אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 32:04 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:00 דקות
3)כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה, מותרת להתקשט אפילו
תוך ז'
4)התינוקות מותרים בכל אלו, חוץ מבנעילת הסנדל,
5)אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות שצריך להוסיף מחול על
הקודש
6)צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאת יוה"כ
7)י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש בשבת
8)יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה א
אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן,
בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים, והמלך והכלה רוחצין
את פניהן, א כלה כדי שלא תתגנה על בעלה, והמלך כדי שייראה ביפיו שנאמר +ישעיהו ל"ג+
מלך ביפיו תחזינה עיניך, ועד כמה נקראת כלה עד שלשים יום.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן ט
ט [דף עח ע"ב] המלך והכלה ירחצו
פניהם. מלך מאי טעמא. אמר רבי אבא בר זבדא דכתיב במלך ביפיו תחזינה עיניך. כלה מאי
טעמא. אמר רבה כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר ליה רב לרבי חייא עד כמה. אמר ליה כדתניא
אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.
טור אורח חיים סימן תריג
המלך והכלה ירחצו את פניהם דברי רבי אליעזר וחכמים
אוסרים ונקראת כלה כל ל' יום אחר החופה ורי"ץ גיאת פסק כחכמים ורי"ף פסק
כרבי אליעזר ולזה הסכים א"א ז"ל.
בית יוסף אורח חיים סימן תריג אות
י ד"ה המלך והכלה
י המלך והכלה ירחצו את פניהם דברי רבי אליעזר וחכמים
אוסרים. משנה שם (עג:) ומפרש טעמא בגמרא (עח:) מלך משום דכתיב (ישעיה לג יז) מלך ביפיו
תחזינה עיניך כלה כדי שלא תתגנה על בעלה:
ומ"ש ונקראת כלה כל שלשים יום. שם:
ומ"ש רבינו שהרי"ף (ב:) והרא"ש
(סי' ט) פסקו כרבי אליעזר. לא כתבו כן בפירוש אלא דמדכתבו לפרש טעמא דרבי אליעזר משמע
דסבירא להו כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' (ה"א) וכתב הר"ן (א. ד"ה
וכתבו) שכן פסק רבינו חננאל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף
י
יב כלה, (כו) כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריג סעיף י
(כו) כל ל' יום - אחר נשואיה כדי שלא תתגנה על
בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום אבל בזה"ז
שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר:
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ח
מותר * לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא
בה כדי שלא תשכנו, והחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צנה ל כל שלשים יום, והחולה כיוצא
בה אע"פ שאין שם סכנה.
טור אורח חיים סימן תריד
והחיה מותרת לנעול הסנדל כל ל' יום
משום צנה
בית יוסף אורח חיים סימן תריד אות
ג ד"ה והחיה מותר
ג והחיה מותר לנעול הסנדל כל שלשים יום משום צינה.
משנה בפרק בתרא דיומא (עג:) החיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים ופסקו
הפוסקים כרבי אליעזר ומפרש בגמרא (עח:) דטעמא דרבי אליעזר משום צינה וכתב הר"ן
(א. ד"ה ולענין) דלא אתפרש בגמרא עד אימת מתקריא חיה לנעילת הסנדל ומסתברא עד
שלשים יום לפי שכל הזמן הזה הצינה קשה לה כדאמרינן בפרק מפנין (שבת קכט.) לחיה עד שלשים
יום כלומר שאין מטבילין אותה בתוך שלשים יום משום צינה וכן כתב הרמב"ם בפרק ג'
משביתת עשור (ה"ח) וכתב עוד והחולה כיוצא בה אף על פי שאין שם סכנה וכתב הרב המגיד
דין החולה שכתב רבינו הוא לומד מחיה ונלמד גם כן מדין הסיכה וגם רבינו ירוחם (נ"ז
ח"ב נא ע"ג) כתב דמי שיש לו מכה ברגלו מותר לנעול:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריד סעיף
ג
החיה, (י) כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל;
והחולה כיוצא בה, אף ע"פ שאין בו סכנה; וכן מי שיש לו מכה ברגליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריד סעיף ג
(י) כל שלשים יום - דעד אותו הזמן הצינה קשה לה
וכן לחולה או למי שיש לו מכה לכולם הצינה קשה להם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שפא סעיף
ו
אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, ד שכל אלו אסורים
ברחיצה. ז] ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה
על בעלה. כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה, מותרת להתקשט אפילו תוך ז'.
ח] בוגרת שאירעה אבל, כיון שעומדת לינשא, מותרת בכיחול ופירקוס ט] אבל אסורה (ד) ברחיצת
חמין כל גופה; נערה אבלה, אסורה אפילו בכיחול ופירקוס.
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה ז
אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת, ומותר
לצאת בסנדל של שעם ט ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו י שהרי קושי
הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, התינוקות אע"פ שהן מותרין באכילה ובשתייה
כ ורחיצה וסיכה מונעין אותן ממנעל וסנדל.
טור אורח חיים סימן תרטז
התינוקות מותרין בכל אלו חוץ מבנעילת סנדל שאין
חוששין כל כך אם לא ינעלו אבל בשאר דברים שהם מצטערים אין למונען מהם ומותר להאכילן
בידים כתב הר"י מותר לומר לעו"ג לרחוץ התינוקות אפילו בחמין שהוחמו בו
ביום דסתם תינוק חולה הוא אצל חמין ודבר שאין בו סכנה אומר לעו"ג ועושה ומ"מ
מחנכין אותם להרגילם במצות ומונעין מהם מאכל שעה אחת או יותר ממה שרגיל שאם היה רגיל
לאכול בב' שעות מאכילין אותו בשלש ואם הוא רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע כיצד תינוק
הבריא מחנכין אותו לשעות בשנת י' וי"א ובשנת י"ב וי"ג משלים
בית יוסף אורח חיים סימן תרטז אות
א ד"ה התינוקות מותרים
א התינוקות מותרים בכל אלו חוץ מבנעילת הסנדל וכו'.
בפרק בתרא דיומא (עח:) תנו רבנן (תוספתא פ"ד ה"א עיי"ש) התינוקות מותרין
בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומפרש טעמא בגמרא (שם) משום דהנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן
הנך דרביתייהו לא גזרו בהו רבנן:
ומ"ש ומותר להאכילם בידים. נראה שלמד כן מדאמרינן
בגמרא (שם) עלה דהך ברייתא מאי שנא נעילת הסנדל דאמרי אינשי עבדו ליה כלומר היום הנך
נמי אמרי אינשי עבדו ליה רחיצה וסיכה אימור מאתמול עבדו ליה סנדל לא אפשר דמאתמול עבדו
ליה דאמר שמואל האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמותא ליסיים מסאני וליגני והא מותרין לכתחלה
קתני אלא הנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן הנך דרביתייהו לא גזרו בהו רבנן ופירש רש"י
הא מותרין לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו וגם הר"ן (ב:
ד"ה ת"ר התינוקת) כתב מוכח בגמרא שמותרין הגדולים להאכילן ולהשקותן ולהרחיצן
ולסוכן: ומדברי רבינו שכתב בשם רבינו יהודה נראה דלהאכילן הגדול בידים שרי אבל להרחיצן
ולסוכן אומר לגוי ועושה אבל לא ירחוץ ויסוך אותם הגדול בידיו ונראה שהטעם מפני שהגדול
בעצמו נהנה מאותה רחיצה וסיכה שהוא בעצמו רוחץ וסך ידיו כשמרחיץ וסך התינוק ולא דמי
לאכילה שאין הגדול עצמו אוכל כשהוא מאכיל התינוק ואין לומר דלרבינו יהודה נמי מותר
לישראל לרחוץ התינוק ולא אתא למימר אלא דמותר לומר לגוי להחם חמין ביום הכפורים כדי
לרחוץ התינוק דאם כן מאי מותר לומר לגוי לרחוץ דקאמר לא הוה ליה למימר אלא מותר לומר
לגוי להחם חמין כדי לרחוץ ועוד דאם כן לא הוה ליה להביא דין זה אלא בהלכות שבת ומשם
היינו לומדים ליום הכפורים אלא ודאי דמשום רחיצה הוא דאתא לאשמועינן שאף על פי שאסור
ברחיצה מותר לומר לגוי לרחוץ התינוק אבל לא ירחצם הישראל בידיו: ובספר תרומת הדשן
(סי' קמז) כתב בשם אחד מהגדולים שטוב ליזהר דמאן דאית ליה טליא וטליתא דאכלי ביום הכפורים
שיכין להם מאכלם שיאכלו הם בעצמן כדי שלא יצטרכו הגדולים ליגע במאכל ולהושיט להם משום
דבאכילת יום הכפורים איכא כרת ולא בדילי מיניה ואיכא למיגזר כמו חמץ דילמא אתי למיכל
מיניה מכל מקום אין נראה להחמיר הואיל ומנהג פשוט שלא ליזהר ויש ליישב דלא דמי לחמץ
כמו שמצאתי בתשובת ה"ר חיים אור זרוע (סי' מט) שכתב דמי שמתענה מותר להתעסק במאכלות
ומשקין ואין כאן משום לך לך אמרינן נזירא וכו' (שבת יג.) דשאני נזיר דמותר בכל עניני
מאכל ומשקה בר מיין ופרי הגפן דחיישינן דילמא משתלי אבל המתענה דאסור בכל מיני מאכל
ומשקה אסח אדעתיה מינייהו ולא אתי לאשתלויי ע"כ מהאי סברא יש לחלק גם כן שפיר
בין חמץ לאכילת יום הכפורים דחמץ הוא לכל העולם כמו לנזיר היין וקל להבין עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם ה"ר יהודה שמותר לומר
לגוי לרחוץ התינוק וכו'. כ"כ הגהות מיימון בפרק ג' (אות כ) וכ"כ סמ"ג
(לאוין סט):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרטז סעיף
א
התינוקות (א) מותרים בכל אלו, (ב) חוץ מבנעילת
הסנדל, שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו. הגה: <א> ומותר (ג) א לומר לנכרי לרחצן
ולסוכן; אבל להאכילם, אפילו בידים שרי (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרטז סעיף א
(א) מותרים בכל אלו - ברחיצה וסיכה ואכילה ושתיה
שלא גזרו על הקטנים. ומותר לגדול להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו ודוקא רחיצה בצונן
אבל לא ירחצנו בחמין כל גופו אפילו הוחמו מבע"י שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום
מצות עינוי בלבד שהרי גם בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין:
(ב) חוץ מנעילת הסנדל שאין חוששין כ"כ וכו'
- ר"ל שאין זה עינוי לקטן אם לא ינעול [ולאפוקי אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה שהם
מועילים לגידול התינוק שכן היה המנהג בזמנם] ואם הקטן נועל מעצמו אם צריך למחות בידו
נתבאר בסימן שמ"ג:
(ג) לומר לעכו"ם לרחצן וכו' - ר"ל
אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק הוא כחולה אצל חמין אבל אסור לומר לעכו"ם
שיחמם אותן וכתבו האחרונים דעכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ואין מניעת
הרחיצה והסיכה נחשבת לו לעינוי כלל אין לרחצו ולסוכו ביוה"כ אפילו ע"י עכו"ם:
רא"ש מסכת יומא פרק
ח
ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות.
דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות בשוגג חייב חטאת
(שבת לה ב) ואינה נקראת תוספת דבלאו ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש בו
אלא קודם בין השמשות שהוא מהלך אלף וחמש מאות אמה קודם הלילה צריך להוסיף מן החול על
הקדש. ותוספת זה לא נתברר שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר מדאמרי' במסכת
יו"ט בריש פרק המביא (דף ל א) ובשבת פרק שואל (דף קמח ב) דהא תוספת דיום הכפורים
דאורייתא הוא. והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו. ומסתמא לא היו אוכלות
לגמרי עד חשיכה שאינן יכולות לצמצם. אלא פירשו קודם עיצומו של יום וגם מספיקו אלא שבתוספת
היו מזלזלות. אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם
בין השמשות מעט. וכן מוצאי יוה"כ אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט:
טור אורח חיים סימן תרח
ואוכלין ומפסיקין קודם בהש"מ
דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקודש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה ותוספת
זה אין לו שיעור אלא קודם בה"ש שזמנו מהלך אלף ות"ק אמה קודם הלילה צריך
להוסיף מעט מהחול על הקודש ואם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול יכול לחזור ולאכול כל
זמן שלא קבל עליו התענית:
בית יוסף אורח חיים סימן תרח אות א
(א) ד"ה ואוכלין ומפסיקין
א (א) ואוכלין ומפסיקין קודם בין השמשות דמקרא
נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקודש. בפרק בתרא דיומא (פא.):
ומ"ש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה.
כן נראה מדברי הרי"ף (ב:) והרא"ש (סי' ח) שם אבל מדברי הרמב"ם בפרק
א' מהל' שביתת עשור (ה"ו) נראה שהוא סובר שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל
לא בעשיית מלאכה לא ביום הכפורים ולא בשבתות וכבר האריך הרב המגיד לתת טעם לרבינו ומכל
מקום כתב שדעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה גם לעשיית מלאכה וכדמשמע מדברי הרי"ף
והרא"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן תרח אות א
(ב) ד"ה ומ"ש ותוספת
א (ב) ומ"ש ותוספת זה אין לו שיעור אלא קודם
בין השמשות שהוא מהלך אלף וחמש מאות אמה קודם הלילה צריך להוסיף מחול על הקודש. כ"כ
הרא"ש בפרק בתרא דיומא (סי' ח) וז"ל ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות
דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא (שבת לה:) ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות אם
בשוגג חייב חטאת ואינו נקרא תוספת דבלאו ריבויא דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש
בו אלא קודם בין השמשות שהוא מהלך אלף וחמש מאות אמה קודם הלילה צריך להוסיף מן החול
על הקודש ותוספת זה לא נתברר שיעורו אלא ע"כ לאו תוספת כל דהו קאמר מדאמרינן בריש
פרק המביא כדי יין ובפרק שואל דהאי תוספת דיום הכפורים דאורייתא הוא והני נשי דידן
דאכלי ושתי עד אורתא ולא מחינן בהו ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשכה שאינן יכולות
לצמצם אלא פורשות קודם עיצומו של יום וגם מספיקו אלא שבתוספת היו מזלזלות אלמא לאו
בתוספת כל דהוא אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט עכ"ל
וכן כתבו סמ"ג (עשין לב קיז.) וסמ"ק (סי' רכא עמ' רכד) וכן כתבו התוספות
בריש פרק המביא כדי יין (ד"ה דהא) וכן כתב הר"ן שם (ביצה טז: ד"ה תנן)
בשם המפרשים וכתב עוד (שם) ולי נראה כיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש
איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוספת
וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא היא ע"כ:
ומ"ש ששיעור בין השמשות הוא אלף וחמש מאות.
ביארתי בסימן רס"א (כא. ד"ה ומ"ש וזמנו):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרח סעיף
א
אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות (א) שצריך להוסיף
מחול על הקודש; ותוספת זה אין לו שיעור, אלא <א> קודם בין השמשות, (ב) שזמנו
אלף ות"ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרח סעיף א
(א) שצריך להוסיף וכו' - ותוספות זה אין בו כרת
כ"א מ"ע וילפינן בגמרא (ר"ה ט א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש
בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בתשעה מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול
משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י כדי להוסיף מחול על הקודש וגם
ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב:
(ב) שזמנו אלף ות"ק אמה וכו' - ר"ל ששיעור
בין השמשות הוא שיעור מהלך אלף ות"ק אמה והוא לערך רבע שעה קודם צה"כ וקודם
לזה צריך להוסיף מעט ושיעור התוספות עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה. והנה השו"ע
הזכיר שזה דעת ר"ת וסייעתו ואזיל לשיטתו בסימן רס"א ס"ב וכבר כתבנו
שם דהרבה מהראשונים חולקין ע"ז וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבין השמשות מתחיל
תיכף אחר תחלת השקיעה דהיינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו וזמן התוספות שצריך להוסיף היינו
קודם שקיעת החמה ועיין שם במ"ב סקכ"ג לענין שיעור הוספה לפרוש ממלאכה וה"ה
הכא לענין אכילה:
בית יוסף אורח חיים סימן תרכד אות
ב ד"ה וצריכין להוסיף
ב וצריכין להוסיף מחול על הקודש גם בצאתו. פשוט
בפרק בתרא דיומא (פא.) וכתב הרא"ש (סי' ח) דתוספת זה לא בבין השמשות הוא דבין
השמשות ספק יום ספק לילה ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת (שבת לה:) ואינו
נקרא תוספת דבלאו ריבויא דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש בו ותוספת זה לא נתברר
שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר כדמשמע בריש פרק (בתרא) [המביא] דיום טוב
(ל.) ובפרק שואל (שבת קמח:) שהנשים היו מזלזלות בתוספת ולא בעיצומו של יום ולא בספיקו
אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש בכניסתו קודם בין
השמשות מעט וכן ביציאתו אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכד סעיף
ב
צריך להוסיף מחול על הקודש (ב) גם ביציאתו, (ג)
שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרכד סעיף ב
(ב) גם ביציאתו - עיין לעיל שם בס"ב ובמ"ב
ובה"ל שם:
(ג) שימתינו מעט אחר צאת הכוכבים - ותוך הזמן הזה
אסור באכילה ורחיצה וסיכה וכו' אך אין שיעור לההוספה וע"כ כיון שמתפללים אצה"כ
מותרים בכולם אף שעדיין לא הבדיל על הכוס רק באכילה ושתיה אסורים עד אחר הבדלה בין
אם חל בחול ובין כשחל בשבת:
רא"ש מסכת שבת פרק
ב סימן כג
ולא איתברר לן כמאן הלכתא ועבדינן
לחומרא דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא. ועוד דסוגיא בכולי הש"ס כל היכא דפליגי
רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה. וכתב ה"ר יונה ז"ל דזו אינה
ראיה דהא דקי"ל הלכה כרבה היינו היכא דפליגי בסברות דנפשייהו משום דאמרי' בהוריות
(דף יד א) דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים. אבל הכא מפי השמועה הם חלוקים ותרווייהו אמרו
מפי רב יהודה. אלא עבדינן לחומרא. לענין שבת עבדינן כרבה דמשתשקע החמה לא מדליקינן
שרגא. וענין יחיד שקבל עליו תענית דבין השמשות שלו מותר ולא הוי בין השמשות עד הכסיף
התחתון כרב יוסף. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה
כרבי יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא. אלא הלכה כרבי יוסי
לענין תרומה למאי הלכתא. אילימא לטבילה ספיקא הוא אלא [דף לה ע"ב] לאכילת תרומה
דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי והוא בתר דשלים בין השמשות דר'
יהודה דאמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין דכוליה חשיב יום
לר' יוסי ובתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי. ומיהו צריך
לדקדק אם הוא סמוך לו ממש מיד אחר יציאת בין השמשות דרבי יהודה או מופלג ממנו הרבה
דסמך לו ממש אי אפשר דא"כ אמאי איצטריך למיפסק הלכה כרבי יוסי לענין אכילת תרומה
בשביל הרף עין. וגם מופלג ממנו הרבה אי אפשר דא"כ הא דאמר רב יהודה אמר שמואל
בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו אפי' בתר דשלים בין השמשות דר' יהודה
נמי כהנים טובלין בו. הלכך נראה דמספקא להו לאמוראי אם הוא סמוך לו מיד או מופלג ממנו
הרבה דלכך הוצרך לפסוק רבי יוחנן דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי
דשמא מופלג ממנו הרבה. ושמואל קאמר דבין השמשות דר' יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו
אבל בתר בין השמשות דרבי יהודה לא דשמא סמוך לו ממש אי נמי יודעין היו כמה הוא מופלג
מבין השמשות דר' יהודה והאי דלא אמר שטובלין לרבי יוסי בתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה
לפי שאין שיעור טבילה ביניהם. ולהך טעמא איכא למיקם אשיעור דרבי יוסי דשיעור טבילה
הוי נ' אמה כדתנן (זבים פ"א מ"ה) ראה אחת ארוכה כשלש כמגדיון לשילוח שהיא
[כדי] שתי טבילות ושתי סיפוגים הרי זה זב גמור ותניא בתוספתא בריש מסכת זבין משל למה"ד
לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור. נמצא משתשקע
החמה מהלך אלף וחמש מאות ומ"ט אמות מותר לעשות מלאכה במוצ"ש. ולאידך טעמא
לא ידענא כמה מופלג ממנו. ומסתברא כאידך טעמא דאית לן לקרובינהו כמה שנוכל רק שיתיישבו
השמועות:
א"ר יהודה אמר שמואל כוכב אחד
יום. שנים בין השמשות. שלשה לילה. א"ר יוסי בר אבין לא כוכבים גדולים הנראים ביום
ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים. אמר להו רבא לאריסייה אתון דלא
קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שימשא ארישא דדיקלא אדליקו שרגא. ביום המעונן במתא חזו
תרנגולים. בדברא חזו עורבי. אי נמי אדאני:
טור אורח חיים סימן רסא
ספק חשיכה ספק אינה חשכה אין מעשרין
את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות והוא בין השמשות שהוא ספק יום
ספק לילה וזמנו משתשקע החמה ואילך (עי' סי' רצ"ג ותר"ח) ומי שאינו בקי בשיעור
בין השמשות ימהר להדליק כדאמר ליה רבה לאריסיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא
שימשא בריש דיקלא אדליקו שרגא פי' בעוד השמש בראש האילנות וביום המעונן במתא חזו תרנגולין
שיושבין על הקורה מבע"י בדברא חזו עורבי שגם הם יושבין מבע"י א"נ אירנא
פירוש עשב שעליו נוטין לרוח השמש שחרית נוטין למזרח בחצי היום זקופין ערבית נוטין למערב:
אבל מעשרין את הדמאי ומערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין:
בית יוסף אורח חיים סימן רסא אות א
(ב), ב ד"ה ומ"ש וזמנו
א (ב), ב ומ"ש וזמנו משתשקע החמה ואילך וכו'.
שם בסוף הפרק (לד:) איפליגו תנאי במילתא ואיפסיקא בגמרא (לה.) הלכתא כרבי יהודה דאמר
איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון
בין השמשות הכסיף (התחתון) [העליון] והשוה (לעליון) [לתחתון] לילה. ופירש רש"י
הכסיף. השחיר: התחתון. תחתון של כיפת הרקיע: עליון. גובהה של כיפה אינה ממהרת להכסיף.
ואף על גב דאיפליגו אמוראי (לד:) בפירוש דברי רבי יהודה כבר פסקו הרי"ף (טו.)
והרא"ש (סי' כג) והרמב"ם בפרק ה' (ה"ד) דהלכה כרבה דאמר דהכי קאמר איזהו
בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון
נמי בין השמשות ומפרש בגמרא (שם) דלדידיה הוי שיעור בין השמשות תלתא רבעי מיל וזהו
שכתב רבינו בסימן תר"ח דזמן בין השמשות הוא אלף ות"ק אמות קודם הלילה: והתוספות
(לה. ד"ה תרי) הקשו על זה מדתניא בפרק מי שהיה טמא (פסחים צד.) ר' יהודה אומר
משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ואומר רבינו תם דהתם קאמר מתחלת השקיעה והכא קאמר
מסוף השקיעה, והר"ן (טו. ד"ה אמר רבה) כתב דברים אלו יותר מבוארים וז"ל
תירץ רבינו תם דשתי שקיעות הן דמשתשקע החמה דמתניתין דשמעתין היינו מסוף שקיעת החמה
כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת
(ע"ג) [אחורי] כיפה פני רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דפרק מי שהיה טמא
היינו מתחלת שקיעת החמה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא שמתחלת השקיעה עד בין השמשות שהוא
סוף השקיעה שלשת מילין ורביע והכי איתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) עכ"ל,
וכן כתב גם כן במסכת יומא (ב: ד"ה ת"ר ועניתם), וכן כתב הרב המגיד בפרק ה'
(ה"ד) בשם רבינו תם והרמב"ן (תורת האדם, ענין אבלות ישנה, ע' רנ"ב)
וכתב שכן הדברים נראים, ומיהו כתב שהרשב"א (לד: ד"ה ואזדו) הקשה על זה מהירושלמי
והניח הדבר בצ"ע. ונראה שגם הרא"ש נסתפק בזה ומפני כך לא הזכיר דבר מזה במסכת
שבת ובמסכת יומא ורבינו נמשך אחריו, ומיהו בפרק קמא דתעניות (סי' יב) לענין מקבל תענית
סתם עד שקיעת החמה כתב דשקיעת החמה היינו צאת הכוכבים ואף על גב דאמרינן בפרק מי שהיה
טמא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין פירש רבינו תם היינו מתחלת שקיעת החמה כשהחמה
מתחלת ליכנס בעביו של רקיע אבל שקיעת החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים ע"כ,
אלמא דסבירא ליה הכי, ואם כן יש לתמוה על רבינו שלא כתב דברי רבינו תם. והגאון מהר"י
אבוהב ז"ל כתב שרבינו סובר כדעת רבינו תם ונדחק בפירוש לשון רבינו: ודע דתניא
בפרק בתרא דיומא (פא:) שצריך להוסיף מחול על הקודש וילפי לה מקראי ופסקו כן הרי"ף
(יומא ב:) והרא"ש (יומא פ"ח סי' ח). וכתבו הר"ן בפרק במה מדליקין (טו.
ד"ה אמר רבה) וביומא (ב: ד"ה ת"ר ועניתם) והרב המגיד בפרק ה' (ה"ד)
בשם הרמב"ן שתוספת זה אי אפשר שיהא בעוד השמש זורחת על הארץ דהא תנן (יז:) וכולן
בית הלל מתירין עם השמש ואי אפשר שיהא גם כן בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא עשה
ובין השמשות ספק כרת הוא אלא ודאי זמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראית
על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה
רצה לעשות מקצת ממנו עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. וכתבו
התוספות בפרק קמא דר"ה (ט. ד"ה ורבי עקיבא) קשיא דבפרק במה מדליקין תנן ספק
חשיכה אין מדליקין ושמא משום דסגי בתוספת משהו נקט הכי, והרא"ש כתב ביומא (שם)
ובפרק תפילת השחר (ברכות פ"ד סי' ו) ותוספת זה לא נ[ת]ברר שיעורו אלא מיהו לאו
תוספת כל דהו קאמר כדמשמע ביום טוב פרק המביא (ביצה ל.) ובפרק שואל (קמח:) דלאו בתוספת
כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט: והרמב"ם
בפרק ה' לא הזכיר דין תוספת זה, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (ה"ו)
דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יום הכפורים לבד דסבירא ליה דהלכה כמאן
דדריש לקראי לדרשא אחריתא עכ"ל. ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי
לית ליה תוספת דאם לא כן לא היה לו להשמיטו. ורבינו שהשמיט דין התוספת נראה דסבירא
ליה כהרמב"ם דלית ליה תוספת לשבת ותימא אמאי שבק סברת הרא"ש דאית ליה תוספת
לשבת ועוד שהרי כתב בסימן תר"ח גבי יום הכפורים שצריך להוסיף מחול על הקודש בין
באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה וזה כדברי הרא"ש דאילו לדברי הרמב"ם אין צריך
להוסיף מחול על הקודש אלא באיסור אכילה בלבד אבל לא באיסור מלאכה. והוי יודע שדעת הרי"ף
(יומא ב:) כהרא"ש, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (סוף ה"ו) שכן
דעת שאר מפרשים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסא סעיף
ב
* י"א (יט) ח שצריך להוסיף מחול על הקודש;
וזמן תוספת זה הוא * (כ) מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות;
והזמן הזה * שהוא ג' מילין ורביע, (כא) רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו
מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף * (כב) איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש. * ושיעור
זמן בין השמשות הוא (כג) ט ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות * (כד) קודם הלילה.
הגה: ואם רוצה * להקדים ולקבל עליו השבת * י מפלג המנחה ואילך, (כה) הרשות בידו
(טור ואגור בשם תוס' פ' תפלת השחר) (וע"ל סי' רס"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסא סעיף ב
(יט) שצריך להוסיף - בין בכניסתו ובין ביציאתו
וכדאיתא לקמן בסימן רצ"ג ס"ב עי"ש. ואין על הזמן הזה לא לאו ולא כרת
כ"א מ"ע מה"ת וילפינן [בגמרא ר"ה ט'] מדכתיב ביוה"כ ועניתם
את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בט' מתענין ת"ל
בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום כדי להוסיף
מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב ומדכתיב תשבתו שבתכם ילפינן דכל
מקום שנאמר שבות כמו שבת ויו"ט גם כן צריך להוסיף ולשבות ממלאכה. וזמן תוספת הוא
ע"כ קודם בין השמשות דבבה"ש הוא ספק שמא הוא לילה וחייב עליה אשם תלוי ולא
צריך קרא לאוסופי:
(כ) מתחלת השקיעה - הוא דעת ר"ת וסייעתו דס"ל
דשתי שקיעות הן מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה ושוהה כדי
ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה שאז מתחיל להשקע האור
לגמרי והוא נקרא סוף השקיעה ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל שהוא אלף ות"ק
אמות והוא בה"ש ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה ונמצא שלדעתו
מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים היא ארבעת מילין ועיין מה שכתבנו בסמוך דהרבה פוסקים חולקין
ע"ז וס"ל דמיד שנתכסה החמה מעינינו הוא בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה:
(כא) רצה לעשותו וכו' - היינו ע"י דיבור שהוא
מקבלו עליו לשם תוספת שבת או ע"י אמירת ברכו וכדלקמן בס"ד. ואם מהני לזה
קבלה בלב ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם. וע"ל ברס"ג
ס"י בהג"ה דמנהגנו שהאשה המדלקת נרות לשבת היא מקבלת שבת בהדלקה זו:
(כב) איזה זמן - ולא סגי בהוספה כ"ש אלא שצריך
קצת יותר. ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה ועיין בבה"ל:
(כג) ג' רבעי מיל - והוא לערך רבע שעה. והנה השו"ע
הזכיר בסעיף זה דעת ר"ת וסייעתו אבל הרבה מהראשונים ס"ל וגם הגר"א הסכים
לשיטתם דבה"ש מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו ונמשך
זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבים בינונים והוא לילה מה"ת
לכל דבר. ולפ"ז יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נתכסה מעינינו ואפילו
מלאכת מצוה כגון הדלקת הנרות לסעודת שבת ג"כ יזהר מאד לגמור הדלקתם קודם שתשקע
החמה דלאח"כ הוא בכלל בה"ש ועיין לעיל בסק"ו. ולכתחלה אין להמתין עד
הרגע האחרון רק יקדים הדלקתם משעה שהשמש בראשי האילנות כדלקמן ומי שמחמיר על עצמו ופורש
עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי שיטת
כל הראשונים. ולענין מוצ"ש עיין בבה"ל שבארנו בשם הפוסקים דלכ"ע השעור
דג' רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי
שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך הרבה יותר ע"כ יש
ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אף שנתאחר זמן רב אחר השקיעה עד שיראו ג' כוכבים
קטנים וכדלקמן בסימן רצ"ג ס"ב ועי"ש במ"ב ובה"ל:
(כד) קודם הלילה - לילה נקרא מה"ת לכל דבר
משיראו ג' כוכבים ועיין בבה"ל:
(כה) הרשות בידו - ונאסר בעשיית מלאכה אבל אם קיבל
עליו השבת קודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום ופלג המנחה נקרא שעה ורביע קודם הערב ועיין
לעיל בסימן רל"ג דהוא שעות זמניות דהיינו בין שהיום ארוך או קצר מתחלק לי"ב
חלקים וחלק ורביע קודם הערב הוא פלג המנחה. גם כתבנו שם דיש דעות בין הפוסקים אם שעה
ורביע הזו הוא קודם השקיעה או קודם צאת הכוכבים ע"כ לעניננו בדיעבד אם קבל על
עצמו לשם תוספת שבת עד שעה ורביע שקודם השקיעה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסא סעיף ב
* י"א שצריך וכו' - נקטו בלשון י"א משום
דהרמב"ם חולק ע"ז כמו שמבואר בב"י ועיין בבאור הגר"א שפוסק כהרמב"ם
[וצע"ק שם בדבריו שכתב דמסקנת תוספות הוא ג"כ כהרמב"ם ואינו מבואר כ"כ
שם בר"ה ובמו"ק דף ד' ע"א בתוד"ה מה להלן מוכח בהדיא דסוברים דתוספת
שבת הוא מדאורייתא ואולי דהיה לו גירסא אחרת בתוספות ר"ה וגם ראיתו שהביא ממה
שאמרו בשבת דף י"ח ב"ה מתירין עם השמש אינה כ"א לפי שיטתו שפוסק כשיטת
הגאונים דתיכף משנכסה החמה מעינינו הוא בכלל בהש"מ משא"כ להשו"ע אינה
ראיה כלל] ובא"ר כתב דלענין דינא נקטינן כהי"א הזה משום דכל הראשונים סוברין
כן [מסוגיא דר"ה ט' ויומא פ"א] וכן בשו"ע לקמן בסימן רצ"ג ס"ב
סתם כהי"א הזה. ודע דלענין זמן בע"ש אין נ"מ כ"כ דלשניהם מתחיל
האיסור מלאכה אחר שקיעת החמה ולא קודם ואדרבה להגר"א לשיטתו חמיר יותר דלדידיה
שפוסק כשיטת הגאונים תיכף משתשקע החמה דהיינו משעה שנכסה החמה לעינינו הוא בכלל בהש"מ
ויש בזה ספק איסור סקילה משא"כ תוספת שבת אין בה כ"א עשה בעלמא וגם דתלוי
ברצונו בזמן ג' מילין שאחר השקיעה כמבואר בשו"ע. ודע עוד דמדרבנן אפילו להרמב"ם
מצוה להוסיף מעט מחול על הקודש וכדמשמע פשטיה דלישנא דהרב המגיד שהובא בב"י. ומה
שהקשה בב"י דא"כ לא היה לו להרמב"ם להשמיט דין זה דהוספה באמת כבר כללו
במה שהביא דין התקיעות שהיו תוקעין ע"ש בפרק ה' [כנה"ג בשם הראנ"ח]
וכ"כ בבאור הגר"א דאפילו להרמב"ם מצוה להוסיף מחול על הקודש מהא דתקיעות
הנ"ל [ולכאורה נראה דגם במוצאי שבת מצוה לכ"ע להוסיף מחול על הקודש מעט דאפוקי
שבתא לא גריעא מעיולי אלא דלהרמב"ם יהיה זה מדרבנן ולש"פ מדאורייתא] ולפ"ז
להגר"א חמיר יותר גם בענין זה דלדידיה מצוה להוסיף עכ"פ מדרבנן מעט קודם
השקיעה ואלו להשו"ע לא מחייבינן כלל קודם השקיעה. ובאמת לשיטת הגאונים דקיימי
בשיטת הגר"א לענין בהש"מ וכמו שנכתוב לקמיה אם יסברו כדעת הרי"ף ושארי
הראשונים שצריך תוספת הא דתנן ב"ה מתירין עם השמש ע"כ לאו דוקא עם השמש ממש
אלא מעט קודם משום תוספת ויהיה בזה לדידהו חששא דאורייתא:
* מתחלת השקיעה - טעם לכל זה דהנה בפסחים צ"ד
איתא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין ובשבת [ל"ד ל"ה] איתא דמשקיעת
החמה מתחיל בה"ש [לרבה אליבא דר' יהודה דפסקינן כוותיה] ואמר שם דמשך בה"ש
תלתא רבעי מיל ואח"כ הוי לילה ואמרינן שם דג' כוכבים בינונים הוי לילה א"כ
קשה אהדדי וע"כ תירץ ר"ת וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים לשקיעת החמה
שבשבת שם דההיא דפסחים הוא התחלת השקיעה משקיעת גוף השמש כשנכסה מעינינו ומאז עד צה"כ
ד' מילין ומשתשקע החמה שבשבת שם הוא סוף השקיעה שהוא כשנשקע גם אור השמש מרוב הרקיע
לבד לצד המערבי ומאז מתחיל בה"ש שהיא ג' רבעי מיל קודם צה"כ ומהתחלת השקיעה
שהוא שקיעת גוף השמש עד סוף השקיעה הנ"ל הוא יום והוא משך ג' מילין ורביע ואז
הוא זמן תוספת שבת וכמ"ש כאן בשו"ע ובין כולם המה ד' מילין ועד ד' מילין
מהתחלת השקיעה לא הוי לילה ודאי זהו שיטת ר"ת וסיעתו ועיין לקמן בסימן של"א
ס"ה במ"א משמע שם שדעתו להלכה כשיטה זו אבל הגר"א ז"ל חולק על
שיטה זו והאריך בכמה ראיות דשקיעת החמה שבשבת לענין בה"ש הוא ג"כ התחלת השקיעה
כמו שקיעת החמה שבפסחים שם ומיד אחר שקיעת גוף השמש מתחיל בה"ש אליבא דר' יהודה
דפסק ר' יוחנן כוותיה לחומרא בשבת שם ומשך זמן בה"ש הוא ג' רבעי מיל וקושיא הנ"ל
תירץ לחלק בין צה"כ דשבת לצה"כ דפסחים דצאת הכוכבים דשבת הוא זמן של לילה
שהוא ג' כוכבים בינונים וצה"כ דפסחים הוא צאת כל הכוכבים הנראים בלילה שהוא זמן
מאוחר הרבה והוי ד' מילין אחר התחלת השקיעה ואע"ג שנראה לעינים שמשך בה"ש
שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל הוא כמו שכתב הגר"א בבאורו ששעור
הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר ולכן
לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו ורק תלוי לפי הראות
מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים צריך
להמתין עד קטנים כמ"ש סימן רצ"ג וע"ש מה שכתבנו עוד בענין זה ולשיטת
הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ הוא בה"ש גמור וכנ"ל.
ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר סימן צ"ו
דמיד אחר שקיעת גוף השמש הוי בה"ש גמור והביא שם שכן כתבו בפירוש הגאונים הראשונים
בתשובותיהם והמה רבינו שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים גאון גם הרב ר' אברהם החסיד
בנו של הרמב"ם ז"ל גם כתב שם שכן משמע מהרי"ף והרמב"ם ורש"י
ע"ש והביאו הש"ך להלכה ביו"ד סימן רס"ו סקי"א לענין מלת בה"ש
וע"ע בפי' מהרלב"ח על פ"ב מהלכות קידוש החודש להרמב"ם בד"ה
כלל העולה שכתב ג"כ שמהרי"ף והרמב"ם משמע דס"ל דמהתחלת השקיעה
[דהיינו שהחמה נתכסה מעינינו] הוי בה"ש וגם מהר"ל מפראג בחדושיו על שבת פירש
ג"כ ממש כשיטת הגר"א הנ"ל וגם הראב"ן ס"ל כן דתיכף כשנשקע
גוף השמש ונתכסה מעינינו מתחיל זמן בה"ש עיין הגהות מרדכי בפ"ב דשבת וגם
בספר סדר זמנים האריך ופסק הלכה למעשה כהגר"א ז"ל דמיד אחר התחלת השקיעה
הוי בה"ש. והנה למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים והפוסקים
הנ"ל דמיד אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו הוא איסור גמור שלא
לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה לדעת כל הני רבוותא הנ"ל
[ובפרט בימינו שאין העולם בקיאין בזמן בה"ש ובאופן זה לכ"ע יש להחמיר לפרוש
ממלאכה מתחלת השקיעה כדאיתא בגמרא והובא בשו"ע ס"ג] ולאו דוקא לענין שבת
דה"ה לכל דבר שיש בתורה שנ"מ בין יום ובין לילה אזלינן להחמיר דתיכף בהתחלת
השקיעה מתחיל בה"ש ונמשך הזמן דבה"ש עד יציאת ג' כוכבים בינונים כנ"ל.
ודע דבספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ החמיר עוד יותר לענין התחלת בה"ש וס"ל
דבה"ש מתחיל ג' רבעי מיל קודם התחלת השקיעה והובאו דבריו באגודה ובמרדכי פ"ב
דשבת ועיין בב"ח שהאריך בזה ודעתו שיש ליזהר לכתחלה לנהוג כשיטת היראים ע"ש
והביא שכן היה מנהג הקהלות מאז ועיין במ"א שהביא ג"כ את דברי הב"ח ומשמע
מיניה שלחומרא חשש לדברי הב"ח [אף דמעיקר הדין ס"ל למ"א כשיטת ר"ת
כדמוכח לקמן סימן של"א ס"ה במש"כ שם לענין מילה ע"ש] אכן הגר"א
דחה שיטת הרא"ם הנ"ל ועיין בספר סדר זמנים מה שכתב בפירוש דברי הרא"ם
ומ"מ לכתחלה בודאי טוב לחוש לדברי הרא"ם ולהקדים מעט יותר בהדלקת הנרות כדי
לצאת גם שיטתו וכמו שכתבתי במ"ב סקכ"ג וכמו שכתב הב"ח שכן היה מנהג
הקהלות מאז:
* שהוא ג' מילין ורביע - עיין בפמ"ג דהד'
מילין הם שעות שוות ולא זמניות א"כ לפ"ז אפילו בתקופת תמוז ג"כ השעור
הזה אמנם בספר מנחת כהן דעתו להלכה דאפי' לשיטת ר"ת הארבעה מילין הם זמניות ובימי
הקיץ מאריך יותר ולא נאמרו דברי הגמרא רק בזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין משא"כ
בשאר ימים משתנה הענין לפי הזמן [אך למעשה מסיק שם שאין לסמוך על סברא זו רק להחמיר
וכגון במוצ"ש ולא להקל] וכן משמע ממה שכתב המ"א בשם מהרי"ל דלענין קבלת
שבת פשיטא דאזלינן בכל יום אחר שעותיו [ר"ל שמתחלק הזמן דמעמוד השחר עד צה"כ
שבתוכו נכלל הזמן דד' מילין ג"כ אחר שעותיו] וכן הוא גם דעת הגר"א בבאורו
דכל שעורי הגמרא בין דד' מילין שהוא עד צאת כל הכוכבים לשיטתו ובין דג' רבעי מיל שהוא
זמן בה"ש הכל הוא בזמן ניסן ותשרי משא"כ בזמן אחר משתנה לפי הזמן ובימי הקיץ
הבה"ש מאריך הרבה יותר וכן כתב הגר"א עוד דשיעורי הגמרא לא נאמר רק באופק
בבל אבל במדינותינו שנוטין לצד צפון הבה"ש מאריך תמיד יותר וכ"כ ספר מנחת
כהן ומי הוא בזמנינו שיוכל לכוין הזמן בצמצום ע"כ במוצ"ש יש ליזהר מאד אפילו
לדעת הגאונים והגר"א שלא לעשות מלאכה עד שיראו הג' כוכבים בינונים שזהו הסימן
המובהק ללילה הנאמר בגמ' בכמה מקומות [בברכות ב' ע"א ופסחים ב' ע"א ומגילה
כ' ע"ב] וקודם לכן לא הוי לילה ודאי וסימן זה שייך בכל מקום ובכל זמן אך מפני
שאין אנו בקיאין בבינונים צריך קטנים וכדלקמיה ועיין בסימן רצ"ג מה שכתבנו אודות
הכסיף העליון ושוה לתחתון מה ששייך ג"כ לענין מוצ"ש. ולדעת ר"ת צריך
להמתין במוצ"ש מלעשות מלאכה עד זמן ד' מילין שהוא עכ"פ שיעור שעה וחומש מעת
התחלת השקיעה שלדעתו אז זמן יציאת ג' כוכבים בינונים ונכון לכתחלה לצאת דעת ר"ת
וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו שלא לעשות מלאכה במוצ"ש עד שיושלם השעור דד' מילין
ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רצ"ג בבה"ל ד"ה עד בסוף הדבור מש"כ
שם. ולענין שעות זמניות בימים הארוכים נראה דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו
שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי ויש ג"כ ג' כוכבים א"צ להחמיר להמתין
על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר"ת [דהא אלו שני הסימנים ג"כ נאמר
בגמרא [שבת ל"ה] על זמן הלילה ואיתא ג"כ שם בגמ' דאביי הוי מסתכל על סימנא
דהכסיף ע"ש בגמרא ומשמע דבסימן זה לבד היה מסתפק ונהי דאין אנו בקיאין כ"כ
כמותם עכ"פ בהצטרף ג"כ סימן הכוכבים בודאי שוב אין לנו להחמיר יותר ומוטב
לנו לומר שאין אנו בקיאין בחשבון האופקים שמשתנה החמה בתהלוכותיה לפי המקום והזמן וע"כ
אין אנו יודעין היטב חשבון הד' מילין שהוא רק סימן אחד ויש לנו במה לתלות משנאמר שאנו
טועין באלו השני סימנים]:
* איזה זמן - עיין במ"ב שכתבנו דלא סגי וכו'
כ"כ הרא"ש בביצה פרק המביא והובא בב"י וכתבו הפוסקים דלא איתברר שעורו
מן הגמרא ונראה דעכ"פ הוא פחות מכדי ג' רבעי מיל [דאל"ה ישאר קושית תוספות
בר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור"ע במה שהקשו מהא דאיתא בשבת ספק חשיכה עי"ש]
ולכן סתמתי במ"ב כהח"א:
* ושיעור זמן בה"ש וכו' - הנה בשבת ל"ה
אמרינן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר"י לענין תרומה וה"ה לענין מוצ"ש
כמו שכתבו הפוסקים ולכאורה יש לעיין כיון דטעמו דר' יוחנן שפסק כן הוא משום ספיקא כדמוכח
שם בגמרא אפשר דלא מחמרינן רק לענין דאורייתא דספיקו לחומרא אבל לענין כל השבותין אפילו
אם נסבור דגזרו עליהן בה"ש הוא רק בבה"ש דר' יוסי אמנם מסתימת לשון השו"ע
משמע דקאי גם על הא דס"א דמיירי בשבותין שהם דרבנן וכן מוכח מרמ"א בהג"ה
בס"א וכעין זה משמע ג"כ ל"ה ע"ב בתוד"ה הקשה וכו' ע"ש
בסוף דבריהם וכן מוכח מהרמב"ם שכתב בפ"ה מה"ש ה"ד משתשקע החמה
הוא הזמן הנקרא בה"ש בכל מקום ובפרק כ"ד הלכה י' בענין השבותין כתב סתם בין
השמשות הרי מפורש שמשקיעת החמה שהוא בין השמשות דר' יהודה אסור השבותין האמורים בבהש"מ.
ואמנם בדבר דאזלינן ביה לקולא בבין השמשות ותלינן שהוא לילה כגון לענין תענית יחיד
[עיין ברא"ש פרק ב"מ סי' כ"ד ובסי' תקס"ב ס"א בבאור הגר"א
שם] משמע מדברי הרא"ש וכן הוא ג"כ בחדושי הרשב"א בשם רבינו יונה דהוא
אפילו בבין השמשות דר' יהודה ולפ"ז לענין ספירת העומר לדעת המקילין בבין השמשות
בסי' תפ"ט יהיה מותר אפילו בבה"ש דר' יהודה וכן לענין שבות בה"ש לצורך
מצוה דקי"ל בסי' שמ"ב דלא גזרו עליה ולדעות האחרונים שסוברין שם דהוא אפילו
במוצ"ש יהיה ג"כ מותר לפ"ז גם בבה"ש דר' יהודה אף דלר' יוסי הוא
עדיין ודאי יום ולא בה"ש. אך יש לעיין לפי מה שכתב הגר"א בבאורו וכן בספר
קרבן נתנאל והתפלאו שניהם על הרא"ש במה שמיקל לענין תענית משום דהא קי"ל
דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ לדידיה לא הוי אפילו ספק לילה קודם לכן ותרי קולי
לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר' יהודה דג"ז הוא ספק א"כ אפשר בעניננו
ג"כ לענין שבות במוצ"ש או לענין ספירה ג"כ לא מקילינן משום ספיקא דרבנן
כיון דלר' יוסי אפי' ספיקא לא הוי:
* קודם הלילה - לילה נקרא מה"ת לכל דבר משיראו
הג' כוכבים בינונים ומפני שאין אנו בקיאין בין גדולים לבינונים ע"כ צריך לפרוש
ממלאכה אפילו לדעת ר"ת ג' רבעי מיל קודם שיתראו שום כוכבים וכ"כ המנחת כהן
ופשוט. ודע לפי מה שידוע שנשתנה השעור דד' מילין לפי האופק והזמן וכמ"ש לעיל ובמדינותינו
רגילות להראות הכוכבים קודם השלמת השעור דד' מילין לא יוכל לעשות מלאכה בע"ש עד
השלמת הזמן המבואר בשו"ע אפילו לדעת ר"ת כי כבר חשך היום באותו הזמן והוא
לילה או עכ"פ ספק לילה אלא יפרוש עכ"פ חצי שעה [דכלול בו זמן בה"ש ותוספת
שבת וכמו שכתב בספר ח"א] קודם הזמן שרגילות להתראות הכוכבים באותו מקום. וכ"ז
לדעת ר"ת אבל כבר כתבנו לעיל דלדעת הגאונים צריך לפרוש ממלאכה תיכף אחר שקיעה
דמתחיל בה"ש:
* להקדים וכו' - הנה לפי מה שכתב המחבר לקמן בסי'
תנ"ט ס"ב מוכח דס"ל די"ב שעות היום נחשב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים
ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים א"כ אין בין דברי הרמ"א להקודם
רק חלק עשרים מן השעה דארבעה מילין הם שעה וחומש לפי דעת המחבר שם ומפלג המנחה עד הלילה
הוא שעה ורביע וידוע דרביע יתר הוא על חמישית רק בחלק עשרים. אח"כ מצאתי בלבוש
בסי' רס"ז שהעיר בכ"ז ועי"ש שדעתו באמת שפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם
השקיעה ועיין במ"ב:
* מפלג וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דמי שמקבל
שבת בתוך הד' מילין הוא דאורייתא ובעשה דתוספת שבת ומן הזמן הזה עד פלג המנחה הוא רק
מדרבנן:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א
אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב +ישעיהו
נח+ ולקדוש ה' מכבד? - אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה:
כבדהו בכסות נקיה
רש"י מסכת שבת דף קיט עמוד א
מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד - מדכתיב וקראת לשבת
עונג מכלל דלקדוש ה' לאו אשבת קאי.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח
ונהגו להדליק ריבוי נרות בבתי כנסיות
משום דכתיב באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרוך. וכיון דאין בו לא אכילה ולא שתיה
יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד.
טור אורח חיים סימן תרי
מקום שנוהגין להדליק נר בליל יוה"כ
מדליקין ובמקום שנוהגין שלא להדליק אין מדליקין וכתב א"א הרא"ש ז"ל
שיש לברך עליו כמו בשבת ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וע"ג חולים
ובמבואות האפלים ונוהגין בכ"מ להרבות נרות בבתי כנסיות משום דכתיב על כן באורים
כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה' ואמרינן ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים שאין בו
לא אכילה ולא שתייה כבדוהו בכסות נקייה על כן מכבדין אותו בכל מיני כבודים ומטעם זה
נמי נוהגין להציע בב"ה בגדים נאים:
בית
יוסף אורח חיים סימן תרי אות ד ד"ה ונוהגין בכל
ד ונוהגין בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות וכו'
עד בכל מיני כיבודים. כן כתב הרא"ש ביומא (סי' ט) גמרא המלך והכלה ירחצו את פניהם:
וכתב המרדכי (יומא סי' תשכג) בזמן הזה נהגו להדליק ביום הכפורים נר לכל אחד ואחד לפי
שהוא גמר דין כדכתיב (יחזקאל מ א) בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש ואמרינן
פרק ב' דערכין (יב.) איזו היא ראש השנה שהיא בעשור לחדש זה יום הכפורים. והכל בו (סי'
סח לג.) כתב עוד טעם אחר לפי שצריכין לקרות בספר כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו בדברי
תפלות ותחנונים שאינם שגורים וידועים שלא מן הכתב וזולת זה לא יראו לקרות בלילות ועוד
להבדיל על אותו נר במוצאי היום שצריך להבדיל על אור ששבת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי סעיף
ד
(ט) נוהגים בכל מקום <ב> להרבות נרות
בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת. הגה: ונוהגים (י) שכל ג איש, גדול
(יא) או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו); גם נר נשמה (יב) לאביו ולאמו שמתו
(כל בו), וכן נכון, וכן כתבו מקצת רבוואתא; ד ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, (יג)
אין לומר לאינו יהודי (יד) שיחזור וידליקם (מהרי"ל מהרי"ו). מי שכבה נרו
ביום כיפור, יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפור, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד
גמירא וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר, (כך
נמצא במנהגים ישנים). ויש אומרים שיש להציע (טו) השלחנות בי"כ כמו בשבת (מרדכי
ומנהגים), וכן נוהגין. יש שכתבו (טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, ה דוגמת
מלאכי (יז) השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, <ג> גם הוא בגד מתים
ועל ידי זה לב האדם (יח) נכנע ונשבר (ד"ע מהגהות מיימוני פ"ז דשביתת עשור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי סעיף ד
(ט) נוהגין בכ"מ וכו' - דדרשינן לקדוש
ד' מכובד זה יוה"כ וכיון דאין לכבדו באכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה ונרות הוי
ג"כ כבוד היום דכתיב על כן באורים כבדו ד' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ד'. ואין
מקבלין שעוה ממומר לעכו"ם שנתן נדבה לביהכ"נ וכדלעיל בסימן קנ"ד סי"א
בהג"ה ע"ש במ"ב ואם יש חשש איבה וכ"ש שר מקבלין ממנו וצ"ע
[פמ"ג]:
(י) שכל איש - ואין לעשות נר לאשה עיין במ"א
הטעם:
(יא) או קטן - ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי.
בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבהכ"נ כדי להרבות אורן [מ"א]:
(יב) לאביו ולאמו - לכפר עליהם ומשמע מלשון זה
דסגי בנר אחד ועיין בא"ר:
(יג) אין לומר וכו' - אפילו ברמיזה ומצוה עושה
כשיניחה כך מכובה. ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות שלא יבואו ח"ו לידי דליקה
ומכח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק ויש למחות בידם. ואף אם העכו"ם רוצה להדליק
מעצמו צריך למחות בידו מאחר שהוא בשביל ישראל:
(יד) שיחזור וידליקם - ומאחר שהעולם מקפידים אם
כבה נרו אע"פ שלדעתי אין בו משום חשש דלפעמים נכבה מחמת רוח או מחמת חום מ"מ
כיון שהעולם מקפידים ראוי לכל אדם ליתן נרו לשמש ולא ישגיח עליו כלל וגם המותר יניח
בבהכ"נ [ח"א]:
(טו) השולחנות - משום דאקרי שבת שבתון:
(טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' - ונוהגין שגם
הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם
בשבת ויו"ט מפני אימת יום הדין ואין נוהגות ללבוש קיטל:
(יז) השרת - ומטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן
נקיים כמ"ש איש אחד לבוש בדים [ד"מ]:
(יח) נכנע ונשבר - וגם אבל תוך י"ב חודש על
אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים יכול ללבשו ויש מקומות שנוהגים שאין האבל לובשו.
אין לכנוס לבית הכסא בקיטל שהוא מיוחד לתפלה אבל להשתין בו מותר: