גמ' יומא דף פד:- פה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 30:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:00 דקות
1)כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו
סכנה, הרי זה משובח
2)אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב
4)אינו יכול לחיות אלא לפי שעה,
מפקחין ובודקים עד חוטמו
5)מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק
אינו שם מפקחין עליו
6)מצא עליונים מתים, לא יאמר: כבר מתו
תחתונים
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה טז
מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית
דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח, כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו
ואע"פ שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד
פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה
תינוק עם הדגים פטור. +/השגת הראב"ד/ לא שמע שטבע תינוק הואיל והעלה תינוק
עם הדגים פטור. א"א הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות (סד) ורבא לקולא דאמר
זיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אע"ג דתלמיד הוא לגביה דרבה.+
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יז
נפל תינוק לבור עוקר חוליה ומעלהו ואע"פ שהוא
מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעלה דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא
מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות, נפלה דליקה ויש שם אדם
שחוששין שמא ישרף מכבין אותה להצילו מן האש ואע"פ שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי,
וכל הקודם להציל הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.
טור אורח חיים סימן שכח
וכל הזריז הרי זה משובח ומפקחין פיקוח
נפש בשבת וא"צ ליטול רשות מב"ד וכל המקדים להציל הנפש ה"ז משובח אפי'
אם מתקן עמו דבר אחר כגון שצריך להעלות תינוק מן המים וצד עמו דגים וכיוצא בזה
בית יוסף אורח חיים סימן שכח אות יג
ד"ה והזריז הרי
יג והזריז הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר
אחר וכו'. פשוט בפרק בתרא דיומא (פד:):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף
יג
כל ח הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה
משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו
דגים, (לח) וכן כל כיוצא בזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יג
(לח) וכן כל כי"ב - כגון נפל תינוק לבור עוקר
חוליא ומעלהו אע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני התינוק שובר
הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים
או קסמין להדלקה אפ"ה מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שאפשר לקרקש
להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין
ג"כ שרי כיון שאינו מכוין לזה:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כ
היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד
ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל, פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה
עליו אותה חצר מפקחים עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים.
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כא
נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם
פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו,
שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש
מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה
עליו מפולת מפקחין. +/השגת הראב"ד/ נעקרו כלן מחצר זו לחצר אחרת. א"א
יש מפרשין בהן מפקחין מפני שהוחזק שם ישראל אבל פירשו מהם ארבעה או חמשה ופירש אחד
מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אין מפקחין שלא הוחזק שם ישראל.+
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן טו
טו תנו רבנן מפקחין פיקוח נפש בשבת
והזריז הרי זה משובח וא"צ ליטול רשות מבית דין. כיצד נפל תינוק לים פורש מצודה
ומעלהו ואע"ג דקא צייד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז הרי
זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דקא מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני
תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף
ע"ג דקא מתבר לה שיבי שיבי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז הרי זה משובח ואין
צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דקא ממכיך מכוכי. וצריכא דאי אשמעינן ים משום דאי
לא מסיק ליה מיית אבל בור אפשר דיתיב אפומא דבירא אימא לא צריכא. ואי אשמעינן בור משום
דקא מיבעית אבל דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשבש ליה באמגוזי אימא לא צריכא. מכבין ומפסיקין
למה לי אמר רבי אליעזר לא נצרכה אלא לחצר אחרת. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל
לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה ישראל וחד נכרי הא רובא ישראל
נינהו. אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלא דאיכא תשעה נכרים וחד ישראל הא נמי
פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל
לחצר אחרת ונפלה בה דליקה מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ולא מפקחין קא משמע לן דאין
הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. איני והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תשעה נכרים ואחד ישראל
באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו.
פירוש הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת ונפלה
עליו מפולת אין מפקחין דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש.
והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין דכיון שנשארו
אחרים קבועים במקומן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל:
טור אורח חיים סימן שכט
ואין הולכין בו אחר אחר הרוב כגון
תשע עו"ג וישראל אחד לא מיבעיא באותה חצר דפשיטא שאם נפל שם עליהן שמפקחין דהוה
ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפילו פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם
מפקחין כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה אבל אם נעקרו כולן
ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין כיון שנעקר קביעות הראשון
ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש
בית יוסף אורח חיים סימן שכט אות ב
ד"ה ואין הולכין
ב ואין הולכין בו אחר הרוב וכו'. גם זה שם אמר
רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אילימא דאיכא
תשעה ישראל וחד גוי [בינייהו] הא רובא ישראל נינהו אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל
אלא דאיכא ט' גוים וחד ישראל הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי
לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ונפלה מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ולא
מפקחין קא משמע לן איני והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן ט' גוים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין
בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו וכתב הרא"ש (סי'
טו) פירוש הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן נכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה
עליו מפולת אין מפקחין עליו דכיון שעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש
והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין דכיון דנשארו
האחרים קבועים במקומם כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל עכ"ל וכן פירש הר"ן
(ה. ד"ה לא הלכו) דברי הרי"ף וכן פירש הרב המגיד דברי הרמב"ם (שבת פ"ב
ה"כ וכא) ואע"פ שנוסחתו בהרמב"ם אינה מכוונת מכל מקום פירושו מכוון
ועולה כפי נוסחת ספרי הרמב"ם שבידינו שהוא כדברי הרי"ף והרא"ש והר"ן
ויש לרש"י ז"ל גירסא אחרת ופירוש אחר בשמועה זו וגם הרב המגיד כתב שיש מפרשים
שגורסים כן והאריך בפירוש השמועה לדעתם ולא ראיתי להאריך בזה מאחר שהרי"ף והרא"ש
והרמב"ם קיימי בחד שיטה הא ודאי כוותייהו נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף
ב
אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. (ג) אפילו היו
ט' עכו"ם וישראל א' בחצר, (ד) ב ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת,
מפקחין, כיון שנשאר (ה) קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה * (ו) כמחצה על מחצה. אבל
(ז) אם ג נעקרו כולם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו;
שכיון שנעקר * קביעות הראשון ממקומו, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ב
(ג) אפילו וכו' - פי' לא מבעיא אם באותה חצר שהיו
בה ט' א"י וחד ישראל נפל מפולת דבודאי מפקחין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין
כאן רוב א"י אלא אפילו היו ט' וכו':
(ד) ופירש אחד - לאו דוקא אחד אלא אפילו פירשו
רובא וכדמסיים טעמא כיון שנשאר קביעות הראשון וכו':
(ה) קביעות הראשון במקומו - ואע"ג דבעלמא
אמרו כל דפריש מרובא פריש אפילו היכא דהקביעות נשאר במקומו גבי פיקוח נפש אקילא רחמנא
דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משמע שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל:
(ו) כמחצה - וספק נפשות להקל ועיין בא"ע סימן
ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל
יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם
וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א
שם לפסוק כהרמ"א עי"ש ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן
בתר רובא [פמ"ג]:
(ז) אם נעקרו כולם - פי' שנעקרו להתפזר כל אחד
לדרכו ובטלה קביעותם אבל אם יצאו תכופים יחד זה אחר זה כיון דעדיין הם בחבורה אחת נקרא
קבוע ודינו כדמעיקרא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ב
* כמחצה - וראיתי בחידושי הריטב"א לכתובות
ט"ו שכתב דלא אמרינן הכי רק היכי דזה שפירש היה דעתו לחזור לחבורה אבל אם לא היה
דעתו לחזור אמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ולא ראיתי זה בשאר פוסקים:
* קביעות הראשון - הנה המחבר סתם בזה כהרי"ף
[וכפי מה שפירשוהו הר"ן והרה"מ] והרמב"ם והרא"ש ושיטת רש"י
בזה הוא דכל זה היינו דוקא אם אותן האנשים לא הלכו כולם לאותו חצר השני אבל אם הלכו
דרך חצר השני [אע"פ שלא נתחברו ביחד דלהוי דומה כקביעי אלא הלך כל אחד לדרכו ריטב"א
בביאור דברי רש"י] ונפל מפולת על אחד מהן מפקחין דמשום חומרא דנפשות דיינינן להו
כקביעי ותוס' שם ביומא מחזיקין ג"כ בשיטת רש"י אלא דהוסיפו בזה דאפילו עברו
דרך החצר בזה אחר זה ובאותו שנפל המפולת כבר עברו רובם או ט' ולא נשאר אלא אחד נמי
מפקחין דכיון דפעם אחת היו באותו חצר דיינינן להו כקביעי ממש דאפילו לא נשאר אלא אחד
לא בטל הקביעות ועיין בספר תוספת יום הכפורים למהר"ם בן חביב ובחכמת אדם שכתבו
שאפשר דגם הרמב"ם וסייעתו לא פליגי על כל זה:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק
טו הלכה כו
הטבילוהו בית דין לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי
הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל, היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות
היה רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל * מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין
עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן ד סעיף לג
האסופי שנמצא בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים,
בין שהיה רוב עובדי כוכבים או רוב ישראל, הרי זה ספק עובדי כוכבים לענין יוחסין. קידש
אשה, צריכה גט מספק. צ] הטבילוהו ב"ד לשם גרות, או שטבל משהגדיל, צא] הרי הוא
לענין יוחסין נד (לא) כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל, שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו
מידי עובדי כוכבים.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן ד סעיף לג
נד כשאר אסופים - כ"כ הרמב"ם וס"ל
דאיירי דיש כאן חשש שמא ממזר הוא, ונראה מלשונו מ"ש ה"ז ספק עכו"ם לענין
יוחסין דהוא מפרש מ"ש רב אבל לא ליוחסין היינו יחוס שלא לייחסו אחר ישראל כשר
אזלינן לחומרא ולא אזלינן אחר הרוב היינו כל זמן שלא טבל אמרינן שמא כותי הוא ואין
קידושיו קידושין ואחר שטבל חיישינן שמא הוא ממזר אע"ג דהרוב הם עכו"ם לא
אזלינן אחר הרוב אע"ג לענין פיקוח נפש אזלינן אחר הרוב מ"מ לענין חשש ממזר
חיישי' שמא ממזר הוא מיהו אם איכא תרי רובי נראה אפי' לשיטת הרמב"ם אזלינן אחר
הרוב ואם איכא תרי רובי עכו"ם אמרי' אחר שנתגייר שהוא כשר דהא בדידה אם אינה אומרת
ברי מהני מיהא בדיעבד תרי רובי כמ"ש סס"ו אע"ג דהולד ל"ל חזק'
כשרות ופרש"י איירי דליכא כאן חשש אסופי וממזר דיש בו סימנים דאינו אסופי אלא
הספק הוא שמא עכו"ם הוא וחיישינן דוקא לענין יוחסין אם הולד נקבה ואסור' לכהן
אפי' אם איכא רוב ישראל אבל אם איכא רוב ישראל וקידש קידושין גמורים הם אלא ליוחסין
עשאו מעלה וכן ברוב עכו"ם אחר שטבל מותר בממזרת ולא חיישינן למיעוט ישראל, וא"ל
למה אזלינן אחר הרוב ולא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי משום הולד הנמצ' הוי כפירש
וקי"ל פירש הולכי' אחר הרוב וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות וכן בדידה כשלא אומרת
ברי לכשר נבעלתי בעינן תרי רובי דוקא ליוחסי כהונה, והא דקי"ל בשתיקה /בשתוקי/
אפי' ברוב כשירים חיישינן שמא ממזר הוא כמ"ש בסמוך ובפ' י"י צ"ל חשש
ממזר לישראל הוי נמי לכהן ליוחסים והמגיד כתב אחר שנתגייר מותר בישראל משום ס"ס
ספק שמא עכו"ם ואת"ל מישראל הוא מ"מ ספק ממזר מותר מדאורייתא אע"ג
דגזרו חז"ל על אסופי שאסור לבא בקהל מ"מ בכה"ג דאיכא תרי ספיקא לא גזרו
אבל אסור בממזרת דאיכא למיחש שמא ישראל הוא ואסופי אסור בממזרת דבר תורה, ודבריו תמוהים
דהא בש"ס מבואר אסופי בישראל כשר מדאוריי' כי ממזר ודאי לא יבא אבל ספק ממזר יבוא
וכן הקשיתי לעיל וצ"ע מכל זה נשמע לשיטת הרמב"ם אפילו ברוב עכו"ם אסור
בממזרת אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל ולראב"ד ברוב עכו"ם מותר בממזרת ומותר
בבת ישראל, ולמ"ש אפילו במחצה ומחצה מותר בממזרת ובב"י כיון דליכא א"ד
כשישא ממזרת או ב"י אז מצטרפים ספק הראשון שמא כותי הוא ואם איכא תרי רובי עכו"ם
אזלינן אחר תרי רובי ועיין שם פי"י נראה לפי המסקנ' שתוקי ואסופי משום מעלה עשאו
ביוחסין חיישינן שמא ממזר הוא אבל אם יש סי' באסופי כמ"ש בסעיף הקודם דאינו ממזר
רשאי לישא אשה ולא חיישינן שמא ישא אחותו וכ"כ הרמב"ם פט"ו הא"ב
דין כ"ט ע"ש:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יח
מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין
עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי
אותה שעה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יט
בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין
אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים אלא מפקחין על
הכל שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי.
רא"ש מסכת יומא פרק
ח סימן טז
טז מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם
ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו
ואם מת יניחוהו. [דף פה ע"א] מצאוהו חי פשיטא דמפקחין לא נצרכה אלא אפילו לחיי
שעה. תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו. ויש אומרים עד חוטמו. בדק ומצא עליונים
מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ונמצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. אמר רב
פפא מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה כיון דבדיק עד חוטמו שוב אינו צריך. דכתיב
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ומנא ליה דפיקוח נפש דחי שבת [דף פה ע"ב] אמר רב
יהודה אמר שמואל אמר קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהן:
טור אורח חיים סימן שכט
מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחין ובודקין
עד חוטמו ואם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי מת ל"ש פגעו בראשו תחלה או ברגליו
תחלה ואפילו מצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים אלא בודק עליהם שמא עדיין הם
חיים
בית יוסף אורח חיים סימן שכט אות ד
ד"ה ומ"ש ואפילו
ד ומ"ש ואפילו מצאוהו מרוצץ וכו'. גם זה שם
בגמרא (פה.):
ומ"ש ובודקין עד חוטמו וכו'. שם (פה.) תנו
רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו ויש אומרים עד חוטמו אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה
כלומר שמצאו דרך מרגלותיו ובודק והולך לצד מעלה אבל ממעלה למטה כיון דבדיק ליה חוטמו
שוב אינו צריך דכתיב (בראשית ז כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ופסק הרמב"ם
בפרק ב' (הי"ט) כמאן דאמר עד חוטמו ונראה שטעמו משום דספק נפשות להקל ודלא כרבינו
ירוחם בחלק ט' (ני"ב עח ע"ג) שפסק כתנא קמא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף
ד
אפי' מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות * אלא לפי
שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, (י) אז ודאי מת לא שנא פגעו
בראשו תחלה (יא) לא שנא פגעו ברגליו תחלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ד
(י) אז ודאי מת - דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו
משמע דהרוח חיים תלוי באפיו:
(יא) ל"ש פגעו ברגליו - ר"ל דלא נימא
דכיון שאין אנו מרגישין חיות בלבו בודאי מת ולא יפקח הגל יותר קמ"ל דגם בזה צריך
לבדוק עד חוטמו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ד
* אלא לפי שעה - ואע"ג דלא שייך הכא הטעם
חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה משום דלאו דוקא שבת ה"ה שאר מצות כמו שכתב
המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה
שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא
תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל
חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מוחי בהם כדכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת שאין
משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם וכמו כן לכל הני תנאי דילפי לה
ממזבח וממילה וממחתרת מוכרח דאחיים של אדם קפיד רחמנא (בר מההיא דחלל שבת אחת וכו')
וכן מוכרח לשמואל דאמר גבי תינוק מושלך ברוב א"י דמפקחין אע"פ דעל פי דין
יהיה א"י גמור ולא יקיים שום מצוה אעפ"כ כיון דבפקוח נפש אין הולכין אחר
הרוב חיישינן שמא מישראל הוא. ולפ"ז ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין אעפ"י
דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבוא לכלל גדול אעפ"כ מחללין וכמו ה"ה
חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצות מ"מ מחללין עליהם דהא דלא מקיימי מצוה הוא
משום אונסייהו ולא נפיק מכלל זה אלא ישראל מומר להכעיס דעובר במזיד אבל חרש ושוטה התורה
פטרינהו מחמת אונסייהו ומלבד זה גבי חרש ושוטה פשיטא דמחללין עליהם שבת דהא אפילו
נהרגין עליהם דגם הם בכלל איש כי יכה כל נפש כל דהוא נפש כמו קטן וגם הם בכלל לא תעמוד
על דם רעך כשאר ישראל ובפירוש אמרה תורה לא תקלל חרש ומלקין עליהן (אע"פ דישראל
רשע מותר לקלל שאני התם דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך) ומלקות נמי ממיני מיתה הם
כמבואר בסנהדרין דף י'. ולא ידעתי מה היה לו לבעל הלכות קטנות שנסתפק בזה אם מחללין
ואם הורגין עליו ודבריו תמוהים מאד עי"ש היטב. ודע עוד דה"ה גוסס נמי מחללין
עליו בפקוח הגל או אם רופא אומר שסממנים אלו יועילו לו להאריך רגעי חייו דהא מרוצץ
נמי גוסס הוא וגרע מגוסס דליכא בזה אפילו מיעוטי דמיעוט אעפ"כ משום חיי שעה מחללין
עליו וכמו כן גוסס וכ"כ האו"ה בשם סמ"ג וסמ"ק וז"ל מצאוהו
חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כ"א מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו
לחיי שעה כדאמר במס' שמחות המעצים עיניו של מת הרי הוא שופך דמים עכ"ל וכ"כ
תוס' בנדה דף מ"ד אלא דהם באו מטעם דמיעוט גוססים לחיים ואין הולכין בפיקוח נפש
אחר רוב ולכאורה תמוה דהא אפילו בודאי מת מ"מ חיי שעה יש ע"י פיקוח הגל ובשביל
חיי שעה מפקחין ואפשר דהתוס' כללו בזה היכי דהרופא נותן לו סימנים ואומר שיתרפא לגמרי
עי"ז דמותר לסמוך עליו ולחלל שבת בבישולם וכדומה דמיעוט גוססין לחיים וסומכין
עליו בעניני פק"נ אבל אם היו אמרינן דאפילו מיעוט ליכא א"כ בודאי משקר. ודע
עוד שראיתי בפמ"ג שכתב דמי שהיה חייב מיתת ב"ד [בימים הקדמונים] ונפל עליו
הגל דמפקחין עליו דהלא אין ממיתין אותו בשבת וחיי שעה יש עכ"פ ולענ"ד לא
נהירא כלל דהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחסה על חיים שלו לאפוקי בזה דגברא קטילא
הוא מחמת רשעתו ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביו"ד קנ"ח דאין מעלין
אותו מן הבור:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יח
מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין
עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי
אותה שעה.
בית יוסף אורח חיים סימן שכט אות ג
ד"ה מי שנפלה
ג מי שנפלה עליו מפולת וכו'. משנה שם (פג.):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף
ג
מי ד שנפלה עליו מפולת, (ח) [א*] ספק חי ספק מת,
ספק (ט) הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ג
(ח) ספק חי - הלשון מגומגם דהוי ליה לחשוב בתחלה
ספק ישנו ואח"כ ספק חי וכן איתא במשנה:
(ט) הוא שם - ומיירי שהיה שם בעת המפולת ואינו
ידוע אם הספיק לצאת מתוך ההפכה ונראה דה"ה אפילו לא ראינו אותו מתחלה להדיא רק
בבית זה מצוין בני אדם בעת הזאת נמי מחללין ומפקחין את הגל. הבא במחתרת בענין שמותר
להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא).
ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו
אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או
בשאר רפואה וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכט אות ה ד"ה ומ"ש ואפילו
ה ומ"ש ואפילו מצא עליונים מתים וכו'. ברייתא שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ה
מצא עליונים מתים, לא יאמר: כבר מתו
תחתונים, אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים.