גמ' פסחים דף לז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 31:51 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:00 דקות
1)תנור שאופים בו
חמץ צריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה, שילכו הגחלים על פני כולו
2)טפקא...........................................................................
3)מצה שנאפת עד שאם
פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה, יוצאים בה
4)יוצא אדם במצה
שרויה והוא שלא נימוחה.......................
5)אלו ירקות
שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין,
תמכא
טור אורח חיים סימן תסא
ענין היסק התנור כתב רב נטרונאי תנור ופורני שאופין בו כל השנה מותר לו
לאפות בו בפסח וטפקא של חרס שהסיקה מלמטה ועל גבה אין גחלים ולא שלהבת ואופין בה כל
השנה אסור לאפות בה בפסח אבל חדשה לא שנא הסיקה בפנים או בחוץ מותר כיון שהאור שולט
תחתיה אפילו אין שלהבת עולה על גבה מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חימוץ אבל
צריך להסיק תחלה בין תנור בין בוכיא ואח"כ מדביק הפת אבל להדביקו תחלה ואח"כ
להסיק אסור והכי אמר רב עמרם כלל זה יהא בידכם כל שמסיקין תחתיו או על גביו ואח"כ
מדביקין בו הפת אינו בא לידי חימוץ ואם מדביק ואח"כ מסיק אסור והרב ר' יונה כתב
שצריך ליזהר כשיסיקו התנור שילכו הגחלים על פני כולו ואין די לו בשלהבת דכמו שבולע
ע"י גחלים כך פולט על ידי גחלים ושיהו ניצוצות ניתזין ממנו הלכך אם הסיקוהו כמה
פעמים קודם הפסח אינו מספיק אלא א"כ כיון להתירו לצורך הפסח כי שמא לא הלכו הגחלים
על פני כולו כל זמן שלא כיוון לכך ויש נוהגין להטיל בו קרקע חדשה כדי שלא יצטרכו היסק
ומנהג יפה הוא: מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה ופחות
מכן אין יוצאין בה ויוצאין במצה האפויה ע"ג קרקע או האפויה באלפס בלא מים ובמצה
השרויה במים אחר האפייה אבל נתבשלה אחר אפייה אין יוצאין בה אפילו לא נימוחה כתב בעל
ה"ג אי אפייה ע"ג קרקע או על טפקא נפיק בה ידי חובתיה והיכא דבעי לטגן העיסה
במחבת בשמן מותר והיכי עביד מרתח המחבת תחלה באש שיתלבן בשלהבת יפה ואח"כ נותן
בו העיסה ומטגנה בשמן ומותר לפי שאין לה פנאי להחמיץ אבל נתן העיסה תחלה ואח"כ
הרתיח המחבת אסור והכי שדר רב כהן צדק ריש מתיבתא אבל לחלוט העיסה ברותחין קודם אפייה
אסור דהכי שדר רב שרירא אע"פ דחלוט אינו בא לידי חימוץ וחליטה היא מים רותחין
ע"ג קמח לא שמענו בכל ישיבות שהתירו זה אלא לחיה או לחולה על פי בקיאין וכן כתב
רבינו האי מצה חלוטה ברותחין מצה היא אבל רבנן קמאי אמרי לא ידעינן חליטה היכי הוה
וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורים בחליטה ולא התירו הגאונים אלא לחולה שהוקשה חוליו
על פי רופאים. מצה שנאפית עם חמץ בתנור כתב רבינו תם שמותר דריח כי האי לא מצינו שיאסור
כל הפת ויש אוסרין אם נגע זה בזה דדמי לפת חמה וחבית פתוחה ולדעת א"א הרא"ש
ז"ל דשרי אפי' במצה שנמצאת בה חטה בקועה יראה דה"נ שרי (עיין בס"ס תנ"א
בב"י בשם הכלבו מדין להניח מצות בכלי חמץ):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף א
תנור שאופים בו חמץ צריך ליזהר (א) כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה, שילכו
הגחלים (ב) על פני כולו, ואין די לו בלהבה, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי
גחלים ושיהו נצוצות נתזין ממנו; הילכך א אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק
אא"כ כיון להתירו לצורך פסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיון
לכך. ויש נוהגים להטיל בו * (ג) ב קרקע חדש כדי שלא יצטרכו היסק; ומנהג יפה הוא. הגה:
וכשמכשירו על ידי היסק, (ד) ג טוב וישר הוא לחזור ולהסיק לצורך האפייה ולא לעשות הכל
בהיסק אחד (תשובת מהרי"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף א
(א) כשיסיקוהו - ואף שהתנורים שלנו נעשו מלבנים הנשרפים בכבשן ויש להן
דין כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מ"מ מהני היסק כיון דהסיקן מבפנים ולא חייס
עלייהו דלמא פקעי וכמבואר לעיל סימן תנ"א ס"א. ואין חילוק בין תנורים שפיהן
מן הצד כמו שלנו ובין תנורים קטנים שפיהן למעלה:
(ב) ע"פ כולו - ודי בהיסק זה גופא שמכשירו לאפות בו מצה. ואם ספק לו בהיסק זה אם הלכו הגחלים ע"פ כולו יש לאסור בדיעבד המצות
שאפו בו ודוקא אם הוא עדיין בתוך מעת לעת שנשתמשו בו החמץ דאל"ה מותר בדיעבד אם
הוא קודם פסח [פמ"ג וע"ש עוד] אך אם הסיקו כמה פעמים אף שלא כוון להתירו
לצורך פסח מותר בדיעבד דבכמה פעמים תלינן שמסתמא הוסק כל התנור:
(ג) קרקע חדש - כעובי אצבע [לבוש] והחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט
ע"י ליבון השלהבת כשמסיקין אותו לאפות בו המצות וכן הכירה צריך להסיק ושילכו הגחלים
ע"פ כולו או שיטיח בטיט קרקעיתו וגם בצדדיו בגובה המקום שעומדין הקדירות. וקאכלין
העשוי בתוך התנורים צריך שילבינו ע"י גחלים או שיטיח בטיט קרקעיתו וסביביו וגם
למעלה ובבית מאיר מקיל שאין צריך להטיח למעלה כלל ובצדדין מצריך רק בגובה טפח עי"ש:
(ד) טוב וישר הוא וכו' - ר"ל אף דמן הדין די בהיסק אחד להכשר ולאפיה
מ"מ טוב וישר וכו' והטעם אולי נשאר בפעם ראשון מקום אחד מבלי גחלים ולאו אדעתיה
ועוד דבהיסק אחד יש לחוש שלא ילבן יפה מטעם שיתיירא שישרף הפת ולפי טעם זה צריך להמתין
מלהסיק פעם שני עד שיצטנן קצת וכן נהגו. וכתבו האחרונים דאם שכח להסיק התנור ולהכשירו
קודם יו"ט וצריך להכשירו ביו"ט דמותר לעשות הכל בהיסק אחד ושלא לעשות הבערה
שלא לצורך יו"ט כיון דמן הדין מותר רק שיזהר שילכו הגחלים ע"פ כולה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף א
* קרקע חדש - עיין מ"ב דהוא כעובי אצבע וכתב הפמ"ג בדיעבד יש
להתיר אף בפחות מזה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ו
אחד מצה שנאפית בתנור או באלפס, ג בין שהדביק הבצק באלפס ואחר כך הרתיח
בין שהרתיח ואחר כך הדביק אפילו אפאה ד בקרקע הרי זה יוצא בה ידי חובתו, וכן אם לא
נאפית אפייה ה גמורה יוצאין בה, והוא שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה,
ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח, אבל מצה שבשלה אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה
שהרי אין בה טעם הפת. +/השגת הראב"ד/ אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס. א"א
מעשה אילפס אע"ג דלחם הוי מיהו איכא למיחש ביה משום חמוץ אלא א"כ עשה אותו
באילפס וכיסויה שהסיק את שניהם יפה יפה ונתן את הלחם באילפס וכפה עליו את הכסוי, ונפקא
לן הא ממילתיה דאביי ורבא /פסחים/ (מ) בחרוכי דתרתי שבלי ומחצבא דאבישונא זקיפא אסיר
דמאי דפליט מהאי רישא בלע האי רישא ומחמיץ.+
בית יוסף אורח חיים סימן תסא
ב (א) ענין היסק התנור כתב רב נטרונאי
(גאוניקה עמ' 225, שערי תשובה סי' רעג) תנור ופורני שאופין בו כל השנה וכו' וטפקא של
חרס שהיסקה מלמטה וכו'. טפקא היינו בוביא שכתב בסימן תנא (קצג:) דהוי תנור שקורין פדיל"א:
ומה שכתב כאן אסור לאפות בה בפסח. היינו בלא הכשר אבל בהכשר כבר נתבאר
שם שאם מילאהו גחלים מבפנים שרי דלא חיישינן דילמא חייס עליה ואין לומר דהתם בעשוי
מלבנים ועפר מיירי ומשום הכי מהני ביה מילוי גחלים אבל טפקא דהוי של חרס לא דכיון דבקדרות
של חרס אמרינן (פסחים ל:) דחיישינן דילמא חייס עלייהו וגבי בוביא אמרינן (שם) דלא חיישינן
דילמא חייס עליה משמע שאע"פ שהוא של חרס לא חיישינן ביה. ועוד דסברא הוא דכיון
דמלייה גומרי והסיקו כדרך שמסיקין התנור תו ליכא למיחש דילמא חייס עליה. ומיהו רבינו
ירוחם (נ"ה ח"ב לט ע"ד) כתב גבי הא דאמרינן (שם) בבוביא דאי מלייה גומרי
שפיר דמי פירוש כי הוא של אבן ולא חס עליו שמא ישבר כמו בקדרות עכ"ל ומשמע דלאו
דוקא של אבן אלא היינו לומר שאינו של חרס אלמא שאם היה של חרס לא מהני ביה היסק אלא
דומיא דקדרות:
ומה שכתב אבל חדשה לא שנא היסקה מבפנים או בחוץ מותר וכו'. כלומר לא תימא
מאי איריא טפקא שאופין בה כל השנה דאסורה הא אפילו חדשה נמי אסורה דכיון שהיסקה מבחוץ
אין החום שולט בה כראוי וקודם שתאפה המצה היא מתחמצת דליתא דכיון שהאור שולט תחתיה
אפילו אין השלהבת עולה על גבה מירתח רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חימוץ:
ב (ב) ומה שכתב ויוצאין במצה
האפויה על גבי קרקע. בפרק כיצד מברכין (ברכות לח.) אמרינן דכובא דארעא אדם יוצא בה
ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני (דברים טז ג) קרינא בה וכ"כ הרי"ף והרא"ש
(סי' יז) בפרק כל שעה (סי' יז) והיכא דאפה מצה על ארעא וקא מנטר לה שפיר נפיק בה ידי
חובתו בפסח דגרסינן בפרק כיצד מברכין האי כובא דארעא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח: כתב
הרמב"ם בפרק ו' (ה"ו) אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס בין שהדביק הבצק באילפס
ואחר כך הרתיח בין שהרתיח ואחר כך הדביק אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא בה ידי חובתו
וכתב הרב המגיד זה מחלוקת בין הגאונים (עי' שאילתות פר' צו סוס"י עז, בה"ג
דפ' ברלין עמ' 141) כמו שכתוב בהלכות (רי"ף שם) ורבינו סובר כדעת ההלכות דקיימא
לן כרבי יוחנן (דפסחים לז.) ובהשגות אמר אברהם מעשה אילפס אף על גב דלחם הוי מיהו איכא
למיחש ביה משום חימוץ אלא אם כן עושה אותה באילפס (ובסוגיא)
[וכיסויה] שהסיקו את שניהם יפה יפה (והסיקו את הלחם יפה יפה) ונתן הלחם באילפס (וכסה)
[וכפה] עליה את הכיסוי וכתב הרב המגיד שאין לדברים אלו עיקר אבל בסמ"ק סימן (רכא)
[רכב] (עמ' רכט אות ז) כתוב לאפות את המצות תחת טרפא נראה דאסור ואף על פי שמשים גחלים
לוחשות על הטרפא משום שאין האש שע"ג הטרפא שולט מיד בעליונה של מצה ואתי לידי
חימוץ ויש נוהגים היתר שמחממין הטרפא קודם וגם טוענין אותה בגחלים מקודם וגם מזה יש
להזהר דילמא אתי למיעבד בלא חימום הטרפא ובלא גחלים עליה מתחלה כמו שרגילין לעשות בשאר
ימות השנה ולענין דיעבד צ"ע שמא האור שולט במצה קודם שיעור מיל ומכל מקום נכון
להחמיר עכ"ל וכן כתוב בכל בו (סי' מח ט ע"ד) ובהגהות מיימון פרק ו' (ה"ו
דפ' קושטא) וז"ל הרשב"א בתשובה על דברי הראב"ד ראוי לחוש לדברי הרב
ז"ל הואיל ונפק מפומיה אע"פ שלא שמענו זו לאחד מגדולי ראשונים ולמחברי ספרים
והלכות עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ב
טפקא (פי' אחד מן הרעפין שמכסין בהם הגג קופי בלע"ז) של חרס חדשה,
לא שנא הסיקה מבפנים או מבחוץ, מותר כיון שהאור שולט תחתיה אעפ"י שאין שלהבת עולה
על גבה, מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינה בא לידי חימוץ; (ה) אבל צריך להסיק תחלה, בין
תנור (ו) בין כוביא * בין (ז) באלפס (ח) בלא מים (ט) בין בקרקע, אבל להדביקו
תחלה ואחר כך להסיק, (י) ד יש אוסרים (יא) וטוב ליזהר. ויש מי שאומר שראוי למחות שלא
יעשו חררות (יב) ברמץ (פירוש אפר חם צינירוני בלע"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ב
(ה) אבל צריך להסיק תחלה וכו' - דאל"ה יש לחוש שיתחמץ קודם שיתחיל
לאפות:
(ו) בין כוביא - היינו טפקא הנ"ל:
(ז) באלפס - קערות רחבות ואופין בה לפעמים:
(ח) בלא מים - דאם יהיה שם מים אפילו אם ישים העיסה שם אחר שיהיו המים
רותחין ג"כ אסור דזהו חליטה ואסור כמו שכתב לעיל בסימן תנ"ד ס"ג:
(ט) בין בקרקע - והוא טרוקנין המבואר לעיל בסימן ס"ח סעיף ט"ו
וע"ש דאין רשאי לברך עליו המוציא אא"כ קבע סעודתו עליו ואיתא בגמרא דאדם
יוצא בזה י"ח מצה בפסח דהוא חשוב לחם עוני:
(י) יש אוסרים - היינו לכתחלה [הגר"א] ודוקא אם לא נשתהה שיעור מיל
עד התחלת האפיה דאל"ה לכו"ע אסור אף בדיעבד:
(יא) וטוב ליזהר - ואפילו בדיעבד נכון להחמיר שלא לאכלה אם אפשר לו. אם
שמו מצה על הנייר בתוך התנור לאפותה עם הנייר אין לאסור בדיעבד שבודאי שלט חום האור
דרך הנייר ונאפית במהרה קודם שתתחיל להתחמץ אבל לכתחלה אין לעשות כן [אחרונים]:
(יב) ברמץ - היינו שלא לאפותם בתוך הרמץ שיש לחוש שמא יחמיצו קודם שיתחילו
לאפות ואם עבר ואפה אין לאסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ב
* בין באלפס בלא מים - ויוצא בזה גם כן ידי חובת מצה וכן מה שכתב בין
בקרקע ג"כ יוצא בזה ידי חובת מצה כדאיתא כל זה בברכות ל"ט ובפסחים ל"ז
ומועתק כ"ז ברי"ף ורא"ש והרמב"ם ולפלא על השו"ע שלא העתיקו:
שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"א סימן קנג
הנה בדבר האיש שאפה מצות על טסי ברזל שהעמיד על גבי האש של הגעז והרתיח
את הטסי ברזל קודם שהדביק את המצות והרבה ערערו עליו ולא הזכיר טעם המערערין ורוצה
לידע דעתי בזה.
והנה פשוט שאם הרתיח את הטסי ברזל שהיה חם מאד עד שנשרף קש ואם היה נוגע
בידו היה נכוה, חמום כזה הוא אופה ולא מחמיץ וכשר. אבל בפחות מזה אף שהיד סולדת בו
מסתבר שיש לחוש שמחמיץ ואינו אופה מיד, דכיון שהרבה דברים
אין מתבשלין בחום כזה אולי מחמיץ ואף שנאפה במשך זמן אולי הספיק להחמיץ עד שלא נאפה.
דהא לשון הטור /או"ח/ בסי' תס"א בשם ר' נטרונאי גאון ולשון הש"ע מרתח
רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חמוץ, משמע דאם לא נאפית מיד אף שתאפה לאחר זמן יש
לחוש שתחמיץ קודם שתאפה. ואין הכוונה שנגמרה האפיה מיד דזה ליכא ברוב התנורים ואולי
גם לא בכל העולם, אלא הכוונה שהתחיל ליאפות מיד ואם אין החום גדול אינו מתחיל ליאפות
אלא עד שמתחמם הפת ויש לחוש שיתחמץ קודם שהתחיל ליאפות.
ולכן מסתבר שרק בחום שנשרף קש ונכוה ידו בנגיעה מתחלת המצה ליאפות מיד
אבל בחום פחות מזה לא מתחלת ליאפות מיד ויש לחוש שתתחמץ קודם. ולא ידוע לי היכן מצא
כתר"ה שביד סולדת בו אופה ולא מחמיץ דבחזון איש סי' י"ט שהביא כתר"ה
אין כוונתו שהתנור חם כשיעור יד סולדת אלא על המצה שכשהיא חמה שהיד סולדת בה לא תתחמץ.
ואף זה לא ידוע לי מקור לדבריו אבל בתנור חם רק כשיעור יד סולדת מסתבר לע"ד שיש
לאסור. ואם רוצה לאפות מצה על הטסי ברזל יראה להסיק אש הגעז עד שישרוף קש על הטס. וגם
נראה שלא תהיה מגולה לאויר כי אף שמתחתיו הוא חם בשיעור שיאפה מ"מ למעלה האויר
מקרר ואפשר שתתחמץ עד שלא תתחיל ליאפות גם למעלה לכן צריך שיעשה גם גג וכותלים, וע"ג
קרקע שהוזכר בטור בשם בה"ג איירי שהוא בקרקע הכירה דזהו טרוקנין שפרש"י בברכות
דף ל"ז ד"ה כובא דארעא שעושה מקום חלל בכירה וכן הוא בש"ע /או"ח/
סי' קס"ח סעי' ט"ו ובמ"ב סק"ט כאן איתא שהוא טרוקנין שבסי' קס"ח
וא"כ אינו מגולה לאויר וכן יש לפרש בטפקא.
זהו ברור הלכה זו למעשה וכדכתב הח"א בכלל קכ"ח סעי' כ"ז
שצריך שיהיה חם מאד וכן הוא פירוש מרתח רתח שבטור וש"ע שזהו חום שיותר גדול מיד
סולדת כמו במים רותחין שהוא חם יותר הרבה מיד סולדת דהוא מעלה רתיחות. ולכן אם האיש
ההוא הסיק עד שהיו הטסי ברזל חם טובא עד שנשרף קש ועשה מהטסי ברזל כמין תבה בגג וכותלים
שלא היתה המצה מגולה לאויר שפיר עביד ואם לא היה חם כ"כ או שהיתה המצה מגולה לאויר
לא עשה כהוגן ושפיר ערערו עליו. ידידו, משה פיינשטיין.
בית יוסף אורח חיים סימן תסא
ג מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה אין חוטין
נמשכין ממנה וכו'. ברייתא בפרק כל שעה (לז.) יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באילפס
מאי מצה הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכים ממנה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ג
מצה שנאפת עד ה שאם פורסין אותה (יג) אין חוטין [ו] נמשכים (יד) ממנה,
(טו) יוצאים בה. הגה: * <א> ויש ליזהר שלא ללקחה מן התנור (טז) קודם לכן
(ד"ע) ולהחזירה, כי ו תוכל לבא לידי חימוץ (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ג
(יג) אין חוטין נמשכים - ואפילו אם היא נפרכת כשמטלטלין אותה יוצאין בה.
כתב הח"י דאם יש לספק אי חוטין נמשכין ממנה ותוחב אצבע תוך המצה ואינו נדבק בה
עיסה יש להתירה דזהו סימן שאין חוטין נמשכין ממנה. וכ"ז אם המצה חמה אבל אם נצטננה
אפשר דאין ראיה מזה [א"ר]:
(יד) ממנה - וסימן זה אינו כ"א בזמן שהמצה עדיין חם ולא בזמן שנצטננה:
(טו) יוצאין בה - ידי חובת מצה. ואפילו אם הוא אוכלה אחר זמן מרובה דמשנאפית
כשיעור הזה לכו"ע תו לא אתי לידי חימוץ וקודם שיעור הזה עדיין איננה בכלל לחם
רק בצק ויש עוד סימן לפת שהגיעה לכלל לחם והוא כשאנו רואין שנקרמו פניה והוא חד שיעורא
וע"כ אם נצטננה המצה ופרסה וראה בה ריעותא מבפנים שניכר שלא נאפה יפה ואינו יכול
שוב להכירה בסימן הנ"ל יביט בפני המצה ואם יראה שנקרמו פניה קרימה מעליא שאין
בו ספק יש להתירה אבל אם גם בהקרימה גופא יש בו ספק הוא ספק דאורייתא לכמה פוסקים ואסור
אפילו בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט:
(טז) קודם לכן ולהחזירה - ר"ל לא מיבעיא ליטלה שלא להחזירה בודאי
אסור דכיון שחוטין נמשכין ממנה הרי היא עדיין בכלל בצק ותתחמץ בודאי עכ"פ בשיעור
שהיית מיל אלא אפילו לקחה ע"מ להחזירה תיכף ג"כ יש ליזהר כי תוכל לבוא לידי
חמץ אפילו בשהיה מועטת כיון שנתחממה מחום התנור וכעין שנתבאר לעיל בתנ"ט בס"א
וס"ב. ומ"מ אם עבר והוציאה והחזירה מיד אין לאסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ג
* ויש ליזהר וכו' - עיין מ"ש במ"ב דאי אינה מחזירה כלל בודאי
תחמיץ עכ"פ בשיעור מיל ועיין במג"א סקי"א ובא"ר ובח"י ובש"א
ששקלו וטרו בזה והמג"א נוטה לומר דבדיעבד אין לאסור כלל בלא קרמו פניה עיי"ש
וא"כ ה"ה בחוטין נמשכין ממנה דחד שיעורא הוא כדמבואר בפסחים דף ל"ז
ברש"י ד"ה וכן ובאו"ז בשם הריצב"א וכן בתוס' מנחות ע"ח ובשיטה
מקובצת שם ואנו סתמנו דמחמיץ בודאי וכדעת ר' שמואל מפלייז"א המובא באו"ז
ה' פסחים דף נ"ט ובמרדכי דלא מצינו בהדיא מי שחולק עליו ואדרבה מפי' הר"ח
שכתב דאי חוטין נמשכין הוי ליה בצק ואסירי וכ"כ בפי' ר' מנוח להרמב"ם מוכח
מזה דאפשר לבא לידי חימוץ וכשאר בצק עכ"פ וכן פירש"י במנחות דע"ח דאי
אין חוטין נמשכין הוי ליה אפוי כל דהו וא"כ קודם לזה אינו אפוי כלל וכיון שכן
בודאי מחמיץ בשיעור מיל עכ"פ וכבר העיר בזה בעל נוב"י בסימן פ' וכן מבואר
בתוס' מנחות נ"ז ע"ב דמשקרמו פניה שוב אינו מחמיץ ונ"מ לענין מצה עיי"ש
ובפסקי תוספות וכ"כ בפסקי תוס' מנחות ע"ח וז"ל פירס ושוב אין חוטין
נמשכין שוב אינו מחמיץ והיינו קרמו פניה בתנור עכ"ל הרי מוכח דקודם לכן שפיר מחמיץ
וכן מצאתי להריטב"א פסחים שם שכתב בשם רבו הרא"ה וז"ל כל שפורסה ואין
חוטין וכו' וכיון דכן מההיא שעתא שוב אינה באה לידי חימוץ עכ"ל וכ"כ לקמן
בעמוד גבי אפוי שבישלו וז"ל שלאחר שנאפה כשיעור מצה שוב אינו מחמיץ וכו' עיי"ש
הרי מוכח דקודם לכן בא לידי חימוץ [ולא מצינו כנגד זה רק משמעות הטור שכתב ואם לאו
אין יוצאין דמזה רצו המקילין להוכיח דמשום לתא דחמץ אין כאן אלא שאין יוצאין בה ידי
מצות מצה אבל כבר דחו האחרונים זה דהטור עיקר דינא אתי לאשמעינן דלא מקרי לחם והיינו
אפילו בשרוצה לאכול מיד דבודאי לא נתחמצה עדיין דאפילו למה דמחמרינן לעיל בסימן תנ"ט
בהיתה העיסה חמה ואפי' בפחות משיעור מיל אעפ"כ פשוט דשיעור כל שהוא בעינן עכ"פ
וברגע אחת לא תחמיץ וכבר כתבנו שם בזה בשם מאמר מרדכי כעין זה אבל בשהה שיעור מיל ואפשר
אף בפחות מזה מודה הטור ובהג"ה שהזהיר ליקח וכו' ולהחזירה דמשמע אפילו רוצה להחזירה
מיד היינו רק לכתחלה ומשום שמא ישהה ויבוא לידי חימוץ] וכיון דכן נראה דאפילו בספק
אם חוטין נמשכין אין להקל בדיעבד אפילו בהפסד מרובה דהוא ספק דאורייתא וכן פסק בשארית
יוסף וח"י ובנודע ביהודה סימן פ':
בית יוסף אורח חיים סימן תסא
ד ובמצה השרויה במים אחר האפיה וכו'. בסוף
פרק כל שעה (מא.) תניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר רבי יוסי
אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח וכתבו הרי"ף (יא:)
והרא"ש (סי' יז) והיכא דאיכא זקן או חולה דלא יכול למיכל מיניה ביבשתא שרו ליה
במיא עד דמרככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא דתניא יוצאים ברקיק השרוי וכו' אבל לא במבושל
אע"פ שלא נימוח מאי טעמא בעינן טעם מצה וליכא וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' (שם)
יוצאים ברקיק השרוי והוא שלא נימוח אבל מצה שבישלה אינו יוצא ידי חובתו באכילתה שהרי
אין בה טעם הפת נראה שהם מפרשים דשלא נימוח דקאמר רבי מאיר אשרוי נמי קאי וכי קאמר
רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אשרוי דרבי מאיר קאי דהיינו דוקא בשלא נימוח. ותמהני על
רבינו שכתב סתם יוצאין במצה השרויה במים אחר האפיה ולא חילק בין נימוח ללא נימוח ואולי
אפשר לדחוק ולומר שהוא סבור דכיון דסתמא קאמר רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אפילו בנימוח
קאמר דיוצאין ומה שכתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דדוקא בשלא נימוח למצוה
מן המובחר אמרו כן ולא לעיכובא והא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ.) המחה מצה וגמעה
לא יצא התם בשנמחית לגמרי ונעשית כמים וזה דוחק אלא בשרוי נמי לא נפיק אלא דוקא בשלא
נימוח וכ"כ הרמב"ם: ומשמע לי שאם רצה לשרותה במים חמים שאינם רותחין רשאי
דהא לאו מבושל הוא אבל הרוקח (הל' פסח קנד) כתב ישרה אותה במים או ביין קרים אבל בתבשיל
חם או במים רותחים או חמין לא יצא ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ד
* (יז) יוצא אדם ז במצה (יח) [ח] שרויה * (יט) והוא שלא נימוחה; אבל ח
<ב> אם (כ) בשלה, אינו יוצא בה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ד
(יז) יוצא אדם וכו' - היינו דיעבד. ולזקן ולחולה שקשה לו לאכול מצה יבשה
מותר אפילו לכתחלה לשרות המצה במים אך צריך ליזהר שלא יהיה שרוי מעל"ע דכבוש כמבושל:
(יח) שרויה - במים ואם מותר לשרותה בשאר משקין ומי פירות או במרק יש דעות
בין הפוסקים י"א דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן וי"א
דוקא ע"י בישול מפיג טעם מצה ולא ע"י שריה וע"כ זקן או חולה שא"א
לו לאכול מצה השרויה במים מותר לו לשרותה ביין או בשאר משקין אבל שאר כל אדם שאכל מצה
השרויה בשאר משקין חוץ ממים לא יצא י"ח וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת בין הכזית
של ברכת מצה בין הכזית של אפיקומן. וכ"ז דוקא כששורה את המצה בהן אבל להטביל אותה
בהן כתב רבינו מנוח בפשיטות דשרי דבזה לא נתבטל טעם מצה. ודע עוד דמה דמקילינן בשרויה
במים דוקא כששורה כזית שלם ביחד אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית אינו יוצא בהן י"ח
אם נישרו כ"כ עד שנתלבנו המים מחמתן שכבר נתבטלו מתורת לחם עי"ז כן כתב המ"א
בסימן קס"ח סק"ל ועי"ש במ"ב ס"ק ס"ג דביררנו שם דאם
שורה אותן זמן מועט ולא נתלבן המים עי"ז אפילו הם פחותות מכזית לא אבד מהן שם
לחם:
(יט) והוא שלא נימוחה - עיין בה"ל:
(כ) בישלה וכו' - אפילו אם יש בכל פתיתה כזית וגם יש עדיין תואר לחם עליה
לפי שאחר הבישול נתבטל ממנה טעם מצה. וכתבו האחרונים דלאו דוקא בישלה דה"ה בשרוי
לתוך רותחין. ואפילו בכלי שני יש להחמיר דלא לשרותה אם לא לצורך וכ"ז בשהיד סולדת
בו. ודוקא במים אבל במרק יש להחמיר בכל גווני:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ד
* יוצא אדם וכו' - עיין במ"ב דהוא לזקן וחולה ויש עוד עצה למי שקשה
לו לאכול מצה יבשה שיאכל מצה מפוררת אף שהוא כקמח ומברכין ע"ז המוציא ואכילת מצה
ובלבד שיאכל כזית [אחרונים]:
* והוא שלא נימוחה - הנה מפירוש רש"י משמע דאפילו נתמסמסה כל זמן
שלא נימוחה לגמרי יוצא בה ועיין בב"ח דמשמע שמצדד כן להלכה וכן משמע בביאור הגר"א
שהראה מקור לדין זה ממה שאמרו המחהו וגמעו אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח
[ור"ל דודאי ע"י שריה דאי ע"י בישול אפילו לא נמחה אינו יוצא דקי"ל
כר' יוסי אך הצריכותא שם בחולין לא אתיא כ"כ שפיר ע"ש בדף ק"כ] אלמא
דנימוחה קרי היכא דראוי לגמיעה אכן מדבר הרב"י משמע דאפילו לא נמחה לגמרי ג"כ
אינו יוצא ידי מצה ומה דנקט וגמעו אפשר דלרבותא דחמץ נקטיה דאפילו בזה דעבדיה כעין
שתיה ג"כ חייב משום דכתיב נפש לרבות השותה כדאיתא שם בגמרא וצ"ע:
טור אורח חיים סימן תעג
מרור זכר לוימררו את חייהם ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור חזרת
ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין אלא שבעלין אין יוצאין אא"כ
הן לחין ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין וכולן
מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם ועיקר המצוה הזאת בחזרת ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון
ראשון כפי הסדר השנוין במשנה
בית יוסף אורח חיים סימן תעג
ה ואלו ירקות שיוצאין בהם וכו'. משנה בפרק
כל שעה (לט.) אלו ירקות שיוצאין בהן בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור יוצאים
בהן בין לחים בין יבשים אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים וכולן מצטרפין לכזית
ויוצאים בקלח שלהם ובגמרא (לט:) יוצאין בהן בין לחים בין יבשים אמר רב חסדא לא שנו
אלא קלח אבל עלין לחים אין יבשים לא וכתבו הגהות מיימוניות (פ"ז אות ל) שר"ת
דקדק שבקלח יוצאים לא בשורש וכ"כ סמ"ג (עשין מא קיח:):
ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת. שם בגמרא (לט.) אמר רבי אושעיא מצוה
בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא
מתוקה ואין בה מרירות ואח"כ מצאתי לרבינו ירוחם שכתב (נ"ה ח"ד ע"ד)
מצוה בחזרת ואינו צריך לחזר אחר המרור יותר וזה מבואר כמו שכתבתי אבל סמ"ק (סי'
רכ ואות א) כתב כדברי רבינו וז"ל ונהגו העולם בחסא דחס רחמנא עלן והיכא דליכא
חסא נוהגים ליקח פורפו"י בלע"ז אך מכל מקום טוב לחזר אחר חסא מטעם שאמרנו
אפילו לקנות בדמים יקרים עכ"ל:
ומה שכתב ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון וכו'. כן כתבו הגהות מיימון
(שם אות כ). כתב הכל בו (סי' נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא
וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא
ובאגור (סי' תתג) כתוב פסק מהר"י מולין (שו"ת סי' נח אות ב, ובסדר ההגדה
עמ' קיב סי' לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ"ב סי'
לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ"ו הקלח והעלין ולא השורש עכ"ל. והרב דוד
אבודרהם (עמ' ריח) כתב תמכא בערוך (ערך תמכה) מפרש שהוא קרדוש בלע"ז ויש אומרים
שהוא מרוי"ו בלע"ז ומרור הוא חזרת של יער שהיא מרה אעפ"כ חסא מצוה מן
המובחר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ה
אלו ירקות שיוצאים בהם (לג) ידי חובתו, ט [יא] חזרת, י עולשין, יא תמכא,
חרחבינא (לד) (פירוש מיני עשבים מרים), (לה) מרור; ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן, (לו)
<ה> אבל יב לא בשורש, אלא שבעלין אין יוצאין (לז) אלא אם כן הם לחים, ובקלחים
יוצאים יג בין לחים בין יבשים, (לח) אבל יד לא כבושים (לט) ולא שלוקים ולא מבושלים;
(מ) וכולם מצטרפים (מא) לכזית, שהוא השיעור שלהם, ועיקר המצוה (מב) בחזרת. ואם אין
לו חזרת, (מג) יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. הגה: ואם אין לו (מד) אחד
מאלו הירקות, * (מה) יקח לענה (מו) טו או שאר ירק מר, (אגור). וחרוסת (מז) יעשה עב, זכר לטיט, ואח"כ נותנין בו (מח) טז מעט חומץ
או יין אדום זכר לדם, (טור). ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פ' ע"פ)
(מט) כגון, תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים; ונותנין עליו תבלין, כגון קנמון
וזנגביל (נ) יז הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ה
(לג) ידי חובתו - ר"ל ידי מצות מרור לקיים מה דכתיב על מצות ומרורים
יאכלוהו ועכשיו שאין לנו פסח מצות מרור אינו אלא מדרבנן. כשם שאין יוצאין במצה גזולה וכנ"ל בסימן תנ"ד כך אין יוצאין
במרור גזול וע"כ יש ליזהר שלא יעקור ישראל בעצמו המרור מקרקע של נכרי אף שהוא
נותן לו רשות דסתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו ועל קרקע אין שייך יאוש וכדלקמן בסימן
תרמ"ט ס"א בהג"ה אלא יעקור העכו"ם בעצמו ושייך אז ע"ז שם
יאוש ואח"כ יקנה הישראל ממנו דהוי עי"ז יאוש ושינוי רשות:
(לד) פי' מיני עשבים מרים - אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור
איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן
בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן:
(לה) ומרור - הוא ג"כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע"ש שהוא
מר ביותר:
(לו) אבל לא בשורש - פי' שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן בתחתיתו או
בצדדיו אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא הקלח. והנה במדינותינו אין שאר המינים
מצויים וע"כ המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן) ויש ליזהר
שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול
ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו והגר"א
הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ"נ כדי שלא יפיג הטעם דאז אינו יוצא בו אלא
יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבע"י
ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על קערה ועי"ז יפיג חריפותו ואז
ימעך אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאכלו בטוב:
(לז) אא"כ הם לחים - דיבשים אין בהם טעם מרור והרי הם כעפרא בעלמא
משא"כ בקלח דמתוך שהוא עב אפילו הוא יבש אינו מפסיד טעמו. ועלין כמושין י"א
שיוצאין בהן ויש שמחמירין אפילו בכמושין:
(לח) אבל לא כבושין - היינו אם שרה אותן במים מעל"ע וי"א דדוקא
אם כבשן בחומץ וע"כ לכתחלה יש ליזהר שלא לשרות החריי"ן במים מעל"ע ובדיעבד
יש לסמוך להקל כשאין לו אחרים משום דבחריי"ן הרי חזינן שעדיין יש בו טעם מרור.
ונראה לי דבעלין אין להקל דאפשר דבהו יוצא טעם מרור ע"י כבישה מעל"ע במים.
ודע דיוצאין בעלין אף לכתחלה. והנה ראיתי כמה אנשים חלושים שדוחקין עצמן לקיים מצות
מרור בקלחין ולא אדע למה לא יקחו העלין למצוה ואולי מפני שמצוי בהן יבשין וכמושין.
אכן אם הם לחים אין להחמיר בזה כלל וכלל:
(לט) ולא שלוקין - מבושל הרבה ומבושל כדרך בישול וכולהו מפני שאין בהם
טעם מרור עי"ז:
(מ) וכולן וכו' - ר"ל כל חמשה מינים הנ"ל ולא אמרינן כיון דכל
ירק יש לו בודאי טעם מר בפ"ע לא מצטרפי דטעמיה דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל כיון
דעכ"פ יש לכולם טעם מרירות מצטרפין [ר"ן]:
(מא) לכזית - הוא כשיעור חצי ביצה (ועיין לקמן סימן תפ"ו) ואם מקיים
המצוה בעלין יראה לדחוק אותם ביחד דהריוח שבין העלים לא מצטרפי לכזית ויש ליזהר בזה
דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילה ואכילה בכזית משמע וגם אינו מקיים בזה
מצות מרור:
(מב) בחזרת - שהוא זכר לשעבוד מצרים שהיה תחלתו רך ולבסוף קשה וכן הוא
ג"כ טבע חזרת שתחלה מתוק וסופה מר וכתבו האחרונים דאפילו הוא ביוקר קצת יותר משאר
מרור ג"כ נכון להדר אחריו אכן כתבו שבמין חזרת (היינו שאלאטי"ן) מצוי מאוד
בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי
יראה שיבדקנו כראוי טוב יותר ליקח תמכא (שקורין חריי"ן) אף שהוא שלישי לפי הסדר
שהם שנויים כי חלילה להכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י
תמכא:
(מג) יחזור אחר ראשון ראשון - ומי שהוא חולה או איסטניס מותר לו ליקח
מאיזה מין שערב עליו ביותר וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס דמעיקר הדין
יוצא בזה כדלקמן סימן תע"ה ס"ו ואם ג"ז א"א לו מפני בריאותו עכ"פ
יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות אך לא יברך ע"ז:
(מד) אחד מאלו הירקות - ר"ל חמשה הנ"ל:
(מה) יקח לענה - עיין בה"ל:
(מו) או שאר ירק מר - היינו אותם שיש להם סימנים המוזכרים בש"ס לענין
מרור שיהיה ראוי לאכילה ושיש לו שרף (פי' כשחותכין אותו יוצא במקום חתוכו מוהל לבן
כחלב) ופניו מכסיפין (דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד כעלי הבצלים ושארי ירקות אלא
נוטה קצת ללובן) ומ"מ לענין ברכה לא יברך עליהם מפני שאין אנו בקיאין כ"כ
בסימנים אלו:
(מז) יעשה עב - ויעשהו מעיו"ט ואם שכח מותר לעשותו ביו"ט:
(מח) מעט חומץ - של יין או יין אדום כדי לרכך אותו ויהיה זכר לדם. אם
חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת ואם שכח עיין לעיל בסימן שכ"א סי"ו ובמ"ב
שם ס"ק ס"ח:
(מט) כגון תפוחים - ע"ש הכתוב תחת התפוח עוררתיך וכן שארי פירות
כולם כתובים בשיר השירים ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות:
(נ) הדומין לתבן - שאין נידוכין היטב והם ארוכים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ה
* יקח לענה - עיין במ"ב שפירשנו בדברי ההג"ה שלענה אינה מחמשה
מיני מרור וכן מוכח בד"מ הארוך ע"ש בפירושו לדברי האגור. אכן במ"א וש"א
חלקו עליו והוכיחו דכוונת האגור דלענה הוא אחד מה' מיני מרור והוא מרור הנזכר בה' מינים
באחרונה ולענ"ד צ"ע שכפי הנראה לענה אינה ראויה לאכילה וכדמשמע מכמה כתובים
שמתאר כל דבר רע בלענה כדכתיב שורש פורה ראש ולענה או אחריתה מרה כלענה ואנן בעינן
דבר הראוי לאכילת ב"א עכ"פ וכדמבואר בדברי הריא"ז והריטב"א וכדמוכח
נמי מהש"ס דבעינן דבר הניקח מכסף מעשר אם לא דאפשר ראויה היא עכ"פ קצת לאכילה.
אח"כ מצאתי להרשב"ץ בס' יבין שמועה שכתב להדיא דאין יוצאין בלענה מפני שהוא
מין אילן ואנן בעינן ממיני ירקות וכדתנן בהדיא אלו ירקות וכו' וכן מבואר בש"ס
דפריך ואימא הרדופני וכו' והוא שלא כדעת מג"א ושלא כדעת ההג"ה דאף אם נימא
שיש לו שרף ופניו מכסיפין וכדפירשנו במ"ב מ"מ סימנים אלו לא מהני אלא בירק.
אם לא דלא כתב הרמ"א לצאת בזה מדינא אלא לזכר בעלמא כשאין לו מחמשת מינים וכעין
שכתב גם הגר"ז וצ"ע. ודע עוד דסימנא דיש לו שרף ופניו מכסיפין אע"פ
שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטוהו מ"מ נזכר הוא בכמה פוסקים עיין
בריא"ז וברשב"ץ ובמהר"ם חלאווה שהעתיקו סימן זה לדינא ובבית מאיר כתב
דאפשר דגם הרי"ף ודעמיה שהשמיטוהו הוא רק מפני שאין אנו בקיאים בסימנים אלו היטב
וע"כ נהי דקשה לברך על סמך סימנים אלו מ"מ אם אין לו ה' מינים בודאי יחזור
אחר כל מין מר מירקות שיש לו סימן שרף ופניו מכסיפין ובלבד שיהא ראוי לאכילת ב"א.
והנה ע"ד מ"ש לעיל בענין מרור אם בעינן שתהא ראויה לאכילה מצאתי כעת בפמ"ג
שמסתפק קצת בזה דאולי יוצא במרור אף שאינה ראויה לאכילה ולא ראה דברי הראשונים הנ"ל
וגם פשטות הש"ס דבעינן שיהא ניקח בכסף מעשר וכנ"ל (ועיין ברש"י שם)
ומה דהוקשה לו על קושית הגמרא אימא מרירתא דכופיא י"ל דזהו משני הש"ס אף
לסברא דלא בעינן שיהא ניקח בכסף מעשר אבל מ"מ הלא אינו כלל גידולי קרקע אבל להמסקנא
באמת לא צריכנא לשינויא דגידולי קרקע וכן דרך סוגית הש"ס בכמה מקומות: