גמ' פסחים דף כז.-ל.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 28:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:00 דקות
1)חמץ שעבר עליו
הפסח אסור בהנייה לעולם..
2)אסור לאכול חמץ
ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה
3)חמץ של אינו יהודי
שעבר עליו הפסח, מותר אפילו באכילה
4)איסור שנתערב
בהיתר מין בשאינו מינו
5)חמץ בפסח אוסר
תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה א
כתוב בתורה (שמות י"ג) לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד
אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו,
יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת
לא יהיה עובר תלמוד לומר בכל גבולך בכל רשותך, יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי
או של הקדש תלמוד לומר +שמות י"ב+ לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של
אחרים ושל גבוה.
אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, חמץ שעבר עליו הפסח [טור קיח]
א. מקורו, גדרו ואיסורו. חמץ שעבר עליו
הפסח, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' יהודה האוכלו עובר עליו בלא תעשה, אלא שאין בו כרת1,
שבשלשה מקומות הזהירה תורה על חמץ בפסח2, ואחד מהם בא לאסרו לאחר זמנו3,
והוא הכתוב: לא יאכל חמץ4, שמשמעו לעולם5. ולדעתו כל חמץ שעבר
עליו הפסח, בין של ישראל בין של נכרי והקדש, אסור בהנאה6. ולדעת ר' שמעון
אינו עובר עליו בלא כלום7, אלא שחמץ של ישראל שעבר עליו בבל יראה, אסור
מדרבנן משום קנס8. וזהו ששנינו: חמץ של
נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר לא יראה לך שאור9,
שלא קנסו אלא בשל ישראל, אבל בשל נכרי והקדש, כיון שלא עברו עליו בבל יראה10,
לא קנסו11. אף לדעת ר' יהודה שאסור מן התורה, [טור קיט] פירש רב אחא בר יעקב בתחילה שחמץ של
נכרי ושל הקדש מותר, שלמדים שאור של אכילה משאור של ראיה12, וחזר בו13.
אף אמוראים נחלקו אם הלכה כר' יהודה או כר' שמעון14. להלכה כתבו ראשונים
שאיסור הנאת חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן15, ודינו ככל איסורי הנאה
דרבנן15א, ודוקא של ישראל, אבל של נכרי מותר אף באכילה16 וכן
פירשו בירושלמי, אותה ששנינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה בלבד, שהוא במקום שלא נהגו לאכול
פת-עכו"ם*17. ויש מן הראשונים סוברים שאף חמץ של נכרי אסור באכילה
מדרבנן אלא שמותר בהנאה18.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חמץ שעבר עליו הפסח [טור קיח]
1. ברייתא פסחים כח א ורש"י, וכ"ה בתוספתא שם פ"א, הובאה
בירושלמי פ"ב ה"ב. ועי' מכילתא בא פ"ח ענשו שבעה ואזהרתו לעולם, ובתשב"ץ
ח"ג סי' נא שהוא לר' יהודה. ועי' תו"ש שם פי"ב אות שכט.
2. ע"ע חמץ, לעיל עמוד נז.
3. פסחים כח ב.
4. שמות יג ג. חי' הר"ן שם, ועי"ש כג א, ע"פ הגמ' כט א
משום לא יאכל חמץ מיבעי ליה, עי"ש בפיר"ח ומהר"ם חלאוה כח ב, וכ"נ
מירושלמי שם. ועי' תוס' הרשב"א משנץ כח ב ד"ה וחד,
שלא יאכל נאמר לתוך זמנו, ושלחזקיה
שלמדים איסור הנאה מלא יאכל, ע"ע הנ"ל, למדים אחר זמנו מתוך זמנו.
5. פני יהושע שם בתוד"ה וחד.
6. פסחים כח ב אי ר' יהודה חמץ סתמא קאמר כו', ושם כט ב מ"ד לא מעל
כר"י.
7. ברייתא שם א, ובתוספתא שם וחכ"א כו', ועי' ריצ"ג ח"ב
עמ' פא, שנ' שמפרש מ"ש בגמ' בשעה שאינו בקום אכול מצה כו' שהוא טעם אף להיתר אחר
זמנו, ועי' ירושלמי שם שלר' ירמיה אף ר"ש סובר שאסור מה"ת אלא שאין בו לאו,
עי"ש בקה"ע, וצ"ב.
8. רבא שם כט א.
9. משנה שם כח א.
10. ע"ע בל יראה, כרך ג עמ' שיב.
11. עי' סוגית הגמ' שם כט א. ועי' תוספתא סופ"א וחסדי דוד ומנחת
בכורים שם שפי' שנחלקו שם תנאים בחמץ של הקדש שלא בא ליד גזבר אם אסור מטעם הואיל ויכול
לישאל על ההקדש, וע"ע הואיל, כרך ח עמ' שסח, ושם מחלוקת אחרונים בחלת חמץ שכל
איסורה בבל יראה הוא מטעם הואיל, אם אסורה לאחר הפסח.
[טור קיט] 12. פסחים שם. ועי' ר"י מלוניל
ופסקי ריא"ז שמפרשים כן במשנה שמותר אף לר"י.
13. פסחים שם והדר ביה כו', ועי"ש ב ותוד"ה הדר. וברשב"א
חולין ד ב דאע"ג דהדר ביה, לא מתיובתא אלא מסברא דנפשיה, וכעי"ז בצל"ח
פסחים ל א ד"ה והמג"א.
14. עי' פסחים כט ב, ל א. ועי' להלן; בנוקשה ותערובת.
15. רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ד;
העיטור הל' בעור חמץ קכה ב.
15א. ע"ע אסורי הנאה, כרך ב עמ' צד. וע"ע חולה, כרך יג עמ'
רפ אם מותר להתרפא בו. וע"ע אפרושי מאיסורא כרך ב עמ' קמח ברואה את חברו אוכל
חמץ שעבר עליו הפסח אם חייב להפרישו.
16. שאלתות סי' עד; בה"ג ד"ו עמ' 59; ריצ"ג ח"ב עמ'
פא, וכ"כ רוב הראשונים; טוש"ע תמב א.
17. ירושלמי פ"ב ה"ב.
18. העיטור שם, הובא בטור תמח, ועי"ש קכו ב, הובא בשבלי הלקט סי'
רטז, שיש להחמיר לפי שנהגו שישראל מקבל דורון חמץ מנכרי ביו"ט אחרון מן המנחה
ולמעלה ונעשה חמץ של ישראל.
אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, חמץ שעבר עליו הפסח [טור קיח]
ב. בלא עבר עליו בבל יראה. הפקיר חמצו לפני
זמן איסורו, ועבר עליו הפסח, נחלקו אמוראים בירושלמי: ר' יוחנן אוסר ור' שמעון בן לקיש
מתיר61. בתחילה אמרו שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בהפקר*, אם הוא יוצא מרשותו
מיד כשהפקירו, וחמץ זה שהפקירו לא עבר עליו בבל יראה, או שאינו יוצא מרשותו עד שיגיע
לרשות הזוכה, ועבר עליו62. חזרו ואמרו שאף על פי שאינו עובר עליו, אוסר
ר' יוחנן, לפי שחושש [טור קכג] להערמה63, שמא לא יפקירנו ויאמר אחר הפסח הפקרתיו64,
או שמא יתכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח, ואינו הפקר בלב שלם65. והוא הדין
בביטלו קודם הפסח, שמן התורה אינו עובר עליו, אלא שחכמים הצריכו לבדוק ולבער66,
ועבר ולא ביער, כתבו ראשונים שלר' יוחנן חוששים שמא יערים67, ויאמר שביטלו
אף על פי שלא ביטלו68, או שכיון שנהנה ממנו אחר הפסח נמצא למפרע שביטולו
לא היה ביטול, שרעתו היתה עליו69. ויש מן האחרונים שכתב שבביטול אף ריש
לקיש מודה שחוששים להערמה, כיון שאין זה הפקר ממש70.
להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף אם הפקיר חמצו או ביטלו, שלא עבר
עליו בבל יראה, אסור לאחר הפסח71, שהלכה כר' יוחנן שחוששים להערמה72.
ויש מן הראשונים סוברים שאסור באכילה ומותר בהנאה73, לפי שאין לחוש שיערים
משום הנאה בלבד74, ויש מתירים אף באכילה75. ויש מן הראשונים
שכתב שמותר לכתחילה להפקיר חמץ קודם זמן איסורו על מנת לזכות בו אחר הפסח, שהלכה כריש
לקיש שאין חוששים להערמה76, ושאף ר' יוחנן לא אסר אלא לפי שחושש שמא לא
יפקיר כלל, אבל אם [טור קכד] הפקיר בודאי מותר77. ופירשו אחרונים בדעתם שמותר כשאין לחוש
להערמה, כגון שהוציא החמץ מביתו והניחו כל הפסח ברשות הרבים78, או שהפקירו
וביטלו בפני עדים79. ויש מן הראשונים שכתב להתיר כשהפקירו שלשה ימים קודם
זמן איסורו, שאינו יכול לחזור בו80. וכן יש מן האחרונים שכתבו שבזמננו שמבטלים
בפה ואומרים הנוסח כל חמירא וכו'81, אין לחוש להערמה82. אבל
הרבה מן האחרונים חולקים וסוברים שלא חילקו חכמים בדבר ואסור בכל אופן83,
ואף בלא הטעם של חשש הערמה אסור, כיון שעבר על דברי חכמים שהצריכו לבערו, שכל שתקנו
חכמים כעין של תורה תקנו, ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה84.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חמץ שעבר עליו הפסח [טור קיח]
61. ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב הפקיר חמצו בי"ג כו', וברא"ש
פ"ב סי' ד גורס בי"ד.
62. ירושלמי שם ופ"מ, וכ"פ בירושלמי הראבי"ה ח"ב
עמ' 29 והרמב"ן פסחים לא ב, ומהר"ם חלאוה שם ו ב ושו"ת הרשב"א
ח"א סי' ע, וע"ע הפקר, כרך י עמ' נד. ועי' מגן אבות להמאירי סי' יח, שלא
נסתפקו כן אלא לפני שתקנו חכמים בטול - חמץ (ע"ע), או שדוקא בהפקר נסתפקו ולא
בביטול. ובמהר"ם חלאוה שם שלא נסתפקו אלא כשרוצה לזכות בו לאחר הפסח ודעתו עליו.
[טור קכג] 63. ירושלמי שם.
64. אור זרוע ח"א סי' תשמח וח"ב סי' רמו; רא"ש שם; טור
תמח.
65. שו"ת פני יהושע סי' יד ומקור חיים תמח ס"ק ט ובית מאיר
שם ע"פ שו"ת הרשב"א שם, וכעי"ז במגן אבות שם; נשמת אדם הל' פסח
סי' ב שכ"כ מהרי"ל; משכנות יעקב סי' קנ.
66. ע"ע בטול חמץ, כרך ג.
67. שו"ת הרשב"א שם ורא"ש וטור שם; רבינו מנוח חמץ ומצה
פ"ג ה"ה.
68. טור שם. ועי' נו"ב קמא סי' יח שאין החשש שמא משקר, אלא שחכמים
לא רצו להתיר לפי שלפעמים יערים.
69. רבינו מנוח שם. וכ"נ כונת מהרי"ל הל' בדיקת חמץ שמא לא
יבטלנו בלבו. וכ"כ בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קיד ושו"ת הרי"ם
או"ח סי' ז בכונת הירושלמי.
70. שו"ת רעק"א סי' כג.
71. ראב"ן סוס"י ז; רוקח סוס"י רסח, ועי' רא"ש שם
ובב"י תמח בדעתו; מאירי שם כח א בביטל, ושם כט א בהפקיר; מהר"ם חלאוה שם
ורבינו מנוח שם בביטל; טוש"ע שם אע"פ שביטלו, ובמג"א ס"ק ח שה"ה
הפקירו.
72. טור וב"י שם; ט"ז ס"ק ז ומג"א שם.
73. העיטור קכ א, הובא בב"י שם. ועי' להלן ציון 245א.
74. ב"י שם.
75. המכתם כט א בשם יש מי שאומר, ובמהר"ם חלאוה בשם י"מ, שבחמץ
שביטלו לא קנסו. ועי' שו"ת כתב סופר או"ח סי' פב ויו"ד סי' סח שכ"כ
בד' הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו שאסור אף בהפקירו וביטלו.
76. או"ז ח"א תשמח, הובא בהג"א פ"ב ע"פ ירושלמי
שביעית פ"ט ה"ד לענין בעור - שביעית (ע"ע כרך ד עמ' נו). ועי' ראבי"ה
ח"ב עמ' 30 שכ"כ ע"פ ירושלמי דמאי פ"ג ה"ב. ועי' ד"מ
תמה ס"ק א שהביא את האו"ז וכ' שאין לסמוך על הוראה זו ושאף האו"ז מסתפק
בזה.
[טור קכד] 77. או"ז ח"ב סי' רמו, וכ"ה
בפסקי ריקאנטי סי' קנז.
78. שו"ת פנ"י סי' יד, ועי' באור הגר"א תלג ס"ק טו
שכ"כ בד' השו"ע תמח ה חמץ שנמצא בבית ישראל כו', אבל ברה"ר מותר. ועי'
נשמת אדם הל' פסח סי' ב שנסתפק בזה, ולהלן ציון 83. ובשו"ת ר"ח כהן סי' י
שהתיר בזרק מפתחות חדרי החמץ במקום הפקר.
79. עי' שיירי כנה"ג הגב"י אות ז; כנסת יחזקאל סי' יד. ועי'
תורת חסד סי' כב אות ט שהיינו דוקא לטעם הרא"ש שהחשש הוא שמא לא הפקיר.
80. ראבי"ה שם, וכ"כ במקו"ח תמח ס"ק ט לד' האו"ז,
ע"פ נדרים מג ב. וע"ע הפקר, כרך י עמ' פז.
81. ע"ע בטול חמץ, כרך ג עמ' פד.
82. שער אפרים קו"א מבנו, וקצוה"ח רסב ס"ק א בשם אחרונים.
ועי' שו"ת פנ"י סי' יג בשם חכם אחד שלאחר שתקנו שהבודק צריך שיבטל אין חוששים
להערמה, ור"י ור"ל חולקים לפני התקנה.
83. עי' ח"י תמח ס"ק כ; מגן האלף שם ס"ק ח; פמ"ג
תמח א"א ס"ק ב; פר"ח תמז ס"ק יב ותמח ס"ק ה; שו"ע הרב
תמח כט; נוב"ק סי' יח - יט; בגדי ישע סי' ג; עבודת הגרשוני סי' קה; חתם סופר סי'
קיד; גבעת פנחס סי' מז ועוד, בכל אחד מהאופנים הנ"ל. ועי' להלן בשם אחרונים שאסרו
אף בהפקירו או ביטלו ולא ביערו בשוגג או באונס.
84. שו"ת פנ"י סי' יד ע"פ ר"ן בחמצו של ישראל המופקר
ביד גוי, אע"פ שאינו חייב בבעורו אלא מדרבנן, עי' להלן; באחריות כו'. ועי' נוב"ק
סוס"י יח שמ"מ הוצרכו לטעם של הערמה, שמשום שעבר על תקנת חכמים לא היו אוסרים
בתחילה.
בית יוסף אורח חיים סימן תמח
ה וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי
וכו'. בפרק כל שעה כתב הרא"ש (שם) וז"ל ישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח
מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה ובירושלמי (פ"ב
ה"ב) פליגי בה דגרסינן התם הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו רבי יוחנן אמר אסור
ריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה כלומר שמא לא יפקירנו
ויאמר הפקרתיו עד כאן לשונו וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפני כך סתם רבינו וכתב אוסר בירושלמי:
ומ"ש רבינו שבעל העיטור (ח"ב הל' בעור חמץ קכ.) אסרו באכילה
והתירו בהנאה. אפשר שטעמו משום דסבירא ליה דלא חיישינן שמא יערים אלא מפני הנאה מרובה
דהיינו הנאת אכילה אבל לא מפני הנאה מועטת דאם אינו אוכלו אף על פי שהוא נהנה ממנו
הנאה מועטת היא ואפשר שאף על פי שרבינו עלה על דעתו טעם זה לא הוכשר בעיניו והכי דייק
לישניה שכתב ואין טעם נכון לחלק וכו' דמשמע טעם יש אבל אינו נכון:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח
סעיף ה
חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, (כה) אסור ח <ז> אע"פ [טו]
שביטל.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף ה
(כה) אסור אע"פ שביטלו - או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה.
ואע"ג דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש
לחוש שיניח כל אדם חמצו אל אחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה
אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה
דלא חילקו בדבר ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד
הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן
ועיין בבה"ל ס"ג בד"ה אפילו מ"ש בזה. מי שהיה בספינה או בדרך
ויש אתו חמץ ואין אתו נכרי שיוכל למכור לו ועמד והפקירו בפני עדים אם יוכל אחר הפסח
לזכות בו וליהנות ממנו נחלקו האחרונים בדבר ורובם מצדדים לאיסור ומ"מ בהפסד מרובה
יש לסמוך ולהתיר שימכרנו לעכו"ם או שיחליפנו עמו בדבר אחר, ואם היה בדרך ונזכר
שיש לו חמץ בתוך ביתו ולא היה לו למי למכור בע"פ כתיקון ועמד והפקיר בפני עדים
החמץ שבתוך ביתו נראה דיוכל לסמוך בזה אדעת המקילין ולחזור ולזכות בו אחר הפסח וליהנות
ממנו שכיון שלא היה החמץ בידו וא"כ לא היה יכול למכור ולא לבער כתיקון חז"ל
הרי מחויב היה להפקיר מצד הדין כדי שלא יעבור בב"י וא"כ אין לנו לקונסו לאסור
חמצו כשחוזר וזוכה בו:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ד
חמץ שעבר עליו הפסח אסור ג בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים
מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא ד אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח
אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ז
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר +שמות י"ג+
לא יאכל חמץ, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל
פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות.
אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, חמץ [טור נז]
ג. בערב פסח. באיסור חמץ לפני זמנו
- היינו בערב פסח משש שעות עד שתחשך135 - נחלקו תנאים: לר' יהודה עובר על
אכילתו בלאו, אלא שאין בו כרת136, שנאמר: וזבחת פסח וגו' לא תאכל עליו חמץ137,
היינו משעה שראויה לשחיטת הפסח138, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה139.
במכילתא למדו איסורו מהכתוב: מצות יאכל את שבעת הימים140, את לרבות141,
והרי זה לאו-הבא-מכלל- עשה*142. ר' שמעון אומר אינו עובר עליו בלא כלום143,
והכתוב לא תאכל עליו חמץ נאמר על זמן אכילת הפסח שהוא בלילה144. בירושלמי
אמרו כן לר' מאיר, שאיסור חמץ משש שעות ולמעלה הוא מדבריהם, ולא תאכל עליו חמץ נאמר
על זמן אכילת הפסח145. ונחלקו ראשונים בדעת ר' שמעון: יש מפרשים שאף
על פי שלדעתו אינו עובר עליו בלאו, אסור [טור סו] באכילה מן התורה, והוא מן הכתוב: אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם146,
שדרשוהו על ערב פסח משש שעות ולמעלה147, שמשמע תשביתו שלא כדרך הנאתו, היינו
אכילה148, אבל מותר בהנאה, היינו להסיקו תחת תבשילו, ודוקא בבת אחת שלא
יבא לאכלו149, וכן מותר למכרו לנכרי, או שאר הנאות, כל שאין לחוש שיבוא
לאכלו150, או שדוקא מן התורה מותר בהנאה, לפי שלא כתוב בו לא תאכל או לא
יאכל, אבל מדרבנן אסור151, גזירה שמא ישהה ולא יבער ויאכל152.
ויש מפרשים שאף מן התורה אסור להנאה לדעתו, משום מצות השבתה153, או לפי
שמצות השבתה היא על ידי ביטול, היינו שיוציאנו מלבו לגמרי ויהא אצלו כמבוער154,
ואם יהא רשאי ליהנות ממנו, הרי לא נתבטל אצלו כלום155. ויש מן הראשונים
שפירש בדעת ר' שמעון שאף על פי שיש מצות השבתה משש שעות ולמעלה, אם אוכלו אינו עובר
באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו, אלא שלכתחילה אסור להשהותו משנכנסה שעה ששית, ולא
התירו לאכלו או ליהנות בו156, כדי שיקיים מצות תשביתו מהר157.
לדעה זו יש מפרשים שלר' שמעון מותר באכילה עד הלילה, שבאכילתו הוא משביתו158,
שאף על פי שלכתחילה מוזהר שלא יהנה ממנו ויבערנו, אין זה חשוב איסור הנאה, לפיכך אם
אכלו וקיים בכך מצות תשביתו לא עבר בלא כלום159. ויש שכתבו לדעה זו שמכל
מקום אסור באכילה והנאה מדרבנן160. בירושלמי אמרו: [טור סז] מודה ר' שמעון באיסורו שהוא אסור,
איסורו מהו, ר' ירמיה אמר איסורו דבר תורה, ר' יונה ור' יסה אומרים איסורו מדבריהם161.
ויש מן הראשונים מפרשים דבריהם בחמץ לאחר זמנו161א. להלכה נחלקו ראשונים:
יש סוברים הלכה כר' יהודה162, והאוכל חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום
ולמעלה לוקה מן התורה163, וכן אסור בהנאה מן התורה164, ומנוהו
במנין הלאוין165, וכן יש שכללו איסור זה בלאו של חמץ בפסח166.
ויש שכתבו שהלכה כר' שמעון167. וכתבו הפוסקים שאין להודות קולא בדבר, לפי
שכבר פשט המנהג בכל ישראל לאסרו בהנאה משש שעות ולמעלה, לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי
האוסרים167א.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חמץ [טור נז]
135. רש"י פסחים כח א ד"ה בין. ועי' להלן על השעות שלפני כן.
וע"ע ערב פסח.
136. תוספתא שם פ"א; ברייתא שם כח א ורש"י; ספרי דברים פיס'
קל; ירושלמי שם פ"ב ה"ב.
137. דברים טז ב - ג. ברייתא שם; ספרי שם.
138. רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ח וסהמ"צ ל"ת קצט.
ועי' רש"י שם ד"ה לא. ובירושלמי שם פ"א ה"ד וסנהדרין פ"ה
ה"ג לא תאכל עליו חמץ, על עשייתו. וע"ע קרבן פסח.
139. פסחים שם. ועי' תוס' שם ד"ה וחד, שלמדים לפני זמנו מתוך זמנו.
וע"ע בטול חמץ, כרך ג עמ' פה, שמטעם זה אין מועיל בו ביטול לאחר שש.
140. שמות יג ז. מכילתא בא פסחא פי"ז.
141. זה ינחמנו על המכילתא; אמרי בינה דיני פסח סי' יב ומשך חכמה שמות
שם. ועי' תו"ש שם אות סב - סג.
142. אמרי בינה שם. ועי' לעיל ציון 26 מהירושלמי.
143. ברייתא פסחים שם וספרי שם וירושלמי שם. ובתוספתא שם; וחכ"א
כל שאין בו כרת אין בו ל"ת. ועי' להלן אם אסור מדרבנן.
144. ברייתא שם, ועי' תוד"ה אם.
145. ירושלמי שם פ"א ה"ד. ועי' רמב"ן בסהמ"צ ל"ת
קצט שנ' שגורס שם ר"ש.
[טור סו] 146. שמות יב טו.
147. עי' פסחים ד ב. וע"ע בעור חמץ, כרך ד עמ' לב.
148. תוס' שם כח ב ד"ה ר"ש; הראב"ד בהשגות חמץ ומצה פ"א
ה"ח ובעל המאור שם כח א, ועי"ש ז א; מרדכי שם סי' תקנ; רמב"ן במלחמות
שם ובסהמ"צ ל"ת קצט; סמ"ג לאוין עו; ר"א בן הרמב"ם במעשה
נסים סי' יג.
149. תוס' שם ותוס' רשב"א משנץ בשם ר"י; רא"ש שם פ"ב
סי' ד. ועי' כ"מ חמץ ומצה פ"א ה"ב שתמה על הרא"ם לסמ"ג שם
שכ' בד' התוס' שלר"ש אסור בהנאה.
150. רא"ש שם. ובתוס' רשב"א משנץ שם מסתפק.
151. הראב"ד בהשגות על המאור שם ז א, ועי"ש כח ב ובהשגות לחמץ
ומצה פ"א ה"ח; העיטור הובא ברא"ש שם; רמב"ן במלחמות שם; מאירי
שם ז א.
152. רמב"ן שם.
153. השלמה שם רפ"ב, והוסיף שהוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ שכולל
איסור הנאה; החינוך מצוה תפה בד' הרמב"ן; מאירי כח א; ר"ן לרי"ף ז א
ובחי' ו ב; מהר"ם חלאוה ז א וכח ב.
154. ע"ע בטול חמץ כרך ג עמ' פג, ושם אם ביטול הוא מטעם תשביתו או
מטעם הפקר.
155. חי' הר"ן שם. ועי' פר"ח רס"י תמג בדעתו, ושו"ת
אבני נזר או"ח סי' שעה - שעו.
156. המאור שם ז א.
157. בית מאיר אהע"ז כח ב בדעת בעה"מ.
158. רא"ש שם פ"ב סי' ד בדעת בעה"מ; טור וב"י תמג,
ובבאור הרא"ם לסמ"ג שם דייק כן מסהמ"צ להרמב"ם ל"ת קצט.
159. בית מאיר אהע"ז שם.
160. ב"ש שם ס"ק נג, עי"ש ובבית מאיר, ובח"י או"ח
תמג ס"ק ו וחזון איש או"ח סי' קיז אות א. ועי' בארוכה בבאור דעת בעה"מ
באוצר הפוסקים חי"א עמ' לד ואילך, ונפקא מינה להלכה לענין קדושין (ע"ע).
[טור סז] 161. ירושלמי שם פ"ב ה"ב,
הובא בבעה"מ שם. ועי' נודע ביהודה תנינא חאו"ח סי' ס שפי' כן מחלוקת האמוראים
שם כמחלוקת הראשונים אם יש לר"ש איסור אכילה, ותמה על בעה"מ.
161א. רמב"ן במלחמות פסחים שם.
162. רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"א ה"ח, ובמ"מ שם שכ"ד
הגאונים שמ"ש בגמ' ל א הלכה כר"ש היינו לאחר זמנו; ריצ"ג ח"ב עמ'
פא; מרדכי סי' תקנ; רא"ש שם ע"פ סתם משנה כא א עבר זמנו אסור בהנאתו; ארחות
חיים סי' ט; מאירי כח א בשם רוב גאוני ספרד; סמ"ק סי' רכב; החינוך מצוה תפה, ועי'
להלן בד' השאלתות, ובתשו' ר"א בן הרמב"ם במעשה נסים סי' יג הוכיח שאף ר'
ישמעאל ור"ע סוברים כר"י, ור"ש הוא יחיד נגד רבים; טוש"ע תמג א.
163. רמב"ם שם ה"ח וה"י, וסנהדרין פי"ט ה"ד
לאו צח, וע"ע חיבי מלקיות, כרך יד עמ' תרעז.
164. רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ט. ועי' שאלתות סוס"י
עד שאסור בהנאה, וברי"פ פרלא לסהמ"צ רס"ג ל"ת קסה נסתפק אם הטעם
הוא לפי שהלכה כר"י, שהרי אף לר"ש י"א שאסור.
165. סהמ"צ להרמב"ם ל"ת קצט; החינוך שם.
166. סמ"ק שם. ועי' מנ"ח מצוה יא שלפני זמנו ותוך זמנו ב' שמות
הן ואין מצטרפים.
167. המאור שם ז א וכח א ע"פ הגמ' ל א הלכתא כו' כר"ש, ופי'
אף לפני זמנו; הראב"ד בהשגות שם וחמץ ומצה שם; העיטור שם; פסקי רי"ד וריא"ז
שם ז א; סמ"ג שם; רמב"ן בסהמ"צ ל"ת קצט; ר"ד הבבלי בהשגות
לסהמ"צ במעשה נסים סי' יג. וע"ע הלכה, כרך ט עמ' רצד, מחלוקת ראשונים ר'
יהודה ור' שמעון הלכה כמי.
167א. ב"י שם, עי"ש שהגס לבו בהוראה להורות קולא בדבר ראוי
לנזיפה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ח
אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית
ביום, וכל האוכל בזמן הזה ז לוקה מן התורה שנאמר +דברים ט"ז+ לא תאכל עליו חמץ,
כלומר על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת
הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום. +/השגת הראב"ד/ וכל האוכל בזמן הזה לוקה
מן התורה. א"א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי"ל כר"ש /פסחים/
(כח) בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ולאחר זמנו
נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבא /פסחים/
(ה) אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליכא.+
טור אורח חיים סימן תמג
חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו אע"פ
שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כתב שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו
והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל
וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית
ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעכו"ם אפילו הרבה ביחד שודאי לא
יאכלו קודם הפסח ואפי' כותח ויכול להאכילו לבהמה ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו
ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה
אינה מקודשת כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון
והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעכו"ם ואם לא מכרו
צריך לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו מעשה וקנתה שפחה נכרית ירקות בחמץ
אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר
הפסח מותר מפני שהן מחליפין:
בית יוסף אורח חיים סימן תמג
א חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר אסור מן התורה וכו'. בפרק כל שעה
(כח.) תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו בלאו דברי רבי יהודה רבי שמעון
אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ופירש רש"י לפני זמנו
משש שעות עד שתחשך: וכתב הרא"ש (סי' ד) הראב"ד (בהשגות פ"א ה"ח,
ובהשגות על בעה"מ ז.) ובעל המאור (ז. ד"ה מני) ובעל העיטור (ח"ב הל'
בעור חמץ קכה.) פסקו כרבי שמעון אלא שבעל העיטור כתב דלרבי שמעון אסור בהנאה מדרבנן
ובעל המאור כתב דמותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו והרמב"ם (פ"א
ה"ח) כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה וכן כתב הר"י אבן גיאת (ספר מאה שערים
ח"ב עמ' פא) וכן נראה לי דאף על גב דקיימא לן כרבי שמעון (ל.) בלאחר זמנו בלפני
זמנו קיימא לן כרבי יהודה כסתם מתניתין בריש פרקין (כא.) עבר זמנו אסור בהנאתו וכן
רבי עבד עובדא כוותיה כההיא (יג.) דיוחנן חקוקאה שצוה למכרו לגוים בשעה חמישית עד כאן
לשונו וכתב הרב המגיד בפרק א' שדעת הגאונים כדעת הרמב"ם. וכן פשט המנהג בכל ישראל
לאסרו בהנאה משש שעות ולמעלה והגס לבו בהוראה להתייהר בפני עמי הארץ להורות קולא בדבר
על סמך בעל המאור ראוי לנזיפה דהא אפילו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה
רשאי להתירם בפניהם (פסחים נ: וש"נ) כל שכן בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים אין
דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני הרבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו בכל ישראל
לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים:
וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאסרו עוד שתי שעות וכו'. משנה
בפרק קמא (יא:) רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין
כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ואיפסיקא הלכתא בגמרא (יג.) כרבי יהודה ומפרש
בגמרא (יב:) דטעמא דרבי יהודה גזירה משום יום המעונן:
ומה שכתב ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה וכו'. בריש פרק ב' (כא.) תנן
כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו ואמרינן בגמרא
דמתניתין דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא איכא שעה חמישית דאינו אוכל ומאכיל ואמאי
דתנן ומוכרו לנכרי פריך בגמרא פשיטא ומשני לאפוקי מהאי תנא דתניא (שבת יח:) בית שמאי
אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח ובית הלל אומרים
כל שעה שמותר לאכול מותר למכור רבי יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור
שלשים יום קודם לפסח ופירש רש"י דרבי יהודה בן בתירא ס"ל כבית שמאי. ואנן
קיי"ל כבית הלל הילכך הכל מותר וכמו שכתב רבינו:
ומה שכתב במאכיל לבהמה חיה ועוף שיעמוד עליהם שלא יצניעו ממנו וכו'. שם
(כא.) אהא דתנן מאכיל לבהמה חיה ועוף עביד בגמרא צריכותא וכתב הרא"ש (סי' א) והפירוש
הנכון נראה לי מאכיל לבהמה חיה ועוף והוא עומד עליהם עד שיאכלו ולא יעלים עיניו מהם
עד שיאכלו ויבער המשוייר:
ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת.
בפרק קמא (ז.) אהא דפריך וניבטליה בשית משני כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמי
ולאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו
בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו ופירש רש"י המקדש משש שעות ולמעלה מתחלת שש
דאיסור דרבנן הוא: וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק ה' מהלכות אישות (ה"א) המקדש
בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית
מיום י"ד אינה מקודשת והתוספות (ו: ד"ה משש) כתבו שרבינו תם חולק ואומר דעל
כרחך לישנא דמשש שעות ולמעלה מסוף שש משמע כדאמרינן לעיל (ד:) דכולי עלמא חמץ משש שעות
ולמעלה אסור ובודאי דמסוף שש הוא כדמוכחי לה (ה.) מאך חלק לפיכך פירש דהכא נמי מסוף
שש קאמר וכי תימא היכי מוכח דבאיסורא דרבנן בלחוד לאו ברשותיה קאי יש לומר דהכא נמי
איסורא דרבנן הוא דחיטי קרדנייתא חמץ נוקשה הוא (רש"י ו. ד"ה אפילו) ולא
מיתסר לפני זמנו אלא מדרבנן הילכך מייתי ראיה לחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דלאו ברשותיה
קאי מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא: וכתב הר"ן (ג. ד"ה המקדש) ולפי זה אפשר דחמץ
דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקידושיו ונקט משש שעות ולמעלה למיכלל דבכל חמץ אפילו דרבנן
אין חוששין לקידושיו אבל אין הכי נמי דבחמץ דאורייתא אפילו מתחלת שש אין חוששין לקידושיו
אבל הרמב"ן (מלחמות שם ד"ה אמר) כתב דדוקא נקט משש ולמעלה דהיינו מסוף שש
דאילו מתחלת שש אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקידושיו משום דדילמא אתו למיטעי ולמימר
דהוא הדין למקדש בארבע וחמש ושרו אשת איש לעלמא ואפילו הכי שפיר מייתי דמאי דאסרוהו
רבנן עליה לאו ברשותיה קאי כיון דאמרינן דנוקשה משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו
וכיוצא בזה הוא דעת הר"ן ז"ל (שם): וכתב הרא"ש בריש פרק כל שעה (סי'
ב) שגם בעל העיטור (הל' ביעור חמץ דף קכד ע"ג) פירש דהא דרב גידל מתחלת שעה שביעית
מיירי אבל בשעה שישית חוששין ובעל המאור (ג. ד"ה והא) כתב אף על פי שהביא הרי"ף
לדרב גידל אין נראה לנו לסמוך עליה דרב לטעמיה דסבירא ליה (כט.) כרבי יהודה דאמר חמץ
משש שעות ולמעלה אסור מן התורה בהנאה אבל לדידן דקיימא לן (ל.) כרבי שמעון דאמר דבין
לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום חוששין לקידושין ולקמן (רא"ש
שם סו"ס ד) נדקדק בפסק זה דיראה דאף על גב דרב פסק כרבי שמעון היינו דוקא לאחר
זמנו אבל לפני זמנו קיימא לן כרבי יהודה ואיתא לדרב גידל. וגם הר"ן בפרק קמא
(שם) כתב שאין דברי בעל המאור נכונים בעיניו. ורבינו סתם דבריו פה כדעת רש"י והרמב"ם
אבל באבן העזר (סו"ס כח) כתב דברי הרא"ש בסוף פרק ב' דקידושין (סי' לא) שהם
כדברי ר"ת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד, (א) א [א] אסור בהנאה, (* (ב) אפי'
חמצו של א"י אסור ליהנות ממנו) (טור סימן ת"ן וריב"ש סימן י"ח
/ת'/), ואסרוהו חכמים (ג) <א> ב שתי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו
כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו לא"י, אפילו (ד) הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו
קודם פסח; ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, (ה) ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו
ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו, ומתחלת שעה ששית ולמעלה, * (ו) <ב> אסרוהו גם בהנאה.
הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות (ז) לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ
(ח) עד ג שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), * (ט) <ג>
וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
(א) אסור בהנאה - מדאורייתא ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר
על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו
מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן עדיין אין על
אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו כמה פוסקים דאין עובר
במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא מדכתיב שבעת ימים שאור
לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ומ"מ אף שאינו עובר
בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע דחשביתו שאור מבתיכם דקאי
על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:
(ב) ואפילו חמצו של עכו"ם - דהא באורייתא לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא
בין דישראל ובין דעכו"ם והאי דינא עקרו הובא בפוסקים לענין פסח והרמ"א העתיקו
הכא להשמיענו דה"ה דאסור גם משש שעות ולמעלה:
(ג) שתי שעות קודם - הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות אז שתי שעות
כיון שאין שמש זורחת ואפילו חמץ נוקשה שהוא חמץ דרבנן ג"כ אסור באלו השתי שעות
וכ"ש חמץ ע"י תערובות ובתשובת נודע ביהודה סימן כ"א מיקל באכילת נוקשה
בשעה חמישית:
(ד) הרבה ביחד - אפילו דבר שנקרא שם בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין
שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון
שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור [אחרונים דלא כב"ח]:
(ה) ובלבד שיעמוד עליהם - ודין זה שייך ג"כ קודם אלו השתי שעות דמליל
י"ד ואילך שמחוייב בבדיקת החמץ מחוייב להזהר בזה:
(ו) אסרוהו גם בהנאה - גזירה אטו שעה שביעית דאסור מן התורה בהנאה וע"כ
אסור אז למוכרו לעכו"ם ולא ליתן לו במתנה ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. אם יש לקבור
מת בע"פ בבוקר אם יש שהות לקוברו וישאר זמן לאכילת חמץ יקברו המת קודם אכילה דהא
אין נכון לבני החבורה לאכול קודם קבורת המת כמבואר בסימן תקכ"ו בט"ז סק"ו
ואם הזמן דחוק ואפשר שלא ישאר זמן לאכילה מוטב לאכול מקודם ולקיים אח"כ ביעור
חמץ בזמנו ואח"כ יתעסקו בצרכי קבורת המת:
(ז) לפי ענין היום - היינו דלעולם חשבינן היום לשתים עשרה שעות וממילא
בימים הארוכים משערים בשעות גדולות ולפיכך בשנת העיבור מותר לאכול עד שליש היום אע"פ
שהיום ארוך יותר משתים עשרה שעות שלנו כגון שמגיע לשליש היום חמש שעות ודע דלפ"ז
ה"ה במדינות שהימים שלפני הפסח קצרים מחלקין הי"ב שעות לשעות קטנות ואינו
רשאי לאכול רק עד שליש אותו היום:
(ח) עד שליש היום - וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ
הרבה אחרונים וי"א דחושבין מהנץ החמה עד עת השקיעה ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר
לאכול חמץ והוא קולא בעניננו ודעת הגר"א כמותם ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א':
(ט) וי"א עד שתי שעות וכו' - היינו שעות בינוניות שכל אחת א' מכ"ד
במעל"ע וע"כ אפילו אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום והיינו עד סוף
שעה עשירית מחצות הלילה וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה וכתבו
הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה ואין לאכול כ"א עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ
שזמנו שעה אחת יותר חשבינן שעות זמניות ומ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה
יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
* אפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו - כתבו האחרונים בסי' תמ"ח
דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח
פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ק"ח דדבר שאינו עומד
לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם
פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור
הגר"א גם ביו"ד סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא
במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין
במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין
זה ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור
ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא:
* אסרוהו גם בהנאה - ופשוט דאז אסור למכור לנכרי דהמכירה גופא נחשב הנאה
אכן בדיעבד אם מכר מצדד הפמ"ג בסימן תמ"ח במשב"ז סק"ו דמהני עכ"פ
דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב
ח"ב סימן מ' ויש מאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אח"כ
חמץ שעבר עליו הפסח מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה עיין בנו"ב
תנינא סימן ס"ג ובשאגת אריה סי' ע"ט ועיין בשע"ת סימן תמ"ח סקט"ו
ובנשמת אדם בהלכות מכירת חמץ שאלה א'. והיכא שהשליך אחר חצות את חמצו לר"ה אם
מותר אחר הפסח לחזור ולזכות בו עיין לקמן בסימן תמ"ח בשע"ת ובנ"א הנ"ל
ובשדי חמד:
* וי"א עד ב' שעות קודם חצות - עיין מ"ב והטעם כתוב בתרומת
הדשן דסמכינן אשינויא קמא דגמרא דאין אדם טועה יותר משתי שעות ואלו השעות מסתמא הם
שעות בינוניות ולכאורה לדעה זו יצוייר לפעמים גם חומרא כגון במדינות שהימים שקודם פסח
הם קצרים משלנו לא יהיה מותר באכילה שתי שעות קודם חצות ולדעה ראשונה דחשבינן שעות
זמניות בודאי מותר אפילו בתוך ב' שעות כל זמן שהוא עדיין במשך שליש היום וכן משמע בנהר
שלום ובמור וקציעה ולענ"ד אפשר לומר דבזה גם התה"ד מודה להקל שלא להחמיר
יותר מדעה ראשונה דנהי דסמיך אתירוצא קמא דאין אדם טועה וכו' אבל הלא יש עוד אוקימתא
משום דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא ואין אדם טועה בה והני אוקימתי לא פליגי אהדדי
כמו שכתב בתה"ד וא"כ אין לאוסרו באכילה בתוך שתי שעות משום דאתי לטעות עי"ז
לאכול גם אחר חצות דהלא עד שליש היום זמן סעודה לכל היא דמסתמא במדינות שהיום קצר ג"כ
זמן סעודה עד שליש היום אף שנמשך בתוך השתי שעות שקודם חצי היום וא"כ אין אדם
טועה בה ולדינא בלא"ה אין נ"מ דבאופן כזה נוכל לסמוך אדעה ראשונה להקל ובפרט
שהיא העיקר להרבה פוסקים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף א
* (א) חמץ (ב) של [א] אינו יהודי שעבר עליו הפסח, <א> מותר אפילו
באכילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף א
(א) חמץ וכו' - היינו אם הוא בצק או אפילו פת במקום שנוהגין היתר בפת
של עכו"ם:
(ב) של א"י - וה"ה של הפקר דכיון שלא נעשה איסור בשהייתו לא
הטילו חכמים איסור על אכילתו וע"כ גר שמת קודם פסח והניח חמץ כל הקודם וזוכה בו
אחר פסח מותר לו החמץ אף באכילה. ישראל שיש לו שותפות עם הנכרי בחמץ ועבר עליו הפסח
וחלק עצמו עם הנכרי אחר הפסח חלקו של הנכרי אח"פ מותר בהנאה דבדרבנן אמרינן יש
ברירה והוברר הדבר למפרע שהוא של עכו"ם ועיין במקור חיים דמצדד דוקא כשהחמץ עמד
בבית נכרי (ואם עמד בבית ישראל תליא בפלוגתא ע"ש) ואפשר דבזה אפילו באכילה מותר
ע"ש וחלקו של ישראל אסור בהנאה וה"ה שני ישראלים שיש להם שותפות ומכר אחד
מהן חלקו לעכו"ם מותר החלק שנפל לאותו ישראל שמכר חלקו וחלק של ישראל אסור:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ו
נמצאת למד שכל איסורין שבתורה, בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין
איסורי הנייה, שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו ד מינו בנותן טעם, מין במינו שאי אפשר
לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים, חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם,
וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו, ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר
כל האיסורין.
שולחן ערוך יורה דעה סימן צח סעיף א
א איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, א] כגון חלב שנתערב בבשר,
ב] ב (א) יטעמנו נכרי, אם אומר שאין בו טעם חלב ג] או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום,
מותר. ג ד] והוא שלא יהא סופו להשביח. ה] וצריך שלא ידע שסומכין עליו. ד ואם אין שם
עובד כוכבים לטועמו, (ב) משערינן בס'. ו] וכן אם הוא מין במינו, כיון דליכא למיקם
אטעמא, משערים בס'. ה (ז] ואין נוהגים עכשיו (ג) לסמוך על עו"ג, ומשערין הכל
בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים).
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ה
חמץ שנתערב ה בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר
בכל ו שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנייה * אם נתערב בין
במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל
התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח.
טור אורח חיים סימן תמז
חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו במינו בין שלא במינו במשהו
חוץ מבשאלתות שפוסק בנותן טעם ואין נוהגין כן וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה
אלא באכילה ורב אלפס כתב שאוסר אף בהנאה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ודוקא
בתוך הפסח אבל מו' שעות ולמעלה עד הלילה הוי כשאר איסורין לרש"י במינו במשהו שלא
במינו בנותן טעם ולר"ת בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ובפסח נמי לא אמרן דהוי
במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בס' מותר ולא אמרינן דחוזר
וניעור:
בית יוסף אורח חיים סימן תמז
א חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר
תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו. בפרק כל שעה (ל.) אסיק רבא הלכה חמץ בזמנו
בין במינו בין שלא במינו אסור וכתבו הרי"ף (ז:) והרא"ש (סי' ה) ומדלא יהיב
שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה (ה"ה)
ובפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ט) כתב שהטעם שהחמירו בו יותר מבשאר איסורין
הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין (עי' ביצה ג: וש"נ) והרא"ש כתב בפרק בתרא
דעבודה זרה (סי' ל) דמשום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו לאסרו
במשהו אפילו שלא במינו:
ומה שכתב רבינו חוץ מהשאילתות (פר' צו שאילת פ) שפוסק בנותן טעם. הר"ן
(שם ד"ה ומדלא) כתב שגם הרבינו תם (תוס' ל. ד"ה אמר רבא) והר"ז (בעה"מ
שם ד"ה אמר רבא) סבורין כן ומכל מקום לא קיימא לן כוותייהו לגבי כל אינך רבוותא
ועוד שכתבו התוספות שלא עשה רבינו תם מעשה להתירו בנותן טעם וגם הרשב"א כתב בתשובה
(ח"א סי' ל) שכן הלכה רווחת ותורה יוצאה לכל ישראל שהוא בכל שהוא:
וכתב הראב"ד (תמים דעים סי' קז, איסור משהו פ"ב, חי' ע"ז
עד. ד"ה הלכה) דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה. דברי הראב"ד כתובים בארחות
חיים (הל' חו"מ אות מא) וכתבום הרא"ש (שם) והר"ן (לז. ד"ה וגרסינן)
בפרק בתרא דעבודה זרה וכתב הר"ן שכן דעת הרמב"ן (חי' ע"ז עד. ד"ה
מתני') והוא ז"ל כתב שאין דרכם ברור בעיניו:
ומה שכתב רבינו ורי"ף כתב שאוסר גם בהנאה ולזה הסכים [אדוני אבי]
הרא"ש. הוא גם כן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) וכן כתב בהגהות מיימון פרק א' (דפוס
קושטא ה"ה) בשם רשב"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון להוליך דמי החמץ לאיבוד ומותר
ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ הטעים: כתב הרב המגיד בסוף פרק ד' (הי"ב)
דע שדין תערובת חמץ הוא כדין שאר התערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר
בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ
כן רצה לומר שחם בחם בלא רוטב די בקליפה שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין
שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר וזה ברור כתבוהו המפרשים
עד כאן לשונו. ובסימן תס"ז (רי:) כתב רבינו כן בשם הרא"ש (פ"ב סי' כה)
ועוד כתב שם כמה דינים בתערובת חמץ שהיו ראויים ליכתב בסימן זה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף א
(א) חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, * (ב) <א>
במשהו, אפילו [ב] בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל,
(ג) ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י
סי' קס"ד ותשובת מהר"י ברי"ן). מיהו (ד) א כלים [ד] שנתבשל בהם, מותרים
לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה. (ד"ע ותוספות פרק כל שעה). ודין תערובתו
כדין שאר התערובת, אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו; אבל אם בשאר
תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום, אף בחמץ כן. שחם בחם (ה) בלא רוטב
(ו) די בקליפה כשאר איסורים. * וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה (ז) ושניהם חמין * (ח)
ב <ב> ואין שם דבר המפעפען, לא אסור אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר.
הגה: ובדין ריחא מלתא (ט) לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין, (י) ג יש מקילין
(יא) במקום דהיה מותר בשאר איסורים (מרדכי פרק כל שעה); * (יב) ויש מחמירין דמשהו מיהו
איכא (הגהות סמ"ק ותוס' דע"א). (יג) ד <ג> ודוקא במקום * ששייך בו
ריחא, אלא דבשאר איסורים לאו מלתא היא כמו שיתבאר בי"ד סימן ק"ח בס"ד.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף א
(א) חמץ בפסח וכו' - מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים שנתערבו שאינן אוסרין
תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית
ביה כרת ולא בדילי מניה כולי שתא וי"א משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח
וכדלקמן בסי"א:
(ב) במשהו - והיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות דס"ל
דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין דבששים [אחרונים]:
(ג) ולא סגי וכו' - לאפוקי מדעת הפוסקים שסוברים דסגי שישליך דמי החמץ
המעורב בו לים (והוא כעין פדיון) ואח"כ מותר למכור או ליתן לעכו"ם הכל קמ"ל
דלא קיי"ל כן למעשה. ודע דהאחרונים כתבו דבמקום הפסד גדול מאוד א"צ לשרוף
הכל אלא ימכור כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דכיון שאינו לוקח דמים בעד האיסור המעורב
בו א"כ אין נהנה ממנו והוא כדעת המחבר בסימן תס"ז סעיף יו"ד ועי"ש
בס"ט במ"ב לענין אם נתערב מעט מאותה קדירה שנאסר במשהו לתוך קדירה אחרת:
(ד) כלים שנתבשל בהם - אפילו בשלו בהם בפסח עצמו חמץ של ישראל הרבה ונבלעו
בהם אפ"ה מותרים אחר הפסח שאז כבר אינם בני יומן ולא שייך למגזר הכא אטו בני יומן
דאז הכל מותר ורק כשמשהה אותם צריך לשפשף היטב החמץ בעין שלא יהיה ניכר בהם ומשום הבלוע
אינו עובר בב"י במה שמשהה אותם כמש"כ בסי' תנ"א:
(ה) בלא רוטב - דאם היה זה עם רוטב דשאר איסורים בששים הכא לענין חמץ
הוא במשהו:
(ו) די בקליפה - לאו דוקא דחם בחם בלא רוטב דינו כצלי וקי"ל דבעי
נטילה [אחרונים]:
(ז) ושניהם חמין - שהיד סולדת בהם:
(ח) ואין שם וכו' - לאפוקי שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד מצה
שיש בה שומן שנגעה בחמץ נאסרה כולה דאזיל שמנונית של היתר שבמקום מגעו ומפטם את טעם
משהו חמץ הנפלט וע"י כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר
שמן לפעפע ולהתפשט בעת שהוא חם. ואם נגעו מצות אחרות בזו שנאסרה יש להתירם ע"י
קליפה או שימכרם לנכרי [אחרונים]:
(ט) לענין תבשיל וכו' - אין הלשון מדוקדק כ"כ דבתבשיל בקדירה לא
שייך בו ריחא כמבואר ביו"ד סי' ק"ח אלא הכוונה בצלי וכגון שהיה צלי שמן בתנור
וככר של חמץ דאזיל האי שמן ומפטם לככר והדר האי ככר ונותן ריח של חמץ בצלי:
(י) יש מקילין וכו' - דאף שחמץ בפסח במשהו היינו בנבלע ממשות האיסור ולא
ריח בעלמא דלענין זה לא חמירא חמץ משאר איסורים:
(יא) במקום דהיה מותר - ר"ל בדבר שקיי"ל בעלמא ריחא לאו מילתא
בדיעבד ה"ה לענין חמץ לא חמירא טפי ולאפוקי במה דמחמרינן בעלמא כגון באם היה ההיתר
דבר חריף ששואב האיסור בקרבו וכ"ש הכא לענין פסח:
(יב) ויש מחמירין דמשהו וכו' - ואסור אפילו בדיעבד:
(יג) ודוקא במקום וכו' - היינו שהיה התנור קטן וסתום והחמץ והמצה שניהם
מגולין בתוך התנור דבכגון זה קי"ל בעלמא דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור
לעשות כן וכמבואר ביו"ד סימן ק"ח ע"ש ולכן בחמץ דחמירא טפי ס"ל
להאי סברא בתרא דיש לאסור אפילו בדיעבד דלגבי חמץ ריחא מילתא היא אבל בדבר דלא שייך
בו שם ריחא ואפילו לכתחלה מותר בעלמא כגון שהיה התנור גדול ופתוח או שאחד מהן מן שתיהם
היה מכוסה בזה גם בחמץ אין להחמיר. ולענין הלכה כבר כתב הרב ביו"ד שם דבמקום הפסד
מרובה יש לסמוך אסברא ראשונה דגם בחמץ ריחא לאו מילתא היא. וכתב המ"א דהרב לא
התיר אלא בשהיה התנור הקטן עכ"פ פתוח קצת במקום שהעשן יוצא אבל בסתום לגמרי לא
מקילינן בחמץ אפילו במקום הפסד וכן דעת הא"ר והוסיף המ"א עוד דחמין הטמונין
לשבת (שקורין צאלינ"ט) אע"פ שמבשלין אותם בקדרה כיון ששוהין שם זמן רב והתנור
סתום מכל צדדיו ריחן חזק ודינן כצלי וממילא אף בהפסד מרובה אסור בחמץ לדעתו וכנ"ל
אבל רוב האחרונים הסכימו דבהפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט יש להקל
בדיעבד בצלי אפילו בקטן וסתום לגמרי וכמו בשאר איסורים וכ"ש בחמין הטמונין לשבת
דיש להקל במקום הפסד מרובה וכנ"ל. והדף שסותמין בו התנור לכתחלה יש ליקח חדשה
ובדיעבד אם סתמו התנור בישנה אפילו לא הדיחו אותה אינה אוסרת [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף א
* במשהו - עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים ועיין בפמ"ג שכתב
דלענין למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אף דאנו נוהגין להחמיר כמ"ש הרמ"א
בהג"ה מ"מ אפשר לומר דאף היכא דאיכא חד צד להקל מותר למכור לעכו"ם ע"ש:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ט
חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת
אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא
בין במינו בין שלא במינו.
טור אורח חיים סימן תמז
ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים ואפי' שהייה בעיניה ונתערב
אחר הפסח בטל ומיהו דוקא כשנתערב שוגג אבל במזיד לא והר"י כתב אפילו נתערב מזיד
ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב עוד הר"י אם ביטלו בשוגג קודם הפסח אי נמי
בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח לכאורה נראה שהוא
מותר כיון שביטלו קודם איסורו אבל אם ביטלו מזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור ושאור
כיון שהוא דבר המעמיד אפי' אם ביטלו בשוגג אסור כיון דלטעמא עביד לא בטיל ע"כ
ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו הרי עובר
עליו וראוי לקונסו ואם הוא דבר שאין עוברין עליו אפילו עירבו אדעתא דלשהייה שרי אלא
כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו ודבר שעוברין
עליו אפילו נתערב ממילא קודם הפסח צריך לבערו ואם לא ביערו אסור נתערב אחר הפסח בשוגג
בטל בס' במזיד אינו בטל:
בית יוסף אורח חיים סימן תמז
יא ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל
בששים וכו'. לראש הסימן קאי דקאמר בחמץ שנתערב בתוך הפסח שאוסר תערובתו במשהו והשתא
אתי למימר דכשנתערב לאחר הפסח בטל בששים:
ומה שכתב שאם נתערב אחר הפסח הוא בטל. הכי איתא בפרק כל שעה (ל.) אמר
רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שלא
במינו מותר כרבי שמעון ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר
עליו בבל יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא ופירש רש"י אבל
על ידי תערובת לא ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה: וכתב
הרא"ש (סי' ה) מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה דאפילו אם עירבו במזיד מותר ולא נהירא
לי דרבא לא שרא אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורין שאם ביטלן במזיד אסורין עד
כאן לשונו. ואף על גב דסתמא אמרינן שלא בזמנו מותר משמע לרבינו דאין להתירו בפחות מששים
כשאר איסורין ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א (ה"ה) חמץ של ישראל
שעבר עליו הפסח אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו עד כאן לשונו ואם
איתא דסבירא ליה דבעי ששים לא הוה שתיק מיניה: כתב הרמב"ם בפרק א' (ה"ד)
חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם אפילו הניחו בשגגה או באונס וכתבו רבינו בסימן
שאחר זה:
וכתב עוד ה"ר יונה אם ביטלו בשוגג קודם הפסח אי נמי בפסח כגון שלא
היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח וכו'. נראה דהכי קאמר אם ביטלו במזיד
קודם הפסח כלומר שהיה יודע שהוא חמץ וערבו (שם) [עם] דברים אחרים לא על דעת להשהותו
אחר הפסח לכאורה נראה שהוא מותר שאף על פי שהיה יודע שהוא חמץ כשעירבו לא הוי כמבטל
איסורי לכתחלה מאחר שלא עירבו כדי להשהותו לאחר הפסח. אבל אם ביטלו במזיד על דעת להשהותו
אחר הפסח אסור משום דהוי ליה כמבטל איסור לכתחלה:
ומה שכתב רבינו ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו
מאי נפקא מינה בביטולו וכו'. נראה לי דהא ודאי לא איירי ה"ר יונה בדבר שעוברין
על תערובתו דהא דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח ולא מיתסר אלא משום דקנסינן ליה מפני שעבר
בבל יראה כל שעובר עליו בכלל הקנס הוא ואף על פי שהוא מעורב וכן כתב הרב המגיד בסוף
פרק ד' (הי"ב) שנראה מדברי הרמב"ם ושכן כתבו קצת מפרשים אלא בדבר שאין עוברין
על תערובתו אתא ה"ר יונה למימר שאם בטלו במזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור משום
דאף על גב דשלא בזמן איסורו הוא מערבו כיון שעירבו על דעת להשהותו אחר הפסח הוי כמבטל
איסור לכתחלה ואסור: כתבו הגהות מיימון בפרק א' (דפוס קושטא סוף ה"ה) אם נתערבו
חיטים חמץ בשאר חיטים כשרים ולא נודע עד לאחר הפסח אף על גב דקנסא קניס רבי שמעון מכל
מקום די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור הגוי וימכרנו לישראל אחר כההיא
ארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ:) עד כאן לשונו ומשמע מדבריו דאחר שהוליך הנאה לים המלח
נמי אסור באכילה דלא מהניא הולכה לים המלח אלא להתיר בהנאה בלבד ולא ידעתי למה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף יא
* (קא) מב בין חמץ (קב) שנתערב <יז> קודם פסח ועבר עליו הפסח,
(קג) מג בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח, בין שעבר הפסח על החמץ (קד) מד ונתערב
לאחר הפסח, (קה) בטל [מג] בס'. (<יח> ובפחות מששים (קו) מה סגי ליה בהשלכת הנאת
האיסור לים המלח) (הגהות מיימוני פ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף יא
(קא) בין חמץ וכו' - הכלל בזה דחמץ שעבר עליו בבל יראה מן התורה ושהה
אותו אף אחר הפסח אסור באכילה ובהנאה ואפילו אם לא שהה אותו בעין רק על ידי תערובות
כגון שנתערב בפסח או אפילו קודם פסח בשיעור מועט שאין מתבטל ועדיין יש חיוב לבערו מן
התורה אסור אותו התערובות לאחר הפסח באכילה ובהנאה אבל אם נתערב בשיעור שהוא מתבטל
מדאורייתא אף דמדרבנן אסור להשהותו אם עבר ושהה מותר בדיעבד אף באכילה. עוד מבואר
בסעיף זה דאפילו אם שהה חמץ בעין ועבר עליו הפסח דאסור באכילה ובהנאה זהו דוקא כמו
שהוא בעין אבל אם נתערב אחר הפסח בדברים אחרים מותר באכילה ושיעור התערובות בזה יבואר
לקמיה:
(קב) שנתערב קודם פסח וכו' בטל בס' - פי' אם נתערב קודם פסח בששים
מותר לאחר הפסח [היינו אף לדעת היש חולקים לעיל בס"ד דס"ל דבפסח אסור משום
דחוזר וניעור מ"מ אם נתעכב עד לאחר הפסח מותר לכו"ע אף באכילה] ואם נתערב
בפחות מששים ועבר עליו הפסח אסור וקאזיל המחבר לשיטתו שסתם לעיל בריש סימן תמ"ב
דעובר על תערובות חמץ כזית בבל יראה אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כל שאין בו ששים
לבטלו וזהו דוקא במין בשאינו מינו אבל במין במינו דמן התורה ברובא בטל אפילו אם נתערב
חד בתרי ועבר עליו הפסח מותר באכילה [מ"א] ודעת הא"ר בסוף הסי' דבאכילה אסור
אבל בהנאה לכו"ע שרי. כתבו האחרונים דאסור לערב חמץ לכתחלה קודם הפסח בששים כדי
לאכלו בפסח אבל מותר לערב בששים כדי לשהותו עד אחר פסח:
(קג) בין שנתערב בפסח - פי' שנתערב בשוגג בפסח בששים ועבר ושהה אפילו
במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בבל יראה ומותר לאחר פסח אפילו באכילה אבל אם עירב במזיד
דינו כמבטל איסור לכתחלה המבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ה ע"ש:
(קד) ונתערב לאחר הפסח - ר"ל בשוגג אבל אם עירב במזיד הרי ביטל איסור
בידים ודינו כמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ו ע"ש:
(קה) בטל בששים - כ"ז בשנתערב לח בלח או יבש בלח דשיעור בעלמא בנותן
טעם אבל אם נתערב יבש ביבש בכל הני גווני שצייר המחבר אפילו חד בתרי בטל מותר לאחר
הפסח באכילה. ודע דאופן בתרא שצייר המחבר שנתערב לאחר הפסח ומצריך גם בו ששים זהו
ע"פ דעת הטור אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דכשנתערב לאחר הפסח בין
במינו בין שלא במינו ברובא סגי דלא קנסו לאסור בנתערב לאחר הפסח כשההיתר רבה עליו וכתבו
האחרונים דבמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:
(קו) סגי ליה וכו' - ומותר עי"ז אף באכילה ודוקא באופן ג' שצייר
המחבר דהיינו שנתערב לאחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח וכ"ש תוך הפסח דעבר על
התערובות בבל יראה אינו מותר לאחר הפסח ע"י פדיון אלא בהנאה ולא באכילה דטעם חמץ
קטעים. עיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אע"פ שיש בה ששים נגד השמרים אסורה
אפילו בהנאה דשמרים הוי דבר המעמיד ולא בטיל אפילו באלף והוי כאלו כולה איסור ומ"מ
במקום הפסד מרובה יש להתירו בהנאה ע"י שישליך הנאת האיסור לים המלח וכן יכול למוכרו
לעכו"ם ולא יקבל ממנו רק כשיעור עיסה בלא השמרים. מותר ליתן לתוך היין חלב חטה
או חלב בהמה כשיש ששים כנגדו לתקנו שיהיה צלול ולא חיישינן שמא יאכל עם בשר או בפסח
דאף אם ישכח ויאכל ליכא איסורא כיון שכבר נתבטל ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כיון
שאין כונתו לבטל רק לתקן היין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף יא
* בין חמץ וכו' - עיין מ"ב שכתבתי אם נתערב בפחות מס' וכו' לשיטתו
ע"י תערובות חמץ כזית כן איתא לעיל בריש סימן תמ"ב במ"א ע"ש דאם
אין בו בס"ה כזית לכו"ע אינו עובר בב"י וכן הביא הגר"א בסימן זה
ולא העתקתי מה שהביא המ"א בשם הב"ח דאם נתערב בפחות מס' אף דלא היה בו כזית
דלא עבר בב"י מ"מ לענין אכילה אסור אחר הפסח דטעם חמץ קטעים ואסור בלא פדיון
משום דהבית מאיר מפקפק ע"ז כיון דלא עבר בב"י על תערובות זה למה לא יהא מותר
באכילה (ואין שייך אחר הפסח טעם חמץ קטעים) וכן בביאור הגר"א ג"כ מוכח בסקל"ט
דהמחבר דמצריך ס' מיירי דאיכא עכ"פ כזית ובסקמ"א מוכח דעל תערובות שלא עבר
בב"י מותר באכילה ובהנאה והיינו אפילו בלא פדיון דהמחבר לא מיירי מזה אמנם במקו"ח
דעתו בזה כהמ"א דאף פחות מכזית אסור בלא פדיון וטעמו משום דהרבה פוסקים סוברים
דבל יראה עובר גם על פחות מכזית ואפשר דגם הגר"א סובר דעובר בבל יראה אף אפחות
מכזית אבל זהו דוקא כשהוא בעין ולא ע"י תערובות וצ"ע למעשה: