גמ' יומא דף פב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 42:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 21:00 דקות
1)האוכל
ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב
2)כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה
3)אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה
אחרונה כדי אכילת פרס
4)שיעור אכילת פרס....................................................
6)השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו
7)שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה
אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור
8)כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט
כדי שלא יצטרף לשיעור
10)קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב סעיף א
האוכל ביום הכיפורים * (א) <א>
ככותבת הגסה, חייב; (ב) [א*] <ב> והוא פחות מכביצה מעט, (ג) ושיעור זה שוה לכל
אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף א
(א) ככותבת הגסה - אע"ג דבכל
איסורי התורה משערינן בכזית כל זה היכי דכתיבי אכילה משא"כ ביו"כ דלא כתיב
אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה וקים להו לחכמים
דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחלה ועיין בה"ל:
(ב) והוא פחות מכביצה - ר"ל ביצה
בינונית ועיין בדגול מרבבה שכתב דכביצה האמור כאן הוא בלי קליפה ובתשובת בנין ציון
החדשות חולק עליו:
(ג) ושיעור זה שוה וכו' - דקים להו
לחכמים דבשיעור זה מייתבא דעתיה דכל אדם מעט או הרבה ובבציר מזה לא מייתבא דעתיה דשום
אינש. והנה מה שהורה לנו המחבר השיעור לענין חיוב אף דאיסורו הוא אפילו בכל שהוא כדלקמן
סעיף ה' ע"ש משום דנ"מ מזה לענין הנזכר בסימן תרי"ח אודות חולה דמאכילין
אותו פחות מכשיעור וע"כ צריכין אנו לידע השיעור של חיובא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף א
* ככותבת הגסה - מתבאר בש"ס דככותבת
היינו עם גרעינתה ולכאורה דאם אכל הכותבת עצמה פטור שהרי חסר מקום הגרעין והגרעין בעצמו
אין לצרפו שהרי קשה הוא ואין ראוי כלל לאכילת אדם כדמוכח בשבת דף כ"ט ולפ"ז
אפילו בלעו ביחד עם הפרי לכאורה אינו מועיל [אע"ג דמעליותא הוא לענין ברכה עיין
סימן ר"י במ"ב סק"ז] שהרי בעינן לאתוביה דעתיה ובציר משיעור לא מייתבי
דעתיה וכן מצאתי למאמר מרדכי וכתב לגמגם על לשון הב"ח דמשמע מיניה בהיפך אלא דאינו
מיושב לפ"ז קצת דנקט תנא שיעורא דאכילה ביוה"כ בככותבת וכותבת עצמה אינה
בכלל אמנם אח"כ מצאתי בשבת ס"פ נוטל ברי"ף שם בפירוש קמא דיש תמרים
רכים שנאכלים עם הגרעינים והיינו אפילו לאדם [אכן לפירוש השני אינם נאכלים רק לבהמה]
ועיין בפי"א דתרומות בפי' המשנה להרמב"ם במשנה ה' וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב סעיף ב
כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה, (ד)
<ג> אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק; אבל אכילה ושתיה (ה) אינן מצטרפות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף ב
(ד) אפילו מלח וכו' וציר שעל ירק
- דבאין להכשיר את האוכל וכל דבר שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל. וה"ה בשרה פתו
ביין או במים מצטרף היין או המים להפת:
(ה) אינן מצטרפות - שאם אכל פחות מככותבת
ושתה ג"כ פחות מכשיעור אינן מצטרפות ביחד לחייבו דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת
בכך [גמרא]:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריב אות ג ד"ה ומ"ש ושיעור
ג ומ"ש ושיעור לצרף שתי אכילות הוא כדי אכילת פרס. תוספתא בפרק בתרא
דיומא (פ"ד ה"ד) וז"ל אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף
אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין:
ומ"ש בשם הרמב"ם (שביתת
עשור פ"ב ה"ד) שאם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת
פרס מצטרפות ואם לאו אין מצטרפות. איני יודע למה כתבו בשמו מאחר שהוא מבואר בתוספתא
וא"ת שרבינו לא ראה התוספתא אם כן מי הגיד לו שצירוף אכילות בכדי אכילת פרס עד
שכתב סתם והיה לו לכתוב גם כן בשם הרמב"ם וא"ת שצירוף בכדי אכילת פרס ידע
מברייתא דבפרק אמרו לו (כריתות יג.) השנויה אצל פיסול הגויה אם כן גם משם היה לו ללמוד
שצירוף זה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה היא שכך שנוי שם בפירוש ולא היה
צריך לכתבו בשם הרמב"ם: ונראה שרבינו למד שצירוף אכילות ביום הכיפורים בכדי אכילת
פרס מדגרסינן בפרק בתרא דיומא (פ:) מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס וככותבת בכדי
אכילת פרס אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה ואף על פי שפירש רש"י
(ד"ה כזית) קים לן בכל אותן איסורים ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחלת אכילת השיעור
לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף לא כתב רבינו כן בשמו משום דאף על גב דממה
שכתב נלמוד לדין צירוף ככותבת כיון שלא כתב דבריו על צירוף ככותבת ניחא ליה לכתוב דברי
הרמב"ם שהם אמורים על צירוף ככותבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב
סעיף ג
(ו) אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה
ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין; (ז) ואם לאו, אין מצטרפין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף ג
(ו) אכל וחזר ואכל - וה"ה אם
אוכל בלי הפסק אלא שפירר את האוכל לפירורים קטנים ואכלם ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה
ג"כ בעינן שיהא מתחלת אכילתו עד סופו רק כדי אכילת פרס:
(ז) ואם לאו - ר"ל ששהא באכילתו
יותר משיעור אכילת פרס אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריב אות ד ד"ה ומ"ש ששיעור
ד ומ"ש ששיעור אכילת פרס הוא ארבע ביצים. כך הוא דעת רש"י בפרק
בתרא דיומא (שם ד"ה חצי פרס) וכן נראה מדברי התוספות בפרק כיצד משתתפין (עירובין
פג: ד"ה שבעת) אבל הרמב"ם (שם) סובר שהוא כשלש ביצים וכתב הרשב"א בתורת
הבית בבית התערובות (ב"ד ש"א יב:) שיעור אכילת פרס יש מי שאומר שהוא ארבע
ביצים ויש מי שאומר שהוא שלש ביצים ולזה דעתי נוטה ע"כ וכן כתב הרב המגיד בפרק
ב' משביתת עשור (ה"ד) שדעת הרשב"א כדעת הרמב"ם ושכן עיקר: ומחלוקתם
תלויה בהא דתנן בפרק כיצד משתתפין (פב:) על שיעור מזון שתי סעודות לעירוב רבי יוחנן
בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע רבי שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב
חציה לבית המנוגע וכו' פירוש רבי יוחנן בן ברוקא סבר דשיעור שתי סעודות הוי ככר הלקוח
מן הנחתום בפונדיון כשמוכרין ארבע סאין בסלע הוצא מחצה לעצים ושכר חנוני נמצא שככר
זה הוא רובע הקב שהם ו' ביצים ורבי שמעון מיקל לגבי עירוב וקאמר דסגי בשתי ידות של
ככר של שלש ככרות לקב נמצאת ככר השלימה שלישית הקב וב' ידותיה הוו שתי סעודות, חציה
לבית המנוגע פירש רש"י (ד"ה חציה) סתמא היא והכי קאמר חצי ככר השלימה ששיערו
בה את העירוב וכו' עד כלומר בחצי ככר. נמצא דשיעור פרס דהיינו חצי אותו ככר המוזכר
לענין עירוב לרבי יוחנן בן ברוקא דשיער בככר בת שש ביצים פרס הוי שלש ביצים ולרבי שמעון
דשיער בככר בת ח' ביצים פרס הוי ארבע ביצים ובגמרא (שם פג.) תנא חצי חצי חציה לטמא
טומאת אוכלין ופירש רש"י לרבי יוחנן בן ברוקא כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע
שהרי הוא שיער בככר של רובע קב כדאמר מחצה שכר לחנוני נמצא ככר בפונדיון רובע קב והם
ו' ביצים חציה שלש ביצים לבית המנוגע וחצי חציה ביצה ומחצה לפסול את הגויה ולטומאת
אוכלין ג' רביעי ביצה ולרבי שמעון ששיער בככר מג' לקב ככר שלימה ח' ביצים חציה ארבע
חצי חציה ב' חצי חצי חציה ביצה ע"כ: ומדאמרינן בכל דוכתא דשיעור טומאת אוכלין
בכביצה משמע דהלכה כרבי שמעון ועוד מדאמרינן בגמרא (שם) ותנא דידן מאי טעמא לא תני
טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו [להדדי] דתניא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר
קימעא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער רבי שתי ביצים ועוד כמה
ועוד אחד מעשרים בביצה ואילו גבי טומאת אוכלין תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו
כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה. וכל הני תנאי בדרבי שמעון שייכי טפי
מבדרבי יוחנן בן ברוקא נקטינן כרבי שמעון וכן נראה מדברי רש"י בפרק אלו עוברין
(פסחים מד. ד"ה ומשני) ופרק אף על פי (כתובות סד.) דהלכה כרבי שמעון: וטעמא דהרמב"ם
משום דאהא דכמה שיעור חצי פרס אמר רב חסדא זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכמים אומרים
כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים רבי יוחנן בן ברוקא ומדאפקיה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא
כוותיה וכתב הרשב"א בתורת הבית (שם) והילכך נמצאת אכילת פרס ג' ביצים שוחקות.
והא דאמרינן בכל דוכתא דטומאת אוכלין כביצה כבר כתבתי בו בסימן ת"ט (קסג: ד"ה
ומ"ש כפי):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב
סעיף ד
שיעור אכילת פרס, (ח) יש אומרים ד'
ביצים; ויש אומרים ג' ביצים (ט) (שוחקות) (רשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף ד
(ח) י"א וכו' וי"א - ולענין
הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:
(ט) שוחקות - כל ביצה במילוי ובריוח
ולא בצימצום:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב
סעיף ה
(י) <ד> הא דבעינן שיעור היינו
לחיוב כרת או חטאת, (יא) א אבל איסורא איכא בכל שהוא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף ה
(י) הא דבעינן שיעור - היינו בין לענין
אכילה בין לענין שתיה כדלקמן בס"ט:
(יא) אבל איסורא איכא - מן התורה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב
סעיף ט
השותה ביום הכיפורים (כג) מלא לוגמיו
(פירוש מלא פיו), חייב; ומשערים בכל אדם (כד) לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי
קטנו; (כה) ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה [ב*] כמלא לוגמיו,
(כו) והוא פחות מרביעית (כז) באדם בינוני; וכל המשקים מצטרפים לכשיעור. הגה: שתה
משקין שאינן ראויין לשתיה, (כח) כגון ציר או מורייס (כט) ה <ז> וחומץ חי, פטור;
אבל חומץ מזוג, (ל) חייב (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף ט
(כג) מלא לוגמיו - דקים להו לרבנן
דבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי:
(כד) לפי מה שהוא - ר"ל דכאן
אין השיעור שוה לכל אדם כמו באכילה בס"א משום דלענין שתיה קים להו לחכמים דלא
מייתבא דעתיה של אדם אלא במלא לוגמיו דידיה:
(כה) ולא מלא לוגמיו ממש - ר"ל
דלא בעינן שיהא שני הלחיים מלאין משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא
כאלו שניהם מלאין:
(כו) והוא פחות וכו' - משמע דהוא קרוב
לרביעית אמנם בסימן רע"א סי"ג כתב דהוא רובו של רביעית ועיין בבה"ל
שם:
(כז) באדם בינוני - ולפעמים המלא לוגמיו
ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן דמלא לוגמיו דידיה
הוא פחות מרוב רביעית ג"כ חייב כיון דמייתב דעתיה עי"ז:
(כח) כגון ציר - הוא מה ששותת מן הדג
כששורין אותו במלח. ומורייס הוא שומן היוצא מן הדגים:
(כט) וחומץ חי - ודוקא שמבעבע כשמשליכין
אותו על הארץ דאז אינו ראוי לשתיה ופטור אפילו שתה הרבה יותר מכשיעור דכיון שהוא חומץ
חזק טפי מזיקו וי"א דכששותה הרבה חייב משום דאז שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא
תעונה אבל אסור לכו"ע אפילו בפורתא:
(ל) חייב - דראוי הוא לשתיה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריב
סעיף י
שתה מעט וחזר ושתה, * אם יש מתחלת
שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור; ואם לאו, אין מצטרפין.
(לא) ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות. הגה: ו מותר
[ז] <ח> ליגע בי"כ באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, (לב) ולא חיישינן שיאכל
או ישתה אם יגע (תה"ד סימן קמ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריב סעיף י
(לא) ויש אומרים - מלשון המחבר משמע
דהעיקר כדעה א' אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדעה השניה:
(לב) ולא חיישינן וכו' - ולא דמי לחמץ
בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבוא לאכלו כדמוכח לעיל בסימן תמ"ו ס"ג משום
שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ דבדיל
מכל דבר אכילה ושתיה ועוד דאימת יום הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח. ואפילו אם התינוק
יכול ליטלו בעצמו ג"כ אין להחמיר בזה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ז - ח ד"ה לא שנא
ז - ח לא שנא עוברה שהריחה או חולה שמאכילין אותו אם יספיק להם שיתנו לו
מעט וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק בתרא דיומא (סי' יג) וזה לשונו גרסינן בכריתות בפרק
אמרו לו (יג.) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה
ואפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור
כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות (ה"ג הל' יוה"כ לב.)
ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ע"כ ונראה
לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן
בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור עכ"ל וכן כתבו הר"ן
(ג. ד"ה מתני' בפירקין) והרב המגיד (שם) וכבר נתבארו משפטי צירוף אכילות ושתיות
ושיעוריהן בסימן תרי"ב: וכתבו הגהות מיימון (פ"ב אות ה) בשם סה"ק (סי'
רכא) יען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי
אכילת פרס כדאשכחן פרק אמרו לו (שם) ובשתיה מלוא לוגמיו דהיינו חצי רביעית שלא יבוא
לידי איסור כרת אמנם צריך ליזהר שלא יפשעו בנפש שאם אין יכול לסבול ולעמוד בכך יאכילוהו
וישקוהו להדיא ע"כ: וכתב הר"ן (שם ד"ה ונמצינו) ונמצינו למדים בשיעורים
שמאכילין את החולה ביום הכפורים כיון דשיעור אכילה ככותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה
כמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה מתני' בפירקן) כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינוניות
אין כאן איסור כרת ומלקות וצריך שישהה בין אכילה לאכילה כשיעור ארבע ביצים לחוש לדברי
רש"י (עירובין ד. ד"ה פרס) שהוא סובר כן ולענין שתיה כיון דשיעורה כדי שיסלקנו
לצד אחד ויראה מלוא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא.
וישקוהו פחות מאותו שיעור וכשר הדבר לעשות כן שכבר כתבתי (שם ד"ה והשותה) דאף
על גב דסוגיין (פ.) מוכחא דשיעורא דכמלוא לוגמיו באדם בינוני פחות מרביעית לא קאימנא
שפיר האי בציר מרביעית כמה הוי וכבר כתבתי (שם ד"ה ולענין) שלדברי הרמב"ם
(ש"ע פ"ב ה"ד, מאכ"א פי"ד ה"ט, תרומות פ"י ה"ג)
אין צריך לשהות בין פחות מכשיעור של שתיה לפחות מכשיעור אחר אלא שיעור שתיית רביעית
ויש לחוש ולהחמיר מההיא דכריתות (יג.) ולפיכך ראוי שיהיה בין שתיה לשתיה כדי אכילת
פרס אבל בין אכילה לשתיה אין צריך לשהות דהא תנן (עג:) האוכל והשותה אינם מצטרפין ומיהו
אם אמדוהו [רופאים] שאין השיעורין הללו מספיקין לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר
מאכילין ומשקין אותו כל צרכו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח
סעיף ז
* [א*] כשמאכילין את העוברות או את
החולה, (יז) <ט> מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו
(יח) ו כב' שלישי ביצה בינונית, (יט) וישהו (כ) כדי אכילת ז ארבעה ביצים; והשתיה,
(כא) יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה * כמלא לוגמיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ז
(יז) מאכילין אותם מעט מעט - מיירי
שדי להם בזה להשקיט רעבונם וכדלקמן בס"ח:
(יח) כשני שלישי וכו' - ה"ה יותר
מעט רק שלא יהא קרוב לביצה דבזה יש חיובא:
(יט) וישהו - ר"ל אחר אכילתו
כדי שלא יצטרפו האכילות להדדי:
(כ) כדי אכילת ארבעה ביצים - ואם קשה
לו להמתין שיעור זה ימתין עכ"פ כדי שיעור אכילת ג' ביצים דלכמה פוסקים בשיעור
זה הוא ג"כ הפסק ולא מצטרפי להדדי [מ"א]:
(כא) יבדקו בחולה עצמו - ר"ל
דלענין שתיית מלא לוגמיו צריך לשער בדידיה ולא בדעלמא כדלעיל בסימן תרי"ב. וכתבו
האחרונים יש להחולה לבדוק זה מעיו"כ דהיינו שיכניס לתוך פיו משקין ויפליטם לתוך
כלי וכן ישער מעיו"כ ויביט על המורה שעות (זייגער) כמה מינוטין הוא שוהא בשיעור
אכילת ד' ביצים וכשיעור הזה ישהא ביוה"כ בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה
וכלקמיה [ועיין בתשובת חתם סופר ח"ו סט"ז שכתב שההפסק בין אכילה לאכילה יהיה
כשיעור ט' מינוטין שזה שיעור כדי אכילת פרס] ודע שבין אכילה לשתיה א"צ לשהות כלל
וכדלעיל בסימן תרי"ב דאכילה ושתיה אין מצטרפין:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ז - ח ד"ה לא שנא
ז - ח לא שנא עוברה שהריחה או חולה שמאכילין אותו אם יספיק להם שיתנו לו
מעט וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק בתרא דיומא (סי' יג) וזה לשונו גרסינן בכריתות בפרק
אמרו לו (יג.) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה
ואפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור
כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות (ה"ג הל' יוה"כ לב.)
ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ע"כ ונראה
לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן
בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור עכ"ל וכן כתבו הר"ן
(ג. ד"ה מתני' בפירקין) והרב המגיד (שם) וכבר נתבארו משפטי צירוף אכילות ושתיות
ושיעוריהן בסימן תרי"ב: וכתבו הגהות מיימון (פ"ב אות ה) בשם סה"ק (סי'
רכא) יען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי
אכילת פרס כדאשכחן פרק אמרו לו (שם) ובשתיה מלוא לוגמיו דהיינו חצי רביעית שלא יבוא
לידי איסור כרת אמנם צריך ליזהר שלא יפשעו בנפש שאם אין יכול לסבול ולעמוד בכך יאכילוהו
וישקוהו להדיא ע"כ: וכתב הר"ן (שם ד"ה ונמצינו) ונמצינו למדים בשיעורים
שמאכילין את החולה ביום הכפורים כיון דשיעור אכילה ככותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה
כמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה מתני' בפירקן) כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינוניות
אין כאן איסור כרת ומלקות וצריך שישהה בין אכילה לאכילה כשיעור ארבע ביצים לחוש לדברי
רש"י (עירובין ד. ד"ה פרס) שהוא סובר כן ולענין שתיה כיון דשיעורה כדי שיסלקנו
לצד אחד ויראה מלוא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא.
וישקוהו פחות מאותו שיעור וכשר הדבר לעשות כן שכבר כתבתי (שם ד"ה והשותה) דאף
על גב דסוגיין (פ.) מוכחא דשיעורא דכמלוא לוגמיו באדם בינוני פחות מרביעית לא קאימנא
שפיר האי בציר מרביעית כמה הוי וכבר כתבתי (שם ד"ה ולענין) שלדברי הרמב"ם
(ש"ע פ"ב ה"ד, מאכ"א פי"ד ה"ט, תרומות פ"י ה"ג)
אין צריך לשהות בין פחות מכשיעור של שתיה לפחות מכשיעור אחר אלא שיעור שתיית רביעית
ויש לחוש ולהחמיר מההיא דכריתות (יג.) ולפיכך ראוי שיהיה בין שתיה לשתיה כדי אכילת
פרס אבל בין אכילה לשתיה אין צריך לשהות דהא תנן (עג:) האוכל והשותה אינם מצטרפין ומיהו
אם אמדוהו [רופאים] שאין השיעורין הללו מספיקין לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר
מאכילין ומשקין אותו כל צרכו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח
סעיף ח
וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין
שתיה לשתיה (כב) כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה (כג) כדי שיעור
שתיית רביעית; * ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, (כד) או שהחולה אומר כן,
או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו ח כל צרכו (מיד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ח
(כב) כדי אכילת ד' ביצים - ולפחות
ישהו כדי אכילת ג' ביצים:
(כג) כדי שיעור שתיית רביעית - דלכמה
פוסקים בשיעור זה הוי הפסק דלא יצטרפו להדדי וכדלעיל בסי' תרי"ב ס"ט וע"ש
במ"ב:
(כד) או שהחולה אומר כן - וכתבו האחרונים
דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יו"כ היום ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה
אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור. וכתבו
האחרונים דצריך כל מורה להיות דינים אלו שגורים בפיו מבעיוה"כ כי יוכל להיות דבשהיות
מעט יש בו סכנת נפשות. ואם הוא שאלה שהמורה צריך לעיין הדין ויש שם אחר בקי שיודע להשיב
מיד אין חולקים בזה כבוד להרב. ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן
ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת:
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק ב הלכה י
קטן בן תשע שנים י ובן עשר שנים *
מחנכין כ אותו לשעות, כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש, היה רגיל
בשלש מאכילין אותו בארבע, לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעות, בן אחת עשרה שנה בין זכר
בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. +/השגת הראב"ד/ בן אחד עשרה
שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים. א"א גירסא זו לא מצאנו אותה
בספרינו שיהיו הזכר והנקבה שוים אלא הכל לפי הבריאות הזכר לפי זמנו והנקבה לפי זמנה,
והלכה כרב הונא ורב נחמן (יומא פב) דקיימי בחדא שיטה ולא פליגי אהדדי אלא מר מיירי
בתינוק ומר מיירי בתינוקת.+
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן יב
יב [דף פב ע"א] מתני' התינוקות
אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשתים. פירוש קודם שנה
שאחריה יתחיל זמן חיובו דהיינו שנת י"ג שהרי כשהוא בן י"ג ויום אחד מתחיל
חיובו. וקודם לשנה היינו שנת שתים עשרה וקודם לשתים היינו שנת אחד עשר:
גמ' השתא לפני שתים מחנכין לפני שנה
מיבעיא. אמר רב חסדא לא קשיא כאן בחולה כאן בבריא. אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע מחנכין
אותו לשעות. בן עשר בן י"א משלימין מדרבנן. בן שנים עשר משלימין מדאורייתא בתינוקת.
רב נחמן אמר בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות בן י"א בן י"ב משלימין מדרבנן.
בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. ולא פליגי רב הונא ורב נחמן. ור' יוחנן אמר
השלמה מדבריהם ליכא. אלא בן י' בן י"א מחנכין אותו לשעות. בן י"ב משלימין
מדאורייתא בתינוקת. בן י"ג משלימין בתינוק. תנן התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ
אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשתים. בשלמא לרב הונא ולרב נחמן ניחא אלא לרבי יוחנן
קשיא. ופרש"י אע"ג דלרב הונא ולר"נ הוי חינוך הבריא ד' שנים מצו לתרוצי
למתניתין כולה בחולה והכי קאמר מחנכין אותן קודם שנה להשלמה דרבנן דהיינו קודם שתים
להשלמה דאורייתא. וזה נראה לי דוחק דהשלמה דרבנן מאן דכר שמיה שיתן בה התנא סימן להקדים
לה חינוך. ועוד קשה לי מנא להו לרב הונא ולרב נחמן שיש חילוק בין בריא לחולה לענין
חינוך כיון דבמתניתין לא הוזכר אלא שלש שנים לפני גדלות. הלכך נ"ל לפרש מחנכין
אותם קודם שנה וקודם שתים להשלמה דאורייתא דהיינו שלש שנים קודם גדלות. ומכל מקום שמעינן
שיש חילוק בין חולה לבריא מדלא הוה ליה למיתני אלא לפני שתים בא להשמיענו שיש חילוק
בשנים בין חולה ובין בריא. ומיהו מתניתין לא איירי אלא בחולה זו היא גירסת רש"י
ופירוש הרב אלפס גורס אמר רב הונא בן שמנה בן תשע מחנכין אותו לשעות בן עשר ובן אחת
עשרה משלימין מדרבנן בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא ורב נחמן אמר בן ט' בן עשר מחנכין
אותו לשעות בן אחת עשרה משלימין מדרבנן בן שנים עשר משלימין מדאורייתא. והוה מצינו
לפרש גירסתו דתרוייהו איירי בתינוקת ופליגי בהשלמה. דרב נחמן לית ליה השלמה מדרבנן
אלא שנה אחת וחינוך שעות קודם לה שתי שנים. ורב הונא אית ליה השלמה שתי שנים. אלא
[שכתב] ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דאמר דתינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג
משלימין מדאורייתא. קיימא לן כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן
מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת. ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות כרב נחמן.
שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש. בשלש מאכילין אותו בד'. ומדקאמר דקיימא
לן כרבי יוחנן בהשלמה דאורייתא מכלל דרב הונא ורב נחמן פליגי עליה בהא. אם כן צ"ל
הא דקאמר דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא היינו אפילו בתינוק משום דסברי דתוך הפרק
כלאחר הפרק. ומיירי כשהביא סימנים ופסק כר' יוחנן דהכי פסיק רבא בפרק יוצא דופן (דף
מו א) דתוך הפרק כלפני הפרק. וקשה לי מה שפסק דתינוק בן אחת עשרה משלימין מדרבנן ואמאי
משלימין אכתי הוי ב' שנים לפני גדלות דשמא לא יביא סימנים אחר י"ב שנה אפילו אם
יש לו עתה סימנים שומא נינהו וגם קשה לי מה שהזכיר בכאן חיוב דאורייתא בבן י"ב
שנים שהביא סימנים טפי מבכל המצות. ועוד קשה דר' יוחנן גופיה סבר בפ' (בא סימן) [יוצא
דופן] (דף מה ב) דתוך הפ' כלאחר הפרק. הלכך נראה כגירסת רש"י ובן ט' ובן י' מחנכין
לשעות בן י"א ובן י"ב משלימין מדרבנן:
טור אורח חיים סימן תרטז
ומ"מ מחנכין אותם להרגילם במצות
ומונעין מהם מאכל שעה אחת או יותר ממה שרגיל שאם היה רגיל לאכול בב' שעות מאכילין אותו
בשלש ואם הוא רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע כיצד תינוק הבריא מחנכין אותו לשעות בשנת
י' וי"א ובשנת י"ב וי"ג משלים מדרבנן ובשנת י"ד משלים מן התורה
והחולה שאינו חזק לסבול התענית מחנכין אותו לשעות בשנת י"א וי"ב ובשנת י"ג
משלים מדרבנן ובשנת י"ד משלים מן התורה והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה קודם התינוק
שנה אחת הבריאה מחנכין אותה לשעות בשנת ט' וי' ובשנת י"א וי"ב משלמת מדרבנן
ובשנת י"ג משלמת מדאורייתא והחולה מחנכין אותה לשעות בשנת י' וי"א ומשלמת
מדרבנן בשנת י"ב ומדאורייתא בשנת י"ג וכדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין
אותם ברחיצה וסיכה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרטז אות ב ד"ה ומ"ש ומכל
ב ומ"ש ומכל מקום מחנכין אותם להרגילם במצות [וכו'] שעה אחת או יותר
וכו'. בפרק בתרא דיומא (פב.) תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין
אותם קודם לשנה וקודם לשתים בשביל שיהו רגילין במצות ותניא בגמרא (שם) איזהו חינוך
היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלש בשלש מאכילין בארבע ומקשי בגמרא (שם) אמתניתין
דקתני מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשתים השתא לפני שתים מחנכין לפני שנה מיבעיא אמר
רב חסדא כאן בחולה כאן בבריא ופירש רש"י חולה כחוש ותשוש כח אמר רב הונא בן ח'
ובן ט' מחנכין אותו לשעות בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן בן י"ב משלימין מדאורייתא
ורב נחמן אמר בן ט' ובן י' מחנכין אותם לשעות בן י"א משלימין מדרבנן בן י"ב
משלימין מדאורייתא רבי יוחנן אמר בן עשר ובן י"א מחנכין אותם לשעות בן י"ב
משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן י"ג משלימין מדאורייתא בתינוק וכתב הרי"ף
(ג:) אף על גב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר תינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג משלימין
מדאורייתא קיימא לן כרב הונא ורב נחמן דבתראי נינהו דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן מבן
י"א בין לתינוק בין לתינוקת ובן ט' ובן י' מחנכין אותן לשעות כדרב נחמן ופירש
הר"ן (ג. ד"ה א"ר הונא) בן ח' ובן ט' מחנכין אותם לשעות בן ח' היינו
בן ח' שנים שלמות כלומר שנכנס בתוך ט' בבריא ובן ט' שלמות בחולה מחנכין אותם לשעות
וכן כל השנים האמורים בשמועה זו שנים שלמות הן שחל יום הכפורים להיות בשנה שלאחר זמן
בן עשר שלמות ובבריא ובן אחת עשרה שלמות ובחולה משלימין מדרבנן בן שנים עשר שלמות שהוא
נכנס לתוך שלש עשרה משלימין מדאורייתא פירוש בתינוק משום דקסבר תוך זמן דהיינו בן שלש
עשרה כלאחר זמן לעונשין ובהשלמה דאורייתא ליכא לאיפלוגי בין חולה לבריא כל שיכול לסבול
תעניתו ורב נחמן אמר בן ט' ובן י' וכו' פירוש רב נחמן נמי אתינוק קאי ומשום דסבירא
ליה דתוך זמן כלאחר זמן מודה ליה לרב הונא דבן שנים עשר משלימין מדאורייתא אלא דפליג
עליה בתרתי בחינוך שעות ובהשלמה דסבירא ליה דלא מקדימינן כולי האי חינוך שעות אלא בן
ט' ובן י' בלחוד ובהשלמה דרבנן נמי פליג עליה דלא מפליגינן בהשלמה בין בריא לחולה אלא
תרווייהו משלימין בן י"א ומשמע לי דהיינו טעמיה בהא משום דהשלמה דרבנן כעין השלמה
דאורייתא תקון וכשם שהשלמה דאורייתא זמנה קבוע אף השלמה של דבריהם כן [וכו'] ורבי יוחנן
אמר בן [י' ובן] י"א וכו' פירוש רבי יוחנן פליג עלייהו בתלת חדא דסבירא ליה דלא
מקדימינן לחינוך שעות כולי האי אלא בן עשר בבריא ובן י"א בחולה ועוד דסבירא ליה
דהשלמה מדבריהם ליכא ופליג עלייהו נמי בהשלמה דאורייתא ואמר דבן י"ב משלימין דאורייתא
בתינוקת ובן י"ג בתינוק משום [דקא סבר] דתוך זמן כלפני זמן [וכו']. ודכולי עלמא
אין בין תינוק לתינוקת כלום לא בחינוך שעות ולא בהשלמה של דבריהם ואף על פי שגדלותה
של תינוקת קודמת לזמן גדלותו של תינוק שנה אפילו הכי לא ראו חכמים להחמיר על התינוקת
יותר מן התינוק משום דעיקר חינוך בתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר (כט.). ופסק הרי"ף
בחינוך ובהשלמה דרבנן כרב נחמן משום דאמר מילתא מציעתא הילכך בן ט' שלמות בבריא ובן
י' שלמות בחולה מחנכין אותם לשעות שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש
בשלש מאכילין אותו בארבע ולא מפליגינן בחינוך שעות ובהשלמה דדבריהם בין תינוק לתינוקת
כלל אבל לענין השלמה דאורייתא נקטינן כרבי יוחנן משום דאיפסיקא הלכתא במסכת נדה (מה:)
דתוך זמן כלפני זמן הילכך תינוקת בת י"ב שלמות ותינוק בן י"ג שלמות שהביאו
שתי שערות משלימין מדאורייתא וכך הם דברי הרמב"ם בפרק שני משביתת עשור (ה"י
- יא) וז"ל קטן בן ט' שנים ובן י' מחנכין (אותם) [אותו] לשעות כיצד היה רגיל לאכול
בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש היה רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע לפי כח הבן ומוסיפין
לענות אותו בשעות בן י"א שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי
לחנכו במצות בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי
הן כגדולים לכל המצות ומשלימין מן התורה אבל אם לא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הן
ואינן משלימין אלא מדברי סופרים עכ"ל: וכתב הרב המגיד דברי רבינו בדברים אלו כדברי
ההלכות ממש שכתבו חינוך בבן ט' ובן י' והשלמה מדבריהם בני י"א בין בתינוק בין
בתינוקת שלא חלקו בשל דבריהם והשלמה מן התורה בתינוקת בת י"ב ובתינוק בן י"ג
והוא שהביאו סימנים כמבואר בפרק שני מהלכות אישות (ה"י) וכדינן לשאר דברים [וכו']
ונראה לי שדעת רבינו וההלכות לומר ששנת י"א אינה (כדין) [בדין] השלמה מדבריהם
ואף על פי שאין נראה מדברי לשון רבינו כן מוכרח מן הגמרא (כתובות נ.) שאם לא כן נמצאת
השלמה בתינוק שלש שנים לפני חיובו מן התורה וכן כתב הרשב"א שדעת ההלכות משעברה
שנת י"א בדוקא ופירוש דברי רבינו הוא בן ט' שנים ששלמו ט' שנים וכן בן י' ששלמו
לו עשר וכן בבן י"א ששלמו עכ"ל: אבל רש"י גורס אמר רב הונא בן ח' ובן
ט' מחנכין אותו לשעות בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן בן י"ב משלימין מדאורייתא
בתינוקת ורב נחמן אמר בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות בן י"א בן י"ב משלימין
מדרבנן בן י"ג משלימין מדאורייתא בתינוק ופירש בן שמנה לבריאה שעברה שמנה ונכנסה
לתשע ובתינוקת כדמסיים מילתיה ובן תשע לחולה שעברה שנת תשע ונכנסה לתוך עשר וכו' ובן
עשר לבריאה שעברה עשר ונכנסה לאחד עשר ובן י"א לתינוקת חולה ונכנסה לי"ב
משלימין מדרבנן בן י"ב ונכנסה לי"ג משלימין מדאורייתא שהיא פרקן בתינוקת
הבריאה והחולה שוות בה ורב נחמן אמר וכו' לא פליג רב נחמן אדרב הונא אלא מר פירש מילי
דתינוקת ומר פירש מילי דתינוק: והרא"ש (סי' יב) כתב דנראה לו כגירסת רש"י
ופסק הלכה כרב הונא ורב נחמן וכך הם דברי רבינו וכל שנים שהזכיר הם שנים שאינן שלמות
שמה שכתב מחנכין אותו לשעות בשנת עשר פירושו בשהשלים תשע ונכנס לעשר ובשנת י"א
פירושו שהשלים עשרה ונכנס לי"א וכן כולם. וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי'
שנא) שלא נתבארה גירסת רש"י בדברי רב נחמן מה היא: כתב הר"ן (ג: ד"ה
ופסק) שהרב רבי יצחק אבן גיאות פסק כרבי יוחנן דהשלמה מדבריהם ליכא וכבר הזכיר הרב
המגיד (פ"ב ה"י) סברא זו וכן כתב הגהות מיימון (אות י) שבעל הלכות גדולות
(הל' יוה"כ לא ע"ג) והרוקח (סי' ריז עמ' קט) ורא"מ (יראים סי' נא) פסקו
כרבי יוחנן וכתוב בתרומת הדשן (סי' קנה) שכן פסקו התוספות (כתובות נ. ד"ה ובת)
וכתב עוד הרב המגיד שיש מי שאומר שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב ואין השלמה
בתינוק מדבריהם כלל ויש מי שאומר שיש השלמה בתינוק בשנת י"ג ובתינוקת בשנת י"ב
וזה דעת ההשגות עכ"ל. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת
אחת הכי נקטינן: אמאי דתנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים פירש רש"י אין
חייבין למנוע מהם מאכל ונראה מדבריו שאם רצו לחנכן בעינוי קודם לזמן שקבעו חכמים הרשות
בידם אבל הרמב"ם (פ"ב הי"א) כתב קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו
ביום הכפורים כדי שלא יבוא לידי סכנה. וזה לשון הכל בו (הל' יוה"כ לד ע"ג)
קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבוא לידי סכנה פירוש שאין
מניחין אותו להתענות ואפילו לשעות ובזה נכשלין הרבה בני אדם וראוי למחות בידם והר"ש
פירש אין חייבין להתענות ואין לשון מענין מיושב עליה עכ"ל:
וכשם שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין
אותם ברחיצה וסיכה. זה כתב רבינו מסברת עצמו אבל הר"ן כתב בריש יומא (א. ד"ה
יום) דמדפסיק ותני (עח:) התינוקות מותרין בכולם ולא אשכחן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן
(פב.) בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולן וכבר כתבתי טעם הדבר בסימן תרי"א
(שיח: ד"ה ומ"ש ואע"ג): כתוב בתרומת הדשן (סי' קנה) על נער אחד כחוש
וקטן באבריו ובגופו והוא בן י"ג שנה ויום אחד אבל אין שום שערות נראים בו כל עיקר
יראה דאף על גב דהרמב"ם (שם) והרי"ף (ג:) ויתר הגאונים פסקו כרב הונא וכרב
נחמן בר יצחק דסבירא להו השלמה מדרבנן נראה דבנער כחוש ורך מצינו לסמוך על דברי הלכות
גדולות ותוספות פרק נערה (נ. ד"ה ובת) דפסקו כרבי יוחנן דהשלמה דרבנן ליכא אלא
חינוך שעות מכל מקום בנדון דידן נראה דחייב להשלים מטעם ספק דאורייתא והכי פסק ראב"ן
בפרק יוצא דופן (נדה לט. וע"ש) בקטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנין אם
בעל לאחר זמן חוששין שמא נשרו ולא תמאן והכי נמי ספק איסור כרת הוא וחוששין שמא נשרו
הואיל והגיע לכלל שנותיו דאין נראה כלל לחלק בין קטן לקטנה בענין זה וכל שכן לדעת ספר
התרומה (הל' חליצה סי' קלג לז.) שכתב בגומא בלא שערות סגי או שמא אחד בגבו ואחד בכריסו
סגי ומי יכול להבחין כל זה והרמב"ם (שם) שכתב קטן בן י"ג שנים ולא הביא שתי
שערות משלים מדברי סופרים איהו כתב הפסק לזמן חכמי התלמוד שהיו בקיאין בבדיקה כגון
דאשלימו ליה לקטן י"ג שנה ביום הכפורים ובדקי ליה כוליה יומא דלא אתו שערות דכהאי
גוונא ליכא למיחש שמא נשרו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרטז סעיף ב
קטן (ד) (הבריא) בן ט' שנים
שלימות, ובן י' שנים שלימות, (ה) ב מחנכין אותו לשעות; כיצד, היה רגיל לאכול בב' שעות
ביום, מאכילין אותו בשלשה; היה רגיל לאכול בג', <ב> מאכילין אותו ברביעית; לפי
כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות (ו) (<ג> וה"ה לקטנה הבריאה) (טור).
(ז) בן י"א, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים, כדי לחנכן במצות.
הגה: (ח) <ד> ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל (ר"ן וא"ז
והגמי"י בשם ה"ג ורוקח ורא"ם), (ט) ויש לסמוך עלייהו * בנער שהוא כחוש
ואינו חזק להתענות (תה"ד סימן קכ"א) * וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, (י)
מחנכין אותו ברחיצה וסיכה (טור). בת י"ב ויום אחד, ובן י"ג ויום אחד,
שהביאו שתי שערות, הרי הם כגדולים לכל מצות ומשלימים מן התורה; אבל אם לא הביאו שתי
שערות, עדיין קטנים הם ואינן משלימין (יא) אלא מדברי סופרים. הגה: (יב) <ה>
ואפילו הוא רך וכחוש, צריך להשלים (יג) דחיישינן ג שמא נשרו השערות (תה"ד סימן
קנ"ה). קטן שהוא פחות מבן תשע (יד) אין מענין אותו בי"כ, כדי שלא יבא
לידי סכנה. הגה: אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרטז סעיף ב
(ד) הבריא בן ט' שנים שלימות - היינו
שנשלם הט' שנים קודם יוה"כ ומ"ש ובן עשר וכו' פי' בכחוש מבן עשר ומעלה:
(ה) מחנכין - היינו שאין מניחין לו
לאכול כפי הרגלו בחול וכדמסיים. ומצות חינוך לא שייך אלא באב ולא באחר ולכמה פוסקים
גם באם ליכא חיובא דחינוך (אם לא למצוה בעלמא) מיהו יש פוסקים שכתבו דאיכא חיוב חינוך
גם באם וכתב המ"א דלספות לו אוכל בידים אסור לכו"ע אף לאחריני כמו שאר דבר
איסור שאסור להאכילו לכו"ע:
(ו) וה"ה לקטנה הבריאה - ר"ל
דאף דלענין חיובא דאורייתא בבת הוא שנה אחת מקודם כדלקמיה אפ"ה לענין חינוך שעות
וכן לענין השלמה לא רצו חכמים להחמיר שיהיה באשה ג"כ שנה יותר מבאיש אלא השוו
מידותיהם ואמרו דלבריאה חינוך שעות הוא מט' שנים ומעלה ולכחושה מעשרה שנים ומעלה:
(ז) בן י"א בין זכר בין נקבה
וכו' - והכא לא זכר התנאי שיהיו בריאים דלענין השלמה אין לחלק בזה אם לא שהנער הוא
חולה ויכול לבוא לידי סכנה:
(ח) וי"א שאין צריכין להשלים
וכו' - אבל חינוך לשעות צריך בין בנער כחוש ובין בנער בריא וכפי השיעור שזכר בריש הסעיף:
(ט) ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש
וכו' - אבל בנער בריא אין לסמוך להקל ומה שאין מדקדקין בזה"ז להתענות שום תינוק
בשנת י"ב משום דבזה"ז ירדה חולשה לעולם ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא
לזה אא"כ ידוע שהוא בריא וחזק לסבול. ומדברי הא"ר משמע דאפילו בשנת י"ג
אין נוהגין להתענות כל זמן שלא השלים שנת י"ג:
(י) מחנכין אותו ברחיצה וסיכה - היינו
שלא לרחוץ ולסוך כלל דלא שייך בזה חינוך לשעות [מט"א]:
(יא) אלא מד"ס - והא דלא חיישינן
שהביא שתי שערות בזמנו ונשרו כיון שבא לכלל שנים ויש בזה חששא דאורייתא תירצו הפוסקים
דמיירי שנשלם י"ג שנים שלו ביוה"כ גופא ובדקו אותו כולו יומא ולא הביא סימנים:
(יב) ואפילו הוא רך וכחוש - ר"ל
דאף שהקיל הרמ"א לעיל בנער שהוא כחוש היינו לענין השלמה שאינו אלא תקנתא דרבנן
משא"כ הכא דאיכא חששא דאורייתא דשמא הביא שתי שערות ונשרו. ולא קאי אדברי המחבר
אלא מלתא באנפי נפשיה היא דהוא מיירי שנשלם הי"ג שנה קודם יוה"כ או אפילו
ביוה"כ אלא שלא בדקוהו כולי יומא וחיישינן שמא נשרו קודם הבדיקה:
(יג) דחיישינן שמא נשרו - ודוקא ביוה"כ
דהוא ספיקא דאורייתא אבל שאר תעניות שאינן אלא מדרבנן א"צ להתענות אא"כ יש
לו שתי שערות:
(יד) אין מענין אותו וכו' - היינו
אפילו לחינוך שעות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרטז סעיף ב
* בנער שהוא כחוש וכו' - עיין מ"ב
מש"כ אא"כ ידוע שהוא בריא וכו'. ובתשובת מ"ע סימן קי"א מצדד להורות
לעיקר כדעת הי"א משום דכמה גדולי ראשונים סוברים כן:
* וכל מקום שמחנכין אותו וכו' - עיין
בביאור הגר"א שהביא שהר"ן חולק על זה אבל אנכי מצאתי כדברי הטור גם בעיטור
ובשיבולי הלקט ובמאירי ובודאי הלכתא כוותייהו: