גמ' יומא דף עז:- עח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 33:08 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:31 דקות
1)ההולך לצרכי מצוה, יכול לעבור במים
עד צוארו
2)אסור לעבור בה בסנדלו דחיישינן דלמא
נפיל ואתי לאתויי אבל במנעלו מותר
3)אסור להצטנן בטיט, אם הוא טופח על
מנת להטפיח
4)מותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב
ומוציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו
5)נעילת הסנדל בט באב, דוקא של עור;
אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי, מותר
6)אסור לנעול ביוה"כ סנדל או
מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ו
ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא
גדול ממנו בחכמה או לקרות בבית המדרש עובר במים עד צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך
לעשותה וחוזר במים למקומו, שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה, וכן
ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי
בגדיהם כדרך שעושין בחול.
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
ה ד"ה ההולך לבית
ה ההולך לבית המדרש וכו'. בפרק בתרא דיומא (עז:)
אמרינן דלפירקא או למישאל שמעתא עובר במים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ופירש
רש"י [מתחת חפת שפת חלוקו] להגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא
כנושא על כתיפו ואמר מר (שבת קמז.) היוצא בטלית מקופלת [על כתיפו] בשבת חייב חטאת ורבינו
שאינו מפרש כן אלא שטעם השינוי כדי שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה נראה שטעמו מפני שכתב
הרא"ש (סי' ד) והא דלא חיישינן לסחיטה כדאמרינן בפרק אלו קשרים (שבת קיג:) היכי
ליעבד ליחות במיא קא מיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה שאני הכא כיון שלא התירו לו אלא
כדרך שהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא מילתא ולא
אתי לידי סחיטה ע"כ וסובר רבינו שהוא מפרש שטעם השינוי כדי שלא יבוא לידי
סחיטה ואף על פי שאפשר לדחות ולומר דאפשר דהרא"ש מפרש שטעם השינוי הוא מפני שנראה
כמשאוי וכדברי רש"י (יומא עז: ד"ה מתחת) אלא שכתב דכיון דמשום דנראה כמשאוי
הצריכוהו לשנות תו ליכא למיחש לסחיטה משמע ליה לרבינו דכיון דמשום שעובר במים היו צריכין
לומר שישנה כדי שלא יבוא לידי סחיטה תו לא צריכים לאהדורי אטעמא דמחזי כמשאוי וגם רבינו
ירוחם (נ"ז ח"ב נא:) כתב שיש מפרשים שלא התירו להוציא ידיו לחוץ כדי שלא
יבוא לידי סחיטה וגם הכל בו (סי' פג לד ע"ד) כתב שיש מפרשים כן וכתב שר"י
פירש שנראה כרוחץ כדרכו כשמוציא ידיו אבל אם אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו:
ומ"ש ומשום כיבוס נמי ליכא וכו'. כן כתב שם
הרא"ש בשם רבינו תם דאף על גב דאמרינן בזבחים (צד:) בגד שרייתו זהו כיבוסו היכא
שהוא דרך לכלוך לא אמרינן הכי כשעובר בנהר בבגדיו דאין זה דרך נקיון וליבון אלא רוב
פעמים מתלכלכין במים:
ומ"ש או להקביל פני אביו או רבו וכו'. שם
תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים
ואינו חושש איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא ופסק הרי"ף (א:) לאיסורא
וכתבו הרא"ש (סי' ה) והר"ן (שם ד"ה איבעיא) דאף על גב דתניא בתוספתא
(יומא פ"ד ה"ו) ההולך להקביל פני רבו או פני תלמיד עובר כדרכו במים עד צוארו
ואינו חושש כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת דכיון דלא פשטיה בעיין מינה בגמרא דילן לא סמכינן
עלה ומשבשתא היא והרב בעל העיטור (הל' יוה"כ קו.) כתב כהך תוספתא פני רבו או פני
תלמיד חכם וחכם גדול ממנו קאמר עכ"ל וזהו שכתב רבינו או מי שגדול ממנו בחכמה וכן
כתב הרמב"ם (ש"ע פ"ג ה"ו) גם כן:
ומ"ש או לצרכי מצוה. הוא נלמד מהני שנתבארו
בסמוך:
ומ"ש וכן בחזרה נמי מותר. שם ומפרש טעמא כדי
שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא: והא דשרינן לעבור במים עד צוארו אמרינן בגמרא דהיינו דוקא
באמת המים דלא רדיפי מיא אבל נחל דרדיפי מיא בחול נמי אסור לעבור בו אפילו אם אינם
מגיעים אלא עד מתניים דחיישינן שמא ישטפוהו המים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף
ה
ההולך לבית המדרש, או (יב) להקביל פני אביו או
רבו או (יג) מי ה שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, (יד) יכול לעבור במים עד צוארו,
בין בהליכה (טו) <ג> בין בחזרה; <ד> ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו
להגביה שולי חלוקו (טז) על זרועו; והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן אף בחול אסור
מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים <ה> אלא (יז) ו עד מתנים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ה
(יב) להקביל פני אביו או רבו וכו' - ודוקא כשאין
לו דרך אחרת להגיע שם למחוז חפצו ועיין לקמן בסוף ס"ח ובמ"ב שם:
(יג) מי שגדול ממנו - אבל בשוין אסור:
(יד) יכול לעבור וכו' - ואינו חושש משום איסור
רחיצה ביוה"כ כיון דהוא לדבר מצוה ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה:
(טו) בין בחזרה - דאם לא כן אתה מכשילו לעתיד לבוא
שלא ירצה שוב לילך [גמרא]:
(טז) על זרועו - דעי"ז אינו נראה כמלבוש אלא
כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת (רש"י):
(יז) עד מתנים - לאו דוקא אלא מעט למעלה מהם:
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ו
ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא
גדול ממנו בחכמה או לקרות בבית המדרש עובר במים עד צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך
לעשותה וחוזר במים למקומו, שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה, וכן
ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי
בגדיהם כדרך שעושין בחול.
טור אורח חיים סימן שא
היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני
מי שגדול ממנו בחכמה יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת
חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה ואסור לעבור בה בסנדלו דחיישינן דלמא נפיל ואתי
לאתויי אבל במנעלו מותר דלא נפיל
בית יוסף אורח חיים סימן שא אות ד
ד"ה היה הולך
ד היה הולך לדבר מצוה וכו' עד אבל במנעלו מותר
דלא נפיל. פרק בתרא דיומא (עז: עח.) ואיבעיא לן רב אצל תלמיד מהו ולא איפשיטא וכתבו
הרי"ף (א:) והרא"ש (סי' ה) דנקטינן לחומרא ולכן לא הזכירו רבינו דממילא משמע
דאסור שהרי לא התיר אלא להקביל פני גדול ממנו:
ומה שכתב שהטעם שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו הוא
כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. כן כתבו שם הרא"ש (סי' ד) והר"ן (א: ד"ה
עובר) אבל רש"י פירש שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שפת חלוקו על זרועו
דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתפו ואמר מר (שבת קמז.) היוצא בטלית מקופלת על כתפו
בשבת חייב. ובחילוק בין מנעל לסנדל פירש רש"י (ד"ה סנדל מאי) דסנדל אינו
יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמות מנעל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף
ד
היה הולך לדבר מצוה כגון: * ז להקביל (י) פני רבו
(יא) <ב> או פני מי שגדול ממנו בחכמה, * יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון
שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה (וע"ל סי' תרי"ג
סעיף ה' (יב) ובס"ח בהג"ה). ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול להדקו
ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי. אבל במנעלו, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ד
(י) פני רבו - וה"ה פני אביו [גמרא] ועיין
במג"א שכתב דאיש ואשה שוין במצות הקבלת פנים ונראה דאשה היינו דוקא ברשות בעלה:
(יא) או פני מי שגדול - לאפוקי הרב אצל תלמידו
דאסור ואם הוא תלמיד שצריך לו רבו באיזה דברים הן מצד חדודו וחריפותו הן מצד שיש לו
שמועות מגדולים אחרים כתב הט"ז דמותר לו לעבור בנהר דעכ"פ גדול ממנו באיזה
דברים ובספר תוספת שבת אסר בזה. ואם הרב מסתפק באיזה דבר והולך לשאול את תלמידו שיודע
בזה מסתבר בזה כהט"ז דלא גרע מלשאר דבר מצוה:
(יב) ובס"ח בהג"ה - היינו דשם מבואר
דאפילו אם איכא דרכא אחרינא להקיף מוטב יותר לעבור במים מלהרבות בהילוך כיון דהוא עובר
לדבר מצוה אבל האחרונים הסכימו שם דכיון דיכול להקיף טוב יותר להקיף מלעבור במים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ד
* להקביל פני רבו וכו' - עיין במ"א שמחלק
בין רגל לשבת דבשבת רק מצוה וברגל חיובא והוא דוחק גדול להמעיין בהש"ס ועיין בסי'
תקנ"ד אכן בפיר"ח שלפנינו בר"ה ט"ז מבואר שם להדיא דגרס שם בגמרא
אי מרחקי אינו מחייב כ"א ברגל ואי מקרבי מיחייב אפילו בחודש ושבת עי"ש ועוד
יותר מבואר שם בריטב"א שכתב דר' יצחק תפס קצה האחרון ובאמת הקבלה הוא כפי קירובו
לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום
קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש וזהו הענין בשונמית ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם
אחת ברגל עכ"פ עי"ש שהאריך:
* יכול לעבור בה - היינו אפילו כשהוא לבוש ואפילו
הוא עד צוארו במי [גמרא שם] ודוקא היכא דלא רדיפי מיא. גז"ש:
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ד
טיט שהוא לח ביותר כדי שיניח אדם ידו עליו ותעלה
בה לחלוחית שאם הדביק אותה לידו האחרת תדבק בה לחלוחית אסור לישב ז עליו, לא ימלא אדם
* כלי חרש מים ויצטנן בו שהמים נוזלים מדפנו, אפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו מים על
בשרו, ומותר להצטנן בפירות.
טור אורח חיים סימן תריג
וכתב גאון
מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח יכול
לקנח בי"ה וכ"כ רי"ץ גיאת אם יש ליכלוך על פניו או על גבי עיניו יכול
להעבירו במים ואפי' כל אדם יכול לשרות מפה במים ערב י"ה ולסוחטה שיצאו מימיו ולמחר
יכול להעבירה על גבי עיניו אע"פ שנשאר בה מלחלוחית המים. כתב בעל העיטור איכא
מ"ד שאין מברכין בי"ה נטילת ידים ושעשה לי כל צרכי כיון שאסור בנעילת הסנדל
ובנטילת ידים ומסתברא כיון דבידו וברשותו הוא לנעול משום סכנת עקרב יכול לברך כמו בשאר
ימים
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
ט (ב) ד"ה ומ"ש ואפילו
ט (ב) ומ"ש ואפילו כל אדם יכול לשרות מפה
במים ערב יום הכפורים ולסחטה שיצאו מימיה וכו'. שם (עח.) מטפחת אחת היתה לרבי יהושע
בן לוי ערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מעבירה על
גבי עיניו ואינו חושש ודברי רבינו בזה כדברי הרא"ש והר"ן שכתבתי בסמוך (שם):
וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' (ה"ה) לוקח אדם מטפחת מערב יום הכפורים ושורה אותה
במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש ואף על פי שיש
בה קור הרבה עכ"ל: והמרדכי כתב בסוף יומא (סי' תשכט) אותם ששורין מפה ביום הכפורים
שכתבתי הוא מנהג שטות דאי משום תענוג כגון להקר הא ודאי דאסור ואי ליטול ידיו שהן מלוכלכות
הא ודאי שרי ע"כ ואיני יודע למה כתב שהוא מנהג שטות דהא
בגמרא (שם) מייתי לה ומה שהוקשה לו דאי משום תענוג כגון להקר הא ודאי דאסור אינו כלום
דהא ודאי כשאין בה טופח על מנת להטפיח מיירי ומה שכתב ואי ליטול ידיו וכו' הא ודאי
שרי כבר נתיישב במה שכתב רבינו בסימן תקנ"ד וכמו שביארתי שם (רפא. ד"ה בפרק
בתרא): והגהות מיימוניות (שם אות ח) כתבו אמרינן בגמרא (שם) מנגבה עד שלא יהא בה טופח
על מנת להטפיח וכל זה באינו צריך אלא לקרר עצמו אבל לרחוץ מפני טינוף ולכלוך רוחץ כדרכו
כמבואר לעיל (עז:) ואנו אין לנו אפילו להקר בזה גזירה משום סחיטה: והכלבו (סי' פג לד
ע"ג) כתב על דברי הרמב"ם הגה"ה נראה שפירש הרב ז"ל שהכוונה בזה
להצטנן בה ודעת רוב המפרשים לעשות זה במקום רחיצה כדי להסיר לפלוף שבעינים ושעל פניו
וכן נראה מדעת הירושלמי דאמרינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"א, תענית פ"א
ה"ו) בתענית צבור מרחיץ ידיו ופניו כדרכו ותשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו
וביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה על פניו רבי יונה תרי סמרטוטא (וכו')
ויהיב ליה תחות כדא וטעם הניגוב מעט במפה השרויה שלא יבוא לידי סחיטה עכ"ל וסמ"ק
(שם) כתב אסור לרחוץ ידיו במפה שרויה במים משום סחיטה: כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ב)
החולה רוחץ כדרכו אף על פי שאינו מסוכן וכתב הרב המגיד זה למד רבינו מדין הסיכה שאמרו
(עז:) ואם היה חולה סך כדרכו. וכתבו הגהות (אות ד) אפילו בא מן הדרך והיו רגליו כהות
יש בירושלמי (יומא פ"ח ה"א תענית פ"א ה"ו) שהורה רבי אחא שמותר
לרחוץ במים וכן כתב סמ"ג (לאוין סט כד:):
כתב בעל העיטור (הל' יוה"כ קו ע"ג) איכא
מאן דאמר שאין מברכין ביום הכפורים על נטילת ידים ושעשה לי כל צרכי וכו' עד כמו בשאר
ימים. כן כתב שם הרא"ש (סי' ג) והר"ן (ב. ד"ה והוי) וק"ל דמה טענה
היא זו כיון שבמקום דליכא סכנת עקרב אסור לנעול היאך יברך שעשה לי כל צרכי וצריך לומר
דהכי קאמר אילו לא היה צד היתר לנעול מנעלים ביום הכפורים ודאי לא היה יכול לברך אבל
מאחר שאפשר למצוא צד היתר כגון היכא דאיכא סכנת עקרב אם כן לא נאסר לגמרי נעילת הסנדל
והילכך שפיר מצי מברך ובלשון הרא"ש מדוייק זה יותר שכתב כיון דבידו וברשותו הן
לנעלם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך וכיוצא בזה הוא לשון הר"ן: וכתבו עוד הרא"ש
והר"ן (שם, פסחים ד. ד"ה מיהו בירושלמי) טעם אחר למה אינו נמנע מלברך שעשה
לי כל צרכי ביום הכפורים אף על פי שהולך יחף מפני שעל מנהגו של עולם הוא מברך כשם שהוא
מברך הנותן לשכוי בינה אף על גב דלא שמע קול תרנגולא ואין כן דעת הרמב"ם שהרי
כתב בפרק שביעי מהלכות תפלה (ה"ח) ההולך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי וכבר כתבתי
בזה בסימן מ"ו (נ. דיבור ראשון):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף
ט
אסור להצטנן בטיט (כג) לח, אם הוא טופח על מנת
להטפיח; ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, אפילו (כד) הם חסרים, <ט> בין של חרס
בין של מתכות; אבל אם הם רקים, מותר; וכן בפירות ובתינוק. הגה: ואסור לשרות מפה
מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה בי"כ, דחיישינן שמא יא לא תנגוב
יפה (כה) ויבא לידי סחיטה (הגהות מיימוני פ"ב ומרדכי וסמ"ק ומנהגים). החולה
רוחץ כדרכו, אע"פ שאינו מסוכן (רמב"ם).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף ט
(כג) לח - לאו דוקא בידים אלא אפילו לישב [והטעם
כיון שיש בו טופח ע"מ להטפיח עובר הלחלוחית ומתענג ולהכי אסור] גמרא:
(כד) הם חסרים - וכ"ש מלאים שיש לחוש שיתזו
המים עליו:
(כה) ויבוא לידי סחיטה - אבל מותר לקנח ידיו ורגליו
עיו"כ במפה ולמחר מעבירה על עיניו דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול דבזה
לא חיישינן לסחיטה:
בית יוסף אורח חיים סימן תקנד אות
יד ד"ה בפרק בתרא
יד בפרק בתרא דיומא ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת
ושורה במים ומקנח בה בלילה [פניו] ידיו ורגליו פירוש שורה במים ערב תשעה באב ומוציאה
מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה [פניו] ידיו ורגליו כדי להצטנן וכו'. כך היא הגירסא
הנכונה בדברי רבינו והדין מבואר בפרק בתרא דיומא (עח.) זעירא בר חמא אמר ליה ליוסף
בריה דרבי יהושע בן לוי תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך ערב תשעה באב מביאין
לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש
ופירש הרא"ש (תענית סוס"י לח) שורה במים ערב תשעה באב ומוציאה מן המים והיא
מתנגבת ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר
מהם לפלוף וחבלי שינה וכן פירש הר"ן (יומא ב. דבור ראשון, תענית י. ד"ה וגרסינן)
וכך הם דברי רבינו וטעם פירוש זה משום דאי אפשר לומר שבלילה היה מוציאה מן המים דמי
התיר לו להוציאה מהמים שהרי הוא נוגע במים בשעה שמוציאה וכן מי התיר לו לקנח בה בלילה
[פניו] ידיו ורגליו כיון שבלילה הוציאה מהמים הרי עדיין המים נוטפים ממנה והיאך אפשר
לו לקנח בה לכך פירש שמבעוד יום היה מוציאה וכשבא בלילה לקנח בה כבר היתה נגובה ולא
היה מקנח בה אלא כדי להצטנן ומשום דקשיא ליה למה היה צריך להעביר מפה זו הנגובה על
עיניו הרי נתבאר לעיל שאם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים רוחץ ומעבירו ואינו
חושש לכך כתב שמפה זו לא הוצרכה אלא למי שאין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום ועושה עתה לא
מפני שהוא מצטער בכך שהרי אין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום אלא שעושה כן להתענג בעלמא
ושרי מאחר שהיא נגובה: וכיוצא בפירוש זה כתב המרדכי בתחלת מועד קטן (סי' תרלט) בשם
אני העזרי (סימנים תתפד, תתסד, תקכח) וזה לשונו מטונף שרי לרחוץ אף ביום הכפורים וגם
בתשעה באב אם מלוכלך בטיט וצואה מותר ומטפחת דרבי יהושע בן לוי היתה כדי להעבירה על
עיניו משום תענוג להקר ועוד אכתוב בזה בסימן תרי"ג (שיח: ד"ה ומ"ש ואפילו):
ירושלמי הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים.
בפרק בתרא דיומא (ה"א):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנד סעיף
יד
הבא מן הדרך ורגליו (כו) כהות, מותר לרחוץ במים.
הגה: ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב ומוציאה מן המים (כז) טו והיא מתנגבת,
ומקנח בה פניו ידיו ורגליו; אפילו אינו עושה רק לתענוג, שרי, כיון שהיא נגובה (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנד סעיף יד
(כו) כהות וכו' - היינו שהיו עייפים מחמת טורח
הדרך מותר שאין זה מחמת תענוג אלא לרפואה לחזקם:
(כז) והיא מתנגבת - עד שאין בה טופח ע"מ להטפיח
הא לא"ה אסור:
בית יוסף אורח חיים סימן תקנד אות
טז ד"ה ואיסור נעילת
טז ואיסור נעילת הסנדל כאיסורו ביום הכפורים דוקא
של עור אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר. הכי משמע בפרק בתרא דיומא (שם.:)
וכך הסכימו הרי"ף (ב.) והרא"ש (סי' ז) וכן כתב הרמב"ם בהלכות יום
הכפורים (פ"ג ה"ז) ודלא כדעת רש"י (שם: ד"ה ור' יוסי אוסר) ודעת
הרז"ה (ב. ד"ה וסנדל) שכתב הר"ן שם (ד"ה הלכך): וכתב רבינו בספר
יורה דעה סימן שפ"ב שאם הוא של עץ ומחופה עור אסור וכן כתב הרמב"ן בתורת
האדם (מהדו' שעוועל עמ' קעז):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנד סעיף
טז
טז נעילת הסנדל, דוקא של עור; (ל) אבל של בגד או
של עץ או של שעם (פי' קליפי עץ) וגמי, מותר. (לא) <ז> ושל עץ מחופה עור,
[יא] אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנד סעיף טז
(ל) אבל של בגד או של עץ וכו' - ר"ל אע"ג
דמגין על רגלו וגם עשוי בצורת מנעל ממש שרי דלא נקרא מנעל אלא של עור:
(לא) ושל עץ מחופה עור - מלמעלה ואף דהשולים הם
ג"כ של עץ מ"מ אסור. וה"ה אם היה של בגד ומחופה בעור מלמעלה או השולים
הם של עור אסור ועיין בשע"ת [אחרונים]. והנה אע"פ שאסור בט"ב וביוה"כ
בנעילת הסנדל מ"מ הסכימו הרבה אחרונים שיוכל לברך ברכת שעשה לי כל צרכי:
רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן ז
ז זעירי בר חמא אושפיזכניה דריב"ל ודרב אמי
ודרב אסי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה. אמר ליה ליוסף בריה דריב"ל בר אוריא תא אימא
לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך. ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ורגליו
למחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין
כלים נגובין למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר מטפחת
אחת היתה לו לריב"ל עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר
מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. אמר גאון מי שמבקש לקנח פניו ביוה"כ אם איסטניס
הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה עד שיקנח במים וכל שכן ביום הכפורים שצריך לטהר
עצמו ולקנח יקנח אבל שאר כל אדם אסור. כדאמר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו קטנה במים בתשעה
באב כדרך שאסור ביוה"כ אבל אם נצוצות של מי רגלים נתזו על רגליו חייב לרחוץ רגליו
ולשפשף אותן ביד. כדרך ששנינו (לעיל כח א) זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה
וכל המטיל מים טעון קידוש ידיו ורגליו. (שם כט ב) בשלמא רגליו משום נצוצות אלא ידיו
למה. אמר רבא זאת אומרת מצוה לשפשף. וה"ר יצחק גיאות ז"ל כתב אם היה לכלוך
על פניו או לפלוף על גבי עיניו מותר להעבירו במים. איבעיא להו מהו לצאת בסנדל של [דף
עח ע"ב] שעם ביום הכפורים. עמד ר' יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את ריב"ל
שיצא במנעל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה בתענית צבור מאי. אמר לי לא שנא. אמר רבה
בר בר חנה אני ראיתי את ר' אלעזר שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור. אמינא ליה ביום הכפורים
מאי אמר לי לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני. מין גמי. ויש מפרשים בקש של חטים. אביי
נפיק בדהוצי עשוי מכפות התמרים. רבא נפיק בדיבלי עשוי מעשבים. רבה בר בר חנה הוה כרך
סודרא אכרעיה ונפיק:
בית יוסף אורח חיים סימן תריד אות
ב ד"ה נעילת הסנדל
ב נעילת הסנדל ילפינן מקרא דחשיב עינוי. בפרק בתרא
דיומא (עז.):
ומ"ש ודוקא בשל עור. שם (עח:) איבעיא לן מהו
לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים ופשטינן דרבי יהושע בן לוי ורבי אלעזר הוו נפקי ביום
הכפורים ואמרינן רב יהודה נפיק [בדהיטני] פירוש מין גמי אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק
בדבלי פירוש עשוי מעשבים רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק וכתב הרא"ש
(סי' ז) גרסינן בפרק מצות חליצה (יבמות קב:) תניא אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל
בהן מבית לבית ולא ממטה למטה ופריך מהא דתניא לא יטייל אדם בקורקדסין בתוך ביתו אבל
מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ומשני כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד וגרסינן
נמי בירושלמי (יומא פ"ח ה"א) אית תנויי תני יוצאין באנפליא ביום הכפורים
ואית תנויי תני אין יוצאין אמר רב חסדא מאן דאמר יוצאין בשל בגד ומאן דאמר אין יוצאין
בשל עור עכ"ל נראה מדבריו שכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביום הכפורים וכתב
הר"ן (ב. ד"ה הלכך) שכן דעת הרי"ף (שם) וכתב עוד וזה לשונו והרב רבי
זרחיה הלוי (המאור שם ד"ה וסנדל) חולק בדבר משום דבגמרא (יומא עז:) אקשינן מדתנן
(שבת סה:) הקיטע יוצא בקב שלו [דברי רבי מאיר] דקסבר מנעל הוא ורבי יוסי אוסר משום
דלאו מנעל הוא והוי משאוי ותני עלה ושוין שאסור [לצאת] בו ביום הכפורים כלומר דאפילו
רבי יוסי דאסר בשבת דאלמא סבירא ליה דלאו מנעל הוא מודה שאסור לצאת בו ביום הכפורים
אלמא דכל מידי דמגין אסור ומסקינן דכולי עלמא מנעל הוא אלמא סלקא שמעתין דכל מידי דמגין
מנעל איקרי אף על פי שאינו מעור זהו דעת הרז"ה וכבר פירשתי השמועה כולה בחידושי
(שבת קכט.) על פי דרכו של הרי"ף ואין כאן מקום להאריך אלא נקוט האי כללא בידך
שרש"י סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאים בו ביום הכפורים אבל מיני אחריני לאו
מנעל נינהו ויוצאין בהן והרז"ה סובר דכולהו מנעל נינהו ואסירי והרי"ף סובר
דכל מנעל שאינו של עור לא מיקרי מנעל עכ"ל: והרמב"ם (שביתת עשור פ"ג
ה"ז) כתב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל
גומא וכיוצא בהן וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש
שהוא יחף עד כאן לשונו ודבריו סתומים: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין
להתיר בכל מנעל שאינו של עור הכי נקטינן: וכתב רבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נא ע"ג)
לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ. ורבינו סתם דבריו כדעת הרי"ף והרא"ש
דלא מיקרי מנעל אלא של עור דוקא ובספר יורה דעה סימן שפ"ב כתב גבי אבל דאפילו
אם הוא של עץ ומחופה עור אסור והוא מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם (ענין האבלות
בנעילת הסנדל ד"ה באבל תניא) ומשמע דהוא הדין לענין יום הכפורים וכן כתב הכל בו
בהלכות יום הכפורים (סי' סט לד ע"ד) בשם בעל ההשלמה: וכתב הר"ן (ב: ד"ה
ומיהו) איכא למידק נהי דמידי דלא הוי מנעל ליכא למיחש ביה משום נעילת הסנדל אכתי היכי
נפקי ביה הנך רבנן דכיון דלא הוי מנעל משאוי הוא ואסור לצאת בו והרמב"ן החמיר
הרבה בקושיא זו במסכת שבת (סו. ד"ה מאן לא הודה לו) ואמר דנפק לאו דוקא אלא בתוך
ביתם בלבד היו נועלים אותם ואינו במשמע כן ועוד שמנהגן של ישראל שיוצאים במינים הללו
ואפילו ברשות הרבים אבל לדידי לא קשיא דכי אמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משאוי ואסור
לצאת בו הני מילי בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלא הוי מנעל ה"ל משאוי ואסור
לצאת בו אבל ביום הכפורים שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינים לא הוו משאוי
אלא כמנעל הוו לההוא יומא ולא דמו לקב הקיטע משום דנהי דקיטע דרכו לצאת בקב אינשי אחריני
לאו אורחייהו בהכי אבל ביום הכפורים כיון דכולהו אורחייהו בהני סנדלי לאו משאוי נינהו:
ומ"ש ומיהו כל דבר של עור אפילו קב הקיטע
וכיוצא בו אסור. פשוט בברייתא (עח:) שכתבתי בסמוך גבי קב הקיטע ושוין שאסור לצאת בו
ביום הכפורים:
ומ"ש וכן מותר לילך באנפילאות של בגד לא שנא
בבית לא שנא ברשות הרבים. שם כתב הרא"ש (סי' ז) יש שרוצין לדקדק מההיא דיבמות
(קב:) מדקאמר אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו מדקאמר בתוך ביתו משמע דאסור לצאת באנפליא
של בגד ולא מסתברא כלל לחלק בין בית לרשות הרבים באיסור נעילת הסנדל ועוד מדקתני בירושלמי
(יומא פ"ח ה"א) יוצאין משמע אפילו ברשות הרבים ואגב דתנא גבי איסורא דקורקדסין
בתוך ביתו לאשמועינן דאפילו טיול בבית אסור נקט נמי גבי היתר אנפליא בתוך ביתו ועוד
דשל בגד רך הוא ואינו מגין טפי מכל הני דשעם ודהיטני דנפקי בהו לרשות הרבים והר"ן
(שם ד"ה ואיכא) כתב גם כן סברות הללו ורבינו סתם הדברים כדעת הרא"ש ולפיכך
כתב לא שנא בבית לא שנא ברשות הרבים: לענין כרים וכסתות של עור אם מותר לעמוד עליהם
ביום הכפורים כתב בתרומת הדשן סימן קמ"ט יראה דהמיקל לצורך לא הפסיד והמחמיר תבא
עליו ברכה דמהמרדכי (סי' תשכו) איכא למידק דאסור ואיכא למימר דלא דייק כולי האי בלישניה
ורוצה לומר כל שכן כרים דמותר לעמוד עליהם ונוכל לומר דלא אסר בשל עור אלא כשהוא נעול
ברגלו וראיה קצת דכתב אור זרוע (הל' יוה"כ סי' רעז סד.) וזה לשונו ונראה דמותר
לצאת במנעל קרוע ושיעור הקריעה איני יודע ומסתמא אינו רוצה לומר קרוע למטה בכף הרגל
אלא קרוע למעלה וכיון דשרי מנעל קרוע כל שכן לעמוד על גבי כלי עור דשרי עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריד סעיף
ב
* ב [ב] אסור לנעול סנדל או מנעל (ג) של עור, אפילו
(ד) קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; (ה) <א> אבל של גמי או
של קש, * (ו) או של בגד או של שאר מינים, (ז) מותר * אפילו לצאת בהם (ח) לרשות הרבים.
(ג ומותר לעמוד על כרים וכסתות (ט) של עור, ד ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה)
(מרדכי דיומא ותה"ד סימן קמ"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריד סעיף ב
(ג) של עור - אתרווייהו קאי אלא דסנדל הוא של עור
קשה ומנעל הוא של עור רך:
(ד) קב הקיטע - שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל
ויש בה בית קבול קטן ומכניס שם ראש שוקו והוא קרוי קב ומיירי המחבר בעשאו של עור וה"ה
אם הוא של עץ ומחופה עור וכדלקמיה:
(ה) אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא
מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין
שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו
מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש
להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה
מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת
החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא
משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:
(ו) או של בגד וכו' - גם בכל זה מיירי כשאינו מחופה
עור לא למעלה ולא למטה [אחרונים]:
(ז) מותר אפי' לצאת וכו' - ובמנעל דאסור לצאת בו
אסור אפילו לטייל בו בבית ממטה למטה [גמרא]:
(ח) לר"ה - ר"ל דאף שבכל שבתות השנה
אסור לצאת בו לר"ה כיון שאינו דרך מלבוש מ"מ ביוה"כ כיון שאסור בנעילת
הסנדל וא"א לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום:
(ט) של עור - שאין זה הנאת דרך נעילה ולא אסרו
אלא כשהוא מנעילו ברגליו ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה ופר"ח הסכים לדעת הרדב"ז
המובא במ"א דאין כאן בית מיחוש כלל בד"א שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעה
שמתפלל תפלת י"ח אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינן של עור משום שנראה
כמתגאה אם יעמוד אז על כו"כ ואפילו אינן גבוהין ג"ט. אבל מותר לעמוד כשהוא
איש מצונן על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריד סעיף ב
* אסור לנעול וכו' - וע"כ צריך לחלוץ מבע"י
[מ"א] והיינו שגם בזה צריך ליתן מעט תוספות קודם בין השמשות כמו באכילה וה"ה
ברחיצה וסיכה ותשמיש [כ"מ בפמ"ג ופשוט]. כתב הרמב"ם דאפילו לנעול מנעל
ברגל אחד אסור וכמו שאסור ברחיצה יד אחד:
* או של בגד - ואפילו אם הוא עשוי כתמונת מנעל
ממש בצורתו כיון שאין בו עור לא למעלה ולא למטה וכ"ש פוזמקאות שלנו דשרי כן מוכח
מן הפוסקים. ולא העתקתי דעת הב"ח המחמיר לילך יחף דדעת המ"א והט"ז להקל
בזה והעתיקום האחרונים:
* אפילו לצאת בהם לר"ה - עיין מ"ב ועיין
במ"א שהביא בשם הב"ח דדעתו דיש לחוש לשיטת הפוסקים המחמירין שלא לצאת בהם
בר"ה וכן במבוי או בחצר שאינו מעורב דאחרי דלאו מנעל הם א"כ הוי כמשא וע"כ
גם באנפלאות יש להחמיר ומשמע שם דדוקא אם הוא עשוי בצורת מנעל אלא שהמ"א סיים
ע"ז דאנן נוהגים כדעת הר"ן בזה וכמ"ש סברתו במ"ב ולפי דברי הט"ז
אין אנו צריכין לכל זה דדעתו דבאנפלאות של בגד דדרך מלבוש הוא מותר לכו"ע לצאת
בהם לר"ה אף דלאו מנעל הוא ולפ"ז פשוט דה"ה לבדים שהם ג"כ דרך
מלבוש לאנשים ג"כ בודאי לאו בכלל משא הם אפילו בשבת אלא שביוה"כ חוכך בשע"ת
בהם להחמיר מטעם דאין מרגיש בהם ענוי כלל ע"ש אכן אם הם לבדים רכים מסתברא דאין
להחמיר וכמ"ש בהגהת החתם סופר: