רי"ף פסחים דף ח:

גמ' פסחים דף ל: ; עבודה זרה דף עה:-עו:

 

אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 43:18  דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 5:00 דקות

 

רי"ף פסחים דף ח:. 1

1)הגעלת כלים................................................................. ................................................................. 1

2)סכינים  מגעילן בכלי ראשון ומותרין............................. ............................. 7

3)כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו............................... ............................... 8

4)כלים שמשתמשים בהם על ידי האור, צריכים ליבון........ ........ 9

5)כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן............ ............ 10

6)טבילת כלים................................................................. ................................................................. 11

7)הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה צריך להטבילם במקוה 16

8)הלוקח כלים ישנים מן העובדי כוכבים, כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן                                                                              17

9)כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו, עושה שפה לפיו בטיט                                                                                       17

 

1) הגעלת כלים

אנציקלופדיה תלמודית כרך ח, הגעלה [טור ר]

א. מהותה ומקורה. הגעלה פירושה הפלטה1. שמפליטה הבלוע שבתוך הכלי2, מלשון: שורו עבר ולא יגעל3.

 

כל כלי שנבלע בו איסור, כבולעו כך פולטו4, וכפי תשמישו הכשרו5, שאם נשתמשו בכלים בדבר איסור צונן, כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות, מדיחם במים6, נשתמשו בהם בחמים, כגון יורות וקומקומים וכיוצא, מגעילם במים רותחים, נשתמשו בהם על ידי האש, כגון השפודים והאסכלאות וכיוצא, מלבנם באש7. למדים דין ההגעלה מהאמור בכלי מדין: אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים8, ופירשו: כל דבר אשר יבא באש, מה שדרך תשמישו על ידי הרתחה וחימום יגעילנו בחמים, ומה שתשמישו על ידי צלי ילבנו באש9, ולכן הוזכרו בכתוב ברזל ונחשת וכסף וזהב שדרך תשמישם באור ממש, ובדיל ועופרת שדרך תשמישם על [טור רא] ידי חמים10, וכל אשר לא יבא באש, היינו כל דבר שאין תשמישו על ידי האש, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישם בצונן - ולא בלעו איסור11 - תעבירו במים, תדיחו אותם במים לשפשפם יפה עד שתסיר השמנונית שנדבקה בהם מן האיסור שנשתמש בהם12. ויש מפרשים כל דבר אשר יבא באש, היינו כלים שנשתמשו בהם על ידי האש בלבד בלא מים, תעבירו באש על ידי ליבון, וכל אשר לא יבא באש בלבד אלא על ידי חמים, תעבירו במים רותחים להגעילו13.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ח, הגעלה [טור ר]

 

3. איוב שם. וע"ע געולי גוים כרך ו ציונים 3 - 4.

4. פסחים ל ב; ע"ז עה ב.

5. טוש"ע או"ח תנא ה ויו"ד קכא א.

6. על אופן ההדחה ע"ע געולי גוים כרך ו עמ' רמה וע' הדחה (א).

7. משנה ע"ז שם ורש"י וברייתא שם בכלים של גוים; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז ה"ג; טוש"ע יו"ד שם. על אופן הליבון באש ע"ע לבון.

8. במדבר לא כב - כג.

9. רש"י עה"ת שם, ועי' יונתן שם. וכללו בזה כל ביאה באש בין על ידי הרתחת מים ובין ע"י אש עצמה, ועי' עוד רש"י פסחים מד ב ד"ה געולי וע"ז סז ב ד"ה יליף; רמב"ן עה"ת שם.

[טור רא] 10. רמב"ן שם.

11. רש"י עה"ת שם.

12. רמב"ן שם, ע"פ הספרי שם. ועי' רש"י שם שפירש תעבירו במים ע"י טבילה, ואינו ענין אלא לכלי גוים, ע"ע טבילת כלים. ועי' ר"א מזרחי שם שאין רש"י חולק על דין הדחה, אלא שהכתוב מדבר בהפלטת הבליעה בהגעלה והדחה היא הסרת האיסור שבעין.

13. סמ"ג לאוין קמח, וע"ע געולי גוים ציונים 7 - 9 שתלוי בגירסאות חלוקות בספרי.

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך ח, הגעלה [טור ר]

 

ב. פעולתה. באופן פעולת המים הרותחים להפליט את הבלוע בתוך הכלים לתוך המים, ואם מים אלה חוזרים ומבליעים את הפליטה לתוך הכלים, נחלקו ראשונים, וכמה שיטות בדבר:

 

א) המים מפליטים את הבלוע בכלי מיד כשמכניסו לתוכם, ואף הכלי בולע ממי ההגעלה יחד עם פליטת האיסור המעורבת בהם, ולכן אין להגעיל כלי בן יומו - שבו ביום נשתמשו בו באיסור - אלא אם כן יש במים שביורה שמגעילים בה ששים כנגד כל הכלי המוגעל, כדי לבטל פליטתו במי ההגעלה, שאם לא כן תחזור הפליטה ותאסור את הכלי כשחוזרת ונבלעת בתוכו29. ואין לומר שהמים אינם מפליטים מה שבלעו עכשיו, כדרך שיש מפרשים בבשר שנפל לחלב, שכל זמן שלא נח [טור רג] מרתיחתו אין הבשר פולט מה שבלע עכשיו30, שבמים שהם צלולים לא שייך לומר בליעה, שאינם בולעים אלא שמתערב בהם האיסור31, ובודאי בכל מקום שהמים נבלעים השמנונית נבלעת עמהם, שדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה32, וכי הכלי נביא הוא שירגיש בין פליטתו ובין השאר שחוצה לו שיבלע זה ויניח זה33, ועוד אחר שינוחו המים מלבלוע כל פליטת הכלי, שגמר הכלי כל פליטתו, יחזרו המים ויפליטו מה שבלעו34. ואף היורה עצמה אין מועלת לה הגעלה כשהיא בת יומה מהאיסור, אלא אם כן יש במים שבתוכה ששים כנגד כולה35, שאם לא כן חוזרת פליטתה ונבלעת בדופני היורה וחוזרת לאיסורה36. ובכלי מדין, שלא אמרה תורה להגעיל אלא בני יומם37, לא הגעילו אלא את הכלים הקטנים שהכניסום לגדולים, והיה במי ההגעלה שיעור ששים כנגדם כדי לבטל פליטתם38, והכלים הגדולים והעבים, שאי אפשר להגעילם אלא על ידי הרתחת מים בתוכם, לא הוגעלו כלל והניחום עד למחר והותרו מן התורה משום נותן טעם לפגם, ולהסוברים נותן טעם לפגם אסור39 לא הותרו כלל40. לדעת הסוברים שאין אומרים בשאר איסורים, מלבד בשר בחלב, חתיכה עצמה נעשית נבלה41, ואין מי ההגעלה שבלעו פליטת האיסור מהכלים נעשים כולם איסור, מועילה הגעלה אף ליורה גדולה, על ידי שיגעילו אותה שתי פעמים, שבפעם הראשונה נפלט גיעולה ונתערב במים, ואחר כך כשחזר ונבלע בדפנותיה הרי נבלע כשהוא מעורב במים ובתערובת זו היה רק חלק מועט של האיסור, וכשהגעילה בפעם שניה נתבטל האיסור המועט שנפלט בהגעלה שניה בששים במי ההגעלה42.

 

לשיטה זו אין להגעיל כלים בתוך יורה אסורה [טור רד] כשהיא בת יומה, וצריך להכשיר היורה הגדולה קודם ההגעלה, מפני שאין בתוכה ששים כדי לבטל פליטתה ותחזור ותיבלע בכלים המוגעלים43, וכן כשמגעיל כמה כלים בני יומם בבת אחת, צריך שיהיו במים שביורה ששים כנגד פליטת כל הכלים, שכולם ככלי אחר הם44, אבל כשמגעיל זה אחר זה, אין צריך שיהיו במים ששים כנגד כל הכלים, מפני שכל כלי שמכניסים ביורה בטלה פליטת איסורו בששים במי היורה ואין פליטת הראשונים אוסרת את האחרונים45, ואין פליטת הכלי הראשון חוזרת ונעורה להצטרף עם פליטת הכלים שלאחריו, ואדרבה היא מצטרפת עם המים שביורה לבטל את פליטת הכלים שלאחריו46. ויש סוברים שלעולם אין הטעם בטל לגמרי וחוזר ונעור ומצטרף עם הטעם הנפלט מכלים שלאחריו, ולכן צריך ששים כנגד כל הכלים, אפילו כשמגעילם זה אחר זה47.

 

ויש סוברים שכשמשערים שיעור ששים אין חושבים את הכלי כאילו כולו בלוע מאיסור ואין צריך שיהיו במים ששים כנגד כל נפח נחושתו של הכלי, אלא די בששים כנגד האיסור הבלוע בדפנותיו בלבד, ולפיכך מועלת הגעלה אף ליורה גדולה בת יומה שאין בה ששים כנגד נחושתה, מפני שהאיסור הבלוע בה הוא מועט וכשנפלט ונתערב במי ההגעלה אינו נותן טעם במים ואינו אוסרם ומותרים הם אף בשתייה, שבטל בהם בששים, וכשחוזרים ונבלעים ביורה אינם אוסרים אותה, וכן אפשר להגעיל ביורה אסורה, ואין צריך להגעיל את היורה תחילה, וגם אין צריך שיהיו ששים כנגד הכלים המוגעלים, אלא כנגד האיסור הבלוע בהם בלבד, וכיצד נשער כמות האיסור הבלוע, נביא, למשל, חלב רותח - במקרה שהאיסור הבלוע היה חלב - ונשים לתוכו כף כיוצא [טור רה] בזו שנאסרה, ומה שמחסרת הכף מן החלב שבכלי, זהו שיעור כמות הבליעה48.

 

ויש סוברים יותר מזה, שאפילו שהכלים חוזרים ובולעים מפליטת האיסור אין צריך ששים לבטל כלל, לא כנגד גוף הכלי ולא כנגד פליטתו, לפי שהבלע החוזר ונבלע בכלי נותן טעם לפגם הוא, ומותר אף כשהוא בן יומו, שאף להסוברים - והלכה כמותם49 - שקדרה בת יומה אינה פוגמת, מכל מקום אין פליטתה משבחת אלא בתבשיל שבישלו בה, ואפילו כשבישלו בה מים פשוטים כשיתערבו המים אחר כך בעיסה או בתבשיל יתאחז הטעם שבמים בעיסה ובתבשיל וישביחם, אבל כל שנפלט מהכלי המוגעל למים פשוטים שלא נתערב בהם שום דבר והכלי חוזר ובולע ממים אלו אין ספק שתחילת בליעתו של הכלי אינה אלא פגם, וכלל גדול הוא: כל שתחילת בליעתו מן הפגם מותר לגמרי50.

 

ב) טבע המים הרותחים, שכשמכניסים לתוכם את הכלי, בתחילה הכלי בולע מהרותחים ואינו פולט כלום, וכשהוא שבע מלבלוע, מתחיל להפליט את הבלוע בתוכו, ולפיכך צריך להשהות את הכלי המוגעל בתוך היורה זמן מרובה עד כדי שתהא לו שהות לגמור בליעתו ולחזור ולהפליט, כדרך שאמרו בבשר שנפל ליורה רותחת שבולע ואינו פולט וכשנח - הבשר מלבלוע - חוזר ופולט51, ואין להגעיל כלי בן יומו בלא ביטול פליטתו בששים, אלא אם כן ידקדק לכוין להוציא הכלי כשמשער שנגמרה פליטתו, אבל בשעה שפולט אינו בולע, כשם שאינו פולט בשעה שבולע52.

 

וראשונים דחו שיטה זו וכתבו שדבר תימה הוא, שמי בקי לידע שיעור זה אימתי שבע הכלי מלבלוע53, ועוד שלפי זה לאחר שגמר לפלוט חוזר ובולע ולאחר ששבת מלבלוע חוזר ופולט וכן לעולם, ואם כן מי יודע אימתי הרגע הראוי להוציא הכלי מתוך המים, ולידע אם בולע הוא עכשיו [טור רו] או פולט, וכן יש כלים שבליעתם מרובה ויש שבליעתם מועטת, מי יודע לכוין כל זה54, ועוד שהרי המציאות מוכיחה שאינו כן, שכשנותנים שלקות במים רותחים מיד משתנה מראה המים מחמת השלוקות בלא שהייה מרובה, וכן חתיכת בשר שנופלת למים רותחים מיד ניכר השומן במים, הרי שהפליטה מתחילה מיד55, ואינו דומה לבשר שנפל ליורה שבולע ואינו פולט עד אחר גמר בליעתו, לפי שלא אמרו אינו פולט אלא את מה שבלע עכשיו, אבל הבלוע בתוכו מקודם הוא פולט56, ועוד כיון שאין בכלים הנגעלים ציר ולחלוחית של עצמם, אלא מה שבלעו ממקום אחר, פולטים מיד57.

 

ג) כל זמן שהמים רותחים בולע הכלי ואינו פולט כלל, אלא לאחר שינוחו המים מרתיחתם58, ולפיכך צריך להניח הכלי המוגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתם59, ויש סוברים אפילו לשיטה זו שכשמוציא את הכלים שהוגעלו ברותחים ושוטפם ומדיחם במים קרים כמנהג העולם ומשפשפם, הרי נחו אז מרתיחתם ופולטים60.

 

ד) כל זמן שהמים רותחים הם מפליטים את הבלוע בכלים ואינם מבליעים כלום אל תוך הכלים, כדרך שאומרים בבשר שנפל לחלב רותח, שאינו פולט מה שבלע עכשיו, ולכן אין לחוש כלל לחזרת בליעת הפליטה, ואף כשמגעילים כמה כלים בזה אחר זה אין לחוש שיבלע האחרון ממה שפלט הראשון, לפי שכל זמן שהמים רותחים אין כלי שבתוכם בולע אלא פולט, אבל לאחר שנחו המים מרתיחתם הם חוזרים ומבליעים בכלים את מה שנפלט לתוכם, ולכן צריך להיזהר שלא תנוח היורה מרתיחתה כל זמן ההגעלה61, ויש מהראשונים סוברים אף הם, שכשהמים רותחים הכלי פולט להם ולא בולע מהם, ואין לחוש שיחזור ויבלע מפליטתו, אבל הם מחלקים בין פליטת הכלי עצמו לפליטת כלים אחרים, שפליטת עצמו אינו בולע, אבל בולע [טור רז] מה שפלט כלי אחר, ולכן צריך להגעיל כל כלי לבד, ולא כמה כלים ביחד, שמה שיפלוט כלי זה יבלע כלי זה62.

 

לשיטה זו צריך לשפוך את המים שביורה בעודם רותחים, שלא יצטננו מרתיחתם ותחזור היורה ותבלע מן הגיעול שבהם63, וצריך להדיח בצונן את היורה ואת הכלים המוגעלים מיד אחר ההגעלה שלא יבלעו ממי הגעלה שעל פניהם שכבר נצטננו ונחו מרתיחתם64. לשיטה זו יש סוברים שאין צריך להגעיל היורה שמגעילים בה תחילה, קודם הגעלת הכלים, שאם נחשוש לפליטת היורה שלא יבלעו הכלים נחשוש אף לפליטת עצמם ואין לדבר סוף65.

 

ה) כשמכניסים הכלים לתוך הרותחים מתחילים לפלוט מיד את הבלוע שבתוכם, וכל זמן שהם טרודים להפליט אינם בולעים כלום, לא מהגיעול שלהם ולא מהגיעול הנפלט מן היורה, שמחמת טרדתם להפליט אין בהם כח לבלוע66, כדרך שאומרים בסימנים של שחיטה, שבעודם טרודים לפלוט דם אינם בולעים67. ולכן צריך להיזהר שלא ישהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי, אלא ישהה אותם באומד הדעת בכדי שיפליטו כל גיעולם ויוציאם מיד, שאם ישהה אותם יותר מזה יחזרו ויבלעו מגיעולם או מגיעול היורה, שכבר אינם טרודים לפלוט, אלא אם כן יש במים ששים נגדם68, וכן צריך להיזהר שלא להגעיל ביחד כלים שנבלע בהם איסור מרובה עם כלים שנבלע בהם איסור מועט, כגון כלים שרוב תשמישם בכלי ראשון לא יגעילם עם כפות שרוב תשמישן בכלי שני, ואין צריך לומר עם כוסות שרוב תשמישם בצונן שאלה שבליעתם מועטת ממהרים לפלוט ולאחר שאינם טרודים עוד לפלוט בולעים מהכלים [טור רח] שפליטתם מרובה69, וכן צריך להיזהר שלא יגעיל כלי או מקצתו שתי פעמים, כגון כשמגעיל כלים גדולים שאי אפשר להכניס כל הכלי בבת אחת לתוך היורה, לא יגלגלו ביד סביב במים, שלא יחזור ויכניס במים ממקצת שכבר הוגעל ופלט וכשחוזר ומכניסו הוא חוזר ובולע פליטתו או פליטת שאר כלים, וכיצד יעשה יצמצם להכניס חצי הכלי או שליש ואחר כך השאר ולא יכניס מקצת אחד פעמיים70.

 

ו) טבע המים להפליט את הבלוע בכלים, אבל לא להבליע71, בין שהמים רותחים ובין לאחר שינוחו מרתיחתם72, ולא אמרו שהחלב נבלע בבשר שנפל לתוכו ואינו מפליט מתוכו73, אלא בחלב, שכך טבעו, אבל במים הוא להיפך, מפליטים ואינם מבליעים, ולכן אין לחוש לחזרת הפליטה על ידי מי ההגעלה, ואפשר להגעיל כלים בני יומם ביורה בת יומה בלא ביטול בששים74. ויש מן הראשונים הסביר טעם שינוי טבע הפליטה והבליעה של כלים מפליטת ובליעת בשר בחלב, שהכלים קשים הם ואין בליעתם מצויה אלא בדברים גסי החומר כתבשיל ושאר איסורים מחמת דבקותם ופעפועם מצד גסותם, אבל המים פשוטים הם ומתוך דקותם ופשטות טבעם נכנסים הם כשהם רותחים לחדרי הכלי וממהרים פליטתם, ולפיכך כלי במים פליטתו קלה ובליעתו קשה, מה שאין כן בשר בתוך חלב רותח, שהבשר הוא ספוגי ושואב בטבעו, ואף החלב חומרו גס וטבעו להתדבק ולפעפע ונכנס בפנימיות חדרי הבשר ומתדבק בו ואינו יוצא אלא בקושי75.

 

ז) המים הרותחים הם כמו אש ששורפת, והם נכנסים בכלי לשרוף ולאבד כל הבלוע בתוכו76, [טור רט] וההגעלה כמו ההיסק לתנור77, ולכן צריך לדקדק מאד שלא למהר להוציא הכלי מן היורה, שיהיה פנאי לרתיחה להיכנס ולשרוף כל מה שבלעו הכלים78. ויש שכתבו לשיטה זו שאין צריך שישהה את הכלים ביורה ולא שיהו המים נחים מרתיחתם79, ומה שאמרו חכמים לשון כבולעו כך פולטו בהגעלה80, אין הכוונה שהבלע נפלט ויוצא לחוץ, אלא שהתבשיל החם שנכנס בו עכשיו שורף את הבלוע כבר81.

 

אפילו לשיטות הסוברים שצריך ששים לבטל פליטת הכלים המוגעלים, אין הדברים אמורים אלא כשהכלים או היורה הם בני יומם, אבל באינם בני יומם לדברי הכל אין לחוש לפליטה כלל, שאפילו כשחוזרים ובולעים מהפליטה, הרי היא נותנת טעם לפגם ומותר82, ואף על פי שגם קודם ההגעלה מה שבתוך הכלי פגום, כשאינו בן יומו, ומכל מקום הצרכנו להגעילו, ואסרנו לבשל בו בלי הגעלה, ומה הועלנו בזה שבולע מן הפגום, אינו דומה, שמקודם היתה תחילת בליעתו מן המשובח, ורואים אנו כאילו הוא בשבחו, שחשו חכמים שאם נתיר להשתמש לאחר יומו יבואו להשתמש אפילו ביומו, אבל כל שבולע בתחילה מן הפגם מותר83, או לפי שהרי זה כנותן טעם בר נותן טעם של היתר84, שמן הכלי נפלט למים ומן המים חזרה לכלי וכולו היתר כיון שנפגם, ואינו דומה למה שאסרו לבשל באינו בן יומו משום גזרה שמא יבשל בבן יומו, שאם יבשל בבן יומו יהיה אסור מן התורה, אבל בהגעלה אפילו אם יגעיל בבן יומו ויחזור ויבלע פליטתו אינו אלא איסור מועט והתבשיל שיתבשל בתוכו אחר כך לא יהא אלא נ"ט בר נ"ט85, ועוד שמעיקר הדין מותר לבשל בלא הגעלה באינו בן יומו, ולא הצרכנו להגעיל אלא משום שמא [טור רי] יבוא לבשל אף בבן יומו, וכשגזור אף על הגעלה כשאינו בן יומו הרי זו גזרה לגזרה86, ועוד שבישול התבשיל מסור לבני הבית ובקל יבואו לטעות, ואם נתיר לבשל באינו בן יומו יטעו ויבשלו אף בבן יומו, אבל הבא להכשיר כלי אינו רגיל לטעות87. ונהגו להחמיר להגעיל היורה שמגעילים בה תחילה, אף אם אינה בת יומה, וכן שלא להגעיל שום כלי כשהוא בן יומו אף שיש במים יותר מששים כנגדו88. וכן נהגו שאפילו אם הכלים והיורה אינם בני יומם וגם יש ששים במים כנגדם להיזהר שלא להגעיל כלים שבליעתם מועטת עם כלים שבליעתם מרובה, ושלא להגעיל מקצת כלי פעמיים, ושלא להשהות יותר מדאי שלא יחזרו ויבלעו הגיעול אחר שפלטו, לחוש לסברת האומרים שכל זמן שטרודים לפלוט אינם בולעים89, וכן יזהר שלא להשהות הכלים עד שינוחו המים מרתיחתם, לחוש להסוברים שכל זמן שהמים מרתיחים אין הכלים בולעים90.

 

כשמגעיל כלי חמץ בערב פסח קודם זמן איסורו91, אין לחוש לחזרת הפליטה, אפילו כשהכלי בן יומו ואין ששים נגדו, מפני ששלשה נותני טעם של היתר הם: החמץ בכלי והכלי במים ומן המים חוזר ונבלע בכלי ועדיין הכל היתר92. ולכן צריך להיזהר להגעיל קודם זמן איסור חמץ, כדי שלא יצטרך לדקדק בזה, וכן לא יצטרך לדקדק בשאר החומרות שלמעלה93. במה דברים אמורים כשמגעיל כלי חלב לבדם או כלי בשר לבדם, אבל אם מגעילם ביחד - שתוחבם ביורה בבת אחת94 - צריך ליזהר שיהיה אחד מהם אינו בן יומו95, או שיהיה במים ששים כנגד אחד מהם96, שאם לא כן אסורים אפילו אם הגעילם קודם זמן איסור חמץ, שיש כאן איסור משום בשר בחלב, ששניהם נותנים טעם זה בזה97, שהרי המים נאסרו מפליטת [טור ריא] הבשר והחלב וחוזרים ואוסרים את הכלים והיורה, אבל כשמגעילם זה אחר זה יש כאן נותן טעם בן נותן טעם של היתר קודם שיבוא לכלל איסור98. ויש סוברים שלדעת האומרים שחמץ שמו עליו ונקרא "איסורא בלע" אף קודם זמנו99, אינה מועלת הגעלה לכלי בן יומו אף קודם זמן איסור חמץ, כשאין ששים לבטל הפליטה, כי הרי זה נ"ט ב"ר נ"ט של איסור100. ונהגו להחמיר שלא להגעיל כשהוא בן יומו אף קודם זמן איסורו ואף כשיש ששים במים לבטל הפליטה101, גזרה שמא יטעו להגעיל כלי הבלוע משאר איסורי תורה כשהוא בן יומו ולא ידקדקו אם יש במים ששים כנגדו102. ויש נוהגים להגעיל שלשה ימים קודם הפסח103.

 

כל הכלים יש מצריכים להמתין מעת לעת אחר השפשוף שמשפשפים אותם קודם הגעלה104, ואפילו שלחנות שמגעילים אותם בעירוי מרותחים105 ימתין מעת לעת לאחר השפשוף106, שמא נבלע בהם מן האיסור הדבוק על ידי השפשוף בחמין107, ויש שאינם חוששים לכך וסוברים שכלי שאינו בן יומו פירושו מהתשמיש שנשתמש בו ולא שנחשוש לבליעה שעל ידי השפשוף108.

 

הגעלה מפלטת מכל הכלי, מעבר אל עבר109, ולכן כל דבר שצריך הגעלה אין קילוף בכלי אומנות מועיל לו110.

 

כשאוחז את הכלי על ידי צבת, צריך לגלגל את הכלי - היינו שיפתח את הצבת בתוך הרותחים ויאחוז הכלי במקום אחר - שאם לא כן לא יגעו הרותחים במקום אחיזת הצבת111, ולפיכך יותר טוב להגעיל בשבכה או בסל מנוקב112.

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך ח, הגעלה [טור ר]

 

[טור רכד] ז. במקצת כלי. הגעלת מקצת הכלי יש סוברים שאינה מועילה לכל הכלי, אפילו שבליעת האיסור בתוך הכלי אף היא לא היתה אלא באותו מקצת כלי, לפי שכלי מתכות שנשתמש בו איסור במקצתו מתפשטת בו הבליעה בכולו על ידי חום מקצתו, שחם מקצתו חם כולו253, אבל על ידי ההכשר של מקצת הכלי לא נפלטת כל הבליעה שנתפשטה בכולו, והוא הדין בכלי שבלע על ידי האש וצריך ליבון, שאף אם בלע במקצת חום הכלי באש נבלע בכולו, וצריך הכשר בליבון בכולו, ולא די שיכשיר מקצתו254, אבל אם אחרי שליבן מקצתו שבלע מן האיסור על ידי האש, חזר והגעיל את כל הכלי, מועילה הגעלה זו להפליט את מותר הטעם שנשאר אחר הליבון בחלק הבלתי מלובן255, אלא שבבליעת היתר יש סוברים שאף הכשר במקצת הכלי מועיל, אם נשתמש בו קודם במקצת הכלי, על ידי האש או על ידי חמים256. ויש חולקים וסוברים שיש הבדל בין ליבון מקצת הכלי להגעלת מקצתו, שהליבון אינו מועיל למקצת מפני שהוא אינו מפליט הבלע אלא שורף ומכלהו במקומו ואינו מועיל אלא לבליעה שבמקום המלובן בלבד257, וכשישתמש בו אחר כך בהיתר יפלוט את האיסור שנבלע בכולו, אבל הגעלה, שהיא מפליטה את הבלוע, מועילה אף כשמגעיל רק מקצת הכלי שנבלע בו האיסור, שכבולעו כך פולטו, כמו שנתפשט הבלע בכולו על ידי חום מקצתו, כך יפלוט בדרך זו, אלא שאם נבלע בו לכתחילה האיסור בכל הכלי על ידי שנשתמש בכולו, אין הגעלת מקצתו מועילה258. ויש סוברים אף בליבון שמועיל במקצת הכלי, שכבולעו כך פולטו, וכשם שנבלע בחום מקצתו כך פולט259, אלא שלכתחילה אף הם מודים [טור רכה] שצריך להכשיר כל הכלי260. ויש סוברים מטעם אחר שהגעלה למקצת כלי מועילה, אם נשתמש אף בהאיסור במקצת הכלי, לפי שלדעתם על ידי חום מקצתו אין הבליעה מתפשטת לכתחילה כלל בכל הכלי, ואין צריך הכשר אלא לאותה מקצת שנגע בה האיסור בלבד261, ולא אמרו חם מקצתו חם כולו, אלא לומר שאף המקצת שאינו חם יוכל לבלוע איסור שנפל עליו, אבל לא להתפשטות הבליעה מצד החם לצדו השני262. ואף לשיטה זו יש מחלקים בין בליעה שעל ידי האש, שהאיסור מתפשט בכולו, וצריך ליבון בכולו, לבליעה שעל ידי חמים, שאינה מתפשטת בכולו263.

 

לא נקרא בישול במקצת אלא בשטח, כגון מחבת ארוכה שהניח מקצתה בתבשיל על האש ומקצתה מבחוץ, אבל אם היא קצרה ובישל בשולי הכלי, נאסר כל הכלי - אף להסוברים חם מקצתו לא חם כולו גם לבליעה - שהזיעה עולה ואוסרתו, וצריך להגעיל כולה, אלא שמכל מקום אם ההכשר היה כעין הבליעה, שאף בשעת ההכשר יש זיעה, הרי זה מועיל משום כבולעו כך פולטו, וכאן הגעלה עדיפה מליבון, שאם ילבן מקצתו שנשתמש בו בבישול לא יועיל, שבליבון אין זיעה264.

 

כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם265. יש שכתבו הטעם מפני שחם מקצתו חם כולו, ולכן אפילו שלא נשתמש בידות באיסור, נבלע בתוכן מפני חום הכלי, אבל בהגעלה אינו פולט על ידי חום מקצתו266, ולפי זה דוקא בידות כלים של מתכות הדברים אמורים, אבל לא בכלי עץ ואבן267. ויש שכתבו הטעם מפני שחוששים שהידות בעצמן [טור רכו] בלעו פעם איסור כשמדיחים אותן לנקותן לאחר תשמישן268, ולפי זה אין חילוק בין כלי מתכות לכלי עץ וחרס269. ובדיעבד אין לאסור אם לא הגעילו הידות270, ואפילו בכלי מתכות, שאין אומרים שחום מקצתו מוליך בליעתו בכולו271. ואפילו לכתחילה יכול להגעיל הידות על ידי עירוי שמערה עליהן272. אם ידוע בודאי שנשתמשו איסור בידות, אף בדיעבד אינה מועילה הגעלת הכלי בלבד, שהכשר מקצתו לתשמיש בכולו אינו מועיל לדברי הכל273.

 

לא יניח כלים הרבה לתוך כלי ויגלעילם יחד, אם נוגעים זה בזה, שבמקום נגיעתם אין המים הרותחים עולים, והרי אותו מקצת כלי לא נגעל274. ואם מגעיל בצבת, יגלגל הכלי, שאם לא כן במקום הצבת אין המים עולים275.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ח, הגעלה [טור ר]

 

253. עי' פסחים עד א.

254. תוה"א בית ד שער ד, ע"פ פסחים ל ב בסכינים שצריך להגעיל אע"פ שלא נבלע בכולם וכגירסתו שם, עי' ר"ן שם: ר"ן פסחים שם בשם אחרים; טור יו"ד קכא בשם הרשב"א; ב"י שם בד' הרא"ש סוף ע"ז; ט"ז שם ס"ק ז, וש"ך ס"ק טז בדעת המחבר בשו"ע שם ו; הגר"א שם ס"ק יח בד' ריב"ם בתוס' סוף ע"ז ד"ה אמר.

255. ט"ז שם ס"ק ז בדעת הרשב"א במשמרת הבית שם והרא"ש סוף ע"ז סי' לד.

256. עי' להלן: בבליעת היתר, בשם הרשב"א בתוה"א.

257. ע"ע לבון.

258. בדק הבית להרא"ה שם; טור ורמ"א בשו"ע יו"ד שם בהגעלת מקצתו שמועילה ובש"ך ס"ק יז כ' בדעתם שסוברים כהרא"ה אף בליבון שמקצתו אינו מועיל.

259. ט"ז שם בדעת הטור; לבוש שם בד' הרמ"א בשו"ע. ועי' סברא זו במשמרת הבית, אלא שהרשב"א עצמו פוסק שאף בהגעלה אינו מועיל הכשר מקצתו, עי' לעיל.

[טור רכה] 260. ט"ז שם בד' הטור.

261. ר"ן פסחים ל ב, ע"פ זבחים צו ב שאין צריך הגעלת כל הכלי אלא בקדשים מגזרת הכתוב; יראים השלם סי' נב וסמ"ג לאוין עח בשם הר"ר אליעזר; תשו' מהר"ם בר"ב במרדכי חולין סי' תרעט בשם ר"י; שו"ת תה"ד סי' קלב ופסקים סי' קנא; יש"ש חולין פ"ז סי' מא בשם תשו' מהר"ם מ"ץ (ר' מנחם מעיל צדק); ש"ך שם ס"ק יח; פר"ח ס"ק טו. ועי' רמ"א בשו"ע או"ח תנא יב וט"ז שם ס"ק יז ובאור הגר"א ס"ק מ ומא.

262. תשו' מהר"ם מ"ץ ביש"ש שם ובש"ך שם.

263. ש"ך שם, וכ' שכ"מ גם מאו"ה כלל לז דין ב. ועי' פר"ח שם שאינו מחלק.

264. פר"ח סי' קכא ס"ק טו, ועי' פמ"ג סי' צד מ"ז ס"ק א ד"ה ודע ודרכי תשובה סי' קכא ס"ק סז. ועי' לעיל: ההכשר כהתשמיש, בשם אחרונים על זיעה המרתיחה את המים.

265. מרדכי פסחים סי' תקעז, ע"פ פסחים ל ב קתייהו כו'; טוש"ע תנא יב.

266. פי' א בב"ח או"ח שם, וכ"ד המג"א ס"ק כד, וכשיטת הרשב"א לעיל.

267. ב"ח שם.

[טור רכו] 268. פי' ב בב"ח שם וט"ז ס"ק יז. ועי' באור הגר"א ס"ק מב. ובאו"ה כלל נט דין סא כ' בחמץ מפני שאוחזים כל השנה בידים מלוכלכות, ועי' ח"י ס"ק מא שגם להב"ח שמדיחים כו' כ' שזה שייך בחמץ שכל השנה משתמשים בהם.

269. ב"ח וט"ז שם.

270. או"ה שם; רמ"א בשו"ע שם.

271. ט"ז ומג"א והגר"א שם. ועי' הגר"א שם ושו"ע הרב סכ"ב שאפילו אם תחב את מה שלא הגעיל לתבשיל אינו נאסר, וכ"כ המ"ב שם ס"ק סט בשם כמה אחרונים, שלא כהמג"א שם, ובשו"ע הרב שם מתיר בהפ"מ אפילו אם לא הגעיל גם את גוף הכלי ותחב הבית יד לתבשיל, ועי' לעיל.

272. או"ה ורמ"א בשו"ע שם. ועי' הגר"א ס"ק מב שרבים מקילים אף לכתחילה, וצ"ב אם ר"ל בעירוי או כלל לא.

273. באור הגר"א שם.

274. רוקח סי' רנב; מרדכי פסחים סי' תקפ; ב"י ושו"ע ורמ"א תנב ג. ועי' באור הגר"א ס"ק טז שציין מקור מפסחים לט ב בחטים לא ליחלוט כו'.

275. אגודה פסחים פ"ב סי' כז; ב"י ושו"ע שם ד.

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך ח, הגעלה [טור ר]

 

יא. בבליעת היתר. בלע הכלי על ידי האש בליעה של היתר - "היתירא בלע" - מועילה לו הגעלה392, והוא ששנינו: שפודין ואסכלאות - שצלו בהם קדשים - מגעילין בחמין393, לפי שבשעת בליעתו של הכלי מבשר הקרבן היה היתר, ואף על פי שבשעה שמשתמשים בו אחר כך כבר עבר זמן אכילתו ונעשה נותר*, הרי בשעת הפליטה כבר אין האיסור בעין - שבתוך דופני הכלי הוא בלוע ומעולם לא הוכר איסורו394 - ואינו דומה לשפודים ואסכלות של גוים, שמתחילת בליעתם בלעו איסור - "איסורא בלע" - ולפיכך צריכים ליבון395. והסבירו ראשונים ששם האיסור החדש [טור רלז] של נותר אינו יכול לחול על טעם קלוש כזה שנשאר בדופני הקדרה אחר ההגעלה ושאינו יכול להיפלט אלא על ידי האש, ולכן אף שיצלו אחר כך שוב קדשים על אותו שפוד ויפלוט אותו טעם קלוש לא חל עליו שם חדש של נותר396, והרי זה כדין נ"ט- בר-נ"ט* של היתר שאמרו בדגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאכלם בחלב, מפני שאין איסור חדש של בשר בחלב חל על טעם קלוש כזה397. ולכן כלי שנבלע בו בשר על ידי האש, מועילה לו הגעלה כדי להתירו להשתמש בו בחלב על ידי אש, מפני שהבשר שנבלע הוא היתר398, ועל הטעם הקלוש שנשאר בדופני הכלי אחר ההגעלה ונתערב אחר כך בחלב אין ראוי לחול שם איסור חדש של בשר בחלב399, אבל אם נבלע בו בשר על ידי האש ולא הגעילו עד שנבלע בו גם חלב על ידי האש שוב אינו נכשר בהגעלה וצריך ליבון גמור, שכלי זה כבר בלע איסור, שכשבישל בו חלב נפלט בו טעם הבשר הבלוע בדפנותיו והתערב עם החלב והתערובת שהיא איסור חזרה ונבלעה בדופני הכלי על ידי האש400, ויש סוברים שאף אם נשתמש בו בחלב על ידי האש קודם שהגעילו מבליעת הבשר, כל שלא נבלעו הבשר והחלב בבת אחת, הגעלה מועילה, שבשעה שנבלע בו החלב לא חל שם בשר בחלב אלא על עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב, והם נפלטים על ידי הגעלה, אבל על הטעם הקלוש הבלוע מאד בדופני הכלי ואינו יוצא משם אלא בליבון לא חל כלל שם בשר בחלב, כיון שטעם הבשר היה קלוש מאד קודם שנבלע בו החלב, ואין שם חדש יכול לחול על טעם קלוש כזה401.

 

יש מהראשונים סוברים שבבליעת היתר אין צריך אף הגעלה גמורה כדינה, ובין שנבלע בו היתר על ידי האש ובין שנבלע על ידי חמים, ואחר כך בישלו בו דבר, הרי בישול זה כהגעלה, כגון [טור רלח] קדשים שנצלו בכלי של מתכת ואחר כך בישלו באותו כלי תבשיל על ידי משקים, אין הבלוע מהקדשים נעשה נותר, בסוף זמן אכילתו, שהבישול כהגעלה ובסוף זמן אכילתו לא יוכל לחול שם נותר על מותר הבלע שלא נפלט בבישול, והוא הדין מבשר לחלב, כגון שפוד שצלו בו בשר או קדרה של מתכת שבישל בה בשר ואחר כך בישל בהם דגים או ירקות מועיל בישול זה להתירו לצלות בו גבינה402, ולא עוד אלא שבבליעת היתר מועילה הגעלה או בישול אף במקצת הכלי, אם הבליעה הקודמת היתה אף היא במקצת, ואף על פי שבבליעת איסור אם נבלע איסור במקצת הכלי נאסר כולו, וכל הכלי צריך ליבון או הגעלה403, כאן די במקצתו, מפני שהבלוע שהתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט, ולכן אף שבבישול שלאחריו אינו מוגעל כולו, מכל מקום מתמעט קצת הבלע שבכל הכלי עד שלא נשאר בו שום בלע שיהא ראוי לחול עליו שם איסור חדש, כנותר או בשר בחלב404. ודוקא כשבישל קודם שנעשה נותר, אבל לאחר שנעשה נותר, אינו נכשר עד שיגעיל את הראוי להגעיל וילבן את הראוי ללבן, שכל שמתחילתו איסור גמור הרי הוא קרוי איסור עד שיוגעל ויופלט לגמרי405. ויש חולקים על כל זה וסוברים שבליעה על ידי האור אף בבליעת היתר צריכה הגעלה גמורה ככל דיני הגעלה, ואין מועיל בה סתם בישול, וכל שכן שאינו מועיל כשבישול השני היה רק במקצת הכלי406.

 

באיסור חמץ בפסח נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף הוא נקרא "היתירא בלע", מפני שבשעה שנבלע לא הגיע עדיין זמן איסורו ולא חל עליו שם איסור חמץ ובשעת הפליטה כבר אין האיסור עומד בעינו, ולכן שפודים ואסכלא שנבלע בהם חמץ על ידי האש נכשרים בהגעלה407. ויש [טור רלט] חולקים וסוברים שלא נקרא "היתירא בלע" אלא בקדשים, שבשעת הבליעה לא היה שם איסור עליו, שעדיין לא נקרא נותר, אבל חמץ שמו עליו אף קודם הפסח, ואינו מתחדש עליו שם חדש, שגם עכשיו קרוי חמץ408, ונמצא שכשהגיע הפסח מתברר למפרע שבשעת הבליעה "איסורא בלע"409. ויש מפרשים מטעם אחר שחמץ לא נקרא "היתירא בלע", שאין קרוי "היתירא בלע" אלא מה שאילו היה קיים בעינו עכשיו היתה בליעתו מותרת, כגון קדשים שאילו היה כולו עכשיו אותו דבר שצלאו אתמול לא היתה בליעתו נאסרת, ולכן אף כשצלאו אתמול ועכשיו נעשה איסור ואינו בעין די לו בהגעלה, אבל חמץ אילו היה פסח בשעת הבליעה הרי היתה זו בליעת איסור, והרי זה כאילו נבלע מן האיסור410, אבל כלי שנצלה בו בשר דיו בהגעלה לצלות בו גבינה, שהרי היתר בלע, ובשעה שאיסור בשר בחלב ראוי לחול עליו אינו בעין411. ויש סוברים שלשיטה זו אין הגעלה מועלת מבשר לחלב, לפי שבקדשים אילו היה הבלע קיים בעין עכשיו והיה נותן טעם באותם קדשים שנצלים בשפוד אחר ההגעלה לא היו נאסרים, אבל בבשר בחלב אילו היה הבשר קיים ונותן טעם בגבינה היתה נאסרת412. בנוגע לחמץ בפסח יש מן הראשונים סוברים טעם אחר שאין דנים בו דין של "היתירא בלע", לפי שאיסורו במשהו, בין במינו ובין שלא במינו413, ולכן ראוי לחוש בו אף לאותו המיעוט שנשאר לאחר ההגעלה שלא יפלוט ויאסור414.

 

לדעת הסוברים שחמץ קרוי "היתירא בלע" יש [טור רמ] אומרים שאין הגעלה מועילה לכלי שבלע על ידי האש אלא כשמגעילים קודם זמן איסורו, שאף הנפלט הוא היתר415, אבל רוב הסוברים שהוא "היתירא בלע" מתירים אף בתוך הפסח416.

 

כלי שמשתמשים בו תדיר, כשפודים ואסכלאות של קדשים, יש מן האמוראים סוברים שמועלת הגעלה אף ל"איסורא בלע" על ידי האש, שמפני תשמישו התדיר בליעתו נוחה לפלוט, אבל כלי שאין תשמישו בכל שעה, מתקשה הבליעה שבתוכו ונדבקת בו ואינו נוח לפלוט בהגעלה אלא על ידי האש417.

 

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ח, הגעלה [טור ר]

 

 392. רב ששת ורב אשי בע"ז עו א.

393. משנה זבחים צז א, ועי"ש בתוס' אם גורסים בחמין.

394. רש"י ע"ז שם.

395. מסקנת רב אשי בע"ז שם, ועי"ש בריטב"א שאף רב ששת נתכוין לכך.

[טור רלז] 396. ריטב"א ע"ז שם בשם רמב"ן, ועי"ש שהבין כן גם בד' רש"י; ר"ן פסחים שם. ועי' שו"ע הרב תנא יג.

397. תוה"א בית ד שער ד, וע"ע נ"ט בר נ"ט.

398. תוה"א שם: מרדכי ע"ז סי' תתס; או"ה כלל נח דין כג; תשב"ץ קטן סי' שנז. ועי' נקוה"כ יו"ד סי' צג.

399. תוה"א שם.

400. שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צו, ועי' לעיל בשמו, וכ"ד האו"ה כלל נח דין כג. ועי' ש"ך יו"ד סי' קכא ס"ק ח ופר"ח שם שהבינו מדברי הרמ"ע שאף הגעילו קודם שנשתמש בו חלב אין ההגעלה מועילה, ועי' חי' רעק"א שם ובתשובותיו סי' מט והגהות חת"ס למג"א סי' תנא שהשיגום.

401. שו"ע הרב תנא יג בהגה ועי"ש בסכ"ה, ולא הביא ד' הרמ"ע והש"ך הנ"ל. ועי' להלן שלהסוברים חמץ נקרא היתירא בלע מותר להגעיל אף בתור הפסח, משמע כשו"ע הרב.

[טור רלח] 402. תוה"א בית ד שער ד, ע"פ סוגיית ע"ז עו א כל יום ויום נעשה גיעול לחברו; מאירי ע"ז עמ' 332 - 333 בשם גדולי הדורות, והוא הרשב"א; טור יו"ד צג בשמו.

403. עי' לעיל: במקצת כלי.

404. תוה"א שם ובדק הבית להרא"ה שם ובמאירי שם בשם גדולי הדורות וריטב"א ע"ז שם סוד"ה הא תינח בשם יש שהיו סבורים וטור יו"ד שם בשם הרשב"א. ועי' נקוה"כ סי' צג שדן אם הרשב"א ר"ל דוקא כשהבישול היה בכל הכלי או אף במקצתו, אבל במאירי מפורש שאף במקצתו.

405. תוה"א ובדה"ב שם.

406. מאירי שם, ומפרש שבמסקנת הסוגיא בע"ז נדחו סברות אלו, וריטב"א שם, ועי"ש שמפרשים פי' אחרים בגמ' אף בהו"א; ב"י יו"ד סי' צג בדעת תוס' ורא"ש חולין קיב א שכ' בטעם שכל יום נעשה גיעול מפני שמין במינו בטל ברוב מה"ת ובמקדש העמידו על ד"ת, וכ"כ שם גם בדעת סה"ת וסמ"ק. ועי' נקוה"כ ומטה יהונתן ליו"ד ווילנא באריכות בביאור דעות הפוסקים ובפי' הסוגיא.

407. ר"ת בתוס' פסחים ל ב וחולין ח א וסוף ע"ז, ע"פ פסחים שם והילכתא אידי ואידי ברותחין; ר"ן פסחים פ"ב ומהר"ם חלאווה שם וריטב"א סוף ע"ז וארחות חיים חמץ ומצה סי' צה, כולם בשם הראב"ד; תמים דעים סי' קמז; ס' התרומה סי' ע; ארחות חיים שם בשם ה"ר זרחיה; מאירי ע"ז שם בשם פסקו רבים; מ"מ חמץ ומצה פ"ה הכ"ג בשם יש מי שאומר וכ"כ בדעת הרמב"ם; ראב"ן סי' שטז ובפסקי מס' פסחים; ראבי"ה סי' תסד; תוס' רי"ד סוף ע"ז ובס' המכריע סי' מא.

[טור רלט] 408. רי"ף פסחים פ"ב לד' הר"ן והמאירי שם; מרדכי פסחים סי' תקסג (לגי' "חמץ" שם); ס' היראים השלם סי' נב וארחות חיים חומ"צ שם בשמו; ר"ן ומהר"ם חלאווה פסחים שם וריטב"א ע"ז שם בשם הרמב"ן; תוה"א שם בשם ר"י שהצריך ליבון לפסח לסכינים גדולים; מאירי סוף ע"ז בשם קצת גדולי הדורות; ריטב"א שם בשם הגאונים ובד' הרמב"ם (וצ"ע שברמב"ם בציון הקודם לא כ"כ); שו"ת הרשב"א ח"א סי' רסב בשם רבותיו והסכים להם; ב"י או"ח סי' תנא בד' הרא"ש, וכ"ה ברא"ש הל' פסחים בקצרה שהצריך ליבון לשפודים; שו"ע שם ד.

409. פר"ח או"ח תנא ד.

410. ארחות חיים שם בשם ה"ר משולם (בעל ההשלמה) ומאירי ע"ז שם בשם גדולי הדורות שלפנינו (ואינו הרמב"ן כמש"כ המו"ל אלא בעל ההשלמה).

411. מאירי שם.

412. מאירי שם, ועי' שד"ח אסיפת דינים מע' ה אות יז בשם ס' שבילי דוד שכיון לסברא זו.

413. ע"ע בטול איסורים כרך ג עמ' סה.

414. ריטב"א ע"ז שם.

[טור רמ] 415. השואל ר' יהונתן בתשו' הרשב"א סי' רסב, וכ' עליו הפר"ח ר"ס תנב שאדם גדול היה, ועי' רש"ש ע"ז שם שר"ל שתלוי במחלוקת אמוראים במריקה ושטיפה של קדשים אם היו קודם שנעשה נותר או אח"כ.

416. הרשב"א בתשו' שם לדעה זו, וכ"כ הש"ך בנקוה"כ יו"ד סי' צג בדעת כל הפוסקים שחמץ הוא היתירא בלע.

417. תי' רב פפא בע"ז שם ורש"י. ולא הובא בפוסקים רק תי' רב אשי לחלק בין היתירא בלע לאיסורא בלע. ועי' שבלי הלקט השלם סי' רז שזו היתה סברת הגמ' בתחילה בפסחים ל ב להצריך ליבון בסכיני חמץ.

2) סכינים  מגעילן בכלי ראשון ומותרין

 

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כד

 

כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותן אותן לתוך כלי גדול ונותן עליהן מים רותחין ד ומניחן בתוכו עד שיפלוטו ואחר כך שוטפן ה ומשתמש בהן במצה.

 

טור אורח חיים סימן תנא

 

סכינים מגעילן בכלי ראשון ושרו וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח וקודם ההגעלה צריך לשופפם יפה במשחזת או בריחים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרו הלכך אם יש גומות בסכין ואינו יכול לנקותו יפה אין מועיל לו הגעלה וצריך ליבון:

 

בית יוסף אורח חיים סימן תנא

 

ג, ה (א) סכינין מגעילן בכלי ראשון ושרו. הכי מסיק בגמרא פרק כל שעה (ל:):

ומה שכתב וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינה עתה על האש רק שעודנו רותח. היינו מדתנן בפרק כירה (שבת מב.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ופירש רש"י שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל:

ומה שכתב וקודם ההגעלה צריך לשופפם יפה וכו'. כן כתב שם הרא"ש (פסחים פ"ב סי' ז) ונתן טעם לדבר משום דבענין אחר לא יפלוט ותניא בספרי (זוטא, וילקוט) אך את הזהב ואת הכסף (במדבר לא. כב) מכאן שצריך להעביר החלודה הילכך סכינים שיש בהם גומות ואינו יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהן הגעלה וצריכין ליבון ואף על פי שכתב שבלי הלקט (סי' רז פב:) בשם רש"י (תשובות רש"י סי' עו) דכלים הבלועים מחמץ אינו צריך להעביר החלודה שבהם נקטינן כהרא"ש ז"ל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ג

 

(יט) ה <ה> סכינים ו מגעילן בכלי ראשון ומותרין. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק (כ) ז שעודנו רותח. וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה (כא) במשחזת או ברחיים להעביר (כב) <ו> כל חלודה שבהם קודם הכשרם. הילכך (כג) אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה (פי' הפלטה שהכלים פולטים האיסור שבהם והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל) (איוב כא) לבד (כד) <ז> וצריך ליבון (כה) במקום הגומות. הגה: ח והנדן של סכינים (כו) אין לה תקנה בהגעלה ואסור להכניס בה הסכין, בפסח (מהרי"ל).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ג

 

(יט) סכינים - בין גדולים ובין קטנים אף אם נשתמש בהם חמץ בחמין כל השנה די בהגעלה לפסח ואע"פ הסכינים הבלועים משאר איסורים פסק השו"ע ביו"ד סימן קכ"א שצריך ללבנם באור כדי להשתמש בהם בחמין הכא כיון שי"א שאפילו כלים הבלועים מחמץ ע"י אור בלבד נמי א"צ אלא הגעלה וגם כמה פוסקים סוברים דסכינים אין להם דין כלים הבלועים ע"י האור [דאף אם השתמש בו ע"י האור כגון שתחב בו חתיכת פשטיד"א על האש מ"מ רוב תשמישו הוא שלא ע"י האש ואזלינן בתר רוב וכדלקמן בס"ו] לפיכך התיר לכתחלה ע"י הגעלה בלבד. ומ"מ מי שאפשר לו מצוה מן המובחר שיקנה חדשים לפסח [אחרונים] עוד כתבו דסכינים הבלועים משאר איסורים אף דלכתחלה צריך ללבנם מ"מ בדיעבד אם הגעיל והשתמש בהם בחמין אינו אסור. וסכינים הבלועים מבשר לחלב די בהגעלה אך העולם נהגו איסור בזה וכתב בתשובת ח"ס סי' ק"י דהיכא דהגעיל לצורך פסח הוא נוהג להתיר להחליף מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היתה כונת ההכשר לצורך זה:

(כ) שעודנו רותח - ויהיו המים מעלין רתיחה וכדלקמן בסי' תנ"ב עיי"ש [לבו"ש שם] ויהיה ההגעלה ע"י שיתחוב בו הסכין אבל לא שיהיה ע"י שיתן אבן מלובן על הסכין ויתן עליו רותחין וכדלקמן בס"ו בהג"ה לפי שבכלי האבן מונח בתוכו יפה משא"כ על הסכין:

(כא) במשחזת - וה"ה בדבר אחר שמסיר החלודה סגי:

(כב) כל חלודה - דכתיב בפרשת הגעלת כלי מדין אך את הזהב וגו' כלומר רק את הזהב דהיינו כשאין שם חלודה רק זהב בלבד מועלת הגעלה להפליט הבלוע אבל כשיש שם חלודה יש לחוש שמא יש שם משהו מן החמץ והחלודה מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין. וכ"ז בחלודה שיש בזה קצת ממשות (שקורין ראס"ט) שכשגוררין אותה משם יש שם כמה עפרורין שאז יש לחוש שמא יש תחתיה משהו ממשות האיסור בעין והחלודה מכסהו אבל אם אין בחלודה ממשות כלל רק מראה בלבד כמו שנמצא לפעמים שיש שחרות או אדמימות בצד הפנימי של הכלי שאנו קורין (פלעקי"ן) אין קפידא. וכן הדין באותן כתמים הנעשים בכלי בדיל (שקורין ערד פלעקי"ן) שאין מעכבין את ההגעלה כיון שאין בהם ממשות רק מראה בלבד [אחרונים]:

(כג) אם יש בו גומות - ומטעם זה הסכימו האחרונים דהסכין שהקתא שלו מחובר במסמרים קטנים אין מועיל לו הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים ואצ"ל אם גוף הבית יד נעשה משני חלקים מדובקין ויש ריוח מעט ביניהם להכניס לשם הסכין שע"פ הרוב א"א לנקר שם היטב. וכן לפעמים יש פגם בין להב לקתא וא"א לנקות היטב זה המקום אם לא שיסיר הקתא מהלהב [פמ"ג] וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד ע"י דבק אין מועיל הגעלה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח המים יפה וכן אם הבית יד עשויה מקרן ג"כ אין הגעלה מועלת שהקרן מתקלקל במים רותחין ויש לחוש שמא יחוס עליו [אחרונים]:

(כד) וצריך ליבון - דהיינו שיניח גחלים בוערות על המקום ההוא ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל:

(כה) במקום הגומות - ויעשה זה קודם הגעלה ואם לא עשה כן מקודם יעשה זה אחר הגעלה:

(כו) אין לה תקנה בהגעלה - לפי שא"א לנקרו היטב מבפנים אם לא שיפתח התפירות וינקר היטב ואז אפילו הגעלה א"צ. כלי שפיו צר ויש שם חלודה שא"א להסירה לא מהני לה הגעלה [אחרונים]. עוד כתבו דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני לקלפו בכלי אומנות כי הבלוע יוצא מדופן לדופן וכלי אומנות לא מהני רק במקום שצריך קליפה:

3) כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו

 

בית יוסף אורח חיים סימן תנא

 

ו (א), א (ב) לכן כתב אבי העזרי (סי' תסד עמ' 81) שצריך להכשיר כל הקערות בכלי ראשון לפי שפעמים כופין אותן לכו'. כן כתבו התוספות בסוף עבודה זרה (עד: סוד"ה דרש) דקערות צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון וכן כתב המרדכי בפרק כל שעה (סוס"י תקפה):

ומה שכתב רבינו לכן כתב אבי העזרי. קאי למה שכתב כפי תשמישן כך הכשרן וכיון שלפעמים משתמשין בקערות בכלי ראשון כך צריך להכשירן ואף על פי שרוב תשמישן בכלי שני חוששין למיעוט פעמים שמשתמשין בהן בכלי ראשון וכמו שכתבו ההגהות בפרק ה' (הכ"ד אות ה) אבל הרי"ף כתב בפרק כל שעה (ח:) והני דאישתמש בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהם כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני שפיר דמי וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ה' (שם) וטעמא משום דבכל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו וכמו שכתב הר"ן בפרק כל שעה (שם דיבור ראשון) והרשב"א בתשובה (ח"א סי' שעב ותתיז, ח"ג סי' רעט) וכיון דהני קערות רוב תשמישן על ידי עירוי הכי נמי מגעיל להו בעירוי ולא חיישינן לפעמים שמשתמש בהן בכלי ראשון:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ו

 

כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו; הלכך קערות אע"פ יז שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, (מה) כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, (מו) כך הוא הכשרן. הגה: ויש מחמירין <יא> להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ' כל שעה ותוספות סוף מסכת ע"א), (מז) וכן הוא המנהג. (מח) וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה לזה (הגהות מיימוני פ"ה ואגור). ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אעפ"י שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין (רבינו ירוחם); וכן הוא המנהג להגעילן, ובדיעבד סגי להו (מט) בשטיפה. וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון, (נ) יתן עליהם יח אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, (נא) והוי ככלי ראשון. (נב) וכן כל כיוצא בזה. <יב> ויעביר האבן (נג) על כל הכלי, שאז מגעיל כולו (מרדכי פ' כל שעה והגהות מיימוני פ"ה ואגור ואיסור והיתר הארוך כלל נ"ח).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ו

 

(מה) כיון שרוב תשמישן וכו' - וה"ה כלים שמשתמשין בהן בצונן די להן בשטיפה לדעה זו אף על פי שלפעמים השתמש בהן בחמין:

(מו) כך הוא הכשרן - ומכל מקום אם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו חמץ בכלי ראשון ממש אף על פי שעיקר תשמיש שלו תמיד הוא על ידי עירוי או בכלי שני צריכין הגעלה בכלי ראשון דוקא אליבא דכו"ע ואם ע"י אור צריך ליבון:

(מז) וכן הוא המנהג - ומ"מ בדיעבד סמכינן אדעה ראשונה:

(מח) וכן בכל דבר וכו' בכלי ראשון - וה"ה אם יש לחוש שנשתמש בו לפעמים ע"י האור צריך ליבון דוקא ובליבון קל כדלעיל ס"ד בהג"ה:

(מט) בשטיפה - דהיינו ששפשפו תחלה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שטפו במים:

(נ) יתן עליהם אבן מלובן - וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלין וינגב השלחן תחלה כדי שלא יצטנן המים הרותחין ששופך [ח"י]:

(נא) והוי ככלי ראשון - ר"ל אע"ג דאין זה אלא עירוי מ"מ כיון שהוא ע"י אבן מלובן אין מניח המים להצטנן והוי כאלו נתנן מתוך כלי ראשון ועיין בא"ר שהכריע לדינא דעכ"פ אינו מועיל הגעלה ע"י אבנים אלא בקערה וכיו"ב שרוב תשמישן הוא רק ע"י עירוי מכלי ראשון משא"כ בדבר שרוב תשמישן הוא בכלי ראשון אינו מועיל להגעיל באופן זה דלא הוי ככלי ראשון ממש. ולענ"ד נראה דאפילו בקערה וכיו"ב אין להקל לכתחלה להגעיל ע"י אבנים אלא בידוע שהוא אינו בן יומו מתשמיש כלי ראשון:

(נב) וכן כל כיו"ב - כגון דפי מולייתות של בשר או גבינה דלפעמים נותנין עליהם חמין [א"ר]:

(נג) על כל הכלי - ואע"ג דבאיזה מקום אינו נוגע האבן מי הרתיחה העולים מן האבן נוגעים שם ושרי ומ"מ בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולו ואפשר שגם מי הרתיחה לא יגיעו תיכף שם נכון להחמיר שלא להגעיל ע"י אבנים כ"א יכניסם ליורה:

4) כלים שמשתמשים בהם על ידי האור, צריכים ליבון

 

בית יוסף אורח חיים סימן תנא

 

ד כלים שמשתמשין בהם על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהם צריכין ליבון ברייתא בסוף מסכת עבודה זרה (עה:) והביאה הרי"ף בפרק כל שעה (ח:) וכתב הר"ן (ד"ה דברים) נראה שדעתו דדברים שנשתמש בהם חמץ על ידי האור צריכין ליבון ואף על גב דאסיקנא בסוף עבודה זרה (עו.) דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה איכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי. וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כתב ברייתא זו בפרק כל שעה (שם) וכתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ב מ:) שכן דעת רוב הפוסקים והרב המגיד כתב בפרק ה' (הכ"ג) שפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין ליבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלע היה היתר די בהגעלה ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינים הגעלה ובפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ז) בלוקח סכין מן הגוים הצריך ליבון ולא הזכיר כאן ליבון כלל ומכל מקום דעת הרמב"ן (חי' ע"ז שם ד"ה רב אשי) להשוות חמץ לגיעולי גוים והם סוברים שבסכינים אף בגיעולי גוים אינן צריכים אלא הגעלה עכ"ל וכתב רבינו ירוחם (שם) שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי גוים והגהות מיימוניות (פ"ה הכ"ג אות א) הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין:

והליבון עד שיהיו הניצוצות ניתזין מהם. שם בסוף עבודה זרה (עו.) ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן ובירושלמי שילהי עבודה זרה (פ"ה הט"ו) הליבון צריך שיהיו ניצוצות מינתזין ממנו וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (סי' א): וכתוב בהגהות מיימון פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ג אות ה) בשם ה"ר אביגדור דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי דאם לא כן אותה טירפ"א בלעז שאופין פשטידא תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן אם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניתזין ניצוצות ממנה היתה לגמרי מתקלקלת: והמרדכי כתב בסוף עבודה זרה (סוס"י תתס) דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה [אלא רק] עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי דאם כן שליט הליבון מעבר אל עבר אף על פי שלא תסיר קליפתו ומכל מקום די בכך דכיון דהיתרא בלע אם כן די להם בהגעלה ואף על גב דתשמישם על ידי האור כדמשמע בשמעתין והא לא גרע ליבון זה מהגעלה ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה עכ"ל ולפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי ומפני כך הם אומרים דכלים שנשתמש בהם חמץ על ידי האור צריכין ליבון ולא סגי להו בהגעלה כמו שכתבתי בסמוך אם כן גם ליבון קל לא סגי להו אלא צריכין ליבון גמור:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ד

 

כלים שמשתמשים בהם (כז) ט על ידי האור <ח> כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, (כח) י צריכים ליבון; והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות (כט) ניתזין מהם. הגה: (ל) יא ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו (לא) מבחוץ (מרדכי סי' פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). (לב) ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, (לג) רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה. (לד) יב חצובה צריך ליבון (מהרי"ל).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ד

 

(כז) ע"י האור - פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין עליו מוליית"א של חמץ [ואע"פ שאסכלא כשצולין ע"ג טשין אותה באליה או מושחין פניה בשומן אין רטיבות מעט זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה למחבת המבואר לקמן בסי"א] ולפי שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו ואין ביניהם שום משקה שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלא אלא ע"י חום האש בלבד נבלע בהן טעם החמץ לפיכך אינו נפלט מהן ג"כ ע"י הגעלה במים רותחין אלא ע"י חום האש דכבולעו כך פולטו אבל אם ידוע לו שלא צלו עליו חמץ רק שצלו עליו בשר עם מלח שלא נבדק מחמץ בזה די בהגעלה ואפילו לכתחלה:

(כח) צריכים ליבון - אקדים הקדמה קצרה ויצטרך בכמה מקומות. דע דאיתא בגמרא דדוקא דבר איסור הנבלע בכלי ע"י אור צריך ליבון אבל דבר היתר הנבלע בכלי ע"י אור אף שאח"כ נאסר כגון בשר קדשים שצלהו בשפוד ע"ג האור אף שלבסוף נעשה הבליעה בשפוד נותר אפ"ה הכשרו של שפוד זה די בהגעלה ונחלקו הפוסקים לענין חמץ הבלוע בכלי י"א דזה ג"כ מקרי התירא בלע שבאמצע השנה כשנבלע החמץ של המוליית"א בשפוד היה היתר וע"כ סגי בהגעלה ולדידהו כל כלים שתשמישן ע"י אור לענין פסח די בהגעלה וי"א דוקא נותר שבעת הבליעה לא היה שם נותר על הבשר כלל לכן נקרא ד"ז בשם היתירא בלע אבל חמץ דבעת השתמשות השפוד בחמץ היה שם חמץ על הבליעה ועכשיו ג"כ שמו חמץ אלא שעתה נתעורר האיסור למפרע על שם חמץ זה לא מקרי בשם התירא בלע דחמץ בלע בתוכו וגם עכשיו הוא חמץ ובכלל איסורא בלע הוא וצריכין ליבון ולזה הסכימו רוב הפוסקים וע"כ פסק המחבר כוותייהו ומ"מ אין ללמוד מדין זה למקומות אחרים דלפעמים היכא שיש עוד צדדים להקל מצרפינן ג"כ לזה דעת הפוסקים דס"ל דחמץ מקרי התירא בלע:

(כט) ניתזין מהם - או עד שתסור קליפתו העליונה:

(ל) ויש מקילין אם נתלבן וכו' - דליבון זה אף שהוא גרוע מליבון הראשון מ"מ מהני עכ"פ חמימותו לפלוט הבליעה כמו הגעלה בודאי ודעה זו ס"ל דחמץ מקרי התירא בלע וע"כ מקילין בליבון כזה:

(לא) מבחוץ - ר"ל שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון:

(לב) ונוהגין כסברא הראשונה וכו' - דלדינא עיקר כדעת המחבר דחמץ מקרי איסורא בלע וע"כ צריך ליבון טוב שיהו ניצוצות נתזין ממנו ואפילו בדיעבד יש לאסור אם נשתמשו בו בפסח בעוד שלא ליבנו אותו כ"כ או ע"י הגעלה [ט"ז ומ"א] אכן במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט והוא אינו ב"י מעת שנשתמשו בו החמץ יש לסמוך בדיעבד על הפוסקים דסוברים דחמץ מקרי התירא בלע ודי במה שהכשירו בהגעלה או בליבון קל:

(לג) רק שיש בו סדקים - ר"ל ומבואר לעיל דצריך ליבון באותו המקום דהיינו שישים שם גחלים בוערות די שישהה אותם שם עד שקש נשרף עליו מבחוץ שבזה השיעור בודאי נשרף כל ממשות האיסור שימצא בעומק הסדקים והגומות:

(לד) חצובה צריך ליבון - הוא כלי שיש לה ג' רגלים ומעמידין עליה קדרה או מחבת בתנור על האור כל השנה ואם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור. וזהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו כמבואר ביו"ד סימן צ"ב ס"ז וגם יש לתלות שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש וע"כ בודאי די לזה בליבון קל ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל ג"כ אין לאסור:

5) כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן

 

בית יוסף אורח חיים סימן תנא

 

ה (ב) ושנשתמש בהן בחמין וכו'. שם באותה ברייתא דברים שנשתמש בהם על ידי חמין כגון היורות מגעילן וכתבו הרי"ף (ח:) והרא"ש (סי' ז) בפרק כל שעה דמאני דאישתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למיגעלינהו בכלי ראשון ודאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני שפיר דמי:

ומה שכתב ועירוי שמערה מכלי ראשון על אחר וכו'. בפרק כירה (שבת מב.) כתבו התוספות (ד"ה אבל) שנחלקו רשב"ם ור"י אם עירוי ככלי ראשון או ככלי שני וגם הרא"ש כתב שם (סי' טז) שרשב"ם ורבינו תם (ע"ז עד: תוד"ה דרש) נחלקו בכך וכתב שאחת מהראיות שהביא רבינו תם לומר דעירוי ככלי ראשון היא מדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) נעוה ארתחו ומתוך כך מתיר רבינו תם להכשיר כלי שנשתמש בו בכלי ראשון על ידי עירוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו על ידי צונן אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר אי אפשר שיפלוט כל האיסור על ידי עירוי ששופכין עליו שאינו מבשל אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר. וכך העלו בתוספות (שבת שם) גם כן דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה וכלי ראשון שתשמישו על ידי עירוי כגון קערות יכול להגעילו על ידי עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי: והשתא מה שכתב רבינו דעירוי חשוב ככלי ראשון לאו למימרא חשוב ככלי ראשון ממש אלא לומר דלא סגי ליה בהכשר דכלי שני קאמר דחשוב ככלי ראשון אבל מכל מקום אין לו דין כלי ראשון ממש וזהו שכתב ומיהו כלי שנשתמשו בו על ידי האור לא סגי בעירוי אלא צריך להגעילו בכלי ראשון וכך הם דבריו בספר יורה דעה סימן קכ"א (קצב.): כתב הכל בו (סי' מח ט ע"ד) כלים שנשתמשו בהם חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותנין אותם בכלי שני גדול ונותנין עליהם מים רותחין ואמנם צריך ליתן מים על שפתם עד שיגברו על גדותם כדי שיהיו כעין תשמישם כי לפעמים ממלאין אותם עד שנשפכין על שפתם עכ"ל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ה

 

כלים שנשתמש בהם בחמין, (לה) כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף (לו) שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון; ואם (לז) יג תשמישן בכלי שני, (לח) הכשרן בכלי שני; וכלי (לט) שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה (מ) יד בהכשר דכלי שני <ט> אלא צריך (מא) לערות עליו מכלי ראשון. הגה: כל הכלים (מב) שיש בהן טו סדקים או גומות או חלודה (מג) <י> והוא טז [כב] בתוך הכלי (מד) ולא יוכל לנקרן ולנקותן, אין להגעילן וצריכין ליבון במקום הסדק והחלודה (רשב"א בתשובה).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ה

 

(לה) כפי תשמישן הכשרן - דכבולעו כך פולטו:

(לו) שמגיסין בו בקדרה - לדעת הי"א המובא בטור יו"ד סימן קכ"א דדבר שתשמישו בכלי ראשון על האש הכשרו ג"כ בכלי ראשון העומד אצל האש דוקא והכף הזה שמגיסין בו הקדירה בעודו על האש צריך להגעיל ג"כ באופן זה [פר"ח וחי' רע"א]:

(לז) תשמישן בכלי שני - כגון כפות קטנים שתשמישן רק בקערות די להכשירן בכלי שני ובדיעבד אם לא הכשירן כלל ונשתמש בהם עיין לעיל בסקי"א:

(לח) הכשרן בכלי שני - עיין לקמיה בס"ו בהג"ה:

(לט) שמשתמשים בו בעירוי וכו' - ואפילו כלי חדשה שלא נשתמשו בה מעולם רק פ"א נשפך עליה עירוי של חמץ מכלי ראשון:

(מ) בהכשר דכלי שני - דהיינו לשפוך מים רותחין בתוך כלי ואח"כ יכניסם והטעם דבלוע שנתהוה ע"י עירוי החמין מכלי ראשון אינו נפלט מן הכלי כ"א ע"י עירוי ג"כ ואפילו בדיעבד לא מהני ע"י הכשר דכ"ש:

(מא) לערות עליו וכו' - וצריך ליזהר שלא יפסיק הקילוח. ודע דעירוי לא מהני אלא בזה שתשמישו ג"כ היה ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו היה ע"י כלי ראשון לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכלי ראשון ממש:

(מב) שיש בהם סדקים וכו' - משום חשש חמץ בעין דאין מועיל לו הגעלה וכנ"ל בס"ג עי"ש:

(מג) והוא בתוך הכלי - דמבחוץ לכלי אין צריך להחזיק שיש שם חמץ בעין בהגומות ואם שואבים בכלי מיורה גדולה ודרך להתדבק גם מבחוץ חמץ אז יש קפידא אף מבחוץ דלחמץ בעין אין מי הגעלה פולטין:

(מד) ולא יוכל לנקרן וכו' - וה"ה כיסוי כלים המחובר ע"י צירים שא"א לנקות או קערות עם אזנים כעין צירים אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע וא"א לנקות אין להגעילם כלל:

6) טבילת כלים

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, טבילת כלים [טור תקז]

 

א. החיוב, מקורו וגדרו. הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוי1, בין שנשתמש בהם הגוי, ונאסרו משום געולי-גוים* והוכשרו על ידי הגעלה* וכדומה2, ובין שלא נשתמש בהם3, צריכים טבילה4, ואחר כך יהיה מותר לאכול ולשתות בהם5. טבילה זו למדוה מהכתוב בפרשת כלי מדין: כל דבר אשר יבא באש - שנשתמשו בהם בני מדין על ידי האור6 - תעבירו באש וטהר7, והכתוב וטהר מיותר הוא8, ודרשו: הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת9 אחר עבירתו באש להתירו מגעולי גוים10, והיינו בטבילה, כשם [טור תקח] שנאמר בכלים טמאים: במים יובא וגו' וטהר11. ועוד דרשו מן הכתוב בפרשה זו: אך במי נדה יתחטא12, שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי - כטומאת מת13 - תלמוד לומר: אך, חלק14, אם כן מה תלמוד לומר במי נדה, מים שנדה* טובלת בהם, הוי אומר ארבעים סאה15, שאף להכשירו מן האיסור הטעינו טבילה16. וכן הכתוב בפרשה זו: וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים17, פירשו ראשונים שכל שאין תשמישו על ידי האור ולא בלע איסור, מטבילו ודיו18, או: שכל שאין עיקר תשמישו על ידי האש לבדו אלא על ידי המים, מגעילו במים רותחים ואחר כך מטבילו19, שמשמעות הכתוב היא: וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, שהכשר המים נידון כהכשר האש, שצריך טבילה אחריו20.

 

חיוב טבילה זו, לדעת רוב הראשונים מן התורה הוא, שהרי למדוהו מן הכתוב21, וכן יש שמנוהו בכלל העשין22. ויש מן הראשונים סוברים שאין החיוב אלא מדברי סופרים23, והדרשה מן הכתוב אסמכתא* היא24. בירושלמי אמרו: לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל25, [טור תקט] ופירשו ראשונים שמטעם זה הצריכה התורה טבילה לכלי הלקוח מן הגוי26, שדומה לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה27, אף על פי שקודם שלקחו מן הגוי היה מותר להשתמש בו28.

 

אף בכלים חדשים אמרו שצריכים טבילה, שהרי כלים ישנים שליבנם כחדשים הם, ואף על פי כן צריכים טבילה29, שגזירת הכתוב היא, ולא משום פילוט איסור30. וכן אמרו בברייתא: הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהם, מטבילם והם טהורים31; דברים שנשתמש בהם על ידי צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות, מדיחם ומטבילם והם טהורים32. דברים שנשתמש בהם על ידי המים, כגון היורות והקומקמוסון ומחמי חמין, מגעילם ומטבילם והם טהורים33; דברים שנשתמש בהם על ידי האור, כגון השפודים והאסכלאות, מלבנם ומטבילם והם טהורים34. ויש מן הראשונים שפירש לדעת הירושלמי, שאף בכלים חדשים שהצריכם הכתוב טבילה, הטעם הוא משום שסופם להשתמש באיסור - כשהיו ביד הגוי - ויצאו לקדושה35. ויש שכתב הטעם שהוא להעביר מהם רוח טומאה ושם גוים ולהכניסם בקדושת ישראל, לפי שבחרנו ה' לנחלתו והבדילנו מן התועים וקידשנו בקדושתו, שנאמר: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי36.

 

בגדר חיוב הטבילה, כתבו ראשונים שכלים הצריכים טבילה אסור להשתמש בהם עד שיטבילם37, שגזירת הכתוב היא38. וכן כתבו [טור תקי] הפוסקים שאסור להשתמש בהם לצרכי סעודה אפילו דרך ארעי39, ואף לשתות מים בכלי חדש אסור בלא טבילה40. ויש מן הראשונים שכתבו שאין כאן איסור אלא מצוה41, ושאין זו דומה לשאר מצוות של חובה42, שהרי אם רוצה יכול לפטור עצמו ולהשתמש בכלי אחר שאינו טעון טבילה43. ויש מן האחרונים שפירש בדעתם, שאין הטבילה מתרת את הכלי, כמו שחיטה שמתרת את הבהמה44, אלא מצוה בלבד, לפיכך באופן שאינו יכול לטבול, מותר לו להשתמש בכלי בלא טבילה45. וכן יש מן האחרונים שכתב, שאף לדעת הסוברים שחיוב טבילה זו הוא מן התורה46, היינו שהתורה הצריכה טבילה כשיזדמנו לו מים, אבל אין האיסור להשתמש בלא טבילה אלא מדרבנן47. ויש מן האחרונים שכתב שאף האיסור להשתמש בלא טבילה הוא מן התורה, ומטעם זה כתב שאסור אפילו לצורך שתיית ארבע-כוסות* בליל פסח, לפי שאין מצוה דרבנן דוחה איסור תורה48.

 

עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, נחלקו תנאים - לדעת כמה מן הראשונים - אם המאכל נאסר, שבברייתא אחת אמרו: וכולם שנשתמש בהם עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן אסור49, והוא כדעת הסובר נותן-טעם-לפגם* אסור50, וגזרו קודם טבילה משום קודם הגעלה וליבון51, כיון שאף הטבילה היא מתיקון הכלי52, ובברייתא אחרת אמרו שמותר בכל אופנים אלו53, והוא כדעת הסובר נותן טעם [טור תקיא] לפגם מותר54, וכן הלכה55. ויש מפרשים שלא אמרו בברייתא שאסור אלא בנשתמש בו אף קודם הגעלה וליבון56, או שעד שלא יטביל הכוונה שלא הדיח57, אבל לדברי הכל אין המאכל נאסר אם נשתמש בכלי קודם טבילה58, ואפילו אם בישל בו59, כיון שאין הטבילה משום פליטת איסור, אלא להכניסו בקדושת ישראל60, ואין האיסור אלא להניח בו המאכל כדי לאכלו אחר כן61. ויש מן הראשונים שנסתפקו לומר שאסור לדברי הכל, לפי שאף לדעת הסובר נותן טעם לפגם מותר, לא אמרו כן אלא בכלים שבלעו איסור, אבל כלים חדשים שלא נשתמש בהם כלל או שנשתמש בהם והגעילם או ליבנם, שהרי הם כחדשים ואף על פי כן אסרה תורה להשתמש בהם בלא טבילה, וגזירת הכתוב היא, אם כן מאיזה טעם נכשיר בדיעבד62. ומכל מקום לדברי הכל אין השימוש בכלי מפקיעו מחיוב טבילה63.

 

אף להשהותם בלא טבילה כשאינו משתמש בהם, יש מן האחרונים שכתב שלדעת האמוראים הסוברים בכלים טמאים שאסור להשהותם, שמא יבא בהם לידי תקלה שישתמש בהם תרומה, וכן הלכה64, אף כלים הלקוחים מן הגוי אסור להשהותם, שמא יבא להשתמש בהם65.

 

לאחר הטבילה מותר להשתמש בכלים מיד66, ואף להלימוד מהכתוב במי נדה67, אין הכלים צריכים הערב-שמש* - כשם שנדה שטבלה [טור תקיב] אינה טהורה לאכילת תרומה עד שיעריב שמשה אחר הטבילה68 - שעל כך בא הלימוד מהכתוב וטהר69, שטהורים לאלתר70.

 

לא הצריכה תורה טבילה אלא בכלים שנכנסו מרשות גוי לרשות ישראל, אבל כלים של ישראל שבלעו איסור וטעונים הכשר על ידי הגעלה או ליבון, אין צריכים טבילה71. ויש מן הראשונים שהביאו מנהג להטביל כלים בפסח אחרי ההגעלה והליבון72, שאגב כלי מתכות חדשים הלקוחים מן הגוי, הנהיגו טבילה אף בכלים שאינם לקוחים73, והרי זה בכלל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאי אתה רשאי להתירם בפניהם74.

 

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך יח, טבילת כלים [טור תקז]

 

 1. עי' להלן: הכלים בכלל כלי סועדה.

2. ע"ע געולי גוים, כרך ו עמ' רמה: השימוש בכלי גוים, וע' הגעלה, כרך ח.

3. עי' להלן ציון 29.

4. עי' משנה ע"ז עה ב (לפירש"י ועוד ראשונים, ועי' להלן ציון 32) וברייתא שם ותוספתא פ"ט, ובגמ' שם תני וכולן צריכין טבילה; ירושלמי שם פ"ה הט"ו: תני רב הושעיא צריך להטביל; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז ה"ג; טוש"ע יו"ד קכ א. וע"ע טבילה, כרך זה.

5. רמב"ם שם ה"ג וה"ה וכ"ה בשאילתות שאילתא קלז, ועי' להלן על האיסור להשתמש בהם קודם הטבילה.

6. רש"י ע"ז שם ד"ה כל. וע"ע הגעלה, כרך ח עמ' ריב.

7. במדבר לא כג.

8. רש"י ע"ז שם ד"ה וטהר.

9. רבא בגמ' שם, וכ"ה בתרגום יב"ע שם: וידכי בתר כן במיא.

10. רמב"ם שם ה"ה, עי"ש ובלח"מ, שר"ל שמ"ש להתירו מגעולי גוים מוסב על עבירתו באש, אבל בפהמ"ש ע"ז שם כתב שטבילה זו היא לענין האסור והמותר, ובארחות חיים ח"ב סי' י אות יב (עמ' 154) וכלבו סוס"י פו: וטבילה זו אינה מפני טומאה וטהרה אלא לטהרן מידי געולי גוים. ועי' להלן מהירושלמי.

[טור תקח] 11. ויקרא יא לב. ט"ז יו"ד שם ס"ק ב. ועי' להלן ציון 478.

12. במדבר שם.

13. ע"ע הזאה ב, כרך ח. וברש"י עה"ת שם שלפי פשוטו חיטוי זה לטהרו מטומאת מת.

14. ע"ע אכין ורקין, כרך א.

15. תני בר קפרא ע"ז שם. ועי' להלן: הטבילה ושיעור המים, מחלוקת אם צריכים מ' סאה אף לכלים קטנים ואף במעין. וע"ע נדה בשם ראשונים, שהביאו דרשה זו כמקור לטבילת נדה מה"ת.

16. רש"י במדבר שם.

17. במדבר שם.

18. רש"י שם. וכ"ה בתיב"ע שם תעברון בארבעין סווין דמוי, ועי' ספרי וספרי זוטא שם, ורמב"ן עה"ת שם.

19. סמ"ג לאוין קמח, וכעי"ז בס' הישר לר"ת תשו' א אות ב, ומחז"ו עמ' 256, וראבי"ה פסחים סי' תסד, ורמב"ן עה"ת שם.

20. או"ה כלל נח אות א.

21. רש"י ע"ז עה ב ד"ה זוזא: גזירת הכתוב היא; תוס' שם ד"ה מים; ר"ת בס' הישר סי' נז; ראבי"ה פסחים סי' תסד; סמ"ק מצוה קצט; או"ז פסקי ע"ז סי' רפח ורצג; חידושי הראב"ד ורמב"ן (השלם) ורשב"א וריטב"א ותר"י ע"ז שם, ומאירי שם בשם גדולי המפרשים ופסחים מג ב בשם גדולי הדורות; הרשב"א בתוה"א בית ד שער ד ובשו"ת ח"ג סי' רנה ורנט; הרא"ה בבדה"ב שם שער א; שו"ת ר"ח או"ז בשם ר' שמואל בר"ב ורבינו שמחה, ועי' שאג"א סי' נו שכ"כ בד' הרי, ף ביצה יח א, ובגבורת ארי יומא עח א בד' התוס' שם ד"ה מכאן, והעמק שאלה שאילתא קלז בד' השאילתות; או"ה כלל נח אות א וצא; תרוה"ד סי' קנז, ועי' ט"ז יו"ד סי' קכ ס"ק טז ובאה"ג שם בד' השו"ע שם יד שמטעם זה אין הקטן (ע"ע) נאמן, ובביאור הגר"א שם ס"ק לו שכ"ד רוב הפוסקים. ועי' ישועות יעקב יו"ד שם שכ' שדעת רוב הפוסקים שהיא מדרבנן, ודבריו תמוהים.

22. סמ"ק שם. ועי' להלן: ברכתה, שמטעם זה מברכים עליה.

23. רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ה. ועי' תוה"א שם, וריטב"א ור"ן ומאירי ע"ז שם וקרית ספר ולח"מ מאכ"א שם ופר"ח יו"ד שם ס"ק ו שפי' בד' הרמב"ם שהיא מדרבנן (ועי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנה ורנט שכ' בדעת הרמב"ם שהוא מה"ת, הובא בב"י יו"ד שם ובכ"מ על הרמב"ם שם ה"ה, ושם שלמד כן ממ"ש הרמב"ם מפי השמועה. ובכנה"ג שם שצ"ל הראב"ד או הרמב"ן); תוס' רי"ד ע"ז שם; ס' המנהיג הל' פסח סי' ה; ארחות חיים ח"ב עמ' 154 ועוד. ס' הבתים בקובץ תשו' הרמב"ם (לפסיא עמ' 57) ושכ"ד הגאונים, ועי' רמב"ן על התורה שם שנסתפק.

24. תוה"א שם בד' הרמב"ם; קרית ספר מאכ"א שם; אר"ח שם; מאירי ע"ז שם ועוד. ועי' או"ז ח"א סי' שנט ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיח ולבוש יו"ד סי' רא, שהלימוד מבמי נדה אסמכתא הוא, אע"פ שלדעתם טבילת כלים היא מה"ת, והיינו מהכתוב וטהר, עי' לעיל.

25. ירושלמי ע"ז פ"ה הט"ו, הובא בראשונים ע"ז שם, ובב"י שם; ופי' בירוש' כדי שיצאו כו'.

[טור תקט] 26. רמב"ן ע"ז שם, וכ"נ מד' שאר הראשונים שם ור"ן פסחים ל ב שהביא את הירושלמי.

27. ריטב"א ע"ז שם בשם רמב"ן; שו"ת ר"ח אור זרוע סי' סג; או"ה שם אות עו. וע"ע גרות, כרך ו עמ' תלג.

28. או"ה שם אות עו, וכעי"ז בשו"ת ר"ח או"ז שם.

29. רב נחמן אמר רבה בר אבוה ע"ז שם; טוש"ע יו"ד קכ א.

30. רש"י שם ד"ה זוזא.

31. תוספתא ע"ז פ"ט וברייתא שם עה ב; רמב"ם שם ה"ג. ועי' מהרש"א שם שרב ששת שהקשה שם על רב נחמן אי הכי כו', לא ידע ברייתא זו.

32. ברייתא שם; רמב"ם שם. ועי' משנה שם: את שדרכו להטביל יטביל, ורש"י ופהמ"ש להרמב"ם שם שפי' על הטבילה בכלי שתשמישו על ידי צונן, אבל לד' כמה ראשונים הכוונה להדחה, וע"ע געולי גוים, כרך ו עמ' רמה, וע' הדחה כרך ח עמ' רצא ולהלן ציון 465.

33. ברייתא שם; רמב"ם שם. וע"ע הגעלה. ועי' להלן: הטבילה, מחלוקת ראשונים אם יכול להטבילם לפני הכשרם.

34. ברייתא שם; רמב"ם שם. וע"ע לבון.

35. ריטב"א ע"ז שם ע"פ הירושלמי שהובא לעיל ציון 25. ועי' שו"ת אבני נזר יו"ד פי' קז שפי' כן הכוונה.

36. ויקרא כ כו. או"ה שם אות קו.

37. רוקח סי' תפא; או"ז פסקי ע"ז סי' רצג; שו"ת ר"ח או"ז סי' סג; תשב"ץ קטן סי' שכו; ארחות חיים ח"ב סי' י אות יב; טור יו"ד סי' קכ; רמ"א שם ח. וכ"נ מד' השאילתות שאילתא קלז ו ורש"י שהובא לעיל ציון 16, ורמב"ם שם שהובא לעיל ציון 5.

38. או"ז שם.

[טור תקי] 39. רמ"א שם ח.

40. שו"ת רדב"ז מכת"י (ירושלים תשל"ה) סי' קו.

41. ראבי"ה פסחים סי' תסד, הובא בהגהמ"י מאכ"א פי"ז אות ח, ושם שמטעם זה במקום שנשארו בתיקו אין זה תיקו דאיסורא, עי' להלן ציון 389. וכ"כ בפסקי רי"ד ע"ז עה כ (כת"י) שאין הטבילה אלא מצוה, ובפסקי ריא"ז שם (כת"י) בשמו שאין הטבילה מעכבת מלהשתמש בהם עד שיטבילם, וחלק עליו. ואולי כונתו באופן שאינו יכול להטביל, עי' להלן ציון 45.

42. ע"ע חובה מצוה ורשות, כרך יב.

43. ראבי"ה שם, הובא בהגהמ"י שם; בית הילל יו"ד שם ס"ק ב.

44. ע"ע שחיטה.

45. שו"ת אבני נזר או"ח סי' תיח אות י - יא בד' הראבי"ה, ושם שהיא כמצות ציצית שבזמן שאסור לעשות ציצית אינו עובר על איסור תורה בלבישת בגד של ד' כנפות.

46. עי' לעיל.

47. ישועות יעקב יו"ד קכ ס"ק א, וכ"כ בבאור הלכה במ"ב סי' שכג ד"ה מותר. וצ"ב מנין למדו כן.

48. פמ"ג או"ח סי' תפו במש"ז.

49. עי' ע"ז עה ב תני חדא אסור כו'.

50. ע"ז שם. וע"ע נותן טעם לפגם.

51. תוס' שם ד"ה וכולן, בלשון ב'; רא"ש שם; נמוק"י ותוס' ר"י מפריש שם; המנהיג הל' פסח סי' ה.

52. רא"ש שם.

53. ע"ז שם ותניא אידך מותר; תוספתא שם פ"ט; ועי' ירושלמי שם פ"ה הט"ו.

[טור תקיא] 54. ע"ז שם.

55. רמב"ם שם ה"ד; ראב"ן סי' שיד; רא"ש שם. וע"ע הנ"ל.

56. חי' הראב"ד ע"ז שם, סמ"ק שם, וכ"נ כוונת התוס' שם בל' א'; שו"ת מהר"ם בר"ב סי' סב; רא"ש שם בפי' א.

57. רמב"ן ורשב"א ע"ז שם; תוה"א שם.

58. תוס' שם וראב"ד ורמב"ן ותוה"א ורא"ש שם; סמ"ק מצוה קצט. ועי' בדה"ב להרא"ה בית ד שער א שכ' שהטבילה משום מעלה, ובמחוסר טבילה לא שמעינן שיהא אסור, וכעי"ז בריטב"א שם, ועי' שו"ת תרוה"ד סי' רנז שכ' סתם שאינה אוסרת מה שבא בתוכה וכ"כ באו"ה שם; טור סוס"י קכ, ורמ"א שם טז.

59. ראב"ד ורמב"ן שם.

60. או"ה שם.

61. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' קו.

62. או"ז ע"ז סי' רצג; הג"א שם. ועי' רא"ש שם שכ' שכן משמע לכאורה אלא שלא מסתבר לומר שיהא אסור, וכ"נ מל' בה"ג הל' יין נסך (ד"ו עמ' קכג) שכ' סתם ואם השתמש בהם קודם שיטביל או שיגעיל או שילבין כולם אסורים.

63. מאירי ע"ז שם ושכ"כ הגאונים; או"ה סוף כלל נח; טור שם. ועי' להלן ציון 237.

64. עי' ביצה יח א, וע"ע טבילה, לעיל עמ' תפו.

65. יש"ש ביצה פ"ב סי' יט, הובא בא"ר או"ח שכג ס"ק יב ופמ"ג מ"ז ס"ק ה, ושם שלפי' שאר אחרונים שם אין לגזור בכלי חדש, ועי' להלן: בשבת ויו"ט.

66. עי' ע"ז שם: כתב רחמנא וטהר לאלתר; רמב"ם שם: ואח"כ יהיה מותר כו'.

67. עי' לעיל ציון 15.

[טור תקיב] 68. ע"ע הערב שמש, כרך ט עמ' תרפט, ושם שאף כלים שנטמאו צריכים הערב שמש, וע"ע טבול יום: באכילת תרומה ומעשר שני; מגעו.

69. עי' לעיל ציון 9.

70. ע"ז שם.

71. המנהיג הל' פסח סי' ה; הרשב"א בתוה"א כ"ד שער ד; מאירי ע"ז שם ד"ה טבילה; רי"ו נת"ה ח"ב וכ"כ הראב"ן סי' שטו והראבי"ה פסחים סי' תסד בכלים לצורך פסח. ובמחז"ו עמ' 256 והפרדס סי' קכה: ולהוציא מאותן בני אדם המצריכין טבילה בכלים אחר גיעולם בפסח; ר"ש מפלייש בפי' אלהי הרוחות בשם הר"י מקינון, הובא באו"ז ח"ב סי' רנו ובאו"ז ע"ז סי' רפט בשם רשב"ם שאותם המטבילים כליהם בפסח שטות הוא בידם.

72. הגהות סמ"ק סי' קצט אות ג בשם הר' משה כהן אשכנזי, ובראב"ן שם: כל ימי תמהתי למה הנהיגו הראשונים להטביל כלי עץ וכלי מתכות בפסח כו'; ראבי"ה שם שכן נהגו במגנצא, ושבקולניא לא נהגו כן.

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, טבילת כלים [טור תקז]

 

ג. בכלי מתכות ושאר מינים. בכלל כלי סעודה החייבים בטבילה - שלמדו כן מפרשת כלי מדין161ב - הוזכרו כלי מתכות בלבד162, שנאמר: אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת וגו'163, ומטעם זה אמרו בכמה כלים משאר מינים שאינם חייבים בטבילה164, כגון כלי אבנים165, או כלי חרס166 או כלי אדמה וצפיעי בקר167, או כלי עצם168 או כלי עץ169, ואפילו היו כלי סעודה, לוקח ומשתמש בהם מיד170.

 

כלי זכוכית חייבים בטבילה171, הואיל וכשנשברים יש להם תקנה - שראויים להתיכם ולחזור ולעשותם כלים172 - הרי הם ככלי מתכות173, אף על פי שלענין טומאת כלים אמרו שדינם ככלי חרס - ולדעת הרבה ראשונים אין להם טהרה במקוה173א - הואיל ותחילת ברייתם מן החול174. ויש מן הראשונים שהוסיף טעם לפי שכלי מתכות הניתוכות אמורים בפרשה, וכלי זכוכית ניתוך הוא מתחילתו, ואף בסופו הוא ככלי מתכת הניתוך175, לפיכך עשו חכמים כלי זכוכית ככלי מתכות, שדומים זה לזה176. ויש שכתב שכלי זכוכית ספק הוא אם הוא מין חרס, או שהוא ממיני מתכות הלכך נותנים עליו חומר זה וזה177. ומכל מקום בכלים הנקראים "פורצלאן", הנעשים מן החול, כתבו אחרונים שאין צריכים טבילה, אף על פי שדומים לכלי [טור תקיט] זכוכית, לפי שאין להם תקנה כשנשתברו, ודינם בכלי חרס178, ונהגו לטובלם בלא ברכה178א. טבילת כלי זכוכית, כתבו אחרונים שלדברי הכל אינה אלא מדרבנן, אף לדעת הסוברים שטבילת כלים הלקוחים מן הגוי מן התורה היא179. ויש שכתבו שאין לחלק ביניהם180.

 

כלי של "קוניא" - היינו שתחילתו של חרס ומצפים אותו במיני מתכות, כגון בדיל ועופרת181, או: שמצפים אותו בזכוכית182 - נחלקו בו רב אחא ורבינא אם נידון כתחילתו ואין צריך טבילה, או שנידון כסופו183. הלכה שנידון כסופו וצריך טבילה184. ודוקא אם עשוי לחזק את הכלי185. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שבין שמצופה בפנים לבד ובין שמצופה בחוץ לבד טעון טבילה, שלא חילקו חכמים בדבר186. ויש סוברים שלא אמרו אלא כשמצופה בפנים187 - ואף אם מצופה בפנים בלבד טעון טבילה בברכה188 - אבל אם היה מצופה מבחוץ בלבד אין טעון טבילה, כיון שאין משתמשים בו דרך המתכת189, לפי שכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשים בהם190. וים סוברים שאין טעון טבילה בברכה אלא אם כן היה מצופה מבית ומחוץ191, עד [טור תקכ] שאין החרס נראה192, שחשוב כלי מתכות193, אבל אם אינו מצופה אלא מבחוץ בלבד טובלו בלא ברכה194, וכן אם מצופה בפנים לבד, יש מן הראשונים שכתבו שאינו מברך195, לפי שאינו עשוי אלא לנוי196, וכן נוהגים197. וכתבו הפוסקים שטוב להטבילו עם כלים אחרים בברכה, לפי שיש שמצופים בפנים כדי שלא יבלעו198. חיוב טבילה זו של כלי המצופה במתכת, כתבו אחרונים שאינו אלא מדרבנן, אף לדעת הסוברים שחיוב טבילת כלים הוא מן התורה199.

 

אף בכלי עץ המצופים במתכת במקום תשמישם, כתבו ראשונים שצריכים טבילה200. ואף על פי שלענין טומאת כלים בפשוטי כלי עץ המצופים מתכת, אמרו שציפוייהם בטלים לגביהם וטהורים201, לענין טבילת כלים הולכים אחר הציפוי, לפי שתשמישו בהציפוי מבפנים202. ומכל מקום אם אינם עשויים אלא לנוי, אין צריכים טבילה203.

 

כלי המעורב מדבר הצריך טבילה ומדבר שאין צריך טבילה, כתבו ראשונים שהולכים אחר עיקרו204, ואין צריך טבילה אלא כשעיקר הכלי הוא של מתכת, אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ [טור תקכא] ורק מעט ברזל קבוע בו, הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל אין צריך טבילה204א.

 

היה עיקר הכלי של עץ ומחובר במתכת המעמידו, כגון דלי של עץ המחושק בברזל מבחוץ, נחלקו ראשונים: יש סוברים שצריך טבילה205, שהלכה כדעת הסובר בטומאת כלים שהכל הולך אחר המעמיד206, ויש חולקים וסוברים שאין צריך טבילה207, שאפשר שהלכה כדעת הסובר שאין הולכים אחר המעמיד208, ואף אם הולכים אחר המעמיד אין צריך טבילה, כיון שאין משתמשים בו דרך המתכת, וכלי סעודה האמורים בפרשה209, היינו שמשתמשים בהם210, והרי עיקר הכלי של עץ הוא211. ויש שכתבו לטובלו בלא ברכה212. ומכל מקום אם המתכת שמעמידו הוא בפנים, טובלו בברכה213. וכן כתבו ראשונים בכוסות של עץ שתיקנם ברתוקות ובמסמרות של כסף, שאם לא היו מחזיקים רביעית בלא לתיקון, צריכים טבילה214, שהכסף מעמידם, ומברכים על טבילתם אם הכסף בפנים215. וכן כלי המתוקן ביתדות של ברזל, ובלא היתדות אי אפשר להשתמש בו, והם מבפנים, צריך טבילה216.

 

אף כלים של עץ שנסדקו ותפרם בחוטי מתכת, יש מן הראשונים שכתב שצריכים טבילה217, ויש שכתב שאין בכך כלום, שאין זה כי אם מחבר חתיכותיה218. וכן כלי עץ שניקב והטיל בו טלאי של מתכת, יש שכתבו שצריך טבילה, שהרי מעמידו ומשתמשים בו דרך המתכת219, ויש [טור תקכב] שכתב בדעת ראשונים שאף על פי שמשתמשים דרך המתכת, כיון שהוא מועט בטל הוא לשאר הכלי220. ויש מן האחרונים שכתב כן בדף שעורכים עליו ומחוזק במסמרים, שאף על פי שהעיסה נוגעת במסמרים אין זה קרוי משתמש במתכת, ולא ראינו מי שהצריך לזה טבילה221.

 

היה עיקר הכלי של מתכת והמעמיד הוא של עץ, לדברי הכל צריך טבילה, וכן כתבו ראשונים בכוס של כסף שמחובר בכלי עץ שצריך טבילה, כיון שמשתמש בשל כסף222, ופירשו בדעתם כגון שעשוי מחתיכות כסף ועומדות על ידי שמקיפים אותן עץ סביב, או שקבוע ברגל של עץ223, או שהוא כלי בתוך כלי באופן שהחיצון נראה קצת גם בפנים224. ויש שכתב בדעת ראשונים שמחמירים שלא לברך על טבילתו225, שמא הלכה כדעת הסובר בטומאת כלים שהולכים אחר המעמיד226, ודוקא באופן זה שהעץ מעמידו, אבל אם הכוס הוא כהלכתו אלא שהוא מחובר לכלי עץ, לדברי הכל צריך טבילה בברכה227. ויש מפרשים שלדברי הכל מברך על טבילתו אפילו שמעמיד הוא של עץ, כיון שעיקר התשמיש הוא בשל כסף228.

 

כלי של עץ שמחובר בו חלק של מתכת ועיקר תשמישו הוא על ידי המתכת, כגון ריחיים של פלפלין, שגופם עץ ובתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנים בו, כתבו ראשונים שצריכים טבילה229, שהמתכת עיקר230, ואין הולכים בטבילת [טור תקכג] כלים אחר המעמיד אלא אחר תשמישם231. ויש מן הראשונים שכתב הטעם לפי שהולכים אחר המעמיד, שלדעתו הברזל הקבוע בו הוא המעמיד232. ומכל מקום, החלק התחתון המקבל את התבלין אין צריך טבילה, שכולו של עץ233. ודוקא ריחיים של פלפלין וכיוצא, שהברזל הוא העיקר שבכלי, אבל משפך של עץ שיש בו שפופרת של ברזל, אינו צריך טבילה, אף על פי שמשתמש בו דרך הברזל, שמאחר שאינו מעמידו בטל הוא אצל המשפך, וכן כל כיוצא בזה234.

 

אף בכלים שאינם של מתכות או של זכוכית, דנו אחרונים כשנעשו מחומר שאפשר להתיכו, אם חייבים בטבילה235.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך יח, טבילת כלים [טור תקז]

 

 161. פמ"ג או"ח סי' תנא מ"ז ס"ק ו. ועי' להלן ציון 315 כשניקבו ועשהו מגרדת וכדומה.

[טור תקיח] 161א. שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א אות קלו.

161ב. עי' לעיל: החיוב מקורו וגדרו.

162. ע"ז עה ב כלי מתכות אמורין בפרשה; רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ג וה"ו; טוש"ע יו"ד קכ א.

163. במדבר לא כב. רש"י ע"ז שם ד"ה כלי מתכות.

164. ע"ז שם במנא דמרדא, עי' להלן.

165. תשובות הגאונים הרכבי סי' קצב, וגורס בע"ז שם מנא דמדרא (עי"ש בהערות) ופי' שהוא כלי אבן, וכ"נ מרי"ף שם שגורס מנא דמרמרא, וברמב"ם שם ה"ו כלי אבנים כו'.

166. רמב"ם שם כלי חרשים, וכ"ה בשאילתות קלז ובה"ג הל' יין נסך קכג א שגורסים בע"ז שם מנא דפחרא; מחזור ויטרי עמ' 256; ראב"ן ע"ז סי' שטו; ראבי"ה פסחים סי' תסד; רי"ו נתי"ז ח"ה; או"ה כלל נח אות פב.

167. רש"י ע"ז שם בפי' מנא דמרדא; או"ז ע"ז סי' רפח; ר"ן שם.

168. תשובות גאונים קדמונים מא א ושם שה"ה כלי נתר; האשכול רצב"א ה"ג סי' נד (מ"ש בהפרדס סי' קכד כלי עצם צריכין טבילה, ט"ס וצ"ל כלים חדשים, וכן הוא במחז"ו עמ' 256).

169. תשו' גאונים קדמונים מא א; מחז"ו שם; ס' הישר לר"ת סי' ח, והוסיף לפי שלא דיבר הכתוב אלא בכלי מתכות; ראב"ן שם; ראבי"ה שם; רמב"ם שם; או"ז ע"ז סי' רפט; מאירי ע"ז שם; נמוק"י פסחים ל ב בשם רבינו יהונתן.

170. תוה"ק בית ד שער ד.

171. רב אשי ע"ז שם; רמב"ם שם ה"ג מכלי מתכות וכלי זכוכית. ועי"ש ה"ו שכ' לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות, ובכ"מ שם שתמה למה השמיט כלי זכוכית.

172. רש"י שם, ושבת טז א ד"ה יש להן.

173. רב אשי ע"ז שם.

173א. ע"ע טבילה, כרך זה עמ' תז, ושם מחלוקת בדבר.

174. עי' שבת טו ב. מאירי ע"ז שם, ועי' להלן ציון 492.

175. ספר הישר לר"ת תשו' סג אות ז.

176. שם תשו' סז אות ג.

177. או"ה כלל נח אות נ, וכוונתו שחכמים נתנו לו דין זה מספק, וכ"כ בתוס' ר"י מפריש ע"ז שם בשם ר"ת, ובמאירי שבת שם; מדתן של חכמים כך היא, זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא. וע"ע כלים, ושם על הדינים שכלי זכוכית דומה בהם לכלי חרס.

[טור תקיט] 178. כנסת הגדולה יו"ד סי' קכ הגהות הטור אות י, בכלי "פארפורי"; שו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סימן סז הובא בפתחי תשובה יו"ד שם ס"ק ב; פמ"ג או"ח תנא מש"ז ס"ק לא.

178א. ערוה"ש שם סכ"ט, וכ' הטעם לפי שיש מהם מצופים בזכוכית.

179. האשכול עמ' 140, וכ"נ מהמאירי ותוס' הרא"ש שבת שם; או"ה שם אות ג; קרית ספר מאכ"א שם; פר"ח יו"ד שם ג; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' צז; שו"ת שאגת אריה סי' נו; שו"ת נוב"ת יו"ד סימן קמג; פמ"ג או"ח סי' תנא מ"ז ס"ק ו וס"ק לא, ושם סי' תפו; חכמת אדם כלל עג ס"ק וסכ"א; הגהות רעק"א יו"ד שם סי"ד, וכ"נ מרש"י במדבר לא כג שכ' כגון כוסות כו' ודוקא כלי מתכות, וס' הישר לר"ת שם ועשו אותם חכמים כו'.

180. מאמר מרדכי או"ח סי' שכג; מרכה"מ על הרמב"ם טהרות קו"א ענף ד אות ג בד' התוס' שבת טז ב ד"ה רב אשי; שו"ת דברי יוסף ח"ג סי' תתכז; יד יוסף קונ' טבילת כלים. ועי' דרכי תשובה יו"ד שם בשם כמה אחרונים.

181. רי"ף ע"ז עה ב, וכעי"ז בשאילתות סי' קלז, וברש"י שם ולג ב ופסחים ל ב וכתובות קז ב שמחפים אותו באבר; מחז"ו עמ' 256; הפרדס סי' קכה; רוקח סי' תפא; האשכול (רצב"א) ח"ג סי' נד; תוס' ע"ז שם ד"ה והלכתא; ראב"ד ורא"ה ומאירי שם; המנהיג הל' פסח סי' ט; או"ז ע"ז סי' רפט; סמ"ג לאוין קמח; תוה"א בית ד שער ד; רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ו; טוש"ע שם קכ א.

182. ערוך ע' קניא; תשו' גאונים קדמונים ד"מ ע"ב; תוס' כתובות שם ד"ה הני, וע"ז לג ב ד"ה קוניא, בשם ר"ת; האשכול שם בשם גאון; כלבו הל' חמץ ומצה סי' מח בשם ר"י; או"ז הל' פסח סי' רנו שהוא בל"א גילז"א קרוי"ק; רי"ו נתי"ז ח"ח ונמוק"י ע"ז שם: באבר או בזכוכית; או"ה כל נח אות פב. ועי' להלן ציון 197.

183. ע"ז עה ב.

184. גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וע"ע הלכה, כרך ט עמ' שז, שבמקום שבגמ' מפורש שהלכה כהמחמיר לא נאמר הכלל שבמחלוקת רב אחא ורבינא הלכה כהמיקל.

185. כלבו שם. ועי' הגהות זר זהב על או"ה שם אות יז על שיעור עובי הציפוי.

186. ראבי"ה פסחים סי' תסד ושכן מצא בתשובות רש"י, הובא במרדכי ע"ז סי' תתנט ובאגודה סוף ע"ז; מחז"ו עמ' 256; או"ז הל' פסח סי' רנו בשם הר"ש מפלייש, וכ' שהעם לא נהגו כן; ס' הפרנס סי' קלג; שבלי הלקט סוס"י רז.

187. תוס' ע"ז שם ד"ה והלכתא; האשכול שם; מרדכי שם בשם י"מ; טוש"ע שם.

188. פר"ח ס"ק ז בד' השו"ע שם. וכ"נ מס' המנהיג הל' פסח סי' ט, בקדרות הניתכות עופרת במקום תשמישן, שהכל הולך אחר המעמיד.

189. ראשונים הנ"ל; הגהות סמ"ק מצוה קצט; רא"ש שם; רי"ו שם.

190. תוס' שם; טור שם.

191. מאירי ור"ן ע"ז שם בשם י"א, ובבאור הגר"א שם ס"ק ה שכ"ד הרמ"א שם; שו"ת רשב"ש סי' תסח.

[טור תקכ] 192. מאירי שם.

193. לבוש סי' קכ ו, לדעה זו.

194. אגודה ע"ז שם בשם הר"פ; מרדכי שם בשמו, עי"ש בחי' אנ"ש אות ס; ד"מ הארוך ס"ק ו; פר"ח שם ס"ק ז בד' הרמ"א, וכ"נ מל' הר"ן שם.

195. הגהות סמ"ק שם; מאירי שם בשם רבותיו; ב"י שם; רמ"א שם.

196. הגהות סמ"ק שם.

197. רמ"א שם. ועי' ש"ך ס"ק ב ופר"ח ס"ק ד שהמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר, עי' לעיל ציון 182. ועי' לקט יושר יו"ד עמ' 9, שמצופה זכוכית אין צריך טבילה, לפי ששתי חומרות לא החמירו, אלא יטבילנו בלא ברכה, ועי' לעיל ציון 178.

198. או"ה כלל נח אות פב.

199. קרית ספר על הרמב"ם שם. ועי' לעיל ציון 180.

200. מרדכי ע"ז שם בשם ר"ש מבונבירא שהוכיח כן מכמה משניות; האגור סי' אלף שיג בשמו; באור הגר"א שם ס"ק טז שהוא כמו כלי קוניא שהולכים בהם אחר הציפוי.

201. ע"ע כלים.

202. באור הגר"א שם.

203. כלבו סי' מח בכלי קוניא של עץ, ועי' לעיל ציון 185.

204. מאירי ע"ז שם בשם חכמי הצרפתים. ועי' שו"ת עמוד אש דיני או"ה סי' יג שדן בזה.

[טור תקכא] 204א. רמ"א שם ז. ובבאור הגר"א שם ציין לכלים פי"ג מ"ו: עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמשת את העץ טהור.

205. שו"ת מהר"ם בר"ב ד"פ סי' תרכא, הובא במרדכי ע"ז סי' תתנט; רא"ש שם סי' לה בשם יש שהיו רוצים לומר, וכעי"ז באו"ז סי' רצא בדלאים שמגרופות שלהם של ברזל, שיש שמצריכים להם טבילה, וברוקח סי' תפא בדלי קשור במתכת.

206. ראשונים הנ"ל ע"פ שבת ס א, עי"ש מחלוקת תנאים, וע"ע כלים.

207. תוס' ע"ז עה ב ד"ה והלכתא; הגהות סמ"ק קצט אות ב; או"ז שם; מרדכי שם בשם ר"י; רא"ש שם; המנהיג הל' פסח; שו"ע שם ו. ועי' סמ"ק שם, הובא בטור שם, על כוס של כסף המחובר בכלי עץ והכסף מבחוץ, שאין צריך טבילה אע"פ שמעמידו של מתכת.

208. רא"ש שם. ועי' מרדכי שם בשם ר"ש מבונבירא על כוסות של עץ המוקפים בשפה של מתכת, ע"פ תוספתא כלים פ"ב שהכל הולך אחר המקבל, ולהלן ציון 212.

209. עי' לעיל ציון 78.

210. ראשונים הנ"ל ציון 207.

211. או"ז שם, והוכיח כן מריחים של פלפלין, להלן ציון 231, שהולכים אחר המתכת שהוא עיקר אע"פ שהעץ מעמידו.

212. מהרי"ל הל' טבילה; או"ה כלל נח אות פב, וכ"כ בסמ"ק שם בכוס של כסף המחובר בכלי עץ, בשם יש מחמירים, הובא בטור שם, ובב"י שם דהכי נקטינן, ועי' ש"ך שם ס"ק יב שתמה על המחבר בשו"ע שכ' שאינו טעון טבילה, ובב"ח שם שלא החמירו לטובלו בלא ברכה אלא בכלי שמעמידו של מתכת ומשתמש קצת דרך המעמיד, שהוזכר במרדכי שהובא לעיל ציון 208.

213. או"ה שם אות עט; ט"ז שם סוס"ק ט.

214. הגהות סמ"ק שם, וכעי"ז בב"י שם בשם הגהמ"י מאכ"א פי"ז.

215. או"ה שם.

216. רמ"א שם.

217. רוקח סי' תפא, ובאו"ה שם בשמו שתלוי במחלוקת רבי ות"ק וצ"ב כוונתו; מהרי"ל שם.

218. מרדכי ע"ז שם; או"ה שם.

219. או"ה שם; פר"ח שם ס"ק טז.

[טור תקכב] 220. פרי תואר שם ס"ק י לד' הראשונים לעיל ציון 207, שאין הולכים אחר המעמיד אלא אחר המקום שמשתמשים בו.

221. שו"ת בית יהודה סי' ג, הובא בהגהות יד אפרים יו"ד שם.

222. סמ"ק סי' קצט, ושם כוס של כסף בתוך כלי עץ; האגור סי' אלף שיג; טוש"ע שם ז.

223. ב"י שם.

224. ט"ז שם ס"ק ט.

225. ב"י שם בד' יש מחמירים שבטור שם שמוסב גם על אופן זה.

226. ב"י שם. ועי' לעיל ציון 206.

227. ש"ך שם ס"ק יג בד' השו"ע שם שכ' סתם צריך טבילה, שמשמע בברכה. ועי' ט"ז שם ס"ק ט ובאר הגולה ס"ק יג ובאור הגר"א ס"ק יז שבשו"ע חזר בו ממ"ש בב"י.

228. ב"ח וט"ז שם, ושם שיש מחמירים שבטור שם אינו מוסב על דין זה.

229. מחזור ויטרי עמ' 256; הגהות סמ"ק סי' קצט אות א; או"ז ע"ז סי' רפט ורצא בשם רשב"ם; הגהמ"י מאכ"א פי"ז אות ב בשם ראבי"ה; שו"ת מהר"ם בר"ב ד"פ סי' סב; תשב"ץ קטן סי' שסב; מרדכי ע"ז שם; אגודה שם; ארחות חיים ח"ב סי' י יג; רמ"א שם ז. ועי' לעיל ציון 128 שהם בכלל כלי סעודה.

230. מרדכי שם, וכעי"ז בשאר ראשונים הנ"ל.

[טור תקכג] 231. או"ז שם סי' רצא. ועי' לעיל ציון 211.

232. תשב"ץ קטן שם.

233. הגהות סמ"ק שם; ד"מ שם ס"ק ו; ש"ך ס"ק יד.

234. או"ה שם אות פז; ד"מ שם; ש"ך שם ס"ק טו.

235. עי' שו"ת אהל אברהם (שאג) סי' כד, הובא בדרכי תשובה שם ס"ק יד בכלי עצם אשר חדשים מקרוב באו שיש להם תקנה להתיכם באש, שצריכים טבילה, ושו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' מח ועוד. ועי' ס' טבילת כלים להר"צ כהן (ירושלים תשל"ה) עמ' רב, בשם גדולי זמננו, על כלים העשויים מניילון או פלסטיק וכדומה.

7) הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה צריך להטבילם במקוה

 

בית יוסף יורה דעה סימן קכ

 

א (א) הכשר כלים הנקחין מן הגוים:

הלוקח כלים חדשים מן הגוי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם טבילה הוגנת וכו'. פשוט בסוף מסכת ע"ז (עה:) ומייתי מדכתיב בפרשת מדין (במדבר לא כג) אך במי נדה יתחטא כלומר מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה ופירשו בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) דטבילה היא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. ומה שכתב כלים חדשים לרבותא נקטינהו וכל שכן ישנים וכן מפורש שם בגמרא:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף א

 

הקונה מהעובד כוכבים (א) כלי סעודה של מתכת א או של (ב) זכוכית, או כלים ב המצופים א] באבר ב] מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך (ג) להטבילם ג] (ד) במקוה ד] או מעיין של ארבעים סאה (טור בשם סה"מ ועב"י). הגה: ג ה] יש אומרים דכלים המצופים באבר, אפילו בפנים, ד יטבול ה בלא ברכה (ב"י בשם סמ"ק וארוך), וכן נוהגין.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף א

 

א או של זכוכית או כלים המצופים באבר כו' - כצ"ל והיינו כלי חרס ודומה להן המצופים באבר:

ב המצופים באבר - וכתב האו"ה כלל נ"ח דין ע"ט דהמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר:

ג י"א כו' - כצ"ל ופליג אסברא ראשונה:

ד יטבול בלא ברכה - במרדכי כתב בשם הר"ב דאפילו אינו מצופה אלא מבחוץ באבר יטבלנו בלא ברכה ומביאו ב"י וד"מ וכתב הב"ח ויש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשים בקדרות המחופים באבר מבפנים בלא טבילה כלל:

ה בלא ברכה - ונראה דיש להטבילן עם איזה כלי אחר בברכה כדלקמן סעיף ט' וכן הוא באו"ה כלל נ"ח ע"ש:

8) הלוקח כלים ישנים מן העובדי כוכבים, כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן

 

בית יוסף יורה דעה סימן קכא

 

א הלוקח כלים ישנים מן הגוי כדרך שנשתמש בהן הגוי כך הוא הכשרן לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שמשתמשין בצונן וכו'. משנה בסוף ע"ז (עה:) הלוקח כלי תשמיש מן הגוי את שדרכו להטביל יטביל את שדרכו להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן. ובגמרא (שם) ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הגוי דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והן טהורים דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן טהורים:

ומ"ש משפשפן כדי להעביר ולמרק האיסור שעל גביהן וכו'. כן כתב שם הר"ן (לט: ד"ה ת"ר) שדקדק הראב"ד (ע"ז עה: ד"ה מדיחן ומטבילן) שצריך לשפשף היטב במים בידו בשעת הדחה ולא שיעביר המים עליו בנחת דאם כן למה הוצרכו לטבילה והדחה תסגי ליה בטבילה לחודה וגם נראה שצריך לשטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (צו:) מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן קכא סעיף א

 

הלוקח כלים ישנים מן העובדי כוכבים, כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן. לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שנשתמש בהם בצונן, כגון א כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן, מדיחן, וצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן, א] ואחר כך שוטפן במים ב ומטבילן, והם מותרין. הגה: ב] יש מקומות שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב, משום (א) שטבע היין לברוח מן החלב, והחלב נקרש ועומד בעצמו ואינו נוגע כלל ביין (ריב"ש סימן קמ"ט /שמ"ט/).

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קכא סעיף א

 

א כוסות וצלוחיות כו' - ע"ל ס"ה בהג"ה ועיין בא"ח סי' תנ"א סכ"ה:

ב ומטבילין - דוקא כלי מתכת צריך טבילה כדלעיל סימן ק"כ ולקמן ס"ב:

9) כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו, עושה שפה לפיו בטיט

 

בית יוסף אורח חיים סימן תנב

 

ו וכלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוכה ממלאו מים וכו'. שם יורה גדולה מאי תא שמע דההוא דודא דהוה בי רב עקביה אהדר לה גדנפא דלישה אפומא ומליוה מיא וארתחא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב עקביה דגברא רבה הוא קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. ופירש רש"י כבולעו. כענין שבולעו שפת הדוד את האיסור יפלטהו: מה בולעו בניצוצות. לאו בולעו אלא על ידי ניצוצות שניתזו הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור: כך בשעת פליטה. אף על פי שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה יפה ומעלה ניצוצות על שפתה ופולט ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת עכ"ל. וכתבו הרי"ף (ח:) והרא"ש (סי' ז) בפרק כל שעה והני מילי בשאר ימות השנה אבל בפסח דאסור למעבד לישה עביד לה גדנפא דטינא ומרתח לה:

ומה שכתב רבינו ואם ירצה יקח אבן רותח או לפיד אש. כן כתב הרא"ש (שם) והמרדכי (סי' תקפד) בפרק כל שעה ורבנו ירוחם (נ"ה ח"ב מ:) כתב שיש מי שכתב שאינו די באבן אלא דוקא בשפה של טיט אבל העולם נהגו להכשיר באבן רותח:

כתב הרי"ף משהי להו למאני בגו יורה עד דפלטי. בפרק כל שעה (שם) וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תעט) לא נתפרש בזה שום שיעור אלא ניתן לאומד הדעת וזה לשון ארחות חיים (הל' חו"מ סי' פח) כתב הראב"ד (תמים דעים סי' כה) אין צריך להוציא הכלים אחר רתיחתם מיד אלא אחר שינוחו מעט ובלבד שלא יקרוש על פניהם הגיעול שיצא מהם ויהיה מודח במים יפה יפה עם החמימות. ויש פוסקין שצריך ליזהר שלא תנוח היורה הגדולה מרתיחתה בעודן הכלים בתוכם כדי שלא יחזרו ויבלעו וכל זה למי שמגעיל אחר זמן איסורו עכ"ל: כתוב בהגהות מיימון פרק ה' (דפו' קושטא קל.) בשם ראבי"ה (סי' תסד עמ' 89 - 88) שיש ליזהר כשמגעילים כלים גדולים שלא יגעילם ביד סביב במים שלא יכנס מצד שכבר הוגעל במים אלא יכניס חציו או שלישיתו במים ויוציאנו ואחר כך יכניס צדו השני לתוכו ויצמצם כפי יכלתו ודלא כרבינו שב"ט שהנהיג לכפות כל הכלי במים בפעם אחת ולא לחצאין שלא יפלוט ויבלע מה שפלט כבר עכ"ל. ולפי מה שכתב רבינו בשם הרא"ש (שם) להגעיל קודם ארבע שעות או שלא יהיו הכלים בני יומן ליכא למיחש אם יחזור ליכנס במים הצד שכבר הוגעל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנב סעיף ו

 

(כט) <י> כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו, (ל) יא עושה שפה לפיו (לא) בטיט כדי שיתמלא היטב <יא> ויגיעו המים בשפתו, וממלאו מים ומרתיחו; (לב) או יב יקח (לג) יג אבן רותחת או לפיד אש וישליכנו לתוכו בעודו רותח ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנב סעיף ו

 

(כט) כלי גדול וכו' - פי' שרוצה להכשירו וחושש שמא יש על שפתו בליעת חמץ במקום שאין המים עולים שם וכן הדין ביורה אחר שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה או אבן רותח אבל בתחלה קודם שמכשיר הכלים ומכשיר היורה תחלה מן האיסור שבו אין צריך לעשות לו שפה:

(ל) עושה שפה לפיו - ר"ל סביב לפיו ולא עליו ממש כי צריך שיהיה פי הכלי מגולה כדי שיגיעו שם מי הרתיחה:

(לא) בטיט - ובשאר כל ימות השנה כשרוצה להכשירו מאיסור עושה שפה מבצק. וטעם של עשיית השפה משום שאי אפשר שלא ניתז פעם אחת ניצוצות מחמץ שנתבשל בו על השפה מלמעלה ושמא בשעת הגעלה לא יתיז עליו כ"כ מי הרתיחה להפליט החמץ שנבלע בו ומשום הכי עושה השפה כדי שיגיעו שם המים. וכ"ז בכלי שאין דרך להכניסו לתוך כלי ראשון של חמץ רק שמשתמשין בתוכו ברותחין ולכן סגי בתקנה זו אבל כלי שתשמישו מבחוץ כגון קערה שכופין לפעמים על הקדרה או כלי ששואבין בה מהקדרה אין לה תקנה באופן זה דצד חיצון לא נגעל לכן צריך להכניס כולה ליורה. וכלי שפיו צר שא"א לשפשפו בפנים או שיש לה קנים [שקורין רערי"ן] אסור בהגעלה:

(לב) או יקח - פי' שימלאנו בתחלה היטב:

(לג) אבן רותחת - דצוננת מצנן המים: