גמ' יומא דף פב. –פג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 41:26 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:00 דקות
1)עוברות
ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים
2)עוברה
שהריחה לוחשין לה באזנה
3)כל
אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא
4)כל
העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים
שולחן
ערוך אורח חיים סימן תריז סעיף א
* עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריז סעיף א
* עוברות ומניקות מתענות ומשלימות - ואם יש להמניקה
ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כ"א ממנה ואם תתענה סכנה הוא להילד אינה מתענה
אפילו ביוהכ"פ [בה"ט בסימן תרי"ח בשם תשובת דבר שמואל]:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק
יד הלכה יד
עוברה שהריחה מאכל אסור כגון בשר קדש או בשר חזיר,
מאכילין אותה מן המרק, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות מכשיעור, ואם
לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב
הלכה ט
עוברה שהריחה ט לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא,
אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו * מאכילין אותה עד * שתתישב נפשה, וכן מי שאחזו
* בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין
משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין.
רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן יג
יג מתני' עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. עד שיאמר
די:
גמ' עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה
כוש פירוש פלך בלע"ז שפינדי"ל ברוטב ומכניסים לתוך פיה אם נתיישבה דעתה מוטב
ואם לאו מביאין לה רוטב עצמה. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין שומן עצמו. שאין
לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולאו דוקא עוברה
אלא הוא הדין כל אדם שהריח מאכל ומתאוה ופניו משתנין מסוכן הוא ומאכילין אותו ע"פ
עצמו או על פי בקי. כדאמרינן בפרק אע"פ (דף סא ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו
יתבי אפתחא דבי דונגר מלכא חליף ואזיל אדונגר דמלכא חזא רב אשי לאמימר דחוורא אפיה
שקל באצבעתיה ואנח ליה בפומיה וכו'. ואמרו ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא אמר חזינא
לרוח צרעת דקא פרחה עילויה. שמע מינה דכי חיוור אפיה חיישינן לסכנתא. וקאמר התם (שם
א) הכל משהין בפני שמש חוץ מיין ובשר. אמר רב אשי הוה קאימנא קמי דרב כהנא ואייתו ליה
גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהבו לי מינה איסתכנית. רב פפא אמר אפילו תמרא דהינוניתא.
כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב הרמב"ן
ז"ל מסתברא הא דתוחבין לה כוש הני מילי בעוברה שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים
מתיישבת בכוש ברוטב ופעמים צריכה לשומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין
מאכילין אותו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו על ידי
כוש ורוטב אלא להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (דף יג א) התירו לה לעוברה
לאכול פחות (פחות) מכשיעור מפני הסכנה. ופריך מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול. אמר
רב פפי הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי
אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות. ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת
ומלקות לאיסור בלבד ע"כ. ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא ע"פ רופא אם אומר
שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה
כשיעור. כתב בעל הלכות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר וולדה אע"ג דספק בן
קיימא הוא ספק נפל שפיר דמי ליתן לה. והרי"ץ גיאות ז"ל כתב דלאו בידיעה דידן
תליא מילתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא דמשהריחה נותנים לה וכחולה דמי. וכתב
הרמב"ן ז"ל משמע מתוך דברי בעל הלכות דמשום סכנת וולד לחודיה מחללין אפילו
ליכא למיחש לדידה. דהיינו דגרסינן בשילהי פרק קמא דערכין (דף ז א) האשה שישבה על המשבר
ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר
בעלמא הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דעל ספיקא
מחללין שבת. תנינא ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין. מהו דתימא התם הוא דהוה
ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קא משמע לן. ואיכא
דסבירא ליה דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת
בחזקת סכנה היא. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא הרי הוא כילוד דתו לאו
ירך אמו הוא דלאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל
חזקה דחיותא וספק נפשות להקל. ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר
בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר. דהמפלת בחזקת הסכנה היא וכן פרש"י
דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:
[דף פב ע"ב] ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה
דרבי אמר להו זילו לחישו לה יום הכפורים האידנא הוא. לחישו לה ואילחשה. קרא עליה בטרם
אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפיק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי יוחנן
אמר להו זילו לחישו לה. לחשו לה ולא אילחשה. קרא עליה זורו רשעים מרחם [דף פג ע"א]
נפיק מינה שבתאי אוצר פירי:
טור אורח חיים סימן תריז
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכפורים עוברה
שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הוולד לוחשין באזנה שהיום יום הכפורים
אם תתיישב דעתה מוטב ואם לאו תוחבין כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה אם נתיישב דעתה מוטב
ואם לאו נותנין לה מן הרוטב ואם לא נתיישב דעתה בזה נותנין לה מן האיסור עצמו
בית יוסף אורח חיים סימן תריז אות
ב ד"ה עוברה שהריחה
ב עוברה שהריחה מאכל וכו'. בפרק בתרא דיומא (פב.)
תנן עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה ואמרינן בגמרא (שם:) ההיא עוברה דארחת
אתיא לקמיה דרבי אמר להו זילו לחושו לה דהאידנא יום הכפורים הוא:
ומ"ש רבינו ואם לאו נותנין לה מן הרוטב וכו'.
שם (ע"א) ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין
לה על פיה עד שתתיישב דעתה אם נתיישבה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו: והנך רואה
שיש בדברי רבינו חסרון שה"ל לכתוב תוחבין לה כוש ברוטב וכו' ובדברי הרמב"ם
(שביתת עשור פ"ב ה"ט) יש יותר חסרון שכתב עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום
הכפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה ע"כ:
ונראה שהוא סובר שלא אמרו כן אלא כשהמאכל אסור כגון שהוא בשר קודש או בשר חזיר וכדקתני
בברייתא אבל אם המאכל עצמו מותר ואינו אסור אלא משום יום הכפורים אין צריך לדקדק בזה
דכך לי אוכל מהרוטב כמו מן הבשר עצמו והיינו דמתניתין סתים לה סתומי וקתני עוברה שהריחה
מאכילין אותה עד שתשוב נפשה והדין השנוי בברייתא כתב בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות
(הי"ד). ורבינו שכתב נותנין לה מן הרוטב וכו' מיירי שהמאכל אסור מצד עצמו וזהו
שסיים וכתב ואם לא נתיישבה דעתה בזה נותנין לה מן האיסור עצמו אבל אם היה המאכל מותר
מאכילין אותה בתחלה מהמאכל עצמו. ועי"ל דבמאכל מותר מיירי נמי אלא דקרי ליה איסור
לפי שיום הכפורים אסור באכילה וגם בזה מאכילין אותה בתחלה היותר מעט שאפשר דהיינו רוטב
אולי תתיישב דעתה בכך ועל פי זה אפשר לומר דהרמב"ם נמי לא שאני ליה בין מאכל מותר
מצד עצמו ואסור מצד יום הכפורים למאכל אסור מצד עצמו. ומה שכתב מאכילין אותה עד שתתיישב
נפשה היינו לומר שמאכילין אותה היותר מעט שאפשר אם נתיישבה דעתה בכך מוטב ואם לאו מאכילין
אותה יותר:
ומ"ש ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הולד.
שם כתב הרא"ש (סי' יג) בשם הרמב"ן (תוה"א שער הסכנה עמ' כט) משמע מתוך
דברי בעל הלכות גדולות (הל' יוה"כ לא ע"ג) דמשום סכנת ולד לחודיה מחללין
אפילו ליכא למיחש לדידה ואיכא דס"ל דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא
דמיתה דידה הוא שכל המפלת בחזקת סכנה היא ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים דלא
משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דהמפלת בחזקת סכנה היא
וכן פירש רש"י (פב. ד"ה עוברה) אם אינה אוכלת שניהם מסוכנים עכ"ל והר"ן
(ג: ד"ה וכתב בה"ג) כתב גם כן כדברי הרא"ש דלא משכחת סכנת עובר בלא
סכנת עוברה וכו' ולפי זה לא ה"ל לרבינו לכתוב תסתכן היא או הולד דמשמע דמשכחת
לה שיסתכן זה בלא זה: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז (ח"א רכז ע"ג) בשם
הרמב"ן שאפילו לא אמרה צריכה אני כל שראו אותה מתאוה לאותו ריח ופניה מוריקות
מאכילין אותה שחוששין לעיקור הולד ע"כ והוא מדברי הרמב"ן בתורת האדם (שער
הסכנה עמ' כח ד"ה ובהלכות) ולא חשש רבינו לכתוב כך משום דמאי איריא עוברה הא אפילו
כל אדם דיניה הכי כמו שיתבאר בסמוך:
וכתב הרמב"ן דוקא עוברה שאין לנו אומד בישוב
דעתה וכו' אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין וכו'. כך כתבו שם הרא"ש והר"ן
ז"ל ורבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נא ע"ד) כתב וזה לשונו כתב הרמב"ן
(שם עמ' כז ד"ה בפרק ר' ישמעאל) כשמאכילין החולה על פי בקיאין מאכילין אותו דבר
הצריך לו כמו שיאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו לא על ידי כוש ולא על ידי רוטב כמו
שכתבתי בעוברה שהריחה (נכ"ז רכז ע"ג) דעוברה אין לה אומד [דעת] דלפעמים תתיישב
דעתה בדבר מועט כגון על ידי כוש או על ידי רוטב ולפעמים בשומן אבל הכא אין תלוי בישוב
הדעת אבל מאכילין אותו פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס כמו שכתבתי
(שם) בעוברה שהריחה עכ"ל. וכן כתב הר"ן (ג. ד"ה מתני' בפירקין) שהסכימו
רבותינו האחרונים שאפילו בחולה מאכילין אותו פחות כדי שלא יצטרף [לכזית] בכדי אכילת
פרס וכן כתב הכל בו (הל' יוה"כ סי' סט לד:) וכך כתב גם כן רבינו בסימן שאחר זה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריז סעיף
ב
עוברה (א) שהריחה ((ב) ופניה משתנים א אע"פ
שלא אמרה צריכה אני) (ר"י נכ"ז); לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; (ג)
אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, (ד) ב מאכילין אותה (ה) עד שתתיישב דעתה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריז סעיף ב
(א) שהריחה - מאכל וידוע שאם אין נותנין לה מה
שמתאוה היא וולדה מסוכנים ואין נ"מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופה:
(ב) ופניה משתנים אע"פ וכו' - ובאין פניה
משתנים אין מאכילין אותה אא"כ אמרה צריכה אני לאכול:
(ג) אם נתקררה דעתה וכו' - שלפעמים מתיישבת דעתה
אחר שמזכירין לה שיום הזה יום הכפורים הוא שכל העולם מתענין בו:
(ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין קיסם ברוטב
(ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות
מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן
המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל הנזכר
לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא וכן
כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני ג"כ מאכילין אותו עד שיאמר די אך
בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תרי"ח:
(ה) עד שתתיישב דעתה - ואינה צריכה אומד הרופאים
לזה:
טור אורח חיים סימן תריז
וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם
לא יתנו לו ממנו ומותר ליתן לו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריז סעיף
ג
כל אדם שהריח מאכל (ו) ונשתנו פניו, מסוכן הוא
אם לא יתנו לו ממנו, (ז) ומאכילין אותו (ח) ממנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריז סעיף ג
(ו) ונשתנו פניו - ובלא נשתנו פניו אע"פ שאומר
שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותו. [כ"כ מ"א וא"ר ובישועות יעקב
מגמגם בזה ועיין בחתם סופר בחלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב שדעתו דאף שאנו אין
מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו
ולאכול בין ביוה"כ בין בשאר איסורין כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבא לידי סכנה]:
(ז) ומאכילין אותו - ר"ל ג"כ הקל הקל
כמו באשה עוברה וכנ"ל. ודע דמה שהקלנו באשה עוברה וכן בכל אדם שהריח הוא דוקא
עד שתתיישב דעתן אבל אחר שנתיישב דעתן אין להם לאכול שאר היום דלא אמרינן כיון שהותר
מקצת היום באכילה הותר כולו:
(ח) ממנו - ואעפ"כ כשמריח ריח מאכל יזהר מאד
כל אדם שיפלוט כל הרוק שיבא בפיו ולא יבלע דאז בא לידי סכנה [כדאיתא בכתובות ס"א
ע"ב] ח"א:
שמואל ב פרק כ
(א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ
שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק
בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי
דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן
וְעַד יְרוּשָׁלִָם:
(ג) וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח
הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם
בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם
מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת: ס
(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק
לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד:
(ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה
<וייחר> וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ: ס
(ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע
לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף
אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ:
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק
ה הלכה ב
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים
ב וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג,
ג יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו
לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין
להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג,
ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה
משאר מצות בלבד.
טור יורה דעה סימן קנז
כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד
שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהרג ואם ירצה
להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור בד"א שהעכו"ם
עובד אליל מכוון להעבירו על דת אבל אם אינו מכוון אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ובשעת
השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ואל יעבור ובעכו"ם ובג"ע
ושפיכות דמים אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור ואפי' אין העכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו
על דת אלא להנאתו. אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא
עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית
אליל כתב א"א הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה באליל:
בית יוסף יורה דעה סימן קנז אות א
ד"ה כל העבירות
א כל העבירות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות
דמים אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג וכו'. בסוף פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד.)
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות
שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות
ושפיכות דמים ופסקו כן כל הפוסקים (רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ב, רא"ש
סי' ג) ואיתמר עלה בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל
בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא (רב דימי) [רבין] א"ר יוחנן
אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור
מאי קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא א"ר
יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. ואסיקנא דכולהו ישראלים בעינן
והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא רבא
לטעמיה דאמר רבא גוי דאמר ליה להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא
לך ליקטל ולא ליקטוליה שדי בנהרא ליקטליה ולא ליקטול מאי טעמא לעבורי מילתא קא בעי.
ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין משמע דסבירא להו דתרווייהו אמרינהו ר'
יוחנן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש רש"י אפילו מצוה קלה יהרג ואל
יעבור. שלא ירגילו הגוים להמריך הלבבות לכך: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל שאם דרך הגוים
לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים
אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חביריו ישראל. וז"ל
הרי"ף (שם יז:) אפילו ערקתא דמסאנא פירוש הגוים שבאותו זמן היו רצועות של מנעליהם
אדומות וישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי וכתב מהרי"ק בשורש פ"ח
דבדוקא נקט הרי"ף שהגוים היו עושים אדומות והיהודים שחורות דבכהאי גוונא הוא דיש
להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום ללבושם וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה והיינו
כדפירש רש"י דדוקא שיש בו צד יהדות וצניעות. ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאפילו
אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור והא אמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט.) באלישע בעל כנפים
שכשראהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו והתם שעת השמד הוה תירץ הר"ן בפרק במה טומנין
(כב: ד"ה ומקשו) דלא אמרו יהרג ועל /ואל/ יעבור אלא לעבור על מצות לא תעשה אבל
לא בגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו על כרחו שיניחנו
בבית האסורים ותבטל מאליה הילכך תבטל ואל יהרג עכ"ל וכן כתב נמוקי יוסף בסוף פרק
בן סורר ומורה (יז:):
ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצינעא
אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי. הוא בדברי סמ"ק (סי' ג) ובדברי הר"ן
בפרק במה טומנין (שם) וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין (סי' ט) והביא ראיה מהירושלמי
(סנהדרין פ"ג סוף ה"ה) וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ח ח"ג קסה ע"ד)
אלא שכתב דהיינו כשהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם
ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ד) שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן
בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה ולענין ע"א) נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל.
ונמוקי יוסף בסוף פרק בן סורר ומורה (יח.) כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומכל מקום
כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור
עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן (פסחים
נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם והרי
לאו עבודה זרה היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים
שהיתה עבודה זרה היה קידוש השם במה שעשו. ואמרינן נמי במדרש (ויק"ר פל"ב
אות א) מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו
מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת השמד
כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפילו הכי היו נהרגין מפני שהיתה השעת צריכה לכך: והא
דבשאר עבירות מפלגינן בין בשעת השמד לשלא בשעת השמד ובין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת
עצמן לשלא להנאת עצמן ובג' עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנמוקי יוסף (סנהדרין יז
סוע"ב) דטעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הילכך
בכל ענין אסירי. וכן כתב הר"ן במסכת יומא (ג: ד"ה חוץ) בשם הרמב"ן
(מלחמות סנהדרין יח.) ובפרק כל שעה (ו. ד"ה חוץ) כתב שהרז"ה (סנהדרין שם)
סובר דבגילוי עריות כל היכא דאין הגוי מתכוין אלא להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ואל תעבור
ושאחרים הקשו עליו וכתבו כסברת הרמב"ן ז"ל וכן דעת רבינו וכן נראה מדברי
הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ב): אהא דמקשינן והא אסתר פרהסיא
הואי כתוב בנמוקי יוסף (שם) הא דלא מקשה והא אסתר שעת השמד הוה משום דלא מיקרי שעת
השמד אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל
מדינות מלכותו: ויש לתמוה על רבינו למה גבי שעת השמד כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו
יהרג ואל יעבור ולא כתב כן גבי שלא בשעת השמד בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה
קלה יהרג ואל יעבור וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי ואפשר לומר
דמאחר שלא בשעת השמד דפרהסיא שוה לשעת השמד לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב גבי
שעת השמד דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דהוא הדין לשלא בשעת השמד
בפרהסיא: והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה (שם) כתב אפילו לא נתכוין
להעבירו אלא על מצוה משאר מצות ולא הזכיר ערקתא דמסאנא כלל לא גבי שעת השמד ולא גבי
פרהסיא ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות
ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי שזו מצות לא תעשה היא כמו שכתב בפי"א מהלכות
עבודה זרה (ה"א) שאין מדמין לגוים לא במלבוש ולא בשער שנאמר (ויקרא כ כג) ולא
תלכו בחוקות הגוים: כתבו התוספות (ד"ה אף, ובסנהדרין עד: ד"ה והא) והר"ן
(ו. ד"ה חוץ וד"ה וקשה) בפרק כל שעה (כה:) דהא דאמרינן דבגילוי עריות יהרג
ואל יעבור דוקא הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן גבי אסתר ומיהו
לעשות מעשה כגון שאומרים לה להביא ערוה עליה תהרג ואל תעשה מעשה והאיש אפילו אומרים
לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דאין קישוי אלא
לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה. והיכא שהיה כבר מקושה שיודע שלא יתקשה עוד כתבו התוספות
בר"פ הבא על יבמתו (יבמות נג: ד"ה אין) דאינו חייב למסור עצמו כיון דלא עביד
מעשה: וכתבו עוד דהא דבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דוקא כשאומרים לו להרוג בידים אבל
אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך אינו חייב למסור עצמו: [בדק הבית] וכתוב
בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את
דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה
תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא
יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו
יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות
בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל
ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה.
ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס
עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה
וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה
הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם. וז"ל רבינו ירוחם
(ני"ח ח"ג קסה ע"ד) כתבו הפסקנים אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצינעא
על שאר מצות רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו וכן בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב) ודוקא
שהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו והא דאמרינן בגילוי עריות הוא הדין
גוי הבא על בת ישראל דאינו מכוין אלא להנאתו ולא להעבירה וכן ישראל הבא על הגויה ויש
אומרים דגוי הבא על בת ישראל לא מטעם עריות נגעו בה דאינה עושה מעשה אלא מטעם אם הוא
בפרהסיא וכן פירש רבינו תם בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצוה ליהרג. וכמה פרהסיא
עשרה בני אדם [עד כאן]: וכתב הר"ן במסכת יומא (שם) בשם הרמב"ן (מלחמות שם)
דגוי הבא על בת ישראל לאו בכלל גילוי עריות הוא דאי בזנות גזרת בית דין של שם הוא
(ע"ז לו:) ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם (דברים ז ג) נפקא דמשאר עבירות היא ולא
הוי בכלל גילוי עריות אלא אשת איש בישראל אי נמי ישראל הבא על הגויה דמחייבי מיתות
הוא דהא קנאים פוגעים בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב (סנהדרין פב.) דהא אדכריה רב לגמריה
יכרת יי' לאיש אשר יעשנה וכו' (מלאכי ב יב) ובהכי ניחא הא דמשני רבא אאסתר הנאת עצמו
שאני וצריך לומר דלית ליה דרשה (מגילה יג.) דאל תיקרי לבת אלא לבית דלא הוה בה אלא
איסורא דגוי הבא על בת ישראל דלאו גילוי עריות הוא אלא משאר מצות וכיון דלא הוה בה
איסור דגילוי עריות כל שאין הגוי מתכוין אלא להנאת עצמו שרי וכן נראה שהוא דעת רבינו
תם בפ"ק דכתובות (ג: ד"ה ולדרוש) ופרק בן סורר (עד: ד"ה והא) וכ"כ
המרדכי שם (סנהדרין סי' תשכ) בשמו. ונראה שלזה נתכוין רש"י שפירש על מאי דפריך
והא אסתר פרהסיא הוה ונבעלה לגוי ולא מסרה נפשה נשמר דלא נפרש דפריך דאשת איש היתה
ולא מסרה נפשה דאם כן לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג"ע היא אפילו מתכוין הגוי
להנאת עצמו הוה לה למימסר נפשה: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ד)
כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל
הרי זה חילל את השם ברבים וביטל מצות עשה שהיא קדוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא
חלול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו
ב"ד אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר
בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ ו) ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא
אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודה זרה שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו
חייב כרת ואין צריך לומר מיתת ב"ד קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא
אומר (דברים כב כו) ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך
הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו (משלי כו יא) והוא נקרא עובד עבודה זרה במזיד
והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהינום: גרסינן בסוף פרק בן סורר
ומורה (עה.) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים
ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו לו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות
ולא תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי
בה רבי יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה בשלמא
למ"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום
פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות ולינסבה
מינסב לא מייתבה דעתיה כדרבי יצחק דא"ר יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה
וניתנה לעוברי עבירה שנאמר (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. והרמב"ם
פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ט) כמ"ד פנויה ואע"ג דפלוגתא היא
וספק נפשות להקל נראה שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה ותו דכיון דחזינן דרב
פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי סבירא להו: תנן בפ"ח דתרומות
(מי"ב) נשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' וגרסינן עלה בירושלמי
(סוף ה"ד) תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהן גוים ואמרו תנו לנו אחד
מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת
מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אמר רבי שמעון בן לקיש
והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן
בכרי. ומשמע דהלכה כרבי יוחנן וכן נראה מדברי רבינו שמשון בפירוש המשנה ומדברי הר"ן
במסכת יומא (ד. ד"ה ומיהו) וכתבו דהוא הדין לנשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת
מכם ונטמאה וכו' שאם יחדוה להם יתנו אותה ואל יטמאו כולן. אבל הרמב"ם בפ"ה
מהלכות יסודי התורה (ה"ה) פסק כריש לקיש וצריך טעם למה דהא בכל דוכתא קיימא לן
(יבמות לו.) הלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל. ואפשר דפשט לישנא כוותיה דריש לקיש דייקא
טפי: וגרסינן תו בירושלמי (שם) עולא בר קסרי תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי
יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבין ליה לן אנו מחרבין מדינתא
סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי
ולא איתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה
עשיתי אמר ליה וזהו משנת חסידים היא. משמע דאע"ג דמדינא שרי מכל מקום מדת חסידות
הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ה)
שאם יחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחלה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף
א
(א) כל העבירות שבתורה, א] חוץ מעבודת כוכבים וגלוי
עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם (ב) שיעבור עליהם או יהרג, ב] אם הוא בצנעה
יעבור ואל יהרג. ג] ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, א רשאי, ב אם העובד כוכבים (ג)
מכוין להעבירו על דת. הגה: ד] ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ג
ולא יעבור (ד) לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש
סימן שפ"ז). ה] ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו
עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך (ה) להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן
קנ"ו /קנ"ז/). (ו) ואם הוא בפרהסיא, ו] דהיינו ד (ז) בפני עשרה מישראל,
חייב ליהרג ולא יעבור ז] אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (ח] אפילו על ה ערקתא
דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת
הגזירה ו (ט] על ישראל לבדם), (ב"י בשם נ"י), ז אפילו אערקתא דמסאנא
(פירוש רצועת המנעל) (ח) יהרג ואל יעבור. הגה: (ט) י] ודוקא אם רוצים להעבירו במצות
לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק
במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו,
הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח /קל"ז/ בשם הר"ן). (י) ובעבודת
כוכבים, ג"ע, ש"ד =שפיכות דמים= יא] אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, יב] ואפילו
אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל /ואל/ יעבור. הגה: יג] ודוקא כשאומרים
לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה,
ח או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה,
ט אין צריך ליהרג. (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש). יד] וכל איסור עבודת
כוכבים וג"ע וש"ד =ושפיכות דמים= אע"פ שאין בו מיתה, י (יא) רק לאו
בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו יא דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור
ואל יהרג. (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה). יב טו] עובד כוכבים יג הבא
יד על (יב) בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל).
טז] עובדי כוכבים שאמרו לישראל: (יג) תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם
אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה
מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, טו אא"כ (יד) חייב
מיתה (טו) כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). יז] וכן נשים שאמרו להן
עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, (טז) יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל.
(רמב"ם פ' הנזכר). (יז) יח] כל מקום שנאמר: יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג,
אע"פ שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. יט] ודוקא שלא יוכל לברוח, אבל אם יכול
לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד. (ב"י בשם הרמב"ם
פ"ה מיסודי התורה).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קנז סעיף א
א רשאי - והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו
לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב"י וכן נראה דעת
הרמב"ן בס' תורת האדם ומביאו הר"ן פ' יה"כ ובהג"א ממהרי"ח
רפ"ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי"ל יעבור ואל יהרג
צ"ע אי שרי או לא ע"כ וכתב בת"ה סי' קצ"ט והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא
אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין
קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו
משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל, וכתוב בהגהת
סמ"ק סי' ג' דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים
הם וראיה משאול ומביאו ב"ח וכ"כ בב"ה בשם א"ח מיהו כ' הא"ח
שם שיש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמך ע"ש שהאריך:
ב אם העובד כוכבים מכוין כו' - אבל אם אינו מכוין
אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג, ר' ירוחם סוף נתיב
י"ח, וכתב הב"ח ס"ב דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו
מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה ס"ג מבואר דבפרהסיא רשאין למסור נפש ונראה
דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו כדלקמן בהג"ה גבי מצות
עשה דהא הב"י פסק כהרמב"ם ואפ"ה כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים
ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה
ה' ולאהבו בכל לבם ומביאו ב"י וד"מ:
ג ולא יעבור ל"ת - אבל מצות עשה אפילו מצוה
עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב בא"ח ס"ס תרנ"ו וע"ש,
ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכ"ו /שפ"ז/
ובא"ח סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא:
ד בפני י' מישראל - דוקא ואין ר"ל בפניהם
ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר פרהסיא הוה ע"ש:
ה ערקתא דמסאנא - פירש רש"י שדרך העובד כוכבים
לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר וכגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים
אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו והרי"ף פי' שהעובד
כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו
מלבוש עובד כוכבים וכתב מהרי"ק דהיינו כמ"ש רש"י שיש צד יהודית בדבר
וב"י כ' דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא
מצות ל"ת ע"ש:
ו על ישראל לבד - אבל אם הגזרה היא על כל מדינת
מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי:
ז אפילו אערקתא כו' - כתב ב"י דאדלעיל אפרהסיא
נמי קאי דפרהסיא שוה לשעת הגזרה והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא מכוון להנאת עצמו
יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם אין דבריו מוכרחים
וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דספק
נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג:
ח או שרוצים להשליכו כו' - ובעובד כוכבים כגון
אם כפפו קומתו להשתחוות לעובד כוכבים, הרא"ש רפ"ק דכתובות:
ט א"צ ליהרג - אלא א"כ הוי בפרהסיא כ"כ
רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוספות
והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא אסתר בפרהסיא
הוי ולא פריך דגילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע
עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש
שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני פליג אאביי וסבירא
ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל לא ידעתי
מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש וגם הרי"ף הביא
פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא וכן משמע בר"ן פ'
כ"ש וכ"נ דעת הרב:
י רק לאו בעלמא כו' - דהא אמרינן בש"ס (ס"פ
סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו
תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו
ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר
בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י
ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג
שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק
והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו
לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך
מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין
המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש
שהאריך והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן
והעלה כהרמב"ם ע"ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע
דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס
בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון
שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל
כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה
מן התורה כו' וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת
ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה, וכתבו
עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי
כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט
הוא וכן משמע בב"י שם:
יא דלפני עור - כגון שאנסו להשאיל דבר לעובד כוכבים
וכיוצא בו:
יב עובד כוכבים הבא כו' - אבל ישראל הבא על העובדת
כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור כ"כ הרמב"ן בספר ת"ה והביאו
הר"ן פרק יה"כ הובא בבית יוסף וכ"כ הנ"י וכ"כ רבינו ירוחם
וכ"כ הב"י בא"ע סימן ט"ז בשם א"ח וכ"כ הרב שם ס"ב
וכ' הא"ח שם שנראה לו דהיינו דוקא ולפי זה הא דהוי בכלל ג"ע היינו דאפי'
להנאת עצמו יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות וכן מבואר בא"ח שם וכן משמע
בפוסקים שם מיהו בנ"י ס"פ סורר ומורה כתב דכיון דאפילו לא פגעו בו קנאים
חייב כרת הלכך אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועיין עוד בא"ע סימן ט"ו וט"ז
איזהו ג"ע:
יג הבא כו' - כגון שהיא עושה מעשה שמביאה הערוה
עליה כמ"ש הרא"ש רפ"ק דכתובות והתוספות ס"פ סורר ומורה דאם לא
כן תיפוק ליה דלא עבדא מעשה וכמו שנתבאר:
יד על בת ישראל - דוקא פנויה אבל א"א גילוי
עריות ממש הוא שם וכ"כ העט"ז ואע"ג דדעת ר"ת דאפילו אשת איש נמי
מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים:
טו אלא אם כן חייב מיתה - וכתב הרמב"ם ומכל
מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ' ד"מ בשם הגה"מ שצריך לחזור לכתחלה על כל
צדי צדדים קודם שימסרוהו ועיין בב"ח סעיף ד' שכתב כמה חילוקי דינים בזה והיה נראה
לי שאין דבריו מוכרחים ולפי שהרחיק עדות וכ' שבתשובה בירר דבריו בראיה ברורה לא השגתי
עליו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן קנז סעיף א
(א) כל העבירות שבתורה - ברמב"ם פ"ה
מיסודי התורה איתא אחת מכל מצות כו' מיהו לאו דוקא הוא ואפילו על כל המצות יחד נמי
דינא הכי. כן כתב בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שם עיין שם. אכן בתשובת הרדב"ז
ח"א /ח"ד/ סימן צ"ב לא משמע כן ע"ש:
(ב) שיעבור עליהם או יהרג - ע' בספר משנת חכמים
בפתיחה להלכות עבודת כוכבים שנסתפק אי דוקא בכה"ג שאמרו לו שיעבור ואם לא יהרג
הוא דאמרינן שיעבור וא"י כיון דאונס רחמנא פטריה כו' אבל אם באים עליו להרגו מחמת
איזה דבר ואינם באים לכוף אותו לד"ע חלילה לו לומר שיציל ממות נפשו שיעבור איזה
דבר דלא מקרי אונס כה"ג מה שרצונם להורגו כיון שאין דעתם לכופו לד"ע. או
ל"ש כיון דקי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואף ספק פקוח נפש משום דכתיב
וחי בהם מה לי אונס הבאה לו מן השמים ומה לי הבאה ע"י אדם בכל ענין יכול להציל
עצמו והיה נראה דאף אם נסתפק לו להעובר אם ינצל בגלל שיעבור מעונש מיתה הוי ספק פיקוח
נפש ע"ש שלא העלה דבר ברור. [עיין בט"ז לקמן סימן קע"ט סק"ד ועיין
בהפלאה כתובות ד' י"ט על תוספות ד"ה דאמר מר]:
(ג) מכוין כו' - עבה"ט סק"א ועיין בספר
עצי ארזים באה"ע סימן ט"ז ס"ק ז' באורך. ובספר תפארת ישראל על משניות
פ"א דברכות מ"ג כתב דמ"מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח
היזיקא ומצוה דעסיק בה אגוני מגני וראיה מר"ע שהכניס עצמו לספק סכנה בנט"י
שהיה סומך א"ע שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא כדאיתא בעירובין דף כ"א
ע"ש:
(ד) ל"ת - עבה"ט מ"ש אבל מ"ע
כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אי דוקא בכה"ג שבא האנס לבטל
אותו ממ"ע והוא רוצה בקיומו וליתן לו ממון רב הוא דא"צ לבזבז כל ממונו אבל
אם בא האנס ליטול ממנו ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק
לו או דלמא ל"ש ושוב הביא ראיה דאף בכה"ג שבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור
אמ"ע בכדי שלא יהיה לו היזק ממון רב ע"ש. ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה
ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב
לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרי פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב
בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן
שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק)
ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת
לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים
פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת
משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו
בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי
התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך
במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש.
עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש
ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך
ליתן כל ממונו וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יי"נ ואם
לא יקטע את אזנו וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות
אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם יכול לשתות בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור ואם יכול
להציל עצמו בממונו צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש
עוד (אכן בתשובת הקודמת שם לענין לנשק אשתו נדה מפני האונס לא כתב כן ע"ש) שוב
מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"א /ח"ד/ סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם
על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו
למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ליתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן
כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו
עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עובר בלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה
עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא
לידי סכנה ע"ש:
(ה) להוציא ממונו - עיין בספר תיבת גומא שם שכתב
דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו דמ"ע הוכח תוכיח הוא
מטעם ערבות והוי כאילו הוא עושה הל"ת כל שיש בידו למחות אם מבזבז כל ממונו ע"ש
ועיין לקמן סי' של"ד סעיף מ"ח בהגה משמע שם דאף באין חשש סכנה א"צ להוציא
ממונו וכן הלבוש כאן כתב מי שיש בידו למחות א"צ להוציא ממונו ע"ז והשמיט
במקום שיש סכנה ע"ש:
(ו) ואם הוא בפרהסיא - וכתב בשל"ה בשער האותיות
סוף אות א' דעל קידוש השם מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים כדין
הרבה מ"ע שמברכין על קיומן וע"ש ג"כ הטעם למה מברכין לקדש ואין אומרים
על קידוש ע"ש:
(ז) בפני עשרה מישראל - עיין מ"ש לעיל סימן
ב' סק"ו בענין אם הוא עצמו בכלל העשרה או לא וגם בענין אם נשים מצטרפות לזה או
נימא דאימעטו מבני ישראל ולא בנות ישראל ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא
במסכת סוטה דף כ"ו ע"א דבני ישראל משמע למעוטי גרים והכא כתיב ונקדשתי בתוך
בני ישראל ושמא גם הכא יש איזה ריבוי:
(ח) יהרג ואל יעבור - ע' בתשובת שבות יעקב ח"ב
סימן ק"ו שנשאל פעם אחת שגזרו עליהם גזירה להעברת דת שמחוייבים ליהרג ולא לעבור
ומקצתן יכולין לברוח אי מחוייבים לברוח כדי להציל נפשם דלא יהיו כמאבד עצמו לדעת או
נימא דאל יפרשו מן הצבור שמחוייבים למסור את נפשם על קידוש השם והשיב דאף דמדברי התו'
בפסחים דף נ"ג ע"ב גבי חנניה מישאל ועזריה מבואר דאפילו יכולין להמלט על
נפשם אין לברוח זה אינו דוודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי
בהם עדיף ודברי התוס' אפשר לתרץ ומ"מ אם רוצה להחמיר ע"ע שלא לברוח ולמסור
נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לא מקרי מאבד עצמו לדעת ע"ש:
(ט) ודוקא כו' - עיין בס' משנת חכמים ריש ה"ל
יסוה"ת שם שכתב דלכאורה גם בזה יש לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ע"ש:
(י) ובעבודת כוכבים ג"ע - עיין בתשובת רדב"ז
ח"א /ח"ד/ סימן צ"ב שהעלה דה"ה אם אונסין לעבור על אחת מכל מצות
התורה באמרם שאין תורת משה אמת או שאנחנו החלפנו אותה כאשר הם אומרים ושלא צוה הקב"ה
על ככה (או שהציווי היתה רק לזמן מה וכבר נתבטלה. כן כ' הוא ז"ל בתשובות החדשות
שד"ם ע"ש) שחייב למסור את נפשו עליה אפילו להנאת עצמו ובצנעה ושלא בשעת הגזירה
ע"ש עוד:
(יא) רק לאו בעלמא - עש"ך דהעיקר כהרמב"ם
דעל חיבוק ונישוק יש מלקות מה"ת אך דוקא בדרך חיבת ביאה ועיין בתשובת חות יאיר
סימן קפ"ב במעשה שהיו ראובן ושמעון נוסעים מפרנקפורט לווירמש והיה שם בפ"פ
אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה ורצו ג"כ ליסע לווירמש ומפני שאין להם תייר
כנהוג בקשו מרו"ש הנ"ל שראובן יאמר זו אשתי ושמעון יאמר זו בתי ובהגיעם למקום
שמראים התיור ומי שאין לו התיור יוקנס סך יו"ד זהובים או כרצון המוכס אמרו רו"ש
כנ"ל והמוכס לא רצה להאמין להם אם לא שינשקו זה אשתו וזה בתו ואם הם בנדתן ישבע
כ"א על דבריו שכן הוא אם מותרים לעשות כן וכתב דאם באמת היתה זו אשתו נדה והמוכס
בעל עלילה אינו מאמין לשבועה ורוצה לקנסו סך רב או לתופסו ולעקלו אם לא ינשקנה נושק
בלב עצב וכמי שכפאו שד ואין בכך כלום אחרי שאין זה רק מדרבנן כיון שאינו בדרך חיבה
וכ"ש אם אינו מבקש רק שיגע בה ואף שכתוב בהגהה לעיל דאפילו בשאר עבירות חייב להציל
עצמו בכל הון ביתו היינו בלאו דאורייתא (ע"ש בסימן קפ"ג הבאתיו לעיל דאף
בל"ת דרבנן צריך ליתן הכל וזה סותר למ"ש כאן) ועוד אפשר דדוקא כשהעובד כוכבים
מכוון להעבירו על דת ולא במכוין להנאתו ועוד שכאן העובד כוכבים אינו יודע שעובר על
דת רק סובר שהישראל שיקר לו באמרו נדה היא מפני שלא רצה לעשות פריצותא לפניו אינו חייב
לבזבז ממון רב רק לפי יכלתו וחסידותו לא מצד החיוב. אמנם בנ"ד שהיהודים בערמה
עשו כו' ואף אם יראים רו"ש שיגיעו הם לידי הפסד ממון בשביל כך ג"כ אין היתר
הן בנשיקה והן בשבועה שנדה היא כי נהי דמצי לישבע על דברי אשתו בזה משום דהתורה הימנה
כדכתיב וספרה לה משא"כ על דברי אשה אחרת מנא לן וגם באשתו צ"ע אם מצי לישבע
די"ל דלא האמינה תורה רק לבא עליה משום דלא סגי בלא"ה. וכ"ש חלילה להם
להוציא מפיהם שבועת שקר שזו אשתו וזו בתו אפילו מגיע להם היזק רב דמ"ש נודרין
למוכסין דוקא בעומד מאליו וגוזל ולא שרינן רק באופן שאין מוציא שקר מפיו. וכ"ש
שלא יחטא זה להצלת ממון של זו. וע"ש עוד מה שתמה והרבה להקשות על דברי הר"ן
שהביא הש"ך:
(יב) בת ישראל - עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך
מיהו בנ"י כתב דאפילו בצנעה כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע
סימן ק"נ בד"ה ואם באנו שתמה ע"ז דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג היינו
שעכ"פ אסור מה"ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו אסור מה"ת רק מדרבנן אף
שהוא מאביזרא דג"ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור והרי בצנעה אין כאן
איסור תורה רק גזירת בית דינו של שם ואין אני תמה על הנ"י דאולי ס"ל דגם
איסורי דרבנן שהם אביזרא דג"ע הם בכלל יהרג ואל יעבור וסובר דבהך שאמרו ימות ואל
תעמוד ערומה איך כאן רק אסור דרבנן וכדעת הרמב"ן (באמת מלשון הש"ך רס"ק
יו"ד משמע בהדיא דהנ"י ס"ל כדעת הרמב"ם אך באמת בנ"י שם ליכא
הך סיומא אלא שעובר בהן בלא תקרבו כו' רק כתב בסתם שאין זו העבירה גופא ע"ש) אבל
על הש"ך אני תמה דבסק"י הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור וכתב שכן מוכח
מהך דהעלה לבו טינא ובס"ק י"ב הביא דברי הנ"י והם סתרי אהדדי עכ"ד.
וע"ש עוד בד"ה ואמנם לתרץ:
(יג) תנו לנו א' מכם - בתשובת נו"ב תניינא
חי"ד סימן ע"ד נשאל בן המחבר שר שצריך יהודים לעבודתו ומבקש מהיהודים שימסרו
לו איזה נערים אם מותר למסור לו והשיב דפשוט שאסור ואף אם יש איזה נערים קלים ופרוצים
ביותר אין אנו יכולים לדון דיני נפשות והרבה הילדות עושה וניתן להענישם בתפיסה אבל
חלילה למסור אותם להדיחם לגמרי מקהל ישראל ובפרט שלא נתברר בעדות ברורה אם עברו עבירה
חמורה לכן שארית ישראל לא יעשו עולה כזו אך את זה יכולים לעשות להשתדל על אדם כשר שלא
יקחו אותו כ"ז שלא אמרו בפירוש שאותו הם מבקשים אבל אם כבר בא הפקודה על אחד קשה
להורות להשתדל עבורו ובנד"ז קשה להורות וע"ז אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר
דבר הנשמע כו' והמשכיל בעת ההיא ידום אבל עכ"פ מחוייבים למחות ביד מי שרוצה למסור
בידים ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס מ"ג ועיין בס' תפארת למשה שכתב
דעל פי גורל שרי כעובדא דיונה וגבעונים וסרח בת אשר ע"ש:
(יד) חייב מיתה - עיין בתפארת למשה שכתב דאפילו
כולם חייבים מיתה בשוה שרי אפילו לפי סברא זו ול"ד להיכא דכולם שוים שאין חייבים
מיתה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סימן קמ"ז שכתב דלכתחלה אם בא אצלה מי שחייב
מיתה ויש לחוש שיהיו מוכרחים למוסרו אסור להם לקבלם להיות אצלם ופירש כן דברי הרמב"ם
במה שכתב ואין מורין כן לכתחלה ע"ש:
(טו) כשבע בן בכרי - עבה"ט של הרב מהרי"ט
ז"ל ומ"ש בשם מהר"ם רקנטי אם אמר השר לישראל הנח לי לקצוץ אבר א' שאינך
מת ממנו ובאם לא אמית את ישראל חבירך כו' ע' בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ה
/תרכ"ז/ שנשאל על ענין זה והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק
סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה ע"ש ועיין בספר אגודת
אזוב דף ג' ע"ג ובהשמטות לדף ל"ח ובסוף הספר מ"ש בזה ועיין בתשובת יד
אליהו סימן מ"ג:
(טז) יטמאו כולם - עיין במ"מ פ"ה מהלכות
יסוה"ת שכתב בשם הרשב"א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא
ימסרו אותה ועיין בדגול מרבבה שתמה ע"ז דבירושלמי פ"ח דתרומות מבואר להיפך
דאם היתה כבר טמאה או שפחה מוסרין אותה ע"ש וע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד
סימן ע"ד מ"ש בזה:
(יז) כל מקום שנאמר יהרג כו' - עיין בס' משנת חכמים
שם שנסתפק גם לענין זה אף אי נימא דבהנך עבירות שדינן שיעבור ואל יהרג אין חילוק בין
אם באים עליו על עסק עבירה או לא (עמש"ל ס"ק ב') עדיין יש להסתפק באלו ג'
עבירות שיהרג ואל יעבור ואם עבר ולא נהרג דפטור אם דוקא בכה"ג שבא האנס לאונסו
לעבור על דת ח"ו ואם לאו יהרג ועבר על דת הוא דפטור. אבל אם האנס רצה להורגו והוא
מרצונו עבר על א' מג' עבירות בכדי להציל עצמו י"א דהוא חייב מיתה או מלקות על
גוף עבירה כיון דמדינא יהרג ואל יעבור. ועיקר הפטור אם עבר מגז"ה. י"ל דאין
בו אלא חידושו והיינו דוקא באם אנסוהו לעבור. ושוב כתב לחלק דאף אם נימא דבכה"ג
לא מקרי אנוס דכן הדעת מכרעת מ"מ בעבודת כוכבים כה"ג שבאו עליו על עסקי נפשות
והוא בעצמו אומר שרצונו לעבוד עבודת כוכבים פטור ממיתה דהוי כמו עובד מאהבה ומיראה
במס' סנהדרין ד' ס"ד. משא"כ בג"ע וש"ד באריכות: