גמ' יומא דף פג.- פד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 26:51 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:00 דקות
1)מי שאחזו
בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים
2)כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על
הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת
3)כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל
4)אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים אין
אומרים נמתין
5)כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא
ע"י קטנים
רמב"ם הלכות מאכלות
אסורות פרק יד הלכה טז
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים
האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין
אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור.
רמב"ם הלכות מאכלות
אסורות פרק יד הלכה יז
כיצד היו לפנינו טבל ונבלה מאכילין
אותו נבלה תחלה שהטבל במיתה, נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין
מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמטה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ותרומה
אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות שביתת
עשור פרק ב הלכה ט
עוברה שהריחה ט לוחשין לה באזנה שיום
הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו * מאכילין אותה עד * שתתישב נפשה,
וכן מי שאחזו * בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין
אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן יד
יד מתני' מי שאחזו בולמוס מאכילין
אותו ואפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו:
גמ' ת"ר מנין יודעים שיאורו עיניו
משיבחין בין טוב לרע. אמר אביי ובטעמו. ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל
הקל. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. (נבילה) ושביעית מאכילין אותו שביעית. שאלו את
הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט
אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור
סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה
ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה
החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה
ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול. ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל
נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה
אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה
אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול.
והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה
כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל
הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה
קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן:
בית יוסף אורח חיים סימן
תריח אות ט ד"ה מי שאחזו
ט מי שאחזו בולמוס והוא חולי שבא מחמת רעבון וכו' מאכילין אותו עד שיאורו
עיניו. משנה בפרק בתרא דיומא (פג.):
ומ"ש ואפילו דבר איסור מאכילין
אותו וכו' עד מאכילין אותו הקל תחלה. ברייתא שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריח סעיף ט
מי שאחזו (כה) בולמוס, והוא חולי שבא
מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו (כו) עד שיאורו עיניו;
[ב*] ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור; ואם יש כאן שני מיני איסורים,
ט אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. הגה: אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין
לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, (כז) ע"ל סימן שכ"ח סעיף י"ד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריח סעיף ט
(כה) בולמוס - והוא מסוכן למות עי"ז
וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא. ואיתא בגמרא דעיקר הסימן שהאירו עיניו משיודע להבחין
בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע:
(כו) עד שיאירו עיניו - משמע מלשון
זה דבזה אין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור וכנ"ל דיוכל לבא ע"י השהיה
לסכנה:
(כז) עיין לעיל סי' שכ"ח סי"ד
- דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבילה מוכנת מוטב להאכילו נבילות:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה א
דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר
כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת א על פי רופא אומן ב של אותו
מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו
את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות י ד"ה וכן אם
י וכן אם רופא אחד אומר צריך וכו'. הכי אמרינן בפרק בתרא דיומא (פג.) לענין
להאכילו ביום הכפורים ומשם נלמוד לחילול שבת: בההיא ברייתא דאיתא בסוף יומא (פד:) שכתבתי
לעיל (ד"ה ואין עושין) רש"י גורס ואין אומרים יעשו דברים הללו על פי נשים
ועל פי כותיים אבל מצטרפין לדעת אחרת ופירש רש"י שאם יאמרו נשים או כותיים [צריך]
אין מחללין על פיהם אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אינו
צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל וכתבו הרא"ש
(סי' יג - יד) והר"ן (ד: ד"ה ואין) שהקשו עליו על פי נשים אמאי לא דהא גבי
יולדת שרי בגמרא לחלל על פי נשים וכתב הר"ן ואין זו קושיא אצלי דשאני פיקוח נפש
דחיה שהוא אומנות המסור[ה] לנשים [והן בקיאות יותר מהאנשים] אלא מיהו הדבר מוכרע שאם
אמרה אשה צריך וכל האחרים אומרים אין אנו יודעין שאף זה בכלל ספק נפשות להקל הוא עכ"ל.
ובמה שסובר רש"י דבאומדנא דספק נפשות הולכין אחר רוב דיעות יש מן הפוסקים חולקים
בדבר ויתבאר בסימן תרי"ח (שכב. ד"ה ומ"ש אם הוא) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף י
כל חולי (כה) שהרופאים אומרים שהוא
סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ, (כו) מחללין עליו את השבת; * ו ואם רופא אחד אומר:
צריך, * ורופא אחד אומר: אינו צריך, מחללין; * ויש מי שאומר (כז) ז שאין צריך מומחה,
(כח) דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל. הגה: וי"א (כט) דוקא
ישראלים, (ל) אבל סתם א"י שאינן רופאין לא מחזקינן אותם כבקיאים (איסור והיתר
הארוך). מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, (לא) <ד> אין מחללין עליו השבת
כדי להצילו (עיין לעיל סי' ש"ו) (ב"י בשם הרשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף י
(כה) שהרופאים וכו' - אפילו א"י
כיון שרופא אומן הוא וכתב הרדב"ז ח"ד סימן ס"ו אם החולה אומר צריך אני
לתרופה פלונית והרופא אומר א"צ שומעין לחולה אם לא שרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו
אזי שומעין לרופא ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:
(כו) מחללין - דספק נפשות להקל:
(כז) שא"צ מומחה - ומ"מ
דוקא כשיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סימן תרי"ח וגם אינו נאמן להכחיש המומחה
אפילו להקל [מ"א וא"ר]:
(כח) דכל ב"א וכו' - היינו אפילו
למכה שאינה של חלל ומ"מ אם אפשר לעשות ע"י א"י טוב יותר כמו שבארתי
בבה"ל:
(כט) דוקא ישראלים - דכיון שהוא מצווה
על שבת ואומר לחללו ודאי סומך על המחאתו:
(ל) אבל סתם וכו' - וכן עיקר [א"ר]:
(לא) אין מחללין וכו' - דאין אומרים
לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אך אם הכפיה היה באחד מג' עבירות ע"ג וג"ע
וש"ד =ושפיכות דמים= והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה אפשר דצריך לחלל
כדי שלא יבוא לזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף י
* ואם רופא אחד - והסכימו כמה אחרונים
[המ"א בשם הב"ח וא"ר ע"ש] דהיינו דוקא אם שניהם שוים אבל אם אחד
מהם מופלג בחכמה שומעין לדבריו בין להקל בין להחמיר דכיון דבמנינם שוים הם אזלינן בתר
רוב חכמה:
* ורופא אחד אמר א"צ - עיין במ"ב
שכ' בשם הרדב"ז ח"ד סימן ט"ו שאם חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית
ורופא אומר א"צ שומעין לחולה כמו דאמרינן לענין תענית יוה"כ ולענ"ד
אין הדברים אמורים אלא כשאומר מרגיש אני חולשא באבר פלוני ע"כ יעשו לי תרופה פלונית
שמועלת לחולי אבר זה ובזה ודאי שומעין לו דלב יודע מרת נפשו שייכא בכל מילי ואפילו
רופא אומר שא"צ שום תרופה אין שומעין לו אבל אם המחלה ידועה והחולה אומר שתרופה
זו מועלת למחלה זו והרופא אומר שאינו מועיל בזה אין סברא לשמוע לחולה לחלל שבת בחנם
[ומ"מ אפשר לומר דהיכי דאומר החולה דידוע לו שטבע גופו להתרפאות ממחלה זו כשנוטל
רפואה זו אפשר דשומעין לו דגם בזה שייכות קצת לומר דאדם בקי בגופו יותר ממאה רופאים]
אם לא דאיכא חשש שמא תטרף דעתו עליו אם יראה שאינם עושים כדבריו והא דאמרינן גבי חיה
דעד שבעה מחללין כשאמרה צריכה ומבואר בחידושי הרשב"א דאפילו רופא אמר א"צ
שומעין לה מיירי ג"כ באופן זה שהיא אומרת שצריכה חמין לשתות או לרחיצה שמרגשת
חולשא באבריה וכדומה ורופא אומר שלפי חיזוק גוה א"צ ע"כ אין שומעין לדבריו
דלב יודע וכו' אבל כשהיא מחולקת לאיזה תרופה תועיל אין סברא לשמוע לה [ועיין בשלטי
הגבורים פרק מפנין ד"ה השאלתות ודוק] וכן משמע בתשובת הרשב"א ח"ד סימן
רפ"ד כדברינו:
* ויש מי שאומר שא"צ מומחה -
דין זה הובא בטור בשם הר"י והנה מרמב"ם משמע דלא ס"ל כן דז"ל בפ"ב
מהלכות שבת לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין וכו' ע"פ רופא אומן של אותו מקום וכן
בר"ן שלהי יומא לענין מאכילין אותו ע"פ בקיאין משמע ג"כ לכאורה דלא
ס"ל כן עי"ש אך משום דהוא סכנת נפשות חשש המחבר לדעה זו כמו שסיים בעצמו
וע"כ נראה דאם אפשר לעשות ע"י א"י יעשה ע"י א"י דבלא"ה
יש דעות דאף אם רופא מומחה צוה לחלל והוא יכול לעשות ע"י א"י דיעשה ע"י
א"י וכדלקמן בסי"ב:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה ה
וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים
בין בפיו בין במעיו בין בכבדו וטחולו או בשאר מקומות כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש
בו סכנה ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמידה,
ומכה שהיא בגב ד היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל ואינה צריכה אומד ומחללין עליה את
השבת, והחום שמסמר את הבשר כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת וכן כל חולי שהרופאים
אומרין שזה יש בו סכנה אע"פ שהוא בעור הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת על פיהם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות ג (א) ד"ה הילכך כל
ג (א) הילכך כל מכה של חלל וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (כח.) פשוט דמכה של חלל
מחללין עליה את השבת ובעי בגמרא (שם) מהיכן מכה של חלל פירש רבי אמי מן השפה ולפנים
בעי רבי אלעזר ככי ושיני מאי ולא איפשיטא וכתב הרא"ש (סוס"י ח) וספק נפשות
להקל ואף על גב דבעינן למיפשטה מדתנן (שבת קיא.) החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ
חושש הוא דלא הא כייב ליה טובא שפיר דמי ודחי דילמא תנא היכא דכייב ליה טובא חושש קרי
ליה מכל מקום כיון דלא איפשיטא ספיקא היא ולקולא: אבל הר"ן כתב בפרק שמנה שרצים
(שם סוד"ה ומהא) על מימרא דעין שמרדה דחושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ אמרינן
בפרק אין מעמידין (שם) דאפילו כייב ליה טובא חושש קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא
מיחוש בעלמא ע"כ, ותימה שנראה שפוסק כן וכיון דדרך דחייה איתמר ספק נפשות הוא
ולקולא ואפשר שאף הר"ן לא אמרה לפסוק כן אלא לפרש טעמא דההוא דדחי כתב כן ואין
הכי נמי דסבירא ליה דספיקא היא ולקולא: ומכל מקום צ"ל דהאי בעיא בחולי אחר בשיניים
דלאו צפדינא הוא דאילו בצפדינא לא הוה מיבעיא ליה דהא בהדיא תנן בפרק בתרא דיומא (פג.)
החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות ואוקימנא לה (פד.) בצפדינא שמתחיל
בפה וגומר בבני מעים והכי נמי משמע הכא בגמרא (ע"ז כח.) דבעינן למיפשט בעיין מדרבי
יוחנן חש בצפדינא ועבד רפואה בשבת ודחי שאני צפדינא דמתחיל בפה וגומר בבני מעים משמע
בהדיא דבחולי דלאו צפדינא הוא דאיבעיא לן: וכתב הר"ן בפרק שמנה שרצים (מ. ד"ה
מכה) בשם ה"ר יונה (חי' תלמידי הר"י ע"ז שם ד"ה ומאי דאמרינן)
והרשב"א דמכה של חלל שמחללין עליה את השבת דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימיים
מחמת מכה או בועא וכיוצא בזה אבל מיחושין אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת
עכ"ל וכתבו הרב המגיד בפרק ב' (ה"ה):
ג (ב) החושש בשיניו מטילין לו סם וכו'. משנה שם (פג.) החושש בפיו מטילין לתוכו
סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות ומפרש בגמרא (פד.) שזהו דוקא במין חולי השיניים שנקרא
צפדינא שמתחיל בפה וגומר בבני מעים וכבר כתבתי בסמוך (ד"ה הילכך) דבפרק ב' דעבודה
זרה איבעיא ככי ושיני בחולי דלאו צפדינא הוא אי הוה כמכה של חלל או לא ולא איפשיטא
וכתב הרא"ש דנקטינן לקולא ושם כתבתי דעת הר"ן בדין זה:
ומ"ש ומחממין לו חמין. ברייתא
שם (פד:) מחממין לו חמין בין להשקותו בין להברותו פירוש לרחצו: כתוב בארחות חיים
(הל' שבת אות שלד) החושש בשינו ומצטער עליה להוציאה אומר לגוי להוציאה וטעמו משום דכל
דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושהו כמו שיתבאר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ג
כל מכה של חלל דהיינו (ז) ב מהשינים
ולפנים, (ח) ושינים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת; * (ט) ודוקא שנתקלקל א' מהאברים
הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה. הגה: מיהו מי
שחושש בשיניו * (י) ג ומצטער עליו להוציאו, (יא) <א> אומר (יב) לא"י להוציאו
(ב"י בשם אורחות חיים ואוסור והיתר הארוך).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ג
(ז) מהשינים וכו' - וכ"ש אם חלה
מקום מושב השיניים דהיינו החניכים בודאי הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף:
(ח) ושינים עצמם וכו' - דהיינו היכי
דכאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז אף שלא נפל למשכב [לאפוקי חששא בעלמא בשיניו
איננו בכלל זה וכדלקמן בסל"ב] וכ"ש מחלת צפידנא שמתחלת בפה ומסיימת בבני
מעיים וסימנה כשנותן כלום לתוך פיו סביבות השיניים יוצאין מבין השיניים דם דמחללין
עליה השבת והפרש יש בינייהו דבצפידנא אפילו החולה והרופא אומרים א"צ לחילול אמרינן
דאין בקיאין בזה כי מקובל ביד חז"ל שסכנה היא ובשאר כאב השיניים דחשיב כמכה של
חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין וכדלקמיה בס"ד
[פמ"ג]:
(ט) ודוקא וכו' - קאי ארישא אמכה שבחלל
הגוף:
(י) ומצטער וכו' - היינו דכאיב ליה
טובא ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז אף שאינו נופל למשכב וכדלקמן סי"ז
ועיין בביאור הלכה ואף דמתחלה מבואר דחולי השיניים מקרי של חלל מ"מ אינו מותר
ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר] ואדרבה לפעמים יש חשש
סכנתא עי"ז והא דמתיר השו"ע מקודם לחלל עליהן השבת היינו לרפאות המחלה ע"י
סמים שלא יהיה צריך להוציאן:
(יא) אומר וכו' - ואע"ג דהוא
פותח פיו וממציא את שינו להוציאו קי"ל דמסייע אין בו ממש ובט"ז מאריך בענין
זה ודעתו להחמיר אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע:
(יב) לא"י להוציאו - אבל לא
ע"י ישראל לכו"ע דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה [מ"א]
ועיין לקמן בריש סעיף יו"ד ונ"מ מזה גם לעניננו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ג
* ודוקא שנתקלקל וכו' אבל מיחושים
וכו' - הנה דין זה הוא מהרשב"א בשם ר"י ומובא במ"מ ע"ש ומשמע מסתימת
לשונו שם דאפילו היכי דכאיב ליה טובא מבפנים בחלל הגוף אינם עדיין בכלל מכה של חלל
כ"ז שלא נתקלקל אחד מאברים הפנימיים אולם בביאור הגר"א ממה שציין המקור על
דבריהם ממה שאמרו שם בגמרא חושש הוא דלא וכו' משמע היכא דכאיב ליה טובא מחללין ואולי
יש לדחות דגבי שיניים דהם אקושי ואין שייך בהם שם מכה כ"כ כיון דכאיב ליה טובא
יצא מכלל מיחוש ודינו כמכה של חלל משא"כ בשאר אברים פנימים כ"ז שלא נעשה
מכה או בועה עדיין הוא בכלל מיחוש בעלמא וצ"ע. ומ"מ אפשר לומר דאם כאיב ליה
טובא באחד מאברים הפנימיים ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר ואין שם רופא בעיר לשאל
דמותר לחלל שבת וליסע אחר רופא דאף במכה שאינה של חלל איתא לקמן בסוף ס"ה דאם
נעשה אצל החולה ספק סכנה מחללין:
* ומצטער וכו' - עיין במ"ב במש"כ
דבעינן שיחלה כל גופו עי"ז הוא מהמ"א ובשו"ע של הגר"ז מצדד דאפשר
שיהא מותר ע"י א"י אף בלא חלה כל גופו עי"ז ע"ש ולענ"ד ג"כ
יש לעיין במה שכתב המ"א דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ור"ל
דבזה חייב אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דזה מתקן הוא הא הוא אינו מכוין רק להוציא
השן והדם ממילא קאתי ואף דהוי פ"ר הא הוי עכ"פ פ"ר דלא איכפת ליה ואין
איסורו אלא מדרבנן והנה למ"ד מקלקל בחבורה חייב חייב גם בזה כמו שכתב הגר"א
בסימן של"א ס"י אבל למ"ד פטור אמאי חייב בזה ואף דע"י ישראל בודאי
יש ליזהר בזה עכ"פ ע"י א"י אפשר דיש להקל אף באינו חולה כל גופו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה ב
אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך
שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום
שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין,
ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין
בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול
לכל הדברים שהוא צריך להן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות יא ד"ה ולא ספק
יא ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת דוחה כגון שאמדוהו שצריך לעשות
לו רפואה זו שמנה ימים וכו'. גם זה שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יא
חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת
שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, (לב) אין אומרים: נמתין
עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו שתי
שבתות. ולכבות הנר בשביל שיישן ע"ל סימן רע"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף יא
(לב) אין אומרים נמתין - ואין סתירה
מזה להא דסוף ס"ד דהתם הלא מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע
שום ריעותא להחולה משא"כ הכא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה ג
כשעושים דברים האלו אין עושין אותן
לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא
תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי ג גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת
לחולה שיש בו סכנה שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם,
הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים
שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים
ומשפטים לא יחיו בהם.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן יד
[דף פד ע"ב] וכל ספק נפשות דוחה
את השבת לאיתויי מאי. אמר רב יהודה אמר שמואל לאיתויי אפי' ספק בשבת אחרת. היכי דמי.
כגון דאמדוהו לתמני יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ליעכביה עד אורתא כי היכי דלא ניחל
עליה תרי שבי קא משמע לן. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו
ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו חמין מיד וספיקו דוחה את השבת ולא ספק
שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים
אלא על ידי גדולי ישראל ואפילו יש שם קטנים לעשותן מיד חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי
לאהדורי בתרייהו. ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי נשים ועל פי נכרים אבל מצטרפות
לדעת אחרת. כך כתבו בספרי והלכות גדולות ובתוספתא (פט"ז דשבת). והיה קשה לריב"א
למה לא יעשו על פי נשים חכמות בקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים וגבי יולדות נמי מחללין
שבת על פי נשים. והיה ריב"א גורס אין עושים דברים אלו על פי נשים ולא על פי נכרים
אבל מצטרפין לדעת אחרת כלומר אין אומרים בסכנת נפשות שלא יהו נאמנות אלא אף מצטרפין
לדעת אחרת להכחיש את האנשים כנגדן. ולישנא דאבל דחוק קצת. והרב אלפס ז"ל גורס
אין אומרים לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי נכרים מפני שמצטרפין לדעת אחרת
פי' שהנכרי יאמר אין חוששין שנעשה עבירה וכן תאמרנה הנשים. והיינו מצטרפין לדעת אחרת
כלומר לטעות שאין חוששין שעושה עבירה ואתי לידי סכנה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות יב (א) ד"ה וכתב עוד
יב (א) וכתב עוד שם (הי"א) דמדאמרינן בפרק מפנין (קכח:) דלחיה מביאין שמן
על ידי שינוי למד הרמב"ן (שם ריש ד"ה בפרק מפנין) דכל צרכי חולה אף על פי
שיש בו סכנה היכא דאפשר למיעבד למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין והוא
שלא יתאחרו צרכיו של חולה כלל בשינוי זה, והוא ז"ל כתב שאין נראה כן מלשון הרמב"ם
דביולדת דוקא החמירו לומר כל דאפשר לשנויי משנינן ולא החמירו בחולים:
יב (ב) ואין עושין הדבר על ידי קטנים וכותיים ונשים. ברייתא שם ואין עושין דברים
הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים
הללו על ידי נשים ולא על ידי כותיים מפני שמצטרפין לדעת אחרים הכי גריס הרי"ף
(ד:) וכתבו התוספות (ד"ה אלא) דאפילו היכא דאפשר בגוי מצוה בישראל שמא יתעצל הגוי
[ולא יעשה] ויבא לידי סכנה והרא"ש (סי' יד) כתב דטעמא דלא על ידי קטנים אפילו
אם ישנן שם דחיישינן זימנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו. ובמאי דתני מפני שמצטרפין
לדעת אחרת פירש הרא"ש (סוס"י יד) שיאמרו אינם חוששים שנעשה עבירה ואתי לידי
סכנה כלומר שהנשים או הכותיים יעלה בדעתם שלא ניתן שבת לידחות אפילו מפני פיקוח נפש
ומפני כך נמנעים מלעשות מלאכה זו ומוסרין אותה לכותי או לאשה לעשותה ומתוך כך יבואו
להתעצל במלאכה ואתי לידי סכנה והרמב"ם כתב בפרק ב' (ה"ג) שהטעם כדי שלא תהא
שבת קלה בעיניהם: ולדברי הרא"ש הא דפלגינהו בתרי בבי משום דכל בבא אית לה טעמא
באפי נפשה דגוים וקטנים הוי טעמא משום זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו. ונשים
וכותיים הוי טעמא משום שמא יתעצלו והיינו דקתני מפני שמצטרפים לדעת אחרת, ולדעת הרמב"ם
מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם והאי טעמא שייך בנשים וכותיים
ולא בגוים וקטנים דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו וכן כתב הרב המגיד דטעם
שלא תהא שבת קלה בעיניהם לא קאי אלא לנשים ועבדים: אבל ראיתי להר"ן שכתב ביומא
(ד: סוד"ה ואין) דלהרמב"ם משום הכי אין עושין על ידי נשים ולא על ידי קטנים
ולא על ידי עבדים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם הרי שנתן טעם זה גם לקטנים ואם כן יקשה
על הרמב"ם אמאי נקט קטנים בהדי גוים בברייתא, והר"ן (שם) פירש הברייתא שאין
עושין על ידי גוים ולא על ידי קטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירין
אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות שמא יבוא הדבר [לידי איחור] שכשלא ימצא[ו] גוים
או קטנים לא ירצו לחלל שבת על ידי גדולי ישראל והדר תני דעל ידי נשים או כותיים עושים
אם נזדמן הדבר שהרי הן מחוייבים בשבת והוחזקו בה ואפילו הכי אין אנו מייחדים להם מלאכה
לאמר תתעסק פלונית או פלוני כותי בפיקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר הם אינם רוצים לחלל
את השבת ומכשילין אותנו: ויש גורסים אבל מצטרפים אל דעת אחרת וכתב הר"ן (שם) דהכי
פירושה אין מוסרין לנשים ולכותיים לבדם העסק והפיקוח הזה שיעשה על ידם שמא יתעצלו או
יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה או הכותי מתעסקין על ידי
ישראל דכיון דישראל עוסק בו אף הם מזדרזין בו: וכתב רבינו ירוחם בחלק ט' (שם ע"ג)
שאם הנשים או הכותיים יעשו דברים אלו מעצמן אין מוחין בידם וכן אם אין אחרים שיעשו
אלא הם ופשוט הוא: ורבינו השמיט גוים משום דבטעמא דקטנים שייך כדפרישית לעיל: והא דקתני
אלא על ידי גדולי ישראל לאו גדולים בחכמה קאמר כדמשמע לכאורה ממה שכתב הרמב"ם
(שם) אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, דאם כן מאי איריא נשים וכותיים אפילו שאר אינשי
נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים, ישראל לאפוקי גוים, והוסיף הרמב"ם וחכמיהם
כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדים שדעתן קלה. ויש גירסא אחרת בברייתא זו ואכתבנה
בסמוך (קא. ד"ה וכן) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יב
כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה,
משתדלין (לג) שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים (לד) אלא ע"י ישראלים
גדולים ובני דעת. הגה: <ה> וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי (לה) ובלא
איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות (לו) ע"י א"י
בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י (א"ז) (לז) וכן נוהגים; אבל במקום דיש
לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י (תוספות ור"ן).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף יב
(לג) שלא לעשות וכו' - הטעם כתב הרא"ש
משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה וטעם
זה שייך גבי קטנים וא"י ואצל נשים איכא טעם אחר שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות
אף בפקוח נפש ולכך מוסרין אותה להם ויתעצלו בדבר ומתוך כך יבוא לידי סכנה או שמא יקילו
הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר [רמב"ם]:
(לד) אלא ע"י וכו' - וכשיש שם
במעמד זה חכמים מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם [ר"מ פי' המשנה פ' מפנין וריא"ז
ותשב"ץ ח"א סימן נ"ח /נ"ד/]. ודע דכל סעיף זה מיירי שכולם עומדים
באותו מעמד אבל אי ליכא שם אנשים ויש נשים שם בודאי אין להם להמתין והם זריזות ונשכרות
[תשב"ץ וריא"ז]:
(לה) ובלא איחור ע"י שינוי -
דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר לא שבקי התירא ונעשה באיסור ונראה דה"ה אם ע"י
השינוי מתאחר הדבר מעט רק דאין החולי בהול נמי מתאחרים מעט כדי לעשות ע"י שינוי
דאינו אלא איסור דרבנן:
(לו) ע"י א"י - וה"ה
ע"י קטנים:
(לז) וכן נוהגים - והט"ז כתב
דלאו מנהג ותיקין הוא דאף שיכול לעשות ע"י א"י מ"מ הישראל יזרז בדבר
יותר ולכן אם יש אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז ה"ז משובח: