גמ' פסחים דף ד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 33:40 דקות
2)המכבד חדרו בי"ג בניסן אף על פי כן צריך
לבדוק בליל י"ד
3)אפילו אם יש לו
עת קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק
5)השוכר בית
מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק
6)בית שהוחזק שלא
בדקו המשכיר ואמרו אשה או עבד או קטן: אנו בדקנוהו, הרי אלו נאמנים
7)המשכיר בית
לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף א
הבדיקה צריך שתהיה (א) [א] לאור הנר ולא לאור הלבנה. (ב) א <א> ואם עבר ולא בדק ליל י"ד כשבודק ביום י"ד,
לא יבדוק לאור החמה (ג) אלא לאור הנר. (ד) ב <ב> ואכסדרה שאורה רב, (ה) ג אם
בדקה לאור החמה, (ו) דיו; וה"ה (ז) ד כנגד ארובה שבחדר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף א
(א) לאור הנר - ובליל י"ד שאז בני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר
יפה אז לבדיקה משא"כ ביום אין האור מנהיר כבלילה ותקנו הבדיקה דוקא ע"י אור
הנר שעל ידה יוכל לבדוק גם בחורין וסדקין ואם הקדים ובדק יום י"ג לאור הנר צריך
לחזור ולבדוק ליל י"ד כתקנת חכמים ומ"מ נראה דאין לברך אז בלילה על הבדיקה
דיש פוסקים דבדיעבד יצא בבדיקה ראשונה אכן אם בדק בליל י"ג לאור הנר שבלילה אור
הנר יפה לבדיקה ונזהר היטב שלא להכניס חמץ א"צ לחזור ולבדוק כן הסכימו רוב אחרונים
והרוצה להחמיר על עצמו לחזור ולבדוק עכ"פ לא יברך אז:
(ב) ואם עבר - אבל לכתחלה אסור לדחות הבדיקה על יום י"ד וכנ"ל:
(ג) אלא לאור הנר - שעל ידה יוכל לחפש היטב במחבואות בחורים ובסדקים:
(ד) ואכסדרה - הוא מקום שיש לה ג' דפנות וקירוי ואורה רב ע"י דופן
רביעית שפתוחה לגמרי:
(ה) אם בדקה לאור החמה - ג"ז מיירי כשעבר ולא בדק ליל י"ד ובודק
ביום י"ד דבאכסדרה שאורה רב א"צ לנר ודי באור החמה ומה שכתב לשון דיעבד משום
דלכתחלה גם באכסדרה צריך לבדוק בליל י"ד. ומבואר בש"ס דמי שלא בדק בלילה
ובודק ביום יבדוק בצפרא משום דזריזין מקדימין למצות ולא יאכל מקודם שיבדוק [אחרונים]:
(ו) דיו - ולענין אם מותר לבדוק ביום י"ג לאורה לכתחלה אסור אלא
צריך להמתין על ליל י"ד ובדיעבד נראה דאין צריך לבדוק שנית ועיין במ"א סוף
הסימן שכתב שמ"מ יחזור ויבדוק עכ"פ חדר אחד בלילה ע"ש:
(ז) כנגד ארובה שבחדר - ארובה מקרי מה שבאמצע הגג וה"ה נגד החלונות
שבכתלים ודוקא נגד ארובה ונגד החלון ממש ששם אורן רב משא"כ מן הצדדין אף ששם יש
ג"כ אור אין דומה לאכסדרה ואפילו נגד החלון ממש דוקא כשאין בו זכוכית אבל כשיש
בו זכוכית דינו כמן הצדדין:
בית יוסף אורח חיים סימן תלג
יא כתב ראב"ן בני אדם המכבדים חדריהם
בשלשה עשר בניסן וכו'. כן כתב המרדכי בפרק קמא (סי' תקלה) וכן כתב תרומת הדשן (ח"א
סי' קלג) וכבר כתבתי בדין זה בתחילת הסימן: כתב הכל בו (סי' מח דף ו ע"ג) צריך
ללמד לבני הבית לכבד תחת המטות והתיבות כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולים או בסיבה
אחרת ונשאר שם והמרדכי כתב בפרק קמא דפסחים (סי' תקלו) שצריך לכבד הבית קודם בדיקה
והביא ראיה לדבר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף יא
כ המכבד חדרו בי"ג בניסן (מד) ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר
שלא להכניס שם עוד חמץ, (מה) אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד. הגה: [א*]
וכל אדם (מו) כא צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה. (מרדכי ריש פסחים) והכיסים או בתי יד
של בגדים (מז) כב שנותנים בהם לפעמים חמץ, (מח) צריכין בדיקה (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלג סעיף יא
(מד) ומכוין - ר"ל לא מיבעיא בסתם שאין חזקתו מתכבד אלא אפילו אם
מכוין לשם בדיקה ג"כ לא מהני:
(מה) אעפ"כ צריך לבדוק וכו' - שהכיבוד אינו בדיקה גמורה שמא נשתייר
חמץ באיזה גומא ואפילו אם בדק לאור הנר בחורין ובסדקין ג"כ צריך לחזור ולבדוק
בלילה ככל ישראל שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה [כ"ז מתבאר מתוך דברי תה"ד בשם
מרדכי] ולפי מה שכתבנו לעיל בס"א בלא"ה אין לסמוך אבדיקת היום אפילו היה
לאור הנר שהנר אין מאיר ביום כ"כ כמו בלילה:
(מו) צריך לכבד חדריו - דלא מיבדק שפיר בלא כיבוד והמנהג לכבד כל הבית
והחדרים ביום י"ג כדי שיוכל לעשות הבדיקה כדין בתחלת ליל י"ד וכמ"ש
בסימן תל"א ס"א ובשעת בדיקה המנהג ליטול נוצות ולכבד היטב במקום בחורים והסדקים
לגרור משם החמץ עם הנוצה:
(מז) שנותנים בהם לפעמים חמץ - ואפילו הוא אומר ברי לי שלא ניתן בהם חמץ
דמילתא דלא רמיא עליה הוא ולאו אדעתיה ולכן צריך בדיקה והעולם נוהגין רק לנער הכיסים
בשעת הביעור ונכון לבדוק אותם בשעת הבדיקה ומ"מ צריך לחזור ולנערם בשעת הביעור
שמא חזר והכניס בהם מחמץ שאכל אחר הבדיקה [אחרונים]:
(מח) צריכים בדיקה - בין משלו ובין משל התינוקות שבבית:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ג
ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו,
וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני
שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה
עשר, וכן החכם * לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה.
טור אורח חיים סימן תלא
... ולכן יזהר כל אדם שלא
יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק
וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק ונ"ל דכיון
שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו אם התחיל כבר פוסק:
בית יוסף אורח חיים סימן תלא
ב ומה שכתב ולכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום
מלאכה וכו' ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד וכו'. שם אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן
לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דילמא משכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה.
ופירש רש"י לא ליפתח בעידניה. לא ליפתח בגירסא אם קבע עת לתורה בלילות לא יתחיל
להתעסק בשמעתתא: באורתא דתליסר נגהי ארביסר. ליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד
והוא ליל בדיקת חמץ:
ומה שכתב ולא יאכל. כן כתב הרב המגיד (חו"מ פ"ב ה"ג) בשם
התוספות וכן כתב גם כן הגהות בשם סמ"ק (סי' צח עמ' עב) ופשוט הוא דאתי במכל שכן
מדין לא ליפתח בעידניה. וכתב רבינו ירוחם (שם לח ע"ב) בשם הראב"ד (בהשגות
על הרי"ף א.) דהא דתנן אור לארבעה עשר בודקין היינו סמוך לאור כלומר סמוך לכניסת
הלילה וכן כתב הר"ן גם כן בשמו בריש פסחים (א. ד"ה גמ' ותנא):
וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק. נראה
שלמד כן מלישנא דאביי דאמר לא ליפתח משמע שאינו אסור אלא שלא יתחיל משחשכה אבל אם התחיל
מבעוד יום אינו חייב להפסיק משתחשך דאם לא כן הכי הוה ליה למימר האי צורבא מרבנן דגריס
וחשכה ליל ארבעה עשר מפסיק:
ומה שהקשה רבינו דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וכו'. יש לומר שמאחר
שדבר זה מידי דרבנן הוא מסתיינהו דליגזרו דלא ליפתח בעידניה אבל לא להחמיר עליו לומר
שיפסיק מדברי תורה כשתחשך מאחר שכבר התחיל בהיתר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלא סעיף ב
יזהר כל אדם (ה) ג שלא יתחיל בשום מלאכה * (ו) ד ולא יאכל, עד שיבדוק.
<ב> ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד, (ז) ה לא ילמוד (ח) עד שיבדוק; (ט) ו
<ג> ואם התחיל ללמוד (י) ז מבעוד יום, אין צריך להפסיק. (<ד> ח ויש
אומרים (יא) שצריך להפסיק, (יב) וכן נראה לי עיקר).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלא סעיף ב
(ה) שלא יתחיל בשום מלאכה וכו' - ואפילו חצי שעה שקודם הזמן אסור דלמא
אתי לאמשוכי וה"ה דאסור לכנוס למרחץ ובכל הדברים הנזכרים לעיל בסימן רל"ב.
ומי ששכח לבדוק בלילה אסור ביום בכל הדברים עד שיבדוק [אחרונים]:
(ו) ולא יאכל - וטעימה בעלמא שרי והיינו פת כביצה ולא יותר או פירות אפילו
הרבה וכמו שכתבנו בסוף סימן רל"ב עיי"ש במ"ב ועיין בבה"ל דפירות
הרבה אינו מותר רק בהחצי שעה שקודם הבדיקה אבל משהגיע זמן הבדיקה גם ע"י פירות
אין נכון לשהות הרבה:
(ז) לא ילמוד - גם בזה יש אוסרין אף בחצי שעה שמקודם דלמא אתי לאמשוכי
הרבה אם לא שביקש לאחד שיזכירנו כשיבוא הזמן ויש מתירין לענין לימוד מקודם ורק בהגיע
הזמן של צה"כ אסור. ואף להאוסרין אינו אסור אלא בלומד בביתו אבל הלומדין שיעור
הלכה בביהמ"ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו ומ"מ אף זה
אינו מותר אלא הלומד בלא פלפול אבל בפלפול חיישינן בכל גווני דלמא אתי לאמשוכי:
(ח) עד שיבדוק - ולענין תפלת מעריב אותן המתפללים מעריב בזמנו בצבור יתפללו
מקודם דטורח לקבצן אח"כ וגם אין לחוש כ"כ שישכח לבדוק שהרי תפלה היא דבר
קבוע ואין שייך בו שמא ימשוך והמתפלל בביתו יתן לאחר לבדוק והוא יתפלל דעי"ז יקיים
שניהם בזמנם ואי ליכא אחר יתפלל תחלה אכן אם הוא רגיל להתפלל לעולם ביחידי יבדוק תחלה
דכיון דרגיל בכך לא חיישינן כ"כ שמא ישכח והח"י כתב דלעולם יתפלל תחלה דתדיר
ושאינו תדיר תדיר קודם:
(ט) ואם התחיל ללמוד - וה"ה שאר מלאכות:
(י) מבעוד יום - בזמן ההיתר ולכן אין צריך להפסיק דאפילו בק"ש שהיא
דאורייתא קיי"ל בסימן רל"ב דאם התחיל בהיתר אינו מפסיק עי"ש ואם התחיל
בזמן האיסור לכו"ע פוסק דבדיקת חמץ הוי דאורייתא כ"ז שלא ביטל ובדאורייתא
פוסק כמ"ש בסימן רל"ה:
(יא) שצריך להפסיק - אף דהתחיל בהיתר. וטעמם דעיקר מצוה לכתחלה קבעו חכמים
בתחלת הלילה וע"כ צריך להפסיק כדי שיתקיים המצוה כתקונה:
(יב) וכן נ"ל עיקר - וה"ה לשאר מלאכות. ומ"מ נראה דאין
צריך להפסיק אלא כשיגיע הזמן של צאת הכוכבים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלא סעיף ב
* ולא יאכל - עיין מ"ב דפירות מותר אפילו הרבה והוא מוכח מדברי המ"א
שדימה להא דסימן רל"ב ולכאורה משמע דאפילו כשהגיע זמן הבדיקה דהיינו צאת הכוכבים
ג"כ מותר לאכול פירות אפילו הרבה דאין אסור אלא אכילת קבע שאפשר להמשך וישכח הבדיקה
ולי צ"ע דהא אין דומה זה לשאר דברים ק"ש ותפלה שאין מצותה דוקא בתחלת הזמן
ולכן לא גזרו אלא בסעודה קבועה שאפשר להמשך וישכח לגמרי משא"כ בזה דקבעו חכמים
הזמן לכתחלה תיכף בתחלת הלילה כמ"ש הרבה פוסקים וא"כ השהייה גופא אף בלא
אכילה אסור כשיגיע הזמן וע"כ נראה דבחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים מותר לאכול פירות
כמה שירצה אבל משהגיע הזמן אין להקל בשהייה רבה אפי' ע"י פירות וכן משמע בדה"ח
שרק בהחצי שעה מקילינן לזה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יח
המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק,
ואם משמסר המפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק, המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו
בדוק על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר שהרי ב מצוה הוא עושה.
טור אורח חיים סימן תלז
המשכיר בית לחבירו בי"ד מי שהוא המפתח בידו בתחלת ליל י"ד שהוא
התחלת זמן חיוב הבדיקה עליו מוטל לבדוק אם נשאר ביד המשכיר עליו מוטל לבדוק אם בא ליד
השוכר הוא חייב לבדוק: השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק אם לאו אם
הוא בעיר שואלו אם בדקו אם לאו ואם אינו בעיר תולין להקל לומר שבדקו ומבטל בלבו ודיו:
השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק ומצא שאינו בדוק אינו יכול לחזור בו ולומר הטעיתני אפי'
במקום שנוהגין ליתן שכר על הבדיקה וכל שכן אם כל א' בודק לעצמו: הכל נאמנים על בדיקת
חמץ להעיד על הבית שהוא בדוק אפילו נשים ועבדים וקטנים ואפי' ידענו שלא בדק בעל הבית
והם אומרים בדקנוהו נאמנין כ' הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק:
בית יוסף אורח חיים סימן תלז
א המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר וכו'. פשוט בריש פסחים (ד.) ופירש הר"ן
(א: ד"ה המשכיר) המשכיר בית לחבירו בי"ד לצורך י"ד וממנו ואילך אם עד
שלא מסר לו המפתח חל עליו ארבעה עשר וכו' לאו למימרא דמסירת מפתח קונה דהא אמרינן בבא
קמא (נא:) דלא קניא אלא כשם שקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כן שכירות קרקע נקנית באחד
מדברים הללו ואפילו הכי אמרינן דנהי שהשוכר קנאו אפילו הכי כיון שהבית של משכיר והחמץ
שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר על המשכיר
לבדוק ואם מסר לו מפתח קודם ארבעה עשר כיון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס על
השוכר לבדוק. וכן כתב הרב המגיד (חו"מ פ"ב הי"ח) אבל התוספות (ד"ה
אם) פירשו דבמסר לו מפתח ולא החזיק עסקינן ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק
דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק מיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו
חייב הנפקד לבדקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בביתו ולקנותו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף א
<א> המשכיר בית לחבירו (א) לצורך י"ד וממנו ואילך (ב) א וקנהו
בא' מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, (ג) אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד * ב (ד)
על המשכיר לבדוק; (ה) ואם משמסר לו המפתח חל י"ד, (ו) ג על השוכר לבדוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף א
(א) לצורך י"ד - ר"ל שהשכיר לו בי"ג לצורך י"ד:
(ב) וקנהו - היינו בכסף או בשטר או בחזקה או בקנ"ס אבל כשעדיין לא
קנאו באחד מהקנינים אע"פ שהמפתח ביד השוכר אין צריך לבדוק דהו"ל כמו שהפקיד
מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק אלא חיוב בדיקה הוא על המשכיר. ודע דהמחבר סתם
דבריו כדעת הר"ן והרה"מ דלא מחייבינן לשוכר לבדוק אא"כ יש בו תרתי לטיבותא
דהיינו שקנהו באחד מהקנינים קודם התחלת י"ד וגם מסירת מפתח ודעת התוס' וסייעתם
דבמסירת מפתח לבד קודם התחלת י"ד חל חובת הבדיקה על השוכר משום דאין המשכיר יכול
לכנוס בו שאין המפתח בידו ולכן הטילו החיוב על השוכר ויש מאחרונים שכתבו שנכון להחמיר
כשניהם וא"כ חיוב בדיקה בזה על השוכר והמשכיר והפר"ח כתב דעיקר כדעה הראשונה
מיהו לכו"ע יכול האחד לעשות שליח לחבירו ויוצא ידי הכל:
(ג) אם עד וכו' חל י"ד - ר"ל שבתחלת ליל י"ד שהוא אז זמן
חיוב הבדיקה היה הבית סגור והמפתח ביד המשכיר חל עליו חובת הבדיקה כיון שהחמץ שלו והבית
עדיין מעוכב אצלו ואפילו אם השוכר נכנס לדור בה בתוך הלילה. ודוקא במשכיר שגוף הבית
עדיין שלו לכן אם גם המפתח בידו עליו מוטל לבדוק משא"כ במכר והחזיק הלוקח כיון
שאין למוכר שום זכיה בקרקע אף שהמפתח בידו אינו אלא כמופקד אצל אחר והחיוב מוטל על
הלוקח:
(ד) על המשכיר לבדוק - ואם הבית אין לו מנעול על השוכר לבדוק כיון שהחזיק
בו באחד מדרכי הקנין והוא פתוח לפניו לכנוס בו [אחרונים ועיין בפמ"ג]:
(ה) ואם משמסר וכו' - דהיינו שמסר לו ביום י"ג ואם חזר והפקידו אצל
המשכיר על המשכיר לבדוק כיון שעכ"פ בתחלת ליל י"ד היה בידו והפר"ח כתב
דעל השוכר לבדוק כיון שהמשכיר כבר מסר לו המפתח ובידו לחזור וליטול מידו:
(ו) על השוכר לבדוק - אף שאין דעתו לכנוס לדור שם עד אחר הפסח וכתבו האחרונים
דצריך לבטל ג"כ דהמשכיר הפקיר חמצו כשיצא מן הבית וזכה בו השוכר ומ"מ המשכיר
יבטל ג"כ בהדיא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף א
* על המשכיר לבדוק - ומ"מ אם אינו בעיר על השוכר לבדוק וכדמוכח לקמן
ס"ב וס"ד. אחרונים:
טור אורח חיים סימן תלז
המשכיר בית לחבירו בי"ד מי שהוא המפתח בידו בתחלת ליל י"ד שהוא
התחלת זמן חיוב הבדיקה עליו מוטל לבדוק אם נשאר ביד המשכיר עליו מוטל לבדוק אם בא ליד
השוכר הוא חייב לבדוק: השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק אם לאו אם
הוא בעיר שואלו אם בדקו אם לאו ואם אינו בעיר תולין להקל לומר שבדקו ומבטל בלבו ודיו:
השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק ומצא שאינו בדוק אינו יכול לחזור בו ולומר הטעיתני אפי'
במקום שנוהגין ליתן שכר על הבדיקה וכל שכן אם כל א' בודק לעצמו: הכל נאמנים על בדיקת
חמץ להעיד על הבית שהוא בדוק אפילו נשים ועבדים וקטנים ואפי' ידענו שלא בדק בעל הבית
והם אומרים בדקנוהו נאמנין כ' הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק:
בית יוסף אורח חיים סימן תלז
ב השוכר בית מחבירו בארבעה עשר וכו'. שם בעו
מינה מרב נחמן המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא
מיניה דליתיה להאי דנישייליה וכתב הר"ן (שם ד"ה גרסינן) כלומר דאי איתיה
למשכיר קמן לא נפקא לן מידי דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה
ולא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן אמר להו רב נחמן בר יצחק תניתוה
הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים ועבדים וקטנים ודחו לה בגמרא וכתב הר"ן (א:
ד"ה גרסינן) ואפילו הכי כיון דפשטה רב נחמן ובדרבנן הוא דאי מדאורייתא בביטול
בעלמא סגי ליה (ד:) נקטינן כוותיה דחזקתו בדוק ומיהו אי איתיה למשכיר שיילינן ליה וכדכתיבנא
וכן פסקו הרמב"ם (שם הי"ז) והרא"ש (סוס"י ב) ז"ל והכי נקטינן
ודלא כהגהות מיימוניות (שם הט"ז אות א) שכתבו דר' אליעזר ממיץ (סי' שא) ושאר גאונים
חולקים בזה ופוסקים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפילו בשל סופרים. ואם תאמר כי איתיה
למשכיר קמן אמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה מאי שנא מבהמה (חולין ט.) דאיתא קמן
ואפילו הכי לא בדקינן לה בכולהו טרפות אלא מוקמינן לה אחזקתה ויש לומר דשאני בהמה שהיא
בחזקת כשרה משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ב
(ז) <ב> השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק, (ח)
<ג> אם הוא בעיר * (ט) ד שואלו אם בדקו; ואם אינו בעיר, חזקתו בדוק * (י) ומבטלו
* בלבו ודיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ב
(ז) השוכר בית מחבירו בי"ד - ר"ל ביום י"ד או בתוך ליל
י"ד לאחר שכבר עבר זמן שהיה יכול המשכיר לבדוק ביתו באותו זמן:
(ח) אם הוא בעיר - וה"ה אם אשתו וב"ב בעיר יכול למשאל להו דהרי
הם נאמנים אפילו נגד החזקה כמ"ש ס"ד:
(ט) שואלו אם בדקו - דאע"פ שדרך הכשרים לבדוק בתחלת ליל י"ד
כתיקון חכמים וכל אחד מישראל בחזקת כשר הוא ומן הסתם בדק כבר אעפ"כ צריך לשאלו
לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת
חמץ אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר:
(י) ומבטלו בלבו - דאע"פ שהחמץ אינו שלו מסתמא הפקירו המשכיר כשיצא
ממנו וזכה בו השוכר וכמ"ש למעלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ב
* שואלו אם בדקו - ונראה לכאורה דהכא כשאומר לו שבדקו אין צריך שוב לבטל
דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מסתמא עשה כן ומדוקדק בזה לשון המחבר שכתב דהשאלה
אם בדקו ולא אם בטלו אבל באמת זה אינו מוכרח דלכתחלה צריך לשאול ע"ז פן לא קיים
כדין דומיא שצריך לשאלו על הבדיקה אף שחזקתו בדוק מן הדין ומ"מ בדיעבד אם לא שאלו
על הביטול וליתיה עוד קמן דלישייליה נראה דיכול לסמוך ולומר דמסתמא בטלו וכנ"ל
דכיון שבדק תו הביטול הוי מדרבנן וכמ"ש הר"ן בריש פ"ק ויש לסמוך להקל
ולהכי לא הזכיר המחבר השאלה על הביטול משום דאינו כ"כ לעיכובא וכנ"ל:
* ומבטלו וכו' - דבגמרא הוא בעיא דלא איפשטא לענין בדיקה ולהכי כתב הרא"ש
דיבטל בלבו כדי שיצא ידי חובתו מדאורייתא דתו הוי הבדיקה רק מדרבנן וסומכין להקל בספיקא
ועיין בפמ"ג שמפקפק לענין ביטול אכן באמת נמצא זה עוד גם בחידושי מהר"ם חלאווא
וברבינו מנוח:
* בלבו - הנה ידוע שיש דעות אי ביטול סגי בלב או דוקא בפה ועיין בביאור
הגר"א שהסכים להלכה כלשון המחבר דבלב סגי:
טור אורח חיים סימן תלז
הכל נאמנים על בדיקת חמץ להעיד על הבית שהוא בדוק אפילו נשים ועבדים וקטנים
ואפי' ידענו שלא בדק בעל הבית והם אומרים בדקנוהו נאמנין כ' הרמב"ם ז"ל והוא
שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק:
בית יוסף אורח חיים סימן תלז
ד הכל נאמנים על בדיקת חמץ וכו' ואפילו ידענו
שלא בדק וכו'. שם בגמרא (ד.):
ומה שכתב הרמב"ם (פ"ב הי"ז) והוא שיהיה קטן שיש בו דעת
לבדוק. פשוט הוא ואף על פי שכתב הרא"ש (סי' ג) ובירושלמי (פסחים פ"א ה"א)
פליגי איכא מאן דאמר לא תיתני נשים לפי שהן עצלניות והן בודקות כל שהוא לא חשש רבינו
לכך מאחר דבתלמודא דידן תני נשים ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ד
(טז) בית (יז) שהוחזק שלא בדקו המשכיר ואמרו אשה או עבד או קטן: אנו בדקנוהו,
(יח) הרי אלו ח נאמנים; והוא שיהא קטן שיש בו (יט) דעת לבדוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ד
(טז) בית וכו' - קאי אדלעיל שהשכירו לאחר שכבר נכנס יום י"ד דהחיוב
על המשכיר לבדוק אלא שידוע לנו שלא בדק כגון שהלך לדרכו ואינו בעיר ואמרו אחד מב"ב
כגון עבד או אשה או קטן שהם בדקוהו נאמנים וא"צ השוכר שוב לבדוק והטעם משום דבדיקת
חמץ דרבנן דמן התורה בבטול סגי וע"כ האמינום חכמים גם לאלו. ולפ"ז אין להקל
בזה אלא קודם שהגיע שעה ששית שיכול השוכר לבטל אבל לאחר שהגיע שעה ששית שאין בידו לבטל
שוב אין לסמוך על אלו וצריך לבדוק:
(יז) שהוחזק שלא בדקו - ואפילו היה שם ודאי חמץ ג"כ נאמנים אלו שאמרו
שבדקו וביערו אותם:
(יח) הרי אלו נאמנים - ואף דבדיעבד אם אמרו שבדקו א"צ לחזור ולבדוק
מ"מ לכתחלה אין נכון לצוות לאלו לבדוק שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו:
(יט) דעת - היינו שהגיע לחינוך:
טור אורח חיים סימן תלז
השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק ומצא שאינו בדוק אינו יכול לחזור בו ולומר
הטעיתני אפי' במקום שנוהגין ליתן שכר על הבדיקה וכל שכן אם כל א' בודק לעצמו:
בית יוסף אורח חיים סימן תלז
ג השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק וכו'. (שם:)
בעיא דאיפשיטא וטעמא משום דניחא ליה לאינש לקיומיה מצוה בין בגופיה בין בממוניה: וכתב
הר"ן (שם ד"ה המשכיר בית לחבירו בחזקת) כתבו התוספות (שם ד"ה המשכיר)
דבי"ג איירי דאי בי"ד הא אסיקנא לעיל (שם.) דעל המשכיר לבדוק ואחרים אומרים
דכי אמרינן דניחא ליה לאינש וכו' היינו לענין דלא הוי מקח טעות אבל שלומי בעי ואני
אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בי"ד עסקינן ומשום הכי מיסתם לה סתומי ואמר
בחזקת שהוא בדוק כלומר דאי חזקתו בדוק מיתוקמא סתמא ואי אין חזקתו בדוק מיתוקמא דקאמר
ליה בהדיא ומסקינן דלא הוי מקח טעות ודקא קשיא להו דהא מסקינן לעיל דעל המשכיר לבדוק
לא קשיא כלל דלעיל שקלינן וטרינן מצות ביעור אמאן רמיא ומסקינן דאמשכיר רמיא והכא בעי
אי אומר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה אי נמי דליתיה למשכיר במתא ושוכר לא סגי ליה בלא
ביעור וכיון שכן בעינן אי הוי מקח טעות דהכא לאו במצות ביעור עסקינן אלא לענין דינא
שקלינן וטרינן ומסקינן דלא הוי מקח טעות ולא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מאי דאפיק עליה
שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר ואף על גב דלא עבדה ליכא
חיובא דממונא עליה כלל עכ"ל. והרב המגיד (פ"ב הי"ח) כתב בשם הרמב"ן
דפשיטא דבעי לשלומי מאי דאפסיד מיניה כיון דאתני בהדיא אבל איבעיא לן אי הוה מקח טעות
דאפילו בעי הך לשלומי ליבטיל כדין מקח טעות ופשטינן כיון דסוף סוף משתלם מיניה ניחא
ליה לקיומי מצוה וכו' וזה כדעת האחרים שכתב הר"ן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ג
המשכיר בית לחבירו (יא) בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, (יב) על השוכר לבדוק
ה ואינו מקח טעות; ואפילו במקום שבודקים בשכר, (יג) שהרי מצוה הוא עושה. הגה: *
(יד) ו [ו] וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה (טו) ז הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק.
(המגיד פ"ב ומשמע לעיל סי' י"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ג
(יא) בחזקת בדוק - היינו בי"ד שמסתמא היא בחזקת בדוקה וכנ"ל
וה"ה כשאמר לו המשכיר בפירוש שהיא בדוקה:
(יב) על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות - אף דבודאי ביום י"ד החיוב
על המשכיר לבדוק מ"מ אי ליתא קמן מוטל על השוכר לבדוק ולא אמרינן דהוא טעות במקח
דהא שכרו בחזקת בדוק משום דניחא ליה לאינש להתעביד מצוה בממונו ואמרינן דאפילו הוי
ידע שאין הבית בדוק והוא מקום שדרך לשכור לבדוק אפ"ה היה קונה הבית ומה שהוא מצוח
עתה הוא מחמת דבר אחר דאשכח ביתא דשפירא מזה וכה"ג:
(יג) שהרי מצוה הוא עושה - ולדעה זו אין צריך המשכיר להחזיר לו הדמים
שהוציא בעד הבדיקה שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה וליכא חיובא
דממונא עליה כלל [ר"ן]:
(יד) וי"א דצריך להחזיר וכו' - היינו במקום שבודקין בשכר והוציא
מעות ע"ז וגם לדעה זו לא הוי מקח טעות אפילו כשהתנה בהדיא שיהא בדוק ואינו בדוק
אלא דס"ל דאף שדעתו היה שאפילו אם לא יהיה בדוק לא יתבטל המקח מ"מ לא היה
בדעתו למחול על המעות שיוציא על הבדיקה:
(טו) הואיל והתנה וכו' - אבל בסתמא אף בשכרו ביום י"ד שחזקתו בדוק
לכו"ע אינו צריך לשלם לו. ולדינא פסקו האחרונים כדעה קמייתא דבכל גווני אינו צריך
לשלם לו דיכול לומר לו קים לי כדעה זו והמוציא מחבירו עליו הראיה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תלז סעיף ג
* וי"א דצריך להחזיר וכו' - עיין בפר"ח שכתב דהמחבר וגם הג"ה
לא מיירי כ"א בסתמא או שאמר המשכיר שהוא בדוק והשוכר שתק אבל אם התנה השוכר עמו
בהדיא ע"מ שיהא בדוק הוי בטול מקח לכו"ע ומה שכתב בהג"ה שהוא מדברי
הרה"מ בשם הרמב"ן הואיל והתנה עמו בהדיא ל"ד קאמר אלא ר"ל שהמשכיר
אמר שהוא בדוק ומסתמא גם דעת השוכר היה באופן זה לשכור והנה כוון בזה לחדושי מהר"ם
חלאווא (שהיה מתלמידי הרשב"א) שכתב בהדיא כדבריו לדינא אכן בפירוש דברי הרמב"ן
שהעתיק הרה"מ ראיתי בחדושי הריטב"א (שהעתיק שם ג"כ דברי הרמב"ן
בארוכה) שהרמב"ן מפרש הסוגיא בהתנה השוכר ואפ"ה לא הוי מקח טעות דאמרינן
דאין זה קפידא גמירא הואיל והוא מלתא דמצוה ולבסוף משלם לו ע"ש שוב מצאתי במקור
חיים שכתב בפשיטות דהעיקר לדינא כפר"ח דאם התנה תנאי גמור הוי בטול מקח וע"כ
צ"ע לדינא: