גמ' פסחים דף כד:-כה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 29:23 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 5:31
דקות
2)כל האוכלין
האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם
3)הנייה הבאה לו
לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר
4)אפשר ולא אפשר..........................................................
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן
דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ,
אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים
שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום
סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך ח הנאתן, לפיכך אין מתרפאין
מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
בית יוסף יורה דעה סימן קנה
ב - ג וגוי דעלמא. כלומר גוי דלאו מין הוא
שבא לרפאותו וא"ל קח ממים אלו וכו' כדאמרינן בכל מתרפאין אפילו באיסורי הנאה וכו'
חוץ מבעצי עבודה זרה בפרק כל שעה (פסחים כה.) אמרינן הכי בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ
מעצי אשרה ומפורש שם דשאר איסורי הנאה מותרים אפילו שלא במקום סכנה והוא שיהנה מהן
שלא כדרך הנאתן [בדק הבית] חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן
שלא במקום סכנה ועיין בפרק ה' מיסודי התורה (ה"ח) [עד כאן]: ולענין להתרפאות באיסורי
הנאה של דבריהם שלא במקום סכנה נתבאר בדברי הר"ן שם (ו: ד"ה וראיתי) ובדברי
הריב"ש בתשובה (סי' רנה):
ומ"ש ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים [אלו] או מאילן זה וכו'.
עד סוף הסימן כן כתבו התוספות (כז: ד"ה שאני) והרא"ש ז"ל (סי' ט) בפרק
אין מעמידין וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי דפרק שמנה שרצים (ה"ד) וכ"כ
הר"ן בפרק כל שעה (ה: ד"ה בכל) בשם התוספות ומיהו כתב אבל בירושלמי דפרק
אין מעמידין (ה"ב) לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם
והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן וש"מ דטעמא לאו משום דאתי לאימשוכי אבתריה
אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח) ואף על גב דליתיה
לאו עבודה זרה ממש כעבודה זרה ובכולהו לאו דילה אמרינן יהרג ואל יעבור:
טור יורה דעה סימן קנה
כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללין עליהן שבת אין מתרפאין מהן דכיון שחשודין
על שפיכות דמים ודאי יהרגנו ולא יחוש עליו שיאמרו עליו שהוא הרגו שיש לו טענה לומר
מסוכן הוא למות וכן בדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו ריבדא דכוסילתא שהקיז לו ישראל
וכואב לו המקום לא יתרפא ממנו דכיון שאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר
בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות ורב אלפס התיר בזה וא"א הרא"ש
ז"ל כתב כסברא ראשונה ובחולי שצריך אומנות לרפואתו ואין בו סכנה לדברי הכל מתרפאין
מהן וכ"ז כשאינו מומחה לרבים אבל אם הוא מומחה לרבים מתרפאין ממנו בכל דבר דלא
מרע נפשיה הלכך עכו"ם אומן מקיז דם כיון שהוא מומחה מקיזין ממנו וריפוי ממון כגון
לבהמתו מתרפאין אפי' מהכל וכ"מ שאין מתרפאין אפי' הוא ספק חי או מת אין מתרפאין
ממנו שודאי ימיתנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאין ממנו דלחיי שעה לא חיישי' ואם אמר סם
פלוני יפה לו וסם פ' רע לו יכול לסמוך עליו שירא שמא ישאל גם לאחרים ואדם שקרוב למלכות
יכול להתרפאות מהכל אפי' ממי שאינו מומחה שירא לעשות לו רעה ואם העכו"ם מתקנאים
בו או שהוא שונאו אפי' הוא קרוב למלכות אסור שהעכו"ם מוסר נפשו עליו לעשות לו
רעה וכל מה דאמרן היינו כשבא לרפאותו בסם אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר שאין בו סכנה
בד"א בסתם שאינו יודע אם מזכיר שם אליל אבל אם יודע שמזכיר שם אליל אסור אפי'
אם יודע שודאי ימות וה"מ דבסתם מותר בסתם עכו"ם אבל מאינ"י אפי' סתמא
נמי אסור שודאי מזכיר שם אליל ומאינ"י להתרפאות ממנו ע"י סם דינו כשאר עכו"ם
עובד אליל דעלמא לכל דבר ועכו"ם דעלמא שבא לרפאותו ואמר לו קח ממים אלו או מאילן
פלוני שהוא של אליל לא יקבל ממנו כדאמרינן בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה במקום סכנה
או אפי' שלא במקום סכנה אם הוא שלא כדרך הנאתו כגון מניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו
וכיוצא בו חוץ מבעצי אליל ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו או מאילן זה שאז
נראה לו כאילו הישראל נותן ממשות באליל אבל אם אומר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא
הזכיר לו שם אליל ואין מאותן המים או מאותו האילן מצוי אלא אלו מותר כיון שלא תלה הרפואה
במה שהן אליל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף ג
יב (ג) בשאר איסורים (ד) מתרפאים (ה) במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן. ושלא
במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; יג (ו) שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב
שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ"ג. טו]
י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן יד מותר להתרפאות בהן טו אפילו חולה שאין בו סכנה.
(ר"ן פכ"ש בשם י"א וריב"ש סי' מ"ה /רנ"ה/). טז] ואפי'
יין נסך, טז בזמן הזה, מותר להתרפאות בו יז יז] ולעשות ממנו מרחץ אע"פ שהוא כדרך
הנאתן, יח] ובלבד (ז) שלא יאכל וישתה (ח) האיסור, יט] הואיל ואין בו סכנה. כ] וכל שכן
יח דמותר לזלף יין על גבי אש, דאפי' לבריא מותר, דריחא לאו מילתא היא. (ארוך כלל ל"ט).
כא] מותר לשרוף שרץ יט או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין בו סכנה, כב]
חוץ מבעצי עבודת כוכבים. (ארוך כלל ל"ב) כג] וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים
שתהא כ הרפואה ידועה או על פי מומחה. (שם כלל נ"ט). כד] ואין מתירין שום דבר איסור
לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא
ההיתר, מאחר (ט) שאין סכנה בדבר. (בית יוסף ותשובת הרשב"א סוף סימן קצ"ד
/ח"ג סי' רי"ד/).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף ג
יב בשאר - איסורי הנאה מתרפאין כו':
יג שלא כדרך הנאתן כו' - לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפי' שלא כדרך
הנאתן אסור הרא"ש פרק כל שעה ופשוט הוא והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה
שרי כדאי' בפוסקים:
יד מותר להתרפאות כו' - ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, שם, וכ"כ הרב
בסמוך והיינו דוקא כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן כ' המרדכי ואגודה ר"פ כ"ש
בשם ראבי"ה דמותר, וכתב עוד המרדכי שם דמהאי טעמא מותר לאכול חלב חי ומיהו אדם
בריא יזהר ע"כ ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ב:
טו אפילו חולי כו' - אפי' דרך הנאתן:
טז בזמן הזה - כלו' דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי כוכבים הן וכדלעיל
סימן קכ"ג וקכ"ד וכמה דוכתי והרשב"א דאוסר בתשובה (והביאו ב"י
ר"ס קכ"ג) לעשות מרחץ מסתם יינם מיירי לדין הש"ס וכ"כ הריב"ש
סי' נ"ה דסתם יינם דינו כדין עצי עבודת כוכבים והיינו לדין הש"ס ונ"מ
במקום שהגוים שם עובדי עבודת כוכבים הן:
יז ולעשות ממנו מרחץ לחולה - אבל לבריא לא דסיכה בכלל שתיה או"ה
שם:
יח דמותר לזלף כו' - ע"ל ס"ס ק"ח ס"ק (י') [כ"ה]:
יט או שאר דבר איסור - אפי' הוא מאיסורי הנאה דקי"ל כל הנשרפין אפרן
מותר חוץ מעצי עבודת כוכבים ויי"נ ריב"ש סי' רכ"ה וכן נראה דעת הרב:
כ הרפואה ידועה כו' - עיין בא"ח סי' שכ"ח ותרי"ח:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה י
כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר
בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול
ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב
האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אע"פ שלא נתכוון
לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה, והנייה הבאה לו לאדם בעל
כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ו, דבר שאינו מתכון [טור תרלא]
ג. אפשר ולא אפשר. יש מהאמוראים סוברים
שאף ר' שמעון אינו מתיר דבר שאינו מתכוין אלא בלא אפשר ולא מכוין, היינו שאי אפשר לו
להימנע מן המעשה, כגון שצריך לכסאות גדולים בשבת ואינו יכול להגביהם מפני גודלם ומוכרח
לגררם בארץ, או שמוכרח לעבור אצל עבודה זרה שאין לו דרך אחרת, וכשעובר הוא נהנה מריח
הקטורת שמקטירים לע"ז, אלא שאינו מתכוין ליהנות - וכן כל שאי אפשר לו כדרכו, אלא
בטורח גדול138 - ור' יהודה אוסר אף בלא אפשר139, ויש סוברים
שלא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אלא כשאפשר לו להימנע מן המעשה, כגון שהכסאות היו קטנים
ויכול להגביהם ולא לגררם בארץ, או שיש לו דרך אחרת ואינו מוכרח לעבור אצל העבודה זרה,
וכיוצא בזה בשאר איסורי תורה, שר' שמעון מתיר כיון שאינו מתכוין, ור' יהודה אוסר, אבל
אם אי אפשר לו להימנע מן המעשה ואינו מתכוין מותר אף לר' יהודה140. הלכה
אפילו שאפשר לו להימנע, מותר141, בין במלאכות שבת, כגון בגרירת מטה וכסא
וספסל שמותר בין גדולים ובין קטנים142, - אם לא שהם גדולים יותר מדאי, באופן
שבודאי יעשו חריץ, שאסורים משום פסיק רישיה143 - ובין בשאר איסורים, כגון
לעבור אצל ע"ז כשאינו מתכוין ליהנות מריח הקטורת בין שאפשר לו ובין שאי אפשר לו
להימנע מלילך בדרך זו144. וכן כל הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורים אם לא נתכוין,
מותר145, אפילו כשאפשר לו להימנע146.
לדעת האמוראים הסוברים שר' יהודה מתיר כשאי אפשר לו להימנע ואינו מתכוין,
ואוסר כשאפשר לו להימנע ואינו מתכוין, נחלקו - ללשון אחד בגמרא - אביי ורבא בדעת ר'
יהודה בלא אפשר ומכוין: אביי סובר כיון שר' יהודה אינו [טור תרמב] מחשיב את הכוונה, ומקפיד רק על האפשרות
ואי- האפשרות, לכן כשאי אפשר לו להימנע מהמעשה, מותר אפילו אם מתכוין, שאם מוכרח הוא
לעבור אצל העבודה זרה, שאין לו דרך אחרת, מותר אפילו שמתכוין ליהנות מריח הקטורת, ולר'
שמעון שמקפיד על הכוונה, שבאינו מתכוין מתיר אפילו אם אפשר, לכן אם מתכוין אסור אפילו
אם לא אפשר, ורבא סובר שלא אפשר ומתכוין אסור לדברי הכל, שאף ר' יהודה מחשיב את הכוונה,
אלא שאינו מתיר משום כך כשאינו מתכוין כל שאפשר לו להימנע מן המעשה, שהוא משוה אינו
מתכוין למתכוין לחומרא אבל לא שמשוה מתכוין לאינו מתכוין לקולא147. יש מן
הראשונים מסבירים שלדעת אביי אין הכוונה חשובה לר' יהודה אלא כשעיקר כוונתו להאיסור,
שכל עצמו הוא עושה המעשה לשם האיסור שמתכוין לו, כגון שעובר אצל עבודה זרה כדי להריח,
ואין לו צורך אחר לעבור שם, או שגורר את הכסאות כדי לעשות חריץ, ולא כדי לישב עליהם,
וכן כל כיוצא בזה, אבל אם עיקר הכוונה הוא לשם דבר של היתר, כגון כשעובר אצל עבודה
זרה לא להריח אלא לעשות צרכיו, ואין לו דרך אחרת, ובדרך הילוכו הוא מתכוין להריח מהקטורת,
או שגורר את הכסאות בשבת כדי לישב עליהם, ואי אפשר לו להגביהם מחמת גודלם ולכן מוכרח
לגררם, ובדרך גרירתו מתכוין גם לעשות חריץ, ששמח בו וצריך לו, מותר, שזוהי כהנאה הבאה
לו לאדם בעל כרחו148. ומהאחרונים יש מי שכתב שאף לאביי אין ר' יהודה מתיר
במכוין ולא אפשר אלא כשאינו עושה שום מעשה בגופו, וההנאה באה בשב ואל תעשה, כמו בעובר
אצל ע"ז, שכיון שבא מתחילה לא לשם הנאתו מריח, וההנאה באה מאליה, אינו צריך לפרוש
ממנה, אף כשמתכוין לה, אבל לעשות מעשה בגופו, כגון לגרור כסאות, שעל ידי מעשה שלו נעשה
החריץ, אין ר' יהודה מתיר במתכוין, אפילו כשאי אפשר לו לעשות בדרך היתר [טור תרמג] אלא על ידי טורח גדול149.
הלכה כרבא, שכל שמכוין אסור150, כל שכן שהלכה כר' שמעון באינו מתכוין, ולר'
שמעון לדברי הכל בלא אפשר ומתכוין אסור151, וכן הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו
באיסור מכל האיסורים אם נתכוין אסור152, אפילו כשאי אפשר לו להימנע153.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ו, דבר שאינו מתכון [טור תרלא]
138. תוס' פסחים כה ב ד"ה לא אפשר בפי' לא אפשר.
139. ר' ירמיה בשבת כט ב בגרירת מטה כסא וספסל, ורבא בלשון א בפסחים כה
ב, עי"ש ברש"י ותוס' ומאירי.
140. עולא בשבת שם, ואביי בלשון א בפסחים שם ואביי ורבא בלשון ב שם. ועי'
להלן ציון 268 שיש גורסים בד' עולא בשבת שם בגדולים דברי הכל אסור מפני שקרוב לפסיק
רישיה.
141. רי"ף פסחים שם; ר"ח שם; ר"ן ורא"ש ומאירי שם.
142. רי"ף שבת פ"ב ורא"ש שם סי' ז ורמב"ם שבת פ"א
ה"ה, שסתמו ולא חילקו, עי' ב"י סי' שלז בדעתם ואו"ז ח"ב סי' נה
בד' הרמב"ם; או"ז שם; סה"ת סוף הל' שבת; הגמ"י שבת פ"א ה"ה;
טוש"ע או"ח שלז א. ועי' ב"י סי' שלז שהביא מהגמ"י בשם הרא"ם
שבקטנים אסור, ונדחק לפרש. אבל גי' זו בהגמ"י היא בד' קושטא וטס"ה וצ"ל
בגדולים אסור, שכ"ה בגוף ד' הרא"ם ביראים השלם סי' רעד וכ"ה בהגמ"י
דפוסים אחרים וכ"ה באו"ז שם בשם הרא"ם, והטעם מפני שקרוב לפסיק רישיה,
וע"ע הנ"ל, ועי' תועפות ראם ליראים השלם שם.
143. עי' להלן: בפסיק רישיה.
144. רי"ף ור"ח ושאר ראשונים פסחים שם.
145. רמב"ם מאכלות אסורות פי"ד הי"ב.
146. רדב"ז שם, ועי"ש בכ"מ.
[טור תרמב] 147. פסחים שם וכו א ורש"י ללשון
ב.
148. תוס' רי"ד פסחים שם מהדורא תליתאה.
[טור תרמג] 149. פנ"י פסחים שם, ועי"ש
שמדייק כן מל' הר"ן. ועי' תוס' רי"ד שם: ואין לחלק בין ריח ע"ז לגרירת
הספסל כו'.
150. רי"ף ור"ח ור"ן ורא"ש פסחים שם.
151. ועי' מאירי פסחים שם שתמה על גדולי הפוסקים למה הוצרכו לפסוק כרבא
שהרי לר"ש אף אביי מודה.
152. רמב"ם מאכלות אסורות פי"ד הי"ב.
153. רדב"ז שם, ועי"ש בכ"מ.