גמ' פסחים דף לו: - לז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 24:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 09:00 דקות
1)כל מין חליטה
אסור.......................................................
2)אין יוצאין לא
בפת סובין ולא בפת מורסן.........................
3)מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים.................................
4)אין עושין
סריקין המצויירין...........................................
5)אין לשין לפסח
עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא מ"ג בצים וחומש ביצה בינונים והוא עשרון
דברים פרק טז
(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת
לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת
יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ג
אין מבשלין חטים במים כגון ריפות ולא קמח כגון לביבות, ואם בישל הרי זה
חמץ גמור והוא שיתבקעו בתבשיל, אין קולין את הבצק בשמן על המחבת, אבל מבשלין את הפת
ואת הקמח הקלוי, ג ואם הרתיח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכן הקמח הרי זה מותר מפני
שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ, וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב לאסור דבר זה גזרה
שמא לא ירתיח המים יפה יפה.
טור אורח חיים סימן תנד
עיסה שבלילתה רכה וחלוטה ברותחין לא מיקרי לחם לברך עליה המוציא ואי אפייה
בתר הכי בתנור מיקרי לחם לענין המוציא וחלה ויוצאין בה ידי מצה ואם בלילתה עבה וחלוטה
ואפוייה הוי לחם לענין חלה והמוציא אבל אין יוצאין בו בפסח ולרב האי יוצאין בו בפסח
וכל זה לדין הגמ' אבל הגאונים אסרו כל חליטה:
בית יוסף אורח חיים סימן תנד
ג עיסה שבלילתה רכה וחלוטה ברותחין וכו'.
בפרק כל שעה (לו:) תנו רבנן לחם עוני (דברים טז ג) פרט לחלוט ואשישה ופירש רש"י
חלוט. אישקלדי"ר וחשיבות הוא: וכתב הרא"ש (סי' יג) משמע הכא דחלוט הוי לחם
אלא דלא הוי לחם עוני וקשה דלקמן (לז.) אמרינן דחלוט של בעלי בתים פטור מן החלה אלמא
לא הוי לחם כלל ויש לומר דהכא מיירי בבלילתו עבה ומיהו קשה מדאמרינן בפרק החולץ (יבמות
מ.) גבי חלוט אף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינא ביה ואדם יוצא
בו ידי חובתו בפסח ויש לומר דהתם מיירי בבלילתו רכה דקודם אפייתו בתנור אפילו לחם לא
הוי ואחר אפייתו חשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון דבלילתו רכה והכא איירי בבלילתו
קשה דלחם הוי לענין חלה ולחם עוני לא הוי לא שנא אפייה בתר דחלטיה ולא שנא לא אפייה
ורבינו האי פירש האי דחלוט הוא לחם העשוי בשמן כחלוט של בעלי בתים הילכך אין יוצאין
בו לפי שהיא מצה עשירה וחלוט שחלטו ברותחין יוצאין בו אם חזר ואפאו:
ומה שכתב רבינו אבל הגאונים אסרו כל חליטה. כן כתבו הרי"ף (יב.)
והרא"ש בסוף פרק כל שעה (סוס"י כה) וכן כתב הרמב"ם בפרק ה' (ה"ג):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף ג
* (יא) ליכא בזמן הזה דידע ד למחלט, הילכך (יב) כל מין חליטה (יג)
אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף ג
(יא) ליכא בזמן הזה וכו' - ר"ל מצד הדין אם חולט הקמח דהיינו שנותנן
ברותחין שהם מרותחין רתיחה עזה על האור קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה
אין אנו חוששין לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים
בלישה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינו בא לידי חימוץ
לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתן מ"מ הגאונים אסרו לנו כל מיני חליטה ברותחין
לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין וחיישינן שמא לא ירתיח המים מקודם יפה יפה:
(יב) כל מין חליטה - היינו בין שיתן מים ע"ג הקמח או הקמח ע"ג
מים ואפילו אם המים הם מרותחין הרבה שעומדים ע"ג האור והוא ממרס הקמח בתוך המים:
(יג) אסור - בין באכילה ובין בהנאה וה"ה שאסור להשהותו דמאחר דאין
אנו בקיאין חיישינן שהוא חמץ גמור ואם נתערבה בתבשיל אוסרת במשהו ומ"מ כתבו האחרונים
דבחליטה אין לאסור התבשיל במשהו רק באכילה ולא בהנאה וכן להשהותו מותר בכהאי גוונא
עוד כתבו האחרונים מי שיש לו חולי בבטנו ורפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים
על בטנו אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה מותר לישראל לעשותו בדרך חליטה דהיינו שמרתיחין
המים היטב ואח"כ נותנין השעורין לתוכו דאף שהוא בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה
בצד היתר ואם אין בו סכנה אסור אפילו בדרך חליטה דמאחר שאין אנו בקיאין כשחולט איכא
לתא דבל יראה ואם עכו"ם עושה זה משלו או שמקנה לו הישראל השעורים קודם החליטה
מותר אפילו באין בו סכנה ואם אפשר לחלוט השעורין במי פירות מותר אף ע"י ישראל
אפילו באין בו סכנה דבמי פירות אינו מחמיץ ועיין בבה"ל. כתב הח"א כשאנשי
חיילות עוברין בפסח וכופין לישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול לפייסן שיבשל להם
של רעצקי מה טוב ועכ"פ יברר אותם מגרעיני תבואה שמצוי בם ואם אינו יכול לפייסן
בזה ונותנין לו גרויפין של שעורים אם יכול להציל עצמו בממון מחויב ליתן כפי יכלתו ואם
לאו אזי יזהר הישראל עכ"פ לעשות חליטה דהיינו שיניח לבשל המים מקודם עד שיהיה
מבושל הרבה ואז יניח הגרויפין מעט מעט כדי שלא יתקרר המים וגם ברעצקי טוב שיעשה כן
אבל גרויפין של שבולת שועל הוא חמץ גמור כידוע עכ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף ג
* ליכא בזמן הזה וכו' אסור - עיין במ"ב שכתבנו דכיון שאין אנו בקיאין
משוינן ליה כחמץ גמור וכן בואר באמת בהלכות רי"ץ גיאות בשם רב שרירא וז"ל
בדף צ"א שם אע"פ שאמרו חכמים חלוט וכו' ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין
וכו' אין אנו סומכין ע"ז לעשות מעשה שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבא לידי חימוץ
ושמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבא לידי חימוץ ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות
כן אלא לחולה ולחיה בלבד ע"פ בקיאין שאומרים כי יש לו רפואה בזה ואם לא הוא בא
לידי סכנה או בזמן שאומרים אם מברין אותו מצה יסתכן וכו' ואין לו כלום לאוכלו אלא חלוט
ברותחין מאכילין אותו מיד וצריך לאכול מיד ואין מותירין ממנו כלום ועיין שם שכתב ג"כ
ת' רב האי גאון ע"ז וז"ל שם החליטה ברותחין ודאי מצה היא וכו' אלא מיהו כולי
רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמרי האי חליטה לא ידעינן היכי איתא ולא שרו כל עיקר למיחלט
בעיסה וכמה וכמה טרחי להתיר להן מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילים שעורים לתוכן בין
בעיסה בין בחליטה ולא התירו להן גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרת היכי היא וכו'
ולענין חולה הורו גאונים הראשונים כשהוא קשה עליו החולי ואינו יכול לטעום כלום בפסח
ומסתכן הוא מותר לעשות לו מה שהוא צריך ע"פ רופאים דבכל מתרפאין חוץ מע"ז
עכ"ל שם וכן כתב מהר"ם חלאווה בסוגיא דחליטה ועיי"ש אחרי שהביא דברי
רב האי הנ"ל כתב והרב אלפסי ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר איסורין שעומד על דינו
דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר עכ"ל שם בדף ל"ט ע"ב עיי"ש ומדברים
אלה מוכח דיש לאסור חליטה אפילו בדיעבד ואפילו בהנאה ובשהיה כיון שהוא כשאר איסורין
וכן מפורש דלחולה שאין בו סכנה לא מקילינן והארכנו בזה להוציא מדברי המג"א שמסתפק
בזה דאפשר אינו אלא לכתחלה בעלמא ואילו ראה דברי הקדמונים הנ"ל לא היה מסתפק בזה
ומה שהביא ראיה מכבד עיין בא"ר שדחה זה ועוד לפלא לי על הרדב"ז ח"א
סימן רמ"א ששאלו אותו אם מותר להשקות לחולה בפסח מי שעורים ועיי"ש שפלפל
דאפשר לא היה חומרת הגאונים אלא בעיסה שממהרת להחמיץ קודם שתתבשל מרתיחת המים אבל בשעורין
שקשין הם לא גזרו על חליטה וכתב עוד דאפילו אם גזרו גם בכגון זה מ"מ בחולה וכו'
סמכינן אבקיאות דידן שאנו רואים שהשעורים יבשים וחזקים וכו' ואפילו בחולה שאין בו סכנה
רואה אני להתיר דבר כזה וכו' עיי"ש ובת' הגאונים הנ"ל מפורש דגם במי שעורים
הוי תקנה זו ומפורש ג"כ דבחולי שאין בו סכנה לא התירו ועיין במחצית השקל מה שכתב
בזה דע"כ באין בו סכנה איירי ודבריו תמוהים ועיין בש"ת שמצדד ג"כ להקל
להניח על הבטן שעורים חלוטים אפילו באין בו סכנה ותמך יתדותיו בדברי הח"י וכפי
הנראה סבר דח"י מתיר לקיימו אחר הפסח אפילו בעין ואין כן כוונת ח"י רק אתערובות
משהו קאי וכמו שהעתקנו במ"ב וכן העתיק הגר"ז ובחלוט בעין בודאי אסור לקיימו
וכדמבואר בת' רב שרירא הנ"ל שכתב ואין מותירין ממנו כלום הלכך לענין דינא אין
להקל כנגד כל הגאונים הנ"ל ואין ליתן לחולה לשתות מי שעורים אא"כ הוא מסוכן
וכן לענין לחלוט שעורים ולהניחם על הבטן וכמו שהעתקנו במ"ב אלא דיש לומר דהגאונים
גופייהו לא החמירו אלא לענין שתיה דאיכא לתא דכרת אבל בלהניח על הבטן דאין בזה רק לתא
דלאו גרידא דבל יראה אפשר דלא היו מחמירים בזה ובכל חולה התירו אלא דקשה לומר כן דמה
לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וצ"ע:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ה
העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו, עיסת
הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא
בה שאין זו משומרת לשם מצה. מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין
אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי
חובתו, ואין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין, אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו
ובמורסנו ועושהו פת ויצא בה ידי חובתו, וכן פת סולת נקייה ב ביותר הרי זו מותרת ויוצא
בה ידי חובתו בפסח ואין אומרין בה אין זה לחם עוני. +/השגת הראב"ד/ העושה
עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא ידי חובתו. א"א נ"ל והוא
שיהיה שם דגן כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו. /השגת הראב"ד/ מצה שלשה
במי פירות יצא ידי חובתו וכו' ואם לש ואכל אינו יוצא ידי חובתו. א"א אע"ג
דתניא בתוספתא (פ"ב הי"ג) יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה
באילפס ההיא שתבלה משנאפת.+
טור אורח חיים סימן תנד
עושין מצה מסולת נקיה ואפי' היא יפה. כמצות שלמה או מפת הדראה ופירש"י
אפילו כולה סובין אבל הרמב"ם ז"ל אסר כולה סובין שכתב אין יוצאין לא בפת
סובין ולא בפת מורסן אבל לש הוא העיסה בסובין שבה ובמורסנן ויוצאין בה וכ"ד רב
אלפס: עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין הימנה יוצאין בה ואם לאו אין יוצאין בה:
בית יוסף אורח חיים סימן תנד
א (א) עושין מצה מסולת נקייה וכו'. בפרק
כל שעה (לו:) יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר (דברים טז ג) מצות
מצות ריבה ואפילו כמצתו של שלמה ותניא תו התם (לז.) יוצאין בפת נקייה ובהדראה ופירש
רש"י (לו:) הדראה שניטל כל הדרה והיינו פת קיבר והרי"ף (י:) כתב גם כן פירוש
פת הדראה פת סובין וכתב הר"ן (ד"ה ת"ר) עליו ונקראת פת הדראה שניטלה
כל הדרתו ולא נהירא דהא אין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה כדתנן במסכת חלה. והרא"ש
(סי' יד) כתב דברי הרמב"ם שכתב בפרק ו' (ה"ה) אין יוצאין לא בפת סובין ולא
בפת מורסן אלא לש הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבו ויוצא בו וכתב עליהם וכן דעת הרי"ף
שכתב פת סובין כלומר שלא הוציא ממנו הסובין דאילו פת סובין לא מיקרי לחם ופטור מחלה
וכתב הרב המגיד שכן פירש הרא"ה דברי הרי"ף. והר"ן (שם) כתב שהרמב"ן
מפרש שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמרו במסכת פרה (פ"ט מ"ב) והיא התולעת
הנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף א
(א) אין יוצאין <א> לא בפת (ב) א סובין ולא בפת [א] מורסן, ב אבל
לש הוא את העיסה (ג) בסובין ובמורסן שבה (ד) ויוצא בה. ויוצא במצה מסלת נקיה ביותר,
ואין אומרים אין זה לחם עוני. הגה: * וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדאי,
(ה) <ב> דהוי כאשישה (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף א
(א) אין יוצאין וכו' - לפי שאינן קרויין לחם וכמבואר ביו"ד סימן
שכ"ה דמהאי טעמא פטורין ג"כ מחלה:
(ב) סובין - היינו קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישה ומורסן היינו קליפה
דקה הנשארת בנפה אחר יציאת הקמח ויש מפרשין בהפוך. ולענין שריית סובין ומורסן במים
יבואר לקמן בסימן תס"ה ס"א עיי"ש במ"ב:
(ג) בסובין ובמורסן שבה - שכן דרך העני לאכול פתו מקמח שאינו מנוקה והם
מצטרפין ג"כ לשיעור כזית מצה ודוקא אם לא הפרישן ממנה אבל אם הפרישן ממנה וחזר
ועירבן לתוך הקמח ולשן ביחד אין מצטרפין לשיעור כזית:
(ד) ויוצא בה - וה"ה דיוצאין בפת שנעשה מתבואה שאכלו התולעים:
(ה) דהוי כאשישה - ובגמרא אמרינן לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדולה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף א
* וטוב וכו' רחבה יותר מדאי וכו' - מוכח מזה דאינו אלא לכתחלה ואף דמש"ס
מוכח דהוא לעיכובא דומיא דחלוט דקמייתי להו שם בהדי הדדי וכ"פ מהר"ם חלאווה
בהדיא בסוף הפרק י"ל דהיינו דוקא בגלוסקא גדולה אחד מששה באיפה כדמייתי שם בש"ס
מהא דדוד והכא לא איירי בכה"ג רק דהיא רחבה יותר מכפי הרגיל ומחמרינן משום לתא
דאשישה וכן מוכח הלשון וכ"כ הגר"ז. איברא דמלשון רש"י בש"ס שכתב
גלוסקא גדולה משמע לכאורה דלאו דוקא אחד מששה באיפה רק אם היא גלוסקא חשובה מחמת גדלותה
וכן מוכח כעין זה בערוך שכתב לחם גדול ובמהר"ם חלאווה הנ"ל. וכן מוכח קצת
ג"כ מלשון הש"ס דקאמר מאי משמע וכו' אלמא דלא קמייתי לה רק להוכיח דהוא לחם
חשוב וכן ברוקח סימן רע"ג כתב סתם אשישה גלוסקא יפה ולא ביאר שיעורו. ודע דהרמב"ם
ועוד כמה פוסקים לא העתיקו כלל האי דאשישה ולא הביאו רק עיסה שנילושה ביין וחלב ושמן
(ולר"ה גאון הוא פירושו דחלוט כפי שמבואר ברי"ץ גיאות ע"ש) וצ"ל
דפירוש אשישה הוא ג"כ עיסה חלוטה ולהכי תני בברייתא חלוט ואשישה בהדי הדדי וכן
מוכח דעת ר"ה גאון מובא ברי"ץ גיאות הנ"ל עי"ש ולפי"ז אין
להחמיר בכל גווני בדיעבד אפילו הוא לחם גדול מאד:
בית שמאי אומרים אין אופים פת מרובה - שלישתה מרובה902 - ביום טוב, ובית הלל מתירים903,
ואמרו שבית שמאי אוסרים מפני שהוא טורח טירחה שלא לצורך904, יש שכתבו שהם
הם דברי בית שמאי שאסרו לאפות גריצים905, ומפרשים שפת מרובה היינו פת גדולה906,
לפי שבפת גדולה שאין בה טירחה מרובה חוששים שמא יאפה לצורך חול, מה שאין כן בקטנה שטירחתה
מרובה לא יבוא לאפות לצורך חול907. ויש מפרשים שבית שמאי אוסרים לאפות
הרבה בפעם אחת, כדי שלא תהא טרחתו מרובה908, אלא לש מעט ואופה וחוזר ולש
ואופה, עד שיאפה כדי צרכו909, או שאופה על ידי נחתום אחד בשתי פעמים,
או על ידי שני נחתומים910
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כב, [יום טוב] טור תרנג
902. גמ' ביצה כב ב ופסחים לז א.
903. ברייתא בגמ' ביצה שם, ובפסחים לז א: פת עבה, ועי' גמ' שם ושם שר"ל
פת מרובה.
904. גמ' שם ושם, ועי' ציון 913.
905. תוס' ביצה כב ב. וכן סוברים הראשונים שבציונים הבאים.
906. רשב"א שם. ועי' תוס' שם.
907. עי' ציון 900. תוס' ורשב"א שם.
908. רמב"ן במלחמות פסחים שם; רא"ה ביצה כב ב. וברבנו דוד ומהר"ם
חלאווה פסחים שם מוסיפים שנראה כעבדין דחול (ע"ע), ונראה שהוצרכו לכך מפני שאין
איסור בטירחה שלצורך יו"ט, עי' ציון 650 ואילך.
909. חי' המאירי ביצה שם, וכעי"ז ברא"ה שם.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקו סעיף ה
מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים, (לב) ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות
יותר ממה שצריך.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקו סעיף ה
(לב) ולא חיישינן שמתוך כך וכו' - ר"ל הואיל ואין בה טורח כ"כ
כמו שיש בפת קטן בעריכת כ"א מהן וע"כ הו"א שיש לחוש שיאפה יותר ממה
שצריך והיינו באופן שאסור וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפילו
לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח על ידי זה וכדלקמן סימן תק"ז
ס"ו. וה"ה שמותר לו לאפות חררין דקים מאד אע"ג דטרח הרבה בעריכת ובלישת
כל אחת ואחת:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה טו
אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומתחמצין בעת
עשייתן, פ לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם מפני שהן בקיאין באומנותן וממהרים לעשותם,
אבל צ בעלי בתים אסורים ואפילו צרו אותן בדפוס, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו
בעשייתן ויחמיצו.
טור אורח חיים סימן תס
אין עושין סריקין המצויירין פירוש שמציירין בפת כמין חיה ועוף אבל כל
מה שעושין אותו במסרק כדי שלא יתפח מותר ומ"מ טוב שלא לשהות עליו לעשותו כמין
ציור וכתב רב אלפס שלא אסרו אלא בעלי בתים שאינן בקיאין בציורין ויבאו לשהות עליהם
אבל נחתומין מותרין ופירש ה"ר יונה ז"ל דנחתומין מותרין אפילו בלא דפוס ובעלי
בתים אסורין אפילו יש להם דפוס שמאחרין לעשותן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואדוני
אבי ז"ל היה נוטה לאסור לכל אף לנחתומין: מותר לאפות פת עבה בי"ט פירוש פתין
גדולים ולא חיישינן לטורח לא שנא בי"ט של פסח לא שנא בשאר ימים טובים רק שלא ילוש
בי"ט של פסח יותר מכשיעור עיסה אחת:
בית יוסף אורח חיים סימן תס
ד אין עושין סריקין המצויירין. בפרק כל שעה
(לז.) ת"ר יוצאין בסריקין המצוירין בפסח אף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין
בפסח אמר רבי יהודה דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אמרו אין עושין סריקין
המצויירין בפסח אמרו לו מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן אמר להם אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה
כיון אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרים אמר רבי אלעזר ב"ר
צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח אמרתי
אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמר לי בני לא של כל אדם אמרו
אלא של נחתומין איכא דאמרי הכי קאמר ליה לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם. ופירש רש"י
בסריקין המצויירין. מצות המצויירות ואע"פ שאמרו לכתחלה אסור דיעבד שפיר דמי: שוהה
עליהן. לציירן ואין נותנן מהר לתנור ומחמיצין: אפשר יעשה. הצורה בדפוס ויקבענה בסריק:
כיון. כלומר בדחיפה אחת: יאמרו כל הסריקין אסורין ושל בייתוס מותרין. שהרי רוב נחתומין
אין להם אותו דפוס: לא של כל אדם אמרו. לאסור דבעל הבית העושה אותן לעצמו אינו חושש
ליפותן כל כך ואינו שוהה עליהן: אלא של נחתומין. העושין למכור שמקפידין על נויין ושוהין
על ציורן: איכא דאמרי לא של נחתומין אמרו. לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להם דפוסין:
וכתב הרא"ש ז"ל (סי' טו) פסק הרי"ף (י:) כאיכא דאמרי והא דלא פסק כחכמים
דלא מפלגי בין נחתומין לשאר כל אדם לפי שנראה לו מעשה רב ולכאורה היה נראה כחכמים,
דלעיל (י.) לא פסק הרי"ף כרבי עקיבא אע"פ שעשה מעשה אי לאו דמסייע ליה עובדא
דרבי יהושע בן לוי שהוא אמורא עכ"ל ולשון הרי"ף (י סוע"ב) הכי איתיה
ולא של נחתומין בלבד אמרו אלא של כל אדם אבל של נחתומין כיון (דקביעי) [בקיאי] לא שהו
בהו והרא"ש מפרש שמה שכתב אבל של נחתומין כיון (דקביעי) [בקיאי] לא שהו בהו הוא
פסק הלכה שפוסק הרי"ף ואע"פ שלפ"ז לא הוי ליה לומר ולא של נחתומין בלבד
אמרו דמשמע דשל נחתומין נמי אסור שמא לא היה כתוב בלבד בנוסח הרי"ף שביד הרא"ש
אלא ולא של נחתומין אמרו ולפיכך כתב שהרי"ף פוסק להתיר בשל נחתומין אבל הר"ן
(שם סוד"ה המצוירין) אע"פ שגורס לא של נחתומין אמרו פירש דהכי קאמר מתחלה
לא גזרו בשביל נחתומין אלא בשביל כל אדם דעלמא אבל נחתומין כיון דבקיאי בהו שרו מדינא
אלא שגזרו על הכל וגזרו על נחתומין אטו שאר כל אדם ומיהו הרב המגיד בפרק ה' (הט"ו)
פירש דברי הרי"ף כמו שפירשם הרא"ש וכתב שכן פסקו הגאונים (עי' גאוניקה עמ'
9 - 338 רי"ץ גיאת עמ' צז) וכן דעת הרמב"ם (שם):
ומה שכתב רבינו אבל כל מה שעושין אותו במסרק כדי שלא יתפח מותר. כן כתב
הכל בו (סי' מח ט:) וז"ל זה שאנו נוהגין לעשות כעין מסרק לא לציירו אנו עושין
רק לשנותו משאר הפת של כל השנה וכדי שתאפה יפה: כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג
מא:) דמוכח בגמרא שאם עבר ועשה סריקין המצויירין ולא חמצו שיוצאין בהם: כתוב בהגהות
מיימון פרק ה' (הט"ו דפ' קושטא) [כ"כ בכל בו (שם ט ע"ג)] אומר ריצב"א
דקיי"ל כרבי יוסי דאמר (לז.) עושין סריקין כמין רקיקין פירוש עושין סריקין מצויירין
כמין רקיקין דאז אין לחוש לחימוץ בשהיית ציורין וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו מפני
שאנו עושין אותם כמין רקיקין דילגאד"ה בלעז עכ"ל סמ"ק (סי' רכב עמ'
רל בהגהות אות י"א). כתוב בארחות חיים (הל' חו"מ סוס"י קג) בשם הרא"ה
דרך הוא לנקוב הפת כדי שלא יתפח וצריך ליזהר שלא לנקוב שתי חלות בכלי אחד לפי שהעיסה
שוהה בו ומחמצת לפיכך בעל נפש צריך לשנותו מעוגה לעוגה וכן צריך לדקדק כשיסדר הפת בתנור
שלא יגעו זה בזה לפי שהם לחים עדיין ואין האור שולט בין צידי הפת ואחמועי מחמע עכ"ל:
מותר לאפות פת עבה ביום טוב וכו'. בפרק כל שעה (לו: לז.) ת"ר אין
אופין פת עבה ביום טוב בפסח דברי בית שמאי ובית הלל מתירין ומפרש בגמרא מאי פת עבה
[פת] מרובה מאי טעמא אי משום דקא טרח טרחא דלא צריך מאי איריא בפסח אפילו ביום טוב
נמי אין הכי נמי והאי תנא ביום טוב של פסח קאי ופירש רש"י פת מרובה. הרבה חררים
ביחד ולא משום חימוץ נקט לה ובחררים דקים קאמר ומשום דקא טרח טרחא דלא צריך הוא: ודין
זה אע"פ שאין מקומו כאן אלא בהלכות יום טוב (סוס"י תקו) כתבו רבינו כאן לפי
שנמשך אחר תנא דברייתא שהביאו בענין פסח:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תס סעיף ד
(יג) <ד> אין עושין (יד) סריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין
חיה ועוף; אבל כל מה שעושים אותו (טו) ג במסרק כדי שלא יתפח, וכן מה שמנקבין המצות,
מותר, ומ"מ טוב למהר לעשותן שלא להשהות בהם. הגה: * ויש לעשות המצות (טז) רקיקין,
ולא פת עבה כשאר לחם, <ה> כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תס סעיף ד
(יג) אין עושין וכו' - פי' לכתחלה ובדיעבד מותרין באכילה אם לא שהה בציורן
שיעור חימוץ וגם יוצא בהן ידי חובתו:
(יד) סריקין המצויירין וכו' - לפי שהוא שוהה עליה לציירן ופעמים יבוא
לידי חימוץ ע"י שהיה זו ואפילו רוצה לעשות הציור ע"י דפוס שאינו שוהה כלום
אעפ"כ לא חילקו חכמים ואסרו הכל לפי שהרואה שנאפו מצות אינו יודע שנעשו ע"י
דפוס ויבוא להתיר אף בלא דפוס. וכן אין חילוק בין סריקין של בע"ב ובין של נחתומין
אף דנחתומין קבועין ומורגלין בזה ואין שוהין בעשייתן אעפ"כ אסור ואפילו אם המצות
הן רקיקין דקים שאינם ממהרין להחמיץ אעפ"כ אין לעשותם מצויירין:
(טו) במסרק - פי' ואע"פ שנעשה כעין ציור על המצה מ"מ שרי דכיון
שאינו מכוין לצייר לא יבוא עי"ז לידי שהיית שיעור חימוץ:
(טז) רקיקין - היינו אף דמבואר בס"ה דפחות מטפח מותר לעשות מ"מ
נכון יותר לכתחלה לעשות רקיקין דקין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תס סעיף ד
* ויש לעשות המצות רקיקין וכו' - עיין מ"ב ואף דבדברי הרמ"א
היה נכון יותר לפרש דאדברי המחבר קאי במסרק דקשרי אפילו אם נעשה צורה עי"ז וקאמר
דמ"מ טוב למהר וע"ז הוסיף הרמ"א עצה אחרת דיש לעשותן דקים דבזה אינו
ממהר להחמיץ אכן מלשון מהרי"ו המובא בד"מ משמע דאכל מצות קאי וביותר מבואר
כן בלשון מהרי"ו עי"ש ועיין מה שכתבנו בס"ה:
טור אורח חיים סימן תנו
שיעור העיסה של פסח שלשין בפעם אחת היא מ"ג ביצים וחומש ביצה בינונים
וכן ישער אותה ימלא כלי מים ויתן אותו לתוך כלי ריקן ויכניס לתוכו מ"ג ביצים בנחת
אחת לאחת והמים היוצאין כלי המחזיק אותם הוא שיעור המדה או ימלא כלי מים ויערה המים
ממנו לכלי אחר ואח"כ יתן בו מ"ג ביצים ויחזור בו המים שעירה ממנו והמים שיותרו
הן המדה וזה יותר טוב שלא יוכל לכוין בנתינת הביצים לתוכו כשהוא מלא וכתב ה"ר
יצחק ב"ר יהוד' שזו המדה היא דוקא לראשונים שתנוריהם היו קטנים ואיכא למיחש בכל
עיסה לחממו אבל תנורים שלנו שהן גדולים עדיף טפי שילוש הרבה ביחד ויהו עסוקים בעיסה
תמיד שלא תבא לידי חימוץ ולא הודו לו חביריו וכתב הר"ר יונה היכא שלש יותר מזה
השיעור חכמי צרפת היו אוסרין אותו ונ"ל להתיר מיהו לדעת הגאונים שכתבו שלכתחלה
אין להניח העיסה אפילו רגע אחת בלא עסק א"כ לכתחלה אין ללוש יותר מזה השיעור ע"כ
ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: אין מודדין קמח בי"ט ללוש ובי"ט
של פסח שאסור ללוש יותר מעשרון יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון:
בית יוסף אורח חיים סימן תנו
א שיעור העיסה של פסח שלשין בפעם אחת היא
ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה בינונים. בפרק אלו עוברין (מח.) אמר רבא קבא מלוגנאה
לפסחא וכן לחלה ופירש רש"י קבא מלוגנאה. קב של אותו מקום: לפסח. שלא ללוש יותר
כדי שיוכל לשמרו מן החימוץ: וכן לחלה. ובהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה:
וכתב רש"י (שם: ד"ה חמשת רבעים) דילפינן (עירובין פג:) מקרא (במדבר טו כ)
שיעור עיסה להתחייב בחלה הויא שבעה רביעי קב מדבריים וביצה וחומש ביצה וכל רובע קב
מהן הוא ששה ביצים עולה ארבעים ושלש ביצים וחומש. כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג
מא עג) וכך מודדין אותה לוקח ביצה בינונית ונוקבה ומוציא מה שבתוכה וממלאה מים ארבעים
ושלש פעמים ואותן המים משימין בכלי והכלי המחזיק אותן המים היא המדה עכ"ל וכתב
גם כן הדרך הראשון שכתב רבינו. וכתב והכל עולה למדה אחת או בקירוב: וכתב עוד (רבינו
ירוחם שם) ואל תטעה כי יש שטועים במים ואומרים כי אותם המים הם ללוש וכל מה שתוכל עם
מדת המים ללוש היא המדה וחלילה אלא הכלי שמחזיק המים שכתבתי היא המדה למלאותו מקמח
עכ"ל: וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק קמא דעדיות (מ"ב) שמצא שיעור החלה
מקמח חיטה מצרית (תק"ב) [תקכ] דרה"ם מצריים בקירוב וכן כתב גם כן בפרק ו'
מהלכות בכורים (הט"ו): כתב רבינו בטור יורה דעה סימן שכ"ד (רסה:) על מדת
שיעור חלה ומשערין אותה לפי התבואה אבל לא לפי הקמח אף על פי שהן יותר משאילו היו משערין
אותה בקמח לכן כשממלאין המדה קמח צריך לגדשה עכ"ל ונראה שטעמו מפני שכתב הרא"ש
בהלכות חלה (פ"א סי' ב) לכאורה היה נראה דחמשה רבעים יש למודדן בתבואה שכן היתה
עיסת מדבר מלוא העומר היו מלקטין ואחר כך טוחנו בריחיים וראיתי באשכנז שהנשים גודשות
הקמח לשיעור חלה ותליתי הדבר בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה וקצת משמע כן לישנא דמתניתין
(חלה פ"א מ"ד) וכו' ומיהו אין ראיה כל כך וכו' (ובפ"ד) [ובפרק ב']
(מ"ו) תנן חמשת רבעים קמח חייבים בחלה וכו' אלמא בקמח משערינן וכו' ובתשובותיו
בכלל ב' (סי' טו) כתב ששאל מהרשב"א וזה לשונו יבונני מה שראיתי כל רבותי נוהגים
שמשערים מדה המחזקת ארבעים ושלש ביצים לשיעור חלה ומודדים בו הקמח טפופה או מחוקה וכיון
דמעיסת מדבר ילפינן ומדדו המן בעומר וטחנוהו בריחיים מסתמא כי ניתוסף הרבה גם כן היה
לשערו (ולהצריף) [ולהצריך] קמח הנטחן מחמשה רבעים תבואה וחמשת [רבעים] דמסכת חלה יהיה
פירושו קמח הבא מחמשה רבעים תבואה ואם יגדשו המדה ניחא טפי כי ספק ברכה לבטלה איכא
עכ"ל וכיון שראה רבינו שדעת הרא"ש דלחלה בעינן שתהיה המדה גדושה משום ספק
ברכה לבטלה וגם שהנשים באשכנז היו מודדות אותה גדושה כתב בהלכות חלה דצריך שתהא המדה
גדושה. ומיהו כיון דמשום ספיקא אמר הכי בתשובה (כלל ב אות טו) וגם בהלכות חלה מספקא
ליה ספוקי משמע דלענין פסח לא בריר ליה שצריכה להיות גדושה ומפני כך לא הזכיר רבינו
בענין פסח שתהא המדה גדושה כמו שכתב בענין חלה משום דאזיל לחומרא: ומתוך מה שראיתי
תשובת הרשב"א (ח"א סי' תסה) להרא"ש נראה דלענין חלה נמי לא הויא המדה
גדושה שהרי השיבו וזה לשונו אם כדעתיה דמר אי אפשר לעמוד על שיעורו דמאן לימא לן כמה
היה מתרבה המן ובודאי אין לך תבואה יפה (כיון) [כמן] וכל מין ומין מתרבה לפי מינו ואין
ריבוי השעורים כריבוי החיטים ואין ריבוי הרעות כיפות שבמין עצמו ונתת דבריך לשיעורין
ואינו. ועוד שנפרש מה שאמרו בכל מקום ששיערו בחמשה רבעים תבואה שתכיל אותה מדה של חמשה
רבעים קמח. ועוד דאי משום ברכה לבטלה הוה ליה חומרא דאתי לידי קולא דלעתים דלא הוו
להו אלא חמשה רבעים לבד ופטר להו מחלה וקא אכיל בטבלא וכההיא דאמרינן בקידושין פרק
(האומר) [האיש מקדש] (מו:) גבי המפריש חלתו קמח ועוד דאתי קולא בפסח ללוש עיסה מרובה
אלא אין לך בו אלא חמשת רבעים קמח שבשיעור העומר אמרה תורה לא בשיעור קמח הבא מחמשת
רבעים תבואה עכ"ל. הרי דגם לענין חלה לא תהיה גדושה וכל שכן לענין פסח. ועוד שהרא"ש
עצמו בהלכות חלה אף על פי שכתב שהנשים היו גודשות הקמח לחלה ונתן טעם להם משום דחמשה
רבעים בתבואה משערינן מסוף דבריו נראה דיותר נוטה דעתו דבקמח משערינן ואם כן אין מודדין
אותה גדושה אפילו לחלה וכל שכן לפסח: וכן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין (סוס"י תקצח)
וזה לשונו מצאתי כתוב בשם ריב"א שאין גודשין מדה של פסח כי מאחר שהיא עשירית האיפה
נלמדנה משל כהן גדול שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפה (עי' במדבר כט ד מנחות פז:) והיה
גודשה בתוכה כדאמרינן בפרק שתי מדות (מנחות צ.) עכ"ל ואף על פי שאין ראיתו ראיה
דאי איכא למיגמר מהתם איפכא הוא דאיכא למיגמר דהתם היינו לומר שאותה מדה היתה גדולה
כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון גדוש מכל מקום לענין הדין כיון שהוא מסכים לדעת הנך
רבוותא הכי נקטינן: וזה לשון ארחות חיים (הל' חו"מ סי' ק ח"ב הל' חלה עמ'
206) מותר לנדות הגודשין מדותיהם בפסח. וכתוב עוד שם אם אינו לש אלא עשרון אחד אין
לצמצם כל כך בשיעור שמא לא יהא שם שיעור וכשיברך על הפרשת חלה תהיה ברכה לבטלה עכ"ל.
וכתב הכל בו (סי' מח ט.) יש לפקפק בזה השיעור אם נשער באותו כלי המחזיק אותן המים בקמח
רפוי שקורין שונו"ל או בעצור ומחובץ שקורין קלק"ט:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף א
(א) אין לשין לפסח א עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא (ב) [א] מ"ג בצים
וחומש ביצה בינונים והוא עשרון, ב וכן (ג) ישער אותה,
ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתן מ"ג ביצים ויחזיר בו המים
שעירה ממנה והמים שיותרו יתנם בכלי אחר, והכלי המחזיק אותם הוא המדה למלאותו מקמח.
<א> והמדה מחוקה ולא גדושה, ושיעורה מקמח חטה מצרית ג תק"כ דרהם מצריים
בקירוב. הגה: (ד) ד ולא ידחק הקמח במדה, דא"כ ה לא ילוש יפה. וטוב לומר (ה) בשעת
נתינת הקמח למדה, שעושה לשם מצוה (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף א
(א) אין לשין וכו' - לפי ששיערו חכמים שהעסק שאדם אחד מתעסק בידו בעיסה
בלישה ועריכה אינו מצילה מחימוץ כשהיא גדולה ביותר מהשיעור המוזכר כאן לפי שאין הידים
מספיקות להתעסק בה מכל צדדיה מתוך גדלה:
(ב) מ"ג ביצים - כמו שהן עם הקליפות:
(ג) ישער אותה וכו' - ולא ע"י משקל וכתבו האחרונים שהוא שיעור ג'
קוואר"ט לערך:
(ד) ולא ידחק וכו' - היינו אף אם כמות הקמח אינו מחזיק אלא עשרון או פחות
מזה ומשום דא"כ לא ילוש יפה בכמה מקומות שלא יכנוס לשם מים ויתחמץ כשיבוא בתבשיל
וימדוד בפזור כדרך שמודדים למכור ואפילו להניח ידו על הקמח אין נכון לכתחלה:
(ה) בשעת נתינת וכו' - עיין לקמן בסימן ת"ס במ"ב ס"ק ב':
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף ב
(ו) אם לש יותר משיעור זה, (ז) ו <ב> מותר בדיעבד.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף ב
(ו) אם לש וכו' - והטעם דאף שאנו אומרים דאין עסק מועיל בעיסה גדולה
כזו לא תבא לידי חימוץ מ"מ לא גרע מאם הניח עיסה בלי עסק כלל דקיי"ל דאין
לאסור כ"ז שלא שהה שיעור מיל:
(ז) מותר בדיעבד - אפילו עבר ולש יותר במזיד. ובשהה שיעור מיל בלישתו
קודם שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכה צידדו כמה אחרונים דלסברא הנ"ל יש לאסור
גם בדיעבד דכיון דשיערו חכמים דמרוב גודלה א"א לאדם אחד לעסוק בכל העיסה כראוי
הו"ל כמונחת בלי עסק כלל. ויש פוסקים שהקילו בעיקר דין זה בימינו ולדעתם לא חששו
חכמים בזה רק בימיהם שאדם אחד היה לש ועורך והיו עורכין בידים בלי עמילין של עץ והיה
הדבר משתהה הרבה וגם תנוריהם היו קטנים שלא היו יכולים לרדות לתוך התנור הרבה מצות
בב"א והיה משתייר הרבה מצות על הדף בלי עסק ולהכי מנעו חכמים מללוש שיעור גדול
בפ"א אבל בימינו שאופין מצות בעוזרים רבים וגם תנורינו גדולים מאד ולשין ועורכין
ואופין בזריזות גדול אין להחמיר אפילו בלשים במדה גדולה בפעם אחת שבודאי לא יבא לידי
חימוץ והעולם נהגו לכתחלה כדעה זו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מי לסמוך מ"מ
כל ירא שמים יראה להחמיר כדעה ראשונה אף בימינו ובפרט בישובים קטנים שאין להם מתעסקים
הרבה בודאי יש ליזהר שלא ללוש יותר מכשיעור המבואר בכאן. כתבו הפוסקים כי קפדינן שלא
ללוש יותר משיעור זה כשהוא לש עיסות הרבה שאפשר לצרפן לחלה אח"כ וכדלקמן בסימן
תנ"ז אבל אם בא ללוש רק עיסה אחת אין לצמצם כ"כ שמא לא יהיה בו כשיעור וכשיברך
יהיה לבטלה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף ג
(ח) אעפ"י שאין מודדין קמח בי"ט ללוש, בי"ט של פסח שאין
לשין עיסה (ט) גדולה מעשרון, מותר למדוד; ויש אוסרים, אלא יקח באומד הדעת (י) ולא ירבה
על עשרון (והכי נהוג).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף ג
(ח) אע"פ שאין מודדים - כדמבואר לקמן סימן תק"ו ס"א:
(ט) גדולה מעשרון - ובפחות מעשרון אין כדאי למדוד כדי שיוכל להפריש חלה
בברכה:
(י) ולא ירבה וכו' - ולענין ברכה יקרב עיסה זו לעיסה אחרת וכדלקמן ר"ס
תנ"ז דשמא אין בה עשרון: