רי"ף יומא דף ו.

ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: (א) המחטיא את הרבים ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה, (ב) והמטה את חבירו מדרך טובה לרעה כגון מסית ומדיח, (ג) הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו, ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין יחיד בין רבים ולא מיחה אלא יניחם בכשלונם, (ד) והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר.

הלכה ב

ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן: (א) הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין, (ב) והחולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן ואינו יודע דרכי התשובה, (ג) והמלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ולא עושן ואם לא יעשה במה יזכה, (ד) והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו כגחזי ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת, (ה) והשונא את התוכחות שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה כמו שכתוב בתורה זכור ואל תשכח, ממרים הייתם, ולא נתן ה' לכם לב, עם נבל ולא חכם, וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר הוי גוי חוטא, ידע שור קונהו, מדעתי כי קשה אתה, וכן צוהו האל להוכיח לחטאים שנאמר קרא בגרון אל תחשוך, וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים.

הלכה ג

ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: (א) המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה, (ב) והחולק עם גנב, שלפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח, ועוד שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו, (ג) והמוצא אבדה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר, (ד) והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות, אלו בני אדם אמללין הם ואינן ידועים ומפורסמים וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר כדי שידע שור זה של מי הוא ויחזירנו לו, (ה) והמקבל שוחד להטות דין אינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו וכמה היא כחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגלים ועוד שהוא מחזיק יד זה ומחטיאו. +/השגת הראב"ד/ והאוכל שור עניים וכו'. א"א דומה שהוא שונה שור ברי"ש ואינו אלא שוד בדל"ת, כלומר שהוא דוחק אותו בחובו עד שמחליטין קרקעותיהן בפחות או המטלטלין שלהן ואומר שלי אני נוטל.+

הלכה ד

ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו, (ב) המשתמש בעבוטו של עני שהעבוט של עני אינו אלא כגון קורדום ומחרישה ויאמר בלבו אינן חסרים והרי לא גזלתי אותו, (ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, (ד) המתכבד בקלון חבירו אומר בלבו שאינו חטא לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיע לו בושת ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי, (ה) והחושד כשרים אומר בלבו שאינו חטא לפי שהוא אומר מה עשיתי לו וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה והוא אינו יודע שזה עון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה.

הלכה ה

ומהן חמשה דברים העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להזהר מהן שמא ידבק בהן והן כולן דעות רעות עד מאד, ואלו הן: רכילות ולשון הרע ובעל חימה ובעל מחשבה רעה והמתחבר לרשע מפני שהוא לומד ממעשיו והן נרשמים בלבו, הוא שאמר שלמה ורועה כסילים ירוע, וכבר בארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהן תמיד קל וחומר לבעל תשובה.

הלכה ו

כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.

מגדל עוז הלכות תשובה פרק ד

ארבעה ועשרים דברים מעכבין עד בכשלונם. פרק חלק (דף ק"ו) ופ' ב' דיומא (דף כ"ב):

והאומר אחטא ואשוב עד מכפרת. פרק בתרא דיומא (דף פ"ז):

ומהן ה' דברים עד בעיניו טובים. פ"ק דתעניות (דף י"א) וחילוק כ"ד דברים ליקטם בתלמוד:

מהן ה' עד יחזירנו לו. פ' חלק:

כתב הראב"ד ז"ל דומה שהוא שונה וכו' ואומר שלי אני נוטל עכ"ל:

ואני אומר שבדקתי כתיבת יד ר"מ ז"ל ונמצא בדל"ת:

והמקבל שוחד עד ומחטיא אותו. זה בכלל שאר הדברים הדומים לחוטא במדה ובמשקל ובמשורה:

ומהן חמשה דברים עד כבעל עבירות, ומהן ה' דברים עד לבעל תשובה, כל אלו הדברים עד סוף הפרק. פרק חלק (דף ק"ו) וכבר כתבתי מקצת לשון הגמרא אשר שם:

כסף משנה הלכות תשובה פרק ד

הלכה א

ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכת קטנות לעצמן:

הלכה ג

והאוכל שור עניים וכו':

כתב הראב"ד דומה שהוא שונה ברי"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים:

והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים. כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו:

לחם משנה הלכות תשובה פרק ד

הלכה א

ארבע ועשרים דברים מעכבים את התשובה וכו'. ברייתא זו לא נמצאת אלא בדברי הרי"ף ז"ל בפרק יוה"כ ושם מנה אלו כ"ד דברים ורבינו ביארן כולם בטעמם:

האומר אחטא ואשוב וכו'. בפ' יוה"כ (פ"ז א) אמרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה והקשו בגמרא למה לי אחטא ואשוב תרי זימני ותירצו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב כיון שעובר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה ס"ד אלא אימא נעשית לו כהיתר ע"כ, וא"כ קשה על רבינו דמשמע בגמ' דבעינן שיאמר תרי זמני אחטא ואשוב ואיך כתב דבחד סגי. וי"ל דרבינו הוקשה לו דבריתא לא הזכיר אלא פעם אחת אחטא ואשוב ובמתני' הזכיר תרתי דמשמע דבעינן תרתי. ולכך תירץ דלא פליגי דברייתא קאמרה דאין הקב"ה מספיק לו לעשות תשובה מפני גודל חטאו כמ"ש רז"ל כלומר שהקב"ה נוטל ממנו דרכי התשובה אבל לפעמים יעשה אותה ויהנה לו וכמ"ש רבינו בסוף הפ'. אבל האומר תרי זמני הוא יותר רע שלא יבא לעשות תשובה מפני שנעשית לו כהיתר מלבד שאין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי חטאו זולת זה הוא בעצמו לא יבא לעשות בשום צד שנעשה לו כהיתר, ורבינו לא הזכיר אלא פעם אחת כדברי הברייתא שמנה הכ"ד מפני שהאומר פעם אחת הוא מזה המין שאין הקב"ה מספיק ולזה כתב אין הקב"ה מספיק לו לעשות תשובה כפי גודל חטאו, אבל האומר תרי זמני אין זה מזה המין אלא שהוא בעצמו לא יעשה כדפרישית:

הלכה ב

המבזה רבותיו. שם בברייתא מנו אבותיו. וסובר רבינו דהני תרתי חד נינהו דאל"כ פש ליה חדא והוו להו כ"ה ואיך קאמרה הברייתא כ"ד:

הלכה ג

האוכל שור עניים. ולא של עשירים והזכיר רבינו הטעם אלו בני אדם וכו'. והראב"ד ז"ל גורס שוד עניים ור"ל שהוא דוחק אותו בחובו וכו'. הלכך נקט עניים וכו' שאין להם לפרוע:

המקבל שוחד להטות דין אינו יודע עד היכן. פירוש אדם שמקבל שוחד והטה את הדין אם היה יודע בודאי שראובן היה פטור לתת לשמעון מנה והוא חייבו לתת לו בשביל שוחד שקבל משמעון ודאי שהיה יכול לחזור בתשובה שיחזיר לראובן המנה שדן שיפרע שלא כדין אבל מאחר שהשוחד יעור עיני חכמים הוא חושב כשלוקח שוחד משמעון וחייב לראובן שלא הטה את הדין כלל אלא שלקח שוחד לחייב את האמת מפני שטעה בעיונו מחמת השוחד ונראה לו שהדין עם שמעון. וז"ש שהדבר יש לו רגלים כלומר שיש לו פני הראות לזכות את שמעון וכיון שכן נראה לו שהם אמת ואיך יחזיר. וזהו אומרו אינו יודע עד היכן הגיע הטיה זו כלומר זאת הטיית הדין אינו יודע עד היכן היה למי הטה את הדין ועד היכן כח ההטייה שהטה זה את הדין כלומר לכמה אנשים הטה הדין ולכמה לא הטה דזה טעה בעיונו של מי שהטה סבור הוא שלא הטה שהדבר יש לו רגלים וכו'. כנ"ל לבאר לשון זה, וכבר שמעתי בו פירוש אחר ואינו מחוור:

הלכה ד

המשתמש בעבוטו של עני וכו'. מאי דקאמר עבוט של עני ולא של עשיר נתן רבינו הטעם מפני שהוא עבוט שאינו מפחיתו מדמיו כלל:

יד המלך הלכות תשובה פרק ד

הלכה א

ארבע ועשרים דברים מעכבים את התשובה כו' והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה אחטא ויום הכיפורים מכפר.

בגמרא [יומא פה, ב] לא מצינו רק באומר אחטא ואשוב דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, אבל באחטא ויוה"כ מכפר לא אמרו אלא דאין יוה"כ מכפר, אבל לא ידענו עדיין אם גם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. והנה ממתניתין פרק בתרא דיומא [שם] מוכח להיפך דהא אנן קיי"ל כחכמים דאין יוה"כ מכפר בלא תשובה, וא"כ הא דנאמר במתניתין דאין יוה"כ מכפר ע"כ מיירי בעשה תשובה, דאל"כ בלאו אמירה דידיה אין יוה"כ מכפר בלא תשובה, ואם נאמר דגם באחטא ויוה"כ מכפר ג"כ אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי בלא"ה לא משכחת באדם זה כפרת יוה"כ כלל, דאם אין מספיקין בידו לעשות תשובה הרי לא נשאר לכפר עליו רק יוה"כ גרידא, ויוה"כ גרידא בלא תשובה אינו מכפר ומאי אשמעינן מתניתין. וצריכין אנו לומר דרבינו דסובר דגם אמירת אחטא ויוה"כ מכפר מעכב את התשובה, היה זה גופא כוונתו במה שכתב והאומר אחטא ואשוב, ובכלל זה הוא גם האומר אחטא ויוה"כ מכפר, דכיון דאין יוה"כ מכפר בלא תשובה והוא אומר אחטא ויוה"כ מכפר הרי ממילא נכלל באמירתו זאת אחטא ואשוב, דאם חטא וסמך אכפרת יוה"כ הרי ממילא סמך אתשובה, דמבלעדי תשובה אין יוה"כ מכפר כלל, ואם סמך אתשובה דהיינו אחטא ואשוב הרי אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולפי מאי דקיי"ל כרבנן דאין יוה"כ מכפר בלעדי תשובה אזי ממילא באופן זה גם יוה"כ אינו מכפר.

ועפ"י הדברים האלה שכתבתי ארווח לן קושיא עצומה בסוגיא שם פרק בתרא דיומא [פה, ב], דקאמר הגמרא [שם] לימא מתניתין דלא כרבי דאי כרבי האמר רבי בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר, ומשני אפילו תימא רבי אגב שאני ע"כ. וקשה דלפי המקשן דלא אסיק אדעתא חומרא דאגב, א"כ מאי קאמר מתניתין דלא כרבי הא כחכמים נמי לא מצי לאוקמי, דממה נפשך היכי מיירי מתניתין לרבנן, אי בעשה תשובה אמאי לא יהיה יוה"כ מכפר, והרי אין פלוגתא בין רבי וחכמים רק דלחכמים בעי גם תשובה, ואם מתניתין מיירי בעשה תשובה הרי גם לחכמים יוה"כ מכפר, דהא המקשן לא אסיק אדעתיה עדיין סברא דאגב, וכיון דעלה אדעתא דהמקשן דלרבי לא מגרע אמירה זו כח כפרת יוה"כ בלא תשובה, הרי כ"ש הוא לרבנן דאין אמירה זו מגרע כח כפרת יוה"כ עם תשובה. ואי מיירי מתניתין בלא עשה תשובה, הרי לחכמים מבלעדי אמירתו בלא"ה אין יוה"כ מכפר בלא תשובה, ולמה להו למתניתין אמירת אחטא ויוה"כ מכפר, [ונמצא] א"כ דאף כרבנן דרבי ג"כ לא מצי אתיא מתניתין.

ולפמ"ש ניחא דכרבנן שפיר מצי אתיא מתניתין, ומיירי מתניתין בשעשה תשובה, ובלתי אמירה זו דאחטא ויוה"כ מכפר היתה תשובתו תשובה מעליתא, והיו התשובה ויוה"כ מכפרים עליו, אמנם מחמת אמירתו דאמר אחטא ויוה"כ מכפר, ואליבא דחכמים מבלעדי תשובה אין יוה"כ מכפר, ואמירה זו דאחטא ויוה"כ מכפר הוי כאומר אחטא ואשוב ויוה"כ מכפר, ובאומר אחטא ואשוב שוב לא משכחת גביה תשובה מעליתא, דהא אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והלכך גם באומר אחטא ויוה"כ מכפר אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואתי שפיר מתניתין דהאומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר כרבנן, דכיון דע"י אמירה זאת מנע התשובה מעצמו, הרי מבלעדי תשובה אין יוה"כ גרידא מכפר עליו. אבל לרבי לא מצי אתיא מתניתין, דלרבי אין לכפרת יוה"כ ענין כלל עם התשובה, וממילא לרבי אף דהרבה לחטוא עם אמירה זו דאחטא ויוה"כ מכפר, בכל זאת עכ"פ שערי תשובה לא ננעלו לפניו, וכיון דהמקשן לא ידע עדיין מחומרא דאגב הרי לא חמיר ענין אמירה זו מכל שאר עונות ופשעים דלרבי על הכל אף בלא תשובה יוה"כ מכפר עליו, וא"כ גם על עון אמירה זו גופא יהיה יוה"כ מכפר. וחידש לו התרצן דחמיר הענין של אמירה זו יותר מכל שאר עונות, דאגב שאני דכיון דסמך בחטאו על כפרת יוה"כ אף לרבי אין יוה"כ מכפר.

ובדרכינו זה ניחא מה שהקשו על רבינו דהשמיט הא דאחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זימנא, ולדעתו אף באמר אחטא ואשוב חדא זימנא אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והלא במתניתין נאמר האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זימנא, והגמ' שם מקשה דלמה לי תרי זימנא, ומשני כדרב הונא דאמר רב הונא עבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר. הרי לך דפסיקא להגמרא דבדוקא נקט מתניתין אמירת שני פעמים אחטא ואשוב, ומנין לו לרבינו דאף באמירה פעם אחת אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ועפ"י דברינו ניחא, דהנה בלא"ה צריכין אנו לבאר גמרא זו דמשני כדרב הונא, והלא ר"ה מיירי בשנה בחטא אחד שני פעמים, וכגון שאכל פעם אחת חלב ושנה ואכל פעם שנית וכדומה, ומתניתין מיירי אף באמר פעם אחת אחטא ואשוב באכילת נבלות וטריפות, ופעם שנית אמר אחטא ואשוב בחילול שבת. ואם מסתבר ליה לרבינו דגם מתניתין מיירי בשנה בחטא אחד ובכל פעם אמר אחטא ואשוב, א"כ אמירה זו למה לי כלל, הא לרב הונא בשנה בחטא אחד שני פעמים אף מבלעדי אמירתו הרי נשתקע בחטא זה, ונעשה עבירה זו אצלו כהיתר ואינו עושה תשובה כלל. וצריכין אנו לומר דודאי מתניתין איירי בסתמא דאמר שני פעמים אחטא ואשוב אף בשתי עבירות שונות, ורב הונא מיירי בשנה בחטא אחד, רק דכוונת הגמרא ליתן טעם על כפילת אמירת אחטא ואשוב האמור במתניתין דאין מספיקין בידו לעשות תשובה דזה הוא כר"ה, דכמו דלרב הונא אם עבר עבירה אחת פעמים הותרה לו דהורגל הענין להיות אצלו כהיתר גמור ושוב אי אפשר לו עוד לפרוש ממנה, כמו כן [הוא] טעמא דמתניתין דכיון דאמר שני פעמים אחטא ואשוב אף דהחטא היה משני עבירות שונות והחטא עצמו לא נעשה לו כהיתר, עכ"ז חטא דאמירה אחת היא, וכיון דהאמירה היתה שתי פעמים אזי נעשה לו עכ"פ אמירה זו כהיתר גמור, וממילא הורגל לחטוא יום יום השכם וחטוא ויאמר בכל חטא אחטא ואשוב, והלכך אף בשתי מיני עבירות שונות כיון דהרגל האמירה אחת היא אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

והנה כל זה הוא משום דדחיק הש"ס שם בכל הסוגיא לאוקמי מתניתין אליבא דרבי, ולרבי שתי אמירות אלה של אחטא ואשוב אחטא ויוה"כ מכפר המה שני ענינים חלוקים, ולרבי באחטא ויוה"כ מכפר אינו יכול להיות הטעם משום דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, דהא לרבי כפרת יוה"כ לא בעי תשובה כלל. וע"כ דהטעם הוא משום דאגב שאני, וממילא אין לנו לרבי שום ראיה על אמירה אחת של אחטא ואשוב דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ומהיכי תיתי לומר דאמירת שני פעמים אחטא ואשוב האמור במתניתין לאו דוקא הוא, ולפיכך מסתבר ליה להגמרא אליבא דרבי דבדוקא נקט במתניתין ב' פעמים וכדרב הונא וכמו שפירשתי. משא"כ לחכמים דגם באחטא ויוה"כ מכפר הוי הטעם משום אחטא ואשוב דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולא מסתבר להו לרבנן כלל טעם זה דאגב שאני, וגם רבינו לא הזכירו כלל, ולדידהו גם באחטא ויוה"כ מכפר ע"כ מיירי בעשה תשובה, דמבלעדי תשובה אף בלא אמירה אין יוה"כ מכפר לרבנן, והטעם דאין יוה"כ מכפר משום דבסמיכה זו שסמך על כפרת יוה"כ ממילא הוי כאומר עכ"פ פעם אחת אחטא ואשוב דאין מספיקין בידו לעשות תשובה גמורה, ואם אין בידו תשובה ממילא אין יוה"כ גרידא מכפר לרבנן. וכיון דאמירת אחטא ויוה"כ מכפר לא הוזכר במתניתין רק פעם אחת, הרי ממילא לחכמים גם אמירת אחטא ואשוב על כרחך לא בעינן רק פעם אחת, דהא לחכמים גם האמירה ביוה"כ הטעם הוא משום אחטא ואשוב, והרי לא הוזכר אמירה זו דיוה"כ רק פעם אחת, וע"כ לחכמים הא דנקט במתניתין אחטא ואשוב שני פעמים לאו דוקא הוא, ורבינו פסק כחכמים, והלכך שפיר כתב לדעתו דגם באמר פעם אחת אחטא ואשוב דאין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ובדברינו אלה מיושב הא דלא המציא רבינו מקום להביא הא דרב הונא [יומא פו, ב] לעיל בפ"ב הלכה ח' גבי עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ זה דחוזר ומתודה עליהן ביוה"כ אחר דכתיב [תהילים נא, ה] וחטאתי נגדי תמיד. והיה לו לרבינו להביא מסקנת הגמרא דבשנה בחטא הוי ככלב שב על קיאו ולא יתודה עליהן וכדרב הונא, והרי"ף ז"ל בהלכותיו בפרק בתרא דיומא [ה, ב] הביא לדבר הונא. ולפמ"ש ניחא דלדעת רבינו דאחטא ואשוב האמור במתניתין תרי דימנא הוא לאו דוקא, ואין ממתניתין ראיה לדרב הונא, וא"כ יכול להיות דלא סבירא ליה לרבינו כלל הא דרב הונא ולכן לא הביאו. אבל הרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה באומר אחטא ואשוב תרי זימנא, ומסתבר ליה דבדוקא נקט תרי זימנא וכדרב הונא, וע"כ גם הוא פוסק כרב הונא על כן שפיר הביא גם הא דר"ה להלכה.

<ומה יומתק לחיך לדעת רבינו דקדוק לשון המשנה, דבאומר אחטא ואשוב קאמר המתניתין דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ובאומר אחטא ויום הכפורים מכפר נאמר במתניתין דאין יום הכפורים מכפר. ולדעת רבינו יש להמתיק כוונת המתניתין בזה דיש חילוק בין אמירת אחטא ויום הכפורים מכפר ובין אמירת אחטא ואשוב. דבאמר אחטא ואשוב אין מניעת התשובה מצד המקבל התשובה, דהשם ב"ה רוצה בתשובה ותמיד ידו פתוחה לקבל שבים, ואולם הא דאין מספיקין בידו לעשות תשובה לאו משום חומר העון של האמירה עצמה דגדול עונו מנשוא ואין תשובה מועלת בו, דודאי איננו גדול עונו באמירת אחטא ואשוב מכל שאר פשעים ומרדים, ובפירוש אמרו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. רק דכוונת הענין דעל גוף החטא שחטא ואמר עליו אחטא ואשוב אין סיפוק ביד החוטא לעשות תשובה על חטא זה. ומשום דכל כחה של תשובה והתנצלות של החוטא הוא בשגם הוא בשר ובית חומר משכנו והתאוה הגופנית אשר הוא משוקע בה מנעוריו המה הטו את לבבו לעזוב רצון יוצרו ולעשות רצון יצרו, וכיון דעשיית החטא בא מצד הגוף והחרטה והתשובה באו מצד הנפש לכן כדאי היא הנפש לרצות פני קונה עבור הגוף. והנה אין מקום לריצוי הזה רק באותן החטאים אשר לא היו רק מצד תאות הגוף לבד והנפש לא נילכד בשחיתותיו של הגוף, והבולמוס הגופניות עתקו וגם גברו חיל על החוטא כל כך עד שלא היה שום כח בהנפש לעמוד נגדם. משא"כ באמר אחטא ואשוב דהיה כח בהנפש להראות להחוטא פגימתו של החטא, ודרכי החרטה והתשובה היו פתוחים להחוטא בשעת החטא, ובכל זאת היה מחזיק באיולתו ולא שב מרשעו, הרי [בזה] גם הנפש היתה במעל הזה, ונפש כי תמעול מעל אזי קשה תשובתה דאין עוד מי לעמוד בפניה ולרצותה. ולכן לא אמרו באמירת אחטא ואשוב דאין תשובה מועלת בזה, דאם היה ביד החוטא לשוב בודאי היתה תשובתו מועלת, רק דאמרו דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, דאין סיפוק וכח ביד שוכן בית חומר להשיב בתשובה שלמה כזו לכפר על הנפש.

והרואה בעיניים פקוחות יראה כי גם בהמחטיא את הרבים נאמר ג"כ במתניתין דאבות [ה, יח] לשון זה דאין מספיקין בידו לעשות תשובה. והן הן הדברים אשר דברתי. דעל חטא אשר האדם חוטא בעצמו דחטא זה בא לו מצד תאות הגוף אזי התשובה אשר מצד הנפש היא קלה ונמרצה, משא"כ בהחטיא את הרבים דבעצם החטא אין להגוף של המחטיא חלק בו, וחטא זה בא לו לאדם רק מצד רוע נפשו, וכל חטא אשר מצד הנפש קשה כל כך עד דאין סיפוק וכח בידו לעשות תשובה. וכמו כן מצינו בעון מינות דנאמר בו כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. דגם בזה לא נאמר מניעת תועלת התשובה מצד המקבל, רק מצד החוטא דהוא לא ישיג ארחות חיים, דגם חטא מינות בא לו לאדם מצד נפשו המקולקלה, ולכן תשובתו קשה כל כך עד שאין כח בידו להשיג דרכי התשובה.

ועפ"י ביאור הדברים האלה נוחין בזה דברי המדרש רבה בראשית פרשה י"ט על פסוק [בראשית ג, יב] היא נתנה לי מן העץ ואוכל. אמר ר' אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלתי ואוכל. ומימרא זו כפשוטה הוא תמוה מאוד, וממש קשה לשמוע דברים כאלה על יציר כפו של הקב"ה. ואם אמנם דסמוך לזה המאמר נאמר שם במדרש דלא נטרד אדם מן גן עדן עד שחירף וגידף, והרב בעל מתנות כהונה כתב שם דניאוץ דברים אלה עצמן היו החירוף והגידוף, בכל זאת משמעות המימרות המובאים שם בהמדרש מורים דהמאמר זה דחירוף וגידוף הוא מאמר בפני עצמו, ואין לו ענין כלל עם מימרא דר' אבא בר כהנא. ואולם לפי מה שהסברתי בדעת רבינו יש לכוין במימרא דר' אבא בר כהנא כוונה צחה ונפלאה. דהשם ב"ה שאלו לאדם [שם ג, יא] המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. וכוונת השאלה היה אם עלה במחשבה לפניו בשעת החטא דלא יוסיף לחטוא עוד, וכוונת הקרא הנאמר בשאלת השם ב"ה הוא המן העץ אשר ציויתיך והזהרתיך על אכילתו לבלתי אכול ממנו אכלת, שהיית יודע בשעת אכילה עוצם פגימתו של החטא והיתה דעתך בשעת אכילתך לבלתי תאכל ממנו עוד, וזה היה ענין אחטא ואשוב דתשובתו קשה מאוד. ועל זה התנצל אדם והשיב להשם ב"ה דהאשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, דהייתי משוקע בשעת החטא בבולמוס תאות הגוף כל כך עד שלא הייתי נותן לב לשוב כלל, ואז בשעת החטא הייתי מפקיר דעתי להוסיף לחטוא ולאכול תמיד מהעץ הזה, ולא היתה הנפש במעל הזה, וכל חטאו לא בא לו רק מצד תאות גופו וחומרו לבד, ועתה נפשו עליו תאבל על הרעה אשר עשה, ועתה הנה הוא רוצה בתשובה.

והאיר ה' את עיני וראיתי כי כוונה צחה ונפלאה זו אשר חידשתי בכוונת הקרא כבר עלה במחשבה לפני התרגום אונקלוס שמתרגם על קרא המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, המן אילנא דפקדתיך בדיל דלא למיכל מיניה אכלת. ותיבת בדיל הוא תיבה יתירה אשר לא נודע כוונתה. ולדעתי היה גם להאונקלוס הכוונה בפסוק זה כמו שכתבתי, דשאלת השם ב"ה היתה לאדם על אכילתו הראשונה האם היתה בדיל דלא למיכל מיניה להבא, דהיינו שהיה עולה אז במחשבתו לשוב ולא לשנות באיולתו עוד. ואולם בכל זאת נפלאת היא בעיני על אשר לא הרגיש שום אחד מהחכמים הראשונים אשר דרכם לדקדק על כל אות יתירה האמור בהתרגום הזה, וכאן העלימו את עיניהם על תיבה שלמה בתרגום, אשר לפי מה שהבינו כל המפרשים פשוטו של מקרא אין לתיבת התרגום הזה שום פתרון כלל>.

אור שמח הלכות תשובה פרק ד

הלכה ב

וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה.

יעוין ספרי ריש דברים.

הלכה ג

בהשגות, שהוא שונה שור בריש, ואינה אלא שוד בדלית כו'.

ועיין כסף משנה, ובאמת שניהם במקרא, וזה באיוב כ"ד (ג') יחבלו שור אלמנה עיי"ש, והבן, ושם (שם ט') יגזלו משוד יתום.

הלכה ד

כגון קורדום ומחרישה.

נ"ב. יעוין ב"מ דף פ"ב ע"א דנפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו יעוי"ש.

2) עבירות שבין אדם לחבירו אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ט

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם ז לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו * שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ח ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.

רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן כד

כד וישים אדם אל לבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה כד אמרינן (לעיל פז ב) גבי רב דהוה ליה לרבי חנינא מילתא בהדיה אזל גביה תריסר מעלי יומא דכיפורי ולא איפייס. ואמרינן נמי התם (שם) רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא נטר ליה תריסר ירחי דשתא ולא אתא כי מטא מעלי יומא דכיפורי אמר איזל אנא ואפיק ליה מדעתיה כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חבירו. כדאיתא בפירקא דרבי אליעזר (פמ"ו ע"ש) ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביום הכפורים ואמר רבון העולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת. מה מלאכי השרת יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפצים כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה אף ישראל כן ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם אף ישראל ביום הכפורים כן. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל כן ביום הכפורים. ומתוך מדרש זה נהגו באשכנז הרבה בני אדם שעומדים כל היום בזקיפה. ונהגו לטבול בערב יום הכפורים. ואמר רב עמרם טובל אדם בשבע שעות ומתפלל תפלת המנחה. ואמר רב סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בהש"ס רמז לטבילה זו ואין לה יסוד נביאים ולא מנהג נביאים. ולא עדיפא מערבה (סוכה מד ב) דאמר ליה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. ואי משום דא"ר יצחק (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפי' מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי. והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים. וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת:

טור אורח חיים סימן תרו

ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו דעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך לו פ"ב וג' ובכל פעם יקח ג' שיפייסנו שימחול לו ואם אינו מתפייס בג"פ אינו צריך לפייסו עוד וה"מ לחבירו אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים עד שיתפייס ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבירו ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם

בית יוסף אורח חיים סימן תרו אות א ד"ה ויתן כל

א ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו. כן כתב הרא"ש במסכת יומא (סי' כד) והביא ראיה מדאמרינן בגמרא (פז:) דרב אזל לפיוסי לרבי חנינא במעלי יומא דכפורי ואמרינן נמי התם (ע"א) רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא כלומר שהטבח חטא לו נטר ליה תריסר ירחי דשתא ולא אתא כי אתא מעלי יומא דכפורי אמר איזל אנא ואפיק מדעתיה:

ומ"ש דעבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר וכו' עד אינו צריך לפייסו עוד. פשוט בסוף מסכת יומא (פה:):

ומ"ש והני מילי לחבירו אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים עד שיתפייס. כן כתבו שם הרי"ף (ו.) והרא"ש (סו"ס יז) וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תשובה (ה"ט) ונראה שלמדו כן מדאמרינן בגמרא (פז:) דרב אזיל לפיוסי לרבי חנינא תליסר מעלי יומא דכיפורי ופריך והיכי עביד הכי והאמר ר' יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ומשני רב שאני וסוברים דהכי קאמר רבו שאני שאפילו כמה פעמים צריך לבקש ממנו עד שיתפייס ורבי חנינא היה רבו של רב שהיה הוא יושב בראש במקום רבינו הקדוש אבל רש"י פירש רב שאני מחמיר על עצמו היה: ודע דבגמרא פריך ורבי חנינא היכי עביד הכי והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ומשני רבי חנינא חלמא חזי ליה לרב דזקפוהו בדיקלא וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי אמר שמע מינה בעי למיעבד רשותא ולא איפייס כי היכי דליזיל וליגמר אורייתא בבבל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף א

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, (א) צריך (ב) לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, * (ג) א יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, (ד) ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים (ה) ב אינו זקוק לו. (מיהו יאמר אח"כ (ו) לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); <א> ואם ג הוא (ז) רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס. הגה: והמוחל (ח) לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), ד <ב> אם לא שמכוון (ט) לטובת המבקש (י) מחילה (גמרא דיומא); <ג> ואם הוציא עליו שם רע, (יא) ה אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף א

(א) צריך לפייסו - דגם בזה עבר על איסור דאונאת דברים והנה אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו מ"מ אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר אבל בעיוה"כ מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגו' וכ"ש אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן. [דזהו המקטרג הגדול על האדם כמו שאחז"ל סאה מלא עונות מי מקטרג גזל מקטרג בראש] ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם יודיענו אע"פ שחבירו לא ידע מזה כלל ועכ"פ יסדר לפני הרב ומ"ץ הענין בשלימות ובאמת בלא שקר ולשאול האיך להתנהג. כללו של דבר כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצה"ר יש לו התירים הרבה [ח"א]:

(ב) לפייסו - ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים ואם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע"י אמצעי:

(ג) יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט:

(ד) ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים - ר"ל באופן זה ע"י ריבוי אנשים:

(ה) אינו זקוק לו - ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה:

(ו) לפני עשרה - כדי לפרסם הדבר שמצדו לא יבצר:

(ז) רבו - אפילו אינו רבו מובהק אלא ששמע ממנו ד"ת:

(ח) לא יהא אכזרי מלמחול - דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו:

(ט) לטובת המבקש וכו' - כדי שיהא נכנע לבו הערל ולא ירגיל בכך ומ"מ נראה דמלבו צריך להסיר השנאה ממנו אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה:

(י) מחילה - וה"ה אם מכוין לטובת עצמו שמתירא שיגיע לו היזק כשימחול:

(יא) א"צ למחול לו - דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר הש"ר ומ"מ מדת ענוה למחול גם בזה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף א

* יחזור וילך וכו' ובכל פעם וכו' - הנה מלשון הטוש"ע משמע שתיכף בפעם ראשון שמבקש מחילה יביא עמו שלשה בנ"א אבל מלשון הרמב"ם נראה דבפעם הראשון ילך בעצמו אולי ימחול לו ואח"כ ילך ג"פ ויוליך עמו ג' בני אדם [ולדבריו הא דאמר בגמרא המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים שנאמר אנא שא נא ועתה שא נא היינו בבקשה שע"י אחרים וכפי הראיה שמביא הגמרא דהיה ע"י אחרים שנאמר ויצוו וגו'] וכן משמע בירושלמי סוף יומא כדבריו דמתחילה צריך לילך בעצמו אליו אולי ימחול לו ואם לאו יוליך עמו אנשים עי"ש:

3) אם מת אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו

בית יוסף אורח חיים סימן תרו

ב ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו וכו'. שם (ע"א) אמר רבי יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו וכו':

ומ"ש ועושים כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם וכו'. לאו אדסמיך ליה בלחוד קאי אלא ארישא קאי שכתב דבערב יום הכפורים יש לפייס לכל מי שפשע כנגדו: כתב המרדכי במסכת יומא (סי' תשכג) מנהג לבקש מחילה ערב יום הכפורים כדאמר במדרש שובה ישראל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו

סעיף ב

(יב) ו אם מת (יג) אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם (יד) ז על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה (טו) שחטאתי לו, (ונהגו לבקש מחילה בערב יום כפור מרדכי דיומא).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף ב

(יב) אם מת וכו' - זה קאי גם אמוש"ר דאמרינן אילו היה חי היה מוחל לו:

(יג) אשר חטא לו - ואם קרא לאחד ממזר י"א דפגם בכבוד אבותיו ג"כ וצריך לילך על קברם אבל רבים חולקין ע"ז דיכול לומר לאו אדעתאי שיהיה הדבר נוגע לאבותיו אא"כ קראו ממזר בן ממזר. ועיין בחו"מ סימן ת"כ לענין אם קראו רשע בן רשע או גנב בן גנב:

(יד) על קברו - וצריך לילך לשם יחף. ואם הוא חוץ לשלשה פרסאות ישלח שלוחו לשם והשליח יקח עשרה אנשים וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ויאמר הנני שליח פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לאמר שחטא לאלקי ישראל וכו'. ואם חירפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו:

(טו) שחטאתי לו - בחטא פלוני כי צריך בזה לפרט החטא והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ג"פ:

4) צריך להתודות במנחה קודם סעודה המפסקת

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ז

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואע"פ שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.

טור אורח חיים סימן תרז

וצריך להתוודות במנחה קודם סעודה המפסקת כדתניא מצות וידוי יה"כ עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתוודה קודם אכילה שמא תטרוף דעתו עליו מחמת הסעודה שלא יוכל להתוודות אח"כ והיכן אומרה יחיד אומרה אחר תפלתו אחר שגמר קודם שעקר רגליו וש"צ אומרה בי"ה בתוך התפלה ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו אלא שנהגו לומר גם שאר דברים כגון מה נאמר לפניך ואתה יודע רזי עולם ועל חטא ועל חטאים ואלהי עד שלא נוצרתי

בית יוסף אורח חיים סימן תרז אות א ד"ה וצריך להתודות

א וצריך להתודות במנחה קודם סעודה המפסקת כדתניא מצות וידוי יום הכפורים עם חשכה אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה וכו'. לשון ברייתא זו היא בתוספתא בסוף יומא (פ"ד הי"ג). ובגמרא פרק בתרא דיומא (פז:) הכי איתא ת"ר מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואף על פי שהתודה ערבית מתודה בשחרית וכו': וכתב הר"ן (ו. ד"ה ת"ר מצות) מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. לאחר אכילה משיקבל עליו יום הכפורים: שמא יארע דבר קלקלה. של שיכרות וכיוצא בו: צריך שיתודה לאחר שיאכל וישתה. בתפלת ערבית כך פירשו הראשונים והרמב"ן הקשה עליהם ופירש דה"ק מצות וידוי של ערב יום הכפורים שצריך להתודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשכה סמוך ליום עצמו כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי ולפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה ואף על פי שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנה עם חשכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה אבל וידוי של ערבית שהוא וידוי של יום הכפורים עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביום הכפורים אלא קתני אף על פי שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום דיום הכפורים בסופו עם חשכה מכפר והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה [וכו'] ואף על פי שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה ואף על פי שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואף על פי שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית ע"כ והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן:

והיכן אומרה יחיד אומרה אחר תפלתו ושליח צבור אומרה באמצע. הכי איתא בפרק בתרא דיומא (שם) וביום הכפורים עצמו קאמר דהיכן אומר הוידוי ונראה שדייק רבינו לכתוב ושליח צבור אומרה ביום הכפורים בתוך התפלה וביחיד אומרה אחר תפלתו [ו]לא כתב ביום הכפורים [אלא] משום דבשליח צבור יש חילוק בין ערב יום הכפורים ליום הכפורים דבערב יום הכפורים אינו אומר הוידוי בתוך התפלה וביום הכפורים אומרה בתוך התפלה אבל ביחיד יום הכפורים וערב יום הכפורים שוים הם דלעולם אינו אומרה אלא אחר תפלתו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף א

צריך להתודות במנחה (א) א קודם סעודה המפסקת. הגה: (ב) ויחיד אומרו אחר שגמר תפלתו, וש"צ (ג) אומרו בי"כ (ד) בתוך התפלה (טור).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף א

(א) קודם סעודה המפסקת - שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה שיחנק או שתטרף דעתו ולא יוכל להתודות אח"כ ויש פוסקים שסוברין שצריך להתודות גם אחר אכילה קודם חשיכה וראוי להחמיר כדעה זו (של"ה) וכן נהגו בזמנינו שאומרים אז תפלה זכה:

(ב) ויחיד אומרו אחר שגמר תפלתו - ר"ל בין עיו"כ במנחה ובין ביוה"כ בך אימתי שמתודה אומרו אחר שגמר תפלתו קודם אלהי נצור:

(ג) אומרו ביוה"כ - אבל במנחה כשחוזר התפלה אינו אומר כלל הוידוי כדלקמן בס"ה בהג"ה:

(ד) בתוך התפלה - ר"ל שכוללו בתוך הברכה האמצעית:

5) הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ח

הוידוי שנהגו בו כל ישראל ה אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי, עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אע"פ ו שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.

6) צריך להתודות מעומד

בית יוסף אורח חיים סימן תרז אות ג ד"ה וצריך להתודות

ג וצריך להתודות מעומד ואפילו כי שמע ליה משליח צבור והוא התודה כבר צריך לעמוד. שם (פז:) אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם וכתב הרא"ש (סי' יט) שמע מינה עיקר וידוי מעומד הוא וכן כתב הר"ן (ו. ד"ה שמע מינה) בשם הגאונים וכתב עוד (שם) דמשמע מהכא שהצבור חייבין לאמרו עם שליח צבור:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ג

צריך להתודות (י) ד [ג] מעומד; ואפילו כי שמע ליה מש"צ (יא) והוא התודה כבר, צריך לעמוד. הגה: ויחזור ויתודה עם השליח ציבור (ר"ן פ"ב דר"ה). ועיקר הוידוי הוא (יב) ה אבל אנחנו חטאנו (טור).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ג

(י) מעומד - דהכי הוי דרך הכנעה טפי ומתודה בלב שלם וטוב שישחה כמו במודים ולא יסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול ואם סמך צ"ע אם יחזור ויתודה [פמ"ג] והעמידה צ"ל עד אחר על חטא שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות ב"ד:

(יא) והוא התודה כבר - מלשונו משמע דדעתו דכיון שהתודה כבר בעצמו א"צ פעם שני לחזור ולהתודות אלא לשמוע מש"ץ כשאר חזרת הש"ץ והרמ"א בשם הר"ן פליג ע"ז וס"ל דצריך לחזור ולהתודות וכן פסק בעיטור ומאירי וכן המנהג בזמנינו. בעל חטא צריך לומר בסתר ובגלוי בשגגה ובזדון [דה"ח] משום דיש להקדים הקל לחמור ובמטה אפרים מסיק דאין לשנות מן הנוסח הכתוב בסידורים דאין כדאי להוציא עצמו מן הכלל בשביל זה וכ"א לא ישנה ממנהג מדינתו. אין לדבר בשעת הוידוי ואפילו באמירת על חטא אכן לענות קדיש וקדושה יש לפסוק אפילו באמצע אשמנו. בשעת אמירת הוידוי כשמזכיר החטא יכה באגרוף על החזה או על הלב כלומר אתה גרמת לי שאחטא [אחרונים]:

(יב) אבל אנחנו חטאנו - וה"ה שצריך לומר ג"כ עוינו פשענו אלא שנהגו לומר גם שארי דברים כגון מה נאמר לפניך וגו' ואתה יודע רזי עולם ועל חטא:

7) בתפלת מנחת ערב יום הכיפורים אינו חותם בוידוי שאחריה.

בית יוסף אורח חיים סימן תרז אות ה ד"ה ובחתימת הוידוי

ה ובחתימת הוידוי כתב רב עמרם החותם ברוך אתה יי' האל הסולחן טועה. כן כתב הרא"ש (סי' כה) בשמו:

ומ"ש ולפירוש רש"י יכול לחתום שהוא גורס כל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם וכו'. בסוף יומא (פז:) תניא יום הכפורים עם חשכה מתפלל שבע ומתודה [וחותם] בוידוי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם וכתב שם רש"י (ד"ה וחותם בוידוי) גרסינן בתוספתא (אינו חותם מקדש ישראל אלא האל הסולחן וחכמים אומרים כל מקום שזקוק לשבע אף בשאר תפלות אם רצה לחתום בוידוי חותם כך שמעתי אבל לא גרסינן לה בתוספתא הכי אלא וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם ואנעילה קיימי עכ"ל והשתא רב עמרם נראה שגורס כגירסת התוספתא דלא אמרו חכמים אם רצה לחתום בוידוי חותם אלא בנעילה דוקא ולרש"י שכתב ששמע דכל מקום שזקוק לשבע אף בשאר תפלות אם רצה לחתום בוידוי חותם משמע דהוא הדין לתפלת מנחה ערב יום הכפורים שאם רצה לחתום בוידוי שאחריה חותם שמה שאמרו חכמים כל מקום שזקוק לשבע לאו לאפוקי מקום שזקוק לי"ח אלא לאפוקי וידוי שאינו סמוך לתפלה שאינו רשאי לחתום בו אבל כל שסמוך לתפלה בין שהוא סמוך לשבע ברכות בין שהוא סמוך לי"ח אם רצה לחתום חותם. ומנהג העולם שלא לחתום בוידוי שבמנחת ערב יום הכפורים:

ולענין חזרת שליח צבור את הוידוי במנחה. פירוש אחר שהתפללו בלחש וחוזר שליח צבור תפלת המנחה כתב אבי העזרי (ראבי"ה סי' תקכח) דאינו אומר וידוי בחזרת התפלה לפי שאין שליח צבור אומר וידוי בחזרת התפלה אלא באמצע תפלה והשתא אינו יכול לאמרו באמצע לפי שלא נתקן לאמרו אלא אחר התפלה הילכך לא יאמר וידוי כלל בחזרת התפלה:

וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס. כלומר ואם כן מאחר שאין עכשיו זמן וידוי זה שהרי לא נתקן לאמרו עכשיו אלא משום גזירה שמא יארע אונס כיון שאמרו בתפלה שבלחש די ואינו צריך לחזור ולאמרו בחזרת התפלה והמרדכי (סי' תשכה) כתב וזה לשונו שליח צבור אל יתודה במנחה בקול רם כדי להוציא שאינו בקי מפני שאינו יכול לומר באמצע התפלה כמו בשאר תפלה ואף כי לא נתקן וידוי במנחה אלא משום גזירה בעלמא שמא יארע לו אונס שישתכר ע"כ:

ומ"ש רבינו ורב האי כתב אין מנהג שיתודה שליח צבור במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו. טעמו דכיון שכבר תיקנו חז"ל לומר וידוי בתפלה זו אם רצה שליח צבור להזכירו בחזרת התפלה הרשות בידו והוא שיזכירנו באמצע התפלה כמו בשאר תפלות אבל להזכירו שליח צבור בחזרת התפלה אחר תפלתו נראה שדבר זה לא עלה על דעת רבינו האי וזהו שכתב בתשובה אחרת יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בוידוי ערב יום הכפורים שלא לאמרו שליח צבור בברכת סליחה כלומר וכיון שאינו אומרו בברכת סליחה נמצא שאינו אומרו כלל בחזרת התפלה וכמו שסיים וכתב שלא שמענו בבבל שאומר שליח צבור וידוי בתפלת המנחה של ערב יום הכפורים ולא כתב בברכת סליחה אלא לגלות דבחזרת התפלה מיירי שמקום הוידוי בו הוא בברכת סליחה דאילו בתפלה שבלחש אין מקום הוידוי בו אלא אחר התפלה ובההיא שליח צבור נמי אומרו כדרך שהיחיד אומרו דלא נתמעט שליח צבור מלהזכירו אלא בחזרת התפלה בלבד מהטעמים שכתב אבי העזרי:

ומ"ש ולדבריכם שאתם צריכין לכך מפני שאין הצבור בקיאין וכו'. נראה שהשואלים היו רוצים שיזכיר שליח צבור וידוי בחזרת התפלה מפני שהצבור לא היו בקיאין וצריך שיוציאם שליח צבור והוא השיב להם שלא שמענו מי שאומר אותו וכיון שכן אין להם לאמרו ומה שהם צריכין לכך מפני שאין הצבור בקיאין יכולים לתקן על ידי שיודיעום שכל אחד צריך להתודות אחר תפלתו וילמדום ענין הוידוי וסדרו ואז לא יהיו צריכין לשליח צבור שיוציאם ואחר שכתבתי זה באה לידי תשובת הגאונים וכתוב בה בלשון זה לא נאמר שליח צבור אומר באמצע אלא בשחרית מוסף ומנחה ונעילה אבל תפלת מנחה של ערב יום הכפורים שאמרו יתודה קודם שיאכל וישתה לא אמרו אלא אחר תפלתו ולא שמענו בבבל שהזכיר שליח צבור וידוי בתפלה בערב יום הכפורים ולדבריכם שאתם אומרים כי צריכין אתם לכך יש להזכיר בקהל ולומר בלשון שכל הקהל מכירים אותו שכל אחד חייב להתודות לפני יוצרו קודם שיאכל סעודה המפסקת ויפרשו להם תורת הוידוי כדי שילמוד כל אחד ויתודה בכיוון הדעת בלשון שהוא מכיר עכ"ל וזה מבואר כמו שפירשתי דברי התשובה שהביא רבינו: ודע שכל לשון זה שכתב רבינו מכתב אבי העזרי שאין לו להחזירו וכו' עד וכן נוהגין בספרד הכל הוא בפסקי הרא"ש (סי' כה): ויש לדקדק שבתחלה כתב רבינו האי שאם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו ובתשובה אחרת מנעם מלעשות כן ומצאתי בפסקי הרא"ש (שם) שבמקום אין מונעין אותו כתב אין שומעין לו והיא גירסא נכונה מאד ויש ליישב גירסת רבינו דהכי קאמר אם רצה להרויח אין מונעין אותו אבל אם בא לישאל אין מורין לו ולכן בתשובה אחרת לא הורה להם לאמרו ועי"ל דאם בא לומר וידוי מונעין אותו דכיון שצריך להתודות במנחה איכא למיחש שלא יבואו לקבעו חובה לאמרו בחזרת התפלה ויבואו לידי מחלוקת עם כל המקומות שאין אומרים אותו ולכן בתשובה אחרת לא הורו להם לאמרו אבל אם רצה לומר קצת תחנונים בברכת סלח לנו הרשות בידו דליכא למיחש שיבואו לקבעו חובה וזהו שכתב אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו ולא כתב אם רצה להתודות בברכת המרבה לסלוח אין מונעין אותו:

ומ"ש בשם רב עמרם. כן כתב המרדכי (סי' תשכה) גם כן:

ומ"ש וכן נוהגין בספרד. אין אנו נוהגין כן שהרי אין אנו נוהגין ששליח צבור יחזור התפלה במנחה ומפני שאינו אומר תפלה אלא פעם אחת לבד על כן הוא צריך להתודות אחר תפלתו דלא גרע מיחיד שהוא מתודה אחר תפלתו: וכתב הר"ן (ו. ד"ה ולענין) וזה לשונו ולענין וידוי זה של ערב יום הכפורים קודם אכילה כתב רבינו האי גאון ז"ל שאין המנהג שיתודה שליח צבור במנחה ערב יום הכפורים ולא שמעתי בבבל שהתודה אבל רב עמרם גאון כתב שמתודה אחר תפלה כיחיד וכן המנהג עד כאן לשונו ויש לתמוה דמשמע דלרבינו האי אין שליח צבור מתודה כלל ואפילו אחר תפלתו וצריך טעם למה מי גרע מיחיד ונראה דכשהוא חוזר התפלה בקול רם קאמר דכיון שאינו אומר הוידוי באמצע התפלה כמשפט שליח צבור לאחר התפלה נמי לא יאמר אותו שאין שליח צבור אומר וידוי אחר תפלה בקול רם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ה

(טו) ז בתפלת מנחת ערב יום הכיפורים (טז) אינו חותם בוידוי שאחריה. הגה: ואין הש"ץ מחזיר הוידוי במנחה, אלא מתפלל שמונה עשרה כבשאר ימות השנה (טור ומרדכי עססי' תרי"ד); ואין אומרים אבינו מלכנו וכ"ש תחנון.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרז סעיף ה

(טו) בתפלת מנחה עיו"כ וכו' - לאפוקי מדעת רש"י דס"ל דכל שהוידוי סמוך לתפלה יכול לחתום בא"י האל הסולחן וה"ה בכל תפלת יו"כ אינו חותם בוידוי שאחריה ונקט תפלת מנחה משום דבזה הסימן איירי בתפלת המנחה:

(טז) אינו חותם וכו' - ואחר אלהי עד שלא נוצרתי שהוא ג"כ כעין וידוי יאמר אלהי נצור לשוני וכו'. אותן האומרין תמיד יהיו לרצון מיד אחר התפלה קודם תחנונים ה"ה כאן יאמר יהיו לרצון קודם שמתחיל לומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתנו וכו':