר תרתי דמשמע דבעינן תרתי. ולכך תירץ דלא פליגי דברייתא קאמרה דאין הקב"ה מספיק לו לעשות תשובה מפני גודל חטאו כמ"ש רז"ל כלומר שהקב"ה נוטל ממנו דרכי התשובה אבל לפעמים יעשה אותה ויהנה לו וכמ"ש רבינו בסוף הפ'. אבל האומר תרי זמני הוא יותר רע שלא יבא לעשות תשובה מפני שנעשית לו כהיתר מלבד שאין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי חטאו זולת זה הוא בעצמו לא יבא לעשות בשום צד שנעשה לו כהיתר, ורבינו לא הזכיר אלא פעם אחת כדברי הברייתא שמנה הכ"ד מפני שהאומר פעם אחת הוא מזה המין שאין הקב"ה מספיק ולזה כתב אין הקב"ה מספיק לו לעשות תשובה כפי גודל חטאו, אבל האומר תרי זמני אין זה מזה המין אלא שהוא בעצמו לא יעשה כדפרישית:

11) מפרסמים את החנפים

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח

12) צריך לפרוט את החטא

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ג

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט ב את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.

כסף משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ג

כל המתודה בדברים וכו'. ריש פרק ב' דתעניות (דף ט"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב:

וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא"ר ינאי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע"ג דהלכה כר"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה"כ אחר אם לאו וע"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם:

טור אורח חיים סימן תרז

ובאשכנז נוהגין לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים וכ"כ ר"ע וכ"כ הרמב"ם ז"ל והר"י כתב שצריך לפרט החטא ובספרד אין נוהגין לאומרו וכן נראה שא"צ לפרט החטא שר"ע אומר שא"צ לפרט החטא והלכתא כדבריו

בית יוסף אורח חיים סימן תרז אות ב ד"ה ועיקר הוידוי

ב ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו. שם מאי אמר רב אמר אתה יודע רזי עולם וכו' אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך: ובסימן תרכ"א (שכה:) כתב רבינו ענין הוידוי וסדרו:

ובאשכנז נוהגים לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים וכן כתב רב עמרם וכן כתב הרמב"ם וה"ר יונה כתב שצריך לפרט החטא. פירוש וכן כתב רב עמרם על חטא על סדר אלפא ביתא וכן כתבו גם כן הרמב"ם בסידור תפלותיו בסוף ספר אהבה (תפלות כל השנה נוסח הוידוי) וה"ר יונה אף על פי שלא כתב בפירוש סדר זה דעל חטא מכל מקום גם הוא כתב שצריך לפרט החטא:

ומ"ש וכן נראה שאין צריך לפרט החטא שרבי עקיבא אומר שאין צריך לפרט החטא והלכה כדבריו. בפרק בתרא דיומא (פו:) איפליגו רבי יהודה בן בבא ורבי עקיבא במילתא ומשמע ודאי דקיימא לן כרבי עקיבא דהא הלכה כרבי עקיבא מחבירו (עירובין מו:) אלא שהרמב"ם בפרק ב' מהלכות תשובה (ה"ג) פסק כרבי יהודה בן בבא ונראה שטעמו משום דברייתא הכי איתא צריך לפרט החטא שנאמר (שמות לב לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא רבי עקיבא אומר (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי דאמר רבי ינאי אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא כסף וזהב שהרבית לבני ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב וקודם ברייתא זו איתא התם אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כרבי יהודה בן בבא אזלא דאילו לרבי עקיבא אפילו מפורסם נמי לא דהא עון העגל מפורסם הוה ואפילו הכי אמר רבי עקיבא עליהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ודריש לויעשו להם אלהי זהב לדרשה אחריתא אלא ודאי כרבי יהודה בן בבא אתיא וכיון דרב סבר כוותיה הכי נקטינן: ואף על גב דאההיא רומיא דרמי רב שני רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום והאי שינוייא אתיא שפיר כרבי עקיבא ופסק הרמב"ם עצמו (שם ה"ה) כההוא שינוייא מכל מקום סובר דכיון דרב יהודה אמר רב סבר דהלכה כרבי יהודה בן בבא הכי נקטינן אבל הרי"ף (ה:) והרא"ש (סי' יז) לא כתבו דברי רב יהודה אלא דברי רב נחמן בלבד משמע דסבירא להו דהלכה כרבי עקיבא ומשום דמההיא דרב יהודה אמר רב משמע דלית הלכתא כוותיה לפיכך השמיטוה: ונ"ל שיש סעד עוד להרמב"ם לפסוק כרבי יהודה בן בבא מדאיפליגו תנאי התם בעבירות שהתודה בהם ביום הכפורים שעבר אם חוזר ומתודה עליהם ביום הכפורים אחר ומשמע דאם לא התודה עדיין עליהם לדברי שניהם מתודה עליהם ביום הכפורים ומתודה עליהם בפרטות משמע דאם לא כן ליכא מאן דאמר שאינו חוזר ומתודה שהרי לדברי הכל צריך להתודות ביום הכפורים ולא פליגי אלא באם יפרט חטאים שהתודה עליהם בפרטות ביום הכפורים שעבר: והמרדכי (סי' תשכה) כתב גם כן שצריך לפרט החטא וכן כתב הכל בו (סי' סט לה.): וכתב עוד (שם) לא נהגו שליח צבור לומר כל הפרטים אלא בדרך כלל אבל חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו וסרנו ממצותיך וכן הדין לפי שהוא מתודה על כל העם איך יפרוט שום חטא ואיך יטיל חטא פרטי על הצבור בכלל ומה שכתב רבינו בסמוך גבי עוונות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר וכו' דהני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשאומר עם הצבור אין לחוש נראה שסותר לזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש הסכימו לפסוק כרבי עקיבא הכי נקטינן ומכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו דרבי עקיבא לא אסר לפרט החטא ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו ועוד דאפשר דלא אמר רבי עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם והכי מוכח מדמשני כאן בחטא מפורסם וכו' דבמתודה לפני בני אדם בקול רם מיירי דאי בלחש כי אינו מפורסם מאי הוי הא אף על פי דמפרט אכתי מכוסה הוא ובהכי ניחא מה שכתב רבינו בסמוך בשם הרא"ש שעבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר יכול להתודות עליהם אף על פי שלא שנה בהם ובמתודה בפרטות מיירי וכמו שהוכחתי בסמוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ב

(ה) <א> אין צריך לפרט החטא; ב ואם רצה לפרט, (ו) [ב] <ב> הרשות בידו; ואם מתודה (ז) ג בלחש, נכון לפרט (ח) החטא. הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או ש"צ כשחוזר התפלה, (ט) אין לפרט החטא; ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' <ג> לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ד"ע).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ב

(ה) א"צ לפרט - אלא כשיאמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי:

(ו) הרשות בידו - הנה מדכתב אח"כ ואם מתודה בלחש משמע דרישא איירי במתודה בקול רם ואף דהרמ"א כתב בהג"ה דבקול רם אין לפרט החטא משמע דאיסורא נמי איכא התם מיירי בחטא שאינו מפורסם לרבים ומפני שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו אבל בחטא המפורסם לרבים רשות בידו לפרטו ברבים אפילו בקול רם:

(ז) בלחש נכון לפרט - ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם דהכל גלוי לפני המקום:

(ח) החטא - כדי שיתבייש יותר כשמזכיר חטאיו ואכתי מקרי כסוי חטאה כיון שאינו נשמע לבני אדם:

(ט) אין לפרט החטא - מדסתם משמע דאפילו בעון שבין אדם לחבירו ג"כ אסור:

13) גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך

רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ו

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק, התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים, שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונאמר ביכניהו ברשעתו כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו', וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם.

שו"ת אגרות משה חושן משפט ח"א סימן פח

בכמה פרטים בעניני השבת גזלה. ט"ו בשבת תשי"ד.

מע"כ התלמיד אשר נשאו לבו לשוב בתשובה שלימה ובודאי קבלהו השי"ת כי גדולה תשובה כדאיתא בסוף יומא וברמב"ם פ"ז מתשובה, ויהיה לו שלו' וברכה כל הימים.

בדבר רצונו לידע איך לקיים מצות השבה בגנבת ממון בפרטים שציין באותיות. הנה מה ששאלת באות א' בגונב מקופה של צדקה שהיתה לפי שעה. הדין במעות אלו שגנב לעשות כדין מעות שניתותרו שהדין במותר עניים לעניים ואם היה ליחיד הוא לאותו היחיד כדתנן בשקלים ספ"ב. ואם הסכימו בני העיר לשנות לצדקה אחרת שיש צורך שעה רשאים כדאיתא שם ובב"ב דף ח' ואיפסק בש"ע יו"ד סי' רנ"ג סעי' ו' עיי"ש ולכן צריך להחזיר להפרנסים שעסקו בזה. ובשינתה הקופה את תפקידה צריך להחזיר להקופה שישנה עתה שעומדת במקומה דהא עליה הסכימו הפרנסים וכל המותר שייך לה.

ומה ששאלת באות ב' מה לעשות אם אין מכיר את בעל הגנבה. הנה זה מפורש בב"ק דף צ"ד שצריך לעשות צרכי צבור ואיפסק כן בש"ע חו"מ סי' שס"ו סעי' ב' וזהו דוקא לצרכי רבים ולא לצדקה ולבנין ותקון מקואות הוא כלצרכי רבים ולכן טוב שיתן למקואות. ואם יודע את בעל הגנבה אך אינו יודע היכא הוא רשאי להחזיק אצלו עד שימצא את בעל הגנבה כיון שלא נשבע ואף שבעל הגנבה אינו יודע שהוא גנב שיוכל לתבוע ממנו לא מבעיא להסמ"ע בסי' שס"ז סק"ג שאף בהוא רחוק אינו מחוייב להודיע להרמב"ם ומשמע שסובר כן להלכה, דכ"ש באינו יודע היכן הוא אף שאפשר שבקושי גדול יוכל להודע ולהודיעו שאינו מחוייב. אלא אף להש"ך בסק"ג שפליג וסובר דצריך להודיעו, אולי הוא רק ביודע היכן הוא אבל הוא ברחוק אבל באין ידוע היכן הוא שאפשר שאף בהשתדלות גדולה לא יתודע לא יתחייב אך מ"מ טוב שישתדל להודע ולהודיע לו.

ומה ששאלת באות ג' בהגנבות שגנב כשהיה קטן. הנה אם הגזלה קיימת חייב להחזיר ואם אכלה או נאבדה כשהיה קטן פטור אף לכשנגדל. ואף שלרש"י ב"ק דף צ"ח שפי' באכפיה רפרם לרב אשי ששרף שטר חברו בילדותו, יש לחייבו כשנגדל הנה שאר המפרשים לא פירשו כן וגם רש"י בעצמו פי' בכתובות דף פ"ו בענין אחר ופרש"י ב"ק תמוה דלא מסתבר כלל לחייבו וצ"ע ולכן לדינא אין לחייבו באין גזלה קיימת וגם לא היתה קיימת כשנעשה גדול. וכמפורש בש"ע חו"מ סי' צ"ו סעי' ג' ובסי' שמ"ט סעי' ג'. ואם היתה קיימת כשנעשה גדול ואחר שנתגדל אכלה או איבדה בידים חייב לשלם ואם נאבדה באונס מסתבר שפטור. ובסתם נאבדה או נגנבה באופן ששומר שכר היה חייב יש לחייבו דמסתבר דעל מה שגנב בקטנותו יש לו דין שומר אבדה שהוא בדין ש"ש לרב יוסף שלהמחבר בסי' רס"ז סעי' ט"ז הלכה כותיה ואף להרמ"א שם דהוא ספקא דדינא עיי"ש בסמ"ע ס"ק י"ז מ"מ כיון שהוא בא להשיב ולצאת יד"ש יש לו להחמיר כהמחבר שפוסק כרב יוסף שהוא ש"ש.

ומה ששאלת באות ד' איך היא מצות השבה בדברים שעשית שינוי. הנה אם הוא שינוי מעשה שקונה צריך להשיב הדמים וכשהשיוי שהיתה שוה בשעת הגזלה אם הוזלה, וכהשיוי שהיתה שוה בעת שעשית השינוי אם הוקרה. ואם הוא שינוי דממילא ובאופן שנקנה צריך לשלם כשעת הגזלה בין הוזלה בין הוקרה. וכן הוא הדין בליתא כלל בעולם שאם הוא בידים צריך לשלם כשיוי דשעת גזלה אם הוזלה וכשיוי דבעת שנאבדה אם הוקרה ואם בלא מעשה בידים צריך לשלם כשיוי דשעת גזלה אף בהוקרה וכמבואר כ"ז בב"ק דף ס"ה ובב"מ דף מ"ג עיי"ש.

אבל לא כל שינוי מעשה קונה דאם הוא בשמו הראשון אינו קונה עיין בב"ק דף צ"ו ולכן מה שחתכת מקום השם מהמעטפה של תוי דואר שמלקטים מסתבר שאינו שינוי וליכא קנין שינוי ואם נפחתה והוזלה בזה צריך אתה לשלם מדין מזיק מה שהופחת כפי המקח שהיה בעת שחתכת. והחפצים שקנית בשינוי כדין יכול אתה לעשות בהן מה שאתה רוצה כיון שקנית.

ומה ששאלת באות ה' בספק שינוי. הנה כיון שאתה רוצה לעשות תשובה צריך אתה להחזירו בעין כמו שלא היה שינוי וצריך אתה לשלם אם הוזל והופחת ממילא כפי הסך שהוזל והופחת כמו שהיית קונה בשינוי. ובדיינים לא היו מוציאין מהגזלן מספק התשלומין בעד הזול אם היה רוצה להחזיר הבעין. ולענין החפץ כשאינו רוצה להחזירו מסופקני אם יש להוציא בדיינים בספק שינוי. אבל ספק לא מיקרי מה שהגזלן אינו יודע הדין אלא מה שב"ד יפסקו שהוא ספק. אבל כיון שתעשה לחומרא אין לחוש מה שאתה בעצמך תדון לספק.

ומה ששאלת באות ז' בגנבה מהאב או מהאם. הנה ודאי ג"כ צריך להשיב להם או שימחלו בפירוש כי באומדנא שמחלו אינו כלום לסמוך ע"ז וגם כשלא ידעו שגנב מהם הא ודאי לא מחלו שלהפטר מממון שחייבין צריך מחילה ממש בפועל.

ומה ששאלת באות ח' מהממון ששלחו לך שתוציא לצורך אכילה ואתה השתמשת בהם לדברים אחרים. הנה כיון שלא התנו עמך תנאי רק שגילו דעתם שרצונם שתוציא לצורכי אכילה אין בזה דין גזלן אלא לר"מ דסובר מעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן בב"מ דף ע"ח שפסקו הרי"ף והרא"ש דלא כותיה וא"צ בזה השבה. ובאב לבן אולי גם ר"מ מודה דרק לזרוזי נפשיה אמר לו ולא לקפידא גמורה. וגם יותר נוטה שהאב והאם יודעין שיוציא גם לשאר דברים אף למה שאין דעתם נוחה. אבל מ"מ טוב מדין כבוד אב ואם לבקש מהם מחילה על שעשית שלא כרצונם.

ומה ששאלת באות ט' בהברחת מכס וערמה מתשלומי טעלעפאן וסאבוויי וכדומה. הנה ודאי צריך תשובה ע"ז ולהזהר שלא לעשות עוד. וחפצים שבעין שישנם עדין צריך להשיב שכן מפורש בתוספתא פ"י דב"ק ה"ח ואיפסק כן ברמב"ם פ"א מגזלה ה"ב שכתב ואם גזלו או עשקו יחזיר עיי"ש וכן בש"ע סי' שמ"ח סעי' ב'. ואם אינם בעין ע"י אונס מסופקני אם יש דין תשלומין וראוי להחמיר וכ"ש באינם בעין באיבד בידים שצריך להחמיר. ועיין בנה"מ שם סק"א שמקשה על עצם דין השבה אך מ"מ טוב להחמיר.

ומה ששאלת באות י' בחפצים שבאו לידך ברמאות פשוט שהוא כמו בגנבה וצריך להחזירם אם הם בעין ואם אינם בעין חייב בתשלומין. וראוי להחמיר אף לעכו"ם כדלעיל.

ומה ששאלת באות י"א בחפצים שאתה מסופק אם באו לידך בהיתר או באיסור. הנה אם אחד תובע ואומר שהוא שלו ואתה מסופק אם גזלת אף שאתה פטור בדיני אדם מ"מ כיון שאתה רוצה לשוב בתשובה אתה חייב לצאת ידי שמים. ואם ליכא מי שתובע ממך היינו אף שתראה למי שאתה מסופק שממנו גזלתו לא יתבע ממך בברי, אתה פטור אף לצאת יד"ש כמפורש בב"ק דף קי"ח ואיפסק כן בש"ע חו"מ סי' ע"ה סעי' י'.

ומה ששאלת באות י"ב שברי לך ששכחת הרבה גנבות שעברת. הנה נראה לע"ד שצריך אתה ליתן לצרכי רבים כ"כ עד שיצא הספק מלבך שיש ללמד זה מהא דמנחות דף ק"ו מדין נדר ששכח כמה פירש שצריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ולא גרע חיוב השבה דגזל מחיוב קיום נדרו. אך חששות בעלמא שמא שכח אין להחשיב זה לספק כלל אלא אם יודע ששכח ואינו יודע כמה או קרוב לו ששכח.

ומה ששאלת באות י"ג אם יש דין כפל. הנה לחייב כפל צריך דוקא ע"פ עדים וב"ד סמוכין לענוש דיני קנסות שבזה"ז ליכא ובהודאה אף בב"ד סמוכין פטור דמודה בקנס פטור לכן אף להחמיר לכפרה אין שייך זה.

ומה ששאלת באות י"ד אם תצא ידי השבת גזלה כשתשלם באופן שנראה כצדקה. הנה על הגנבות מבע"ב הא צריך להחזיר ולשלם להבעלים דוקא. ומה שא"ר יוסף בב"ק דף ק"ט אפי' לארנקי של צדקה הוא בגזל את אביו ומת אביו והוא יורשו שמדיני ממון הרי הוא שלו ורק שמ"מ בנשבע מחוייב להוציא הגזלה מתח"י יוצא גם במה שנותן אותם לארנקי של צדקה אבל בגזל מאחרים ואף מאביו כשעדין חי מחוייב להחזיר דוקא לבעלים הנגזלים שלהם הוא חייב. וכן מה שלא ידוע למי גזל הרי צריך לעשות בהן צרכי רבים ולא נפטר בנתינתם לצדקה כדכתבתי לעיל. ורק על הגנבות שמקופות של צדקות ליתן אותם לצדקה ההיא שגנב ממנה או לאחרת באופן שרשאין לשנות ורוצה ליתנם בלשון נדבה שייך ספקתך. אבל פשוט שליתן בחשאי שלא ידעו להחזיק לך טובה ולכבדך בזה שיחשבו שנדבת עתה תצא ידי חובתך אבל אם תתן באופן שיחשבו שנדבת עתה ויחזיקו לך טובה ויכבדוך בשביל זה לא תצא ידי חובת השבת הגזלה. וע"י נדר בשעה שאתה עולה לתורה כ"ש שלא תצא ידי חובת השבת גזלה, שבזה אף ליפטר מחיוב נדר אחר אינו יכול כגון שהיה כבר מחוייב לצדקה מנדר אחר ונדר עתה כשעלה לתורה סך אותו הנדר וחשב בלבו שהוא רק לשלם נדר הראשון הוא דברים שבלב וחייב לשלם סך ב' הנדרים.

ומה ששאלת באות ט"ו אם צריך דעת בעלים ובאות ט"ז אם צריך לכתוב להודיע בשביל מה נשלח לו הממון ובאות י"ז אם צריך לגלות את שמך. הנה אם הוא שלא לדעת היינו שלא ידעו הבעלים שנגנב מהם א"צ דעת בעלים ויכול לשלם ע"י הדואר אף שלא לכתוב בשביל מה נשלח וא"צ לגלות מי הוא המשלח אבל באופן שידע מהדואר שנתקבל ביד הבעלים. ואף אם נודעו הבעלים מהגנבה סגי במנין דהלכה כר' יוחנן שלא בבע"ח וכדאיפסק בש"ע חו"מ סי' שנ"ה סעי' א' וא"כ ע"י הדואר הא יש מנין ויצא בזה. אבל הוא רק כשלא נודעו מי גנב מהם דאם נודעו מי הוא מסתבר שצריך שידעו שאותו הגנב החזיר אם אפשר שיטעו שאחר שלח להם סך זה. אך בכל אופן צריך מהם מחילה על הצער אם נודעו מהגנבה והיה להם צער ובשביל זה צריך לכתוב מכתב לבקש מחילה כדאיתא ברמב"ם פ"ב מתשובה ה"ט. ומזה שאיתא ביומא דף פ"ו מכסה פשעיו לא יצליח הוא בעברות שבין אדם לחברו אלמא דיותר טוב שיגלה שמו שחטא לו ושב בתשובה וכן איתא ברמב"ם שם ה"ה שאין תשובתו גמורה כשמתגאה ואינו מודיע. אבל כיון שברש"י איתא שהוא כדי שיבקשו שימחול לו וכן איתא בכ"מ שם לכן אולי יכול לסמוך שאף כשלא יגלה שמו אלא יכתוב במכתב ששולח לו מה שגנב ממנו ומבקש ממנו שימחול לו אף שאינו יודע שמו נמי סגי לסמוך שימחול. ואם לא נודעו מהגנבה שלא היה להם צער א"צ לכתוב כלום וסגי בשלוח הממון ע"י הדואר לבד כדלעיל.

ומה ששאלת בסוף שלקחת עבור עבודתך כשהיית גבאי צדקה וכלפי עלמא היה נחשב שאתה עוסק בחנם. פשוט לע"ד שאתה צריך להחזיר כי מאן שם לך כי בעצמך לא היית רשאי לפסוק לך שכירות כי אולי היה נמצא אחר שהיה עושה בחנם. אך אם יסכימו כל העוסקים ליתן לך עתה מתנה עבור עבודתך אפשר רשאים.

והנני המברך אותך שתשוב בתשובה שלימה ותתברך מהשי"ת, משה פיינשטיין.