גמ' פסחים דף ל:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 28:40 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:00
דקות
1)כלי חרס המצופין
מה בהתוך זכוכית, דינם ככלי חרס...
2)כלי זכוכית
אפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר
3)כל הכלים, אפילו
של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין
4)הדף שעורכים
עליו כל השנה, וכן עריבה שלשין בה, צריכים
הגעלה
5)כלי חרס המצופים
באבר או ברתוכי זכוכית אם הם ירוקים דינם ככלי נתר, מפני שיש בו קרקע מחפירת צריף
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כה
כל כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בחמין בין בכלי ראשון כגון קדרות, בין בכלי
שני כגון קערות, בין שהיו ו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו
חרס כמה שהן, אין משתמשין בהן במצה אלא מניחן לאחר הפסח ז ומבשל בהן.
טור אורח חיים סימן תנא
כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה אפילו
בחמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאף על פי שלא נשתמש בהן אלא חמץ בצונן אסור להשתמש
בהן מצה בחמין אבל בצונן להניח בהן מצה אפויה מותר אבל אסור ללוש בהן אף ע"ג דצונן
הוא שממהר להחמיץ וכל זה בלא הגעלה אבל ע"י הגעלה אפילו בית שאור וחרוסת שרי אם
אינן של חרס אבל אם הם של חרס לא מהני להו הגעלה ואפילו לא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן
לא ישתמש בהן מצה אלא בצונן: מאני דקוניא פירוש כלי חרס המחופין באבר דינן ככלי חרס
לענין חמץ בפסח ושאר איסורין חוץ מלענין יין נסך דחיורי ואוכמי שרי אם הם חלקים אבל
אם יש בהן בקעין או ירוקים אפילו חלקים אסורים כתב רב האי כלי עץ מצופים בסמנין ומשתמשין
בהן חמץ דינן ככלי חרס ואין משתמשין בהן בפסח וכל כלי השתייה שרי בשטיפה לא שנא של
עץ או של חרס או של זכוכית:
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
כג מאני דקוניא פירוש כלי חרס המחופים באבר
דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורין וכו'. פשוט בפרק כל שעה (שם) וכתב המרדכי
(סי' תקפד) בשם רבינו תם (תוס' ע"ז לג: סוד"ה קוניא כתובות קז: ד"ה
תני) דהיינו דוקא בהיתוך של זכוכית לפי שהוא מן החול ככלי חרס אבל היתוך עופרת מותר
בהגעלה ככלי מתכות וכן כתב סמ"ג בסימן (ע"ה) [ע"ח] (לאוין ל:):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כג
כלי חרס (קלז) המצופין * (קלח) מה בהתוך [נ] זכוכית, (קלט) דינם ככלי
חרס. הגה: מו ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזאר"ט (קמ) <כט>
מז אפילו חדשים (מהרי"ל), ואין להחמיר (קמא) רק במקום המנהג (תשובת מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כג
(קלז) המצופים וכו' - מכל צד ואף דכתב המחבר בסכ"ו דכלי זכוכית
אינו בולע כלל הכא כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי:
(קלח) בהתוך זכוכית - והסכמת אחרונים להחמיר אף בהתוך עופרת או בדיל דלא
מהני הגעלה לפי שכשנשתמש בו חמץ בחמין נבלע החמץ בכל עובי הכלי ונבלע גם בחרס שתחת
העופרת ושוב אינו נפלט ממנו לעולם:
(קלט) דינם ככלי חרס - ר"ל ואז אם תשמישו בחמין לא מהני הגעלה ואין
חילוק בין אם היה הכלי מקרקע ירוקה או לבנה ושחורה ואפילו אם היה חלקה בלא בקעים מ"מ
היא בולע ע"י חמין אבל אם דרך תשמישה בצונן אז יש חילוק דאם הכלי נעשה מקרקע ירוקה
אין לה תקנה דדרכה לבלוע ואם מלבנה ושחורה ניתרים בהגעלה או בעירוי וכנ"ל בסכ"א
אפי' אם יש בה בקעים ואם אין בה בקעים א"צ הגעלה ובשכשוך בעלמא סגי וכמבואר ביו"ד
סימן קל"ה לענין יין נסך [מאמר מרדכי]:
(קמ) אפילו הן חדשים - שלא נשתמש בהן חמץ מעולם לפי שמקצת האומנין עושין
פעולת הציפוי ע"י סובין והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הציפוי ואפילו הציפוי מעט מבחוץ
ג"כ אינו כדאי [פמ"ג] ואותן כלים שנוטף עליהם לפעמים טיפים מהתכה מכלים אחרים
אין להקפיד:
(קמא) רק במקום המנהג - ואפילו באותן מקומות אם ידוע שכלי חרס זה לא עירב
האומן סובין בציפויו יש להקל ולפיכך נוהגים באיזה מקומות שיהודי עומד על גבן בשעת מלאכה
לראות שלא יתקן הציפוי ע"י סובין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כג
* בהיתוך זכוכית דינם ככלי חרס - עיין מ"ב מש"כ דלא דמי לסכ"ו
דמשום שמצופה על החרס ונצרף עמו בכבשן דינו ככלי חרס כ"כ הרא"ש אכן בתוס'
ע"ז דף ל"ג כתבו לחלק בין כלי זכוכיות שלם דלא בלע מהיכא דאינו אלא חיפוי
על החרס והביאו כן גם מערוך ולפ"ז לאו דוקא משום שנצרף עמו בכבשן והגר"א
בסעיף כ"ו הביא רק דעת התוס' וכ"מ מדבריו בס"ק פ"ו עיי"ש
שנראה מדבריו שביאר עפ"ז דברי הרמ"א שם לענין כלי כסף שיש בו היתוך זכוכית
דקאי אף לדעת המחבר שם דמתיר בזכוכית ושאני התם דאינו אלא התוך בעלמא ודומיא דקוניא
והיינו דאין חילוק בין חרס לש"ד:
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
כו ולענין כלי זכוכית כתוב בהגהות מיימון פרק
ה' (דפו' קושטא הכ"ה) אומר רבינו יחיאל דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהם כל השנה
אסור להשתמש בהם בפסח על ידי עירוי ולא על ידי שכשוך משום דהוי ככלי חרס שאינו יוצא
מידי דופיו לעולם ואף על גב דאין משתמשין בהם כי אם על ידי צונן מכל מקום יש לאסור
משום דלפעמים שורין פתיתין של פת בתוכו ביין והוי כבוש והרי הוא כמבושל וכן כתב המרדכי
בפרק כל שעה (שם) בשם רבינו יחיאל גם כן ונתן טעם משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחלת ברייתו
מן החול והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא וכו' ואף על גב דתשמישן בצונן מכל מקום
שורין בהן פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש דהוי כמבושל וראבי"ה (סי' תסד עמ'
91) כתב דכלי זכוכית שיע ולא בלע כדאמרינן גבי לב (פסחים עד:) וראיה מאבות דרבי נתן
(פמ"א ה"ו) שלשה דברים נאמרו בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית כלי חרס בולע ומפליט
ומשמר מה שבתוכו מה שאין כן בכלי זכוכית עכ"ל: ובתרומת הדשן (ח"א סי' קלב)
כתוב ששאלוהו על כלי כסף המצויירים שקורים בלשונם גשמעלצ"ט אי שרי להגעילן לצורך
פסח או לאו והשיב דאם הציור מבפנים אסור להגעיל לצורך פסח והטעם כי הציור הזה לא נעשה
כלל כי אם על ידי היתוך זכוכית וכתב סמ"ג שנהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח
וכן כתב המרדכי (שם) ואף על גב דראבי"ה מתיר משום דכלי זכוכית שיע הוא ולא בלע
כדאמרינן גבי לב נראה דלא סמכינן עליה (דהתם) [דהתוספות] פרק כיצד צולין (עד: ד"ה
שאני) מפרשי בשם רבינו תם דההוא שינויא שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא ואינו נשאר במסקנא
כן וכן המנהג באלו הארצות ולא כראבי"ה אמנם אם הציור אינו רק על בית יד או למעלה
על הכיסוי מבחוץ כולי האי לא מחמרינן משום דברור לנו שכלי כסף חשובים כאלו שהם משוקדים
ומצויירים לא שכיחי כלל שמרתיחין בהם אצל האש ואם תמצא לומר איכא למיחש שאירע כך או
שמא הרתיחו בכלי אחר ועירו מאותו כלי הרותח לתוך כלי כסף וקיימא לן עירוי ככלי ראשון
מכל מקום אין להחמיר דבסמ"ג (לאוין קמא נב:) כתוב דאף על גב דאמרינן (פסחים עד.)
בכלי מתכת חם מקצתו חם כולו לא אמרינן דהוליך בליעותא בכולו עכ"ל אבל הר"ן
כתב בפרק כל שעה (ט. סוף דבור ראשון) כדברי ראבי"ה דנראה לו להתיר כלי זכוכית
אפילו במכניסן לקיום דשיעי וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים וכדאיתא באבות דרבי נתן.
וכן אנו נוהגים וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק כל שעה (סי' ח) גבי מאני דקוניא וכן
נראה לרבינו ירוחם (נ"ה ח"ב מ.) עיקר וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א
סי' רלג) דכלי זכוכית אפילו נשתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כו
כלי זכוכית אפילו (קנא) מכניסן לקיום (קנב) ואפילו משתמש בהם בחמין, אין
צריכים שום הכשר (קנג) שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו. הגה: (קנד) <ל>
ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; (קנה) מט וכן המנהג באשכנז
(קנו) ובמדינות אלו (סמ"ק ואגור). וכן כלי כסף שיש
בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט, (קנז) אין להגעילו; (קנח) אבל מבחוץ (קנט)
נ אינו מזיק (תה"ד סימן קל"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כו
(קנא) מכניסן לקיום - היינו שהכניס חמץ לתוכן שיתקיים שם:
(קנב) ואפילו משתמש בהם בחמים - היינו שבקביעות משתמש בהם בחמין:
(קנג) שאינם בולעים - לפי שחלקים וקשים הם:
(קנד) ויש מחמירין - הטעם דס"ל דכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן
החול הרי הוא ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפילו ע"י הגעלה ואע"ג
דתשמישו בצונן מ"מ לפעמים משתמשין בהן בחמין וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה
דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע:
(קנה) וכן המנהג - ובדיעבד אם היה רוב תשמיש חמץ שלו בצונן ועתה נשתמש
בו מצה בחמין בלא שום הכשר מותר. ואם היה רוב תשמישו בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב
הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע אז אף בדיעבד אסור החמין שנשתמשו בו אא"כ
הכשירו מתחלה ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי וכנ"ל בסעיף כ"א.
ובהפסד מרובה יש לצדד להקל אף בזה אם היה אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם:
(קנו) ובמדינות אלו - ומ"מ במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו
כוסות ושאר כלים כתב הח"א דיכול לסמוך להקל לנקותן יפה יפה ולהכשירו ע"י
עירוי ג' ימים וזהו דוקא בכלי שפיהן שלהן רחב מלמעלה אבל בוטעלקע"ס שפיהן שלהן
צר מלמעלה והשמרים נדבק בתחתיתן ואין יכול להכניס ידיו לתוכן לנקותן יפה וכן כל כלי
שא"א להכניס ידו לתוכו אין להם תקנה להכשירן. ואפילו בכוסות במקום שנמצא לקנות
חדשים אין לשנות המנהג שנהגו שלא להשתמש בהן:
(קנז) אין להגעילו - כדין כלי זכוכית וכנ"ל:
(קנח) אבל מבחוץ - היינו בין שהיה על גוף הכלי מבחוץ או שהיה מלמעלה על
כיסויו או על ידו:
(קנט) אינו מזיק - שאין משתמשין בכלים חשובין כאלו ברותחין אצל האש שניחוש
דעי"ז נבלע חמץ בכל הכלי וע"י עירוי שעירו לתוכה רותחין הא אינו מבליע רק
כדי קליפה ולא נכנס בליעת החמץ לתוך הזכוכית כלל ולכן מהני הגעלה כשאר כלי מתכות וכנ"ל
בסכ"ה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כא
כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן, חוץ מכלי
שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצן קשה, וכן עריבות שלשין בהן
החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח.
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
כב כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהם חמץ וכו'.
בפרק כל שעה (ל:) אמר רבא בר אבא אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן משתמש בהם
מצה חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה אמר (רבא) [רב אשי] ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו
קשה דמי. ופירש רש"י בית שאור. כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה
ופעמים שהוא שוהה שם בלילה: בית חרוסת כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין
ליתן בו קמח. וכתב הרא"ש (סי' ט) יש ספרים דגרסי משתמש בהם מצה בצונן (עי'
רי"ף ט.) ונראה דלא גרסינן בצונן אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהם במצה כיון שכל
השנה לא נשתמש בהם חמץ כי אם בצונן לא בלעו ומותר להשתמש בהם אפילו בחמין חוץ מבית
שאור שאף על פי שלא נשתמש בו אלא צונן הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין
אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה אבל ללוש בו מצה אסור אף על גב דצונן הוא ממהר להחמיץ
תחלה פירש רש"י דמיירי הכא בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה שרי ושוב חזר בו ואמר אף
על פי שמדוכות הגוים מותרות על ידי הגעלה הנהו דאסירי מחמת חימוצן קשה אינו יוצא אף
על ידי הגעלה וכן פירש רש"י דהגעלה לא מהניא בריחיים של פלפל של עץ דאגב חורפא
של פלפל של עץ בלע טפי וכן גדולי שפייר"א היו אוסרין בית שאור אפילו בהגעלה ואין
נראה לר"י דבלוע על ידי צונן לא יפלוט בהגעלה ולכאורה משמע דקאי אכלים שנשתמש
בהם בצונן חמץ משתמש בהם מצה בלא שום תיקון חוץ מבית שאור שאין משתמש בו בלא שום הכשר
אבל על ידי הכשר שרי וכן פירש בערוך (ערך בית שאור) וכן כתב הרוקח (סי' רנז) בשם
אביו וכן כתב הר"י ן' גיאת (ח"ב עמ' פח) ואבי העזרי (סי' תסד עמ' 90) וכן
עמא דבר עכ"ל וכך הם דברי רבינו:
ומה שכתב אבל אם הם של חרס לא מהני להו הגעלה. בפרק כל שעה (שם) התורה
העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:
ומה שכתב ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן.
נתבאר בסמוך והרי"ף (ט.) גורס כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהם
מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה וכתב עליו הר"ן (ד"ה אבל) תרי
תמיהי איכא במילתיה נשתמש בו חמץ בצונן למה לא ישתמשו בו מצה בחמין ובית שאור נמי אף
על פי שמפני שחימוצו קשה כחמין דמי למה לא ישתמשו בו מצה בצונן אף על גב דבלע לא פליט
ואיכא למימר דחמץ כיין נסך דמי דתרווייהו אית להו חורפא ואפילו בצונן בלעי כלים מינייהו.
ומאי דאמרינן חוץ מבית שאור שחימוצו קשה דמשמע דאפילו בצונן אסור להשתמש בהם מצה היינו
דוקא נמי בכלי חרס שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה אסור להשתמש
בו אפילו בצונן דחיישינן שאם ישהה אותו להשתמש בו צונן שיבוא להשתמש בו חמין ועוד שכיון
שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור הילכך כל היתר שנגע בו צריך
הדחה כאילו נגע [באיסור] בעצמו עכ"ל. ונראה דכדי לחוש לגירסת הרי"ף כתב רבינו
דכלי חרס אפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן. והרמב"ם
כתב בפרק ה' (הכ"א) כגירסת הרי"ף ופירשה הרב המגיד כמו שפירש הר"ן וכתב
שראה מי שפירש גירסא זו שלא אמרו מצה בצונן להוציא מצה בחמין שכיון שתשמיש החמץ היה
בצונן מותרין הם במצה אף בחמין אלא להוציא שאם נשתמש בהם חמץ בחמין אסור להשתמש בהן
מצה אפילו בצונן גזירה שמא יבוא להשתמש בהם בחמין ודוקא בכלי חרס גזרו אבל בשאר כלים
כיון שאם נשתמש בהם חמין יש להם הכשר אף הוא משתמש בהם בצונן בלא הכשר עכ"ל.
וכתבו הרי"ף והרא"ש (סי' ט) והאידנא נהוג עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני
דפחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא: כתב סמ"ק סימן (רכ"א) [רכ"ב] (עמ'
רכז) עריבות ותיבות שלשין בהן חמץ וניקרו אותן בטוב אין נותנין לתוכן המצות חמות אפילו
אם ניקרו אותן לגמרי וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם (וכן) [ובין] העריבה וכתב
הכל בו (סי' מח ט ע"ג) אפילו הונח לחם מצה על חלות לחם חמץ אפילו חם בחם לא אסרוהו
דלא בלע מיניה כלל אבל ראוי להרחיק מזה לפי שזה דבר זר בעיני קצת העם וראוי להחמיר
בו מפני מראית העין והעיד ר' דוד ב"ר לוי שראה מעשה בעיר נרבונה שהיו משימין לחם
מצה כשהיו מוציאין אותו מן התנור חם בתוך עריבה שלשין בה בשאר ימות השנה והתירוהו על
פי חכמי העיר עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כב
כל הכלים, אפילו של חרס, (קכד) שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם
מצה (קכה) אפילו בחמין, (קכו) חוץ מבית שאור (קכז) מא ובית חרוסת שאף ע"פ שלא
נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, אסור להשתמש בהם מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהם (קכח) מצה
אפויה, (קכט) מותר; <כו> אבל (קל) אסור ללוש בהם. וכל זה בלא הגעלה, (קלא)
<כז> אבל מב על ידי הגעלה, אפילו * בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס,
* אבל לשל חרס לא מהני הגעלה, ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, (קלב) לא ישתמש בהם
מצה אפילו בצונן. והאידנא נהגו עלמא (קלג) מג דלא לאשתמושי בפסח במאני דפחרא עתיקי
(פי' כלי חרס ישנים). (* (קלד) <כח> ותנור של בית החורף
(קלה) דינו ככלי חרס ואסור (קלו) לשום שום דבר מד על [מט] התנור בפסח) (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כב
(קכד) שנשתמש בהם חמץ בצונן - ר"ל שהשתמש בהם בחמץ יבש או אפלו בדבר
לח אך שלא שהה שם מעל"ע ולא היה דבר חריף דאם שהה בתוכו מעל"ע הרי נעשה כבוש
בתוכו ואפילו בשאר כלים וצריך הגעלה או עירוי וכנ"ל בסכ"א:
(קכה) אפילו בחמין - דכיון שלא נשתמשו בהם אלא בצונן לא בלעו כלום ודי
להם בהדחה להעביר מה שדבוק בעין לדופני הכלי:
(קכו) חוץ מבית שאור - היינו כלי שהאשה שורה בו את השאור ליתנו בעיסה
ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ומחמת שחימוצו קשה נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן:
(קכז) ובית חרוסת - היינו שנותנין בו דברים חריפים עם חמץ ואפילו אינם
של חרס:
(קכח) מצה אפויה - צוננת וה"ה שאר דבר צונן אפילו לח אם הדיחו תחלה
ודוקא דרך ארעי ולא בקבע וכנ"ל בס"א בהג"ה:
(קכט) מותר - שהצונן אפילו אם הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אא"כ
שוהה בתוכו מעל"ע:
(קל) אסור ללוש בהם - דריח החימוץ הבלוע בכלי גורם למהר חימוץ להעיסה
הנילושה בתוכו:
(קלא) אבל ע"י הגעלה וכו' מותרים - בין ללוש בתוכו ובין להשתמש בהם
בחמין. והנה כ"ז מעצם הדין אבל לפי מה שכתב הרמ"א לעיל בסי"ז דהמנהג
שלא להשתמש בכלי לישה משום דא"א לנקר בודאי יש להחמיר גם בבית שאור. ואם היא של
מתכות כבר כתב הרמ"א לעיל בסט"ז גבי מדוכה שהשוו אותה הפוסקים לבית שאור
דנוהגין לכתחלה ללבנה וכ"ש בבית שאור ממש:
(קלב) לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן - כן הוא גירסת הב"ח והפר"ח
ויש גורסין אפילו בצונן והא דכתב בריש הסעיף דבצונן מותר אבית שאור וחרוסת לא איירי
בשל חרס:
(קלג) דלא לאשתמושי - אפילו בצונן ואפילו בשאר כלים שאינם בית שאור ונשתמש
בהם חמץ רק בצונן:
(קלד) ותנור של בית החורף - (היינו תנור שמחממין בו בית החורף) שרגילים
להשים על גבו פשטיד"א ושאר חמץ כל ימות השנה ונבלע שם טעם חמץ ע"י חום האור
בשעה שהתנור מתחמם ואינו יוצא מידי דפיו לעולם אפילו ע"י היסק שמסיקין בתוך התנור
וה"ה הקאכלי"ן העשויין בתוך התנורים שרגילין להשים בהן תבשילי חמץ וחתיכת
פת:
(קלה) דינו ככלי חרס וכו' - ר"ל דכלי חרס אינו יוצא הבליעה מתוך
דופנו לעולם כ"א ע"י היסק (במקום דלא שייך שמא פקעי וכדלעיל בס"ב גבי
נור קטן) והכא לא מהני ההיסק שמסיקין אותו מבפנים [אפילו אם יכשירו כדין] להוציא הבליעה
שנבלע מלמעלה ודמיא למה דמבואר שם בס"ב דדבר שהסיקו מבחוץ לא מהני ההיסק להוציא
הבלוע שנבלע מצד השני:
(קלו) לשום שום דבר על התנור - היינו כשהתנור חם אסור אף אם המצה צונן
וכן להיפך כשהמצה חמה אף אם התנור צונן. ובשניהם צוננין בדרך קבע אסור ובדרך ארעי אין
איסור אם כיבד וניקה גבי התנור שלא נמצא שם חמץ בעין וכמו שמבואר לעיל בסוף ס"א
ס"ק טז. ולענין דיעבד אם הניח עליה מצה כשהתנור חם או כשהמצה חמה או שניהם חמים
אוסר תחתוניות המצה כדי קליפה. וכ"ז בשהניח המצה בלי הפסק מתחתיה אבל אם הניח
קדירות עם תבשיל אפי' אם שניהם חמים אין אוסר בדיעבד שאין איסור הבלוע יוצא מדופן התנור
לדופן הקדירה ולכתחלה גם קדירות אסור להניח שם בכל גווני (אם לא ששניהם צוננים) וכשמניח
דבר מפסיק כמו ברזל וכה"ג מתחתיו או שהטיח בטיט כעובי אצבע מותר להשתמש הכל מלמעלה
וכל אלו הדינים שייך גם בקאכלין העשויין בתנורים מן הצד אלא דשם אין מועיל הפסק ברזל
או טיח טיט למטה לבד אלא א"כ הטיח בטיט גם מן הצדדים וגם מלמעלה אכן טיח שלמעלה
אינו מעכב בדיעבד. וכשמשים כיסוי על הקדירות שמניח שם מותר לכתחלה אף כשאין שם טיח
מלמעלה. ועתה נבאר לענין תוך התנור אם לא הכשירו מקודם אם הניח מצה בתוכו דינו כעל
התנור וכנ"ל. ולענין אפית המצות שם דינו כמו שנתבאר בסימן תס"א עי"ש.
ולענין בישול בתוכו אף דלכתחלה צריך להכשירו גם לזה כמו לאפיה [או שיטיח בטיט כעובי
אצבע את קרקעיתו] מ"מ בדיעבד אין לאסור התבשיל אף אם לא הכשירו:
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
יז הדף שעורכין עליו כל השנה אין נותנין
עליו מצה וכו'. המרדכי כתב בפרק כל שעה (סוס"י תקסד) דכלים פשוטים כגון דפין ושולחנות
וכיוצא בהם סגי בשיערה רותחין עליהם וההגהות בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קל. ובהלכות
הגעלה) כתבו דפים שרגילים לשאת עליהם העיסה צריכין הגעלה דחימוצן קשה ואם גדולים הם
שאי אפשר להכניסן בכלי אחד כתב ריב"א שילבן אבנים וישימם על הדף וישפוך (די) עליהם
מים רותחים:
והעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה. בפרק כל שעה (ל:) אגני דמחוזא
דרגילי למילש בהו כולי שתא ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי וכתב רבינו ירוחם
(שם ע"ג) וכן הדין בכל הכלים שלנו שרגילים ללוש בהם כל השנה אבל אם אין רגילין
ללוש בהם תמיד כגון אוגן גדול של נחושת די לו בקליפה דלא בעו הגעלה אלא הרגילין תדיר
וכן כתב הרשב"א (ח"א סי' שעב, תתיז וח"ג סי' רעט) עכ"ל. והמרדכי
כתב בפרק כל שעה (סי' תקסה) שיש אומרים דדוקא עריבות שלשין בהן בכל יום צריכין הגעלה
אבל אגני דשאר מקומות שאין מחמיצין בהן העיסה אלא פעם אחת בשבוע יכול להשתמש בהן מצה
ומיהו אין להורות כן מפני שהעולם נהגו בהן איסור ויש אומרים דאין חילוק בין אגני דמחוזא
לאגני דעלמא בכולהו אין מועיל הגעלה וזה לפי הסוברים דאין הגעלה מועלת לבית שאור ובית
חרוסת: כתב הכל בו (סי' מח י:) על עריבות שלשין בהן כל השנה עכשיו נהגו כל העם שלא
ללוש בהן והוא מנהג יפה לפי שאי אפשר לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באחת
הפחתים או בנקב שאינו נראה לעין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף יז
הדף שעורכים עליו (צב) כל השנה, וכן עריבה שלשין בה, * (צג) צריכים הגעלה.
הגה: ולא מהני בה לב קילוף בכלי אומנות. וכן כל דבר שצריך הגעלה לא מהני ליה קליפה
(מהרי"ו). * והמנהג (צד) לג שלא להשתמש * בפסח בעריבות ודפין (צה) שלשין עליהם
כל השנה, (צו) <כ> אפילו (צז) ע"י הגעלה, וכן עיקר (מרדכי פ' כל שעה וכל
בו). וכבר נתבאר לעיל סימן תמ"ב סעיף י"א.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף יז
(צב) כל השנה וכן עריבה - ר"ל ג"כ כל השנה אבל אם לפרקים די
להם ההכשר בעירוי רותחין:
(צג) צריכין הגעלה - דמשהין העיסות עליהן עד שיחמיץ ודמי לבית שאור ואם
גדולים הם שאין יכול להכניסן בתוך כלי ילבן אבנים וישימם עליהם ויתן עליהם רותחין ויעביר
האבן ע"פ כולם:
(צד) שלא להשתמש בפסח וכו' - והטעם לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה
שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח חביות
שהיו מחזיקים בהם משקה שעושים במדינת רוסיא ממי סובין (שקורין בארש"ט) שמא נשאר
בו חמץ בעין מן הסובין אא"כ החזיקו בו מים איזה זמן מתחלה מותר להגעילו שהמים
ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו ומ"מ צריך לחזור ולנקות היטב קודם
הגעלה [וכן כלים שמחזיקין בהם קמח כל השנה ג"כ נוהגין שלא להגעילו מטעם הנ"ל]
ועיין בח"א שכ' דזה דוקא בכלי שנעשה מחתיכה אחת אבל העשוים מנסרים הרבה ככלים
שלנו דידוע שנכנס הזוהמא בין נסר לנסר לאלו לא מהני הגעלה אפילו לאחר ששרה במים כמה
ימים ועיין לקמן סכ"א במ"ב:
(צה) שלשין עליהם כל השנה - ואם לפרקים משמע בפוסקים דנוהגין בהגעלה:
(צו) אפילו וכו' - ואם לאחר הגעלה משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי
להניח שם אפילו מצות חמות וצוננת מותר אפילו בלא הגעלה ע"י הפסק מפה אבל ללוש
עליהם אף דהוא צונן אסור דכח החימוץ שיש בכלי לישה הולך דרך הסדין ומחמיץ העיסה שעליה
ואפילו אם כבר הגעילם ג"כ אין נכון להיש מחמירים לעיל בסט"ז ויש מאחרונים
שכתבו שראוי לנהוג שלא להשתמש בכלי לישה ע"י הפסק מפה אפילו בצונן:
(צז) ע"י הגעלה - ואם הוא כלי מתכות דאפשר לנקותו יפה מותר ע"י
הגעלה ויש מחמירין גם בזה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף יז
* צריכים הגעלה - היינו מעיקר הדין אבל כבר כתב המחבר לעיל בסימן תמ"ב
דאין לסמוך על מה שמנקין אותן ורוחצין אותן בחמין והיינו מצד הטוב והישר [ב"ח
לעיל בסימן תמ"ב וכ"כ המאמר מרדכי והוסיף דזהו שכוון הרמ"א בהג"ה]
והמ"א כתב שם דהתם מיירי כשהעריבה עשויה מנסרים הרבה ומשום דא"א לנקות שם
בין הסדקין וכאן מיירי הטור והשו"ע בשנעשה מחתיכה אחת ולפ"ז מהרמ"א
שסיים וכבר נתבאר לעיל וכו' משמע דמיירי בחדא גווני וע"כ דצריך לתירוצו של הב"ח
ומאמ"ר הנ"ל. והנה הא"ר הסכים שם לדינא לתירוצו של המ"א דבנעשה
מחתיכה אחת מותר להשהות אחר שניקרו אותו היטב ומ"מ לענין להשתמש בו בפסח החמיר
לכתחלה אפילו לאחר שהגעילו ולדידיה דינו של הרמ"א כאן הוא אפילו בשנעשה מחתיכה
אחת. וכן להמ"א שכתב דטעם המנהג הוא משום דנוהגין כהך דעה דס"ל דלבית שאור
לא מהני הגעלה פשיטא דאפילו מחתיכה אחת דהגם דאפשר לנקרה יפה עכ"פ הבליעה אינה
יוצאת ע"י הגעלה:
* והמנהג שלא להשתמש וכו' - עיין פמ"ג במשב"ז שמסתפק אולי יש
להתיר ע"י קילוף בכלי אומנות והגעלה וכמו במדוכה לעיל ולכאורה תמהתי הלא בחק יעקב
מביא בשם תה"ד ומהרי"ו להחמיר אפילו ע"י קילוף אמנם אח"כ ראיתי
את תה"ד ומהרי"ו שהם לא אמרו ד"ז אלא בדבר שתשמישו ע"י האור כגון
מרדה ע"ש ומלבוש משמע שמחמיר אפילו ע"י הגעלה בכל גווני ולענ"ד נראה
דיש להכריע דאם הוא מחתיכה אחת ואין בה סדקים יש להתיר ע"י קילוף והגעלה ואם הוא
נעשה מכמה חתיכות אין להתיר אפילו ע"י קילוף:
* בפסח - עיין במ"ב הטעם משום דא"א לנקות וכ"כ כמה אחרונים
וממילא בכלי מתכות דאפשר לנקות מותר ע"י הגעלה וכ"כ באמת הח"י ופר"ח
ומקור חיים אבל צ"ע דהיה להם לחוש להיש מחמירין דלעיל סט"ז דכתב הרמ"א
שם דנוהגין לכתחלה ללבנו ואפשר דעריבה של מתכות שהיא רחבה ודקה קשה ללבנה דמצוי להתקלקל
לכן מקילינן בהגעלה דומיא דמיקל הרמ"א שם בכלי עץ משום דא"א ללבנה אבל היכי
דלא תתקלקל נכון וטוב לכתחלה להחמיר וכן משמע בט"ז סקכ"ז ע"ש ועיין
בפמ"ג שכתב ג"כ דלדעת המ"א יש להחמיר אפילו במתכות:
בית יוסף יורה דעה סימן קלה
ד (א), ו (א) וכלי חרס לפי שהם בולעים הרבה
משתנה דינם שאם נשתמש בהם הגוי כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכין עירוי אפילו אם אינם זפותים
ומאימתי שבעו מפעם שניה ואילך וכו'. בפרק אין מעמידין (לג:) כסי רב אסי אסר ורב אשי
שרי אי שתי בהו גוי פעם ראשון כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בפעם שני ואסיקנא
והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירש רש"י כסי כוסות של חרס ואין מכניסן
לקיום אלא שותים בהם: אם שתי בהו גוי פעם ראשון. דכולי עלמא אסור דאיידי דרכיכי בלעי
ואסירי עד שימלאנו מים שלשה ימים. וכתבו התוספות (ד"ה כסי) והרא"ש (סי' כג)
על פירוש רש"י ולכך נהגו העולם ליתן מים בכלי חרס חדשים קודם שישתמש בהם שאם ישתמש
בהם גוי אח"כ לא יצטרכו עירוי. וקשה לרבינו תם דבפרק בתרא (עד:) לא מצרכינן עירוי
בכלי חרס אלא בקנקנים משום דמכניסן לקיום ופירש רבינו תם דשתי בהו גוי בין חדשים בין
ישנים פעם ראשונה לא פליגי דאסיר פירוש אם לא הדיחם במים אחר שתיית הגוי אלא פעם ראשונה
כולי עלמא לא פליגי דאסור דאינו נפלט היטב בהדחה אחת והלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות
אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל וכיוצא בזה מצינו בפרק התערובת
(זבחים עט:) גבי חרסן של זב וזבה ועוד דאמרינן במדרש שאמר המן לאחשורוש שאם זבוב נופל
לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו ולא עוד
אלא שמדיח כוסו שלש פעמים ודוקא בכוסות של חרס שאין חלק והיין נדבק בו אבל כוסות של
עץ אין צריך להדיח שלש פעמים. וכתב הרא"ש על זה ואני אומר ראיות של רבינו תם נכוחות
לומר דכל שכשוך הוא הדחה שלש פעמים אבל אין השיטה מתפרשת כלל לפי פירושו דרב אסי אסר
משמע בכל איסור דאיירי ביה בשמעתין דהיינו אסור בשכשוך ובעי עירוי אבל הדחה שלש פעמים
מאן דכר שמיה דנפרש אסור עד שידיח שלש פעמים וכן אי שתי בהו גוי פעם ראשון לא משמע
כלל כפירושו ועוד למה הזכיר כסי מאחר דכל כלי חרס דינן כך הילכך נראה לי כפירוש רש"י
אלא שאני אומר דכוסות שהיו רגילין לשתות בהם היין עשויין ממין אדמה הידוע להם שבפעם
ראשון או שני בולע הרבה קודם שנתמלא הכלי בליעה ומין האדמה גורמת או שלא היו נצרפים
היטב בכבשן וכסי בסתם דקאמר הוא על דרך חצבי שחימי דארמאי ופתיחי דבי מיכסי דקאמר בגמרא
(לג:) כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרים דשם כסי גורם לו השינוי הידוע להם והוא
היפך מחצבי שחימי ופתיחי דבי מיכסי דהנהו מכניסן לקיום ואפילו הכי די להם בשכשוך משום
דקים להו דלא בלעי טובא דאי אין מכניסן לקיום פשיטא דהכשרן בשכשוך ואמאי איצטריך למימר
כיון דלא בלעי טובא וכסי אע"פ דאין מכניסן לקיום בעי עירוי דקים להו דבפעם ראשון
ושני בלעי טובא עכ"ל הרא"ש ז"ל. וכתב הר"ן (יב: ד"ה והלכתא)
שר"ח כתב כפירוש רש"י וגם הרשב"א (תוה"א ב"ה ש"ו סד
ע"ד) כתב כן בשם ר"ח והגאונים ז"ל וכתב שפירושן של גאונים עיקר ועליהם
יש לסמוך שקבלתן תורה היא וא"ת אם כן תיקשי לן הא דאמר רב פפא הני חצבי שחימי
דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכו במים ואינו חושש יש מי שפירש דהתם בשהיה תחלת
תשמישן ע"י ישראל ואין מחוור בעיני חדא דלמה ליה למימר חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי
לימא חצבי ופתוותא דבר שאין מכניסו לקיום הוא ועוד מדקאמר חצבי שחימי דארמאי משמע דתחלת
תשמישן ביד ארמאי הוה וע"כ נראה דחרסן של אלו קשה ועפרן אינו בולע הרבה ואינן
כשאר כל חרס ולפיכך אפילו תחלת תשמישן ביד גוים הרי הן ככלי עץ עכ"ל:
והשתא מ"ש רבינו שכתבו הגאונים דכל כלי חרס דינן שוה. משמע לי דלא
שכתבו כן בפירוש קאמר אלא לומר דכיון שסתמו דבריהם משמע דאינם מחלקים בכלי חרס ואפילו
לפי מה שפירש הרשב"א (שם) בחצבי שחימי ופתוותא דמיכסי איכא למימר דכיון דכל סתם
כלי חרס דינם ככסי לא איצטריך להו לפלוגי אבל אי הוה סבירא ליה כהרא"ש כיון דלדידיה
כל סתם כלי חרס אין דינם ככסי לא הוה ליה למיסתם סתומי ולמיכתב דבכסי דפחרא איירי אלא
ודאי משמע דסבירא ליה דכל סתם כלי חרס ככסי. והרשב"א לא חילק בכלי חרס כלל בתורת
הבית הקצר (ב"ה ש"ו סד.) אע"פ שחילק בארוך בין חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי
לשאר כלים והטעם מפני שאין חרסן ועפרן של חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי ידוע לנו: ודברי
רבינו כדעת רש"י הם וכדברי הרשב"א ז"ל שהם מפרשים דפעם ראשונה ושניה
ושלישית קאי לשתיית היין והכי קאמר אם שתה בו הגוי בכוס זה פעם ראשונה או שניה אסור
כלומר וצריך עירוי אבל אם לא שתה בו הגוי עד פעם שלישית מותר בשכשוך. אבל בעל התרומה
(סי' קסו) נראה שמפרש לנתינת מים והכי קאמר אם נתן בהם מים פעם ראשונה ושניה לא גמרו
מלשבוע לבלוע לפיכך אם נגע גוי ביין שנתנו בהם אסור כלומר וצריכין עירוי שלישית מותר
כלומר אם נתן בהם מים שלש פעמים כשנגע גוי ביין שנתנו בו אח"כ מותר בשכשוך שהרי
כתב כלשון הזה פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר פירש רש"י כסי של חרס אם נתן
בהם מים שתי פעמים ואח"כ יין ונגע בו הגוי אסור הכלי וצריך עירוי שלשה ימים אבל
אם נתן מים שלש פעמים אם כן הוא בלוע ממים אם נתן בו אחר כך יין אין צריך רק שכשוך
ע"כ וכן כתבו הגהות מיימון פי"א (אות ע):
ו (ב) לפיכך כלי חרס המצופין באבר או ברתוכי
זכוכית אם הם ירוקים דינן ככלי נתר וכו'. שם אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורי ואוכמי
שרי ירוקא אסיר משום דמצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ואע"ג דפליג עליה
מרימר נקטינן כרב זביד משום דבפרק שני דייני גזלות (כתובות קז:) איפסיקא הילכתא כוותיה
וכן פסקו כל הפוסקים. ופירש רש"י משום דמצריף. שיש בו קרקע מחפורת של צריף: קרטופני.
בקעים וסדקים:
ומ"ש רבינו שאם הם ירוקים דינם ככלי נתר. פירושו שאין להם טהרה עולמית
כשם שכלי נתר אין להם טהרה עולמית וכן כתב הר"ן (שם ד"ה וירוקא) בשם הרמב"ן
(שם ד"ה האי קוניא) וכן כתב הרשב"א ז"ל (שם):
ומ"ש ואם יש בהם בקעים דינן כשאר כלי חרס וצריכין עירוי. היינו דוקא
אם היתה תחלת תשמישן ביד גוי וכמו שנתבאר (רכו:) לשיטת רש"י והגאונים אבל אם לא
היתה תחלת תשמישן ביד גוי בשכשוך בעלמא סגי להו כמו שנתבאר וכן מבואר בדברי הרשב"א
שאכתוב בסמוך:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קלה סעיף ו
כלי חרס המצופים באבר או ברתוכי זכוכית (פירוש ממין כלי זכוכית שלא נתבשל
כל צרכו והוא מן החול תוספות), יט] אם הם ירוקים כ] דינם ככלי נתר, מפני שיש בו קרקע
מחפירת צריף. אבל לבנים או שחורים, אם הם חלקים שאין בהם בקעים, (א) דינם יט ככלי מתכות.
ואם יש בהם בקעים, כא] דינם כ כשאר כלי חרס שאינם שועים. הגה: כב] והא דכלי חרס מהני
ליה עירוי היינו בדלא נשתמשו בו יין נסך רק בצונן, אבל אם השתמשו בו בחמין כלי חרס,
אין לו תקנה, ובשאר כלים צריכים הגעלה כמו בשאר איסורים (מרדכי פרק ב' דעבודת כוכבים
בשם ראבי"ה).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קלה סעיף ו
יט ככלי מתכות - בסעיף א' ובסעיף ח':
כ כשאר כלי חרס - בסעיף ד':