גמ' פסחים דף ל: - לה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 49:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 3:00 דקות
1)המלוה את חבירו
על המשכון, בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות,
הרי זה שומר שכר
2)א"י שהלוה
ישראל על חמצו ומשכנו בידו..........................
3)ישראל שהלוה
לא"י על חמצו, אם משכנו בידו...................
4)כותל שנשתמש בו
חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב
5)הכהנים יוצאין
בחלה ובתרומה אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם
6)אין אדם יוצא
ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין
7)חמשת מיני תבואה
מצטרפין כשערבן קמח........................
רמב"ם הלכות שכירות פרק י הלכה א
המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו א מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו
בשעת ב הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר, לפיכך אם אבד המשכון או נגנב
חייב בדמיו ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע שנאנס
ג וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. +/השגת הראב"ד/ לפיכך אם אבד וכו'
ואם נאנס המשכון כגון שנלקח וכו' עד פרוטה אחרונה. א"א אין אנו מודים לו ולרבותיו
בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף ב
המלוה את חבירו על המשכון, ט] בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות, י] בין
ט (ב) שמשכנו בשעת הלואתו [ה] יא] בין ח) שמשכנו (ג) [ו] אחר שהלוהו, י (ד) [ז] ט)
הרי זה יא (ה) [ח] שומר שכר. הגה: י) [ט] יב] ואין חלוק בין אם פירש יג] שקבלו למשכון
בכדי שוויו, בין קבלו סתם (טור). יד] לפיכך אם אבד המשכון או נגנב, חייב בדמיו. טו]
ואם היה שוה המשכון כדי דמי החוב, אין לאחד על חבירו כלום. ואם החוב יתר על המשכון,
משלם הלוה היתרון. הגה: טז] יב וי"א יז] דאם פירש יח] ואמר בשעת הלואה שמקבל המשכון
בכל החוב, אפי' אם קבל קתא דמגלא באלפא זוזי, יג יא) אבד המשכון אבד הכל (טור). ואם
דמי המשכון יתרים על החוב, נותן המלוה ללוה היתרון. יד [י] יט] ואם נאנס המשכון, כגון
כ] שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים, יב) כא] ישבע המלוה שנאנס, טו וישלם
לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. הגה: כב] טז וי"א דמלוה על המשכון יז
[יא] יג) לא הוי יח (ו) [יב] אלא יט שומר חנם לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב
אין המלוה נותן יד) ללוה היתרון כ כג] אלא (ז) [יג] טו) אבד מעותיו, כא טז) ולא יותר
(טור בשם רבינו ירוחם והרא"ש) וכן מוכח באמת דעת הרא"ש בכמה דוכתי ובפרט
בסוף פ' שבועת הדיינים כתב ומכל אלו הראיות ברורות נראה דהלכה כרבה ולא כב"י לדעת
הרא"ש וכ"כ עוד הרא"ש להדיא בפ' יש נוחלין גבי קנין עד אימתי חוזר ע"ש.
יז) כב (ח) [יד] כד] ומספיקא כג (ט) לא מפקינן ממונא (מרדכי ס"פ האומנין). כה]
ואם נאבד או נגנב בפשיעה, חייב לשלם לדברי הכל (טור).
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ה
ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום
פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח, והוא שיהיה
אותו זמן שקבע לו קודם הפסח, ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון
אצל הגוי ואסור בהנייה לאחר הפסח. +/השגת הראב"ד/ ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא
שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח. א"א דבר זה לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע
זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו
שאין דין אסמכתא לגוי.+
טור אורח חיים סימן תמא
עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו ביום ואמר לו הישראל מעכשיו יהא
שלך אם לא אפרע לך לזמן שקבע לו והגיע הזמן ולא פרעו מותר דכשהגיע הזמן ולא פרעו נקנה
לו למפרע וה"ל חמצו של עכו"ם אבל אם חסר אחד מאלו שלא משכנו בידו או שלא
אמר לו מעכשיו או שפרע בזמנו אסור אבל כשישנן כל שלשתן אע"פ שלא הגיע הזמן שקבע
עד אחר הפסח מותר אבל ה"ר אפרים כתב דווקא כשהגיע הזמן שקבע לו קודם הפסח וכ"כ
הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ואמר שאם הגיע הזמן קודם הפסח ולא פרע
אפילו לא אמר לו מעכשיו מותר ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וישראל שהלוה
לעכו"ם על חמצו אם משכנו בידו ואמר לו מעכשיו והגיע זמן אפילו אחר הפסח ולא פרעו
אסור אפי' אין האחריות עליו דקני ליה למפרע אבל אם לא אמר לו מעכשיו אע"פ שמשכנו
בידו מותר והוא שאין האחריות על הישראל שאם האחריות על הישראל אפילו פקדון בעלמא חייב
לבערו:
בית יוסף אורח חיים סימן תמא
א נכרי שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו בידו וכו'. בפרק כל שעה (ל:) תנן
נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ואוקימנא (לא.) אליבא דרבא דקיימא לן
כוותיה (עי' קדושין נב. וש"נ) כשהרהינו אצלו ואמר ליה קני מעכשיו אם לא אפרע לך
עד יום פלוני והגיע הזמן ולא פרעו נמצא שלמפרע היה של גוי אבל אי לא אמר ליה מעכשיו
לא קני ליה גוי וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אף על גב דאמר
ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של גוי ברשות ישראל והאחריות על הישראל עד כאן לשון הרא"ש
(סי' י) וכיוצא בזה הם דברי הרי"ף (ט:): וכתב הר"ן (ט. ד"ה מתני')
אוקימנא לה בגמרא כגון שהרהינו אצלו ואמר ליה קני מעכשיו וכהאי גוונא אף על גב דההוא
זימנא דקבע ליה הוי לאחר הפסח כיון דאמר ליה מעכשיו מההוא זימנא קרי ליה ברשותיה דגוי
ושרי דכיון דאמר ליה מעכשיו הוה ליה כמכור אצלו משעה ראשונה דאי לא תימא הכי אלא דוקא
בהגיע זמנו קודם הפסח למה לן לאוקמי בגמרא בדאמר ליה מעכשיו וזה שלא כדברי ה"ר
אפרים שכתב דדוקא בשקבע לו זמן קודם הפסח והביא ראיה מן התוספתא (פסחים פ"ב ה"ה)
דתניא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי הוא מכור לך וכו'
ולאו ראיה היא דהא דתניא בתוספתא בדלא אמר לו מעכשיו עסקינן ומשום הכי דוקא כשאמר ליה
אם לא באתי קודם הפסח אבל בדאמר ליה מעכשיו אפילו כשקבע לו זמן אחר הפסח מותר: גם הרא"ש
כתב על סברת הרמב"ם (חו"מ פ"ד ה"ה) שהיא כסברת ה"ר אפרים
ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל (לא.) אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה משום
הכי מותר בהנאה דברשות הגוי קאי אלמא אף על גב דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על
ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח היה ברשות הגוי וכל שכן
לרבא דאמר ליה קני לך מעכשיו דאישתכח דלמפרע היה קנוי קנין גמור לגוי וכן כתב הראב"ד
ז"ל (שם) דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפילו לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לגוי
וכן כתב בעל העיטור (ח"ב הל' ביעור חמץ קכה ע"ד). וברייתא דקתני קודם הפסח
אאמר לו קאי אבל זמן הפרעון היה אחר הפסח ואחר הפסח דמתניתין היינו זמן הפרעון עכ"ל:
והרב המגיד כתב דעת הראב"ד שיש אסמכתא במשכון כמו שכתב בפרק י"א מהלכות מכירה
(ה"ד) אלא שבגוי קונה ואין בו דין אסמכתא ודעת רבינו בהפך שאין דין אסמכתא במשכון
אבל גוי מישראל אינו קונה וכן הוא בגמרא (לא:) דלכולי עלמא קלישא קניית גוי מישראל
ודעת רוב האחרונים כדברי הראב"ד בחלק הראשון דכל שאמר ליה מעכשיו אפילו הגיע
הזמן אחר הפסח מותר וכן נראה מדברי ההלכות (רי"ף שם) שהכא תלוי במעכשיו וכן נראה
מדברי הרי"ץ אבן גיאת (ח"ב עמ' פט) וזה עיקר וכן כתב בעל העיטור (שם קכה:)
עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמא סעיף א
א"י שהלוה ישראל על חמצו * ו א <א> ומשכנו בידו, ב ואמר ליה:
(א) מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני, (ב) והגיע הזמן ג ולא פרעו, (ג)
<ב> מותר (ד) אפילו לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח; (ה) דמשהגיע הזמן ולא פרעו,
נקנה לו (ו) למפרע והו"ל חמצו של א"י.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמא סעיף א
(א) מעכשיו יהא שלך - ר"ל דאמר ליה קני לך מעכשיו אם וכו' ולא בתורת
שעבוד למשכון בעלמא:
(ב) והגיע הזמן ולא פרעו וכו' - והטעם דכיון דהגיע הזמן ולא פרעו נקנה
לו למפרע והו"ל חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח ומותר אפילו באכילה ולהכי בעינן
שיאמר לו מעכשיו וגם שיהיה החמץ ת"י דאם לא אמר לו מעכשיו הרי היה בפסח החמץ של
ישראל אלא שאח"כ משהגיע הזמן ואילך נקנה להעכו"ם ואסור אפילו בהנאה לכל ישראל וכן אם לא היה החמץ ת"י לא נקנה לו החמץ כלל אפילו ע"י
מעכשיו דבמאי קנה הרי לא משך אצלו. אמנם אם הקנה לעכו"ם את החמץ בקנין ומעכשיו
אם לא יפרע לזמן פלוני דעת כמה אחרונים דבזה אפילו נשאר המשכון ת"י ישראל מותר
אם התנה ישראל שאין מקבל עליו אחריותו של המשכון ויש מי שמחמיר בזה ועיין בבה"ל:
(ג) מותר - היינו שהחמץ מותר להסתפק ממנו ומ"מ לכתחלה נסתפקו הפוסקים
אם מותר לישראל ללוות באופן זה אפילו בלבו שלא לפדותו שכיון שבידו לפדותו בפסח א"כ
אפשר דאעפ"כ עובר עליו ולכן ראוי להחמיר ולפדותו קודם פסח וכ"ש כשמכוין בשעת
הלואה לפדות אחר הפסח בודאי אסור דהו"ל כמטמין בידו [ט"ז] וכתב בח"י
אם אמר בשעת ביעור להעכו"ם שלא יפדהו עוד שוב אין איסור:
(ד) אפילו לא הגיע וכו' - ר"ל אף שבתוך הפסח הדבר היה בספק שמא יפדהו
מ"מ אין לאסור מחמת זה אחר הפסח וכדמסיים דכשהגיע וכו'. ומשמע מדעת המחבר שכתב
אפילו דה"ה אם הגיע הזמן קודם הפסח ולא פדה ג"כ אין מותר אא"כ אמר לו
בשעה שמשכן החמץ בידו שיהא שלו מעכשיו אם לא יפדהו והטעם דבלא מעכשיו לא קנה הנכרי
את משכונו אפילו הגיע הזמן שקבעו ולא פדה משום דהו"ל אסמכתא בעלמא וממילא החמץ
של ישראל הוא ואסור אפילו לאחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ כמה אחרונים
ויש מקילין בזה ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק וכ"ז הוא רק לענין לאסור החמץ אם כבר
עבר הפסח אבל אם הוא עדיין קודם פסח דהוא חשש דאורייתא בודאי יש לחוש לדעת המחמירים
דהוא רק אסמכתא וע"כ יראה להחליטו להעכו"ם בשעה שהגיע זמן של הביעור:
(ה) דכשהגיע הזמן ולא פרעו וכו' - וכתבו האחרונים דהא דמעכשיו מהני היינו
דוקא כמו בנידון דידן שהלוהו מעות והחמץ היה בתורת משכון ובזה אמרינן דמעכשיו מהני
[דבודאי נתרצה להקנות לו באמת שהרי עשה לו טובה והלוהו] אבל בלי הלואה רק בתנאי בעלמא
כגון שמסר לו חמצו ואמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם פסח יהא החמץ שלך ולא קיים
התנאי אע"פ שאמר לו מעכשיו ג"כ הוי אסמכתא להרבה פוסקים [אא"כ הקנה
בב"ד חשוב וכפי המבואר בחו"מ סימן ר"ז סי"ד בהג"ה] והחמץ
עדיין של ישראל הוא וצריך לתת את החמץ לעכו"ם במתנה גמורה קודם הפסח מיהו בדיעבד
אם עבר עליו הפסח נראה שאין להחמיר לאסור החמץ:
(ו) למפרע - קודם הפסח משום דאמר מעכשיו וכנ"ל ומסתפק המג"א
בלא אמר לו מעכשיו דאסור החמץ לעולם אי מחויב לפדותו מן העכו"ם לאחר הפסח ולבערו
דאל"כ הרי מתהנה שפורע חובו להעכו"ם באיסורי הנאה ובבית מאיר ובספר מקור
חיים הסכימו להיתר שהרי אינו פורע חובו בידים רק הוא נשאר ביד העכו"ם מאליו ומה
שאין העכו"ם תובעו בשביל זה הנאה דממילא הוא ולית לן בה אמנם בחמץ ביד ישראל ושיעבדו
לנכרי ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה וכנ"ל בזה פשיטא דאסור ליתנו להעכו"ם דזה
הנאה ממש הוא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמא סעיף א
* ומשכנו בידו - עיין מ"ב לענין אם הקנו בקנין כתבנו להקל בשם כמה
אחרונים וכתבו שיש מי שמחמיר והוא בפמ"ג וחשש לדעת רמ"א חו"מ סי' ר"ז
סי"ד דמעכשיו לא מסלק אסמכתא בלי ב"ד חשוב אא"כ היה ת"י ומעכשיו
וכמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ח עיי"ש ובאמת אינו מוכח שם כלל דבעינן
ת"י רק דבעינן בתורת הלואה ושעשה לו טובה וכמו שמבואר בתוס' ד' ס"ו וברא"ש
וכ"כ בפסקי תוס' וא"כ ה"ה הכא היה בתורת הלואה ושיעבד לו משכנו אף שמונח
עדיין ברשותו אם לא שסובר דכאן גרע מחמת שמונח ברשות הלוה וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן תמא
ב וישראל שהלוה לנכרי על חמצו וכו'. סיפא
דמתניתין (ל:) ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה וכתב הרא"ש (שם)
מיירי נמי שהרהינו ואמר ליה מעכשיו דאי לאו הכי לא קני ליה ישראל דקיימא לן כתנא קמא
דרבי מאיר (לא:) דישראל מגוי לא קני משכון הילכך אפילו הרהינו אצלו אי לא אמר לו מעכשיו
שרי ומיירי שאין אחריות המשכון שבידו עליו דאי האחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו
עובר עד כאן לשונו וכך הם דברי רבינו והרמב"ם לא הזכיר דין זה דישראל שהלוה לנכרי
על חמצו וכתב הרב המגיד (פ"ד ה"ה) שהטעם לפי שנראה שהוא פוסק כסתם מתניתין
דישראל מגוי קונה משכון וכרבי מאיר דאמר הכין בגמרא וכדין ישראל מישראל הילכך חייב
באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של גוי ברשות ישראל וחייב ישראל באחריות שחייב לבערו עד
כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמא סעיף ב
ישראל שהלוה לא"י על חמצו, אם משכנו (ז) בידו ואמר ליה: מעכשיו,
והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פרעו, <ג> אפילו ד אין אחריותו עליו * (ח) [ד]
אסור, ה משום דקני ליה למפרע. * (ט) ו אבל אם לא אמר ליה: מעכשיו, (י) ואין אחריותו
עליו, (יא) מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמא סעיף ב
(ז) בידו - דאל"ה לא נקנה לו המשכון שהרי לא משך אם לא שהקנהו לישראל
בקנין המועיל ומעכשיו וכנ"ל במ"ב סק"א:
(ח) אסור - דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה משום דעבר
בב"י. ודע דהמחבר נקט דיניה לענין איסור החמץ ובלאחר הפסח וה"ה קודם הפסח
לענין איסור ב"י שמחויב לבערו או למכור חמץ זה בזמן המכירה כשאר חמץ שלו דשמא
לא יפדה העכו"ם כשיגיע הזמן כשקבעו ונמצא למפרע שהחמץ היה שלו ועובר עליו בב"י
ועיין בבה"ל ואם עבר ולא ביערו ובא העכו"ם תוך הפסח לפדותו רשאי לקבל ממנו
המעות ולהניחו שיטול חמצו [אחרונים]:
(ט) אבל אם לא אמר לו וכו' - דקיי"ל ישראל מנכרי ונכרי מישראל לא
קני משכון ונמצא שלא היה ברשותו עד לאחר הפסח ומשמע מדעת המחבר דה"ה בכלה זמנו
קודם הפסח ולא פרעו ג"כ מותר החמץ לאחר הפסח אם לא אמר ליה מעכשיו דאסמכתא לא
קניא וכבר כתבנו לעיל דיש מי שחולק על זה דאין זה אסמכתא ולדעה זו נעשה חמץ של ישראל
וצריך למוכרו קודם הפסח או לבערו ויש ליזהר בזה דרבים עומדים בשיטה זו אכן אם עבר עליו
הפסח אפשר שיש לסמוך אדעת המחבר בזה ומותר וכנ"ל בס"א:
(י) ואין אחריותו עליו - דאי אחריותו עליו בלא"ה אסור דלא גרע מאם
היה חמץ של עכו"ם אצלו בפקדון בעלמא באחריות דעובר עליו וכדלעיל סימן ת"מ:
(יא) מותר - ואפי' אם נראה מדעת הנכרי שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו
עובר עליו כ"ז שלא מכרו לו בפירוש, וכ"ז באם היה המשכון בין ישראל לנכרי
אבל ישראל הממשכן ביד ישראל חבירו אפילו בלי מעכשיו נמי קני המלוה ועובר עליו משום
דישראל מישראל קונה משכון ועיין לעיל סוף סימן ת"מ דגם הלוה עובר כיון דגוף החמץ
שלו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמא סעיף ב
* אסור - עיין מ"ב במה שכתבנו דמחויב לבערו קודם הפסח והוא דעת כל
האחרונים דלא כמג"א ועיין במקור חיים ובבגדי ישע וביד אפרים כתבו לקיים דברי מג"א.
ותוכן דבריהם הוא כמעט אחד דאין צריך לבער ולהפסיד המשכון בידים ולהפסיד חובו ומוטב
לו להמתין עד שיגיע הזמן שקבע לו העכו"ם ושמא ישלם לו חובו ויפדה משכונו ואם יראה
אז שבעוד מעט יכלה הזמן והוא אינו פודה יכול אז למחול לו חובו ולומר הריני כאילו התקבלתי
ודמי כמו שפרע העכו"ם ואיגלאי מילתא שהמשכון היה של עכו"ם ולא עבר בב"י
אך אפשר דיש לחוש שמא ישכח לעשות תקנה זו קודם שהגיע הזמן ויבא לידי בל יראה אלא דבאמת
יש לעשות תקנה זו בע"פ [דהיינו שימחול את החוב בפני ב"ד או בפני עדים שלא
בפני העכו"ם דג"כ הוי מחילה וממילא אין המשכון שלו וא"כ אף כשיגיע הזמן
ולא פדאו לא עבר על ב"י והמשכון ישאר ת"י כנ"ל בכוונת יד אפרים] ובאופן
זה יהיה גם החמץ מותר לו לאחה"פ אלא דאפשר דהוי כהערמה וכההיא דסימן תמ"ח
ס"ה עיי"ש:
* אבל אם לא אמר ליה - עיין מ"ש במ"ב דלפי דעת המחבר ה"ה
בקודם הפסח בעינן מעכשיו ודייקנו זה מלשון המחבר שכתב אפילו וכמו שדייקו מג"א
והגר"א בסעיף שקודם לזה ועוד מוכח כן לפי דעת הרה"ם אליבא דהרמב"ם דמתניתין
בפ' כ"ש וכולי סוגיא איירי בקודם הפסח וא"כ כי מוקמינן מתניתין בדאמר ליה
מעכשיו גם אסיפא דעכו"ם שלוה מישראל קאי. וגם שם דוקא בדאמר מעכשיו ואל"ה
לא קני ישראל וכן מוכח עוד מההיא ברייתא שם דמייתי בש"ס בעכו"ם שהרהין פת
פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר ליה הגעתיך עובר ומוקים ליה ברישא דלא אמר ליה
מעכשיו ולהרמב"ם בודאי אלפני פסח קאי לפי דברי הרה"מ אלמא דגם בזה אי לא
אמר ליה עכו"ם מעכשיו לא קני ישראל ומשום דהוי אסמכתא ולא ס"ל כסברת הראב"ד
דאין אסמכתא לעכו"ם. וראיתי לאחד מן האחרונים שכתב בהיפוך מזה ומוכח שם בדבריו
דס"ל דע"כ לא פליגי אידך פוסקים אסברת ראב"ד אלא ברישא שהשכין ישראל
ביד עכו"ם ומטעם דאע"ג דבדיני עכו"ם אינו נוהג אסמכתא מ"מ א"א
לחייב הישראל ולהחליט משכונו ביד נכרי כיון דבדינינו הוי אסמכתא וכדאמרינן בעלמא ישראל
ועכו"ם שבאים לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור כך דינינו משא"כ
בסיפא שהשכין העכו"ם ביד ישראל ובדיניהם נחלט כשהגיע הזמן ולא פדאו התם הסברא
להיפך ובודאי בתר דיניהם אזלינן להעמיד המשכון ביד ישראל וכדאמרינן אם אי אתה יכול
לזכות בדינינו וכו' וא"כ בזה לכו"ע אפילו לא אמר ליה מעכשיו אם הגיע הזמן
קודם פסח נחלט ביד ישראל ועובר ולענ"ד נראה כמו שכתבנו דתלוי בפלוגתא הנ"ל
וכמו שהוכחנו ממ"א והגר"א בדעת המחבר ומשום דיש לומר דהני דפליגי אראב"ד
טעמייהו דאין סברא לחלק בזה בין עכו"ם לישראל דטעמא דאסמכתא לא קניא הוא משום
דסמיך דעתו שלא יארע כן ולהכי לא גמר ומקני [וכמו שהקשה באמת הגרעק"א בסברא זו
אדעת הראב"ד] ולפי זה אין נ"מ בין לוה ישראל על משכונו לבין לוה עכו"ם
על משכונו ובתרווייהו לא אסקי אדעתייהו שלא יפדו ולא גמרו ומקני ומאי דהוכיח מהא דאמרינן
אם אי אתה יכול וכו' זכהו ואמור לו לכך דינכם יש לומר דהאי סברא לא מהני לאוקמי ברשותיה
אלא משעה שבאו לב"ד וב"ד מחליטים את המשכון ברשותיה דישראל ואה"נ אם
באו לב"ד ואוקמי למשכונא בידיה לית מאן דפליג דהוא שלו ועובר עליו אכן בעניננו
מיירי בסתמא שכלה הזמן איזו ימים קודם פסח ועד שהפסיקו לישא וליתן בזה ולגמור את הדבר
בינם או בב"ד הגיעו ימי הפסח בודאי מעצמו אין נקנה המשכון אצלו מטעם הקנאתו דמעיקרא
כיון דהוי אסמכתא והשתא בודאי לא ניחא ליה האי זכותא לזכות אותו לפי דיניהם ויאסר בהנאה
ויפסיד חובו וכן מצאתי בפרמ"ג שכתב ג"כ בהדיא כדברינו דדין זה תלוי ג"כ
בפלוגתא דראב"ד וש"פ:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא
כיצד ביעור חמץ כ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ
קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים, וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא
עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה
ששית. נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער, ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר
ליהנות ל בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנייה
הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בשל אותה הפת ואותו
התבשיל אסור בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.
בית יוסף אורח חיים סימן תלג
ח כותל שנשתמשו בו חמץ בחורין וכו'. בפרק
כל שעה (לא:) תנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל
שאין הכלב יכול לחפש אחריו תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים אמר רב חסדא וצריך שיבטל
בלבו ובפרק קמא (ח.) תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה
מאי סכנה אי לימא מסכנת עקרב כי משתמש היכי משתמש לא צריכא דנפל אי נפל למה לי בדיקה
והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא כשהכלב
יכול לחפש אחריו ופירש רש"י דנפל. אם נפל הבנין אין מחייבין אותו לבדוק את גל
האבנים אלא למראית העין אבל לא להכניס ידו ביניהן ומתחלה כשהיה הכותל קיים נשתמש בחורין
ועכשיו נפל ויש שם סכנת עקרבים שדרכן להמצא באשפות ובגלים: ומקשי בגמרא והא אמר רבי
אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה ופירש
רש"י שמא תאבד לו מחט. קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרה וכיון דמתכוין אף למחט
לאו שליח מצוה הוא וניזוק: ופריך וכהאי גוונא לאו מצוה הוא ומשני דילמא בתר דבדק אתי
לעיוני בתרה ופירש רש"י בתר דבדק. וגמר את כל המצוה אתי לעיוני בתרה: וכתבו התוספות
(ד"ה הכא) הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו ולכך אינו פטור אלא מפני הסכנה והא דמשמע
גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אומר
ר"י שאני התם דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים (להשכיר) [לשכור] פועלים במרא וחצינא
אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו עד כאן לשונו וזה מבואר כדברי רבינו אבל הרי"ף
(ז., ט:) והרא"ש (פ"ב סי' יא) לא כתבו אלא מתניתין דפרק כל שעה ומה שנאמר
עליה שם בלבד ולא הזכירו דבר ממה שנאמר בפרק קמא ותמיהני למה לא הזכירוה דאף על גב
דרב נחמן בר יצחק מוקי לההיא ברייתא באוקימתא אחריתי דמאי סכנה סכנת גוים מכל מקום
אוקימתא קמייתא לא נדחית ואפשר דרב נחמן בר יצחק מודה בה לענין דינא ועוד דהא רב אשי
אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקימתא אלמא הכי סבירא ליה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף ח
כותל (לב) שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, (לג) אפילו אינו גבוה
ג' טפחים כדי חפישת הכלב, (לד) אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו (לה) יג סכנת עקרב
שמצויים בגלים חיישינן שמא (לו) יד אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה <ז> יחפש
אחר מחט טו שנאבד לו ויבא לידי סכנה. טז והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ,
אם אין עליו גובה שלשה טפחים, (לז) צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה;
* ואם יש עליו גובה שלשה טפחים, (לח) יז <ח> מבטלו בלבו (לט) ודיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף ח
(לב) שנשתמש בו חמץ - ר"ל שרגיל להשתמש ואינו ידוע שיש שם עכשיו
חמץ:
(לג) אפילו אינו גבוה ג"ט כדי חפישת הכלב - ר"ל שהוא עודנו
בכדי חפישת הכלב שמריח הריח עד ג' טפחים והיה לנו לחוש שמא הכלב יחפש אחריו תוך הפסח
ויגלהו אפ"ה אין צריך וכו':
(לד) אין צריך לבדוק - ומ"מ צריך לבטל בלבו דשמא יש שם חמץ ויעבור
עליו ואם לא ביטל עד לאחר זמן איסורו דעת העולת שבת דצריך לחפש במרא וחצינא ועיין בבית
מאיר שכתב דלדעת רש"י ור"ן הדין עמו אך לדעת התוספות יש להסתפק עי"ש:
(לה) סכנת עקרב - ודוקא במקום שמצויים עקרבים. ואפשר דבמקום שמצויים נחשים
צריך לבדוק דלא שכיח סכנתא כ"כ [מ"א וש"א] ועיין במש"כ בסימן ק"ד
דבמקום שהנחשים ממיתין דינו כמו עקרבים:
(לו) אחר שישלים בדיקתו - דבשעת בדיקה אפילו מחפש אחר מחט ג"כ הו"ל
שלוחי מצוה ואין ניזוקין וכמו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני דהוי צדיק גמור אע"פ
שמכוין גם להנאתו:
(לז) צריך להוציאו משם - ואם לא עשה כן ועבר עליו הפסח אסור אע"פ
שביטלו ככל חמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש סימן תמ"ח ס"ה:
(לח) מבטלו בלבו - והבטול הוא מדרבנן שמא יפקח הגל במועד ויעבור על בל
יראה אבל מדאורייתא אינו עובר כלל דדוקא להטמין בידים אסור מדאורייתא אבל הכא כיון
שממילא נפל עליו הגל אינו עובר וי"א דמדאורייתא מחויב לבטלו דאל"כ אע"פ
שאין דעתו כלל לפקח הגל במועד מ"מ עובר משום לא ימצא כמו במטמין לכתחלה ולדידהו
אם לא בטלו עד לאחר זמן איסורו חייב לפקח הגל לבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו אכן אם
נפל עליו גל גדול שא"א לפקח והוא אבוד ממנו ומכל אדם לכו"ע מותר דלא קרינן
ביה שלך:
(לט) ודיו - ואם לאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ הרי הוא מותר אף באכילה
שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס שקנסוהו חכמים משום שעבר על בל יראה ובל
ימצא מן התורה או מד"ס כמו שיבואר בסי' תמ"ח והכא בעניננו לא עבר עליו כלום
ואין ראוי לקונסו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף ח
ואם יש עליו גובה וכו' מבטלו בלבו ודיו - עיין במ"א שהביא בשם ש"ג
והוא מריא"ז דאם מפנה הגל אחר הפסח מותר אפילו באכילה וסיים ע"ז שכ"כ
הרשב"א אלא שרב האי אוסר ולפי מש"כ הגר"א בסימן תל"ו גם רב האי
מודה במפולת דמותר היכי שהבטול הוא בלי שום הערמה וכ"פ הא"ר להקל:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ח
הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם, וכן
יוצאין במצה של מעשר שני בירושלם, אבל אין יוצאין במצה של בכורים אפילו בירושלם מפני
שהבכורים אין להם התר בכל המושבות, ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום, וכתוב +שמות
י"ב+ בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הראויה להאכל בכל המושבות היא שיוצאין בה ידי
חובה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה א
אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים שהן
החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון
אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא
בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ
אלא סרחון.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ד
אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין שנאמר
+דברים ט"ז+ לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ
אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן
ידי מצה לפי שאין בהן חמץ.
טור אורח חיים סימן תנג
אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת
שועל ושיפון אבל לא באורז ושאר מינים וגם אינן באין לידי חימוץ ומותר לעשות מהן
תבשיל וכן בכל מיני קטניות ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני
חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים
ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן יוצאין בה וחייבת בחלה אע"פ שרובה אורז כתב הר"פ
יש נוהגים לברר החטין אחד אחד מאכילת עכבר וי"א שא"צ דהוי מי פירות וכתב
הוא שאינו דומה למי פירות שהרוק מחמיץ כדתנן לא ילעוס אדם חטים ויתנן ע"ג מכתו
וכו' ואין להקל ע"כ ונראה שאין לחוש לזה כלל דחששא רחוקה היא זו לומר שתחמיץ חטה
קשה במעט רוק שבפי העכבר דאפי' לתיתה שרי בגמרא (פסחים מ א) אלא שהחמירו הגאונים לאוסרה
ועוד אפילו אם יש בהן נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן ואין כאן מבטלין איסור
לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלה כתב רב אלפס שצריך לשמור חטין שיוצאים בה ידי מצה משעת
קצירה שלא יבא עליהם מים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שא"צ אלא משעת טחינה
וז"ל נוהגין באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין
בריחיים של מים וכ"כ בשאלתות לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד
נפל מיא עילויה ואי אמטינהו לחטי עכו"ם חרש שוטה וקטן לא נפיק ביה ידי חובתיה
תשובה לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר ויוצאין בו דלא מחזקינן איסור אבל לכתחלה
בעי שימור: לתיתה אע"ג דבגמרא שרי לה בחיטי הגאונים אסרוה וכן שדרו ממתיבתא שאין
אנו בקיאין בלתיתה הלכך אין לנו ללתות כלל לא בחטין וכ"ש בשעורים:
בית יוסף אורח חיים סימן תנג
א אלו דברים שיוצאין בהם ידי חובת מצה בחטים
ובשעורים וכו'. משנה בפרק כל שעה (לה.) ובגמרא הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי
אמר ריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים
תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה יצאו אלו שאינם
באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון ופירש רש"י אורז ודוחן. אין עושין חמץ ואם מחמיצין
אותם מסריחין: ואיתא תו בגמרא מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא
וחייבין על חימוצו כרת ובפרק ערבי פסחים (קיד.) תנן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני
תבשילין ובגמרא (שם:) מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא אמר רב אשי שמע מינה
מדרב הונא לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי דאמר (ברכות לז.) אורז מין דגן הוא וחייבין
על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ופירש רש"י שמע מינה. מדקאמר רב הונא
דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש להא דרבי יוחנן בן נורי:
ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות וכו' וחומרא יתירה היא זו. גם
רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג מא.) כתב אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל
בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושים להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה עכ"ל: ובהגהות
מיימוניות פרק ה' (ה"א דפו' קושטא) כתב בשם סמ"ק (סי' רכב עמ' רלא הגהות
הר"ף אות יב) על הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר
שמואל מאוירא אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר
כיון שאחרים נהגו בהם איסור (עי' פסחים נ:) ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ דלא
טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפירוש אמרינן בגמרא (לה.) דאינו בא
לידי חימוץ אלא חמשה מינים בלבד אלא אסרום משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה גזירה
הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדרה אבל
מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאיחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר
לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן (עי' נדרים נה.) אף על
גב דבימיהם היה מותר מכל מקום עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כל כך באיסור
והיתר כדורות הראשונים כדפירש רב סעדיה גאון עכ"ל וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה
(סי' תקפח) כל זה בשם סמ"ק (שם) ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף א
אלו דברים (א) שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת
שועל ובשיפון, ((ב) והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), (ג) אבל א לא באורז
(ד) ושאר מיני [א] קטניות, וגם אינם באים (ה) לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל. הגה:
* (ו) <א> ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג
באשכנז להחמיר, (ז) ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד (ח) אם נפלו (ט) תוך
התבשיל. (י) וכן ב מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, (יא) ואינן אוסרים אם נפלו לתוך
התבשיל. (יב) וכן ג מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א
(מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, (יג) [ד] ומותר לאכלן בפסח,
כן נ"ל.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף א
(א) שיוצאים בהם וכו' - בליל ראשון של פסח:
(ב) והמנהג וכו' - משום דהוא חביב לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצוה ואם
אין לו חטים יקח למצות מאחד מהד' מינים החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון:
(ג) אבל לא באורז - וה"ה דוחן ויליף לה בש"ס מקרא דאין יוצאין
ידי חובת מצה בלילה הראשונה שהוא חובה אלא בדבר הבא לידי חימוץ ואלו אינן מחמיצין וכדמסיים
לקמיה:
(ד) ושאר מיני קטניות - וטטרקי שקורין אצלנו (גריקע) וקאקערוזי שקורין
אצלנו (טירקישע ווייץ) ג"כ מיני קטניות הן (אחרונים):
(ה) לידי חימוץ - ואפילו לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים
עד שנפחה כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחון ומותר באכילה:
(ו) ויש אוסרים - לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים
לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה
ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח
וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח
זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן
לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ
אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד
בבה"ל:
(ז) ואין לשנות - ואפילו באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ
בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון
זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר
[ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק
ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה
סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר
לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א:
(ח) אם נפלו וכו' - דבהא לא נהגו להחמיר ומ"מ אותן גרגרין שמוצאין
צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר:
(ט) תוך התבשיל - ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר דאל"כ לא מיקרי
תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:
(י) וכן מותר להדליק - ר"ל אפילו לתתו אותם מקודם במים דבכה"ג
בה' מיני דגן מתחמצים מ"מ שרי דלא נהגו איסורא אלא באכילה ולא בהנאה:
(יא) ואינן אוסרין אם וכו' - ר"ל שאין צריך לדקדק לתלות הנר של שמן
במקום רחוק מן השלחן משום חששא שמא ינטף על מאכל דאפילו ניטף אין לאסור דבכגון זה לא
נהגו להחמיר כן מבואר בד"מ ומסיים עוד שם דאפילו כתשו אותן השומשמין שעושין מהן
השמן במכתשת שכותשין שם חמץ נמי לית לן בה והטעם דאפילו נתערב בו משהו נמי בטל בששים
קודם הפסח ואין לומר שמקבל טעם מהמכתשת של חמץ דהא צונן אין מפליט ומבליע. מיהו כ"ז
בשמן שומשמין וכדומה שאינם חריף אבל בשמן זית אם כתש הזיתים בכלי שלתתו בו וכדומה בודאי
נקלט בו טעם מכוסמת חמץ דהא זית הוא חריף כמבואר לעיל בסימן תמ"ז ס"ח ובדבר
חריף אמרינן אגב דוחקא דכתישת המכתשת נותנת טעם בזיתים וליכא ס' בזיתים נגד הטעם וכדלעיל
בסימן תמ"ז ס"ח עי"ש וע"כ בשמן זית לכו"ע צריך ליזהר שלא
לתלות הנר בקרוב לשולחן שלא יטיף ל מיני מאכל:
(יב) וכן מותר להשהות וכו' - ר"ל אפילו נפלו עליהן מים דבשאר תבואה
כה"ג אסור להשהות בהא לא גזרינן דלא קבלו עלייהו רק לאסור אכילתן. וה"ה דמותר
ליהנות מהן:
(יג) ומותר לאכלן בפסח - ומ"מ צריכין בדיקה שלא יתערב בהן אחד מה'
מינים וע"כ י"א דטוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון
כי א"א לבררם יפה ועיין בט"ז וח"י בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף א
* ויש אוסרים - עיין במ"ב הטעם. ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו
להרמב"ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז"ל אח"ז מצאתי
כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא"ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם
כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ
ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא"ש וקורין אותה ויצא"ש פארמנטל"ש וע"כ
אסרו כל קטניות עכ"ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות
ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים:
טור יורה דעה סימן שכד
כל אחד לבדו ואין בו שיעור ומדבקו למין אחר אין מצטרפין אלא בזה הסדר
החטין אין מצטרפין אלא עם הכוסמין והכוסמין מצטרפין עם כל אחד ואחד השעורין מצטרפין
עם הכל חוץ מעם החטין ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחטין ושבולת
שועל מצטרפין עם שעורין וכוסמין ולא עם חטין ושיפון וכיון שאין מצטרפין בעיסה אלא במיניהן
בית יוסף יורה דעה סימן שכד
ב וכל אלו המינים מצטרפים שאם אין בעיסה ה' רבעים מחמשתן מצטרפין במה
דברים אמורים כשעירבן קמח אבל אם לש כל א' לבדו ואין בו שיעור ומדבקו למין אחר אין
מצטרפין אלא בזה הסדר החטין אינן מצטרפין אלא עם הכוסמין וכו'. בפרק קמא דחלה (מ"א)
ובמנחות פרק רבי ישמעאל (ע.) תנן ה' דברים חייבים בחלה החטין והשעורין והכוסמין ושיבולת
שועל ושיפון הרי אלו חייבים בחלה ובמעשרות ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא פרק רבי
ישמעאל (שם) תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל והשיפון מין שעורים ופירש רש"י דלענין
חלה מיתניא הך ברייתא וכדתנן בפרק בתרא דחלה (מ"ב) החטין אינן מצטרפין עם הכל
אלא עם הכוסמין השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מהחטים. אבל בירושלמי דריש חלה (ה"א)
משמע דמתניתין דקתני מצטרפין זה עם זה אכולהו קאמר דמצטרפי דרמי אהדדי מתניתין דקתני
מצטרפין זה עם זה אמתניתין דפרק בתרא דחלה דקתני החטים אינם מצטרפין עם הכל אלא עם
הכוסמין וכו' ומשני רבי יוסי אמר לה סתם רבי יונה בשם רבי יוחנן כאן בנשוך כאן בבלול
כלומר כשהמינים בלולים יפה ועשה מהם עיסה אחת כולם מצטרפין וכשעשה עיסה מכל מין בפני
עצמו ואחר כך נושכים זה בזה מצטרפים בכהאי גוונא דקתני והא דקתני השעורים מצטרפים עם
הכל חוץ מן החטין דמשמע דמצטרפים עם הכוסמין ובברייתא קתני כוסמין מין חטים דמשמע אבל
לא מין שעורים צריך לומר דהכי קאמר כוסמין אף מין חטין ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים
דוקא וא"ת בנשוך היאך מפרישין חלה מזה על זה והא תנן בפרק ב' דתרומות (מ"ו)
כל שהוא כלאים זה בזה לא יתרום מזה על זה ובריש כלאים (מ"א) תנן דחטין וכוסמין
כלאים זה בזה וכן שעורים וכוסמין וכן שעורים ושיפון וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם לפי
שעיסותיהם דומות זו לזו כדאיתא בירושלמי (פ"ד ה"ב) ועוד יש לפרש כשיש לכל
אחד שיעור אין מפרישין ממין על שאינו מינו כדרך שאין תורמין ממין על שאינו מינו כן
מוכח בתוספתא דמסכת חלה (פ"ב ה"ג) כל זה כתבו התוספות בפרק רבי ישמעאל (ע:
דיבור ראשון) ור"ש בריש כלאים (מ"א ד"ה החטין) והרא"ש בהלכות חלה
(סי' א): והשתא מה שכתב רבינו כל אלו המינים מצטרפין וכו' במה דברים אמורים בשעירבן
קמח היינו מתניתין דקתני דה' מינים אלו מצטרפים ואוקמוה בירושלמי בבלול וכן פסק הרמב"ם
בפרק ז' (ה"ד) וכן פסק סמ"ג (עשין קמא רב ע"ג):
ומ"ש אבל אם לש כל אחד לבדו ואין בו שיעור ומדבקו למין אחר אין מצטרפין
אלא בזה הסדר. היינו דתנן בפרק ד' דחלה (מ"ב) החטים אינם מצטרפין אלא עם הכוסמין
השעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטים רבי יוחנן בן נורי אומר שאר מינים מצטרפים זה
עם זה ואוקמוה בירושלמי בנשוך: וכתב הרא"ש בהלכות חלה (סי' י) אהא דרבי יוחנן
בן נורי אומר שאר מינים מצטרפים זה עם זה פירוש שאר מינים שלא הוזכרו במשנה הן שיבולת
שועל ושיפון ולרבנן שיפון מין כוסמין ושיבולת שועל מין שעורין ואין מצטרפין והכי איתא
בירושלמי (פ"ד ה"א) וכתב עוד שם (סי' א) כשאין שיעור בכל אחד מצטרפין על
ידי נשיכה כדתנן בפרק בתרא חטין וכוסמין מצטרפין ושעורין מצטרפים עם הכל חוץ מן החטין
וכן כוסמין ושיפון ושבולת שועל מצטרפין דכולהו בני בקתא דשעורים נינהו וכי היכי דעל
ידי נשיכת שעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין כך אינך נמי מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים
ומיהו בירושלמי קאמר דלרבנן דפליגי על רבי יוחנן לא מצטרפי שיפון ושיבולת שועל עכ"ל.
ומשמע דלא מיעט אלא שיפון ושיבולת שועל לבד שלא יצטרפו זה עם זה ומשמע מדבריו דהלכה
כתנא קמא ולפיכך כתב רבינו הכוסמין מצטרפין עם כל א' וכו' עם החטים והשעורים בהדיא
תנן דמצטרפין ועם שיבולת [שועל] ושיפון כדיהיב טעמא דכולהו בני בקתא דשעורין נינהו:
ומ"ש דשיפון מצטרף עם שעורין. מתניתין היא:
ומ"ש שמצטרף עם הכוסמין. כבר נתבאר טעמו:
ומ"ש ולא עם שיבולת שועל. כבר נתבאר דהיינו כרבנן דפליגי ארבי יוחנן
בן נורי:
ומ"ש ולא עם חטים. מתניתין היא [בדק הבית] כפשטה אבל קשה שבירושלמי
שהביא הרא"ש אמרו אם אתה אומר שיפון מין כוסמין מצטרף עם החטים וי"ל שמאחר
שלא נאמרה אלא בלשון אם אתה אומר משמע דלא פסיקא ליה אי נמי שרבינו מפרש אם אתה אומר
וכו' תצטרף עם החטים בתמיה כלומר אף אם תאמר שהוא מין כוסמין וכו' יצטרף עם החטים
[עד כאן]:
ומה שכתב ושיבולת שועל מצטרפים עם שעורים. מתניתין היא:
ומה שכתב דמצטרפין עם כוסמין. כבר נתבאר טעמו:
ומה שכתב ולא עם חטים. מתניתין היא:
ומ"ש ולא עם שיפון. כבר נתבאר טעמו דהיינו כרבנן דפליגי ארבי יוחנן
בן נורי. ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש אבל הרמב"ם בפרק ז' מהלכות בכורים
(ה"ג) פסק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דשאר מינים מצטרפים זה עם זה [בדק הבית] משום
דסבירא ליה דרבי יוחנן בן נורי לאו לאיפלוגי אתא אלא לאפרושי והירושלמי דמשמע מיניה
דלאיפלוגי אתא ישבתי בביאור להרמב"ם ז"ל [עד כאן]: וכתב דהיינו דוקא בעיסה
שנגעה בעיסה אחרת אבל הבולל קמח ה' מינים ועשה מהם עיסה אחת הרי חמשתן מצטרפין לשיעור
עיסת חלה וזהו מה שחילקו בירושלמי כאן בנשוך כאן בבלול:
וכיון שאין מצטרפין בעיסה אלא במיניהם עירב קב מהעיסה עם קב אחר מעיסה
שאינו מינו וחילקו אחר כך והוסיף על כל אחד רובע הקב ממינו חייב וכו'. בהלכות חלה
(סי' יא) כתב הרא"ש תני בירושלמי (פ"ד סוף ה"א) אית תני כל המינים מצטרפין
זה עם זה פירוש אפילו על הנשוך על דעתיה דהדין תנא ברא מה בין הנשוך מה בין הבלול אמר
רבי יודן כשחלקן והוסיף עליהם נשוכים חייבים בלולים פטורים פירוש קב חטים וקב שעורים
שנשכו וחילקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל קב שעורים רובע שעורים דאי נשוך הוי
חיבור לכל דבר הרי כבר נתחייבו ומה שהוסיף פטור כדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ד)
ב' ישראלים שעשו שני קבין וחילקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר היתה לו
שעת חובה ונפטרו ולענין זה יש חילוק בין נשוך לבלול אף על גב דשניהם חיבור להתחייב
בחלה מיהו סבר האי תנא ברא דנשוך חיבור לחומרא אבל לא להקל לפטור אם הוסיף הילכך נשוכין
וחילקן והוסיף חייב כו'. ולית הלכתא כהאי תנא ברא אלא נשוכין לא מצטרפין אלא כסדר שפירשתי
למעלה:
ומ"ש ואם לש כל מין ומין לבדו ויש בו כשיעור ורוצה להפריש ממין זה
על מין זה אין מפרישין אלא על מינו כיצד אין מפרישין מחטים על שום אחד מהן וכו'. זה
כדברי התירוץ השני שכתבתי (ד"ה וכל אלו) בשם התוספות ור"ש והרא"ש על
מה שהקשו בנשוך היאך מפרישין חלה מזה על זה והא תנן בפרק ב' דתרומות כל שהוא כלאים
בחבירו לא יתרום מזה על זה ובריש כלאים תנן החטין והכוסמין כלאים זה בזה וכן שעורין
וכוסמין וכן שעורים ושיפון:
ומ"ש רבינו דכוסמין ושיפון מפרישין מזה על זה. הטעם משום דבריש כלאים
(מ"א) תנן דאינם כלאים זה בזה וכן נמי תנן התם דשעורים ושיבולת שועל אינם כלאים
זה בזה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שכד סעיף ב
ו חמשת מיני תבואה מצטרפין, שאם אין בעיסה אלא חמשת רבעים מחמשתן, מצטרפין.
ז] בד"א, ז כשערבן קמח. אבל אם לש כל אחד לבדו, ואין בו כשיעור, ומדבקו למין אחר,
אין מצטרפין אלא בזה הסדר: החטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין, ח] והכוסמין מצטרפין
עם כל אחד ואחד. השיעורים מצטרפים עם הכל חוץ מעם החטים. ט] שיפון מצטרף עם שעורים
וכוסמין, ולא עם שבולת שועל וחטים. שבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמים, ולא עם חטים
ושיפון. י] ולהרמב"ם, כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפים. ואם לש כל מין ומין
לבדו, ויש בו כשיעור, ורוצה להפריש ממין זה על זה, אין מפרישין אלא על מינו. כיצד,
אין מפרישין חטים על שום אחד מהם, ולא משום אחד מהם עליהם. ח וכוסמין ושיפון מפרישין
מזה על זה, וכן שבולת שועל ושעורים מפרישים מזה על זה. הגה: יא] עירב קב מעיסה עם קב אחר מעיסה שאינו מינו, וחלקו אח"כ
והוסיף על כל אחד רובע הקב ממינו, ט חייב בחלה כיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבים. אבל
אם עירב קב קמח עם קב קמח ממין אחר על דעת לחלקו (וחלקם) והוסיף על כל אחד רובע הקב
ממינו, י פטור (טור).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכד סעיף ב
ו ה' מיני תבואה - כיון דשם חיוב חלה על כולן שוה הרי אלו מצטרפין:
ז כשערבן קמח - ולש אותן יחד דכיון דלש אותן יחד כל העיסה נראה שוה כאלו
הוא ממין אחד:
ח וכוסמין ושיפון כו' - ושעורים מפרישים מזה על זה דמין אחד הם ואע"ג
דבשאין באחד מהן כשיעור ומדבקן יחד אמרינן הרבה יותר מצטרפים כגון חטים עם כוסמים וכוסמים
עם כולם וכן השאר הכא אמרינן דחטים עם כוסמים ולא כוסמים עם שבולת שועל ולא עם שעורים
וכן שעורים ושבולת שועל עם שיפון נמי לא נ"ל דה"ט דלענין הצטרף להתחייב בחלה
כיון דבעיסה תליא רחמנא דכתיב עריסותיכם לפיכך כשאין בכל א' כשיעור אמרינן כל היכא
דהעיסות דומות מצטרפות וחייב בחלה אע"פ שאינם מין א' אבל לענין לפטור מן החלה
דהיינו כשיש בכל אחד שיעור חיוב חלה ורוצה לפטור זה ולהפריש עליו ממין אחר אמרינן כיון
דתרומה קרייה רחמנא הוי דומיא דתרומה שאין מפרישין ממין על שאינו מינו אע"ג דהעיסות
דומות עכ"ל ע"ש:
ט חייב בחלה - דכיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבים לא היה להם שעת חובה עד
עתה דלאחר שחלקו הוסיף כל אחד רובע הקב ממינו ואיכא ה' רביעיות לכל א' ואחד ממין אחד
נתחייבה בכל אחד ואחד להפריש חלה:
י פטור - כיון דבאו לידי חובה פעם אחת ונפטרו כשחולקים שוב אין חוזרין
לידי חיוב חלה בהוסיף על כל אחד רובע הקב כדלקמן סימן שכ"ו: