גמ' יומא דף עו.-עז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 28:06 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:30 דקות
1)אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין
בחמין בין בצונן; ואפי' להושיט אצבעו במים, אסור
2)נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת
ידים
3)אם הטיל מים ושפשף בידו, או עשה
צרכיו וקנח, מותר לרחוץ ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו
5)ההולך להקביל פני רבו או פני אביו
או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה
6)הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל
תלמיד
7)ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור
במים בהליכה, אבל לא בחזרה
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה א
אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן,
בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים, והמלך והכלה רוחצין את
פניהן, א כלה כדי שלא תתגנה על בעלה, והמלך כדי שייראה ביפיו שנאמר +ישעיהו ל"ג+
מלך ביפיו תחזינה עיניך, ועד כמה נקראת כלה עד שלשים יום.
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ב
ב מי * שהיה מלוכלך בצואה או טיט רוחץ מקום הטנופת
כדרכו ואינו חושש, ג ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ד והחולה רוחץ כדרכו
אע"פ שאינו מסוכן, וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין ה בתשעה באב בין ביום הכפורים.
טור אורח חיים סימן תריג
רחיצה דתניא אסור לרחוץ ביה"כ
מקצת גופו ככל גופו ואפי' להושיט אצבעו במים אסור בין בחמין בין בצונן ואם היו ידיו
מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרוחצן שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג הלכך בבוקר דסתם ידים
מלוכלכות מותר לרוחצם וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף בידיו ובלבד
שלא ירחוץ אלא מקום הצריך כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד ובמקום שמצוייה רוח רעה ששורה
על הפת כשנותנין אותו לתינוק בלא נטילת ידים מותר לרחוץ בכל פעם שיתנו לו פת והאידנא
אין אותו רוח רעה מצוייה בינינו
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
א ד"ה רחיצה דתניא
א רחיצה דתניא אסור לרחוץ ביום הכפורים מקצת גופו
ככל גופו. בפרק בתרא דיומא (עז:) היא שנויה:
ומ"ש ואפילו להושיט אצבעו במים אסור בין
בחמין בין בצונן. הכי משמע בפרק בתרא דיומא (עז: עח.) והכי אמרינן בהדיא בפרק מקום
שנהגו (פסחים נד:):
ומ"ש ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר
לרחצן. ברייתא בפרק בתרא דיומא (עז:) וכתבו הגהות מיימון (שביתת עשור פ"ג אות
ב) בשם ספר המצות (לאוין סט כד:) דאין חילוק בכל מקום שהוא לכלוך או טינוף בין בגופו
בין ברגליו דתניא בתוספתא (יומא פ"ד ה"ו) אמר רבי שמעון בן גמליאל היו רגליו
מלוכלכות בטיט וצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו ואין חילוק בדבר וזה שלשון הרוקח
(ריש סי' ריז) אם היה מלוכלך בטיט ובצואה מותר או נטף דם מחוטמו או כשיוצא מבית הכסא
שאינו מכוין להנאתו מותר לרחוץ ידיו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף
א
אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן;
ואפי' להושיט אצבעו במים, אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים <א>
בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, (א) א מותר לרחצם; (ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף א
(א) מותר לרחצם וכו' - ומ"מ צריך ליזהר
שלא ירחץ אלא מקום המטונף ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות והוא טורח לרחוץ מקומות המטונפים
כ"א בפ"ע מותר לכנוס במים לרחוץ כל גופו בפ"א בכדי להסיר הלכלוך שעליו
וכשרוחץ מחמת טינוף יכוין שאינו להנאת רחיצה רק להעביר הלכלוך וכדלקמן בסוף ס"ב
[אחרונים]:
(ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג - מלשון זה משמע
דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר כיון שאינה רחיצה של תענוג ומ"מ
מי שאינו איסטניס וא"צ לרחיצה זו כ"כ נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת
הזיעה כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא כמו שמבואר בסימן תרי"ד:
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן ג
ג ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו
סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר אשה מדיחה ידה [אחת] במים
ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו
להאכיל בשתי ידיו. מאי טעמא אמר אביי משום שיבתא פירוש רוח רעה פרש"י ששורה על
הידים שלא נטל בשחרית. ורבינו תם היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול
שחרית כדאמרינן הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך
יותר מבבוקר קודם נטילה כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (דף קח ב) כל זמן שלא נטל ידיו שחרית
יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ. ואמרינן נמי התם (דף קט א ע"ש) בת מלך
היא ומקפדת עד שלשה פעמים ואם כן סכנה היא שאי אפשר שלא יגע באחת מאלה ואפי' חולה שאין
בו סכנה אמר דסך כדרכו ואינו חושש. הלכך מותר לרחוץ ידיו ואינו חושש. וכן כל היום אחר
שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל
בלא נטילה. ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך כגון האצבעות ולא כל היד. דהא דאמרינן בשמעתין
שורה מפה במים לאו לנטילת ידים שחרית קאמר אלא להעבירה על גבי עיניו. והא דקאמר הכא
משום שיבתא לאו בשחרית קאמר אלא כל היום אחר שנטל שחרית כמו שפירש בערוך שהיה מצוי
ביניהם רוח רעה שחונקת את התינוק כשנותנין לו לחם בלא נטילת ידים אפילו כל היום לאחר
שנטל שחרית. וכן כתב בעל העיטור שחרית יטול ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים
ואינו חושש. על פניו אסור. ואיכא מאן דאמר דאינו מברך על נטילה ביום הכפורים ותשעה
באב. ואינו מברך שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל. ומסתברא כיון דבידו וברשותו
הן לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך כסדר כל השנה כולה. ולאו דוקא כי סיים מסאני
כי היכי דכי לא שמע קול תרנגול מברך שבידו הוא:
טור אורח חיים סימן תריג
רחיצה דתניא אסור לרחוץ ביה"כ
מקצת גופו ככל גופו ואפי' להושיט אצבעו במים אסור בין בחמין בין בצונן ואם היו ידיו
מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרוחצן שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג הלכך בבוקר דסתם ידים
מלוכלכות מותר לרוחצם וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף בידיו ובלבד
שלא ירחוץ אלא מקום הצריך כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד ובמקום שמצוייה רוח רעה ששורה
על הפת כשנותנין אותו לתינוק בלא נטילת ידים מותר לרחוץ בכל פעם שיתנו לו פת והאידנא
אין אותו רוח רעה מצוייה בינינו
בית יוסף אורח חיים סימן
תריג אות ב ד"ה ומ"ש הילכך
ב ומ"ש הילכך בבוקר דסתם ידים מלוכלכות וכו'. שם תנא דבי מנשה רבן
גמליאל אומר מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת מאי טעמא אמר אביי משום
שיבתא ופירש רש"י (ד"ה מדיחה) רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלו
שחרית וכתב הר"ן (א: ד"ה משום) ולא נהירא דאם כן אפילו בלא נתינת פת לתינוק
מותר ליטול ידיו שחרית דהא תניא היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש
ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו כדאמרינן
בפרק שמנה שרצים (שבת קח:) לפיכך פירש ר"י שיבתא היינו שד השורה על התינוק וחונקו
כשנותנים לו פת בלא נטילת ידים אפילו אם נטלן שחרית ועכשיו אין נזהרין בכך לפי שאין
הדבר מצוי בינינו כשם שאין נזהרין בגילוי עכ"ל וכן כתבו התוספות (יומא עז: ד"ה
משום): וזה לשון הרא"ש (סי' ג) משום שיבתא פירש רש"י רוח רעה ששורה
על הידים שלא נטלן בשחרית ורבינו תם היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול
ידיו שחרית כדאמרינן הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין
לך מלוכלך יותר מבבוקר קודם נטילה כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (שם) כל זמן שלא נטל ידיו
שחרית יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ ואמרינן התם (קט.) בת מלך היא ומקפדת
עד שלש פעמים ואם כן סכנה היא שאי אפשר שלא יגע באחת מאלה ואפילו חולה שאין בו סכנה
אמרינן (עז:) דסך כדרכו ואינו חושש הילכך מותר לרחוץ ידיו ואינו חושש וכן כל היום
אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה דאי אפשר לו להתפלל
בלא נטילה ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך כגון האצבעות ולא כל היד דהא דאמרינן (עח.)
בשמעתין שורה מפה במים לאו לנטילת ידים קאמר אלא להעבירה על גבי עיניו והא דקאמר הכא
משום שיבתא לאו בשחרית קאמר אלא כל היום אחר שנטל שחרית כמו שפירש בערוך (ערך שיבתא)
שהיה מצוי ביניהם רוח רעה שחונקת את התינוק כשנותנים לו לחם בלא נטילת ידים אפילו כל
היום לאחר שנטל שחרית: וגבי הא דאמרינן (שם) מטפחת אחת היתה לו לרבי יהושע בן לוי וכו'
כתב הר"ן (ב. ד"ה והוי) גם כן הוי יודע שמטפחת זו להעבירה על פניו ולהצטנן
בה ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה היו עושים אותה שאילו ליטול ידיו נוטלן כדרכו בלא
מטפחת דהא קיימא לן (שבת קיא.) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן דכל רחיצה דמצוה מותרת
היא ונטילת ידים לתפלה מצוה היא וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כל שכן להקביל פני
שכינה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות תפלה (ה"ח) ביום הכפורים ותשעה
באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואינו נכון עכ"ל
והגהות מיימוניות (שביתת עשור פ"ג אות ב) כתבו גם כן בשם רבינו תם (עז: ד"ה
משום) שמותר לרחוץ הידים בבוקר שאין לך לכלוך יותר מהידים בבוקר רק יזהר שלא יכוין
להנאת רחיצה וכתבו עוד בשם רשב"ם וריב"א שאם הטיל מי רגלים שמותר לו לרחוץ
ידיו משום הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד יב) וכן נראה לראב"ן (הל' יוה"כ)
ולרבינו שמשון ולרבינו יהודה אף בקטנים ואף אם לא שפשף דשייך משום הכון וכתב רבי אליעזר
ממיץ (יראים סי' תכ) שכהן נוטל ידיו לעלות לדוכן וכתב כללו של דבר כל שאינו מכוין כלל
להנאת רחיצה כי אם לטהר מלכלוך וטינוף שרי עכ"ל וזה לשון רבינו ירוחם (נ"ז
ח"ב נא:) בעלי התוספות הסכימו שנוטלים הידים בשחרית ומכל מקום צריך ליזהר שלא
ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ולא כל היד ע"כ והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ב
(ג) נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על
נטילת ידים, ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו (ולא יכוין להנאת רחיצה רק
להעביר הרוח רעה מעל הידים) (הגהות מיימוני).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריג סעיף ב
(ג) נוטל אדם ידיו שחרית - כדרכו בכל
השנה ג"פ כיון דבלא זה לא יכול ליגע בידיו לפה ולעינים ולאוזן משום סכנה לא גרע
מאם היה מלוכלך בטיט וכו' אבל פניו לא ירחץ כלל ועיין לקמן בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ג
ב אם הטיל מים (ד) <ב> ושפשף
בידו, או עשה צרכיו וקנח, מותר לרחוץ דהוה ליה ידיו מלוכלכות (ורוחץ עד סוף קשרי
אצבעותיו); * (ה) ואם רוצה להתפלל, אפילו לא קנח נמי מותר ליטול (ו) עד סוף קשרי
אצבעותיו. הגה: וכן כהן ג העולה לדוכן (ז) נוטל ידיו, אף ע"פ שהן טהורות,
(ח) דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת (הגהות מיימוני פ"ב מהלכות י"כ
ומהרי"ל); ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן (בית יוסף בשם הגהות
מיימוני וסמ"ג וטור הלכות ט"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריג סעיף ג
(ד) ושפשף בידו או עשה צרכיו וקינח
וכו' - מלשון זה משמע דאם לא קינח בגדולים ולא שפשף בקטנים אסור לו לרחוץ ובאמת יש
מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאפילו לא קינח ושפשף יש לו לרחוץ ידיו משום הכון לקראת
אלקיך ישראל דהא צריך לברך אשר יצר וע"כ הסכימו האחרונים דנכון לכתחלה לקנח ולשפשף
כדי להוציא נפשיה מפלוגתא דבזה לכו"ע מותר לרחוץ. בד"א בליל יוה"כ אחר
התפלה אבל ביום שמתפללין כל היום אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף או שעשה צרכיו אף
שלא קינח מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו וכדלקמיה:
(ה) ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח
וכו' - משמע מזה דאם לא עשה צרכיו כלל אין לו ליטול ידים בשביל תפלה בלבד אף דמבואר
לעיל בסימן רל"ג ס"ב דבשביל תפלה בלבד מצוה ליטול ידים הכא משום חומר יוה"כ
חשש לאותן הפוסקים דסברי דבשביל תפלה בלבד לא תקנו ליטול ידים כ"א בשחרית משום
דנעשה כבריה חדשה:
(ו) עד סוף קשרי אצבעותיו - ולא יותר
אפילו עשה צרכיו וקינח. ועיין בדה"ח דה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים ששם
הוא מקום זיעה אפילו לא נגע רק באצבע אחת צריך לרחוץ כל ידו עד קשרי אצבעותיו. ואם
נגע בידו בטיט או ברפש א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. והיינו אפילו לתפלה:
(ז) נוטל ידיו - והנטילה הוא עד הפרק
כמבואר לעיל בסימן קכ"ח ס"ו [ח"א בשם א"ר]:
(ח) דכל רוב רחיצה וכו' - עיין במאמר
מרדכי שנתקשה על תיבת רוב וגם בהגהת מיימוני ליכא תיבת רוב עי"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריג סעיף ג
* ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח וכו'
- עיין במ"ב מש"כ משמע מזה וכו' ודע דאם יצא מביה"כ קבוע אפילו לא עשה
שם צרכיו מצדד במשב"ז דצריך ליטול ידיו דהא רוח רעה שורה על ידיו וכדלעיל בסימן
ג' ודומיא דנט"י שחרית אכן בביאורו למ"א נסתפק בזה וכן בחידושי רע"א
נסתפק בזה ואפילו שלא לתפלה יהיה מותר מטעם זה לרחוץ ידיו אכן במטה אפרים מצדד למעשה
דלא יטול ידיו אם נשארו נקיים כבתחילה רק יש לו לנקותם בצרור או בכותל לפי שהיה במקום
מטונף שמא נגע באיזה דבר ויצא מלבו ואם לבו תוהא עליו בשביל שאינו נוטל רשאי הוא ליטול
כדי שיהיה יכול להתפלל בדעה מיושבת:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריד אות א ד"ה סיכה דתניא
א סיכה דתניא אסור לסוך מקצת גופו וכו'. ברייתא בפרק בתרא דיומא (עז:)
אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו
חושש ומשמע ודאי דבחולה שאין בו סכנה מיירי דאי כשיש בו סכנה מאי קמשמע לן פשיטא וכן
כתב הרא"ש שם לקמן (סי' יד):
ומ"ש אבל בלא חולי אפילו אינו
סך לתענוג אלא להעביר הזוהמא אסור. כן כתב הר"ן שם (א: ד"ה ואם היה) מדגרסינן
בירושלמי (יומא פ"ח ה"א) כל סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה
וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' משביתת עשור (ה"ט) והגהות מיימון (אות מ) כתבו על
דבריו והא דאמרינן בירושלמי בסיכה שאינה של תענוג מותר פירוש בחולה והוא מדברי סמ"ג
(לאוין סט כד סוע"ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריד סעיף א
אסור לסוך אפילו מקצת גופו, (א) א
ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא; אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו (ב)
חטטין בראשו, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריד סעיף א
(א) ואפילו אינו וכו' הזוהמא - ר"ל
דאף שהוא שלא לשם תענוג אסור:
(ב) חטטין - והיינו דוקא במקום שנוהגין
לסוך בחול אפילו איש בריא אבל במקום שאין נוהגין לסוך בחול איש בריא אסור לסוך ע"ג
חטטין בין ביו"ט ובין בשבת דמוכח דהוא משום רפואה וכדלעיל בסימן שכ"ז ס"א
בהג"ה:
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ו
ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא
גדול ממנו בחכמה או לקרות בבית המדרש עובר במים עד צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך
לעשותה וחוזר במים למקומו, שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה, וכן
ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי
בגדיהם כדרך שעושין בחול.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן ד
ד ת"ר ההולך להקביל פני רבו או
פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש. והא דלא חיישינן
לסחיטה כי היכי דאמרינן בפרק אלו קשרים (דף קיג ב) גבי היה מהלך בדרך ופגע באמת המים
וכו' היכי ליעביד ניחות במים קא מיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה. דשאני הכא כיון שלא
התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת חלוקו מינכרא
מלתא ולא אתי לידי סחיטה. ומיהו קשה נהי דלא גזרינן משום סחיטה הא איכא כיבוס וליבון
כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (דף צד ב) דשרייתו זו היא כבוסו. ויש לומר דדוקא כי התם
שיש עליו דם או דבר מלוכלך אמרינן שרייתו זו היא כבוסו. אבל אם הבגד הושחר מחמת לבישה
או תשמיש וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף אלא שרוצה ללבנו יותר לא אמרי' שרייתו
זו היא כבוסו. ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו היכא שהוא
דרך לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה. וכן כשעבר בנהר בבגדיו ואין זה דרך
נקיון וליבון אלא רוב פעמים מתלכלכין במים. ותינוק שליכלך בגדי אמו במי רגלים התיר
ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום שאין זה דרך ליבון אלא לכלוך הוא ואינה מתכוונת
אלא לבטל מי רגלים כדי שתוכל להתפלל:
טור אורח חיים סימן תריג
ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו
או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצרכי מצוה יכול לעבור עד צוארו במים וכן בחזרה נמי
מותר ובלבד שיעשה שינוי שלא יוציא ידיו משפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה ומשום
כיבוס נמי ליכא כיון שהוא דרך לכלוך וכתב בה"ג דוקא עד צוארו אבל מעבר לשוט אסור
ותימא אם התירו לו רחיצה חמורה דהא אסמכוה אקרא כ"ש שיטה דקילא והרב אסור לעבור
במים כדי לילך אצל תלמיד:
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
ה ד"ה ההולך לבית
ה ההולך לבית המדרש וכו'. בפרק בתרא דיומא (עז:)
אמרינן דלפירקא או למישאל שמעתא עובר במים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ופירש
רש"י [מתחת חפת שפת חלוקו] להגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא
כנושא על כתיפו ואמר מר (שבת קמז.) היוצא בטלית מקופלת [על כתיפו] בשבת חייב חטאת ורבינו
שאינו מפרש כן אלא שטעם השינוי כדי שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה נראה שטעמו מפני שכתב
הרא"ש (סי' ד) והא דלא חיישינן לסחיטה כדאמרינן בפרק אלו קשרים (שבת קיג:) היכי
ליעבד ליחות במיא קא מיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה שאני הכא כיון שלא התירו לו אלא
כדרך שהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא מילתא ולא
אתי לידי סחיטה ע"כ וסובר רבינו שהוא מפרש שטעם השינוי כדי שלא יבוא לידי סחיטה
ואף על פי שאפשר לדחות ולומר דאפשר דהרא"ש מפרש שטעם השינוי הוא מפני שנראה כמשאוי
וכדברי רש"י (יומא עז: ד"ה מתחת) אלא שכתב דכיון דמשום דנראה כמשאוי הצריכוהו
לשנות תו ליכא למיחש לסחיטה משמע ליה לרבינו דכיון דמשום שעובר במים היו צריכין לומר
שישנה כדי שלא יבוא לידי סחיטה תו לא צריכים לאהדורי אטעמא דמחזי כמשאוי וגם רבינו
ירוחם (נ"ז ח"ב נא:) כתב שיש מפרשים שלא התירו להוציא ידיו לחוץ כדי שלא
יבוא לידי סחיטה וגם הכל בו (סי' פג לד ע"ד) כתב שיש מפרשים כן וכתב שר"י
פירש שנראה כרוחץ כדרכו כשמוציא ידיו אבל אם אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו:
ומ"ש ומשום כיבוס נמי ליכא וכו'. כן כתב שם
הרא"ש בשם רבינו תם דאף על גב דאמרינן בזבחים (צד:) בגד שרייתו זהו כיבוסו היכא
שהוא דרך לכלוך לא אמרינן הכי כשעובר בנהר בבגדיו דאין זה דרך נקיון וליבון אלא רוב
פעמים מתלכלכין במים:
ומ"ש או להקביל פני אביו או רבו וכו'. שם
תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים
ואינו חושש איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא ופסק הרי"ף (א:) לאיסורא
וכתבו הרא"ש (סי' ה) והר"ן (שם ד"ה איבעיא) דאף על גב דתניא בתוספתא
(יומא פ"ד ה"ו) ההולך להקביל פני רבו או פני תלמיד עובר כדרכו במים עד צוארו
ואינו חושש כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת דכיון דלא פשטיה בעיין מינה בגמרא דילן לא סמכינן
עלה ומשבשתא היא והרב בעל העיטור (הל' יוה"כ קו.) כתב כהך תוספתא פני רבו או פני
תלמיד חכם וחכם גדול ממנו קאמר עכ"ל וזהו שכתב רבינו או מי שגדול ממנו בחכמה וכן
כתב הרמב"ם (ש"ע פ"ג ה"ו) גם כן:
ומ"ש או לצרכי מצוה. הוא נלמד מהני שנתבארו
בסמוך:
ומ"ש וכן בחזרה נמי מותר. שם ומפרש טעמא כדי
שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא: והא דשרינן לעבור במים עד צוארו אמרינן בגמרא דהיינו דוקא
באמת המים דלא רדיפי מיא אבל נחל דרדיפי מיא בחול נמי אסור לעבור בו אפילו אם אינם
מגיעים אלא עד מתניים דחיישינן שמא ישטפוהו המים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג
סעיף ה
ההולך לבית המדרש, או (יב) להקביל פני אביו או
רבו או (יג) מי ה שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, (יד) יכול לעבור במים עד צוארו,
בין בהליכה (טו) <ג> בין בחזרה; <ד> ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו
להגביה שולי חלוקו (טז) על זרועו; והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן אף בחול אסור
מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים <ה> אלא (יז) ו עד מתנים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ה
(יב) להקביל פני אביו או רבו וכו' - ודוקא כשאין
לו דרך אחרת להגיע שם למחוז חפצו ועיין לקמן בסוף ס"ח ובמ"ב שם:
(יג) מי שגדול ממנו - אבל בשוין אסור:
(יד) יכול לעבור וכו' - ואינו חושש משום איסור
רחיצה ביוה"כ כיון דהוא לדבר מצוה ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה:
(טו) בין בחזרה - דאם לא כן אתה מכשילו לעתיד לבוא
שלא ירצה שוב לילך [גמרא]:
(טז) על זרועו - דעי"ז אינו נראה כמלבוש אלא
כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת (רש"י):
(יז) עד מתנים - לאו דוקא אלא מעט למעלה מהם:
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
ז ד"ה והרב אסור
ז והרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמיד. כבר
נתבאר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף
ז
(כ) <ו> הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל
תלמידו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ז
(כ) הרב אסור וכו' - עיין לעיל בסימן ש"א
במ"ב סקי"א:
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ו
ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא
גדול ממנו בחכמה או לקרות בבית המדרש עובר במים עד צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך
לעשותה וחוזר במים למקומו, שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה, וכן
ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי
בגדיהם כדרך שעושין בחול.
טור אורח חיים סימן תריג
ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים
אבל בחזרה אסור:
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
ח ד"ה ההולך לשמור
ח ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים. פשוט בפרק
בתרא דיומא (שם):
ומ"ש אבל בחזרה אסור. אינו מפורש שם אלא ממה
שאמרו שם דשרי למיעבר במיא למיתי לפירקא ומיזל כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא משמע
דדוקא היכא דאיכא למיחש שלא תהא מכשילן דהיינו היכא דהוי דבר מצוה הוא דשרי למיזל אבל
היכא דלא הוי דבר מצוה דליכא למיחש לשלא תהא מכשילן לעתיד לבוא דכיון דלאו דבר מצוה
הוא אי לא אתו לית לן בה אסור למיזל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף
ח
ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים (כא) בהליכה,
<ז> אבל לא בחזרה. הגה: וכל מקום דמותר לעבור במים, (כב) אפילו היה לו דרך
שיכול להקיף ביבשה, ט מותר לעבור, י <ח> דלמעט בהילוך עדיף טפי (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ח
(כא) בהליכה - משום הפסד ממון:
(כב) אפילו היה לו דרך וכו' מותר לעבור - והאחרונים
הסכימו דמוטב להקיף ולא לעבור: