גמ' פסחים דף ל.- ל:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 36:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:00 דקות
3)קדירות של חרס
שנשתמש בהם חמץ כל השנה, ומותר להשהותן לאחר הפסח
4)אין לשין העיסה
בחלב שמא יבא לאוכלה עם הבשר
5)כוביא, שהוא כלי
שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו
בית יוסף אורח חיים סימן תמז
י ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכו'.
בפרק בתרא דעבודה זרה (סו.) דייק אמתניתין (סה:) דקתני יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם
והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מאי לאו בנותן טעם לא במשהו הא מדקתני סיפא זה הכלל
כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר מכלל דבנותן טעם עסקינן וכתב
שם הרא"ש (סי' ו) יש אומרים דכל איסורין שהן במשהו לא אמרינן בהו דנותן טעם לפגם
מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף אפילו הכי אסרו רחמנא והוא הדין נמי נותן
טעם לפגם ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כך מכלל דבנותן טעם עסקינן מדשרי שלא כדרך
הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור ולא נהירא דנהי דהחמירה
בהם תורה לאסרם במשהו מכל מקום יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן
מנבלה (שם סז:) ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו
אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו אבל נותן טעם לפגם
מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם ובשמעתין פריך מדסיפא בנתינת טעם מכלל דרישא נמי בנתינת
טעם וסיפא הוי פירושא דרישא עד כאן לשונו וכן דעת התוספות שם (ד"ה מכלל) להתיר
נותן טעם לפגם אפילו בדברים שאיסורן במשהו וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה (סוס"י
תקסז) שרבי יהודה מפרי"ש הורה הלכה למעשה להתיר נותן טעם לפגם בפסח והביא כמה
גדולים שסוברים כן ואף על פי שגם כן הביא גדולים שחולקים בדבר מכל מקום רבו המתירים
על האוסרים: והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תצט, מיוחסות סי' קנא) וז"ל
כל שאיסורו במשהו אין הפרש בין נותן טעם לפגם לנותן לשבח שאין מתירין נותן טעם לפגם
במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח
או לפגם הא איכא איסור ובלבד שלא יהא כל כך נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כל כך
אין כאן איסור כלל ונותן טעם לפגם שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה אינו מגיע להפסד זה שהרי
דינו דנותן טעם אפילו חומץ לתוך הגריסין (שם סה:) וכן קדרה שאינה בת יומא (סז:) אין
האיסור שבה נדון כעפרא בעלמא עכ"ל. ולענין הלכה כיון דרבו המתירין הכי נקטינן:
וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קכח) דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד
והמחמיר תבוא עליו ברכה. וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור היכא דהוא משהו וגם נותן
טעם לפגם אי אסרינן דאיכא למימר דאפילו האוסרים מודים בהכי וחילוק זה איתא בתוספות
פרק כל שעה (ל. ד"ה לשהינהו) דקאמרי דאף על גב דאין מבטלין איסור לכתחלה (עי'
ביצה ד: וש"נ) היכא דהוא לפגם גם משהו מבטלין ונראה להוכיח קצת לענין נדון דידן
[ד]אין לחלק מדכתב המרדכי פרק כל שעה (סי' תקסח) דחיטין שנפלו לבור וכו':
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף י
(צו) נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: (צז) מא ויש מחמירין, (צח) וכן נוהגין באלו
המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, (צט) אפילו משהו ונותן טעם לפגם (ק) [מ] אסור (ת"ה
סימן קצ"ח /קכ"ח/).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמז סעיף י
(צו) נותן טעם לפגם מותר וכו' - הטעם דנהי דהחמירו חכמים לאסור חמץ בפסח
במשהו היינו משום דאע"ג דמשהו הוא מ"מ יש שם איסור עליו אבל כשהטעם פגום
פקע איסורו לגמרי ואינו יכול לאסור התערובות אפילו באכילה ואפילו אין בתערובות ס' נגדו
ודינו בפסח ככל הפרטים המבוארים ביו"ד סימן ק"ג לענין שאר איסורים ע"ש.
והנה כ"ז הוא לענין התערובות אבל לענין החמץ עצמו מבואר לעיל בסימן תמ"ב
ס"ט ע"ש במ"ב:
(צז) ויש מחמירין - וטעמם הוא דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה
אסרו חכמים בפסח וה"ה נמי נותן טעם לפגם בפסח אסור באכילה ובהנאה. וכתבו הפוסקים
דמ"מ אם נפסד לגמרי עד שיהא כעפרא בעלמא אין בו איסור כלל ואפשר דאף שנפסד לאחר
זמן איסורו דאסור בהנאה כמבואר לעיל סימן תמ"ה מ"מ אינו יכול לאסור התערובות
דזה לא נקרא הנאה דמפסיד המאכל:
(צח) וכן נוהגין וכו' - ובמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד
והמחמיר תבא עליו ברכה:
(צט) אפילו משהו ונותן טעם לפגם וכו' - ומיהו לענין ריח המתבאר לעיל בס"א
דיש מחמירין אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל:
(ק) אסור - ומ"מ לענין הנאה למכור לעכו"ם יש להקל בזה שהוא
גם משהו. ועיין בפמ"ג אות י"א שמצדד דביום טוב האחרון יש להקל אם מתרמי שתיהן
יחדו אפילו באכילה:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה כה
אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר, ואעפ"כ
קנסו אותו חכמים ואסרו הכל, ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה
העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר.
בית יוסף יורה דעה סימן צט
ו כתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א
(הלכה כה - כז) אסור לבטל איסורים של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"כ
קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה כיצד חלב שנפל
לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא
בזה עכ"ל וטעמו מדאמרינן בריש ביצה (ד:) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה
עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה
הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב בהגהות מיימוניות (מאכ"א פט"ו
אות כ) וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו
מי חלב דמי חלב דרבנן מיהו בפרק כל שעה (ל. תוד"ה לישהינהו) פירש ר"י גבי
קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן הני מילי בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון
מוקצה וכן פירש ראבי"ה (סי' תשי"ו) ע"כ וכתב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר
(סי' תשנב תשנג) דמלשון הרמב"ם יש לדקדק דסבירא ליה כדברי התוספות מדנקט בשר עוף
בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא ואין דומה לחלק בין פלוגתא דאמוראי לפלוגתא
דתנאי ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור
דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ"ל. ול"נ דאפילו אם נפרש כן
בדברי הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוספות
חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין
לו עיקר בדאורייתא כלל וכ"כ בהדיא בפ"ק דביצה (שם תוד"ה ותנן) דתרומה
כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון
בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימוניות בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות (ות
כ) דיין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הגוי אינו אוסר אלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה
דהוי כאילו יש לו עיקר מן התורה כיון דכתיב (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם:
ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א. הנה בתורת הבית הארוך (ב"ד
ש"ג לב.) כתב ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי גוים וכיוצא בה אם נפלה לפחות
מששים מרבה עליה לכתחלה ומבטלה דגרסינן בפ"ק די"ט (ד:) עצים שנשרו מן הדקל
וכו' והא קא מבטל איסור לכתחלה וכו' ומשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא
בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל
ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו להוסיף על ההיתר כדי
לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם בלבד וכמו שאמרנו ויש מי שאומר דאיסורין
דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבשולי גוים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום
גזרה בלבד ותרומת חוץ לארץ וחלת חוץ לארץ מערבין אותן לכתחלה בידים בתוך רוב של היתר
ואוכלין אותם ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות כז.) תרומת חוץ
לארץ מבטלה ברוב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחלה אפילו באיסורין של
דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת חוץ לארץ הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ
הרמב"ן (הל' בכורות פ"ד כב.) ורבינו שמשון כתב בפרק בתרא דחלה (מ"ח)
שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתירה לזרים לא. נמצאו שלשה דינין שאין
בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואין צריך לומר שאין מערבין אותו בידים
כדי לבטלו עבר וביטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו.
איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן
מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו. איסור של דבריהם
שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומת וחלת חוץ לארץ מערבין ומבטלין אותם ברוב לכתחלה וי"א
שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת חוץ לארץ אבל לא בשאר האסורים ויש לחוש לדבריהם ע"כ.
וגם בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"ג לב.) פסק שיש לחוש לדבריהם הלכה למעשה. ומ"ש
דגבינות הגוים אין לו עיקר בדאורייתא כתב רבינו בשמו דשומנו של גיד נמי אין לו עיקר
מדאורייתא ובאמת שעל הרשב"א עצמו אני תמה שכתב בתורת הבית הקצר איסור של דבריהם
שיש לו עיקר בתורה כגבינה של גוים שאסרו משום חלב טמא וכשומנו של גיד שאסרו משום גיד
ובארוך כתב דגבינת הגוים אין לו עיקר מדאורייתא וכמ"ש בסמוך ואח"כ מצאתי
לו ז"ל שכתב בשער א' (ב"ד יז ע"ג) דשומנו של גיד שנאסר משום לתא דגיד
או משום לתא דחלב לא מיקרי אין לו עיקר בדאורייתא אבל גבינה של גוים אפילו שחששו לתערובת
איסור של תורה אינה אלא גזרה ואם כן מ"ש רבינו כאן דשומנו של גיד אין לו עיקר
מן התורה הוא שלא בדקדוק ומכל מקום לענין הדין אין נפקותא בדבר שכבר העלה שראוי לחוש
לדברי המחמירין ואם כן כל איסורים של דבריהם שוים הם חוץ מתרומת וחלת חוץ לארץ ויש
לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו
ומאחר שאע"פ שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לא ה"ל לרבינו לכתוב
בשמו סתם להיתר:
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן אסור להוסיף עליו
לבטלו וכו'. כ"כ בפ"ק דביצה (סי' ב) וכ"כ הגהות מרדכי בפרק כל הבשר
(סי' תשנג) ונראה שטעמם מדאמרינן התם בתר דשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין
ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ומשני ה"מ
היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסוריה ומשמע להו דכי מפליג מעיקרא בין דאורייתא
לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה הוא דמבטל בדרבנן וכתב בתרומת הדשן סימן
נ"ד שכן נהגו: כתב בארחות חיים (איסורי מאכלות סי' כב) יש מתירים לבשל בקדרות
ישראלים האוכלים גבינות הגוים אם הם מקונחות יפה ויש אוסרים ונראים דבריהם עכ"ל:
כתב בהגהות שערי דורא (סי' לט אות ה ד"ה הרא"ש) דהא דקי"ל כל האיסורים
שריבה עליהם שוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח או שיש בו נתינת
טעם דקי"ל חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריכה כדי ביטול הכל ואפילו נתרבה בשוגג כדמוכח
בכמה דוכתי עכ"ל וזה נראה כדבר פשוט דלמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים
כנגד כל החתיכה אפילו נתרבה בשוגג קאמר ומיהו בסימן צ"ב (קמו. ד"ה ופסק הר'
אפרים) כתבתי שיש אומרים דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא באיסור הבלוע בחתיכה אבל
לח בלח כגון יין ביין או מים במים או יבש ביבש כגון המדומע והמחומץ לא ושיש אומרים
שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדברים המתבשלים דוקא או צונן לתוך חם שאף הוא
דרך בישול ושם נתבארו סברות הפוסקים באי זה איסור אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה:
איסור שנתבטל כגון שהיה ששים כנגדו וניתוסף אחר כך מן האיסור וכו' עד
סוף הסימן. כ"כ הרא"ש בסוף פרק ג"ה (סי' לז) ואעתיק לשונו בסוף סימן
ק"ט בס"ד: וכתב הר"ן בפרק בתרא דע"ז (לו.) אהא דאמר רב דימי אמר
רבי יוחנן (ע"ז עג.) המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון
בטל ופסקו הפוסקים דלית הלכתא כוותיה ודעת הראב"ד דאע"ג דלית הלכתא כוותיה
לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכיוצא
בהם הלכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך היתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה אע"פ
שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור
ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן
אבל הרמב"ן כתב (ע"ז עג. ד"ה והא) דאפילו בשאר האיסורין לא אמרינן ראשון
ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מועט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם
איסור שבצירופו של ראשון יש בו כדי נותן טעם נאסר היתר זה דהא דחינן לדרב דימי דלא
אמרה רבי יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתה כלל וטעמא דמלתא משום דטעמא לא
בטיל ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון שהשיעור שיש בו כדי ליתן טעם כנגדו
שלא במינו אסור ואין צריך לומר באיסור המקלח אלא אפילו דמיקטף אסור דחוזר וניעור וראיות
שתי הסברות וטענותיהם כתב שם הר"ן בארוכה ודעתו ז"ל כדעת הרמב"ן מפני
שהתוספות כתבו שם (ד"ה כי אתא) בפשיטות דכל שבא לכלל נתינת טעם חוזר וניעור והרשב"א
ג"כ בתורת הבית (ארוך ב"ד ש"ב כז ע"ג) הביא מחלוקת זה והעלה שכדברי
הרמב"ן ז"ל עיקר: ודע שאע"פ שהסכמת הפוסקים בדין זה שלא כדברי הראב"ד
אין לדחות מפני כך מ"ש רבינו בסוף סימן צ"ח (קנו.) כל שיש ששים כנגד האיסור
מבטלים אותו אפילו אין הששים כולו היתר וכו' דמשמע (משום) [משם] דאיסור מצטרף להיתר
לבטל את האיסור דשאני התם שהם שני מיני איסור הילכך כל אחד מצטרף עם ההיתר לבטל את
חבירו אבל היכא דשניהם מין אחד כי הכא מצא מין את מינו וניעור ובהכי ניחא שרבינו אע"פ
שכתב ההיא דסימן צ"ח לא נמנע מלכתוב זו וכן הרא"ש פסקה לההיא דסימן צ"ח
בתשובה (כלל כ סי' ב) ופסקה לזו בפרק גיד הנשה (סי' לז): חתיכת איסור [שנפלה] בששים
דהיתר ולא הכיר בה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אם אין בהיתר כדי לבטל שתיהן אבל אם
הכיר וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אחרת אין צריך ביטול כנגד שתיהן דתנן פ"ה
דתרומות (מ"ח) סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגיבה עד שנפלה אחרת
הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר ומסיים בתוספתא (תרומות פ"ו ה"ו) בד"א
כשלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל ידע בה ואח"כ נפלה הרי זו מותרת ע"כ לשון
המרדכי פרק הגוזל עצים (סי' קיט וקכ). וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות תרומות
(ה"ו) וכ"כ בפירוש המשנה ורבינו שמשון פירש בשם הירושלמי (תרומות פ"ה
סוף ה"ב) בהיפך דלא איפליגו אלא בידע בה אבל בלא ידע בה לכולי עלמא אסור וגם הביא
תוספתא זו ומסיים בה וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה והראב"ד (בהשגות שם) גם כן חלק
על פסק הרמב"ם. ונ"ל דאפילו להרמב"ם אין ללמוד בזה מתרומה לשאר איסורין
מדלא הביא דין זה בהלכות מאכלות אסורות: [בדק הבית] ועיין במ"ש בסימן צ"ד
(קמט. ד"ה ומ"ש ולא נודע) ובסוף סימן ק"ט [ע"כ]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן צט סעיף ו
יז יג] איסור של דבריהם, אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. יח ואם עשה
כן, במזיד, אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, יט (ז) מרבה עליו ומבטלו.
הגה: יד] וי"א דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות. (טור בשם הרא"ש ובת"ה סימן צ"ד
/נ"ד/ ובהגהת ש"ד ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק
דביצה). טו] איסור שנתבטל, כגון שהיה ס' כנגדו, ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון,
כ חוזר וניעור ונאסר, ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו, לא שנא יבש ל"ש
לח, כא לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים. (הגהות ש"ד סימן נ"ט). טז]
כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס', כב ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע"פ
שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים (בארוך). וכל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כה
כל כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בחמין בין בכלי ראשון כגון קדרות, בין בכלי
שני כגון קערות, בין שהיו ו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו
חרס כמה שהן, אין משתמשין בהן במצה אלא מניחן לאחר הפסח ז ומבשל בהן.
רא"ש מסכת פסחים פרק ב
סימן ו
ו אמר רב קדירות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהי לאחר הפסח ועביד
בהו בין במינו בין שלא במינו. וצריך לשומרן במקום שאין הרגל מצויה שלא יטעו להשתמש
בהו בפסח:
טור אורח חיים סימן תנא
קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה אפילו אותן שעושין בהם דייסא ומיני
קמחין משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן ומותר לשהותן לאחר הפסח להשתמש בהן בין
במינו בין שלא במינו ומצניען בפסח במקום צנוע שאין רגיל לילך שם כדי שלא יבא להשתמש
בהם בפסח וטוב לסוגרן בחדר ולהצניע המפתח אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל בהן ולא לשום
כלי חרס שנשתמש בהן בחמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכם רותחין ואפילו אם
ימלאום גחלים דחיישינן דילמא חייס עלייהו שמא פקעי ולא עביד להו הסקה מעלייתא ואם החזירן
לכבשן ונתלבנו כתב אבי העזרי י"א שגם זה אינו מועיל דחיישינן שמא חייס עלייהו
וכ"כ זקני הראב"ן ושגגה היא בידם דלא אמרינן דילמא חייס עליה אלא היכא דמתלבן
מבחוץ ולא מבפנים או ע"י מילוי גומרי אבל כשמחזירה לכבשן מתלבנין מבפנים ומבחוץ
כי השלהבת עולה להן מכל צד ולא פקעי וכ"כ בשאלתות דכלי חרס שרו בחזרת כבשונות
וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא שנותנן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים דכיון
שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי אבל לתנורים שלנו לא דאיכא
למיחש דילמא חייס ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו:
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
א (א) קדרות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה
וכו'. בפרק כל שעה (ל.) אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהי להו
עד לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו וכתב הרי"ף (ח.) והלכתא כוותיה
דשמואל דקאי כרבי שמעון:
ומה שכתב רבינו ומצניען בפסח במקום צנוע וכו'. כן כתב שם הרא"ש
(סי' ו):
ומה שכתב וטוב לסגרן בחדר וכו'. הם דברי עצמו:
אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל בהן וכו'. בפרק כל שעה (ל:) אמרינן דקדרות
בפסח לא מהני בהו היסק משום דהיסקן מבחוץ וכי תימא ליעביד לה הסקה מבפנים חייס עלה
משום דפקעה ופירש רש"י חייס עלה ואי שרי לה על ידי היסק פנים מורה היתר וסמיך
אהיסק בחוץ:
ומה שכתב רבינו ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם בחמין אפילו שלא על ידי האור
אלא שעירה לתוכן רותחין. פירוש אפילו לא נשתמש בכלי חרס רותחין אלא בכלי שני לא מהני
בהו היסק וכן הרמב"ם בפרק ה' (הכ"ה) השוה כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בכלי שני
לנשתמשו בו בכלי ראשון:
ואם החזירן לכבשן כתב אבי העזרי (סי' תסד עמ' 79) שגם זה אינו מועיל וכו'
עד קודם שיתלבנו. הכל בפסקי הרא"ש בפרק כל שעה (סי' ז) והגהות מיימון בפרק ה'
(דפו' קושטא הכ"ה ובהלכות הגעלה סוף הל' חו"מ) כתבו כל דברי ראבי"ה
וכן פסקו התוספות (ל: ד"ה התורה) דבחזרת כבשונות מתלבן בפנים ובחוץ ופנים חדשות
באו לכאן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף א
(א) [א] קדירות (ב) של חרס (ג) שנשתמש בהם חמץ (ד) כל השנה, (ה) אפילו
אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, (ו) משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, א
ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו. (ז) ב ומצניען בפסח במקום
צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח, <א> וטוב לסוגרם בחדר
(ח) ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש (ט) אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש
בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא (י) שעירה לתוכה רותחין. הגה: ויש אוסרים (יא)
ג אפילו בכלי שני (המגיד פ"ה). (יב) ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן (יג) ד דלמא
חייס עלייהו שמא פקעי (פי' שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא. ומיהו אם החזירן לכבשן
שמצרפין בו כלי חרס חדשים, מותר דכיון שמכניסין להסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו
דילמא פקעי, (יד) <ב> אבל לתנורים שלנו לא. הגה: כל כלי הצריך לבון או הגעלה אסור להשתמש בו (טו) אפילו צונן בלא
הכשר (מרדכי ר"פ כל שעה (טז) <ג> ועיין בי"ד סי' קכ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף א
(א) קדרות - וה"ה קערות שתשמישן ע"י עירוי וכלי שני ג"כ
דינא הכי:
(ב) של חרס - וה"ה שאר כלים שאינם של חרס אם אינו רוצה להגעילן או
ללבנן ג"כ אפשר בהאי תקנתא לשפשפן ולקיימן עד אחר פסח אלא שדיבר בהוה דבשאר כלים
כיון שיש להם תקנה אינו עושה כן רק מגעילן או מלבנן וכדלקמיה:
(ג) שנשתמש בהם וכו' - וכלים חדשים שקונין מהשוק אפילו כלי חרס אין
צריך לספק בהם שמא נשתמשו בו דאין דרך להשתמש בכלים חדשים וא"צ אלא טבילה בכלי
מתכות אבל כאשר נקנים מן הנכרי בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים אם הם כלי מתכות
צריך מספק להגעילן או ללבנן כפי תשמישן [מלבד מה שצריך לטבלן] ואם הם כלי חרס צריך
שבירה מספק:
(ד) כל השנה - וה"ה אפילו נשתמש בהם חמץ תוך הפסח די בדיעבד בשפשוף
היטב ומותר להשהותן עד אחר הפסח כמבואר לעיל בריש סימן תמ"ז [חק יעקב ולב"ש]
ובפמ"ג מפקפק אם בישל בהם בשביעי של פסח בא"י או בח' של פסח לדידן בחו"ל
בעוד שהכלי בן יומו שלא להשתמש בו ע"ש:
(ה) אפילו אותם שעושין וכו' - כלומר דאז הם בלועים הרבה חמץ ואם יבשל
בהם אחר הפסח בודאי לא יהיה ששים נגדם אפ"ה מותר והטעם דאנן קי"ל דחמץ לאחר
הפסח מן התורה מותר ואינו אסור אלא משום קנסא דקנסו חכמים על מה שהשהה החמץ ולא קנסו
אלא על החמץ שהוא בעיניה אבל על מה שבלוע בכלי לא קנסו ולפיכך מותר אפילו לכתחלה לבשל
בהם אח"כ:
(ו) משפשפן - ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר פסח כדין
לא ביער קודם פסח המבואר בסימן תל"ה:
(ז) ומצניען וכו' - יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל
במקום שאין יד אדם מגעת לשם והם סדורין כל ימי הפסח לנוי ואין למחות בידם ואע"פ
שכל דבר שגזרו עליו חכמים מחמת חשש שמא ישכח וישתמש בו לא חלקו בגזירתם ואסרו אפילו
הגביה אותו הדבר עשר קומות כמו שנתבאר בסימן רע"ה מ"מ כיון שאינן ב"י
מבליעת החמץ בשעה שמסדרין אותן ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון
קנקנים אין לחוש ומ"מ המחמיר בזה תבוא עליו ברכה:
(ח) ולהצניע המפתח - ר"ל דאם יבוא לחפש אחר המפתח יזכור שהוא פסח:
(ט) אינו מועיל וכו' - דהיסק שהוא רק מבחוץ אינו מועיל להפליט את הבליעה:
(י) שעירה לתוכו רותחין - כגון קערות דדרך לשפוך עליהם מהקדרות:
(יא) אפי' בכלי שני - פי' אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר
ואח"כ הניח כלי זה בתוכה. ולדינא הסכימו האחרונים דלכתחלה בודאי יש להחמיר כדעת
הרמ"א דאין להתיר אף כשידוע שלא נשתמש בו חמץ רק בכלי שני ולכן בכלי מתכות צריך
הגעלה וכמבואר לקמן בס"ה ובכלי חרס דלא מהני הגעלה והיסק א"א להשתמש בו בפסח
אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות)
יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אם הוא אינו בן יומו שהוא
נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ:
(יב) ואפילו אם ימלאום גחלים וכו' - דבזה הוי כהיסק מבפנים ויפליט הבליעה:
(יג) דלמא חייס עלייהו וכו' - שאין דרכן להסיק בפנים אלא בחוץ משא"כ
תנורים אפילו של כלי חרס [אפילו אותן שמטלטלין אותן] שדרכן תמיד להסיק בפנים לא חיישינן
דילמא פקעי ומועיל היסק אך צריך ליזהר שיסיקנו יפה עד שיתלבן ועיין לקמן בסימן תס"א
מדין הכשר תנורים שלנו:
(יד) אבל לתנורים שלנו לא - דחיישינן דילמא חייס עליה ולא ישהה שם הרבה
ויוציאן מן התנור קודם שיתלבנו משא"כ בכבשן מתלבן אפילו בשעה מועטת:
(טו) אפילו צונן - היינו אפילו הדיחו ושפשף היטב דחיישינן דלמא אתי להשתמש
בו בחמין ועיין ביו"ד סימן קכ"א דה"ה בשאר איסורים וע"כ יש להחמיר
בעניננו אפילו בע"פ אחר חצות:
(טז) ועיין ביו"ד סימן קכ"א - דשם מבואר דדרך עראי מותר להשתמש
בו אם הדיחו ושפשף תחלה ועיין לעיל סוף סימן ת"נ ובמ"ב שם:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כב
אין לשון העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה, שמא יאכל בה
בשר, ואין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור שמא יאכל בה
חלב, ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה צ ניכרת כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב הרי זה מותר.
טור יורה דעה סימן צז
אין לשין העיסה בחלב שמא יבא לאוכלה עם הבשר ואם לש כל העיסה אסורה אפילו
לאוכלה לבדה ואי עבדינא כעין תורא שרי פירש"י שלא לש אלא דבר מועט עוגה קטנה ורב
אלפס פירש שעשה בהן שינוי פירוש צורות כעין השור וכיוצא בו שמתוך כך יזכור שיש בה חלב:
אין טחין התנור באליה ואם טח כל הפת אסורה אפילו לאוכלה לבדה אלא א"כ הסיק התנור
תחלה יפה שאז פלט הכל אפילו היא של חרס בד"א בתנור שהסיקוה בפנים אבל בוכיא שהסיקוה
בחוץ אסור אא"כ מלאו גחלים בפנים עד שיתלבן:
בית יוסף יורה דעה סימן צז
א (א) אין לשין העיסה בחלב. ברייתא פרק
כל שעה (פסחים לו.) ובתר הכי אסיקנא דאי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי והביאו זה הרי"ף
והרא"ש (סי' כא) בפרק כ"ה (קז:) ועל כעין תורא פירש רש"י מעט כעין
של שור מותר ללוש דאכיל ליה מיד בבת אחת ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב והפירוש
שכתב רבינו בשם הרי"ף (לא מצאתי לו ז"ל שכתב כן אבל) [בדק הבית] כתב בפרק
כל הבשר (לח.) ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי [עד כאן] [וכן] הרמב"ם
כתבו בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ב) וזה לשונו ואם שינה בצורת הפת עד שתהא
ניכרת שלא יאכל בה בשר הרי זה מותר והרשב"א (תוה"ק ב"ג ש"ד פו.)
כתב ואם שינה בצורת הפת ועשה כעכין קטנים כעין השור מותרת שהרואה יודע שלא שינו צורתו
אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו. וכתוב בהגהות שערי דורא (סי' ס ס"ק ב) בשם מהרא"י
ז"ל דהני תרי פירושי אליבא דהלכתא סליקו דתרווייהו סברות יפות הן. וכתוב עוד בהגהות
שערי דורא (סי' לה ס"ק ו) היתר פשוט שאותם לחמים שעושין לכבוד שבת לחם משנה
אופין אותם עם הפשטיד"א לכתחלה משום דדבר מועט הוא ונאכל מהר בשבת והוי כעין תורא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן צז סעיף א
(א) אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל (ב) הפת
אסור, א אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, א] או (ג) ששינה צורת
הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם
אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב. הגה: ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות, גם בשומן
לכבוד שבת, כי כל זה מחשב כדבר מועט, גם כי צורתן משונה משאר פת. וכ"ש פלאד"ן
או פשטיד"א, דמותרין (הגהות ש"ד). ב (ד) ב] ואין לאפות שום פת עם פלאד"ן
או פשטיד"א בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת. ואם (ה) זב תחתיו, דינו
כאלו נילוש עמו (ב"י בשם הגהות אשיר"י) ונוהגין לשום הטפילה בפי התנור (ב"י
בשם הגהת ש"ד). ג] ואפילו הוא במחבת, נוהגין להחמיר לכתחלה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן צז סעיף א
א אפילו לאכלה לבדה - גזירה שמא יאכלנה עם בשר:
ב ואין לאפות כו' - פי' לכתחלה אין לאפות שום פת עם פלאדי"ן או פשטי"ד
בתנור אפילו רחב ואינו משופע דחיישי' שמא יזוב ממנו אל הפת אבל בדיעבד אם אין התנור
משופע או שהפת למעלה מן הפשטי"ד לא מחזקינן איסורא דשמא זב כיון דאפילו זב לא
זב תחת הפת עצמו אבל אי חזינן דזב מן הפשטי"ד לחוץ אפילו אינו זב תחת הפת עצמו
אלא הפת רחוק מן הפשטי"ד הפת אסור אף דיעבד וכדאיתא בהגה"א והגהת ש"ד
והגהת או"ה כלל ל"ט בשם א"ז כל זה מוכח בת"ח כלל ל"ו ד"ט
ע"ש ובסימני ת"ח ודו"ק וטעם לדבר נ"ל משום דמספקא לן אי בישול
מפעפע בכל הכלי או לא וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ט"ז והלכך היכא דלא חזינן
דזב איכא ספק ספיקא ספק זב או לא זב ואת"ל זב שמא לא פעפע בכולו אבל כשהתנור משופע
מסתמא זב תחת הפת עצמו וכן כשחזינן דזב ליכא אלא חדא ספיקא כנ"ל ודוק ואע"ג
דבהגהת או"ה שם כ' בשם א"ז דבלא ראה דזב איכא בלאו הכי ספק ספיקא ספק זב
או לא ואת"ל זב שמא לא יאכלו עם חלב עכ"ל שמא לא חשיב האי דשמא לא יאכלו
עם חלב להרב ספיקא כלל כיון דהרגילות הוא לאכול פת עם כל מיני אוכלים קרוב הדבר לאכלו
ג"כ עם חלב ולפ"ז מ"ש הרב בהג"ה כאן ואם זב תחתיו ר"ל זב
תחת הפשטי"ד אפי' רחוק מן הפת וכן מוכרח לפרש לשון זה שהביא בת"ח שם בשם
הגהת או"ה ע"ש ודוק והבית חדש כתב וז"ל ודלא כמ"ש בהג"ה ע"ש
דלא נאסר הפת אלא כשזב תחתיו ממש והבין כך מהגה"א הביאו ב"י ולא דק עכ"ל
ולא עיין בת"ח כי המעיין שם יראה שהרב מביא בשם הגה"א בהדיא להפך דאפי' אינו
זב תחת הפת אסור וכ"פ בסימני ת"ח שם ומוכח שם דעת הרב כאשר כתבתי:
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
וכוביא פירש"י כלי שעושין מלבנים ועפר כמו כירה ואופין ומטגנין בו
וי"א תנור קטן שקורין פדיל"א היסיקו מבחוץ ואסור לאפות בו בפסח דכיון שאין
נותנין האש בפנים אינו מפליט החמץ הבלוע בו ואם מלאו גחלים בפנים שרי דלא חיישינן שמא
חייס עלייהו וכן קדירות של מתכת אם רוצה להסיקם ולמלאותן גחלים שרי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ב
כוביא, שהוא כלי שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו, וכן תנור קטן
שקורין פידלי"א (יז) הסיקו מבחוץ אסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך;
(יח) <ד> ואם מלאו גחלים מבפנים, שרי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ב
(יז) הסיקו מבחוץ ואסור וכו' - כצ"ל. ר"ל דמחמת שהסיקו מבחוץ
לא מהני ההיסק להוציא הבלוע:
(יח) ואם מלאו גחלים וכו' - הטעם דסתם כוביא אין דרכה להתבקע וע"כ
אין לחוש דלמא חייס עליה ולא ילבנו יפה. ולבנים הנשרפין בכבשן יש עליהם דין כלי חרס
ואם נשפך עליהם דבר רותח של חמץ אין לו תקנה אלא בליבון כדינו וע"ד שיתבאר בסימן
תס"א [ומ"מ הליבון מהני להם אפילו תוך תנורים שלנו דלא חייס עלייהו כמו בקדרות]
אבל לבנים שנתיבשו רק בחמה יש להם דין כלי אדמה ומהני להם הגעלה ואם נאפה ונצלה עליהם
הרי תשמישן ע"י האור וצריכין ליבון כנ"ל: