גמ' פסחים דף ב.
במסכת פסחים, השיעורים המוקלטים ברי"ף ר"ן וסיכום
השו"ע יהיו באורך של כ 30 דקות לעמוד רי"ף. בקצב זה ניתן יהיה ללמוד דף
רי"ף בשעה. בלימוד דף רי"ף ליום ניתן יהיה, בע"ה, ללמוד את כל
הרי"ף בשנתיים וחצי.
1)בתחלת ליל
י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר
2)וכשבודק המרתף
בודק ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה ושלמטה ממנה
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב
הלכה א
מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור א אכילתו שנאמר +שמות י"ב+
ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה
לדבר זה מה שכתוב בתורה +שמות ל"ד+ לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח
ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
הלכה ב
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא ב שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר
וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך
כלל.
הלכה ג
ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו,
וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, ואין קובעין
מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם * לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ
בתחלת זמנה.
טור אורח חיים סימן תלא
כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור
מבתיכם ודרשו חכמים דהאי יום ראשון הוא יום שלפני שבעת הימים והוא י"ד בניסן שאז
הוא אסור מן התורה ולא כולו אלא מו' שעות ולמעלה כאשר דרשו ממדרש הפסוקים אלא שחכמים
הוסיפו לאוסרו עוד שתי שעות קודם ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו בלבו ויחשבנו
כאילו הוא עפר בעלמא ואז אינו עובר עליו אלא שחכמים הצריכו להוציא מן הבית לפי שאדם
רגיל בו כל השנה וחשו שמא יבא לאוכלו אם ישאר בבית והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין
ובסדקין ובכל המקומות שדרך להשתמש שם חמץ ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור
הנר דכתיב אחפש ירושלים בנרות ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר
פי' לילה שמחרתו יהיה י"ד דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה שאז אורו
מבהיק וגם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי אז בביתו
בית יוסף אורח חיים סימן תלא
א כתיב (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא
בבתיכם וכו'. בפרק קמא דפסחים (ד:) דכולי עלמא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן אמר
אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כלומר דמשמע אפילו שעה אחת בתוך
השבעת ימים וכתיב (שם טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כלומר וכשהוא משביתו ביום
הראשון הרי שהה בו שעה אחת הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור כלומר דע"כ האי ראשון
ראשון לכל שבעה קאמר דהיינו י"ד ופריך תלמודא (ה.) ואימא מצפרא ומתרץ אך חלק ופירש
רש"י אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו
לאיסור וחציו להיתר. ואיכא דאמרי אך חץ (בגמרא) [בגימטריא] דאח"ס בט"ע גי"ף
דכ"ץ (עי' שבת קד.) ותופס ח' תחת האל"ף וצד"י במקום כ':
ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי. הכי אמרינן בריש פסחים (ד:) ופירש רש"י
דיליף לה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא והר"ן (א. סוד"ה
הרי) כתב שיש מפרשין דיליף לה מדכתיב (שמות יג ז) לא יראה לך והכי תניא בספרי (פ' ראה
עח) לא יראה לך שאור בטל בלבך ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דמדאורייתא אין לנו אלא
ביטול ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אבל הר"ן (א. ד"ה אלא) כתב
דאי אפשר לומר כן אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד
משני דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא
אפילו בחמץ הידוע לו או אם לא ביטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום
שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור
עליו בבל יראה ובל ימצא אבל מי שביטל סגי בהכי אלא שמפני שביטול זה תלוי במחשבתן של
בני אדם ואין דיעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבם לגמרי ראו חכמים להחמיר
שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבוא לאכלו
וכתב דלפי דעת זה כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו
מצות השבתה: ומדברי הרמב"ם בפרק ב' (ה"ב) נראה שהוא סובר דמדאורייתא בעי
תרווייהו ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע זהו כפי נוסחא שלנו ואי אפשר ליישבה
על פי סוגיית הגמרא דאמרינן בהדיא בכמה דוכתי (ו:, מט.) דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע
ומצאתי נוסחא אחרת בדבריו שנראה ממנה שהוא סובר דביטול דוקא הוא מדאורייתא ואין
לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל וכדברי רבינו וכן נראה מדברי סמ"ג (עשין
לט קיז ע"ב): וכתב הר"ן (א. ד"ה ומהו) ומהו ענין ביטול זה מוכח בגמרא
(ו:) דמדין הפקר הוא ואף על גב דהפקר כהאי גוונא לא מהני דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה
דליבטלו וליהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמרא (ז.) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי
דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש
לא מצי מפקיר ליה כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו
הוא ברשותו ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי ומהני
אפילו לחמץ ידוע עכ"ל ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב
חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר"ן (ט: ד"ה א"ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו
לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם
דברים (קידושין מט:) אבל רבינו כתב בסימן תל"ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת
רבינו ירוחם (נ"ה ח"א לח ע"ג):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלא סעיף א
(א) א <א> בתחלת ליל י"ד בניסן (ב) ב [א*] בודקים את החמץ
(ג) לאור הנר, בחורין ובסדקין, בכל המקומות (ד) שדרך להכניס שם חמץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלא סעיף א
(א) בתחלת ליל וכו' - פי' תיכף אחר יציאת הכוכבים שיש עדיין קצת מאור
היום ראוי להתחיל לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח:
(ב) בודקין וכו' - וגם צריך לבטל אז את החמץ וכדלקמן בסימן תל"ד
ס"ב ומן התורה באחד מהן סגי דכשמבטלו בלבו ומפקירו שוב אינו שלו ואינו עובר עליו
וכ"ש כשבודקו ומחפש אחריו ומבערו מן העולם אלא שחז"ל החמירו דלא סגי באחד
מהן אלא בשניהם דוקא לפי שחששו אחר שהבטול תלוי במחשבתן של בני אדם ובדעותיהן אולי
ירע בעיני האדם שיש לו חמץ בעד כמה אלפים להפקיר ואף שבפיו יאמר שיהיה בטל והפקר וחשיב
כעפרא מ"מ לבו לא כן יחשוב ולא יבטלנו בלב שלם והרי הוא עובר בבל יראה שהרי לא
הוציא מביתו ועוד שמא מתוך שרגילין בו כל השנה אם יהיה בביתו ורשותו גזרינן שישכח ויבוא
לאכול ולכן תקנו חז"ל שאע"פ שמבטל לא סגי אלא צריך לבדוק לבערו מן העולם
ומ"מ צריך לבטל ג"כ שמא לא יבדוק יפה וימצא חמץ בפסח ויעבור עליו:
(ג) לאור הנר - מפני שצריך לבדוק בחורין ובסדקין ואור היום לא יועיל לזה
וכיון שצריך שתהיה לאור הנר קבעוה בלילה מפני שאז אורו מבהיק יותר מביום ואפילו במקום
האפל וגם היא שעה שבני אדם מצויים בבתיהם:
(ד) שדרך להכניס וכו' - לאו דוקא אף שאין דרך להכניס שם חמץ רק במקום
שמשתמשים שם לפרקים בחמץ חיישינן שמא הכניס שם חמץ ולאו אדעתיה וכמבואר לקמן סי' תל"ג:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ו
חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות
יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן ובית דגים גדולים אינן צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס
להן חמץ, אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים
ובית העצים ובית המוריס וחורי הבית האמצעיים וכיוצא באלו צריכין בדיקה שסתמן שמכניסין
להן חמץ, ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ אינו צריך בדיקה, וכשבודק
המרתף בודק ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה ושלמטה ו ממנה. +/השגת הראב"ד/ ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן. א"א
טעה בשמן שאע"פ שמסתפק מהן אינו צריך לפי שיש קבע לסיפוקו.+