גמ' יומא דף פב:- פג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 22:52 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:00 דקות
1)עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא
2)חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא
בקי
3)רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד
אומר: אינו צריך
4)ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים
שאינו צריך, ורופא אומר: צריך
5)אם שנים אומרים: צריך, אפילו מאה
אומרים: אינו צריך
6)אם החולה אומר: אינו צריך, והרופא
מסופק
7)אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק ב הלכה ט
עוברה שהריחה ט לוחשין לה באזנה שיום
הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו * מאכילין אותה עד * שתתישב נפשה,
וכן מי שאחזו * בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין
אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין.
בית יוסף אורח חיים סימן
תריז אות ב ד"ה עוברה שהריחה
ב עוברה שהריחה מאכל וכו'. בפרק בתרא דיומא (פב.) תנן עוברה שהריחה מאכילין
אותה עד שתשוב נפשה ואמרינן בגמרא (שם:) ההיא עוברה דארחת אתיא לקמיה דרבי אמר להו
זילו לחושו לה דהאידנא יום הכפורים הוא:
ומ"ש רבינו ואם לאו נותנין לה
מן הרוטב וכו'. שם (ע"א) ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה
כוש ברוטב ומניחין לה על פיה עד שתתיישב דעתה אם נתיישבה מוטב ואם לאו מאכילין אותה
שומן עצמו: והנך רואה שיש בדברי רבינו חסרון שה"ל לכתוב תוחבין לה כוש ברוטב וכו'
ובדברי הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"ט) יש יותר חסרון שכתב עוברה שהריחה
לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה
עד שתתיישב דעתה ע"כ: ונראה שהוא סובר שלא אמרו כן אלא כשהמאכל אסור כגון שהוא
בשר קודש או בשר חזיר וכדקתני בברייתא אבל אם המאכל עצמו מותר ואינו אסור אלא משום
יום הכפורים אין צריך לדקדק בזה דכך לי אוכל מהרוטב כמו מן הבשר עצמו והיינו דמתניתין
סתים לה סתומי וקתני עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה והדין השנוי בברייתא
כתב בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות (הי"ד). ורבינו שכתב נותנין לה מן הרוטב
וכו' מיירי שהמאכל אסור מצד עצמו וזהו שסיים וכתב ואם לא נתיישבה דעתה בזה נותנין לה
מן האיסור עצמו אבל אם היה המאכל מותר מאכילין אותה בתחלה מהמאכל עצמו. ועי"ל
דבמאכל מותר מיירי נמי אלא דקרי ליה איסור לפי שיום הכפורים אסור באכילה וגם בזה מאכילין
אותה בתחלה היותר מעט שאפשר דהיינו רוטב אולי תתיישב דעתה בכך ועל פי זה אפשר לומר
דהרמב"ם נמי לא שאני ליה בין מאכל מותר מצד עצמו ואסור מצד יום הכפורים למאכל
אסור מצד עצמו. ומה שכתב מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה היינו לומר שמאכילין אותה היותר
מעט שאפשר אם נתיישבה דעתה בכך מוטב ואם לאו מאכילין אותה יותר:
ומ"ש ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן
היא או הולד. שם כתב הרא"ש (סי' יג) בשם הרמב"ן (תוה"א שער הסכנה עמ'
כט) משמע מתוך דברי בעל הלכות גדולות (הל' יוה"כ לא ע"ג) דמשום סכנת ולד
לחודיה מחללין אפילו ליכא למיחש לדידה ואיכא דס"ל דאין מחללין משום נפלים אלא
עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה הוא שכל המפלת בחזקת סכנה היא ולא ידעתי מה צורך לכל
אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דהמפלת
בחזקת סכנה היא וכן פירש רש"י (פב. ד"ה עוברה) אם אינה אוכלת שניהם מסוכנים
עכ"ל והר"ן (ג: ד"ה וכתב בה"ג) כתב גם כן כדברי הרא"ש דלא
משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה וכו' ולפי זה לא ה"ל לרבינו לכתוב תסתכן היא או
הולד דמשמע דמשכחת לה שיסתכן זה בלא זה: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז (ח"א
רכז ע"ג) בשם הרמב"ן שאפילו לא אמרה צריכה אני כל שראו אותה מתאוה לאותו
ריח ופניה מוריקות מאכילין אותה שחוששין לעיקור הולד ע"כ והוא מדברי הרמב"ן
בתורת האדם (שער הסכנה עמ' כח ד"ה ובהלכות) ולא חשש רבינו לכתוב כך משום דמאי
איריא עוברה הא אפילו כל אדם דיניה הכי כמו שיתבאר בסמוך:
וכתב הרמב"ן דוקא עוברה שאין
לנו אומד בישוב דעתה וכו' אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין וכו'. כך כתבו שם הרא"ש
והר"ן ז"ל ורבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נא ע"ד) כתב וזה לשונו כתב
הרמב"ן (שם עמ' כז ד"ה בפרק ר' ישמעאל) כשמאכילין החולה על פי בקיאין מאכילין
אותו דבר הצריך לו כמו שיאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו לא על ידי כוש ולא על ידי
רוטב כמו שכתבתי בעוברה שהריחה (נכ"ז רכז ע"ג) דעוברה אין לה אומד [דעת]
דלפעמים תתיישב דעתה בדבר מועט כגון על ידי כוש או על ידי רוטב ולפעמים בשומן אבל הכא
אין תלוי בישוב הדעת אבל מאכילין אותו פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת
פרס כמו שכתבתי (שם) בעוברה שהריחה עכ"ל. וכן כתב הר"ן (ג. ד"ה מתני'
בפירקין) שהסכימו רבותינו האחרונים שאפילו בחולה מאכילין אותו פחות כדי שלא יצטרף
[לכזית] בכדי אכילת פרס וכן כתב הכל בו (הל' יוה"כ סי' סט לד:) וכך כתב גם כן
רבינו בסימן שאחר זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריז סעיף ב
עוברה (א) שהריחה ((ב) ופניה משתנים
א אע"פ שלא אמרה צריכה אני) (ר"י נכ"ז); לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים
הוא; (ג) אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, (ד) ב מאכילין אותה (ה) עד שתתיישב
דעתה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריז סעיף ב
(א) שהריחה - מאכל וידוע שאם אין נותנין
לה מה שמתאוה היא וולדה מסוכנים ואין נ"מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופה:
(ב) ופניה משתנים אע"פ וכו'
- ובאין פניה משתנים אין מאכילין אותה אא"כ אמרה צריכה אני לאכול:
(ג) אם נתקררה דעתה וכו' - שלפעמים
מתיישבת דעתה אחר שמזכירין לה שיום הזה יום הכפורים הוא שכל העולם מתענין בו:
(ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין קיסם
ברוטב (ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב
פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין
לה מן המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל
הנזכר לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא
וכן כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני ג"כ מאכילין אותו עד שיאמר
די אך בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תרי"ח:
(ה) עד שתתיישב דעתה - ואינה צריכה
אומד הרופאים לזה:
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק ב הלכה ח
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ה ביום
הכפורים אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר
דיי, ו אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו ז, והוא שיהיה רופא
בקי, רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מאכילין אותו, מקצת הרופאין אומרין צריך
ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך
אני, אבל אם אמר צריך אני ח מאכילין אותו, לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו
כלם בקיאין ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך מאכילין אותו.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן יג
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין וכו'.
אמרי דבי ר' ינאי חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה. פשיטא ספק
נפשות להקל מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא
מיתנא קא משמע לן לב יודע מרת נפשו. חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא
פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קא משמע לן שומעין לרופא. והאי דקאמר
חולה לא צריכנא תונבא פירוש טירדא בעלמא נקיט ליה ורש"י פי' שטות אשדירדשו"ן
הוא דנקיט ליה. כתבו התוספות הא דקאמר הש"ס חולה אומר צריך אני היינו שאומר שהוא
ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות. ויש ספרים שכתוב בהן מילתא דרבי ינאי
פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי
לא אכילנא מיתנא קא משמע לן. אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו עד כאן. ונראה לי
דחומרא גדולה היא זאת בספק דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא הרופא דרכו
לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן. ואפי' לספרים שכתוב בהן אי לא אכילנא מיתנא
אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין דלישנא דמיתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר
כן מחמת פחד המיתה. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה לא צריכנא ואומר חד רופא צריך אין
דבריו של אחד במקום שנים. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא ושני רופאים ואפי' הן
מאה אומרים לא צריך תרי כמאה ומאכילין אותו. ואע"ג דאמר רב ספרא הא דאמרי תרי
כמאה ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן. הני מילי
אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. אמר איהו צריך ושני בקיאין אומרים אינו צריך
אין דבריו כלום במקום שנים. דהכי מיפרשא מתניתין חולה מאכילין אות על פי בקיאין. בד"א
דאמר לא צריך אבל אמר צריך אם אין שם שני בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמא
לב יודע מרת נפשו ומהימן כלפי חד כלפי תרי לא מהימן. מר בר רב אשי אמר היכא דאמר צריך
אני אפי' אי איכא מאה דאמרי לא צריך עליה דידיה סמכינן דכתיב לב יודע מרת נפשו. והלכתא
כמר בר רב אשי דבתראה הוא ועוד דבתשובת הגאונים כתב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר
רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא. ובשאלתות דרב אחאי כתוב דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת
רש"י שהרי פירש לקמן (דף פד ב) אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה
אומרים אינו צריך ואשה או נכרי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל.
וכתב הרמב"ן ז"ל ואע"ג דאמרינן בהדיא כי אזלינן בתר דעות באומדנא הני
מילי בממונא. הני רבוותא סברי דהך אוקימתא ליתא. דהא משום דאקשינן על פי בקיאין תרי
פשיטא תרי ותרי נינהו הוא דאתוקם הכי וכיון דאתא מר בר רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה
צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן קמה לה מתניתין כדמעיקרא דאיכא
אחרינא בהדי חולה דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי בקיאין תרי סלקא דעתך אמינא כשם
שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין. כך כשהוא אומר איני צריך נשמע
ליה דהכא והכא לב יודע מרת נפשו הוא קא משמע לן דלהקל אמרי' אבל להחמיר כחד בקי בעלמא
הוא ולא כתרי. הלכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד
לא שמעינן. ולא אמרי' תונבא בעלמא הוא דנקט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן ליה.
ומיהו כיון דאיתמר בהדיא בגמרא דלא אזלינן בתר רוב דעות לא דחינן סוגיא בפירכא ותפסינן
סברא בעלמא ע"כ. וכן נראה לי כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא בספק נפשות.
ירושלמי (הל' ד) חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן
נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל. כתב הרמב"ן ומסתברא הני מילי בחולה דאמר יכולני
דשכיח ביה תונבא אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא דאיני יודע
דחולה לאו כלום הוא. דאיהו מנא ידע רובן של חולין אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהם הלכך
לרופא שומעין שאומר יודע אני:
טור אורח חיים סימן תריח
חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי
שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן מאכילין אותו על פיו ואין צריך שיאמר
שמא ימות ואם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו שמאחר שהודיעוהו שהוא י"ה והוא
שואל לאכול אין צריך לדקדק עליו יותר ואם הוא אומר שצריך ואפי' מאה רופאים אומרים שאינו
צריך יתנו לו
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות א ד"ה חולה שצריך
א חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי וכו'. משנה בפרק בתרא דיומא (פב.)
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר
די וכתב הרא"ש (סי' יג) וזה לשונו כתבו התוספות הא דקאמר תלמודא (פג.) חולה אומר
צריך אני היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות ויש ספרים דגרסינן
בהך מילתא דרבי ינאי (שם) פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני
בעותי הוא דקא מיבעת סבר אי לא אכילנא מייתנא קא משמע לן אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין
אותו עד כאן ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק נפשות דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל
שמא ימות אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד עליו החולי ויסתכן ואפילו לספרים
שכתוב בהן אי לא אכילנא מייתנא אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין דלישנא דמייתנא
לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד מיתה עכ"ל וכן כתוב בהגהות מיימון
פרק ב' משביתת עשור (אות ה) גבי חולה אומר צריך אני והרופאים אומרים אינו צריך מאכילין
אותו וזה לשונו יש גאונים שפסקו דהני מילי כשאומר אסתכן אם לא אוכל אבל אם אמר לא אסתכן
אם לא אוכל אסור להאכילו וכן פירש ר"י אבל רבינו תם נחלק על זה והורה הלכה למעשה
להיתר וכי החולים נביאים הם או בקיאים הם אך כיון שיודע החולה שיום הכפורים הוא או
שבת ואומר אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו אפילו סבורים החולים
שאינם מסוכנים וכן האשה שהיכן מצינו סכנה לנשיכת כלב שוטה ולמתאוה וכה"ג ולישנא
דמיית אל יטעך שכן לשון התלמוד אלא האי מיית שמתירא לחלות או לקלקל כי דאבון אחד מחסרון
האוכל מכאיב הלב ומתעלפה לפעמים ואפילו דאבון אחד מאבריו אני קורא סכנה ומחללין עליו
את השבת כדאמרינן (ע"ז כח.) במכה של חלל אף על פי שרובן אינן מתים בכך וכן
מעוברות המריחות וכו' ונפלא ראבי"ה על שפירש אפילו דאבון אחד מאיבריו כי קשה עליו
מעין שמרדה (שם:) שלא התירו [לכחלה] אלא משום דשורייקי דעינא בליבא תלו ולא משום הפסד
העין וכל זה כתב גם כן בהגהות מרדכי דשבת פרק י"ז (סי' תסד) ובסה"ק (סי'
רכא הגהות הר"ף אות ב) כתב פר"י וז"ל כשהחולה שואל לאכול אומרים יום
הכפורים הוא ואם אומר אף על פי כן תנו לי לאכול מאכילין אותו דכה"ג חולה אומר
צריך [אני] קרינן ביה אפילו אינו אומר שצריך משום סכנה עכ"ל וכתבו הכל בו (סי'
סט לד:) וכתב עוד ירושלמי (יומא פ"ו ה"ד) ר' חנינא הוה יתיב קמיה דרבי חגאי
ביום הכפורים אמר לו צחינא טובה אמר לו זיל שתי בתר שעתא אשכחיה אמר לו מהו צחותא עברה
אמר לו מכיון דשרית לי אזלת לה שמעינן מינה שאין היצר תאב אלא בדבר האסור לו הילכך
שפיר דמי למיעבד הכי ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר (יומא סז.) שהיו עושין סוכות
בדרך ומזמנין לו שם מזון ואומרים הרי פת ומים ומפרש טעמא לפי שאינו דומה מי שיש לו
פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ואמרינן נמי (שם) שמעולם לא הוצרך אדם לכך עכ"ל:
ואם הוא אומר שצריך ואפילו מאה רופאים
אומרים שאינו צריך יתנו לו. פשוט שם בגמרא (פג.) טעמא משום דלב יודע מרת נפשו (משלי
יד י) וא"ת ממה שכתב ואם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו משמע שאם יש שם רופא
אין מאכילין אותו אלא על פי הרופא ואם כן היאך כתב אחר כך אם הוא אומר שצריך אפילו
מאה רופאים אומרים שאינו צריך מאכילין אותו י"ל שמה שכתב ואם אין שם רופא מאכילין
אותו על פיו ארישא קאי שכתב שאם יש שם רופא מאכילין אותו על פי רופא אפילו אין החולה
אומר כלום ואפילו אם אומר איני צריך וכדלקמן בסמוך ואם אין שם רופא אז צריך שיאמר החולה
צריך אני וכשהוא אומר צריך אני אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך שומעין לחולה:
ומ"ש אם רופא אחד אומר שצריך
ואפילו הוא אומר שאינו צריך יתנו לו. גם זה פשוט שם וטעמא משום דאמרינן דהאי דאמר אינו
צריך תונבא הוא דנקיט ליה כלומר מחמת ביעות חליו הוא אומר כן ומשום דספק נפשות להקל
תלינן הכי דכי אמר צריך לא מחמת ביעתותא קאמר אלא קים ליה בגויה טפי ולב יודע מרת נפשו
וכי אמר לא צריך תלינן דמחמת תונבא הוא דאמר הכי. וכתב הרמב"ם (פ"ב ה"ח)
והוא שיהיה רופא בקי וכתב הרב המגיד שטעמו לפי ששנו במשנה (פב.) מאכילין אותו על פי
בקיאין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח סעיף א
* <א> חולה שצריך לאכול, אם
יש שם (א) רופא בקי א אפילו הוא עובד כוכבים ב שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד
עליו החולי (ב) ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. <ב> אפילו
אם החולה אומר: אינו צריך, (ג) שומעים לרופא; * ואם החולה אומר: (ד) ג צריך אני,
<ג> אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, (ה) שומעים לחולה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף א
(א) רופא בקי - פי' בקי באותו מקום
ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד דהביא שם המחבר דעת יש מי שאומר דלא בעינן
בקי אלא כל אדם בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר עכ"פ שמבין בחולי
זה) ומסיים הרמ"א שם די"א זה דוקא ברופא ישראל אבל בעכו"ם אינו נאמן
עד שיהיה בקי וה"ה הכא ודע דביולדת לכו"ע מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי בהו
[ד"מ]:
(ב) ויסתכן - ה"ה אפילו אינו
אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן:
(ג) שומעים לרופא - דשמא הוא נבעת
ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא. ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה [פמ"ג]:
(ד) צריך אני - אפילו אם הרופאים אומרים
שהמאכל יזיקהו שומעים לחולה:
(ה) שומעים לחולה - היינו כשהחולה
אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי ובלבד שמזכירין לו
תחלה שהיום הוא יו"כ דשמא שכח אבל אחר שהודיעוהו שהיום יו"כ והוא שואל לאכול
א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. כתבו
הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.
עוד כתבו דבמקום שמאכילין אותו אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש
שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף א
* חולה שצריך לאכול וכו' אפשר שיכבד
עליו החולי וכו' - עיין בפמ"ג וח"א דהיינו אפילו הוא לע"ע חולה שאין
בו סכנה אכן שמשערים שאם לא יאכל אפשר שיתגבר עליו המחלה ויוכל להיות שיבוא לידי סכנה.
ובענין מה שכתב השו"ע אפילו הוא עכו"ם כתב בספר תפארת ישראל דהאידנא יש להתיישב
בדבר דבעיני ראיתי דשבקי להמנותייהו דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן. וכיוצא
בדבריו כתב בשו"ת רמ"ץ חא"ח סימן ט"ל אות יו"ד וכן בשו"ת
רוח חיים סימן תקנ"א אות ד' גם לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על ד"ת
ולחלל שבת וגם הם אינם מתענים מצד אפקירותא צ"ע רב אם יש לסמוך עליהם עי"ש
ובאמת הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את הענין וכמו שכתב בספר מטה אפרים סימן תרי"ח
אות ב' וז"ל והדבר תלוי בראות עיני המורה ובבקיאותם בעיונם בענין הזה עי"ש.
ולענין אם ח"ו יש מגפה (היינו מה שקורין חאלעריע) ר"ל בעיר עיין מה שכתבנו
בסימן תקע"ו בבה"ל בשם פתחי עולם לענין הד' צומות. ולענין יוה"כ עיין
בח"ס ח"ו סי' ט"ו ונדפס כעת בשו"ע לעמבערג בהגהותיו אמנם בספר
ראשית בכורים בדף ל"ג חולק עליו ע"ש ועיין בספר שדי חמד במערכת יו"כ
סימן ג' מש"כ בזה:
* ואם החולה אומר צריך אני אפילו מאה
וכו' - עיין ט"ז שמצדד לומר דדוקא כשהחולה מתחיל ושואל לאכול אבל אם הוא אין שואל
כלום אלא כששואלים אותו אומר צריך אני בעינן דוקא שיהיה רופא אחד אומר כדבריו ואז מהני
אפי' כנגד ק' ולא העתקתי דבריו במשנה ברורה כי הרבה אחרונים [הא"ר ונהר שלום ומטה
אפרים ומאמר מרדכי] חולקין עליו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח
סעיף ב
(ו) רופא אחד אומר: צריך, (ז) ורופא
אחד אומר: אינו צריך, <ד> מאכילין אותו. הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים,
(ח) ואפילו קצתן <ה> יותר בקיאין מקצתן ד כנ"ל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ב
(ו) רופא אחד אומר צריך - ואפילו אם
הוא עכו"ם או אשה נאמנים להכחיש הרופא שני ישראל שאומר אינו צריך משום דספק נפשות
להקל ודוקא אם העכו"ם הוא בקי אבל כשאינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל:
(ז) ורופא אחד אומר א"צ - והחולה
שותק או שאומר שאינו יודע דאם גם החולה אומר שא"צ לא היו שומעין לרופא האומר שצריך
וכדלקמיה בס"ג:
(ח) ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן
- ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה
אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ
בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן
שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א אכן אם אותן
האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:
טור אורח חיים סימן תריח
ואם רופא אחד אומר שצריך אפי' הוא
אומר שאינו צריך יתנו לו ואם הוא ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר שצריך
או שהוא אינו אומר כלום ורופא אחד אומר שצריך ושנים אומרים אינו צריך לא יתנו לו עד
שיהו שנים כנגד שנים
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ג ד"ה ומ"ש ואם
ג ומ"ש ואם הוא ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר שצריך.
שם (פג.) תנן חולה מאכילין אותו על פי בקיאין על פי בקיאין אין על פי עצמו לא על פי
בקיאין אין על פי בקי אחד לא הכי במאי עסקינן דאמר לא צריכנא וליספו ליה על פי בקי
לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך:
ומ"ש או שהוא אינו אומר כלום
ורופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אינו צריך לא יתנו לו עד שיהיו שנים כנגד שנים. הכי
משמע ממה שנתבאר בסמוך דכי אמר איהו לא צריכנא ואיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך מאכילין
אותו על פי בקיאין אבל על פי בקי אחד לא משום דאין דבריו של אחד במקום שנים ואין לומר
שאני התם דחולה גופיה הוא בהדי אידך דאמר אינו צריך הא לאו הכי לאחד האומר צריך שומעין
ולא לשנים האומרים אינו צריך. דבשלמא כשהחולה אומר צריך אני איכא למימר דעדיף טפי מכמה
בקיאין משום דלב יודע מרת נפשו אבל כשאומר איני צריך ודאי לא עדיף מאינש דעלמא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח סעיף ג
(ט) ה ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים
שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר: צריך; או שהחולה אינו אומר כלום (י) ורופא אחד אומר:
צריך, ושנים אומרים: אינו צריך, אין מאכילין אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ג
(ט) ואם החולה ורופא אחד אומרים שא"צ
וכו' - קמ"ל בזה דמצרפינן דברי החולה לרופא ולא אמרינן בזה דנבעת הוא ואינו מרגיש
במחלתו וכנ"ל בסק"ג כיון דגם רופא אחד אומר כמותו:
(י) ורופא אחד אומר צריך וכו' - ואם
הרופא ההוא הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו אבל
אם המופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכין אחר רוב מנין ומאכילים
אותו:
טור אורח חיים סימן תריח
אם הוא ואחד עמו אומרים צריך או שנים
אומרים צריך אפי' ק' אומרים שאינו צריך ואפי' הוא אומר עמהם שאינו צריך נותנין לו שאין
הולכין בסכנות נפשות אחר רוב דיעות אלא כיון ששנים אומרים צריך יתנו לו
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ד ד"ה ומ"ש אם
ד ומ"ש אם הוא ואחר עמו אומרים צריך אפילו מאה אומרים שאינו צריך
וכו'. שם אהא דאוקמינן מתניתין בדאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך פריך מאכילין אותו
על פי בקיאין פשיטא ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל (שבת קכט.) לא צריכא דאיכא תרי אחריני
בהדיה דאמרי לא צריך ואף על גב דאמר (תמורה כז:) רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי
לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן והני מילי לענין אומדנא דממונא אבל הכא
ספק נפשות הוא והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מכלל דרישא
דאמר צריך חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך
אני אין שם בקיאין תרי אלא חד דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי עצמו מר בר רב אשי אמר
כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת
נפשו תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין
לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל
מאכילין אותו על פי עצמו: ופירש רש"י ואף על גב דאמר רב ספרא. דהא דאמור רבנן
תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן אשמעינן
מתניתין דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב אבל באומדנא
דחולה אף על גב דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל: מכלל
דרישא דאמר צריך. ואפילו הכי קתני מתניתין על פי בקיאין אין על פי עצמו לא: במה דברים
אמורים. דמאכילין אותו על פי בקיאין כלומר דבעינן בקיאין דאמר לא צריך ואמרי בקיאין
צריך מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין
אותו על פי עצמו: מר בר רב אשי אמר. הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני
ואפילו איכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה הא לא אמרינן דהיכא דאמר צריך אני ואפילו
איכא מאה דאמרי לא צריך צייתינן ליה מאי טעמא לב יודע מרת נפשו: הכי קאמר במה דברים
אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו': אין שם
בקיאין. כלומר אין בקיאותן כלום. וכתב הרא"ש (סי' יג) וזה לשונו ואי אמר איהו
ואחרינא [בהדיה] צריכנא ושני רופאים ואפילו הם מאה אומרים לא צריך תרי כמאה ומאכילין
אותו ואף על גב דאמר רב ספרא הא דאמרינן תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין צירוף אבל
לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן הני מילי אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל.
אמר איהו צריך ושני בקיאין אומרים אינו צריך אין דבריו כלום במקום שנים דהכי מיפרשה
מתניתין חולה מאכילין אותו על פי בקיאין במה דברים אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך
אם אין שם שני בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו ומהימן כלפי
חד כלפי תרי לא מהימן מר בר רב אשי אמר היכא דאמר צריך אני אפילו אי איכא מאה דאמרי
לא צריך עליה דידיה סמכינן מאי טעמא לב יודע מרת נפשו והלכתא כמר בר רב אשי דבתראה
הוא ועוד שבתשובת הגאונים כתוב דבכולי תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה
(שבועות מא.) ואודיתא (סנהדרין כט:) ובשאילתות דרב אחאי (פרשת שמות סי' לח) כתב דאזלינן
בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פירש לקמן (פד:) אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים
אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא
דספק נפשות להקל וכתב הרמב"ן (תוה"א שער הסכנה) ואף על גב דאמרינן (פג.)
בהדיא כי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא הני מילי בממונא הני רבוותא סברי דהך אוקימתא
ליתא דהא משום דאקשינן על פי בקיאין תרי פשיטא תרי ותרי נינהו הוא דאיתוקם הכי וכיון
דאתא מר בר רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך
לדידיה שמעינן קמה לה מתניתין כדמעיקרא דאיכא אחרינא בהדי חולה דאמר לא צריך מאכילין
אותו על פי בקיאין תרי דסלקא דעתך אמינא כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו
כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך נשמע להו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו הוא
קא משמע לן דלהקל אמרינן אבל להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי הילכך היכא דאיכא אחרינא
בהדיה לתרי דאמרי צריך שמעינן לחד לא שמעינן ולא אמרינן תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה
אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן ליה ומיהו כיון דאיתמר בהדיא בגמרא דלא אזלינן בתר רוב
דעות לא דחינן סוגיא בפירכא ותפסינן סברא בעלמא ע"כ וכן נראה לי כיון דאיכא פלוגתא
דרבוותא אזלינן לקולא בספק נפשות עכ"ל: וכן כתב הרי"ף גם כן דלא אזלינן
בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואף על פי שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר"ן (ד. ד"ה
ואי) וכתב עוד הר"ן (שם ד"ה מיהו) מיהו איכא מאן דאמר דבמסקנא דסוגיין לא
סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכן דעת רב אחא משבחא (שאילתות
שם) וכן דעת רש"י (פד: ד"ה אבל) ולא נהירא דכיון דבגמרא חזינן בהדיא דבאומדנא
דספק נפשות אין הולכין אחר רוב דעות לא דחינן לה בסברא בעלמא וכן דעת הרמב"ם בפרק
ב' מהלכות שביתת עשור עכ"ל ויש לתמוה עליו היאך כתב כן בשם הרמב"ם שהרי דברי
הרמב"ם מבוארים בפרק ההוא (ה"ח) דאזלינן בתר רוב דעות וכן כתב רבינו בסמוך
שדעת הרמב"ם דאזלינן בתר רוב דעות וכך פירש הרב המגיד וגם סמ"ק (סי' רכא
עמ' רכה) פסק דאזלינן בתר רוב דעות: ורבינו כתב כדברי הרא"ש דלגבי אומדנא דחולה
לא אזלינן בתר רוב דעות אלא כיון דתרי אמרי צריך אפילו מאה אומרים אינו צריך מאכילין
אותו ואף על פי שקודם לכן כתב שאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך
יתנו לו ולפי זה לא ה"ל לכתוב אם הוא ואחר עמו אומרים צריך אפילו מאה אומרים שאינו
צריך נותנין לו דמאי איריא אחר עמו אפילו אין אחר עמו נמי נותנין לו מכל מקום לא נמנע
מלכתוב כן לפי שנמשך אחר לשון הרא"ש שכתב ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא ושני
רופאים ואפילו הם מאה אומרים לא צריך תרי כמאה ומאכילין אותו וכדי שלא נטעה לומר דטעמא
דמאכילין אותו הוא מפני שהחולה הוא אחד מהשנים שאומרים צריך הא לאו הכי אזלינן בתר
רוב דעות כתב או שנים אומרים צריך אפילו מאה אומרים שאינו צריך ואפילו הוא אומר עמהם
שאינו צריך נותנין לו כלומר דהיכא דשנים אומרים צריך דבריהם קיימים ואפילו מאה אינם
יכולין לבטלן ואפילו החולה עצמו אומר אינו צריך כמו שאומרים המאה אין שומעין לו דלא
אמרו שומעין לדברי החולה אלא להקל אבל לא להחמיר: והרא"ש דנקט ההוא לישנא דאמר
איהו ואחרינא בהדיה צריכנא היינו משום דאליבא דמאן דפליג עליה דמר בר רב אשי קאי דלא
חשיבא ליה אמירת חולה צריכנא טפי מחד בקי דאילו למר בר רב אשי הכי הל"ל ואי אמרי
תרי צריך ותרי ואפילו מאה אמרי לא צריך תרי כמאה ומאכילין אותו ורבינו נמשך אחר לשונו
ותיקן אותו כמו שכתבתי: ובשם הגאון מהר"י אבוהב ז"ל מצאתי שתירץ דברי רבינו
דהוא ואחר עמו איצטריך לאשמועינן דסלקא דעתך אמינא כשהחולה לבדו אומר צריכנא הוא דאמרינן
דאפילו מאה אומרים אינו צריך מאכילין אותו משום דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו אבל כשהחולה
ואחר עמו אומרים שצריך איכא למימר דמשום דאיכא מאן דאמר צריך קאמר הכי ולאו משום דיודע
מרת נפשו הוא קא משמע לן דאפילו הכי מאכילין אותו: כתב רבינו ירוחם (נ"ז ח"ב
נא ע"ד) בענין מחלוקת הפוסקים באומדנא דחולה אי אזלינן ביה בתר רוב דעות דלדידן
לא נפקא לן מידי דאפילו תהיה מחלוקת פוסקים אם היה בא מעשה לידינו היינו מאכילין אותו
דספק נפשות להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח סעיף ד
אם שנים אומרים: צריך, אפילו מאה אומרים:
אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו (יא) מאחר ששנים אומרים:
צריך. הגה: <ו> וה"ה אם החולה ורופא אחד עמו אומרים: צריך, (יב) אע"פ
שמאה רופאים אומרים: אינו צריך, מאכילין אותו (טור), ולא חיישינן דהחולה אומר: צריך
משום דמאמין לרופא זה שאומר: צריך (ב"י בשם מהרי"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ד
(יא) מאחר ששנים וכו' - ר"ל דתרי
כמאה חשיבין ולא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות:
(יב) אע"פ שמאה רופאים וכו'
- אפי' הם בקיאים ומופלגים יותר בחכמה מרופא זה משום דהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו:
טור אורח חיים סימן תריח
ואם חולה אומר איני צריך והרופא מסופק
יתנו לו. איכא מאן דאמר מדקתני מאכילין אותו על פי בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק
בבקיאות ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך הולכין אחר הבקיאות ואינו נראה להרמב"ן
אלא כיון שכולם רופאים ויודעים במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים ומ"מ במופלג
מהם בחכמה חוששין לדבריו אם אומר שצריך אפילו במקום שנים ומדברי הרמב"ם ז"ל
יראה שהולך אחר רוב דיעות ואחר בקיאות הרופאים שכתב מקצתן אומרים צריך ומקצתן אומרים
אינו צריך והוא שותק הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאים ולא נהירא אלא כדפירשתי
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ה ד"ה ומ"ש ואם
ה ומ"ש ואם חולה אומר איני צריך והרופא מסופק יתנו לו אבל אם הרופא
אומר אינו צריך והחולה מסופק לא יתנו לו. שם כתבו הרא"ש (סי' יג) והר"ן
(ד: ד"ה ירושלמי) והרב המגיד (פ"ב ה"ח) ירושלמי (יומא פ"ח סוף
ה"ד) חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה
ספק נפשות וספק נפשות להקל וכתב הרמב"ן (תוה"א ריש ענין הסכנה ד"ה חולה)
ומסתברא והני מילי בחולה דאמר יכולני דשכיח ביה תונבא אבל רופא אומר יכול וחולה אמר
איני יודע שומעין לרופא דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים
אינם יודעין ובקיאין בחולי שלהם הילכך לרופא שומעין שאומר יודע אני: כתב מהר"י
קולון בשורש קנ"ט בענין אכילת חולה ביום הכפורים שמעשים בכל יום שאנו סומכים על
דברי רופאים גוים להאכילו:
איכא מאן דאמר מדקתני מאכילין אותו
על פי בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות וכו'. הרמב"ן כתב סברא זו בתחלת
ספר תורת האדם (שם) וכתב עליה ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין שהולכין אחר רוב חכמה
אלא אחר רוב מנין ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרינן (ע"ז ז.) היו שנים אחד
מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הילכך במנין
שוה דרופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואף על גב דליתא הכי בדין סנהדרין התם דיינים
הם וכולם צריכין לאותו הדין ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת
אחת אלא דרחמנא אמר (שמות כג ב) אחרי רבים להטות אבל הכא שומעין לחכם והשני אינו ראוי
להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא מיהו אחד במקום שנים כיון שכולם רופאים
וידועים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים מכל מקום במופלג מהם בחכמה חוששין
לדבריו להחמיר אפילו במקום שנים דאשכחן (יבמות יד.) לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל
דאיתמר כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מיחדדי טפי הילכך
חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה
בכל צרכיו עכ"ל: והר"ן (ד: ד"ה ומדקתני) כתב כסברא הראשונה וזה לשונו
מדקתני על פי בקיאין שמע מינה שהולכין על פי בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים
אחרים שאינם מומחין אין הולכים אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו שנים
אחד מטמא ואחד מטהר וכו' אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי
חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בפרק קמא דיבמות אמרינן כי אזלינן בתר
רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו
מכרעת רוב המנין של אחרים הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר ואם הדבר ספק מאכילין אותו
דספק נפשות להקל זהו מה שנ"ל בזה והרמב"ן לא כתב כך בספר תורת האדם עכ"ל:
והרמב"ם (פ"ב ה"ח) כתב וזה לשונו אמר החולה איני צריך והרופא אמר צריך
מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי [וכו'] מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים
אינו צריך הולכים אחר הרוב או אחר הבקיאים וכתב הרב המגיד כבר כתבתי שדעת רבינו שהולכים
אחר רוב דעות וכן כתוב בשאילתות (שמות שאילתא לח) ומה שכתב רבינו אחר הרוב או אחר הבקיאים
נ"ל פירוש דבריו או אם שוין במנין הולכין אחר הבקיאים אחר שאינם שוין בבקיאות
בין להחמיר בין להקל וכתב זה לפי שאמרו על פי בקיאים ולא אמרו על פי רופאים אלמא בשוין
הבקיאות מכריע וכן כתב הרמב"ן (שם) אבל כשאין המניינים שוין הולכים אחר הרוב אלא
שהרמב"ן כתב שאם היה יחיד מופלג אומר צריך ורופאים שאינם חכמים כל כך ומומחין
אומרים אינו צריך [וכו'] או שהיו שנים אומרים צריך אפילו מאה אומרים אינו צריך הולכים
על פי המקילים כיון שהם שנים תרי כמאה ומאה כתרי וכן פסקו מקצת הגאונים ז"ל וכן
הסכימו מן האחרונים וכל זה שלא כדעת רבינו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח סעיף ה
אם החולה אומר: אינו צריך, (יג)
<ז> והרופא מסופק, (יד) מאכילין אותו; אבל אם הרופא אומר: אינו צריך, <ח>
והחולה אומר: איני יודע, (טו) אין מאכילין אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ה
(יג) והרופא מסופק - פי' שמכיר החולי
אלא שמסופק אם יסתכן דאל"ה הוי כאינש דעלמא:
(יד) מאכילין אותו - דדברי החולה אין
מעלין רק בשאומר צריך אני וכו'. וממילא מאכילין אותו מחמת דברי הרופא שמסופק דספיקו
הוא ספק נפשות ולהקל:
(טו) אין מאכילין אותו - דאינו יודע
של חולה איננו מחמת בקיאות כדבריו של רופא דרוב חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם.
והיכא שהרופא הוא מסופק ואומר איני יודע אף שרופא אחר אומר אינו צריך מאכילין אותו
ודעת הט"ז דאם החולה בעצמו הוא רופא והוא מסופק ואומר איני יודע ג"כ מאכילין
אותו אפי' אם רופא אחר אומר אינו צריך [וא"ר מפקפק ע"ז דאפשר שאינו מבין
על עצמו בעת מחלתו אף שהוא רופא עי"ש ונראה דתלוי זה לפי מהות המחלה אם הוא מחלה
של חום שאין דעתו צלולה ע"כ בוודאי יש מקום לדברי הא"ר]:
טור אורח חיים סימן תריח
ואם חולה אומר איני צריך והרופא מסופק
יתנו לו אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה מסופק לא יתנו לו
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ו ד"ה כתב רבינו
ו כתב רבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נא ע"ד) נראה לי שכל רופא שיאמר
דאינו מכיר אותו חולי שאינו מעלה ולא מוריד בכל מה שכתבנו לא להאכיל ולא שלא להאכיל
ואינו נקרא רופא כלל בזה החולי כי הכרת החולי עיקר כי מה שכתבתי על שאינם בקיאין כל
כך מיירי שהרופא בעצמו אומר שמכיר החולי אבל אנו יודעים שאינו רופא מומחה כל כך אבל
אם הרופא בעצמו אומר שאינו מכיר החולי זה הרי הוא כאדם דעלמא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח סעיף ו
אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי,
הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מועילין ולא מורידין. הגה: מיהו אם נחלש הרבה עד
שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, (טז) מאכילין אותו (א"ו הארוך).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ו
(טז) מאכילין אותו - אף בלא רופאים
דספק נפשות הוא: