רי"ף פסחים דף ו.

גמ' פסחים דף כה. – כה:

 

אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 38:22  דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא  0:00        דקות

 

 

רי"ף פסחים דף ו. 1

1)מתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים                                                       1

2)הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין א להציל הנרדף מיד הרודף  2

3)כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג                                                                                                           3

4)יהרג ואל יעבור  החיוב ומקורו...................................... ...................................... 6

5)שלוש העבירות החמורות.............................................. .............................................. 10

6)כשאינו עושה מעשה...................................................... ...................................................... 15

7)אביזריהו..................................................................... ..................................................................... 18

8)מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו                                                                                             18

 

 דברים פרק כב

(כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:

(כו) וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:

(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:

1) מתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ו

 

כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

 

טור יורה דעה סימן קנה

 

כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללין עליהן שבת אין מתרפאין מהן דכיון שחשודין על שפיכות דמים ודאי יהרגנו ולא יחוש עליו שיאמרו עליו שהוא הרגו שיש לו טענה לומר מסוכן הוא למות וכן בדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו ריבדא דכוסילתא שהקיז לו ישראל וכואב לו המקום לא יתרפא ממנו דכיון שאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות ורב אלפס התיר בזה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ובחולי שצריך אומנות לרפואתו ואין בו סכנה לדברי הכל מתרפאין מהן וכ"ז כשאינו מומחה לרבים אבל אם הוא מומחה לרבים מתרפאין ממנו בכל דבר דלא מרע נפשיה הלכך עכו"ם אומן מקיז דם כיון שהוא מומחה מקיזין ממנו וריפוי ממון כגון לבהמתו מתרפאין אפי' מהכל וכ"מ שאין מתרפאין אפי' הוא ספק חי או מת אין מתרפאין ממנו שודאי ימיתנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאין ממנו דלחיי שעה לא חיישי' ואם אמר סם פלוני יפה לו וסם פ' רע לו יכול לסמוך עליו שירא שמא ישאל גם לאחרים ואדם שקרוב למלכות יכול להתרפאות מהכל אפי' ממי שאינו מומחה שירא לעשות לו רעה ואם העכו"ם מתקנאים בו או שהוא שונאו אפי' הוא קרוב למלכות אסור שהעכו"ם מוסר נפשו עליו לעשות לו רעה וכל מה דאמרן היינו כשבא לרפאותו בסם אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר שאין בו סכנה בד"א בסתם שאינו יודע אם מזכיר שם אליל אבל אם יודע שמזכיר שם אליל אסור אפי' אם יודע שודאי ימות וה"מ דבסתם מותר בסתם עכו"ם אבל מאינ"י אפי' סתמא נמי אסור שודאי מזכיר שם אליל ומאינ"י להתרפאות ממנו ע"י סם דינו כשאר עכו"ם עובד אליל דעלמא לכל דבר ועכו"ם דעלמא שבא לרפאותו ואמר לו קח ממים אלו או מאילן פלוני שהוא של אליל לא יקבל ממנו כדאמרינן בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה במקום סכנה או אפי' שלא במקום סכנה אם הוא שלא כדרך הנאתו כגון מניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו וכיוצא בו חוץ מבעצי אליל ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו או מאילן זה שאז נראה לו כאילו הישראל נותן ממשות באליל אבל אם אומר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אליל ואין מאותן המים או מאותו האילן מצוי אלא אלו מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהן אליל:

 

בית יוסף יורה דעה סימן קנה

 

ב - ג וגוי דעלמא. כלומר גוי דלאו מין הוא שבא לרפאותו וא"ל קח ממים אלו וכו' כדאמרינן בכל מתרפאין אפילו באיסורי הנאה וכו' חוץ מבעצי עבודה זרה בפרק כל שעה (פסחים כה.) אמרינן הכי בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה ומפורש שם דשאר איסורי הנאה מותרים אפילו שלא במקום סכנה והוא שיהנה מהן שלא כדרך הנאתן [בדק הבית] חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן שלא במקום סכנה ועיין בפרק ה' מיסודי התורה (ה"ח) [עד כאן]: ולענין להתרפאות באיסורי הנאה של דבריהם שלא במקום סכנה נתבאר בדברי הר"ן שם (ו: ד"ה וראיתי) ובדברי הריב"ש בתשובה (סי' רנה):

ומ"ש ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים [אלו] או מאילן זה וכו'. עד סוף הסימן כן כתבו התוספות (כז: ד"ה שאני) והרא"ש ז"ל (סי' ט) בפרק אין מעמידין וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי דפרק שמנה שרצים (ה"ד) וכ"כ הר"ן בפרק כל שעה (ה: ד"ה בכל) בשם התוספות ומיהו כתב אבל בירושלמי דפרק אין מעמידין (ה"ב) לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן וש"מ דטעמא לאו משום דאתי לאימשוכי אבתריה אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח) ואף על גב דליתיה לאו עבודה זרה ממש כעבודה זרה ובכולהו לאו דילה אמרינן יהרג ואל יעבור:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף ב

 

יא] עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל, ואמר ליה: קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של עבודת כוכבים, אסור. ט יב] אבל אם אמר ליה: קח ממים אלו או מאילן זה, ולא הזכיר לו שם עבודת כוכבים, יג] אע"פ שאין מאותן מים ואותו אילן מצויים אלא של עבודת כוכבים, י מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהן עבודות כוכבים יא יד] ויש אוסרים גם בזה, אפילו באומר לו: הבא עלים סתם, והביא לו מעצי אשרה.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף ב

 

ט אבל כו' - עיין בדרישה דמסיק דכשניכר מדבריו שמכוין לשם אליל אסור אע"ג שאינו מזכיר שם אליל וגם אינו אומר שאין לו רפואה אלא מאלו אלא כשיש מים ועצים אחרי' והוא אומר קח מאלו שהם במקו' פלוני ודאי קפי' כו' ע"ש והב"ח בקונטרס אחרון האריך וכ' דאפי' אין העובד כוכבים אומר בפי' אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו והוא על ב' דרכים א' הוא כשאותן מים או אילן מצויין יותר והעובד כוכבים אומר קח מאלו אסור אפי' לא אמר בפירוש קח מאלו של אליל הב' הוא כשאין מצוי אלו ואמר קח מאלו של אליל נמי אסור ואין היתר אלא כשאין מצוי יותר וגם לא אמר קח מאלו כו' דלא כהש"ע ודלא כהדרישה עכ"ל ולפעד"נ גם דעת הדרישה כן גם המחבר נראה שמודה לזה:

י מותר - כתב בד"מ ולפ"ד המתירין נ"ל דגם ביין נסך מותר להתרפאות במקום סכנה במקום דליכא למיגזר לאמשוכי בתריה כגון דא"ל הביא לי יין סתם וכן משמע בתשו' הרשב"א (שהביא ב"י ר"ס קכ"ג) דמדמי להו להדדי עכ"ל ור"ל אפי' הביא לו יין שנתנסך ודאי לעבודת כוכבי' מותר אפי' לשתותו במקום סכנה כיון דא"ל סתם הביא יין ונ"ל דסתם יינם מותר לכ"ע במקום סכנה אפילו בשתייה וכ"ש בזמן הזה דפשיטא דשרי בשתייה במקום סכנה כדמשמע להדיא מדברי הרב לקמן בסמוך וכ"ש בשאר איסורים שאינם אסורים אלא באכילה מותרים באכילה במקום סכנה וכן הוא בהג"מ פי"ב מהמ"א ומביאו ד"מ וכן הוא באו"ה כלל נ"ט דין ל"ה בשם מהר"מ:

יא ויש אוסרין כו' - והסכמות הפוסקים כסברא הראשונה וכ"פ האו"ה שם:

 

 

2) הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין א להציל הנרדף מיד הרודף

 

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ו

 

במה דברים אמורים בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין א להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף.

 

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ז

 

כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואע"פ שעדיין לא הרג, שנאמר +דברים כ"ה י"ב+ וקצותה את כפה לא תחוס עינך. +/השגת הראב"ד/ הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר וקצותה את כפה. א"א בספרי קא דריש לה הכי.+

 

3) כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ז

 

ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך ז, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

 

בית יוסף יורה דעה סימן קנז

 

א כל העבירות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג וכו'. בסוף פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד.) א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ופסקו כן כל הפוסקים (רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ב, רא"ש סי' ג) ואיתמר עלה בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא (רב דימי) [רבין] א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא א"ר יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. ואסיקנא דכולהו ישראלים בעינן והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא גוי דאמר ליה להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך ליקטל ולא ליקטוליה שדי בנהרא ליקטליה ולא ליקטול מאי טעמא לעבורי מילתא קא בעי. ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין משמע דסבירא להו דתרווייהו אמרינהו ר' יוחנן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש רש"י אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו הגוים להמריך הלבבות לכך: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל שאם דרך הגוים לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חביריו ישראל. וז"ל הרי"ף (שם יז:) אפילו ערקתא דמסאנא פירוש הגוים שבאותו זמן היו רצועות של מנעליהם אדומות וישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי וכתב מהרי"ק בשורש פ"ח דבדוקא נקט הרי"ף שהגוים היו עושים אדומות והיהודים שחורות דבכהאי גוונא הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום ללבושם וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה והיינו כדפירש רש"י דדוקא שיש בו צד יהדות וצניעות. ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור והא אמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט.) באלישע בעל כנפים שכשראהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו והתם שעת השמד הוה תירץ הר"ן בפרק במה טומנין (כב: ד"ה ומקשו) דלא אמרו יהרג ועל /ואל/ יעבור אלא לעבור על מצות לא תעשה אבל לא בגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו על כרחו שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה הילכך תבטל ואל יהרג עכ"ל וכן כתב נמוקי יוסף בסוף פרק בן סורר ומורה (יז:):

ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצינעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי. הוא בדברי סמ"ק (סי' ג) ובדברי הר"ן בפרק במה טומנין (שם) וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין (סי' ט) והביא ראיה מהירושלמי (סנהדרין פ"ג סוף ה"ה) וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ח ח"ג קסה ע"ד) אלא שכתב דהיינו כשהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ד) שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה ולענין ע"א) נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל. ונמוקי יוסף בסוף פרק בן סורר ומורה (יח.) כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומכל מקום כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם והרי לאו עבודה זרה היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה עבודה זרה היה קידוש השם במה שעשו. ואמרינן נמי במדרש (ויק"ר פל"ב אות א) מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת השמד כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפילו הכי היו נהרגין מפני שהיתה השעת צריכה לכך: והא דבשאר עבירות מפלגינן בין בשעת השמד לשלא בשעת השמד ובין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן ובג' עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנמוקי יוסף (סנהדרין יז סוע"ב) דטעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הילכך בכל ענין אסירי. וכן כתב הר"ן במסכת יומא (ג: ד"ה חוץ) בשם הרמב"ן (מלחמות סנהדרין יח.) ובפרק כל שעה (ו. ד"ה חוץ) כתב שהרז"ה (סנהדרין שם) סובר דבגילוי עריות כל היכא דאין הגוי מתכוין אלא להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ואל תעבור ושאחרים הקשו עליו וכתבו כסברת הרמב"ן ז"ל וכן דעת רבינו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ב): אהא דמקשינן והא אסתר פרהסיא הואי כתוב בנמוקי יוסף (שם) הא דלא מקשה והא אסתר שעת השמד הוה משום דלא מיקרי שעת השמד אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו: ויש לתמוה על רבינו למה גבי שעת השמד כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל יעבור ולא כתב כן גבי שלא בשעת השמד בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי ואפשר לומר דמאחר שלא בשעת השמד דפרהסיא שוה לשעת השמד לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב גבי שעת השמד דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דהוא הדין לשלא בשעת השמד בפרהסיא: והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה (שם) כתב אפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות ולא הזכיר ערקתא דמסאנא כלל לא גבי שעת השמד ולא גבי פרהסיא ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי שזו מצות לא תעשה היא כמו שכתב בפי"א מהלכות עבודה זרה (ה"א) שאין מדמין לגוים לא במלבוש ולא בשער שנאמר (ויקרא כ כג) ולא תלכו בחוקות הגוים: כתבו התוספות (ד"ה אף, ובסנהדרין עד: ד"ה והא) והר"ן (ו. ד"ה חוץ וד"ה וקשה) בפרק כל שעה (כה:) דהא דאמרינן דבגילוי עריות יהרג ואל יעבור דוקא הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן גבי אסתר ומיהו לעשות מעשה כגון שאומרים לה להביא ערוה עליה תהרג ואל תעשה מעשה והאיש אפילו אומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה. והיכא שהיה כבר מקושה שיודע שלא יתקשה עוד כתבו התוספות בר"פ הבא על יבמתו (יבמות נג: ד"ה אין) דאינו חייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה: וכתבו עוד דהא דבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דוקא כשאומרים לו להרוג בידים אבל אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך אינו חייב למסור עצמו: [בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם. וז"ל רבינו ירוחם (ני"ח ח"ג קסה ע"ד) כתבו הפסקנים אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצינעא על שאר מצות רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו וכן בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב) ודוקא שהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו והא דאמרינן בגילוי עריות הוא הדין גוי הבא על בת ישראל דאינו מכוין אלא להנאתו ולא להעבירה וכן ישראל הבא על הגויה ויש אומרים דגוי הבא על בת ישראל לא מטעם עריות נגעו בה דאינה עושה מעשה אלא מטעם אם הוא בפרהסיא וכן פירש רבינו תם בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצוה ליהרג. וכמה פרהסיא עשרה בני אדם [עד כאן]: וכתב הר"ן במסכת יומא (שם) בשם הרמב"ן (מלחמות שם) דגוי הבא על בת ישראל לאו בכלל גילוי עריות הוא דאי בזנות גזרת בית דין של שם הוא (ע"ז לו:) ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם (דברים ז ג) נפקא דמשאר עבירות היא ולא הוי בכלל גילוי עריות אלא אשת איש בישראל אי נמי ישראל הבא על הגויה דמחייבי מיתות הוא דהא קנאים פוגעים בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב (סנהדרין פב.) דהא אדכריה רב לגמריה יכרת יי' לאיש אשר יעשנה וכו' (מלאכי ב יב) ובהכי ניחא הא דמשני רבא אאסתר הנאת עצמו שאני וצריך לומר דלית ליה דרשה (מגילה יג.) דאל תיקרי לבת אלא לבית דלא הוה בה אלא איסורא דגוי הבא על בת ישראל דלאו גילוי עריות הוא אלא משאר מצות וכיון דלא הוה בה איסור דגילוי עריות כל שאין הגוי מתכוין אלא להנאת עצמו שרי וכן נראה שהוא דעת רבינו תם בפ"ק דכתובות (ג: ד"ה ולדרוש) ופרק בן סורר (עד: ד"ה והא) וכ"כ המרדכי שם (סנהדרין סי' תשכ) בשמו. ונראה שלזה נתכוין רש"י שפירש על מאי דפריך והא אסתר פרהסיא הוה ונבעלה לגוי ולא מסרה נפשה נשמר דלא נפרש דפריך דאשת איש היתה ולא מסרה נפשה דאם כן לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג"ע היא אפילו מתכוין הגוי להנאת עצמו הוה לה למימסר נפשה: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ד) כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וביטל מצות עשה שהיא קדוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו ב"ד אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ ו) ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודה זרה שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת ב"ד קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר (דברים כב כו) ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו (משלי כו יא) והוא נקרא עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהינום: גרסינן בסוף פרק בן סורר ומורה (עה.) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו לו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ולא תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות ולינסבה מינסב לא מייתבה דעתיה כדרבי יצחק דא"ר יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. והרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ט) כמ"ד פנויה ואע"ג דפלוגתא היא וספק נפשות להקל נראה שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה ותו דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי סבירא להו: תנן בפ"ח דתרומות (מי"ב) נשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' וגרסינן עלה בירושלמי (סוף ה"ד) תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ומשמע דהלכה כרבי יוחנן וכן נראה מדברי רבינו שמשון בפירוש המשנה ומדברי הר"ן במסכת יומא (ד. ד"ה ומיהו) וכתבו דהוא הדין לנשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' שאם יחדוה להם יתנו אותה ואל יטמאו כולן. אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ה) פסק כריש לקיש וצריך טעם למה דהא בכל דוכתא קיימא לן (יבמות לו.) הלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל. ואפשר דפשט לישנא כוותיה דריש לקיש דייקא טפי: וגרסינן תו בירושלמי (שם) עולא בר קסרי תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבין ליה לן אנו מחרבין מדינתא סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזהו משנת חסידים היא. משמע דאע"ג דמדינא שרי מכל מקום מדת חסידות הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ה) שאם יחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחלה:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף א

 

(א) כל העבירות שבתורה, א] חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם (ב) שיעבור עליהם או יהרג, ב] אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ג] ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, א רשאי, ב אם העובד כוכבים (ג) מכוין להעבירו על דת. הגה: ד] ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ג ולא יעבור (ד) לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ה] ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך (ה) להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/). (ו) ואם הוא בפרהסיא, ו] דהיינו ד (ז) בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור ז] אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (ח] אפילו על ה ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה ו (ט] על ישראל לבדם), (ב"י בשם נ"י), ז אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) (ח) יהרג ואל יעבור. הגה: (ט) י] ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח /קל"ז/ בשם הר"ן). (י) ובעבודת כוכבים, ג"ע, ש"ד =שפיכות דמים= יא] אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, יב] ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל /ואל/ יעבור. הגה: יג] ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, ח או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, ט אין צריך ליהרג. (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש). יד] וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד =ושפיכות דמים= אע"פ שאין בו מיתה, י (יא) רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו יא דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור ואל יהרג. (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה). יב טו] עובד כוכבים יג הבא יד על (יב) בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל). טז] עובדי כוכבים שאמרו לישראל: (יג) תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, טו אא"כ (יד) חייב מיתה (טו) כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). יז] וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, (טז) יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר). (יז) יח] כל מקום שנאמר: יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. יט] ודוקא שלא יוכל לברוח, אבל אם יכול לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד. (ב"י בשם הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה).

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף א

 

א רשאי - והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב"י וכן נראה דעת הרמב"ן בס' תורת האדם ומביאו הר"ן פ' יה"כ ובהג"א ממהרי"ח רפ"ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי"ל יעבור ואל יהרג צ"ע אי שרי או לא ע"כ וכתב בת"ה סי' קצ"ט והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל, וכתוב בהגהת סמ"ק סי' ג' דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול ומביאו ב"ח וכ"כ בב"ה בשם א"ח מיהו כ' הא"ח שם שיש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמך ע"ש שהאריך:

ב אם העובד כוכבים מכוין כו' - אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג, ר' ירוחם סוף נתיב י"ח, וכתב הב"ח ס"ב דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה ס"ג מבואר דבפרהסיא רשאין למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו כדלקמן בהג"ה גבי מצות עשה דהא הב"י פסק כהרמב"ם ואפ"ה כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה ה' ולאהבו בכל לבם ומביאו ב"י וד"מ:

ג ולא יעבור ל"ת - אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב בא"ח ס"ס תרנ"ו וע"ש, ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכ"ו /שפ"ז/ ובא"ח סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא:

ד בפני י' מישראל - דוקא ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר פרהסיא הוה ע"ש:

ה ערקתא דמסאנא - פירש רש"י שדרך העובד כוכבים לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר וכגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו והרי"ף פי' שהעובד כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עובד כוכבים וכתב מהרי"ק דהיינו כמ"ש רש"י שיש צד יהודית בדבר וב"י כ' דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש:

ו על ישראל לבד - אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי:

ז אפילו אערקתא כו' - כתב ב"י דאדלעיל אפרהסיא נמי קאי דפרהסיא שוה לשעת הגזרה והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דספק נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג:

ח או שרוצים להשליכו כו' - ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחוות לעובד כוכבים, הרא"ש רפ"ק דכתובות:

ט א"צ ליהרג - אלא א"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוספות והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא אסתר בפרהסיא הוי ולא פריך דגילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני פליג אאביי וסבירא ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל לא ידעתי מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש וגם הרי"ף הביא פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא וכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכ"נ דעת הרב:

י רק לאו בעלמא כו' - דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה כו' וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה, וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב"י שם:

יא דלפני עור - כגון שאנסו להשאיל דבר לעובד כוכבים וכיוצא בו:

יב עובד כוכבים הבא כו' - אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור כ"כ הרמב"ן בספר ת"ה והביאו הר"ן פרק יה"כ הובא בבית יוסף וכ"כ הנ"י וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הב"י בא"ע סימן ט"ז בשם א"ח וכ"כ הרב שם ס"ב וכ' הא"ח שם שנראה לו דהיינו דוקא ולפי זה הא דהוי בכלל ג"ע היינו דאפי' להנאת עצמו יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות וכן מבואר בא"ח שם וכן משמע בפוסקים שם מיהו בנ"י ס"פ סורר ומורה כתב דכיון דאפילו לא פגעו בו קנאים חייב כרת הלכך אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועיין עוד בא"ע סימן ט"ו וט"ז איזהו ג"ע:

יג הבא כו' - כגון שהיא עושה מעשה שמביאה הערוה עליה כמ"ש הרא"ש רפ"ק דכתובות והתוספות ס"פ סורר ומורה דאם לא כן תיפוק ליה דלא עבדא מעשה וכמו שנתבאר:

יד על בת ישראל - דוקא פנויה אבל א"א גילוי עריות ממש הוא שם וכ"כ העט"ז ואע"ג דדעת ר"ת דאפילו אשת איש נמי מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים:

טו אלא אם כן חייב מיתה - וכתב הרמב"ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ' ד"מ בשם הגה"מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו ועיין בב"ח סעיף ד' שכתב כמה חילוקי דינים בזה והיה נראה לי שאין דבריו מוכרחים ולפי שהרחיק עדות וכ' שבתשובה בירר דבריו בראיה ברורה לא השגתי עליו:

4) יהרג ואל יעבור  החיוב ומקורו

אנציקלופדיה תלמודית כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

יהרג ואל יעבור; יעבור ואל יהרג. החובה למסור את הנפש, שלא לעבור על אחת משלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכשיש חלול-השם* בדבר, אף על אחת משאר כל העבירות. והרשות - או אף החובה - לעבור על שאר העבירות, כשאין חילול השם, כדי להציל את הנפש.

 

הפרקים:

א. החיוב ומקורו;

ב. שלוש העבירות החמורות;

ג. כשאינו עושה מעשה;

ד. בשאר עבירות;

ה. בפרהסיא;

ו. בשעת השמד;

ז. בבן נח.

 

דין יהרג ואל יעבור - מסירות נפש שלא לעבור עבירה - נאמר בשלושה אופנים: א) בשלוש עבירות חמורות, והן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ב) בפרהסיא. ג) בשעת השמד.

 

 א. החיוב ומקורו. כל המצוות האמורות בתורה, כשיעמוד גוי - או אנס ישראל רשע11 - ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מהן או יהרגנו, יעבור ואל יהרג12, חוץ מעבודה-זרה*, גלוי-עריות* ושפיכות-דמים*, שבהם יהרג ואל יעבור13, ואפילו בצנעה14, ובחדרי חדרים, אף על פי שלא יוודע לאדם, זולתי השם לבדו15. וכדרך שאמרו באונסים, כך אמרו בחלאים, כיצד, מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורים שבתורה, עושים, ומתרפאים בכל איסורים שבתורה במקום סכנה16, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאים בהם17, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח-נפש*, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים18, אם משום ששלוש עבירות אלו אינן נדחות מפני פקוח נפש, ושב [טור נה] ואל תעשה עדיף19, או משום שאלו אף דוחות פקוח נפש20.

 

החובה למסור את הנפש בעבודה זרה מנין, שכן דרש ר' אליעזר מהכתוב: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך21, שצריך למסור את נפשו באהבתו של הקב"ה22, וכן שנינו: ובכל נפשך, ואפילו הוא נוטל את נפשך23, ואל ימנע מלעשות רצון בוראו בשביל פקוח נפש24, וכנגד עבודה זרה הכתוב מדבר25, שכן משמעות הכתוב, שתהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב עליך26, שלא יעבוד זולתו27, או שאף על פי שגם שאר מצוות הן אהבתו של ה', מפרשים הכתוב על עבודה זרה, לפי שנאמר במצוות: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם28, ודרשו: וחי בהם, ולא שימות בהם29, וכדי שלא יהיו הכתובים סותרים זה את זה, למדים מ"וחי בהם" שיעבור ואל יהרג לענין שאר עבירות שבתורה, ומ"בכל נפשך" למדים שיהרג ואל יעבור לענין עבודה זרה החמורה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה30, ובה תלויה עיקר אהבתו של הקב"ה31.

 

שפיכות דמים - בגוי האומר לו לישראל הרוג את פלוני ישראל, ואם לאו אהרוג אותך - שאמרו בה יהרג ואל יעבור, סברא היא37, שלא תדחה נפשו את נפש חבירו38, כמו שאמר רבא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי"39 - מה ראית לומר שדמך אדום יותר, שמא דם חבירך אדום יותר - כלומר מי הוא זה שיודע שנפשו חביבה ליוצרה יותר מנפש חבירו40, שמא של חבירו חביבה יותר - ואפילו חבירו רוצה שיציל עצמו בהריגתו, אסור מטעם זה41 - ולאו דוקא משום שאולי נפש חבירו עדיפה משלו, אלא אפילו אם שוים הם, אין נפשו דוחה את נפש חבירו42, ולא אמרה תורה "וחי בהם, ולא שימות בהם" והותרה עבירה במקום פקוח נפש43, אלא בזמן שעשיית העבירה מצלת נפשות, מפני שיקרה בעיני הקב"ה נשמה של ישראל, אבל אסור להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו, שהרי העבירה עשויה, והצלת נפשות אין כאן, שהרי ממה נפשך יש כאן נפש אבודה44, ואין איבוד נפשו דוחה נפש חבירו, שיש [טור נז] בדחייתה איבוד נפש ועבירה45, ויש מפרשים, שמי אמר לנאנס שראוי הוא לחיות יותר מחבירו, כדי שיאמר מוטב שיידחו חייו של זה שהם מועטים, מפני חייו של עצמו שהם מרובים - ומתקיים בהם יותר "וחי בהם"46, או שיעשה בהם יותר מצוות47 - שמא חבירו ראוי יותר ממנו להאריך ימים48, ושמא יהיה ראוי לעשות יותר מצוות מאותו שבא להורגו49, ואין רציחת נפש דומה לחילול שבת שנדחה מפני פקוח-נפש*50, שבשבת אין בה אלא חילול אחד, והחולה אם יתרפא ישמור שבתות הרבה, אבל ברציחה יש בה חילולים הרבה מכמה מצוות שהיה מקיים51, מאותם ראשונים יש שכתבו שאף על פי שהדבר ספק נפשו של מי עדיפה יותר, יש לאדם להמנע מלעבור עבירה בידים, ששב ואל תעשה עדיף52. מהאחרונים יש שכתבו בדעת אמוראים שקבלה היתה בידם שיהרג ואל יעבור על שפיכות דמים, אף במקום שאין הסברא של "מאי חזית" קיימת53.

 

גילוי עריות מנין, שכן דרש רבי54 מהכתוב בפרשת נערה-המאורסה*: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה55, מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור56. וכתבו ראשונים שיש לדבר סמך אף מן הקבלה57.

 

ר' ישמעאל חולק ואומר: מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תיהרג, שיעבוד ואל יהרג, תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם58, ודרשו: וחי בהם, ולא שימות בהם59, ודין עבודה זרה ושאר המצוות שוה60, יכול אפילו בפרהסיא, תלמוד לומר: ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי61, ובפרהסיא יש חלול-השם*62 - שהרבה אנשים למדים ממנו63 - וצריך לקדש את השם, וזהו ונקדשתי, שמוסר נפשו על אהבת יוצרו64, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם, והם עומדים65. וכתבו ראשונים שר' ישמעאל אינו מפרש את הכתוב "בכל נפשך" לענין חיוב מסירות נפש, אלא לענין מצות אהבת-ה'*66, שיאהב אותו בכל מחשבתו67. וכן אמר רבא כדברי ר' ישמעאל68. ונחלקו ראשונים בדעתו: יש שכתבו שלא אמר כן אלא לדעת ר' ישמעאל, אבל הוא עצמו סובר שיהרג אפילו בצנעה69. ויש שכתבו שהוא סובר כר' ישמעאל70, ומהם יש שכתבו שלדעת רבא אף ר' ישמעאל לא אמר שאל יהרג [טור נט] אלא משום שלא קבל עליו אותה עבודה זרה לאלוה, ואינו עושה אלא מפני הגוי המכריחו, ואינו מודה בה71.

 

וכן אותה שאמרו שאין להתרפא במקום סכנה מעצי אשרה*72, או מרופא שהוא מין73, לר' ישמעאל מותר בצינעה, ואסור בפרהסיא74, שיש כאן חלול- השם* שהקול יוצא ולמדים ממנו לחלל קדושת השם75, ומצדדים ראשונים שאסור להתרפא אפילו אם נתכוין הרופא להנאת עצמו ולא להעביר על דת, שרק בעריות ושאר עבירות אין חילול השם אלא כשהוא מעביר על דת76, שרק אז הוא נראה כמקניט וכופר במצוה, אבל בעבודה זרה, המודה בה, אפילו מן הסתם, הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, ויש בה, אפילו במקום שאינו מתכוין להעביר על דת, יותר חילול השם מבשאר עבירות אפילו בשנתכוין בהם להעביר על דת77. לסוברים שאף חולה מותר להתרפא בשלוש העבירות כשאינו עושה מעשה78, כתבו ראשונים שהאיסור להתרפא מרופא שהוא מין הוא כדעת רבא, הסובר, לדעתם, שר' ישמעאל [טור ס] אינו מחלק כלל בין העושה מעשה למי שאינו עושה79.

 

להלכה פסקו הגאונים ורוב הראשונים, שבשלש עבירות החמורות יהרג ואל יעבור אפילו בצנעה87, שכן אמר ר' יוחנן שנמנו חכמים וגמרו88, וחס ושלום שנפסוק שבעבודה זרה יעבור [טור סא] ואל יהרג89, ויש פוסקים כר' ישמעאל90, שאף רבא סובר כן91, ור' אליעזר92 שמותי הוא, ואין הלכה כמותו נגד החולקים עליו93.

 

החובה למסור את הנפש על שלש עבירות החמורות - לסוברים שחייבים למסור את הנפש בהן יותר מעל כל שאר העבירות94 - כל בית ישראל חייבים בה95, בין זכרים ובין נקבות96, ונאמרה בכל זמן, בין בשעת השמד, ובין שלא בשעת השמד, ובכל מקום, בין בצנעה ובין בפרהסיא97.

 

בגדר חיוב זה של יהרג ואל יעבור, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שהוא בגדר עונש, וכיון שאין-עונשין-מן-הדין*99, אין לו להיהרג מן הדין100, על עבירה שאפשר ללמוד מן הדין שיהרג ואל יעבור עליה, או על עבירה שכל מקורה הוא מקל-וחומר*101. ויש חולקים וסוברים שאין [טור סב] החיוב למסור את הנפש בגדר עונש102, שלא שייך שם עונש אלא לאחר עשיית העבירה ולא קודם לכן103, ולכן אפשר לחייבו להיהרג מן הדין104.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

 

11. רמב"ן במלחמות פסחים כה ב וסנהדרין עד ב; מאירי סנהדרין שם, ועי' להלן ציון 317.

12. על מקור ההלכה וגדריה, עי' להלן: בשאר עבירות.

13. ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק סנהדרין עד א, שכן נמנו וגמרו חכמים בעלית בית נתזה בלוד; ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א וב; טוש"ע יו"ד קנז א, ועי' להלן: בשלש העבירות החמורות.

14. עי' סנהדרין שם ורמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם.

15. ר"י מלוניל סנהדרין שם.

16. ע"ע פקוח נפש.

17. רבין בשם ר' יוחנן פסחים כה א; ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן בירושלמי שבת פי"ד ה"ד, ע"פ תו"כ דבורא דחובה פרש' א: ולא הותר מכלל נערה המאורסה; מדרש רבה פר' בא פרשה טז; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ו; טוש"ע יו"ד קנה ב וג, בע"ז. ועי' להלן ציון 350.

18. ברייתא בגמ' יומא פב א; תוספתא שבת סוף פט"ז. וע"ע פקוח נפש.

[טור נה] 19. קובץ הערות יבמות סי' מח וקובץ ענינים פסחים כה ב בד' תוס' שבציון 381, 405, ועי"ש שמ"מ אינם דוחים פקו"נ, וכעי"ז בגליונות החזו"א לחי' רבינו חיים הלוי יסוה"ת.

20. קובץ הערות שם אות ה בד' הרמב"ן שבציון 122 שחייב להרוג את עצמו, וע"ע פקוח נפש. ועי' חי' רבנו חיים הלוי שם בד' הרמב"ם, שרק בשפ"ד אפ"ל שהיא שקולה לפיקו"נ, עי' להלן ציון 394, אבל ל"ש לומר שפיקו"נ שקול כג"ע.

21. דברים ו ד. פסחים כה א ויומא פב א וסנהדרין עד א; ספרי ואתחנן פיסקא לב: ר' אליעזר בן יעקב. ועי' פי' הרי"פ לרס"ג ח"א עמ' 65 שהרס"ג אינו מונה מצוות אהבת ה' במנין העשין מכיון שאינו אלא מוסיף על הלאו של חילול השם שחייב למסור נפשו על ע"ז אפי' בצינעא.

22. ר"ן וחי' רבינו דוד פסחים שם.

23. משנה ברכות נד א; ספרי דברים שם; תוספתא ברכות פ"ו: ר"מ, וברייתא בגמ' שם סא ב: ר"ע; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ז. ועי' שנות אליהו ברכות פ"ט מ"ה, שגורס בגמ' פסחים ויומא וסנהדרין שם: וכו', ואין הראי' מר"א אלא מדרשת אפי' נוטל את נפשך, ועי' הג' הרא"מ הורביץ ברכות סא ב שמפרש דברי ר"ע בע"א, אבל הוא שלא כרמב"ם ומשמעות ספרי ותוספתא, אבל משמע כדבריו מדברי הרי"ד שבציון 93.

24. סמ"ק מ' ג; אר"ח ח"ב סי' ד דין אהבת ה' ויראתו אות א.

25. עי' פסחים ויומא וסנהדרין שם. ועי' מנחת בכורים לתוספתא שם.

26. רש"י סנהדרין עד א; ר"י מלוניל סנהדרין שם; פי' א ברא"ה ע"ז כז ב.

27. רא"ה שם.

28. ויקרא יח ה.

29. עי' להלן ציון 59.

30. ע"ע עבודה זרה.

31. ר"ן פסחים כה א וע"ז כז ב; חי' רבינו דוד פסחים שם. וכעי"ז בפי' ב ברא"ה ע"ז שם. וע"ע אהבת ה': אהבה במסירות נפש, כרך א.

32. דניאל ג.

33. שמות ז כח.

[טור נו] 34. פסחים נג ב.

35. בה"ג הל' ע"ז; שאילתות שאילתא מב.

36. העמק שאלה לשאילתות שם אות ב, וע"פ ר"י בתוס' פסחים שם, ועי' העמק שאלה שם שמחלוקת תנאים היא במדרש אם היה המעשה בפרהסיא, ואם היה ע"ז ממש מחלוקת ראשונים היא, ועי' להלן ציון 65.

37. פסחים כה ב וש"נ.

38. רש"י סנהדרין עד א, ועי' אהלות פ"ו מ"ו, וע"ע אין דוחין נפש מפני נפש כרך א; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ז.

39. רבא פסחים כה ב וש"נ, ובסנהדרין עד ב הגי': רבה, ועי' הגהות ר"י פיק שם, ועי' להלן ציון 85.

40. רש"י פסחים שם וסנהדרין שם.

41. שו"ת בנין ציון ח"א סי' קסז.

42. רא"ה ע"ז כז ב.

43. עי' להלן ציון 59.

44. רש"י פסחים שם וסנהדרין שם; חיבור התשובה למאירי מאמר א פ"ז המדרגה הי"א. ועי' ר"י מלוניל סנהדרין שם שכ' כעי"ז כהמשך לטעמו דלהלן. וכ"מ ברמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ז שכ' בסתם שסברא היא שאין מאבדים נפש מפני נפש. ועי' גליונות חזו"א לחי' רח"ה על הרמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א שלא חומר העבירה של רציחה גורם שלא תידחה מפני פקו"נ, אלא נפש הנהרג גורמת זאת.

[טור נז] 45. רש"י סנהדרין שם.

46. פי' א ביד רמה סנהדרין עד א.

47. ר"י מלוניל פסחים שם וסנהדרין שם; תלמידי רבינו יונה ע"ז כז ב; נמו"י פסחים כה ב.

48. הראשונים שבציון 46 ואילך.

49. ר"י מלוניל שם ושם; פי' ב ביד רמה שם; החינוך מ' רצו; תלמידי רבינו יונה ע"ז שם; נמו"י פסחים שם. ועי' מאירי סנהדרין עב סוע"ב, בביאור ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב, שנסתפקו באנסו את הגדול להרוג את הקטן, ושבבבלי סנהדרין שם משמע שאין חילוק, ועי' זכרון שמואל סי' פג אות כ שלהתרפא בנפש קטן אסור בודאי אף לד' הירו', ע"ש הטעם. אם אשה הרה מצווה למסור נפשה על נפש עוברה, עי' מנ"ח מ' רצה (מהד' מכון ירושלים אות ו). על מי שאונסים אותו להרוג טריפה, עי' מנ"ח שם וזכרון שמואל שם אות יד ואילך, וע"ע טריפה (אדם) כרך כא ציון 407 ואילך.

50. ע"ע, ועי' להלן ציון 456.

51. ר"י מלוניל פסחים שם; נמו"י שם, וכעי"ז ביד רמה שם.

52. תלמידי רבינו יונה ע"ז שם, ושרש"י פי' בע"א, כנ"ל ציון 44, ועי' דרך אחת באור גדול סי' א (דף י ע"א) שפי' בד' תוס' שבציון 386 מטעם ספק, ועי"ש שלפ"ז אם ריפא עצמו בהריגת חבירו, אינו חייב מיתה מספק, אע"פ שבע"ז וג"ע חייב מיתה, לסוברים כן, ע"ע פקוח נפש.

53. כ"מ יסוה"ת פ"ה סוף ה"ה, שכ"ד ריש לקיש שבציון 288, ויהרג ואל יעבור אפילו כשאין הסברא קיימת, וכעי"ז בחמדת שלמה או"ח סי' לח אות כב, והגהות בן אריה ואבן האזל על הרמב"ם יסוה"ת שם, ועי' להלן ציון 291, ועי' זכרון שמואל סי' סה אות ט בשם הגר"ש שקופ, וקובץ ענינים פסחים כה ב, שחוזרים ולמדים שפ"ד מג"ע, שאינם נדחים מפני פיקו"נ אף כשאין סברת מאי חזית. ועי' זכרון שמואל שם אות כט, שהוכיח כן מרבנו יונה שבציון 342 ואילך, בהלבנת פנים.

54. כ"ה הגי' שלפנינו בפסחים כה ב וש"נ, ובשאילתות שאילתא מב גר': ר' מאיר.

55. דברים כב כו.

56. פסחים כה ב וש"נ. ועי"ש שי"ג: תיהרג ואל תעבור, ועי' להלן ציונים 266 ואילך, 395, 425.

57. החינוך מ' רצו.

[טור נח] 58. ויקרא יח ה.

59. ע"ע פקוח נפש. תו"כ אחרי פי"ג הי"ג; ברייתא בגמ' סנהדרין עד א וע"ז כז ב. ועי' להלן ציון 455 ואילך.

60. תוס' ע"ז שם ד"ה יכול: ולר' ישמעאל אין שום חילוק כו'; תוס' רי"ד מהדו' תנינא ופסקי רי"ד (בשיטת הקדמונים) ע"ז נד א. ועי' להלן ציון 77.

61. ויקרא כב לב. תו"כ שם; ברייתא בגמ' סנהדרין שם וע"ז שם. בע"ז לא הובאה תיבת: ונקדשתי, ועי' להלן ציון 502.

62. ע"ע, כרך טו.

63. רש"י ופסקי רי"ד ע"ז כז א.

64. רש"י סנהדרין עד א.

65. עי' דניאל ג ופסחים נג ב. ר' ישמעאל בתו"כ שם, וצ"ל שלדעתו היה המעשה בפרהסיא, ועי' העמק שאלה הנ"ל ציון 36.

66. ר"ן פסחים כה א וע"ז כז ב, וע"ע אהבת ה'.

67. פי' הרא"ה ע"ז שם, וכעי"ז בר"ן ע"ז שם.

68. ע"ז נד א, ועי' ציון הבא מתוס' בשם סמ"ג ומריא"ז.

69. תוס' וחי' הר"ן ע"ז שם, ותוס' ר' אלחנן ותוס' ר"י מפאריש ורמב"ן (הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, ולפנינו חסר) ורשב"א שם בשמו וריטב"א שם כז ב, ע"פ דברי רבא בכתובות יט א, וכ"כ בסמ"ג עשין ג, אבל תוס' שם כ' בשם הסמ"ג שפי' דברי רבא שלא כר' ישמעאל, וכ"כ בפסקי ריא"ז שם, ועי' קונ' הראיות לריא"ז סנהדרין סא ב.

70. רי"ף סנהדרין עד ב; תוס' ותוס' הר"ש משאנץ כתובות יט א; תוס' ר"ש משאנץ ע"ז כז ב בתי' ב, וע"ש תי' א שבע"ז או בכתובות הנ"ל צריך לגרוס: רבה; תוס' רי"ד ופסקי רי"ד שבציונים 71, 91; רא"ש סנהדרין פ"ח סו"ס ג, אבל בע"ז פ"ב סי' ט נסתפק. וכ"מ בהג"א שבציון 90.

[טור נט] 71. פסקי רי"ד סנהדרין סא ב ותורי"ד ע"ז מהדורא תליתאה נד א, שרבא מבאר כן את דברי ר' ישמעאל, לשיטתו בסנהדרין שם, שפטור על עבודה כזו, ע"ע עבודה זרה, ואביי מפרש את דברי ר' ישמעאל כדלעיל, לשיטתו שם שחייב. ועי"ש ושם שמ"מ בפרהסיא חייב למסור נפשו, ומשמע שם שבפרהסיא נחשב ע"ז גמורה, וצ"ב.

72. עי' להלן ציון 350.

73. ע"ע פקוח נפש וע' רפואה, ושם אם הדברים אמורים דוקא כשמזכיר שם ע"ז.

74. ע"ז כז ב, ברופא שהוא מין, ותוס' שם ד"ה שאני, שה"ה בעצי אשירה. ועי' הפלאה כתובות יט א. ועי' אור גדול סי' א (די"ד ע"א) שודאי מותר להתרפא בחילול שבת וכיוצא אפי' בפרהסיא, (ואפי' לסוברים שבפרהסיא יהרג גם בנתכוין הגוי להנאת עצמו), ולא אסרו כאן בפרהסיא אלא במינות, שיבוא להימשך ויש חילול השם, ולא בשאר ע"ז, אבל אפשר שרק חילול שבת ושאר עבירות בפרהסיא לרפואה אין בהם חילול השם, אבל כל ע"ז בפרהסיא יש בה חילול השם אף לרפואה.

75. רש"י ור"ן שם.

76. עי' להלן ציון 536 ואילך, שלד' רבא ולהלכה אין להיהרג בפרהסיא אלא כשנתכוין להעביר על דת.

77. ע"ע עבודה זרה. מהרי"ק שורש קלז. ועי' כתוב שם לראב"ד סנהדרין עד ב, שאסור להתרפא אע"פ שאינו מעביר על דת, והוכיח מזה שבע"ז יהרג אפי' להנאת עצמו, כשיטתו בציון 305, וצ"ב שהרי לר' ישמעאל הוא, ואולי הראב"ד סובר שבפרהסיא מודה ר' ישמעאל שיש דין מיוחד בג' עבירות, ויהרג אפי' להנאת עצמו, שלא כמשמעות תוס' שבציון 60.

78. עי' להלן ציון 411.

[טור ס] 79. עי' להלן ציון 551. מהרי"ק שם.

80. תוס' סנהדרין עד ב ד"ה והא וד"ה בן נח: לכו"ע, ועי' מהרש"א שם ומנ"ח מ' רצה (מהד' מכון ירושלים אות א) שר"ל אף לר' ישמעאל. ולכאו' כ"ה לטעם הרי"ד שבציון 71, וסותר לדברי הרי"ד דלהלן.

81. עי' לעיל ציון 39.

82. עי' לעיל ציון 56. מנ"ח שם. ועי' תוס' יוה"כ יומא פב א לתוס' ד"ה מה רוצח, שביאר בע"א, כעין הרי"ד שבציון 71.

83. עי' פסקי רי"ד פסחים כה ב וסנהדרין עד א וב. ועי' מהרי"ק שורש קלז, ולקוטי ר"ב אשכנזי בשם גליון תוס' שנדפס בסוף ס' הבתים (תשל"ט) עמ' שיז.

84. פסקי רי"ד פסחים שם, ועי' פסקי רי"ד סנהדרין שם, ותורי"ד ע"ז מהדו' תנינא ופסקי רי"ד נד א. וכ"מ בתוס' ר' אלחנן ע"ז כז ב ד"ה דתניא. וע"ע אונס, כרך א עמ' שמט ציון 22.

85. תוס' ותוס' הר"ש משאנץ כתובות יט א, וכ"מ ברא"ש ע"ז פ"ב סי' ט, לצד שרבא סובר כר' ישמעאל, וכ"מ בהג"א כתובות פ"א סי' ד בשם ר"י. ועי' אור גדול סי' א (די"א ע"ב) שצ"ל שגורסים בגמ' שבציון 39: רבה.

86. עי' תוס' כתובות יט א, וכ"כ בתוס' יוה"כ יומא פב א וברכ"י יו"ד סי' קנז אות א ומעשה רקח לרמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א, בד' תוס' ע"ז כז ב; רא"ש ע"ז פ"ב סי' ט; עי' הג"א כתובות פ"א סי' ד; הגמי"י יסוה"ת פ"ה אות ג. ועי' אור גדול סי' א (די"א) וזכרון שמואל סי' סה אות ט שביארו מנין לנו לומר שר' ישמעאל חולק על שפי"ד שהיא סברא, ואולי אפשר שלא כללו הראשונים את שפי"ד בדעת ר' ישמעאל אלא משיגרא דלישנא.

87. בה"ג הל' ע"ז; שאילתות שאילתא מב; תשו' רב שרירא גאון בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' קמא; רי"ף סנהדרין עד ב וע"ז כז ב שכ"ה מסקנת הגמ'; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ב וה"ז (ומש"כ ש"ג פסחים ו א מדפי הרי"ף, שהרמב"ם פסק שיעבור ואל יהרג, צ"ב, ועי' כנה"ג סי' קנז אות ב שדן בדבריו); חי' הראב"ד ב"ק בסופו, והובא בשמ"ק שם; האשכול (אלבק) ח"ב עמ' 133; ראב"ן סנהדרין שם (מהד' אבן שלמה דף רלא ע"ב); ר"י מלוניל סנהדרין שם; יראים השלם סי' רע; תוס' ותוס' ר"י מפאריס ע"ז נד א; פסקי ריא"ז סנהדרין סו"פ בן סורר; ראבי"ה פסחים סי' תנז; שערי תשובה לרבינו יונה ש"ג אות קלו; רא"ש יבמות פ"ו סי' א ועוד (ועי' רא"ש ע"ז פ"ב סי' ט שהחמיר לפסוק כרבנן משום שהשאילתות והרי"ף פסקו כן); פי' הרא"ה ע"ז כז א; מאירי סנהדרין שם ועוד; ריטב"א (גולדשטיין) ע"ז כז ב; חי' הר"ן ע"ז נד א; רי"ו אדם ני"ח ח"ג; אגודה סנהדרין סי' ס; אר"ח ח"ב סי' ד אות א; הריב"ש סי' קעא; שו"ת מהרי"ל סי' עב (עמ' צד); טוש"ע יו"ד קנז א.

88. עי' לעיל ציון 13. ראבי"ה שם.

[טור סא] 89. תוס' ע"ז נד א ד"ה הא.

90. ש"ג פסחים כה א בד' תוס' כתובות יט א, ועי' ווי העמודים ליראים מ' עח אות יא, שכ"נ שנקטו הג"א שבסמוך בד' תוס', ודחה; הג"א כתובות פ"א סי' ד ממהרי"ח בשם ר"י, ועי' ציון 86 שלד' תוס' והג"א הנידון על כל ג' עבירות; פסקי רי"ד פסחים כה ב וסנהדרין עד א וע"ז כז ב ונד א, ותורי"ד מהדו' תנינא ע"ז נד א, ועי' לעיל ציון 84 שלדעתו מודה ר' ישמעאל בשפ"ד. ועי' תוס' ר"ש משאנץ ע"ז כז ב. וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סי' שא. ועי' ברכי יוסף יו"ד קנז שתמה על הג"א איך פסק כר' ישמעאל.

91. עי' לעיל ציון 70. תוס' כתובות שם; תורי"ד ע"ז שם ופסקי רי"ד הנ"ל, וע"ע הלכה כבתראי כרך ט וציון 17, וע' הלכה כרך ט עמ' שטז ציון 99 ואילך, וע' אין הלכה כתלמיד במקום הרב כרך א ציון 9.

92. עי' לעיל ציון 21, ושם שבספרי הגירסא: ראב"י.

93. ע"ע הלכה עמ' רצג ציון 726. פסקי רי"ד ותורי"ד ע"ז נד א. ועי' לעיל ציון 23 שהגר"א גורס בהלכה זו את דרשת ר"ע במקום את דרשת ר' אליעזר, ושכן הביא הרמב"ם, וכ"מ בספרי ותוספתא.

94. עי' לעיל.

95. רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א וה"ב וסהמ"צ מ"ע ט; סמ"ג עשין ה; סמ"ק מ' ג; החינוך מ' רצו. ועי' בה"ג הל' ע"ז: בר ישראל. על בן נח אם מצווה הוא בכך, עי' להלן: בבן נח.

96. החינוך מ' רצו, ועי' אור גדול סי' א שכן מוכח מסנהדרין עד ב: והא אסתר פרהסיא הואי כו'. אם אשה מצווה בזה לענין גילוי עריות, עי' להלן: כשאינו עושה מעשה, וציון 263 ואילך. אם קטן או שוטה מצווים בזה, ע"ע קדוש השם.

97. אגרת השמד לרמב"ם ד"ה המין הראשון, (מהד' קאפח עמ' קיד); החינוך מ' רצו; ריטב"א ע"ז כז ב. ועי' להלן: בפרהסיא; בשעת השמד.

98. ציון 304 ואילך.

99. ע"ע, כרך א.

100. אור גדול סי' א (דף ו) בד' הרמב"ן (והרבה ראשונים) שבציון 347. וכ"כ שו"ת בשמים ראש סי' שא בשם ר' יעקב ב"ר מכיר, והובא בגליון מהרש"א יו"ד קנז, ועי' שו"ת פרשת מרדכי או"ח סי' ה, שהוכיח שתשובה זו מזוייפת.

101. עי' אור גדול שם. ושם שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שאסור לאדם להחמיר ולהיהרג, עי' להלן ציון 476, אבל לסוברים שרשאי להיהרג, מסתבר של"ש אין עונשים מן הדין, כיון שלא הועיל הק"ו אלא לחייבו להיהרג.

[טור סב] 102. חמדת שלמה או"ח סי' לח אות יא, ע"פ תוס' סנהדרין עד ב ד"ה בן נח, ועי' אור גדול שם; ערוך לנר סנהדרין עד א.

103. ערוך לנר שם.

104. חמד"ש וערל"נ שם. ועי' לעיל ציון 34 ואילך.

 

 

אפילו היו מייסרים אותו ביסורים קשים כדי שיעבור, חייב הוא למסור את עצמו לזה ולא לעבור128, שנקראו היסורים חצי הנפש, והרי מחוייב הוא אף בהריגה, שהיא כל הנפש129, ויש מהראשונים שכתבו שיסורים שאין להם קצבה חמורים הם ממיתה130, ואינו חייב למסור עצמו ליסורים, ודוקא ביסורים שאין להם קצבה, כגון שמכים אותו שנה או שנתיים בכל יום, אבל ביסורים שיש להם קצבה, כמו ר' עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל131, וברור הוא שימות במהרה, ימסור עצמו ואל יעבור, שהרי זה כמו מיתה132.

 

להציל רבים ממיתה, כתבו ראשונים שמותר לעבור על גילוי עריות, שכן מצינו ביעל אשת [טור סה] חבר הקני ששידלה את סיסרא שיבא עליה, כדי להתיש את כחו להציל את כל ישראל133, אף על פי שלא היה לה היתר של קרקע עולם134, וכן אסתר המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה, כדי שיעשה את בקשתה להציל את כלל ישראל135. וכתבו אחרונים שדוקא להציל את כל ישראל מותר, כדוגמת אסתר שהיתה ההצלה לכלל ישראל מהודו ועד כוש, אבל לעבור על גילוי עריות להציל יחידים ממיתה, הרי אלו יהרגו ואל תעבור136.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

 

128. תוס' כתובות לג ב ד"ה אילמלי, ועוד, ע"פ ר"ע ברכות סא ב; רמב"ן עה"ת שמות לב כא, לגי' שלפנינו (ועי' רא"ם שם שגר' בע"א, ועי' שו"ת הרא"ם סי' נט, והובא ברביד הזהב ויקרא פ' אחרי ד"ה וחי בהם), ותמה על רש"י שם.

129. רמב"ן עה"ת דברים ו ה.

130. עי' שו"ת מהר"ם בר"ב ד"פ סי' תתקלח, והובא במרדכי גיטין סי' שצה ותשו' מיימוני להל' שבועות, ע"פ גמ' כתובות שם: אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא; שמ"ק כתובות שם בשם הר"ר אליעזר. ועי' שהש"ר ב ז.

131. עי' ברכות שם.

132. שמ"ק שם. וכעי"ז בהג' יעב"ץ שם.

[טור סה] 133. עי' שופטים ד יח וה כז, ויבמות קיג א ותוס' יומא פב ב. מאירי סנהדרין עד ב: הצלת רבים; מהרי"ק סי' קסז בשם תוס' ר"י מפאריס יבמות: להציל את כל ישראל. וכ"מ בתוס' יומא שם.

134. עי' להלן ציון 419. מאירי שם, ועי' להלן ציון 421. וכ"מ בתוס' יומא שם, שבציון 413, לגבי אסתר שבסמוך, אבל במהרי"ק שם, כ' באסתר שיש לה גם היתר של קרקע עולם, ועי' להלן ציון 411 ואילך.

135. עי' מגילה טו א, ע"פ אסתר ד טז. מהרי"ק שם בשם תוס' ר"י מפריס. וכ"מ בתוס' שם. על כך שאסורה לבעלה במעשה זה, ע"ע אנוסה כרך ב עמ' סב ציון 43.

136. נובי"ת יו"ד סי' קסא, כשם שאסור להתרפא בגילוי עריות, ושלא כתשו': וכמדומה שהיא בשו"ת בית יעקב, (אבל לפנינו אין, ועי' סי' לט, ונמצא בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קיז), שהתיר ע"פ אסתר, וע"ש בשבות יעקב שמשמע שנקט שהצלת סיעה של בני אדם חשובה הצלת רבים, שלא כנוב"י, ועי' לעיל ציון 133. ועי' אור גדול סי' א (עמ' 28). ועי' להלן ציונים 281, 288 ואילך, שאסור למסור נפש להציל עיר גדולה של אלפי איש.

 

 

היה ספק אם חייב למסור את עצמו למיתה או שאינו חייב, נחלקו בדבר: יש שכתבו בדעת ראשונים שאינו חייב, שספק נפשות להקל169, ויש מן הראשונים שכתבו שאין בזה דין ספק נפשות להקל, לפי שבקידוש השם לא הקפידה תורה על נפש170.

5) שלוש העבירות החמורות

 

ב. שלוש העבירות החמורות. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאמרו חכמים שאם אנסוהו לעבור על עבירות אלו יהרג ואל יעבור, כתבו ראשונים שהוא מפני שהן חמורות מכל העבירות, עבודה זרה, כדי שלא יכפור בהקב"ה, ושפיכות דמים, כדי שלא יציל נפשו בדמו של חבירו172, בגילוי עריות כתבו גאונים הטעם, מפני שהוא פוגם את הנבעלת173, והרי זה כאילו הורגה174.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

 

169. יש"ש יבמות פ"ו סי' ג, ורש"ש יבמות נג ב בד' תוס', כשאנסוהו לבעול את הערוה, וספק לו אם יתקשה; עי' ערוגת הבושם ח"ג סוף עמ' 196; בתי כהונה ח"ב סי' יב דף יט ע"ב ואילך; עזר מקודש לשו"ע אהע"ז סי' כ. וכ"נ בש"ך שלהלן ציון 597.

170. תה"ד סי' קצט, והובא בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק א, בספק שמחמת מחלוקת הראשונים אם רשאי להחמיר על עצמו כשדינו שיעבור ואל יהרג, להלן ציון 476 ואילך; תיבת גמא להפמ"ג פר' וישב אות ב, והובא בחי' רעק"א לשו"ע יו"ד ר"ס קנז, בספק א"א, ע"פ תה"ד הנ"ל, ועוד שספק דאורייתא לחומרא, והניח בצ"ע. ועי' עמודי הארזים ליראים סי' ה אות ג בד' היראים. וכ"כ המנ"ח מ' רצה בד' הכס"מ שבציון 292.

171. ציון 475 ואילך.

172. חי' הר"ן סנהדרין עד א, ועי' לעיל ציון 113. ועי' אבי הנחל דרוש ג ובית זבול ח"ב פתח הבית פ"ה שנתנו טעם להלכה זו ע"פ דרכם.

173. שאילתות שאילתא מב, ועי' העמק שאלה שם אות ד שהבין שלטעם זה אינו משום חומר האיסור, ועי' להלן ציון 268, ועי' חי' הר"ן שם שר"ל שחומרתו משום שפוגמה, שהרי מצילים אותה בנפשו, ודחה, ועי' ריטב"א פסחים כה א ואור גדול סי' א עמ' 15, 17. ועי' אור גדול שם על מהות הפגם. כשאין בו פגם אחרים, עי' להלן ציון 216 ואילך.

174. שאילתות שם, ועי' לעיל ציון 56 שלמדים נערה המאורסה מרוצח.

 

אנסו ישראל לבעול גויה, כתבו ראשונים שהרי זה יהרג ואל יעבור224, שהואיל ועל ביאה [טור עג] זו בפרהסיא קנאים פוגעים בו225, הרי זה בכלל גילוי עריות226, ועוד שאם לא פגעו בו חייב כרת מדברי קבלה227. יש מהם שכתבו שיהרג ואל יעבור אפילו בצנעה228, ואף שבצנעה אין הקנאים פוגעים בו229, ואף אין בו חיוב כרת - לסוברים כן230 - מכל מקום הוא בכלל אביזרייהו של גילוי עריות, שהרי אשה זו בפרהסיא חייב עליה כרת231, ויש שכתבו שבצנעה אין זה בכלל גילוי עריות, ודוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור232.

 

בת ישראל פנויה שאנסוה להיבעל לגוי, כתבו ראשונים שתעבור ואל תיהרג - אף לסוברים שגם האשה צריכה למסור את נפשה בגילוי עריות233, ובאופן שהיא עושה מעשה234, או לסוברים שאף בלא מעשה צריכה למסור נפשה235 - שאינו בכלל גילוי עריות236, שאין בו איסור אלא מגזירת בית דינו של שם237, ואין בו דין קנאים פוגעים בה238, ואף לא חיוב כרת מדברי [טור עד] קבלה239, ואפילו אנסוה להיבעל לגוי דרך חיתון - שיש בזה עבירת לאו240 - אינה צריכה למסור נפשה, שאין חיתון באונס241, ועוד שלאו זה הוא כשאר חייבי לאוין שאין בהם דין יהרג ואל יעבור242. ויש מצדדים לומר שצריכה למסור נפשה על איסור חיתון עם גוי - כשאין טעמים אחרים לפוטרה מלמסור נפשה243 - ואפילו אם אין חיתון באונס, או שהיה בדרך זנות, צריכה למסור נפשה משום גזירת בית דינו של שם, שכל זה בכלל אביזרייהו של גילוי עריות244. ויש שכתבו שאם הוא בפרהסיא הוא בכלל גילוי עריות, וצריכה למסור נפשה אם היא עושה מעשה245.

 

במה דברים אמורים, בפנויה, אבל אשת איש שאנסוה להיבעל לגוי, ודאי שהוא בכלל גילוי עריות246, שהרי אם נבעלה מרצונה חייבת על זה מיתה, לסוברים כן247. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו בכלל גילוי עריות248, שביאתו כביאת [טור עה] בהמה, ואינה חייבת עליה מיתה, לדעתם249, או שאינה חייבת מיתה - ולא כרת250 - משום שאינה בכלל "אשת רעהו"251.

 

אסתר המלכה, שנבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה למיתה252, נחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש שכתבו שפנויה היתה, ואינו בכלל גילוי עריות253, ואף לסוברים שאשת איש היתה254, יש שכתבו שאף אשת איש הנבעלת לגוי אינו בכלל גילוי עריות255; ויש שכתבו ש"קרקע עולם" היתה256, שלא עשתה מעשה257; ויש שכתבו שכיון שאחשורוש נתכוין להנאת עצמו, אינה צריכה למסור נפשה אף בגילוי עריות258. בטעם שלא מסרה נפשה, אף על פי שנלקחה למלך בפרהסיא, עי' להלן: בפרהסיא259. בטעם שלא מסרה נפשה כדין שעת השמד, עי' להלן: בשעת השמד260. בטעם שהיה מותר לה ללכת מרצונה אל המלך לבקש על עם ישראל - לסוברים שהיתה אשת איש, ושהוא בכלל גילוי עריות - עי' לעיל: החיוב ומקורו261, ולהלן: כשאינו עושה מעשה262.

 

אף האשה שאנסוה להיבעל למי שהיא ערוה עליו, הרי זו תיהרג ואל תעבור - כשהיא עושה מעשה, ואינה בכלל "קרקע עולם"263, או אף כשאינה עושה מעשה264 - שגם זה בכלל גילוי [טור עו] עריות265. ויש מהראשונים שכתבו שאינה חייבת למסור את נפשה, אפילו אם היא עושה מעשה להביא את הערוה עליה266, שגילוי עריות היינו בעילת עריות, וזה אינו שייך אלא באיש ולא באשה, ואצלה דין הבעילה הוא כשאר איסורים שבתורה שיעבור ואל יהרג267, שדין יהרג ואל יעבור בגילוי עריות אינו אלא משום הפגם, שפוגם האיש את האשה268, וזה אינו שייך באשה269. ויש שכתבו שאף האשה חייבת למסור נפשה, אבל כשאינה נהנית מהעבירה270, אינה צריכה להיהרג, וכגון יעל אשת חבר הקני שנבעלה לסיסרא, והכתוב משבחה271, לפי שטובתם של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים272, ולכן לא מסרה אסתר נפשה ונבעלה לאחשורוש, אף על פי שהיתה אשת איש273.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

 

224. רמב"ן בתורת האדם (מהד' שעוועל עמ' לו) ובמלחמות סנהדרין עד ב; רבינו יונה סנהדרין שם; ריטב"א פסחים כה א ובקדושין מ א בשם מורו; רי"ו חא"ו ני"ח ח"ג; ר"ן יומא פב א; נ"י סנהדרין שם; ארחות חיים הל' ביאות אסורות סי' ח (ח"ב עמ' 109), והובא בב"י אהע"ז סי' טז; רמ"א בשו"ע שם ב. וכ"נ בכתוב שם לראב"ד סנהדרין שם. וכ"מ בחינוך שלהלן ציון 337. וכ"מ בבעה"מ סנהדרין שם, כשבאים להעבירו על דת, כשיטתו להלן ציון 311. ועי' שו"ת הרדב"ז סי' אלף קסג, שהפוסקים כתבו שיעבור ואל יהרג, שאינו גילוי עריות, וצ"ב.

[טור עג] 225. ע"ע בועל ארמית: בפרהסיא, כרך ג.

226. רמב"ן בתוה"א ובמלחמות ונ"י סנהדרין שם; ריטב"א שם ושם; ר"ן יומא שם; אר"ח שם. וכעי"ז ברמ"א בשו"ע שם. וכ"נ בראב"ד שם. ועי' רבינו יונה סנהדרין שם.

227. רמב"ן ונ"י שם; ר"ן יומא שם. וע"ע הנ"ל: עונשו בידי שמים.

228. רמב"ן במלחמות ונ"י שם. וכ"מ ברי"ו שם.

229. ע"ע הנ"ל: בפרהסיא.

230. עי' נ"י שם, וכ"מ בע"ז לו ב, שבצנעה אסורה מגזירת בי"ד של חשמונאים ולא מה"ת, ועי' חי' הר"ן סנהדרין פב א שנסתפק, וע"ע הנ"ל ציון 35. ועי' רמב"ם בספהמ"צ ל"ת נב, ופיהמ"ש סנהדרין סוף פ"ט, שאפי' בצנעה חייב כרת, ועי' פני מבין סנהדרין סא (דף קסד ע"ב) שהאריך, וע"ע הנ"ל ציון 81 - 80, וס' המפתח לרמב"ם (פרנקל) אסו"ב פי"ב ה"ו.

231. נ"י שם. ור"ל שלכן אינו דומה לחייבי לאוין שלהלן ציון 338, אלא לאביזרייהו שלהלן ציון 368.

232. רבינו יונה סנהדרין עד ב; ריטב"א שם ושם; אר"ח שם, וע"ש שכ"כ אף בד' הרמב"ן, וצ"ב; רמ"א בשו"ע אהע"ז טז ב. ועי' ש"ך יו"ד קנז ס"ק יב, שאע"פ שבפרהסיא בלא"ה יהרג אפי' בשאר עבירות, עי' להלן: בפרהסיא, היינו דוקא במעביר על דת, עי' להלן, שם, אבל כיון שהוא בכלל ג"ע יהרג אפילו להנאת עצמם, לסוברים כן, עי' להלן ציון 305.

233. עי' להלן ציון 265.

234. עי' להלן ציון 403 ואילך.

235. עי' להלן ציון 425.

236. בעה"מ ומלחמות ומאירי וחי' הר"ן ונ"י סנהדרין עד ב; ר"ת בתוס' סנהדרין שם ויומא פב ב וכתובות ג ב, ועי' להלן שלדעתו אפילו בא"א אינו גילוי עריות; ריטב"א פסחים כה א בשם הרא"ה; רמ"א בשו"ע יו"ד קנז א. ועי' שו"ת פנ"י ח"ב סי' מד שאף משום אביזרייהו אין בו, לפי שאינו גורם לעבור על איסור תורה, וע"ש על נשים נוספות שאין איסורן אלא מדרבנן.

237. ע"ע גוי כרך ה עמ' רצח. מלחמות ומאירי וחי' הר"ן ונ"י סנהדרין שם. ועי' להלן ציון 249.

238. ע"ע בועל ארמית, ועי' לעיל ציון 226. מלחמות שם. וכ"מ בריטב"א ונ"י ורמ"א שבציונים 226, 235, וכן הוכיח בחזו"א אהע"ז סי' ד ס"ק י מרמ"א הנ"ל. ועי' להלן ציון 245.

[טור עד] 239. ע"ע הנ"ל, ועי' לעיל ציון 227. מלחמות וחי' הר"ן שם. וכ"מ בנ"י שבציונים 227, 235.

240. ע"ע חתנות, כרך יח, ושם מחלוקת באיזה לאו היא עוברת, ומחלוקת תנאים, וראשונים להלכה, אם האיסור בכל הגויים או רק בשבע אומות.

241. מלחמות ומאירי ונ"י סנהדרין שם, ורמב"ן בתוה"א (שעוועל עמ' לו), ועי' ר"ן יומא פב א ובב"י יו"ד סי' קנז בשמו ובכ"מ יסוה"ת פ"ה ה"א, שהעתיקו דברי תוה"א והשמיטו טעם זה, ועי' ר"ן פסחים כה ב ובחי' שם ונ"י סנהדרין שם שנסתפקו אם יש חיתון באונס, ועי' שתי דעות במאירי שם.

242. עי' להלן ציון 338. מלחמות ותוה"א ומאירי ונ"י שם.

243. עי' להלן ציונים 311, 395. עי' ר"ן ורי"ו דלהלן.

244. ר"ן פסחים שם ובחי', אבל ביומא שם העתיק דברי תוה"א הנ"ל בסתם. וע"ש בפסחים שכ"כ בד' בעה"מ, וצ"ב מדבריו שבציון 236. וכ"מ מרי"ו חא"ו ני"ח ח"ג, הובא בב"י יו"ד סי' קנז בבד"ה. ועי' חינוך שבציון 337.

245. ריטב"א פסחים כה א בשם יש מי שפירש, וע"ע גוי כרך ה עמ' רצז שי"ס שקנאים פוגעים בה, וכ"כ הראב"ד בכתוב שם סנהדרין שם, ועי' לעיל ציונים 226, 238, שמטעם זה נחשב גילוי עריות, ונ' שזה גם טעם היש מי שפירש, וע"ש בראב"ד שמטעם זה פנויה נחשבת חיבי מיתות כאשת איש, אבל משמע שם שלדעתו א"צ להיהרג, עי' להלן ציון 266.

246. עי' רש"י יומא פב סוע"א, שהובא בציון 396; תוס' יומא פב ב וכתובות ג ב וסנהדרין עד ב; דרך א בבעה"מ ומלחמות סנהדרין שם; מאירי ונ"י סנהדרין שם; ר"ן פסחים כה ב ובחי' שם. וכ"ה לפנינו בר"ח פסחים שם, ועי' בהערות המהדיר (מהד' מצגר) שהוא ט"ס. ועי' ש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק יד, שכ"ד כל הפוסקים, דלא כר"ת דלהלן.

247. ע"ע גוי כרך ה עמ' רצט. מאירי ונ"י שם. וכ"מ בתוס' שם ושם ושם ובמלחמות שם.

248. ר"ת בתוס' שם ושם ושם, ובתשו' ופסקים (קופפר) סי' קע בשם סה"י; דרך אחת בבעה"מ ובמלחמות ובחי' הר"ן סנהדרין שם, וכ"כ במלחמות שם בשם בעה"מ, וכ"מ בחי' הר"ן שם נב ב בשם המלחמות. וכ"כ הגר"א שם ס"ק טו בדעת רמ"א בשו"ע שם, אבל הט"ז ס"ק ו וש"ך שם כ' שכוונתו בפנויה, וכ"מ בד"מ הארוך שם.

[טור עה] 249. ע"ע הנ"ל שם, עמ' רצח. ר"ת בתוס' שם.

250. ע"ע אשת איש וע' חיבי כריתות. מלחמות שם לדעה זו.

251. ויקרא כ י. ע"ע גוי, כרך ה עמ' רצט. בעה"מ ומלחמות וחי' הר"ן שם לדעה זו.

252. עי' אסתר ב וסנהדרין עד ב, ועי' להלן.

253. עי' לעיל. תוה"א (שעוועל עמ' לו); דרך א במלחמות סנהדרין עד ב בד' גמ' שם ורבא, ועי' בעה"מ שם; מאירי סנהדרין שם; חי' הר"ן ונ"י שם בד' המקשה ורבא.

254. עי' מגילה יג א: תנא משום ר"מ, ושם טו א: ר' אבא וכו' ועכשיו ברצון, וכו' כך אובד ממך.

255. הראשונים שבציון 248.

256. עי' להלן: כשאינו עושה מעשה. תוס' יומא פב ב, וכ"נ ברש"י שם; תוס' כתובות ג ב וסנהדרין שם; מלחמות שם בשם חכמי הצרפתים; תשו' ופסקים (קופפר) סי' קע בשם ר"ת בסה"י; נ"י שם, וכעי"ז במלחמות שם, לדעות שהיתה אשת איש. ועוד. ועי' שאילתות שאילתא מב והעמ"ש אות ד בדעתו, שלגבי האשה נחשב תמיד כמו שאר עבירות, עי' להלן ציון 266 ואילך. ועי' ציון 273, שי"מ שלא מסרה נפשה כיון שלא נהנתה מהעבירה.

257. עי' להלן ציון 402. רש"י שם; תוס' שם ושם ושם. ועי' נ"י שם שכ' כיון שיכולים להעבירה בעל כרחה, עי' להלן ציון 416 ואילך.

258. בעה"מ ומאירי סנהדרין שם; תשו' ופסקים (קופפר) שם בשם ר"ת בסה"י. וכן מצדד בר"ן פסחים שם ובחידושיו, אבל ביומא הביא בסתם דברי תוה"א שבציון 305.

259. ציון 531 ואילך.

260. ציון 589, 591 ואילך, 597.

261. ציון 135.

262. ציון 411.

263. עי' להלן: כשאינו עושה מעשה, וציונים 403, 417 ואילך.

264. עי' להלן ציון 425.

[טור עו] 265. ר"ח ומלחמות, ומכתם בשם ההשלמה, ורבנו דוד פסחים כה ב; ערוך ע' רצח; תוס' יבמות נד א ותוס' הרשב"א פסחים שם, בשם ר"י; ר"י מלוניל ומלחמות ומאירי וחי' הר"ן ונ"י סנהדרין עד; רא"ש יבמות נג ב וכתובות ג ב; ריטב"א ע"ז נד א; ר"ן יומא פב א. ועוד.

266. שאילתות שאילתא מב, והעמ"ש אות ד בדעתו, ובד' הרמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ב; תלמידי רבינו יונה ע"ז כח א; מאירי סנהדרין עד א בשם גדולי קדמונינו; המכתם פסחים כה ב בשם הר"מ. וכ"מ מראב"ד בכתוב שם סנהדרין שם.

267. תלמידי רבינו יונה ע"ז שם. ועי' שאילתות שם. וכעי"ז בראב"ד שם.

268. עי' לעיל ציון 173.

269. מאירי סנהדרין עד א בשם גדולי קדמונינו; המכתם פסחים שם בשם הר"ם; העמ"ש שם בד' השאילתות.

270. עי' ב"ק לב א: הנאה לתרוייהו אית להו.

271. שופטים ה כד ואילך.

272. עי' יבמות קג א וב.

273. תוס' יומא פב ב ותוס' הרשב"א פסחים שם, בשם י"מ, ודחו דבריהם. ועי' פסקי רי"ד סנהדרין עמ' רא.

 

 

אנסוהו גויים להנאת עצמם לעבור על אחת משלוש העבירות, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שדוקא בשאר עבירות בפרהסיא אמרו שיעבור ואל יהרג כשכונת האנס להנאת עצמו304, אבל בשלוש עבירות אף כשמתכוין להנאת עצמו, יהרג ואל יעבור305, שדוקא בשאר עבירות, שהחיוב למסור נפשו עליהן בפרהסיא הוא מפני קידוש השם, אמרו שאם כוונתו להנאת עצמו אין חילול השם306, אבל עבירות אלו החמורות לא מפני קידוש השם נאסרו - אלא מפני חומר העבירות עצמן307 - ולפיכך אף על פי שאין האנס מתכוין להעבירו על המצוה, אסור לעבור עליהן308, ואין זה עדיף מצנעה, שבשלש עבירות יהרג ואל יעבור309.

 

ויש חולקים וסוברים שאם כוונת האנס להנאת עצמו - בלבד, ולא לדבר אחר310 - אינו חייב למסור נפשו אפילו באיסור גילוי עריות311 ובאיסור [טור פא] עבודה זרה312 - אלא שיש מהם שכתבו שבעבודה זרה עצמה לעולם יהרג ואל יעבור, לפי שלא שייך בה דרך של הנאת עצמו313 - ואף על פי שנאסרו משום חומרתן ואף בצנעה, לא נאסרו אלא כשהיתה כוונתם להעביר על הדת, אבל כשכוונתם להנאת עצמם לא314, והטעם שאסור להתרפא בעצי אשרה ובגילוי עריות315 כתבו ראשונים לדעה זו שאף במקום שאין הכונה להעביר על הדת, אם הוא רוצה ליהנות באותו הדבר שאסרה אותו תורה מחמת ההנאה שבו, שהיא עיקר האיסור, כגון המתרפא בעצי אשרה, שהתורה אמרה לא ליהנות ממנה והוא רוצה אותה כדי להנות ממנה, או מי שחלה מחמת תאותו לערוה, שהתורה אמרה שלא ליהנות מן הערוה והוא רוצה ליהנות ממנה ואינו רוצה אותה אלא מחמת הנאה שבה, הרי זה יהרג ואל יעבור על עבודה זרה ועל גילוי עריות316, ויש שכתבו טעם אחר, שלא חילקו בין הנאת עצמם לכונת עבירה אלא בגוי האונס את ישראל, אבל ישראל בחבירו או לעצמו, אף על פי שטבעו מביאו לכך, הכל אצלו כונת עבירה317. בשפיכות דמים שדין יהרג ואל יעבור שאמרו בה הוא משום הסברא "מאי [טור פב] חזית"318, אף לדעה זו הרי זה יהרג ואל יעבור אף כשכוונת האנס להנאת עצמו - כגון שיש לו עליו דין נקמה319 - שהרי אף באופן זה יש את הסברא של "מאי חזית"320, שהעבירה עשויה ויש שם נפש אבודה321, ויש שנראה מדבריהם שבכל שלוש העבירות החמורות, ואף שפיכות דמים בכלל, אם האנס מתכוין להנאת עצמו הרי זה יעבור ואל יהרג322.

 

שלש עבירות החמורות, כתבו ראשונים שלא בהן בלבד אמרו שיהרג ואל יעבור, אלא אף ב"אביזריהו*"323, והם שאר איסורים הנמשכים מהן324, כגון איסורי לאוין בעבודה זרה שאין בהם חיוב מיתה325, ויש שכתבו כן אף בלאו של "לא ידבק בידך וגו'"326. ויש מן הראשונים שכתבו שלא החמירו באביזרייהו כבעבירות עצמן, אלא כשרוצה ליהנות מן האיסור, כדי שלא יבא להימשך ולהיכשל בעבירה ההיא, וכן בעריות כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות327. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבאביזרייהו של עבודה זרה וגילוי עריות יעבור ואל יהרג328.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

 

305. עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ב, ועי' אגרת השמד ד"ה המין הראשון; כתוב שם לראב"ד סנהדרין עד ב; קונ' הראיות לריא"ז סנהדרין שם, ופסקי ריא"ז שם; ש"ג סנהדרין שם וכ"מ יסוה"ת וב"י יו"ד סי' קנז שם בד' רש"י, וכן הוכיח באור גדול סי' א (עמ' 29) מרש"י יומא פב א, ועי' להלן ציון 311 מהגר"א בדעתו; ב"י שם בדעת ר"ת בתוס' כתובות ג ב וסנהדרין שם, שכ' שא"צ למסור נפשה על בעילת ההגמון, משום שבעילת גוי אין בה משום גילוי עריות, ולא תי' שהיה להנאת עצמם, (וכן מוכח מתוס' שם ושם ועוד, שלא תירצו כן), אבל בתשו' ופסקים (קופפר) סי' קע, הביא ר"ת בסה"י שכתב אף הטעם של הנאת עצמם; רמב"ן במלחמות סנהדרין שם מכמה ראיות, ותוה"א (הוצ' שעוועל עמ' לו), וריטב"א פסחים כה א בשם הרא"ה בשמו; האשכול (רצב"א) הל' ע"ז (ח"ב עמ' 119); החינוך מ' רצו; חי' רבינו יונה וחי' הר"ן ונ"י סנהדרין שם; עי' שו"ת הרשב"א סו"ס אלף רלז; חי' רבינו דוד פסחים כה ב בשם הרמב"ן, בגילוי עריות; מאירי סנהדרין שם בשם יש מחדשים, ואף הוא עצמו חזר וצידד כדבריהם, ועי' להלן ציון 311; ריטב"א ע"ז ו ב; רי"ו חא"ו ני"ח ח"ג; עי' רא"ש יבמות פ"ו סו"ס א וכתובות פ"א סי' ד; טוש"ע יו"ד קנז א. על הטעם שאסתר לא מסרה נפשה, עי' לעיל ציון 253 ואילך.

306. עי' להלן ציון 537 ואילך.

307. עי' לעיל ציון 113.

308. מלחמות לרמב"ן שם.

309. עי' לעיל ציון 87. חי' רבינו דוד פסחים שם. ועי' להלן ציון 597, שרבינו דוד ועוד ראשונים סוברים, שבשאר עבירות בשעת השמד, אינו חייב למסור נפשו כשהגוי עושה להנאת עצמו, אע"פ שבשעת השמד חייב למסור נפשו אפי' בצנעה, וצ"ב שלכאורה סותר לדבריו כאן.

310. ר"י מלוניל סנהדרין שם. ועי' סביב ליראיו על היראים עמוד א סי' ה אות ג, ועי' להלן ציון 594.

311. ר"י מלוניל שם; בעה"מ שם, ועי' להלן ציון 540; תשו' ופסקים (קופפר) סי' קע בשם ר"ת; מאירי סנהדרין שם בתחילת דבריו, ובמגן אבות ענין יט, וע"ש במגן אבות בסופו שאינו מכריע, אלא שאין למחות במתירים, ועי' לעיל ציון 305; הגר"א לשו"ע יו"ד קנז ס"ק ז, בדעת רש"י, ועי' לעיל ציון 305 בדעתו. ועי' יד רמה דלהלן ציון 544.

[טור פא] 312. שאילתות שאילתא מב, ע"פ גמ' שם ב"קוואקי ודימוניקי", ועי' רמב"ן במלחמות שם בביאורה לשיטתו, וביד רמה שם ביאורים שונים; בה"ג הל' ע"ז; תשוה"ג אסף תרפ"ט עמ' 171, ועי' אוצה"ג סנהדרין שם; בעה"מ שם, שלכן מותר לתת לגויים "קוואקי ודימוניקי", אע"פ שיעבדו בהם בבית ע"ז, ועי' להלן ציון 347; ר"י מלוניל שם; מאירי שם ושם; הגר"א שם.

313. בעה"מ שם, ועי' רמב"ן במלחמות שם שכתב כמה אופנים בזה, ועי' דינא דחיי לאוין ב בדעת בעה"מ. ועי' לעיל ציון 77 ממהרי"ק.

314. מגן אבות שם, ועי' לעיל ציון 115.

315. עי' להלן ציונים 350, 364.

316. ר"ן וחי' הר"ן פסחים כה ב. ועי' זכרון שמואל סי' סה אות כג ואילך.

317. מאירי סנהדרין עד ב.

[טור פב] 318. עי' לעיל ציון 37.

319. מאירי שם, ועי' כתוב שם סנהדרין שם, שאפשר שמשכחת לה הנאת עצמם בשפ"ד, כגון שהי' לו שונא ישראל ואינו יכול לו אלא ע"י ישראל חבירו, שלא ישמר ממנו, כמו בעליס מלך בני עמון ששלח את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה, (ירמיה מ יד ואילך), וצ"ב מה הוצרכו לזה, הרי כל שאינו מתכוין אלא שאותו אדם יהרג, הרי זה להנאת עצמו, ואדרבא לא שכיח שפ"ד להעביר על דת, ועי' להלן ציון 542.

320. בעה"מ שם.

321. מאירי שם.

322. ר"י מלוניל שם; האשכול הל' ע"ז הנ"ל ציון 305, בשם י"א, ודחה דבריהם; ש"ג סנהדרין שם בשם י"א; הגר"א שם לדעה זו. ועי' שו"ת אור גדול סי' א (דף יא - יב) שלדעתם הסברא של "מאי חזית" ברוצח נאמרה כדי לסלק ההיתר של "וחי בהם", אבל במקום שגם בלי "וחי בהם" אין צריך למסור את נפשו, אף ברוצח כן.

323. תורת האדם לרמב"ן ענין הסכנה (מהדו' שעוועל עמ' לה); שע"ת לרבנו יונה שער ג אות קלז ואילך; רא"ה ע"ז כז ב; תשו' הרשב"א שהובאה בב"י יו"ד סי' קכג; החינוך מ' רצו; מאירי סנהדרין עד א; ר"ן פסחים כה ב ויומא פב א; מהר"ם חלאוה פסחים שם; שו"ת הריב"ש סי' רנה; נ"י סנהדרין עד ב. ועוד, ועי' להלן. ועי' בעה"מ סנהדרין שם: לא רק העבירה עצמה, אלא כל דבר שמגיעה אליו הנאה מע"ז או מערוה, ועי' מלחמות ותורת האדם שם שמ' קצת שמסכים לגדר זה.

324. ע"ע אביזריהו, כרך א. ועי' שו"ת הריב"ש החדשות סי' כו (שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קלא), שמצדד שהאיסור לישא נשים בשני מקומות נחשב אביזרייהו לדחות פיקו"נ, כיון שטעמו שמא יבא לג"ע, שאח ישא את אחותו.

325. רמב"ן במלחמות סנהדרין עד ב; רא"ה ע"ז כז ב; רבנו דוד פסחים כה א; רמ"א בשו"ע יו"ד קנז א.

326. דברים יג יח. תורת האדם לרמב"ן (מהד' שעוועל עמ' לה); חי' הר"ן פסחים כה א; חי' רבינו דוד שם; רמ"א בשו"ע שם: לאו בעלמא, והגר"א שם ס"ק יד בדעתו. ועי' להלן ציון 351, 359.

327. נ"י ב"ק קיג א. ועי' להלן ציון 369.

328. מנ"ח מ' רצה, (מהד' מכון ירושלים אות טו), בד' תוס' (ושא"ר) שלהלן ציון 351 שמותר להתרפא באשרה כשביקשו עלים סתם, אבל בפני מבין שבציון 351 כ', שתוס' ושא"ר הנ"ל מודים שיהרג על אביזרייהו, והוכיח כן מתשו' הרשב"א שם (ומאירי ומהר"ם חלאוה ונ"י) שהתירו בעלים סתם, והביאו דין אביזרייהו; מנ"ח שם ואור גדול סי' א (ד"ז ע"ב ואילך) ושפת אמת פסחים כה א, בד' הרמב"ם. וכ"נ בתוס' יוה"כ יומא פב סוע"א, ועי' שם אריה אהע"ז סי' לג שהסכים עמו, וכ"נ במגדל עז ליעב"ץ פנה א אבן בוחן אות טו ואילך. ועי' לעיל ציון 279, שעל רציחה ע"י גרמא יהרג ואל יעבור לד"ה, ועי' מנ"ח שם שמצדד שעל נישוק וכיבוד ע"ז, יהרג ואל יעבור לד"ה, וכ"כ במגדל עז שם.

 

היה חולה שיש בו סכנה, ורפואתו היא על ידי עצי אשרה*, אסור לו להתרפא בהם משום עבודה זרה350. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהאיסור אינו [טור פה] אלא כשאומרים לו שיתרפא דוקא מעצי אשרה, אבל אם אמרו לו שיתרפא מעלים סתם, מותר להתרפא מעצי אשרה351, שהאיסור להתרפא הוא דוקא כשמתכוין להתרפא מאותו עץ מכח שהוא עבודה זרה, אבל אם מתרפא בו משום שמין עץ זה יש בו סגולה או כח טבעי לרפואת אותו חולי, ולא מצא אלא של אשרה, הרי זה מותר352, ומפרשים הטעם שלא יתרפא בעצי אשרה לפי שהוא כמחזק ידי עובדי האשרה, פן יאמרו שהאשרה הצילתו353, או משום החשש שיבוא להימשך אחרי עבודה זרה354, או משום שהוא נראה כמודה בה355, והדברים אמורים ברפואה שיש לטעות בה שכח עבודה זרה גרם את הרפואה356, וכן מותר להיכנס לבית עבודה זרה להינצל ממות357, שאין ההצלה משום כח ועילוי שיש בעבודה זרה, ואין לחוש שיבא להימשך אחריה358. ויש חולקים ומפרשים שלא יתרפא בעצי אשרה אפילו אם אמרו לו שיתרפא מעלים סתם359, אפילו אין הרפואה בהם משום טנופת עבודה זרה360, [טור פו] לפי שאין טעם האיסור שמא יבוא להימשך אחרי העבודה זרה, אלא משום שנהנה מעבודה זרה ועובר בלאו של "לא ידבק בידך וגו'"361.

 

וכן בגילוי עריות, אם נאנס מחמת חולי, כגון שנתאוה לאשת איש וחלה מרוב אהבתו עד שנטה למות, ואמרו הרופאים שאין לו רפואה עד שתיבעל לו או עד שתעמוד לפניו ערומה או עד שתספר עמו מאחורי הגדר - שיחה סתם362, ויש שפירשו בדברי חשק שיצרו נהנה מהם363 - ימות ואל יעבור364, שאף שאין בדבר גילוי עריות, אלא שעובר בלאו של "לא תקרבו לגלות ערוה"365, שהוא לאו שבגילוי עריות* - או שאיסורו מדרבנן366 - ימות ואל יעבור367, ואפילו באבקה של עבירה368, ויש שהוסיפו טעם כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, ושלא יבוא להימשך ולהיכשל בעבירה ההיא369. ויש שכתבו שלא אסרו להתרפא בקריבה לאשה אלא אם נאנס מחמת עבירה, שחלה אחרי שחשק בה370.

 

היתה פנויה, אם אף על פי כן ימות ואל [טור פז] יעבור, ועל טעמי הדבר, ע"ע גלוי עריות371. השחתת-זרע*, כתבו אחרונים שמותרת היא במקום סכנה, שאינה בכלל גילוי עריות372, ולא בכלל שפיכות דמים373.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

 

350. פסחים כה א; מדרש רבה שמות פר' טז, ועי' לעיל ציון 17. הרמב"ם השמיט, ועי' מנ"ח ואור גדול ושפ"א שבציון 328 בדעתו, שסובר שלהלכה מותר.

[טור פה] 351. תוס' ע"ז כז ב ד"ה שאני בשם ר"י, וסה"ת סי' קנג וסמ"ג לאוין מה, ותלמידי רבנו יונה ע"ז כח א, ורא"ש ע"ז שם, וגורסים כן בירושלמי שבת פי"ד ה"ד וע"ז פ"ב ה"ב, ועי' מראה הפנים ע"ז שם והגר"א יו"ד סי' קנה ס"ק יד ורש"ש ע"ז שם, שלגי' שלפנינו בירושלמי מבואר איפכא, עי' להלן ציון 359; תוס' ר"ש משאנץ שם; הרוקח סי' תעב; רשב"א ע"ז שם, (הובא בריטב"א פסחים כה א), מירושלמי הנ"ל, ותשו' הרשב"א שהובאה בב"י יו"ד סי' קכג; החינוך מ' רצו בשם מקצת מחידושי מוריו שכ"מ מירו' הנ"ל; מאירי ע"ז שם, שכן הסכימו רוב המפרשים שהירו' דלעיל שאוסר (כגירסא שלפנינו) הוא מדת חסידות; אגודה ע"ז סי' יח; ארחות חיים הל' ע"ז סי' ה, ושכ"כ רשב"א ור"ף; מהר"ם חלאוה פסחים שם ע"פ ירו' הנ"ל; נ"י פסחים שם וע"ז שם; שו"ע יו"ד קנה ב דעה א בסתם. וכ"מ בשע"ת שער ג אות קלז. ועי' ש"ך ס"ג יא שכ"ה הסכמת הפוסקים. ועי' פני מבין סנהדרין סא קונ' יהרג ואל יעבור אות ד ד"ה אף, שגם לד' זו יהרג על אביזרייהו, אלא שסוברת שבעצים סתם ל"ש לאסרו משום לא ידבק, (וכ"מ ממהר"ם חלאוה שם, שכ' שבהבא לי עלים של ע"ז יהרג משום לא ידבק שהוא אביזרייהו, ואילו בעלים סתם יעבור ואל יהרג, וצ"ב ממכות כב א שהמבשל או חורש בעצי אשירה לוקה משום לא ידבק, וצ"ל שכוונתם שבעלים סתם אין ה"לא ידבק" אלא כשאר איסורי הנאה, ואינו נחשב אביזרייהו), ושהר"ן (ושא"ר) שלהלן ציון 359 חולק בזה.

352. המכתם פסחים כה א.

353. שערי תשובה לרבנו יונה שער ג אות קלז; שו"ת הרא"ש כלל יט סי' יז.

354. תוס' פסחים כה א ד"ה חוץ. ועוד.

355. רש"י פסחים כה סוף ע"א, ועי' בתי כהונה ח"ב סי' יב שדבריו הם כד' תוס' הנ"ל; פסקי ריא"ז פסחים שם.

356. תוס' ר"ש משאנץ ע"ז כז ב בשם ר"ת.

357. עי' שבת קטז א; שו"ת הרא"ש כלל יט סי' יז; טוש"ע יו"ד קנז ג. וע"ע חשד; מראית העין, כרך יז עמ' תרנ.

358. שו"ת הרא"ש שם. וע"ש עוד טעם, שהבית עצמו אינו ע"ז, ע"ע עבודה זרה, וצ"ל שכן יבארו החולקים דלהלן בטעם גמ' הנ"ל, ועי' הגר"א שם ס"ק כו.

359. הרא"ה ע"ז כז ב, הובא בחדושים מהריטב"א פסחים שם, שהבבלי חולק על הירושלמי, ולפנינו ברא"ה שם כ"כ אף לד' הירושלמי; החינוך מ' רצו, וחי' רבינו דוד פסחים שם, ומאירי ע"ז שם בשם יש אוסרים וחי' הר"ן פסחים כה א ור"ן ע"ז שם, שכן אמרו בירושלמי שבת פי"ד ה"ד, ועי' לעיל ציון 351; שו"ע שם בשם יש אוסרים, ועי' הגר"א שם שכ"ה לד' הרמ"א הנ"ל ציון 326, ועי' מנ"ח מ' רצה (מהד' מכון ירושלים אות טו) שתמה על הרמ"א שלא הגיה כאן כלום. וכ"מ בתורת האדם דלהלן.

360. חי' רבינו דוד פסחים שם.

[טור פו] 361. עי' לעיל ציון 326, וע"ע עבודה זרה. תורת האדם לרמב"ן (מהד' שעוועל עמ' לה); חי' הר"ן פסחים שם; חי' רבינו דוד שם. ועי' המאור ע"ז שם שאסר להתרפאות ע"י מין אפי' בסם.

362. עי' שו"ת חו"י סי' קפב ושו"ת פנ"י ח"ב סי' מד, וע"ש בפנ"י שאולי הכוונה להרבות שיחה עמה.

363. שו"ת זרע אברהם (יצחקי) יו"ד סי' ה, ע"פ ר"ן (ושא"ר) שכתבו שעובר בלא תקרבו; פרשת הכסף על הל' ע"ז פ"ג (די"א ע"ב) ע"פ ר"ן הנ"ל. וכעי"ז בשו"ת אגרות משה אבהע"ז סי' נו, שדבור בעלמא אינו בכלל אביזרייהו ואינו חייב למסור נפשו, וגם לא מסתבר שיתרפא בו. ועי' אור גדול סי' א (דף ה ד"ה ואף), ושם ובפרשת הכסף שם אם איסורו מה"ת.

364. סנהדרין עה א; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ט. ועי' מנ"ח מ' רצה (מהד' מכון ירושלים אות לד) שתמה על טוש"ע שהשמיטו.

365. ויקרא יח ו.

366. ע"ע גלוי עריות כרך ו עמ' קיא: קריבה לעריות, אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן.

367. חי' רבינו דוד פסחים כה א. ועי' שו"ת אגרות משה אהע"ז סי' נו, שכמו כן אם אנסוהו להסתכל באשה ערומה כדי לזנות עמה, ה"ז יהרג ואל יעבור אף על ההסתכלות עצמה, וכעי"ז כ' בשו"ת חו"י סי' קפב בד' הר"ן (ושא"ר) שבציון הבא, ועי' להלן ציון 425.

368. תוה"א לרמב"ן (מהד' שעוועל עמ' לה); שע"ת שער ג אות קלח; ר"ן יומא פב א. וכעי"ז במאירי סנהדרין עד ב, ונ"י ב"ק קיג א וסנהדרין עה א. ועוד.

369. נ"י ב"ק קיג א, ועי' לעיל ציון 327. ועי' שע"ת שם: שלא לפרוץ גדר א"א.

370. שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב; תוס' יוה"כ יומא פב א. וכעי"ז בתוס' חכמי אנגליה סנהדרין עה א. וכן צ"ל לאחרונים שבציון 328. ועי' שו"ת חו"י סי' קפב ומגדל עז ליעב"ץ פנה א אבן בוחן אות יג וטו וסדרי טהרה יו"ד סו"ס קצה ואור גדול סי' א (דף ו ע"א) שדנו בזה. ועי' לעיל ציון 323 מבעה"מ וציון 327 מנ"י.

[טור פז] 371. כרך ו ציון 72.

372. שו"ת פנ"י ח"ב סי' מד; חזו"א יו"ד סי' קד ס"ק ג.

373. שו"ת פנ"י שם.

6)  כשאינו עושה מעשה

 

ג. כשאינו עושה מעשה. מי שאנסו אותו להניח להשליכו על תינוק להורגו, ואם לא יניחם להשליכו יהרגוהו, כתבו ראשונים שאינו חייב למסור את נפשו בכדי שלא יזרקוהו381, וכן אם [טור פח] רוצים להכות בגופו אדם אחר ולהורגו, אינו חייב למסור את עצמו למיתה, כיון שאינו עושה מעשה כלל, אלא אחרים עושים בו מעשה382, וכן אם אמר הגוי לישראל שיהרגנו אם לא יניח לגוי להרוג את פלוני, אין לו למסור את עצמו על הדבר383, וכן אם היה ישראל מושלך בבור, ואמר אנס לאדם מישראל: אם תעלהו אהרוג אותך, כתבו ראשונים שאינו חייב להעלותו384, וסברא היא שאינו חייב להציל את חבירו בדמו - כשאינו עושה מעשה, ואפילו באופן שיש בו דין רציחה385 - שכן "מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי, דלמא דמא דידך סומק טפי"386, שכשם שאומרים "מאי חזית" לענין שימסור עצמו למיתה ולא ישפוך דם, דהיינו שאינו בדין שיציל את עצמו בדמו של חבירו, כך אין סברא שימסור את עצמו למיתה כדי להציל את חבירו מן המיתה387, ושב ואל תעשה עדיף388, ועוד הוסיפו ראשונים שהטעם של "מאי חזית", המחייבו למסור את נפשו, אינו שייך אלא כשהורג את חבירו בידים, ולא במקום שהורגים בגופו, לפי שאינו נחשב רוצח במה שהורגים בגופו389, והמשליך אותו על התינוק הוא ההורג, ולא הישראל המושלך390, ואינו אלא כעץ וכאבן בידיו של הרוצח המשליך אותו391. ויש מן האחרונים [טור פט] שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאפילו במקום שהרציחה היא בשב ואל תעשה, מכל מקום יהרג ואל יעבור392, ואף על פי שבאופן זה אין שייכת הסברא "מאי חזית", עיקר הטעם שבשפיכות דמים אומרים יהרג ואל יעבור אינו משום סברא זו, אלא קבלה היא שקבלו חכמים, אלא שנתנו בדבר טעם מסברא במקום שטעם זה שייך393. ויש שכתבו טעם אחר, שמשום הסברא של "מאי חזית" יש לומר שנפשו ונפש חבירו שקולות הן, וממילא אין איסור רציחה נדחה מפני פיקוח נפש, ולכן יהרג ואל יעבור בכל אופן, אפילו כשאינו עושה מעשה בידים394.

 

גילוי עריות שאין בו מעשה, כגון אשה הנבעלת למי שהיא ערוה עליו, שהיא אינה עושה מעשה בבעילה זו, אם אונסים אותה על כך, שאם לא תיבעל לו תיהרג, כתבו הרבה ראשונים שתעבור ואל תיהרג395, כמו אסתר שלא היתה צריכה למסור את נפשה בכדי לא להיבעל לאחשורוש396, משום שהיא כ"קרקע עולם"397 - כמו שאמר אביי מטעם זה שלא היתה חייבת למסור נפשה אף על פי שהמעשה היה בפרהסיא398, וכתבו ראשונים שאף לסוברים שטעם של "קרקע עולם" אינו מועיל לענין פרהסיא, ואף כשהוא בגדר "קרקע עולם", חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מצוה קלה בפרהסיא, משום חילול השם399, לענין גילוי עריות מודים הם שמועיל טעם זה שאין האשה חייבת למסור את עצמה400,

 ויש [טור צ] ראשונים שנראה מדבריהם שאין לחלק בכך401 - וביארו ראשונים ש"קרקע עולם" היינו שהאשה אינה עושה מעשה402, אבל אם אונסים אותה לעשות מעשה ולהביא עליה את הערוה בידים, הרי זו תיהרג ולא תעבור403, והטעם שבמקום שהיא "קרקע עולם" אומרים שתעבור ואל תיהרג, הרי זה לפי שלא למדו דין יהרג ואל יעבור בנערה המאורסה אלא מרוצח404, ורוצח עצמו אינו חייב למסור את עצמו למיתה אלא כשעושה מעשה405, ואף ההיקש שהקיש הכתוב נערה המאורסה לרוצח, ברוצח בידים הכתוב מדבר, שנאמר: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה406, שפירושו כאשר יקום איש על רעהו ועשה מעשה בקומו אליו והרגו, כן הדבר הזה, ובאופן זה הוא שתהרג ואל תעבור, אבל לא בהיותה "קרקע עולם"407, וביארו אחרונים שאף על פי שלענין חיוב מיתה וחטאת האשה חייבת במקום שנבעלה ברצון אף על פי שלא עשתה מעשה, לפי שהתורה החשיבה את הנאתה כמעשה408, מכל מקום אינה חשובה "מעשה גמור", ואין חייבים עליה לענין רציחה ונזקין, ואין אומרים שתיהרג ואל תעבור אלא כשעושה מעשה גמור כמו רוצח409, ויש שכתבו שדוקא הנאה הבאה לה מרצונה חשובה מעשה, אבל כשאונסים אותה והנאה זו באה לה בעל כרחה, אין הנאתה כמעשה410. לדעה זו שלמדים מרוצח שאם אינה עושה מעשה תעבור ולא תיהרג, כתבו אחרונים [טור צא] שאף אשה שחלתה מחמת תאות בעילה, שתמות אם לא תיבעל לזה שמתאוה לו, הרי זו תיבעל ולא תמות411, שאף במקום שנבעלת מרצונה חשוב "קרקע עולם"412, אבל מדברי ראשונים נראה שאף לדעה זו תמות ולא תיבעל לו, שאין "קרקע עולם" מתיר כשנבעלת מרצונה413, ומן האחרונים יש שכתבו שאין חשוב "קרקע עולם" אלא במקום שהיא אנוסה על גוף הביאה, אבל כל שהיא משתדלת לזה אינה חשובה "קרקע עולם", ותיהרג ואל תעבור414.

 

ויש מן הראשונים שכתבו ביאור אחר במהות "קרקע עולם" כטעם שהאשה תעבור ולא תיהרג, משום שנבעלת היא בעל כורחה415, שכיון שאפשר לאנוס אותה בעל כורחה ולעשות בה מעשה, מה יועיל לה אם תמסור עצמה להריגה, הרי לא יהרגוה אלא יעשו בה מעשה בעל כורחה416, ולפיכך אם אנסו אותה שתביא עליה את האיש ואם לא תעשה כן תיהרג, הרי זו תיהרג ולא תעבור417, וכן אם אמר לה מלך: לכי למקום פלוני והיבעלי לפלוני418 שם, ואם לא תשמעי לי אהרוג אותך, אין לה רשות לילך להיבעל לו419, כיון שלא יתפסוה בעל כורחה, ולא יאנסוה ללכת שם, אלא שאמרו להורגה אם לא תלך, ולפיכך תיהרג ולא תעבור420, וכן לדעה זו אם חלתה מחמת תאות [טור צב] בעילה, הרי זו תמות ולא תעבור421. ויש שכתבו כן דרך כלל, שאין אנו חייבים למסור את עצמנו למיתה כדי לא לעבור עבירה בשב ואל תעשה, לפי שביד האנס להעביר אותנו על הדבר בעל כרחנו, ובכלל זה אשה הנבעלת לאסור לה, שהרי אפשר להעבירה על המצוה בעל כרחה422. על הסוברים שלא אמרו לענין גילוי עריות יהרג ואל יעבור אלא באיש, ולא באשה, עי' בפרק הקודם423. על ביאורים נוספים שכתבו ראשונים במהות "קרקע עולם" עי' להלן: בפרהסיא424.

 

ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאין פטור של "קרקע עולם" בגילוי עריות, ואשה שאונסים אותה להיבעל לאסור לה ואם לא תיבעל לו יהרגוה, בכל אופן תיהרג ואל תעבור425, שכשם שהאשה שזינתה אין סברא זו של "קרקע עולם" פוטרת אותה מעונש מיתה, כמו כן במקום שהיא אנוסה אין סברא זו פוטרתה מהחיוב למסור את הנפש שלא לעבור לכתחילה426, שכיון ששלוש עבירות שאמרו בהן שיהרג ואל יעבור איסורן חמור כל כך עד שאפילו באונס מחוייב למסור את נפשו שלא יעבור עליהן, אין האונס מועיל מאומה, ואין הבדל בין שנעשתה העבירה באונס או שלא באונס427, ואסתר שלא מסרה נפשה בכדי לא להיבעל לאחשורוש, הרי זה מפני שבעילת [טור צג] אחשורוש לא היה בה משום גילוי עריות428. וכתבו אחרונים שאף על פי שדין יהרג ואל יעבור בעריות למדים מרציחה, וברציחה אינו חייב למסור נפשו שלא לעבור על האיסור בשב ואל תעשה, לסוברים כן, מכל מקום לענין עריות אפשר שיהרג ואל יעבור אפילו כשאינו עושה מעשה429, שהחילוק בין שב ואל תעשה לבין מעשה בידים לענין רציחה אינו משום חומר מעשה בידים, אלא מפני ששתי הנפשות שקולות הן, ולכך שב ואל תעשה עדיף, מה שאין כן לענין עריות שאין שייך לומר שפיקוח נפש שקול כעריות, וכיון שלמדים מרוצח את עיקר הדין שאין האיסור נדחה מפני פיקוח נפש, שוב אנו אומרים בכל אופן שתיהרג ולא תעבור, ואפילו אינה עושה מעשה בידים430.

 

האיש שאנסו אותו לבא על הערוה באופן שאינו עושה מעשה, כגון שנתקשה לאשתו - או אף אם לא נתקשה, ויודע שלא יתקשה, לסוברים שמשמש מת בעריות חייב431 - ובאים להדביקו על הערוה ואינו יכול להנצל מן העבירה אם לא שיהרג, יש מהראשונים שכתבו שאינו מחוייב למסור את עצמו - כשם שהאשה אינה מחוייבת למסור נפשה כשאינה עושה מעשה432 - מכיון שאינו עושה מעשה433, אבל אם אמרו לו כשאינו מקושה הנח שיתקעוך בערוה, והוא יודע בעצמו שאם ידביקוהו סופו להתקשות, כיון שאין קישוי אלא לדעת434, הרי זה כמעשה, ויהרג ואל יעבור435, ואף על פי שאין הקישוי עבירה, אלא הביאה, כיון שאי אפשר לעבירה בלא קישוי, ראוי הוא להיהרג על כך כמו על הביאה עצמה436, [טור צד] ואפילו לסוברים שמשמש מת בעריות חייב, וכיון שאינו עושה מעשה אינו צריך למסור נפשו על כך, מכל מקום כיון שאם מתקשה נתרבתה הנאתו, נחשב כאילו עשה כל המעשה מדעת, ולפיכך יש לו למסור נפשו שלא לבא על הערוה בקישוי437.

 

בעבודה זרה, אם כפפו קומתו לפני עבודה זרה, כתבו ראשונים שכשם שבשפיכות דמים וגילוי עריות - לדעתם - אם אינו עושה מעשה יעבור ואל יהרג438, כך בעבודה זרה439, כיון שאינו עושה מעשה כלל, אלא אחרים עושים בו מעשה440, וכתבו אחרונים שלסוברים שבגילוי עריות יהרג ולא יעבור אפילו כשאינו עושה מעשה441, הוא הדין בעבודה זרה442.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]

381. תוס' פסחים כה ב ועוד, ותו"י יומא פב א; תוס' הרשב"א פסחים כה ב; רא"ש יבמות פ"ו סי' א ועוד; מאירי סנהדרין עד ב ועוד; ר"י אלמדארי סנהדרין שם; רמ"א בשו"ע יו"ד קנז א.

[טור פח] 382. רא"ש כתובות פ"א סי' ד.

383. חי' הר"ן סנהדרין עד ב.

384. מאירי שם.

385. חי' רבינו חיים הלוי על הרמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א בד' תוס', ועי' אבהא"ז שם אות ב.

386. הראשונים הנ"ל ציון 381 (חוץ מהמאירי סנהדרין).

387. חי' הר"ן סנהדרין שם. על סברת בן פטורא בתו"כ בהר פרשה ה וברייתא בגמ' ב"מ סב א, בשנים ההולכים במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים ואינם מספיקים אלא לאחד, שמוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, ע"ע הצלת נפשות: במקום סכנה, כרך י.

388. חי' רח"ה שם.

389. רא"ש יבמות שם.

390. חי' הר"ן סנהדרין שם.

391. חי' רח"ה שם, וכעי"ז באבן האזל על הרמב"ם שם, ועי' חי' רח"ה שם שנתקשה לפי סברא זו איך למדים מרוצח לנערה המאורסה, להלן ציון 404 ואילך. ועי' גליונות חזו"א שם שכתב שאם מזמין עצמו אצל הרוצח, אע"פ שאינו חייב על הרציחה אח"כ, מ"מ יש בזה עבירת רציחה, וכן כאן יש משום רציחה, אלא שהוא בשב ואל תעשה, ועי' בארוכה בספר הזכרון להגר"י אברמסקי (מוריה) עמ' תמא ואילך מר"מ סולובייצ'יק ובס' שערי קידוש השם שער ד אות מה, וע"ע רוצח.

[טור פט] 392. תוס' יוה"כ יומא פב א בד' הרמב"ם וטוש"ע שלא חילקו, והובא במנ"ח מ' רצה (מהד' מכון ירושלים אות יז וכג), וכ"כ בדעת הרמב"ם בחי' רח"ה שם דרך ב, לו יצוייר רציחה שאין בה מעשה, ושהוא מודה שיעבור ואל יהרג כשזורקים אותו על התינוק, לפי שאינו עובר באיסור, עי' לעיל ציון 389 ואילך.

393. עי' לעיל ציון 53. תוס' יוה"כ שם.

394. חי' רח"ה שם.

395. רש"י יומא פב סוף ע"א, ושם שאין לגרוס בגמ' תיהרג ואל תעבור, משום שהיא כקרקע עולם, ועי' תוס' יומא פב ב וסנהדרין עד ב ד"ה והא, ועוד, שאף לגי' תיהרג מדובר במקום שעושה מעשה, ועי' דק"ס פסחים כה ב בהגהות אות מ, והל' הרי"ף פסחים מהד' הימן עמ' 217, על חילופי הגי' בזה; תשו' ופסקים (קופפר) סי' קע בשם סה"י לר"ת; תוס' יבמות נג ב וכתובות ג ב לד' הריב"ם, ועוד; בעה"מ פסחים כה ב; רמב"ן במלחמות פסחים שם וסנהדרין שם, לד' אביי דלהלן; חי' הרא"ה כתובות שם; רא"ש יבמות פ"ו סי' א, ועוד; אגודה פסחים סי' יח, וכ"ה לראשונים שלהלן ציון 415; רמ"א בשו"ע יו"ד קנז א.

396. רש"י יומא שם. ועי' לעיל ציון 253 ואילך, שי"ס שלא היה באסתר משום גילוי עריות.

397. הראשונים הנ"ל ציון 395, ושלהלן בציונים הבאים, בפי' הגמ' סנהדרין עד ב. ועי' לעיל ציון 266 ואילך, שי"ס שהאשה תעבור בגילוי עריות ואל תיהרג אפי' כשעושה מעשה.

398. עי' להלן ציון 531. ר"ן יומא שם בד' רש"י שם; תוס' יבמות שם וכתובות שם ורא"ש יבמות שם; בעה"מ פסחים כה ב, ומלחמות ור"ן בדעתו; מלחמות שם ובסנהדרין עד ב לד' אביי; ר"י מלוניל ומאירי סנהדרין שם.

399. עי' תוס' יומא שם וכתובות שם וסנהדרין שם ורא"ש יבמות שם, בדעת המקשה סנהדרין שם, ועי' להלן ציון 545 ואילך, שי"ס שכ"ד רבא שם ושכן הלכה.

400. ראשונים הנ"ל.

[טור צ] 401. עי' בעה"מ סנהדרין שם ומלחמות ור"ן פסחים שם בדעתו, ומלחמות שם ושם.

402. הראשונים הנ"ל ציון 395, ועי' הערוך ע' קרקע, להלן ציון 534. ועי' פסקי ריא"ז סנהדרין פ"ח ה"ג אות יד שפירש אף משום שנכבשת בעל כורחה, וכטעם שלהלן ציון 415.

403. תוס' יבמות נד א ד"ה (נג ב) אין; תוס' הרשב"א פסחים כה ב; רא"ש כתובות פ"א סי' ד ויבמות פ"ו סי' א; שמ"ק כתובות ג ב. ועי' להלן ציון 411 ממהרי"ק.

404. לעיל ציון 55.

405. עי' לעיל ציון 381 ואילך. תוס' יומא שם ויבמות שם ועוד; תוס' הרשב"א פסחים שם; רא"ש יבמות שם ועוד.

406. דברים כב כו. תוס' שם ושם ורא"ש שם. ועי' תוס' יומא שם שהוא הסבר אחר.

407. מהרי"ק שורש קלז.

408. ע"ע גלוי עריות, כרך ו.

409. בני אהובה אישות פכ"ד הי"ז (דף עח ע"ב).

410. ערל"נ סנהדרין עד ב. ועי' ציון 412 מתוס'.

[טור צא] 411. ר"ש איגר בדו"ח רעק"א כתובות ג ב, ובגליון מהרש"א יו"ד סי' קנז לט"ז ס"ק ד, (ואף שהבועל אסור בה, כיון שהוא עושה מעשה, צ"ל כגון שמתאוה למי שרוצה לעבור את האיסור ואין בידינו להפרישו, ולפיכך הכל תלוי בה בלבד), וכן נקט לדעה זו יד המלך שלהלן ציון 425, ועי' חו"י סי' קפב, ועי' אור גדול סי' א (עמ' 20 ד"ה ועוד). ועי' מהרי"ק שבציון 134, שאסתר היתה מותרת ללכת לאחשורוש משום "קרקע עולם", אף באותה פעם שהלכה לאחשורוש מרצונה בכדי להציל את ישראל, וכן התיר המהרי"ק להתרפא באביזרייהו של ע"ז ב"קרקע עולם", עי' ציונים 79, 528, 551. ועי' להלן ציון 421.

412. עי' מהרי"ק שם, וכ"כ בזכרון שמואל סי' סה אות ב, ע"פ תוס' יבמות שם ויומא פב סוע"ב וע"ז נד א ד"ה מתקיף, שאף בביאה ברצון גמור חשוב קרקע עולם.

413. עי' חי' הר"ן סנהדרין עד א וזכרון שמואל שם בדעתו. וכ"מ בתוס' יומא פב ב, שהקשו כיון שיש חיוב מיתה בגוי, למה לא גירש מרדכי את אסתר כשבאה לאחשורוש להצלת כלל ישראל, ומדלא הקשו על קודם לכן, משמע שכשבאה מרצונה אין היתר של "קרקע עולם", שכתבו שם שהיה לה לפני כן. ועי' זכרון שמואל שם אות י בביאור דעה זו, ושם אות כו שר"ל ע"פ סברת הר"ן דלעיל ציון 316, שאף לדעת הר"ן מותר לאשה שנחבשה על נפשות, להבעל מרצונה כדי להציל עצמה.

414. נובי"ת יו"ד סי' קסא. וכ"ה לכאורה לפי סברת ערל"נ דלעיל.

415. תשובות ופסקים לראב"ד סי' ד, ועי' כתוב שם סנהדרין עד ב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' י. ועי' גנזי קדם ח"ד עמ' 88 בשם פי' גאון: מכריחה בביאה, כדרך שחורשים בקרקע בלא רשות ובלא כוונה. ועי' תלמידי רבינו יונה ע"ז כז ב בשם י"מ.

416. ר"י מלוניל סנהדרין עד א; רמב"ן במלחמות פסחים כה ב וסנהדרין שם; ריטב"א יבמות נג ב, ועי' ריטב"א שבת (מהד' גולדשטיין) מט א ופסחים כה ב וע"ז נד א; ר"ן יומא פב א וחי' הר"ן סנהדרין שם.

417. ראשונים הנ"ל.

418. כ"ה בר"י מלוניל שם ד"ה ומשני, ומשמע שדוקא שאונסה להיבעל שם לאחר, אך ע"ש ד"ה וכי שאף אם אונסה שתלך למקום אחר כדי להיבעל לו, הרי זו תיהרג ולא תלך, ואולי מדובר דוקא באופן, שכאן אינו יכול לבועלה בע"כ, אלא להורגה בלבד.

419. עי' ר"י מלוניל שם ומאירי סנהדרין שם והמכתם וחי' רבינו דוד פסחים שם. ועי' שו"ת מהרי"ל (מהדו' מכון ירושלים) סי' עב אות ג, ובהערת המהדיר ציון 56.

420. המכתם שם, ועי' מאירי שם.

[טור צב] 421. מלחמות ור"ן הנ"ל ציון 416.

422. נ"י סנהדרין עד ב, וע"ש שמכאן שאף בשעת השמד אין צריך למסור את הנפש לקיום מצות עשה, ועי' ט"ז יו"ד סי' קנז ס"ק ד, ועי' להלן ציון 569 ואילך. ועי' החינוך מ' רצו וריטב"א פסחים שם.

423. ציון 266 ואילך.

424. ציון 531 ואילך.

425. עי' ר"ח פסחים כה ב והערוך ע' רצח, ועי' רמב"ן במלחמות פסחים שם; ברכ"י יו"ד קנז ב בשם ד"מ בד' הרי"ף; תוס' יוה"כ הנ"ל ציון 392 בד' הרמב"ם וטוש"ע, וכ"כ בדעת הרמב"ם יד המלך וחי' רח"ה ואבן האזל יסוה"ת פ"ה, ועי' גליוני חזו"א על חי' רח"ה שם שדחה. וכ"מ מר"ת שבתוס' יומא פב ב וכתובות ג ב וסנהדרין עד ב, אבל בתשו' ופסקים שבציון 395 הביא איפכא מסה"י. ועי' יד המלך שם שהוכיח כדעה זו מגמ' שבציון 364, ועי' לעיל ציון 411, ועי' חו"י סי' קפב. ועי' לעיל ציון 367 מר"ן, ועי' חו"י שם שהשיג עליו שאל יהרג בכה"ג, שקרקע עולם הוא, כ"ש מציון 433.

426. יד המלך שם. ועי' לעיל ציון 409 ואילך.

427. יד המלך שם.

[טור צג] 428. חי' רח"ה שם. וכעי"ז במלחמות פסחים שם וסנהדרין שם, ועי' ציון 253 ואילך.

429. עי' לעיל, ועי' ציון 392 שי"ס שאף ברציחה יהרג ואל יעבור אפילו כשאינו עושה מעשה.

430. חי' רח"ה שם בלשון ראשון.

431. ע"ע ביאה: משמש מת, כרך ג.

432. עי' לעיל, ושם שיש חולקים.

433. תוס' יומא פב ב ויבמות נג ב ד"ה אין; רא"ש ותוס' הרא"ש יבמות שם; תוס' מהר"ם שם.

434. ע"ע אונס (א) כרך א עמ' שמט ציון 21.

435. תוס' שם ושם; רא"ש ותוס' הרא"ש שם; חי' הר"ן פסחים כה א.

436. ריטב"א יבמות שם. ועי' חזו"א יו"ד סי' סח ס"ק ג שמפרש בכונתו שהקישוי לצורך עבירה בכלל אביזרייהו.

[טור צד] 437. תי' ב בתוס' יומא שם, ומשמע קצת שלתי' א א"צ למסור נפשו; רא"ש ותוס' הרא"ש שם, ועי' תוס' מהר"ם שם.

438. עי' לעיל.

439. תו"י יומא פב א; רא"ש כתובות פ"א סי' ד. לסוברים שבג"ע כשאינו עושה מעשה יעבור, לפי שלמדים מרוצח, לכאורה בע"ז שאין לימוד מרוצח, יהרג ואל יעבור. על הסוברים שכפיפת קומה זו אין בה כלל משום ע"ז, עי' תוס' יבמות נד א ד"ה (נג ב) אין, וע"ע עבודה זרה, ועי' תוס' ע"ז נד א ד"ה כגון, ועבודת עבודה לתוס' שם.

440. רא"ש שם.

441. עי' לעיל ציון 392.

442. עי' תוס' יוה"כ שלעיל ציון 392, שדין אחד לכל ג' עבירות החמורות בזה.

7) אביזריהו

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך א, אביזריהו [טור נה]

אביזריהו. דינים הנמשכים מאיסורים ידועים ושייכים אליהם.

 

אביזרייהו1 נחשבים בכלל גוף האיסורים שאליהם הם שייכים. ולפיכך כשם שעל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אם אונסים לאדם לעבור עליהם יהרג-ואל-יעבור*, כך אף על אביזרייהו של עבירות אלו יהרג ואל יעבור, ואפילו על אביזרייהו שאין עליהם חיוב מיתה אלא איסור לאו בלבד1א. וכן מצינו מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתיבעל, ואמרו חכמים ימות ואל תיבעל לו, תעמוד לפניו ערומה, ימות ולא תעמוד לפניו ערומה2, אף על פי שאין זה גילוי עריות ממש אלא לאו של לא תקרבו לגלות ערוה3. וכן מצינו שאסרו להתרפא מעצי אשרה4, ואפילו אם לא אמרו לו שאשרה זו מרפאה, אלא אמרו לו הבא עלין סתם, והביאו לו מעצי אשרה אסור5, ואף על פי שאין כאן אלא לאו של לא ידבק בידך מאומה מן החרם6, אלא כיון שהוא מאביזרייהו של עבודה זרה דומה לעבודה זרה ממש7. ואף על פי שיש סוברים שדוקא כשהזכירו בפירוש שהאשרה מרפאה אסור, והטעם הוא לא משום אביזרייהו אלא שלא יבואו לטעות ולהימשך אחריהם8, מכל מקום אף הם מודים שעל אביזרייהו של עבודה זרה יהרג ואל יעבור, אלא שלדעתם [טור נו] האיסור של לא ידבק בידך אינו בכלל אביזרייהו של עבודה זרה, שדוקא הלאוין השייכים לעבודתה, כגון גיפוף ונישוק העבודה זרה וכיוצא בהם, הם אביזרייהו, אבל העובר על האיסור של לא ידבק אינו עובד בזה שום עבודה לעבודה זרה9.

 

אין נקרא "אביזרייהו" אלא הלאו המיוחד לאותו איסור, אבל לאו כללי הנוהג בכל האיסורים, אינו בכלל אביזרייהו, כגון הלאו של לפני-עור-לא-תתן- מכשול*, אפילו באיסור של עבודה זרה, כיון שאינו מיוחד לעבודה זרה בלבד, אלא כולל כל המצוות, אינו אביזרייהו של עבודה זרה10.

 

אף אביזרייהו של עבודה זרה וגילוי עריות האסורים מדרבנן הם בכלל עבודה זרה וגילוי עריות, ויהרג ואל יעבור עליהם11. ויש אומרים שאביזרייהו שהם מדרבנן אינם בכלל זה12.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך א, אביזריהו [טור נה]

1. עי' ערוך ע' אבזר ויד רמה סנהדרין עד ב פי' המלה ע"פ ערבית: תבלין, וברמ"ה שם בכל הדברים הצריכים כתבלין לתבשיל שאין להם שם בפנ"ע אלא הכל נקרא בשם התבשיל.

1א. ר"ן פסחים ריש פ"ב; נמוק"י סנהדרין סופ"ח, ועי"ש במאור ובמלחמות, ובתורת האדם לרמב"ן שער הסכנה, ובש"ך יו"ד קנז, סק"י. ועי' שו"ת חו"י סי' קפב.

2. סנהדרין עה א.

3. ויקרא יח ו.

4. פסחים כה א.

5. ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב.

6. דברים יג יח.

7. ר"ן ושאר הראשונים דלעיל.

8. תוס' פסחים כה א, ועי' שו"ע יו"ד קנה ב, ובש"ך ס"ק יא.

[טור נו] 9. אוהלי יוסף דיני קה"ש, ס"ק ל, ועי' מקור מ"ח סי' קנה.

10. נמוק"י סנהדרין שם; רמ"א בשו"ע יו"ד קנז א.

11. שו"ת הריב"ש רנה; הגר"א קנה סוס"ק כב, ועי"ש בס"ק טז.

12. עי' ש"ך קנז ס"ק י, ונוב"ת אה"ע סי' קנ. וע"ע בן נח כרך ג: בע"ז.

8) מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו

 

בית יוסף יורה דעה סימן קנז

 

ג אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית עבודה זרה כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה וכו'. כן כתוב בתשובות כלל י"ט (סי' יז): [בדק הבית] כתוב בתרומת הדשן סימן קצ"ח שנשאל על משומד שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת אם צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצות שבתורה והשיב דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדאי ונתן טעם לדבר: חידושין שכתב רבינו ירוחם בני"ח (ח"ג קסה:) ואלו הם. אע"פ שאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (קידושין מב:) מכל מקום אף על פי שפטור מדיני אדם המשלח חייב בדיני שמים כדתניא (שם מג.) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור שמאי הזקן אומר שולחו חייב שנאמר (ש"ב יב ט) ואותו הרגת בחרב בני עמון ושקיל וטרי ומסיק דדינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ולכולי עלמא המשלח חייב בדינא זוטא כדין גורם. קטן שאוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ודוקא שעושה לדעת עצמו אבל אם מוכחא מלתא שעושה על דעת גדול שמבין הקטן שגדול ציוה לו בכך אסור ומצווין עליו להפרישו ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו ומאחר שאסור לומר לו אכול נבלה או איסור זה לא יאמר אדם לתינוק בשבת הבא לי מפתח או הבא לי חותם אלא מניחו תולש או זורק ולאו דוקא תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דאיסורא דרבנן אלא אפילו ברשות הרבים אין מפרישין אותו מאחר שלא הגיע לחינוך ולא ספינן ליה בידים האיסור (כדאיתא ביבמות קיד.) זה כתב בנ"א ח"א (יג ע"ג) בדין הקטן וכאן בני"ח חלק ג' (קסה ע"ג) כתב שהחרש והשוטה דינם שוה לדין הקטן בזה. הבא לבית דין ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת או עברתי עבירה אין מנדין אותו ואין מלקין אותו ואין פוסלין אותו לעדות דאין אדם משים עצמו רשע דהלכה כרבא (יבמות כה:) אבל אם רצה לעשות תשובה מלקין אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו דמלקות במקום מיתה והא דאמר רבא אין אדם משים עצמו רשע לא לענין כריתות אלא לענין מיתות בית דין כך כתבו הגאונים בתשובה. איסורין דרבנן כגון אסור למלאות שחוק פיו (ברכות לא.) ולשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.) ולישן ביום יותר משינת הסוס (סוכה כו:) וכיוצא בהן אין עליו לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים ז"ל. (שם קסה ע"ד) אסור לומר שום יהודי אפילו רוצין להרגו גוי אני שכבר כפר בעיקר והודה לדתם אבל מותר לכפור שלא למד או שאין לו שום מעלה בענין אחר של מצוה כי יש כמה יהודים שלא למדו ע"כ [עד כאן]:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף ג

 

כו] מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו. (כז] וי"א דבשעת השמד, אסור). (כל בו ועיין לעיל סימן ק"נ).