גמ' פסחים דף כא. – כא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 28:10 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 07:42 דקות
1)חמץ מו' שעות
ולמעלה ביום י"ד, אסור בהנאה
2)כיצד ביעור חמץ,
שורפו או פוררו וזורה לרוח
3)חמץ שנתעפש קודם
זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, מותר לקיימו בפסח
4)אם שרפו משעה
ששית ולמעלה, הרי זה לא לא יבשל; ואם בישל, אותו התבשיל אסור בהנאה
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה י
הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין
בשעה חמישית אבל נהנין בו, והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחלת שעה
שביעית לוקה.
טור אורח חיים סימן תמג
חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו אע"פ
שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כתב שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו
והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל
וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית
ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעכו"ם אפילו הרבה ביחד שודאי לא
יאכלו קודם הפסח ואפי' כותח ויכול להאכילו לבהמה ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו
ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה
אינה מקודשת כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון
והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעכו"ם ואם לא מכרו
צריך לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו מעשה וקנתה שפחה נכרית ירקות בחמץ
אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר
הפסח מותר מפני שהן מחליפין:
בית יוסף אורח חיים סימן תמג
א חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר אסור מן התורה וכו'. בפרק כל שעה
(כח.) תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו בלאו דברי רבי יהודה רבי שמעון
אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ופירש רש"י לפני זמנו
משש שעות עד שתחשך: וכתב הרא"ש (סי' ד) הראב"ד (בהשגות פ"א ה"ח,
ובהשגות על בעה"מ ז.) ובעל המאור (ז. ד"ה מני) ובעל העיטור (ח"ב הל'
בעור חמץ קכה.) פסקו כרבי שמעון אלא שבעל העיטור כתב דלרבי שמעון אסור בהנאה מדרבנן
ובעל המאור כתב דמותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו והרמב"ם (פ"א
ה"ח) כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה וכן כתב הר"י אבן גיאת (ספר מאה שערים
ח"ב עמ' פא) וכן נראה לי דאף על גב דקיימא לן כרבי שמעון (ל.) בלאחר זמנו בלפני
זמנו קיימא לן כרבי יהודה כסתם מתניתין בריש פרקין (כא.) עבר זמנו אסור בהנאתו וכן
רבי עבד עובדא כוותיה כההיא (יג.) דיוחנן חקוקאה שצוה למכרו לגוים בשעה חמישית עד כאן
לשונו וכתב הרב המגיד בפרק א' שדעת הגאונים כדעת הרמב"ם. וכן פשט המנהג בכל ישראל
לאסרו בהנאה משש שעות ולמעלה והגס לבו בהוראה להתייהר בפני עמי הארץ להורות קולא בדבר
על סמך בעל המאור ראוי לנזיפה דהא אפילו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה
רשאי להתירם בפניהם (פסחים נ: וש"נ) כל שכן בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים אין
דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני הרבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו בכל ישראל
לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים:
וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאסרו עוד שתי שעות וכו'. משנה
בפרק קמא (יא:) רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין
כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ואיפסיקא הלכתא בגמרא (יג.) כרבי יהודה ומפרש
בגמרא (יב:) דטעמא דרבי יהודה גזירה משום יום המעונן:
ומה שכתב ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה וכו'. בריש פרק ב' (כא.) תנן
כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו ואמרינן בגמרא
דמתניתין דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא איכא שעה חמישית דאינו אוכל ומאכיל ואמאי
דתנן ומוכרו לנכרי פריך בגמרא פשיטא ומשני לאפוקי מהאי תנא דתניא (שבת יח:) בית שמאי
אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח ובית הלל אומרים
כל שעה שמותר לאכול מותר למכור רבי יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור
שלשים יום קודם לפסח ופירש רש"י דרבי יהודה בן בתירא ס"ל כבית שמאי. ואנן
קיי"ל כבית הלל הילכך הכל מותר וכמו שכתב רבינו:
ומה שכתב במאכיל לבהמה חיה ועוף שיעמוד עליהם שלא יצניעו ממנו וכו'. שם
(כא.) אהא דתנן מאכיל לבהמה חיה ועוף עביד בגמרא צריכותא וכתב הרא"ש (סי' א) והפירוש הנכון נראה לי מאכיל לבהמה חיה ועוף
והוא עומד עליהם עד שיאכלו ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר:
ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת.
בפרק קמא (ז.) אהא דפריך וניבטליה בשית משני כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמי
ולאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו
בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו ופירש רש"י המקדש משש שעות ולמעלה מתחלת שש
דאיסור דרבנן הוא: וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק ה' מהלכות אישות (ה"א) המקדש
בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית
מיום י"ד אינה מקודשת והתוספות (ו: ד"ה משש) כתבו שרבינו תם חולק ואומר דעל
כרחך לישנא דמשש שעות ולמעלה מסוף שש משמע כדאמרינן לעיל (ד:) דכולי עלמא חמץ משש שעות
ולמעלה אסור ובודאי דמסוף שש הוא כדמוכחי לה (ה.) מאך חלק לפיכך פירש דהכא נמי מסוף
שש קאמר וכי תימא היכי מוכח דבאיסורא דרבנן בלחוד לאו ברשותיה קאי יש לומר דהכא נמי
איסורא דרבנן הוא דחיטי קרדנייתא חמץ נוקשה הוא (רש"י ו. ד"ה אפילו) ולא
מיתסר לפני זמנו אלא מדרבנן הילכך מייתי ראיה לחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דלאו ברשותיה
קאי מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא: וכתב הר"ן (ג. ד"ה המקדש) ולפי זה אפשר דחמץ
דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקידושיו ונקט משש שעות ולמעלה למיכלל דבכל חמץ אפילו דרבנן
אין חוששין לקידושיו אבל אין הכי נמי דבחמץ דאורייתא אפילו מתחלת שש אין חוששין לקידושיו
אבל הרמב"ן (מלחמות שם ד"ה אמר) כתב דדוקא נקט משש ולמעלה דהיינו מסוף שש
דאילו מתחלת שש אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקידושיו משום דדילמא אתו למיטעי ולמימר
דהוא הדין למקדש בארבע וחמש ושרו אשת איש לעלמא ואפילו הכי שפיר מייתי דמאי דאסרוהו
רבנן עליה לאו ברשותיה קאי כיון דאמרינן דנוקשה משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו
וכיוצא בזה הוא דעת הר"ן ז"ל (שם): וכתב הרא"ש בריש פרק כל שעה (סי'
ב) שגם בעל העיטור (הל' ביעור חמץ דף קכד ע"ג) פירש דהא דרב גידל מתחלת שעה שביעית
מיירי אבל בשעה שישית חוששין ובעל המאור (ג. ד"ה והא) כתב אף על פי שהביא הרי"ף
לדרב גידל אין נראה לנו לסמוך עליה דרב לטעמיה דסבירא ליה (כט.) כרבי יהודה דאמר חמץ
משש שעות ולמעלה אסור מן התורה בהנאה אבל לדידן דקיימא לן (ל.) כרבי שמעון דאמר דבין
לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום חוששין לקידושין ולקמן (רא"ש
שם סו"ס ד) נדקדק בפסק זה דיראה דאף על גב דרב פסק כרבי שמעון היינו דוקא לאחר
זמנו אבל לפני זמנו קיימא לן כרבי יהודה ואיתא לדרב גידל. וגם הר"ן בפרק קמא
(שם) כתב שאין דברי בעל המאור נכונים בעיניו. ורבינו סתם דבריו פה כדעת רש"י והרמב"ם
אבל באבן העזר (סו"ס כח) כתב דברי הרא"ש בסוף פרק ב' דקידושין (סי' לא) שהם
כדברי ר"ת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד, (א) א [א] אסור בהנאה, (* (ב) אפי'
חמצו של א"י אסור ליהנות ממנו) (טור סימן ת"ן וריב"ש סימן י"ח
/ת'/), ואסרוהו חכמים (ג) <א> ב שתי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו
כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו לא"י, אפילו (ד) הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו
קודם פסח; ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, (ה) ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו
ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו, ומתחלת שעה ששית ולמעלה, * (ו) <ב> אסרוהו גם בהנאה.
הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות (ז) לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ
(ח) עד ג שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), * (ט) <ג>
וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
(א) אסור בהנאה - מדאורייתא ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר
על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו
מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן עדיין אין על
אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו כמה פוסקים דאין עובר
במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא מדכתיב שבעת ימים שאור
לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ומ"מ אף שאינו עובר
בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע דחשביתו שאור מבתיכם דקאי
על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:
(ב) ואפילו חמצו של עכו"ם - דהא באורייתא לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא
בין דישראל ובין דעכו"ם והאי דינא עקרו הובא בפוסקים לענין פסח והרמ"א העתיקו
הכא להשמיענו דה"ה דאסור גם משש שעות ולמעלה:
(ג) שתי שעות קודם - הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות אז שתי שעות
כיון שאין שמש זורחת ואפילו חמץ נוקשה שהוא חמץ דרבנן ג"כ אסור באלו השתי שעות
וכ"ש חמץ ע"י תערובות ובתשובת נודע ביהודה סימן כ"א מיקל באכילת נוקשה
בשעה חמישית:
(ד) הרבה ביחד - אפילו דבר שנקרא שם בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין
שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון
שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור [אחרונים דלא כב"ח]:
(ה) ובלבד שיעמוד עליהם - ודין זה שייך ג"כ קודם אלו השתי שעות
דמליל י"ד ואילך שמחוייב בבדיקת החמץ מחוייב להזהר בזה:
(ו) אסרוהו גם בהנאה - גזירה אטו שעה שביעית דאסור מן התורה בהנאה וע"כ
אסור אז למוכרו לעכו"ם ולא ליתן לו במתנה ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. אם יש לקבור
מת בע"פ בבוקר אם יש שהות לקוברו וישאר זמן לאכילת חמץ יקברו המת קודם אכילה דהא
אין נכון לבני החבורה לאכול קודם קבורת המת כמבואר בסימן תקכ"ו בט"ז סק"ו
ואם הזמן דחוק ואפשר שלא ישאר זמן לאכילה מוטב לאכול מקודם ולקיים אח"כ ביעור
חמץ בזמנו ואח"כ יתעסקו בצרכי קבורת המת:
(ז) לפי ענין היום - היינו דלעולם חשבינן היום לשתים עשרה שעות וממילא
בימים הארוכים משערים בשעות גדולות ולפיכך בשנת העיבור מותר לאכול עד שליש היום אע"פ
שהיום ארוך יותר משתים עשרה שעות שלנו כגון שמגיע לשליש היום חמש שעות ודע דלפ"ז
ה"ה במדינות שהימים שלפני הפסח קצרים מחלקין הי"ב שעות לשעות קטנות ואינו
רשאי לאכול רק עד שליש אותו היום:
(ח) עד שליש היום - וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ
הרבה אחרונים וי"א דחושבין מהנץ החמה עד עת השקיעה ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר
לאכול חמץ והוא קולא בעניננו ודעת הגר"א כמותם ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א':
(ט) וי"א עד שתי שעות וכו' - היינו שעות בינוניות שכל אחת א' מכ"ד
במעל"ע וע"כ אפילו אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום והיינו עד סוף
שעה עשירית מחצות הלילה וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה וכתבו
הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה ואין לאכול כ"א עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ
שזמנו שעה אחת יותר חשבינן שעות זמניות ומ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה
יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
* אפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו - כתבו האחרונים בסי' תמ"ח
דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח
פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ק"ח דדבר שאינו עומד
לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם
פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור
הגר"א גם ביו"ד סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא
במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין
במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין
זה ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור
ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא:
* אסרוהו גם בהנאה - ופשוט דאז אסור למכור לנכרי דהמכירה גופא נחשב הנאה
אכן בדיעבד אם מכר מצדד הפמ"ג בסימן תמ"ח במשב"ז סק"ו דמהני עכ"פ
דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב
ח"ב סימן מ' ויש מאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אח"כ
חמץ שעבר עליו הפסח מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה עיין בנו"ב
תנינא סימן ס"ג ובשאגת אריה סי' ע"ט ועיין בשע"ת סימן תמ"ח סקט"ו
ובנשמת אדם בהלכות מכירת חמץ שאלה א'. והיכא שהשליך אחר חצות את חמצו לר"ה אם
מותר אחר הפסח לחזור ולזכות בו עיין לקמן בסימן תמ"ח בשע"ת ובנ"א הנ"ל
ובשדי חמד:
* וי"א עד ב' שעות קודם חצות - עיין מ"ב והטעם כתוב בתרומת
הדשן דסמכינן אשינויא קמא דגמרא דאין אדם טועה יותר משתי שעות ואלו השעות מסתמא הם
שעות בינוניות ולכאורה לדעה זו יצוייר לפעמים גם חומרא כגון במדינות שהימים שקודם פסח
הם קצרים משלנו לא יהיה מותר באכילה שתי שעות קודם חצות ולדעה ראשונה דחשבינן שעות
זמניות בודאי מותר אפילו בתוך ב' שעות כל זמן שהוא עדיין במשך שליש היום וכן משמע בנהר
שלום ובמור וקציעה ולענ"ד אפשר לומר דבזה גם התה"ד מודה להקל שלא להחמיר
יותר מדעה ראשונה דנהי דסמיך אתירוצא קמא דאין אדם טועה וכו' אבל הלא יש עוד אוקימתא
משום דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא ואין אדם טועה בה והני אוקימתי לא פליגי אהדדי
כמו שכתב בתה"ד וא"כ אין לאוסרו באכילה בתוך שתי שעות משום דאתי לטעות עי"ז
לאכול גם אחר חצות דהלא עד שליש היום זמן סעודה לכל היא דמסתמא במדינות שהיום קצר ג"כ
זמן סעודה עד שליש היום אף שנמשך בתוך השתי שעות שקודם חצי היום וא"כ אין אדם
טועה בה ולדינא בלא"ה אין נ"מ דבאופן כזה נוכל לסמוך אדעה ראשונה להקל ובפרט
שהיא העיקר להרבה פוסקים:
שולחן ערוך אבן העזר סימן כח סעיף כב
עבר ומכר איסורי הנאה נז וקידש בדמיהם, מקודשת. ואם מכרם לישראל, נח ולא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה, ולקח המוכר דמיהם
וקידש בדמיהם, נט ס] ספק מקודשת. בד"א, בשאר איסורי הנאה, (מב) חוץ מאלילים
שאם מכרה וקידש בדמיה אינה מקודשת.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן כח סעיף כב
נז וקידש - בדיעבד אבל לכתחל' המעות אסור לו אע"ג שאינו תופס דמים
כ"כ הרא"ש בשם רש"י וע' בא"ח סימן תמ"ג:
נח ולא ידע הלוקח וכו' - דאם ידע הלוקח כתב הרא"ש דאז אמרי' דנותן
הדמים במתנה וצריך ישוב מ"ש מהכיר שהשדה שלקח מראובן שאינו שלו דקי"ל המעות
פקדון כמ"ש בש"ס ובח"ה ולא מתנה אלא המקדש אחותו דקי"ל המעות מתנה
כיון שהיא אחותו מסתמ' במתנה נתן לה אבל אם נותן לאחר אינו נותן במתנה ולמה ס"ל
הרא"ש כאן דנתן במתנה:
נט ספק מקודשת - עיין בהרא"ש והר"ן כתבו אפילו לא ידע וי"ל
דהוי כהלוא' בידו כיון דדרך מקח וממכר בא לידו וכתב בב"ה דברי טעם הם:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא
כיצד ביעור חמץ כ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ
קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים, וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא
עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה
ששית. נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער, ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר
ליהנות ל בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנייה
הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בשל אותה הפת ואותו
התבשיל אסור בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.
טור אורח חיים סימן תמה
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורש"י פוסק כוותיה וכן בספר
המצות והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק
לים ולא ישליכנו שם שלם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובעל העיטור ואף ר"י לא
קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י
שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך ור"ת
פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה ולפ"ז
אפילו לרבי יהודה א"צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש כתב א"א הרא"ש
ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה
כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו
לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו אבל ליהנות באפרו
אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא לן
כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור ואם בישל בו תבשיל או אפה
בו פת לר"י שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורין אלא אם כן נאפה הפת ונתבשל התבשיל
בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורים בכל
ענין והרמב"ם ז"ל כתב סתם ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין והוא הולך
לשיטתו שפוסק כחכמים:
בית יוסף אורח חיים סימן תמה
א רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה
וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. משנה בפרק כל שעה (כא.) וטעם הפוסקים
הלכה כרבי יהודה והפוסקים הלכה כחכמים נתבאר יפה בדברי הרא"ש שם (סי' ג): ובגמרא
(כח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה אבל
מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי עבודה זרה (ע"ז מג:) כהאי גוונא שוחק וזורה לרוח
או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דילמא שוחק
וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא עבודה זרה דלים המלח קא אזלא לא בעיא
שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור. ופירש רש"י ים המלח. אין ספינה עוברת
בו: בעי פירור. שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו. אמר ליה רב יוסף אדרבה איפכא
מסתברא עבודה זרה דלא ממאיסה בעיא שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור ופירש רש"י לא
ממאיסה אין המים ממסות אותו והא דתניא מפרר ומטיל לים מתרץ רב יוסף לא קשיא הא בחיטי
הא בנהמא וכתב הרא"ש והלכתא כרבה אבל הרמב"ם בפרק ג' (הי"א) כתב פורר
וזורה לרוח או זורקו לים ואם היה החמץ קשה ואין הים מחכתו במהרה הרי זה מפררו ואחר
כך זורקו לים נראה שפסק כרב יוסף דבעי פירור במידי דקשה ואין הים מחתכו במהרה ונראה
שהוא מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעו פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו
מכונסין שהמים מפזרין אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו ואף על פי שרש"י
(ד"ה בחיטי) פירש בענין אחר זו היא דעת הרמב"ם: ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש
ולפיכך כתב פירוש גם יפרר כשזורק לים ולא ישלכנו שם שלם ולא חילק בין חיטי לנהמא ואף
על פי שלדעת רבה יש חילוק בין ים המלח לשאר נהרות לא חשש רבינו להזכירו משום דסתם מבער
חמץ הוא במקום שמצויים בני אדם וכיון שכן אפילו ים המלח יש לה דין שאר נהרות:
ולפי זה מה שכתב רבינו וכן כתב הרמב"ם. לא קאי אלא למה שכתב והגאונים
פסקו כחכמים אבל לא למה שכתב פירוש גם יפרר כשיזרוק לים וכו' דהיינו כרבה והרמב"ם
פסק כרב יוסף ואפשר לפרש דשפיר קאמר גם למה שכתב פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו
שם שלם דמשמע דלא מצריך פירור במטיל לים אלא דוקא כשהוא שלם כלומר שהוא קשה ואין הים
מחתכו במהרה אבל אם אינו שלם כלומר שהים מחתכו במהרה אין צריך פירור וזהו כדברי הרמב"ם
ממש אלא דקשה דאם כן פירש רבינו כדברי רב יוסף ולא כרבה וכיון דהרא"ש פסק כרבה
לא ה"ל לרבינו להשמיט דבריו ואפשר שהוא מפרש דהרמב"ם נמי פסק כרבה וסובר
דעד כאן לא קאמר רבה דבעי פירור אלא כשהים יכול לחתכו במהרה הא לאו הכי בעי פירור ורב
יוסף סובר דאפילו הכי כיון דסופו לחתכו לא בעי פירור ומה שחילק בין חיטי לנהמא היינו
לומר דחיטין שהחמיצו בעו פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם על פני המים
וכדפירש רש"י אבל נהמא אף על פי שהוא קשה כיון דממאיס לא בעי פירור דהשתא בין
הרמב"ם בין הרא"ש פסקו כרבה והרי"ף (ה:) כתב המשנה כצורתה ומשמע דסבירא
ליה דהלכה כחכמים ויש לתמוה למה לא ביאר אם הלכה כרב יוסף או כרבה:
ואף רבי יהודה לא אמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו
השבתתו בכל דבר. בפרק קמא (יב:) ופירש רש"י שלא בשעת ביעורו. בתחלת שש וכל שש
דאכתי מדאורייתא שרי: אבל בשעת ביעורו. בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר: וכתבו
התוספות (ד"ה אימתי) שרבינו תם (עי' ספר הישר חידושים סי' שלט) הקשה עליו ולפיכך
נראה לו לפרש דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערים בשש כתיקון חכמים וטעמיה
משום דיליף מנותר (עי' כז:) והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאין
מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה (ה"א):
ומה שכתב רבינו ולפי זה אפילו לרבי יהודה אין צריך לשרפו וכו'. כן כתב
הרא"ש בפרק כל שעה (שם) והיינו לומר דלפי פירוש רבינו תם ליכא נפקותא לדידן בין
אם הלכה כרבי יהודה או כרבנן מפני שרוב העולם מבערים קודם סוף שש ואז אפילו לרבי יהודה
השבתתו בכל דבר:
כתב [אדוני אבי] הרא"ש דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל
דבר. כן כתב בפרק כל שעה (שם) ונראה שדקדק כן ממה שכתב רש"י שלא בשעת ביעורו בתחלת
שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי ומדלא כתב שלא בשעת ביעורו קודם שבע משמע דלא קאמר אלא
בשעה ששית דוקא אבל קודם לכן שמותר בהנאה ואפילו מדרבנן השבתתו בכל דבר:
ורבינו כתב שאין נראה כן מפירוש רש"י. שהרי כתב בפרק כל שעה (כז:)
אהא דאמרו לו לרבי יהודה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל. ואף על גב דאמרינן בפרק
קמא לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא
רוצה לצאת לשיירא או בתוך שלשים דזקוק לבער (ו.) וכשאין לו עצים לשרפו יהא יושב ובטל
ולא יבערנו: ובאמת שהיא קושיא על דברי הרא"ש ואפשר לדחוק ולומר דכל שהוא יוצא
בשיירא כיון שאחר שיצא לשיירא אין בידו לבערו חשיב לדידיה כשעה ששית:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמה סעיף א
כיצד ביעור חמץ, (א) א שורפו (ב) [א*] <א> או פוררו וזורה לרוח
(ג) או זורקו לים. (ד) ואם היה ב החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה (ה) מפררו
ואחר כך זורקו לים. הגה: (ו) <ב> והמנהג לשורפו. (ז) וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר
שהיה נשרף, ביום (ד"ע), ג אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה,
(ח) הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמה סעיף א
(א) שורפו - עד שנעשה פחמים:
(ב) או פוררו - לפירורים דקים שלא ימצאנו מי שהוא ויהנה ממנו:
(ג) או זורקו לים - וה"ה לנהר והטעם בכל זה משום דכתיב תשביתו שאור
מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו:
(ד) ואם היה החמץ קשה קשה - כגון פת יבש קשה או חטים יבשים שנתחמצו:
(ה) מפררו - בפת פוררו לפירורים וכנ"ל בחטים ג"כ מחתכם דק דק
או טוחנם כדי שיהיו נוחים להמיס מהרה בתוך המים ויש מקילין בחטים שאין צריך לחתכם אלא
מפזרן ע"פ המים שלא יוכל אדם ללקטן ודיו. ובמקום הדחק כגון שיש לו חטים הרבה וישתהה
עד שיבוא לחתכם או לטוחנם יש לסמוך על סברא זו. ודע דכמה פוסקים מחמירים אפילו בפת
שאינו קשה דבעי פירור כשמטילים לים ולנהר וע"כ הסכימו האחרונים להחמיר ולעשות
פירור בכל מקום. אכן אם משליכו לבה"כ הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום
אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיו"ב
ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של עכו"ם והפקר
וכמש"כ בסימן תמ"ח ס"ו אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אע"פ שסופו
לבוא לשם אין לחוש לזה. מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו
אפילו מפררו קודם שמשליכו שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו:
(ו) והמנהג לשורפו - דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור
חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי
דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש
במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:
(ז) וטוב לשורפו ביום - ומהרי"ל כתב טעם אחר דנכון יותר לשרוף ביום
כדי שמתוך זה יזכור לבטל בטול שני שמבטלין ביום. ושורפין בשעה חמישית שהרי צריך לבטל
אח"כ ובשש לאו ברשותיה לבטלו [מ"א לעיל בסי' תל"ד] אם יש לו הושענות
טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו:
(ח) הרשות בידו - ואפ"ה מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך
קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה טו
כיפת שאור שייחדה לישיבה אם ר טח פניה בטיט הרי זו בטלה ומותר לקיימה,
בצק שבסדקי * העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו אם היה ש עשוי לחזק בו
שברי העריבה או לסתום בו נקב בטל במיעוטו ואם ת לאו חייב לבער, היו שני חציי זיתים
בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו חייב לבער ואם
לאו אינו חייב לבער.
בית יוסף אורח חיים סימן תמב
ט חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו וכו. בפרק אלו
עוברין (מה:) תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת
אוכלים בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח וכתב הרי"ף (יג:) הא אם נפסלה מלאכול לכלב
אינה צריכה שריפה ותנן נמי (טהרות פ"ח מ"ו) כל המיוחד (לאכול) [לאוכל] אדם
טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק ליה מתורת אוכל והוה ליה עפרא
בעלמא (עי' פסחים טו:) וכתב הר"ן (ד"ה ת"ר) וכי תימא אמאי צריכה ביעור
והא נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה (ע"ז סז:) ונותן טעם לפגם שרי אפילו בחמץ
בפסח יש לומר דהכא שאני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמרא (שם סח.)
דהא שאור לא חזי לאכילה ואפילו הכי אסריה רחמנא (עי' ביצה ז:) מהאי טעמא והכי איתא
במכילתא (בא פרשה י פי"ב פס' יט):
ומה שכתב או ששרפו באש ונחרך. בריש פרק כל שעה (כא:) חרכו קודם זמנו מותר
בהנאתו אפילו לאחר זמנו וכתבו התוספות (ד"ה חרכו) וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבענין
אחר לא הוה שרי דומיא דפת שעיפשה (טו:, מה:) וכן כתב הרא"ש (פ"ב סי' א) והר"ן
ז"ל (ה: ד"ה גמ'). וכתב עוד הר"ן (שם) ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר
זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי:
ומה שכתב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט ביטלו. בפרק אלו עוברין (מה:)
הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה ולחמע בה כמה עיסות רבי שמעון בן אלעזר אומר
במה דברים אמורים במקויימת לאכילה אבל כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה אמר רב נחמן אמר
רב הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איני והאמר רב יצחק בר אשי אמר רב אם טח פניה בטיט בטלה
טח אין לא טח לא מאן דמתני הא לא מתני הא איכא דאמרי אמר רב נחמן אמר רב אין הלכה כרבי
שמעון בן אלעזר דאמר רב יצחק בר אשי אם טח פניה בטיט בטלה טח אין לא טח לא ופסק רבינו
כדרב יצחק בר אשי דהא ללישנא בתרא ליכא מאן דפליג עליה וללישנא קמא נמי אף על גב דמאן
דמתני הא לא מתני הא פסק כוותיה משום דמחמיר טפי מרב נחמן אמר רב וכן פסק הרמב"ם
בפרק ב' (הט"ו):
ומה שכתב ויש אומרים שמותר באכילה וכו'. בריש פרק כל שעה (כא:) אהא דאמר
רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו כתב הר"ן (שם) ודאמרינן מותר בהנאה
בדין הוא דאפילו באכילה נמי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין
דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפילו אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמתהני
מיניה: והרא"ש (שם) כתב דלא מיסתבר שאף על פי שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מכל
מקום כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור וכן כתב הרב הברצלוני וזה לשונו והני מילי דמותר
בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה ויש מי
שאומר המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח
חדא שהחמץ על ידי תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר
בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה לאחר הפסח דלא שרי רבי שמעון אלא כגון
דעירב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה
דלא מסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר
זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחיה
למיכל הכי אסור עד כאן לשונו ואף על פי שלא נחלקו אי מותר באכילה או בהנאה אלא בחרכו
קודם זמנו סובר רבינו דהוא הדין לנתעפש ויחדו לישיבה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף ט
* חמץ שנתעפש (לט) קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש
(מ) (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך * עד יד שאינו ראוי לכלב, (מא) או שייחדו לישיבה
(מב) וטח אותו בטיט, (מג) <ח> מותר לקיימו בפסח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף ט
(לט) קודם זמן איסורו ונפסל וכו' - ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן
איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי
לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת
כלב:
(מ) קודם זמנו - לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי:
(מא) או שייחדו לישיבה וכו' - שהיה לו גוש עבה של חמץ בין עיסה קשה ובין
פת וייחדו לישיבה קודם פסח ואף דבדעתיה סילקו מתורת אוכל ובטלו רק לזה אפ"ה כ"ז
שלא טח בטיט לא מהני ביטולו. וטח בטיט לחודיה לא מהני כ"ז שלא ייחדו לישיבה:
(מב) וטח אותו בטיט - ובזה מהני אפילו לא נפסל החמץ מאכילה והטעם משום
דבטליה עי"ז משם אוכל. והנה מלשון המחבר משמע דצריך לטוח אותו מכל צד אבל בגמרא
איתא וטח פניה בטיט ואולי דמפרש פניה היינו פני הפיכת שאור מכל צד:
(מג) מותר לקיימו בפסח - וה"ה דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן
עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה
לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב
לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא.
ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי
כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה
ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף ט
* חמץ שנתעפש וכו' ונפסל מאכילת כלב - דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב
לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה ועיין במ"מ
וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המ"א ועיין בפר"ח והגר"א
שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת
כלב והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם
מתוספתא זו אכן לענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו
שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו
שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ
ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם
אוכל] אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא היה
נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב
כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום
דהוי כעפר וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר וביותר מזה מצאתי בכ"מ
שם בפ"א מחו"מ שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב פטור
על אכילתו ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג
נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהיכא דאינו
ראוי לכלב מחמת עפושו לא חייבתו התורה וכנ"ל ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד
דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככ"מ אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין
ביעור לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו
אינו ראוי השאור לכלב אינו חייב בין באכילה ובין בביעור:
* עד שאינו ראוי לכלב - ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת
אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א
בשם הר"ן]:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ב
החמץ בפסח אסור א בהנייה שנאמר +שמות י"ג+ לא יאכל חמץ לא יהא בו
התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא
אכלו עובר בשני לאוין שנאמר +שמות י"ב+ לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור
לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ב ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא. +/השגת הראב"ד/
ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. א"א דוקא לשיעוריהן אבל לענין
ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער והשאור
אף על פי שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות אלא א"כ
יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא (בגמ' /פסחים/ מה) הפת שעיפשה חייב לבער
מפני שראויה לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם.+
טור אורח חיים סימן תמה
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורש"י פוסק כוותיה וכן בספר
המצות והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק
לים ולא ישליכנו שם שלם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובעל העיטור ואף ר"י לא
קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י
שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך ור"ת
פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה ולפ"ז
אפילו לרבי יהודה א"צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש כתב א"א הרא"ש
ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה
כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת
איסורו לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו אבל ליהנות
באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא
לן כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור ואם בישל בו תבשיל או אפה
בו פת לר"י שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורין אלא אם כן נאפה הפת ונתבשל התבשיל
בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורים בכל
ענין והרמב"ם ז"ל כתב סתם ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין והוא הולך
לשיטתו שפוסק כחכמים:
בית יוסף אורח חיים סימן תמה
ב וכששורפו בשעת איסורו אסור ליהנות ממנו.
משנה בפרק כל שעה (כא.):
ומה שכתב לכך טוב לו לעשות מדורה וכו'. אי בשורפו בשעת איסורו קאמר תימה
דלא הוה ליה למימר לכך טוב אלא לכך צריך ולפיכך נראה לי דבשורפו שלא בשעת איסורו מיירי
ולהכי קאמר שאף על פי שאינו שעת איסורו ומותר ליהנות בו טוב לעשות לו מדורה ולשרפו
בפני עצמו ולא יהנה ממנו בשעת שריפה דחיישינן שמא גם כשישרפנו בשעת איסורו יהנה ממנו:
אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. דלעיל
דלרבי יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה אפרו מותר ולרבנן דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או
מטיל לים אין לו דין הנשרפין אלא דין הנקברין שאפרן אסור כדאיתא בסוף תמורה (לד.):
ומה שכתב ואם בישל בו תבשיל או אפה בו פת. בפרק כל שעה (כז.) אסיקנא שאם
אפה פת בעצים דאיסורי הנאה הפת אסורה ובבישלה על גבי גחלים פליגי חד אמר שאם הן עוממות
מותר ואם הן לחושות אסור וחד אמר לוחשות נמי מותר וכתב הרא"ש (סוס"י ב) ועבדינן
לחומרא והא דשרי בעוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם משום דדינן
בשריפה וקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר (עי' תמורה לג: לד.) אבל בחמץ בפסח קיימא לן
כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוו בכלל הנקברין שאפרן אסור וכל שכן הגחלים ה"ר
יונה ז"ל עד כאן לשונו:
ומה שכתב והרמב"ם כתב סתם ואם אפה בו פת וכו'. איני יודע למה כתב
עליו שכתב סתם שדבריו מבוארים הם שהרי כתב בפרק ג' (הי"א) וזה לשונו אם שרפו משעה
ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל ואם בישל
או אפה אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו
אחר שנאסר בהנייה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמה סעיף ב
ואם נתנו (ט) לאינו יהודי קודם שעה ששית, (י) אינו צריך לבער. ד <ג>
ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר (יא) ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח; אבל אם
שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא
יבשל; ואם בישל או אפה, אותה הפת ואותו התבשיל * (יב) ה ו [ה] אסורים (יג) בהנאה *
(יד) <ד> וכן [ו] הפחמין (טו) שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמה סעיף ב
(ט) לא"י קודם וכו' - ואסור ליתן לעבדו ולשפחתו נכרים שמזונותן עליו
אם הוא הרבה שא"א שיאכלנו קודם זמן האיסור כ"כ בח"י בשם הב"ח ובספר
חמד משה חולק עליהם דלא איכפת לן מה שמזונותיו עליו כיון שאינו פורע לו בזמן האיסור
אלא קודם הפסח פורע לו מה שמחויב לו וכשיבוא הפסח אינו מחויב עוד במזונותיו שהרי כבר
פרעו קודם רק שאסור לו לומר בפירוש שיחזיק החמץ כל ימי הפסח שא"כ רוצה בקיומו
של חמץ שאסור אלא יתן לו בסתם ויאמר לו הילך חמץ זה בחובך ושוב לא יהיה לך מזונות עלי
כל ימי הפסח וכן הסכים לדינא הגאון מהרש"ק בחידושיו וכתב שעכ"פ יש לו ליזהר
שלא יאכל העבד החמץ בביתו שלא יחשדו אותו שפורע חובו בחמץ וכדמבואר לקמן בסימן ת"נ
סעיף ו' במ"ב:
(י) אינו צריך לבער - ומ"מ נכון לינהג שלא להוציא כל חמצו הנשאר
לו בנתינתו לעכו"ם ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורים
נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי
לקיים מצות תשביתו כתיקונה [בית מאיר וכ"כ בח"א ובחמד משה]:
(יא) ליהנות בפחמין שלו וכו' - שהרי החמץ לא נאסר אז בהנאה וה"ה
שמותר בשעה ה' לבשל בו ושאר מיני הנאות אכן המנהג לעשות לו מדורה בפ"ע אפי' בשעה
ה' כדי שלא יבואו להקל גם בשעה ששית ונוהגין לשרוף אותו בחצר ולא בכירה [אחרונים]:
(יב) אסורים וכו' - ואע"ג דזה וזה גורם הוא שהתנור הוא של היתר והעצים
[דהיינו החמץ] של איסור וקי"ל בעלמא דזה וזה גורם מותר שאני הכא דגורם העצים של
איסור שבהן הפת נאפית ניכר יותר ונראה שבחן לעינים וכמו חד גורם הוא ואפילו אם בשעה
שנתן הפת לתוך התנור כבר נהפך החמץ לגחלים או אפילו לאפר חם ונאפה על ידן ג"כ
אסור שהרי בחמץ גם גחלים ואפרן אסור וכיון שהפת נאפה מחומם מינכר שבחם בפת כמו בעצים.
ואפילו אם גרף האפר והגחלים ואפה ובישל נגד חומו לבד ג"כ אוסרים כמה אחרונים הפת
והתבשיל ועיין בבה"ל:
(יג) בהנאה - ואפילו אם נתערב הפת בככרות אחרות ואינו ניכר כולן אסורות
בהנאה ואין לו תקנה להתיר פת או תבשיל זה ע"י פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים
לאיבוד [כמו שמבואר ביו"ד סימן ק"י בש"ך סק"ב ובסימן קמ"ב]
וכתבו האחרונים דיש עכ"פ תקנה למכור הפת לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו דהיינו
שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל שנוטל מהעכו"ם ונמצא שאינו
נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו להעכו"ם [אם הוא מקום
שנוהגין היתר בפת עכו"ם] דאם לא יפרר חיישינן שיחזור וימכרנו לישראל ואפילו בלא
נתערב פת או תבשיל זה באחרים ג"כ יש תקנה זו דמכירה ויש מי שאוסר אם לא נתערבה
ובמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:
(יד) וכן הפחמין - וה"ה אפרן וכנ"ל ולכן אסור להתחמם אצל הפחמין
או ליהנות לאורו וכה"ג וכן באפרן לכבס בהן בגדים וכדומה ומ"מ מותר לכסות
בהן דם שחיטה דמצות לאו ליהנות ניתנו [אחרונים]:
(טו) שלו - ר"ל של חמץ ואם נתערב פחמין של חמץ עם פחמין של עצים
ששרפו בו את החמץ אסור ליהנות מכולם ואינם בטלין אפילו באלף שהרי יש להם היתר הנאה
בלא ביטול דהיינו להשהותן עד אחר הפסח ודבר שיש לו מתירין לא בטיל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמה סעיף ב
* אסורים בהנאה - עיין במ"ב ודע דאף שסתמנו בפנים להחמיר אף בדיעבד
בשאפה בתנור ע"ג גחלת ואפר מפני שכן סתמו כמה אחרונים להחמיר דעת הש"ך ביו"ד
סי' קמ"ב אינו כן דס"ל שם דאע"ג דבאפה או בישל ע"ג גחלת לחוד בודאי
אסור מ"מ באפה תוך התנור שהוסק ע"ג גחלים מותר דזה וזה גורם הוא ולא אמרינן
דכחד גורם הוא אלא בשאפה נגד אש של גוף החמץ דחשיבי ולהכי לא משגחינן על התנור משא"כ
בגחלת ואפשר וכ"ש בשגרף כל הגחלים ואפר מתוכו ואח"כ אפה בו בודאי אין להחמיר
בדיעבד וכן דעת מג"א בריש סק"ה (ואף שאח"כ חזר בו ואסר זה וזה גורם
בחמץ כמה אחרונים דחו ראיתו וגם הגר"א חולק עליו) והמעיין ברבינו מנוח בחידושיו
על הרמב"ם יראה דדעתו דאפילו ע"ג גחלת ממש מותר בדיעבד מ"מ למעשה קשה
להקל בכל זה אחרי שכל האחרונים סתמו להחמיר וגם הגר"א בביאורו דאין חילוק בין
שבישל ע"ג גחלת ואפר של חמץ ובין שבישל עליהם בתוך התנור שהוסק בכל גווני אסור.
אכן אם הסיק התנור בחמץ וגם בעצים ביחד ואח"כ אפה שם פת דהוי ממש זה וזה גורם
אף דדעת הט"ז שם ביו"ד וכן המ"א בסוף דבריו להחמיר בזה וזה גורם מ"מ
דעת השו"ע והש"ך שם בע"ג להקל וה"ה בעניננו לגבי חמץ וכן כמה אחרונים
והגר"א סתמו להקל בזה וזה גורם וכמו שכתבתי למעלה וע"כ בשעת הדחק שאין לו
במה לאכול או במקום הפסד יש לסמוך להקל וכ"פ הגר"ז:
* וכן הפחמין - ולענין השלהבת כ"ז שהיא קשורה בגחלת הרי היא כגחלת
כמו שהוכיחו הרשב"א והרא"ש שם בביצה ל"ט עיי"ש וכ"כ הט"ז
ביו"ד ר"ס קמ"ב. ואם אינה קשורה בגחלת דעת הח"י להחמיר גבי חמץ
וכמו דמחמרינן בש"ס לענין הקדש משום גזירה דילמא אתי להשתמש בגחלת גופא ובחק יוסף
דחה זה ע"פ מה דאמרינן בש"ס פסחים ד' י"א איהו מחזר אחריה לשורפה מיכל
קאכיל לה ואין בזה כדי לדחות דברי ח"י דשאני הכא שהרי עכ"פ רוצה ליהנות משלהבתה
ושפיר איכא למיחש שיבא ליהנות מגחלת ופשוט ולפי"ז אסור להתחמם נגד השלהבת או להדליק
נר ממנה וכדומה שאר הנאות:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אסורי הנאה [עמוד צב טור 2]
הנשרפין והנקברין. איסורי הנאה מהם שטעונים
שרפה, ומהם שטעונים קבורה. הטעונים שרפה הם: שער נזיר טהור, שנאמר: ולקח את שער ראש
נזרו ונתן על האש131; כלאי הכרם, שנאמר: פן תקדש המלאה132, ודרשו:
תוקד אש133; ערלה, שלמדים מכלאי הכרם134; פסולי המוקדשים, שכן
מצינו בחטאת שנפסלה135 ובטמא136 ובנותר137; תרומה
טמאה, שדומה לקדשים138. הטעונים קבורה הם: קדשים שמתו, וכן נפל או שליא
של בהמת קדשים, שור הנסקל, עגלה ערופה, צפרי מצורע, שער נזיר טמא, פטר חמור, בשר בחלב,
וחולין שנשחטו בעזרה139, ואין מצות קבורתם אלא מדרבנן, כדי שלא יבואו בהם
[עמוד צו טור 2] לידי תקלה140.
חמץ בפסח מצוה לבערו, שנאמר: תשביתו141, ונחלקו תנאים אם בעורו בשרפה או
אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים142. עבודה זרה מצוה לאבדה, שנאמר: אבד תאבדון
את כל המקומות וגו'143, ובעורו בשחיקה וזריה לרוח או הטלה לים144.
אף בנשרפין, דבר שאין דרכו להישרף, כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם, יקברו145.
הנשרפים אפרם מותר, והנקברים אפרם אסור146, לפי שהנשרפים כיון
שהתורה ציותה לשרפם, אחר ששרפם נעשתה מצותם, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו147,
אבל הנקברים, שלא אמרה תורה לשרפם, נמשך איסורם לעולם148, שמצות הקבורה
בהם אינה אלא מדרבנן149. איסור ההנאה מאפר הנקברים יש אומרים שהוא מדרבנן,
שהרי שלא כדרך הנאתו הוא150. כל הנקברים לא ישרפו, שהרי הוא מיקל על ידי
זה באפרם, ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים, רשאי151.
הלכה שאסור152. כל הנשרפים לא יקברו153, שמא יבוא אדם וימצאם
ויאכלם154. אפר של אשרה ושל עבודה זרה אסור לעולם155.
כל איסורי הנאה, כיון שהם טעונים קבורה, אסור להאכילם לבהמות של הפקר,
שהרי מצותם בקבורה156. בירושלמי למדו בחמץ שאסור להאכילו לכלבי הפקר מהלשון
"לא יאכל" האמור בו157, ולכן יש אומרים שבחמץ בלבד הוא שאסור,
אבל שאר איסורי הנאה מותר להאכיל לבהמות הפקר, ואף על פי שמצותם בקבורה, אין זה אלא
שלא יבוא לידי תקלה, וכשמאכיל לבהמות הרי שוב לא יבוא לתקלה158.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ב, אסורי הנאה [עמוד צב טור 2]
131. במדבר ו יח. וע"ע שער נזיר.
132. דברים כב ט.
133. קדושין נו ב. וע"ע כלאי הכרם ושם שיש למדים באופנים אחרים.
134. ע"ע ערלה.
135. ויקרא ו כג.
136. שם ז יט.
137. שם יט ו. וע"ע פסולי המוקדשים.
138. שבת כה א ורש"י ותוס'. וע"ע תרומה טמאה אם הוא מה"ת
או מדרבנן.
139. משנה סוף תמורה. ועי' בכל אחד בערכו.
[עמוד צו טור 2] 140. שו"ת פנ"י
או"ח סי' יב; מקו"ח פתיחה לסי' תלא: כרתי ופלתי סי' פז. ועי' פהמ"ש
להרמב"ם תמורה שם: והקבלה בידינו לקבור אותם.
141. שמות יב טו.
142. ע"ע בעור חמץ.
143. דברים יב ב.
144. ע"ז מג ב. וע"ע בעור ע"ז, ושם שיש חולקים בזריה לרוח.
145. משנה תמורה שם וגמ' שם.
146. תמורה לד א.
147. ע"ע מעילה.
148. תוס' שם לג ב ד"ה הנשרפין.
149. עי' לעיל ציון 140.
150. כרו"פ שם.
151. משנה וגמ' תמורה שם.
152. רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט הי"ד.
153. משנה שם; רמב"ם שם.
154. רש"י שם. ועי"ש בגליון הש"ס לרעק"א.
155. ברייתא סוף תמורה; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"י; טוש"ע
יו"ד קמב א.
156. הגמ"י חמץ ומצה פ"ג הי"א, הובא בב"י או"ח
סי' תמה; שו"ע או"ח תמח ו לענין חמץ.
157. פסחים פ"ב ה"א.
158. מקו"ח סי' תמח ס"ק י. ועי' שד"ח כללים מערכת א כלל
רכג.