גמ' פסחים דף לט.- מ.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 36:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:00 דקות
1)כל מין חליטה
אסור......................................................
2)אין שורין מורסן
לתרנגולים..........................................
3)לא ילעוס אדם
חטים ויתן על גבי מכתו
4)קמח שנפל עליו
דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ.
5)ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר
והוא שלא יהא בו מים
6)יש לברר המלח
קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו, כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ
7)כרמל שמהבהבין
אותו באור.........................................
8)האידנא אסור
ללתות בין חטים בין שעורים...................
9)מותר לחרוך שני
שבלים ביחד.......................................
10)החטים שעושים
בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה
12)תרנגולת מבושלת
שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי
13)נוהגין שלא
ליתן מלח במצה, ונכון הדבר
14)אין ליתן בה
תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה
15)חטה או שעורה
שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו, העוף מותר
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יז
אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין שמא יחמיץ, אבל חולטין להן
המורסן ברותחין ומניחין לפניהן, וכבר נהגו רוב העולם שלא לחלוט גזרה שמא לא ירתיח
המים יפה.
טור אורח חיים סימן תנד
עיסה שבלילתה רכה וחלוטה ברותחין לא מיקרי לחם לברך עליה המוציא ואי אפייה
בתר הכי בתנור מיקרי לחם לענין המוציא וחלה ויוצאין בה ידי מצה ואם בלילתה עבה וחלוטה
ואפוייה הוי לחם לענין חלה והמוציא אבל אין יוצאין בו בפסח ולרב האי יוצאין בו בפסח
וכל זה לדין הגמ' אבל הגאונים אסרו כל חליטה:
בית יוסף אורח חיים סימן תנד
ג ומה שכתב רבינו אבל הגאונים אסרו כל חליטה.
כן כתבו הרי"ף (יב.) והרא"ש בסוף פרק כל שעה (סוס"י כה) וכן כתב הרמב"ם
בפרק ה' (ה"ג):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף ג
* (יא) ליכא בזמן הזה דידע ד למחלט, הילכך (יב) כל מין חליטה (יג)
אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף ג
(יא) ליכא בזמן הזה וכו' - ר"ל מצד הדין אם חולט הקמח דהיינו שנותנן
ברותחין שהם מרותחין רתיחה עזה על האור קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה
אין אנו חוששין לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים
בלישה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינו בא לידי חימוץ
לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתן מ"מ הגאונים אסרו לנו כל מיני חליטה ברותחין
לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין וחיישינן שמא לא ירתיח המים מקודם יפה יפה:
(יב) כל מין חליטה - היינו בין שיתן מים ע"ג הקמח או הקמח ע"ג
מים ואפילו אם המים הם מרותחין הרבה שעומדים ע"ג האור והוא ממרס הקמח בתוך המים:
(יג) אסור - בין באכילה ובין בהנאה וה"ה שאסור להשהותו דמאחר דאין
אנו בקיאין חיישינן שהוא חמץ גמור ואם נתערבה בתבשיל אוסרת במשהו ומ"מ כתבו האחרונים
דבחליטה אין לאסור התבשיל במשהו רק באכילה ולא בהנאה וכן להשהותו מותר בכהאי גוונא
עוד כתבו האחרונים מי שיש לו חולי בבטנו ורפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים
על בטנו אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה מותר לישראל לעשותו בדרך חליטה דהיינו שמרתיחין
המים היטב ואח"כ נותנין השעורין לתוכו דאף שהוא בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה
בצד היתר ואם אין בו סכנה אסור אפילו בדרך חליטה דמאחר שאין אנו בקיאין כשחולט איכא
לתא דבל יראה ואם עכו"ם עושה זה משלו או שמקנה לו הישראל השעורים קודם החליטה
מותר אפילו באין בו סכנה ואם אפשר לחלוט השעורין במי פירות מותר אף ע"י ישראל
אפילו באין בו סכנה דבמי פירות אינו מחמיץ ועיין בבה"ל. כתב הח"א כשאנשי
חיילות עוברין בפסח וכופין לישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול לפייסן שיבשל להם
של רעצקי מה טוב ועכ"פ יברר אותם מגרעיני תבואה שמצוי בם ואם אינו יכול לפייסן
בזה ונותנין לו גרויפין של שעורים אם יכול להציל עצמו בממון מחויב ליתן כפי יכלתו ואם
לאו אזי יזהר הישראל עכ"פ לעשות חליטה דהיינו שיניח לבשל המים מקודם עד שיהיה
מבושל הרבה ואז יניח הגרויפין מעט מעט כדי שלא יתקרר המים וגם ברעצקי טוב שיעשה כן
אבל גרויפין של שבולת שועל הוא חמץ גמור כידוע עכ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנד סעיף ג
* ליכא בזמן הזה וכו' אסור - עיין במ"ב שכתבנו דכיון שאין אנו בקיאין
משוינן ליה כחמץ גמור וכן בואר באמת בהלכות רי"ץ גיאות בשם רב שרירא וז"ל
בדף צ"א שם אע"פ שאמרו חכמים חלוט וכו' ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין
וכו' אין אנו סומכין ע"ז לעשות מעשה שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבא לידי חימוץ
ושמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבא לידי חימוץ ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות
כן אלא לחולה ולחיה בלבד ע"פ בקיאין שאומרים כי יש לו רפואה בזה ואם לא הוא בא
לידי סכנה או בזמן שאומרים אם מברין אותו מצה יסתכן וכו' ואין לו כלום לאוכלו אלא חלוט
ברותחין מאכילין אותו מיד וצריך לאכול מיד ואין מותירין ממנו כלום ועיין שם שכתב ג"כ
ת' רב האי גאון ע"ז וז"ל שם החליטה ברותחין ודאי מצה היא וכו' אלא מיהו כולי
רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמרי האי חליטה לא ידעינן היכי איתא ולא שרו כל עיקר למיחלט
בעיסה וכמה וכמה טרחי להתיר להן מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילים שעורים לתוכן בין
בעיסה בין בחליטה ולא התירו להן גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרת היכי היא וכו'
ולענין חולה הורו גאונים הראשונים כשהוא קשה עליו החולי ואינו יכול לטעום כלום בפסח
ומסתכן הוא מותר לעשות לו מה שהוא צריך ע"פ רופאים דבכל מתרפאין חוץ מע"ז
עכ"ל שם וכן כתב מהר"ם חלאווה בסוגיא דחליטה ועיי"ש אחרי שהביא דברי
רב האי הנ"ל כתב והרב אלפסי ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר איסורין שעומד על דינו
דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר עכ"ל שם בדף ל"ט ע"ב עיי"ש ומדברים
אלה מוכח דיש לאסור חליטה אפילו בדיעבד ואפילו בהנאה ובשהיה כיון שהוא כשאר איסורין
וכן מפורש דלחולה שאין בו סכנה לא מקילינן והארכנו בזה להוציא מדברי המג"א שמסתפק
בזה דאפשר אינו אלא לכתחלה בעלמא ואילו ראה דברי הקדמונים הנ"ל לא היה מסתפק בזה
ומה שהביא ראיה מכבד עיין בא"ר שדחה זה ועוד לפלא לי על הרדב"ז ח"א
סימן רמ"א ששאלו אותו אם מותר להשקות לחולה בפסח מי שעורים ועיי"ש שפלפל
דאפשר לא היה חומרת הגאונים אלא בעיסה שממהרת להחמיץ קודם שתתבשל מרתיחת המים אבל בשעורין
שקשין הם לא גזרו על חליטה וכתב עוד דאפילו אם גזרו גם בכגון זה מ"מ בחולה וכו'
סמכינן אבקיאות דידן שאנו רואים שהשעורים יבשים וחזקים וכו' ואפילו בחולה שאין בו סכנה
רואה אני להתיר דבר כזה וכו' עיי"ש ובת' הגאונים הנ"ל מפורש דגם במי שעורים
הוי תקנה זו ומפורש ג"כ דבחולי שאין בו סכנה לא התירו ועיין במחצית השקל מה שכתב
בזה דע"כ באין בו סכנה איירי ודבריו תמוהים ועיין בש"ת שמצדד ג"כ להקל
להניח על הבטן שעורים חלוטים אפילו באין בו סכנה ותמך יתדותיו בדברי הח"י וכפי
הנראה סבר דח"י מתיר לקיימו אחר הפסח אפילו בעין ואין כן כוונת ח"י רק אתערובות
משהו קאי וכמו שהעתקנו במ"ב וכן העתיק הגר"ז ובחלוט בעין בודאי אסור לקיימו
וכדמבואר בת' רב שרירא הנ"ל שכתב ואין מותירין ממנו כלום הלכך לענין דינא אין
להקל כנגד כל הגאונים הנ"ל ואין ליתן לחולה לשתות מי שעורים אא"כ הוא מסוכן
וכן לענין לחלוט שעורים ולהניחם על הבטן וכמו שהעתקנו במ"ב אלא דיש לומר דהגאונים
גופייהו לא החמירו אלא לענין שתיה דאיכא לתא דכרת אבל בלהניח על הבטן דאין בזה רק לתא
דלאו גרידא דבל יראה אפשר דלא היו מחמירים בזה ובכל חולה התירו אלא דקשה לומר כן דמה
לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וצ"ע:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יח
מותר ללוש לתרנגולים מורסן או קמח וכו' ומאכילן מיד או נותן לפניהם
והוא עומד עליהם עד שלא ישהה לפניהם כדי הילוך מיל וכל זמן שהם מנקרין בו או שהוא מהפך
בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון
טור אורח חיים סימן תסה
אין שורין המורסן לתרנגולין אבל חולטים פירוש ברותחין שאז אינו מחמיץ
והגאונים אסרו כל חליטה כדפרישית לעיל כתב בעל העיטור כתב הרב הבבלי מותר ללוש לתרנגולין
מורסן או קמח ומאכילן מיד או יעמוד עליהם שלא ישהא שיעור מיל וכל זמן שמנקרין בהן או
מהפכים בהן אינו בא לידי חימוץ ואין לסמוך על זה שא"כ נשהה העיסה שיעור מיל עד
כאן: כתב אבי העזרי מעשה היה ושרו מעט מורסן ושפשפו באווז בפסח ואסר אבא מרי כל האווז
משום דאית ביה בעוריה פרצי פרצי (כדאיתא שבת קח א) ואיתא בפרק כל הבשר (קיב) ואי אית
ביה פילי כוליה אסור האשה לא תשרה המורסן שתוליך בידה לבית המרחץ אבל שפה היא על בשרה
יבש אע"פ שיש זיעה על בשרה דזיעה אינה מחמצת ובלבד שתזהר היטב שתעביר כל המורסן
קודם שתשטף במים ע"כ כתב ה"ר יונה האידנא אין הנשים בקיאות בזה ויש למונעם
מלתת המורסן על בשרם אפילו יבש:
בית יוסף אורח חיים סימן תסה
א אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. משנה בפרק כל שעה (לט:):
והגאונים אסרו כל חליטה כדפרישית לעיל. סימן תס"א (רו. ד"ה
אבל לחלוט):
כתב בעל העיטור (ח"ב הל' מצה ומרור קכט:) כתב הרב הבבלי מותר ללוש
וכו' ואין לסמוך על זה שא"כ נשהה העיסה שיעור מיל כלומר שלא אמרו שכל ששהתה העיסה
בלא עסק פחות משיעור מיל אינו מחמיץ אלא בדיעבד אבל לכתחלה אין להשהותה אפילו רגע אחד
בלא עסק. והרמב"ם כתב בפרק ה' (הי"ח) מותר ללוש לתרנגולים מורסן או קמח וכו'
ומאכילן מיד או נותן לפניהם והוא עומד עליהם עד שלא ישהה לפניהם כדי הילוך מיל וכל
זמן שהם מנקרין בו או שהוא מהפך בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך
במקום מדרון עכ"ל וכתב עליו הרב המגיד זה דעת קצת מחברים וכ"כ העיטור
בשם הבבלי ושם כתוב שאין לסמוך על זה שא"כ נשהה העיסה כדי הילוך מיל וכן נהגו
להחמיר ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסה סעיף א
(א) אין שורין (ב) מורסן לתרנגולים * (ג) א בשום פנים, (ד) ב ולא [ב]
חולטין. הגה: וכשנותנים להם שעורים או חטים לאכול, יזהר (ה) שלא להשליכם (ו) במקום
לח שיבוא לידי חימוץ (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסה סעיף א
(א) אין שורין וכו' - משום דמחמיצין כתבואה עצמה:
(ב) מורסן - וה"ה סובין ג"כ מחמיץ. [ולעיל בסימן תנ"ד
במ"ב סק"ב נתבאר מהו מורסין ומהו סובין] והקליפה של הקש שהגרגר מונח בו שקורין
שפרייא"ר אינו מחמיץ וכשאר קש בעלמא דמי:
(ג) בשום פנים - ר"ל דלא מהני שיהא עומד שם לראות שלא ישהו המורסן
במים שיעור מיל דשיעור זה אינו אלא לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור להשהות אפילו רגע אחד
וכדלעיל סימן תנ"ט ס"ב ועיין ביאור הלכה:
(ד) ולא חולטין - חליטה מקרי שמרתיחין המים יפה יפה ואח"כ נותנין
הקמח או הסובין לתוכן ואף דחליטה אינו מחמיץ מ"מ אסור משום שאין אנו בקיאין בחליטה
וכדלעיל בסימן תנ"ד ס"ג וע"ש במ"ב כמה פרטי דינים בזה:
(ה) שלא להשליכם וכו' - היינו מתחלת שש ומעלה ויש מי שכתב דאף קודם פסח
יש ליזהר בזה [אא"כ עומד עליהם בשעת אכילתם עד שיגמרו לאכול ומה שנשתייר לא יניחנו
מוטל לפניהם] שמא יחמיץ וישאר לשם תוך הפסח:
(ו) במקום לח - ואפילו הניחן במקום יבש טוב ליזהר שלא ליתן לפניהם מים
לשתות בעוד שהשעורים מונחין לפניהם אלא יכבד מתחלה אותו מקום היטב ואח"כ יתן שם
מים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסה סעיף א
* בשום פנים - עיין מ"ב וכתב המחבר כן לאפוקי מדעת הרמב"ם בזה
ועיין שם ברמב"ם פ"ה מחו"מ שכתב שלש עצות בזה אחד שיאכילן מיד או שיהא
עומד שם ויראה שלא ישהה המורסן כשיעור מיל ב' כתב כל זמן שהעופות יאכלו וינקרו אינו
מחמיץ אפילו שוהה הדבר טובא ג' כתב כל זמן שהוא מהפך בידו המורסן אינו מחמיץ והעיטור
חלק עליו משום דאסור להשהות לכתחלה אפילו בפחות משיעור מיל ובריטב"א פסחים חלק
ג"כ על מה שכתב דכ"ז שמנקרים אינו מחמיץ וכתב דזה לא דמי למה דאמרי' גשמים
שהיו נוטפין טיף נגד טיף דאינו מחמיץ (וכונתו דהכא אינו מוכח שבכל משהו חמץ ניקרו התרנגולים
משא"כ התם דהטיפים היו מכוונים זה כנגד זה) והגר"א כתב דגם בטיף אינו אלא
לענין דיעבד. ועיין מ"ש בזה הפרישה. ודע דעל הא דמהפך בידו כ"ז שאוכלין שכתב
הרמב"ם לא נמצא בהדיא מי שחולק ואפשר לכאורה דבזה כו"ע מודים דמותר אפילו
לכתחלה וכמו בכל עיסה דקיי"ל בכל מקום דכ"ז שעוסקין בה אינו מחמיץ ומ"מ
צ"ע מדכתב המחבר אין שורין וכו' בשום אופן משמע דגם בזה נהגו להחמיר:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יט
* לא תשרה אשה מורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש, ולא
ילעוס אדם חטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות, אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת
ואם נתן ישרף מיד מפני שהוא ממהר להחמיץ, ואין נותנין את הקמח לתוך ק החרדל ואם נתן
יאכל מיד.
טור אורח חיים סימן תסו
לא ילעוס אדם חטין ויתנן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין שהרוק מחמיץ ע"כ
הנותן שעורים לבהמתו ומצאו בהם ריר צריך לבערם כתב ה"ר אליעזר מגרמיז"א שק
מלא קמח שנתן אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה מחמיץ הלכך אם נפל מים על קמח או נתלחלח
השק ירקד הקמח והשאר מותר ואם מעט שלג או מים נפל על התבואה יגרף החטים העליונים ויקח
מהתחתונים:
בית יוסף אורח חיים סימן תסו
א לא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו וכו'.
משנה בפרק כל שעה (לט:):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסו סעיף א
א לא [א] ילעוס אדם חטים (א) ב ויתן על גבי מכתו, (ב) מפני שהן מחמיצות,
שהרוק מחמיץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסו סעיף א
(א) ויתן ע"ג מכתו וכו' - ר"ל שע"י לעיסה בפיו מתערבים
החטים ברוק ויחמיצו כשישהו ע"ג מכה בשיעור מיל ויעבור עליהן בבל יראה ובל ימצא
ואפילו לעסן והניחן ע"ג מכתו קודם פסח צריך להסירן כשתגיע שעה ששית בע"פ
אא"כ כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב וכמו שנתבאר בסימן תמ"ב וכתבו הפוסקים
דכל זה בחטים של ישראל אבל חטים של גוי שלעסן הגוי והשאילן לישראל להניחן ע"ג
מכתו בפסח ה"ז מותר אם אין האחריות של הרטיה על הישראל דעל רטיה של עכו"ם
אינו עובר בב"י ואם אין לגוי חטים יכול הישראל להקנות לו חטים משלו וילעסן הגוי
ושוב יקבל הישראל ממנו את הרטיה רק בתורת שאלה. ואע"פ שחמץ אסור בהנאה ואפילו
חמצו של עכו"ם וכדלעיל בסימן תמ"ג שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו
ואין בו איסור רק מד"ס ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו ומ"מ אם יוכל
להתרפא כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות אין נכון לעשותו ע"י רוק:
(ב) מפני שהן מחמיצות - וכ"ז אם מכתו אין בה סכנה אבל כשיש בה סכנה
מותר אף במקום שיש לאו דב"י אם רק אפשר שרפואה זו תועיל לו ואין בקל לעשות בדרך
היתר ואפילו אכילה ושתיה גמורה של חמץ נמי מותר לרפואתו כיון שיש בו סכנה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה י
דגן שנפל עליו ט דלף כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה אפילו כל היום כולו
אינו בא לידי חמוץ, אבל כשפוסק אם נשתהה י כשיעור הרי זה אסור.
טור אורח חיים סימן תסו
קמח שנפל על דלף אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ והוא שזה הדלף טורד
בלי הפסק ויאפנו מיד לכשיפסוק ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו אסור:
בית יוסף אורח חיים סימן תסו
ו קמח שנפל עליו דלף וכו'. בפרק כל שעה (לט:)
תניא רבי יוסי ב"ר יהודה אומר קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי
חימוץ אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף וכתב הרא"ש (סי' כא) והוא
שיאפנו מיד כשיפסוק הדלף ואם ספק אם דלף טורד אם לאו ספק דאורייתא לחומרא וכתב
הר"ן (יב. ד"ה דעביד) פירש הרא"ה בשם רבו הרמב"ן דלאו למימרא שמה
ששרוי ע"י מים אינו מחמיץ משום טיף טיף אלא לומר דאי לאו טיף טיף אסור אפילו מה
שאין אנו רואין שיהא שרוי במים הכל אסור לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות ודינו
כשרוי במים אבל כשהוא טורד ועושה טיף טיף אינו מניחו למה שאינו (צריך) [שרוי] לשאוב
כלל ואינו מחוור עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסו סעיף ו
קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, (כט) אינו בא לידי חימוץ והוא (ל) שיהיה
הדלף טורד בלי הפסק; (לא) ויאפנו מיד לכשיפסיק, (לב) <ה> ואם הוא מסופק אם הדלף
טורד אם לאו, (לג) אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסו סעיף ו
(כט) אינו בא וכו' - שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ את הקמח השרוי במי הדלף
ואפילו אם מתפשט הלחות יותר ממקום שהדלף מכה שם מ"מ ע"י טירוד הדלף שמכה
בכח ומבליע טיפה אחר טיפה אינו מניח להחמיץ כל סביביו:
(ל) שיהיה הדלף טורד וכו' - ר"ל שיהיו הטפות יורדות רצופות זו אחר
זו כל היום דאל"ה יצטרפו השהיות שבין טיפה לטיפה לשיעור מיל וכדלעיל בסימן תנ"ט
ס"ב בהג"ה ויש מאחרונים שמפרשין הטעם דכשאינם יורדות רצופות אין בכחם למנוע
החימוץ:
(לא) ויאפנו מיד לכשיפסק - ר"ל שלא יניח הקמח שנתלחלח במים בלי עסק
אלא ילוש ויאפה מיד וכמבואר לעיל בסימן תנ"ט ס"ב וזהו לכתחלה אבל דיעבד אין
אסור אלא כשנשתהה שיעור מיל אחר שהפסיק הדלף:
(לב) ואם הוא מסופק - דספיקא דאורייתא הוא ואפילו להשהותו אסור. ודע דה"ה
בדגן ג"כ דינא הכי דאם הדלף טורד עליו טיף אחר טיף אפילו כל היום כולו אינו בא
לידי חימוץ ואם אינו יורד טיף אחר טיף נחמצין ע"י המים ואף כשיורד עליו טיף אחר
טיף מיד שהפסיק צריך לטוחנן:
(לג) אסור - עיין בפמ"ג שדעתו להחמיר בכל אופן בקמח הלח כי אין אנו
בקיאין לידע איזה מקרי טיף טיף ע"ש:
מותר לבשל הדגן או הקמח במי פירות, וכן בצק שלשו במי פירות אם בשלו במי
פירות או קלהו על המחבת בשמן הרי זה מותר שמי פירות אינן מחמיצין.
טור אורח חיים סימן תסג
מותר לחרוך ב' שבלים ביחד ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחבירתה ותחמיץ
דהוה ליה מי פירות ואין מחמיצין הלכך ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח שרי
אבל העשוי ממים ומלח עם קמח אסור: אין מוללין הקדירות פירוש שנותנין קמח בתוך המאכל
להקפותו בין אם יתן הקמח תחלה בין אם יתן החומץ תחלה ואפי' בקמחא דאבישונא שהוא קמח
העשוי מקליות שנתייבשו בתנור ואין מחמיצין אפ"ה אסור דחיישינן שמא לא נתייבשו
כל צרכן ומחמיצין אבל במצה אפויה וטחונה מותר ולא חיישינן דילמא אתי לאחלופי בקמח וכן
בקמח עדשים ושאר קטניות שרי שאינו מחמיץ ורי"ף וכן א"א ז"ל כתבו סתמא
להיתרא במצה אפויה ובגמרא קאמר דאפי' במצה אפויה אסור היכא דאיכא עבדי שמזלזלין במצות
או כיוצא בזה דאיכא למיחש דאתי לשרויי אף בקמחא:
בית יוסף אורח חיים סימן תסג
ב ומה שכתב הילכך ותיקא שהוא תבשיל העשוי
משמן ומלח עם קמח וכו'. גם זה שם וכבר נתבאר בסימן שקודם זה (רז: ד"ה מצאתי):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ב
ותיקא שהוא תבשיל העשוי * (ב) <א> משמן א ומלח עם קמח, (ג) מותר
* והוא (ד) שלא יהא בו מים. הגה: ולדידן שנוהגין ב להחמיר במי פירות, (ה) <ב>
ג גם זה אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ב
(ב) משמן ומלח - ואע"ג דמלח שלנו מחמיץ כמש"כ בסוף סימן תס"ב
י"ל לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו מצורת המים אין בו כח עם השמן אבל מים גמורים
חיישינן בכל שהוא ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרובה חיישינן:
(ג) מותר - דשמן הוי מי פירות ואין מחמיץ:
(ד) שלא יהא בו מים - אבל אי איכא בו מים אפילו כל שהוא הוי כמי פירות
עם מים ומחמיץ ואצ"ל אם לא היה בהתבשיל שמן כלל רק מים ומלח עם הקמח דודאי מחמיץ:
(ה) גם זה אסור - אם לא לצורך חולה וזקן וכדלעיל בסימן תס"ב ס"ד
בהג"ה. וכתבו האחרונים דההיא דס"א גם להרמ"א שרי דמלתא דלא שכיחא היא
שיצאו המים מזה לזה ואף אם יצאו הלא מעיקר הדין מי פירות אין מחמיצין וגם אפשר דהא
דמחמירין במי פירות היינו שלא לעשות מעשה בידים לערב מי פירות עם הקמח אבל מי פירות
שנתערב ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ב
* משמן ומלח - עיין במ"ב דאפילו מלח שלנו וכו'. כן מוכח לדעת הר"ן
שהעתיקוהו האחרונים דבכל גווני מותר וכ"כ הגר"ז וכ"מ מפמ"ג. ועכשיו
מצאתי בחידושים מהריטב"א הנדפס מחדש על פסחים ונחוץ לעניננו וז"ל שם ותיקא
שרי ואוקימנא במשחא ומלחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין י"א שזה במלח הנחצב מן
ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפילו מלח הנחצב מן ההר גם
הוא ניתך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו ואחרים פירשו דבכל מילחא
מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחלה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהו"ל
כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להריטב"א ז"ל עכ"ל והנה מה
שכתב הר"ן הוא הי"א השני ומצינו למימר דגם אחרים מודים דכשנותן מעט מלח שרי
בכל גווני כהר"ן אלא דלא בעו לאוקמי דוקא במעט מלח ואין להקשות להר"ן ל"ל
להגמרא למימר הא במיא ומלחא לימא תרוייהו במשחא ומלחא אלא דחדא מיירי שנתן בו מלח מרובה
ולהכי אסור וי"ל דאין דרך לתת מלח מרובה לשם אכן להריטב"א קשה ל"ל לאוקמי
במיא ומילחא לימא דאיירי שנתן שמן ומלח ביחד ואולי י"ל ג"כ דדרך ליתן המלח
לבסוף. ולדינא נראה דטוב לכתחלה להתנהג כהריטב"א ליתן המלח לבסוף אחר שנתבשל המאכל:
* והוא שלא יהא בו מים - ואי אית ביה מים אסור בין יש שם מלח או לא:
בית יוסף אורח חיים סימן תסב
ז מצאתי כתוב שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת
וכו' ואינו נראה לי דהא שרי ותיקא במשחא ומילחא. פירוש ותיקא קמח מבושל ואמרינן בפרק
כל שעה (לט:) דבמיא ומילחא אסור ובמשחא ומילחא שרי ודייק רבינו משום דמלח אין בו תורת
מים דאם לא כן ליתסר אבל הר"ן כתב שם (יב. סוד"ה ותיקא) ולא אסרינן ליה משום
מילחא שהוא (כ)מים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל
מים גמורים חיישינן בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא (מי) מלח מרובה חיישינן ביה עכ"ל
וכן דעת הגהות מיימון שכתבו בפרק ה' (אות ה) נראה שיש לברור המלח קודם הפסח מחיטים
שלא יהיו בתוכו כי כשהמלח הוא מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחיטין ומתחמץ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסב סעיף ז
יש לברר (כד) ז המלח <ג> קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו, כי כשהמלח
מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים (כה) ומתחמץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסב סעיף ז
(כד) המלח - היינו במלח של ים דכמים דמי אבל במלח שחופרין מן הקרקע מצדדים
כמה אחרונים דאינן בכלל מים אלא הם כמי פירות דאינן מחמיצין ומ"מ ראוי גם בזה
לבדוק אותם:
(כה) ומתחמץ - החטה ושוב פולטת החטה טעם החמץ במלח. ואם לא בירר ונמצא
חטין במלח הסכימו האחרונים דאם יבשים מותר המלח אפילו בפסח ואם מצאן שנתרככו אם הוא
בע"פ אחר חצות צריך ליטול כדי נטילה דהיינו כעובי אגודל סביבות המקום שהיו החטין
וזורקן והשאר מותר אבל אם מצאן בפסח לכתחלה אין להשתמש בכל המלח שבכלי ויזרוק כדי נטילה
סביבן והשאר משהן עד לאחר פסח ובדיעבד אם נשתמש בהם אין לאסור המאכל אא"כ ששמו
מאותו כדי נטילה תוך המאכל דאז אסור כל המאכל. כתבו האחרונים דגם התבלין יש לברר ולהשליך
גרעיני תבואה שימצא בהם קודם שישימם בתבשיל וקודם שידוך אותם שלא יתערבו תוך התבלין
אבל התבלין פשוט הוא שאין בהם חשש אפילו נמצאו הרבה בהם דהרי הם יבש ביבש:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ה
כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין את הקמח שלו במים שמא
לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו, וכן כשמוללין הקדרות החדשות אין מבשלין
בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה אבל קמח קלי ד אסור שמא לא קלהו יפה ויבוא לידי
חמוץ.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ג
(ו) כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים
שמא לא נקלה באור יפה (ז) ונמצא מחמיץ (ח) כשמבשלים אותו, וכן כשמוללין הקדירות החדשות
((ט) ד פירוש שנותנים קמח לתוך המאכל להקפות), אין מבשלים בהם <ג> אלא מצה אפויה
שחזר ה וטחנו אותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ג
(ו) כרמל שמהבהבין וכו' - ר"ל אף דהדגן שלו כבר נקלה באור וא"כ
הקמח שלו הוא כאפוי וקי"ל דאפוי אינו מחמיץ אפ"ה אסור שמא וכו':
(ז) ונמצא מחמיץ וכו' - ואם עברו ונתנו תוך המאכל אסור המאכל בהנאה ואסור
להשהותו דספיקא דאורייתא הוא:
(ח) כשמבשלים אותו - ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור לא יבשלו במים שמא
לא נקלה יפה ויבוא לידי חמוץ ויש מתירין לבשל קמח הקלוי לפי שחום האור שולט בו יותר
ממה ששולט בהחטים והסכימו כמה אחרונים שיש לסמוך על דבריהם בדיעבד שאם עבר ועשה ממנו
תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח ומצה אפויה שנמצא קמח בתוכה אסור ליתנה
ברוטב דאותו קמח בודאי לא נאפה יפה מפני שהמצה מפסקת בין הקמח להאור ואם נתנה אוסרת
התבשיל אף בהנאה:
(ט) פי' שנותנים קמח וכו' - זה הפירוש הוא לדעת הטור אבל הב"י שהעתיק
לשון הרמב"ם שכתב הקדרות החדשות הוי פירוש שמבשלין בקדרות חדשות בפעם ראשונה קמח
ומים כדי להקשות הקדירה ולחזקה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ו
אין בוללין את השעורין במים בפסח מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה, ואם בלל
אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורין, ואם לא
הגיעו לרפיון זה הרי אלו מותרין.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ז
ה החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן ו וטוחנין אותן מיד כדרך
שטוחנין הסולת, וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב שלא יבללו
החטים במים גזירה שמא ישהו ויחמיצו.
בית יוסף אורח חיים סימן תנג
ה לתיתא אף על גב דבגמרא שרי לה בחיטי. כלומר
אבל לא בשערי לפי שממהרין להחמיץ יותר מהחיטים:
הגאונים אסרוה וכן שדרו ממתיבתא וכו'. פירוש הגאונים אסרוה דהא שדרו ממתיבתא
שאין אנו בקיאים בלתיתא והא דשדרו ממתיבתא כתבוהו הרי"ף (שם) והרא"ש (סוס"י
כה) בפרק כל שעה והרמב"ם בפרק ה' (ה"ז) ופירוש לתיתא שבוללין החטים במים
קודם טחינה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף ה
(כו) <ד> האידנא (כז) אסור ללתות (כח) בין חטים ט בין שעורים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף ה
(כו) האידנא וכו' - ר"ל דאף דבזמן הש"ס לא אסרו רק ללתות השעורים
מפני שהן רכים [וה"ה שבולת שועל ושיפון ג"כ בכלל שעורים לענין זה] וממהרים
להחמיץ ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה אבל חטים שהן בטבען קשים אינם ממהרין
להחמיץ ומותר ללותתן והאידנא אסרוה מפני שאין אנו בקיאין בלתיתה וכדלקמיה:
(כז) אסור ללתות - פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים וטוחנין
אותם מיד ורש"י פירש לשורן במים מעט קודם הטחינה להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן
נקיה ואסרו הגאונים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה שלא יבואו לידי חמוץ בשעת הלתיתה
ועוד שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבוא לידי חימוץ. ואם עבר ולתת
אסור לאוכלן וליהנות מהן בימי הפסח ומ"מ להשהות קמח החטים הלתותים מותר בפסח אם
שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה אבל שעורים אפשר דאפילו באופן זה אסור להשהות לכתחלה
דאפשר כיון דרכיכה נתחמצו ע"י הלתיתה:
(כח) בין חטים בין שעורים - והריפות שקורין גאגעלא"ך או גרויפי"ן
העשויין מחמשת המינים אסור להשהותן לכו"ע ששורין אותן הרבה במים קודם כתיתתן ונעשים
חמץ גמור ואף אם עבר והשהה אותן יש אוסרין למכור לעכו"ם אחר הפסח ובא"ר בשם
זקנו מצדד להתיר למכור לגוי אחר הפסח אם לא נתבקעו ע"י שרייתן שכל שלא נתבקעו
אינו ודאי חמץ אלא ספק חמץ ויש להקל בעבר עליו הפסח שאינו אלא איסור דרבנן ע"ש
ומ"מ בגרויפי"ן שעושין משבולת שועל ששורין את הש"ש מקודם הרבה עד שמתבקעים
הוא חמץ ודאי לכ"ע וע"כ אפילו למכרו לעכו"ם אחר הפסח אסור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף א
מותר לחרוך שני שבלים ביחד, ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה, (א)
שהם מי פירות ואינם מחמיצים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף א
(א) שהם מי פירות - וה"ה דמותר להעמיד כד של דגן לחים בתוך התנור
חם שיהיה עשוי קליות ואף שמחמת חום התנור עלול שיצא מים מן הדגן לתוך הכד ונבלעין אח"כ
בהקליות גופא אפ"ה שרי מטעם דמ"פ אין מחמיצין:
טור אורח חיים סימן תנג
כתב רב אלפס שצריך לשמור חטין שיוצאים בה ידי מצה משעת קצירה שלא יבא
עליהם מים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שא"צ אלא משעת טחינה וז"ל נוהגין
באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחיים של מים
וכ"כ בשאלתות לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה
ואי אמטינהו לחטי עכו"ם חרש שוטה וקטן לא נפיק ביה ידי חובתיה תשובה לגאון ליקח
קמח מן השוק בשעת הדחק מותר ויוצאין בו דלא מחזקינן איסור אבל לכתחלה בעי שימור:
בית יוסף אורח חיים סימן תנג
ד כתב הרי"ף שצריך לשמור חטים שיוצאין
בהן ידי מצה וכו'. בסוף פרק כל שעה (יב.) כתב ומיבעי ליה לאינש לנטורי קימחא דפיסחא
מעידן קצירה דאמר קרא (שמות יב יז) ושמרתם את המצות ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי
כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה כלומר הזהרו שלא יבוא עליהם מים פירוש כיפי עמרים וכן כתב
הרמב"ם בפרק ה' (ה"ט) וסוגיא דשמעתין בסוף פרק כל שעה (מ.) הכי איתא אמר
רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתא שימור למאי אימא שימור דלישה
שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל
כזית מצה באחרונה מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור וליעביד לה שימור מאפיה ואילך אלא
לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד
לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה (לא) הוי
שימור ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להנהו דמהפכי כיפי וכו' מר בריה דרבינא מנקטה
ליה אימיה בארבי. ופירש רש"י שימור דלישה לאו שימור הוא. אי לא עבד ליה שימור
מקמי הכי: מאפיה ואילך. משמתקנה לאפיה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור: וממאי
דילמא. לעולם שימור דלישה שימור הוא ואף על גב דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי
טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא
עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים: ואפילו הכי. דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה
לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה: מנקטה ליה אימיה. חטים מתחלת קציר לצורך
הפסח ועבדה להו שימור מעיקרא: בארבי. מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם: ולכאורה
נראה שדעת הרי"ף והרמב"ם דלעיכובא בעי רבא שימור משעת קצירה ונקטינן כוותיה
אלא שהר"ן (יב. ד"ה ומיבעי) כתב על דברי הרי"ף ודאי דלמצוה מן המובחר
הכי עדיף טפי ומיהו אפשר שאף על פי שלא עשה כן אלא שלקח מן השוק ושמרה לשם מצה יצא
ידי חובתו ובגמרא אמרינן דשימור לישה לא הוי שימור כלומר מקמי לישה הוא דבעי שימור
אבל כל ששמר את החטים קודם לישה יצא ומכל מקום משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו
יוצא ידי חובת מצה בכך אלא שגאון אחד אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזיקינן
איסורא ויצא ידי חובתו בה אבל לכתחלה בעי שימור משמע דסבירא ליה דכי אמרינן בגמרא דשימור
דלישה לא הוי שימור היינו לכתחלה עכ"ל: והרא"ש (פ"ב סי' כו) כתב וזה
לשונו ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי וכו' כלומר אפילו
שנדחו דברי רבא דהוה בעי למימר דשימור דלישה לאו שימור הוא אפילו הכי לא הדר ביה ומחמיר
על עצמו היה משעת קצירה לשמור מצה של מצוה וכן משמע דחומרא בעלמא הוא מדקאמר מר בריה
דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי משמע דאיהו לבד היה מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כן
וכן מדקאמר רב הונא בצקות של גוים וכו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה משום דלא עביד
ליה שימור משעת לישה משמע הא אם לקח קמח מן הגוי ולש אותו אין צריך לאכול כזית מצה
באחרונה ונהגו באשכנז ובצרפת לשמרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותו אל המים שטוחנין
בריחים של מים עכ"ל: ודברי השאילתות (צו שאילתא עו) כתבם הרא"ש שם ומשמע
לרבינו דמדכתב ואי אמטינהו לחיטי גוי חרש שוטה וקטן דבהולכה לטחון מיירי ואם כן מה
שכתב מצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה היינו לומר שמשעה שהוא קרוב ליפול עליו
מים דהיינו משעת טחינה ואילך הוא דבעי שימור ולא קודם לכן אבל רבינו ירוחם (נ"ה
ח"ג מ"א ע"ד) כתב בשם השאילתות שאין יוצא ידי חובת מצה אלא ששמרה מחימוץ
משעה שנפלו עליו מים מקצירה. והא דבעינן שימור דוקא במצה דמצוה אבל שאר מצה שאדם אוכל
בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל וכן משמע מההיא דבצקות של גוים שכתב רבינו בסימן שאחר
זה וכן כתבו הר"ן (שם ד"ה ומיהו) והרב המגיד (פ"ה ה"ט) ז"ל
והכי דייק לשון רבינו שכתב בשם רי"ף שצריך לשמור החטים שיוצאין בהם ידי מצה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף ד
החטים (כא) שעושים בהם מצת [ח] מצוה * טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים
(כב) משעת קצירה, * ולפחות (כג) ז משעת טחינה. * ובשעת הדחק (כד) מותר ליקח (כה) ח
<ג> קמח * מן השוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף ד
(כא) שעושין בהם מצת מצוה - ר"ל המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות
לקיים בהן מצות בערב תאכלו מצות הם צריכין שמירה יתירה ולא די לנו במה שאין לנו ריעותא
של חשש חימוץ אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצה דכתיב ושמרתם את המצות והיינו שצריך
שישמור לשם מצה:
(כב) משעת קצירה - ר"ל שישמור מעת ההיא והלאה שלא יפול עליהן מים
לשם מצת מצוה אבל קודם קצירה שעדיין היו מחוברים אין לחוש אפילו שידעינן שירד עליהן
גשמים. ועיין לקמן סימן תס"ז ס"ה דאפילו מחובר אם נתייבשו לגמרי ואין צריך
עוד לקרקע מקבל חימוץ אם ירדו עליהן גשמים וע"כ המנהג לקצור דגן של שמורה בעודן
לחין קצת:
(כג) משעת טחינה - לפי שאז מקרבין אותן אל המים וצריך שמירה:
(כד) מותר ליקח וכו' - דסמכינן אהני פוסקים דסבירא ליה דעיקר שמירה הוא
מלישה ואילך וקודם לישה לא בעינן שישמור להדיא אלא אפילו בסתמא נמי לא מחזקינן איסורא
ואפילו במקום שלותתין החטים דמסתמא אין שורין עד שתחמיץ אלא מציפין עליהן מים ומדיחין
אותן וטוחנן מיד ואע"ג דפסק המחבר בס"ה דהאידנא אסור לו ללתות שאני הכא דהוא
שעת הדחק וגם שמא לא לתתו אלו החטין. וכתבו האחרונים דעכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות
אותם במים אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק דהוי ממש כדגן שנטבע המבואר
בסימן תס"ז ס"ב דאפילו בדיעבד אסור מדינא דש"ס וגרע מלתיתה ואפילו לכל
ימי הפסח אסור וכ"ש ליקח מהם למצת מצוה ויש הרבה פוסקים דס"ל דאפילו לשהות
אותם בבית אסור משום בל יראה וכההיא דסימן תס"ז ס"ב בהג"ה שם. ואף אם
עבר ושהה יש אוסרין ובא"ר בשם זקנו מתיר למכרם לעכו"ם לאחר פסח דעכ"פ
אינו אלא ספק חמץ:
(כה) קמח מן השוק - וחטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים שמירה
משעת טחינה ואילך אכן ליקח חטים מבעל הריחיים שלוקח מדות כל השנה בשכר טחינתו אסור
אפי' בדיעבד דהא רגילים הטוחנים לכבס אותם במים תחלה ויש להזהיר לההמון (ט"ז)
עוד כתב הט"ז דבמקום שטוחנין החטים בריחיים שטוחנין המלצי"ן אסור ליקח קמח
מן השוק אפילו בשעת הדחק (ואפילו במקום שאין דרך ללתות אותם מתחלה) דמלצי"ן חמץ
גמור הוא ומתערב בהם והאחרונים כתבו דבשעת הדחק אף זה מותר דהא אף אם נשאר איזה דבר
מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתבטל קודם פסח וקמח בקמח הוי לח בלח ואין חוזר וניעור
(וצריך לרקד אותם שמא נשאר פירור של המל"ץ בתוכם) מ"מ הנכון בזה לאפות הכל
קודם פסח וכנ"ל בס"ב במ"ב. כתבו האחרונים דאף דמדינא א"צ שימור
לשם מצה רק למצות של לילות הראשונות אבל לשארי ימים די כשאין בהם חשש חמץ ישראל קדושים
הם ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה ועיין לקמן סימן
ת"ס במה שכתבנו בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף ד
* טוב לשמרן וכו' משעת קצירה - ודעת הפר"ח להכריע דשימור משעת קצירה
מדינא הוא ולעיכובא ואפילו בדיעבד וכדבריו נמצא בכמה ראשונים דשימור הוא משעת קצירה
ואף דאם לא ימצא מצה ששמור מעת הקצירה לשם מצה בודאי נוכל לסמוך על דעת השו"ע
ולברך ברכת אכילת מצה מ"מ לכתחלה בודאי נכון להחמיר למצה של מצוה ליקח דוקא מצה
שמורה מעת הקצירה ובשם הגר"א הביאו ג"כ שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור
משעת קצירה והוא היה נזהר בזה כל ימי הפסח ומטעם שמא ירד עליהם מים במחובר לאחר שנתייבש
התבואה:
* ולפחות משעת טחינה - ואם מותר לשלוח קמח שמורה על הבאהן בלי שומר ישראל
עיין בספר תוספות ירושלים שמסתפק בזה דאף דלא נחוש לאיחלופי ולירידת הגשמים מ"מ
שמירה להדיא לא הוי ורחמנא אמרה ושמרתם וא"כ אפשר דאין כדאי לשלוח בלי שומר ועיין
שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן י"א אות ו' שהאריך בענין זה:
* ובשעת הדחק וכו' מן השוק - עיין במ"ב ואפילו בשעת הדחק טוב יותר
ליקח קמח שיפון או של שבולת שועל למצות מקמח חטים משוק כי זה לתתו וזה אין לתתו [פמ"ג]:
* מן השוק - מסתימת הלשון משמע דאפי' מן העכו"ם מותר דלא מחזקינן
איסורא אלא שצריך לרקדן מתחלה שמא יש בהן פירור חמץ וכמבואר בשיבולי לקט בסימן ר"י
בשם רש"י וכן מפורש בכמה ראשונים. אמנם בחידושי ריטב"א לפסחים מחמיר מאוד
בזה וז"ל מסתברא דקמחן של עכו"ם אסור בפסח דהא ע"י טחינה בריחיים של
מים שכיח למיעל בהם מים וכן דעת הרא"ה ז"ל ואפילו קמח של ישראל הנשאר משאר
ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי מפקפק שם ומ"מ בסוף מסיים ובקמח של ישראל לא אסרינן
בדיעבד אבל בשל עכו"ם אסור דההיא ודאי מניחן במקום התורפה כמו שאפשר לו ורבותיו
הסכימו דאפילו בשעת הדחק אין מתירין אותם כלל והגאונים ז"ל כתבו דמותר ליקח קמח
מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא ידי חובתו בזה. וכתב הוא ז"ל ע"ז
כל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של עכו"ם ואוכל ממנה
כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואע"פ
שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי
אבל הכא חשש רחוק הוא ואפשר דליכא איסורא עכ"ל ומשאר ראשונים משמע דלא מחמרינן
בדיעבד ואפילו כל ימי הפסח מותר ועיין ב"ח:
טור אורח חיים סימן תסז
לתת חטין או שעורין נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות וקאמר מר עוקבא הא
דקאמר נתבקעו אסורות לא נתבקעו ממש אלא שקרובות ליבקע שאילו מניחן ע"פ חבית של
יין והן מתבקעות מכח ריח היין ואית דגרסי ע"פ הביב והוא כלי שקלין בו קליות על
האש ושמואל אומר אינן אסורות אא"כ נתבקעו ממש וכתב רב אלפס יש פוסקין כשמואל נתבקעו
ממש ויש פוסקין כמר עוקבא ופסק הוא כמר עוקבא לחומרא והני מילי למיכלינהו בעינייהו
אבל אם נמצאו בתבשיל ולא נתבקעו ממש כיון דאיסור משהו מדרבנן אינן אוסרות התבשיל אלא
א"כ נתבקעו ממש כתוב בספר רוקח בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא דחטין שירד
עליהן דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר יש לצדד הדבר לאיסור ולהיתר והאריך
בו ונטה להתיר אלא שלא רצה לסמוך על דבריו להתיר:
בית יוסף אורח חיים סימן תסז
ט (א) לתת חיטים או שעורים ונתבקעו וכו'.
בסוף פרק כל שעה (מ.) והרמב"ם בפרק ה' (ה"ו) פסק ג"כ כמר עוקבא:
ומה שכתב הרי"ף (יב.) אבל אם נמצאו בתבשיל ולא נתבקעו ממש כיון דאיסור
משהו מדרבנן אינן אוסרות התבשיל אלא אם כן נתבקעו ממש. כ"כ גם הרמב"ם (פ"ה
ה"ח) וז"ל ואם לא נתבקעו מוציאים אותן ושורפן ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן
שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים. ולפי זה מה שכתב
הרי"ף שזהו איסור משהו היינו לומר שחטים אלו אינם חמץ גמור אלא איסור כל דהו אית
בהו מדרבנן אבל הרב המגיד כתב בלשון הרי"ף כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן
הוא ואע"פ שפשט דברי הרי"ף כך הוא מכל מקום לדברי הרמב"ם צ"ל כמו
שכתבתי והר"ן (שם ד"ה כיון) נראה מדבריו שמפרש דברי הרי"ף כפשטן דאיסור
משהו דקאמר דהוי מדרבנן היינו לומר דאיסור תערובת במשהו הוי מדרבנן שכתב על דברי הרי"ף
דאף על גב דעיקר איסורא מדאורייתא הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסר במשהו
תלינן לקולא: כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקעא) שיש שרוצה להחמיר לאסור תבשיל זה מפני
שיש לו מתירין וכ"כ בספר המצות דיש להחמיר ומפני המנהג אני אוסר מספק והמיקל משום
שמחת יום טוב לא הפסיד עכ"ל. כתב הכל בו (סי' מח) בשם הראב"ד דדוקא אי לא
משתכחי בהאי בישולא אלא תרי (או תלת) שערי הוא דלא אסרינן ליה אלא בנתבקעו ממש אבל
תלתא ודאי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף ט
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים, * (לו) אם נתבקעו ממש * הרי כל
התבשיל (לז) אסור; ואם יב לא נתבקעו ממש, התבשיל מותר, הגה: ואין המנהג כן, (לח) אלא
יג אוסרים הכל במשהו * (לט) <י> אפילו לא נתבקעו, ואותם חטים או שעורים (מ) שורפים
אותם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף ט
(לו) אם נתבקעו ממש - הנה בגמרא איכא פלוגתא לענין לתיתת שעורין במים
דיש שסוברין דלא הוי חמץ עד שיתבקעו ממנו ויש שסוברין דאם הם נפוחים כ"כ עד שקרובין
להתבקע ג"כ אסורין ונקטינן לחומרא לענין למיכל אותם בעינייהו דאסור אפילו לא נתבקעו
ממש אבל לענין לאסור התבשיל שנמצאו בו הגרעינין שהוא רק איסור משהו דרבנן נקטינן לקולא
דאין אוסרין עד שיתבקעו ממש זהו ביאור דעת המחבר:
(לז) אסור - אפילו בהנאה. וגם כל הכלים שנשתמשו בם לתבשיל זה בעודו חם
שהיד סולדת בו אסורין להשתמש בהן בפסח אלא צריך להצניען עד אחר הפסח כמו שנתבאר בריש
סימן תמ"ז. ואם נתערב מעט מתבשיל זה לתבשיל אחר גם אותו התבשיל אסור וכן אם נשתמש
בו בכף שהגיס בו בקדרה זו לקדרה אחרת בעודה רותח ג"כ נאסר הכל דכיון דאיסורו במשהו
אמרינן דגם כאן פולט משהו:
(לח) אלא אוסרים הכל - היינו התבשיל וגם כל הכלים שנשתמשו להתבשיל וכנ"ל
לדעת המחבר בנתבקעו. והנה דעת הט"ז בס"ק ט"ו דאסור התבשיל אף בהנאה
אכן הח"י ועוד כמה אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך להתיר עכ"פ
בהנאה:
(לט) אפילו לא נתבקעו - מדסתם הרמ"א משמע דלא מחלקינן בין אם היא
קרובה לביקוע או לא משום דאין אנו בקיאין בזה מ"מ הסכימו כמה אחרונים דעכ"פ
נתרככה בעינן דאם לא נתרכך אפילו נמצא בחמין אין לאסור. עוד כתבו האחרונים דאפילו אם
נמצא בתבשיל ג' גרעינים שלא נתרככו לא אמרינן דמסתמא יש יותר ושמא הם מרוככים:
(מ) שורפים אותם - עיין לעיל סימן תמ"ו ס"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף ט
* אם נתבקעו ממש - אפילו סדק כל שהוא [פמ"ג]:
* הרי כל התבשיל אסור - עיין מ"ב מש"כ דאסור בהנאה והוא מדברי
האחרונים ובאמת לפי מה שפסק המחבר לקמן בסעיף שאח"ז דמותר למכור לנכרי וכו' ה"נ
דכותיה דמותר למכור התבשיל לנכרי דאינה נמכרת ביותר בשביל פליטת משהו שנבלע מן החטה
וא"ל דהכא מיירי כשהחטה עדיין בתוכה דמסוף דברי המחבר משמע דברישא אוסר התבשיל
אף לאחר שהסיר להחטה ממנה וצ"ע:
* אפילו לא נתבקעו - עיין מ"ב מש"כ בשם הח"י והנה אף דאיזה
אחרונים העתיקו דברי הט"ז לדינא מ"מ נ"ל דהמיקל כדברי הח"י והאחרונים
שעמו לא הפסיד אחרי דבאמת רוב הראשונים וכמעט כולם הסכימו לדברי הרי"ף להתיר התבשיל
אפילו באכילה וגם הפר"ח הסכים כן עכ"פ נתיר אנן בהנאה ובפרט היכא דלא היה
קרוב לבקוע רק שנתרכך נלע"ד דנוכל לסמוך להקל וגם נוכל לצרף בכגון זה דעת השאלתות
ורז"ה ור"ת דס"ל לעולם בס':
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף י
תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, (מא) מותר למוכרה לאינו יהודי,
שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה. הגה: (מב) ובמדינות אלו [טו*] נוהגין
לשרוף הכל (וע"ל סימן תמ"ו סעיף ג'). (מג) ואם נמצאת <יא> ביום שמיני
של פסח, (מד) יד מותר [יט] להשהותה עד אחר הפסח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף י
(מא) מותר למוכרה לנכרי - אחרי שהסיר החטה ממנה ולא נשאר אלא טעם החמץ
שהפליטה החטה בהתרנגולת ולא ישהנה בביתו דילמא אתי למיכלה:
(מב) ובמדינות אלו וכו' - ובמקום שיש הפסד מרובה מאוד הסכימו האחרונים
להקל כדעת המחבר כמש"כ לעיל בראש סימן תמ"ז:
(מג) ואם נמצאת וכו' - היינו אפילו נעשה התערובות מקודם יום השמיני וה"ה
אף אם עבר ושהה עד יום זה:
(מד) מותר להשהותה - משום דהוי ספק יו"ט ספק חול ותערובת משהו הוי
דרבנן לכן מקילינן להשהותה עד אחר פסח ואז מותר אפי' באכילה [וי"א שאף בשביעי
של פסח אם נמצא חטה בקועה בתבשיל או בתרנגולת כופה עליהם כלי עד מוצאי יו"ט ואז
אוכל התבשיל או התרנגולת ושורף את החטה ובמקום הפסד יש לסמוך ע"ז] וה"ה לענין
נותן טעם לפגם אף דאנו מחמירין בפסח כמבואר בסימן תמ"ז מ"מ מותר לשהותו אבל
בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף ביום אחרון אסור לשהותו:
טור אורח חיים סימן תנה
והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן נוהגין בכל אשכנז ואין טעם ברור
לאוסרו ומ"מ אין לשנות משום אל תטוש תורת אמך וי"א שבלילה ראשונה אין ליתן
בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש אבל
מלח אינו מעשירה: גרסינן במנחות תבלה פי' לש מצה בקצח ושומשמין ובכל מיני תבלין כשירה
כיון שיש בה טעם מצה וכתוב בספר הרוקח ומ"מ אין ליתן בה פלפלין לפי שהוא חד ומחמם
העיסה:
בית יוסף אורח חיים סימן תנה
ה והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן
נוהגין באשכנז ואין טעם ברור לאסרו. כלומר אף על פי שיש קצת טעם מפני שמחמם את העיסה
מכל מקום אינו ברור וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה (סי' כג) והר"ן כתב שם (יב.
ד"ה ותיקא וד"ה ומדאמרי') כתב שם גבי הא דאסרינן (לט:) ותיקא במיא ומילחא
פירוש מאכל של קמח שמבשלין אותו מדאמרינן דהא דתניא אסור במיא ומילחא יש ללמוד שמותר
לתת מלח לתוך לחם של פסח דדוקא ותיקא הוא דאסור משום דאדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא והרא"ש
(שם) דחה ראיה זו משום דאיכא למימר דמלח ממהר החימוץ כשנלושה במים אבל אם נלושה במי
פירות המלח לבדו אינו גורם החימוץ: והמרדכי (סי' תקצד) כתב שיש ליזהר שלא ליתן מלח
והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ מפני שהמלח מוסיף חום בעיסה והגהות מיימון כתב בפרק
ה' (אות ש') שרשב"ט היה רוצה להתיר למלוח מצה בפסח חוץ מיום ראשון וחביריו אוסרים
דמליח הרי הוא כרותח (פסחים עו. וש"נ) והוי כמו לש בפושרין: והכל בו (סי'
מח ט ע"ג) כתב בשם הראב"ד (תמים דעים סי' כז) שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין
דכרותחים דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין
ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן ובמצה של מצוה לא יתן
כלל ואם נתן לא יצא דבעינן לחם עוני וזו מצה עשירה היא וצריך עיון אי מיקריא מצה עשירה
משום מלח. ועכשיו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצוה ולא באחרות ואין לשנות המנהג עכ"ל:
והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תנה, רכד ומיוחסות סי' קנג) ששאלת מהו ליתן
מלח בעיסה בפסח באמת יש אוסרים ומביאים ראיות לדבריהם אלא שהן חלושות ויש מתירין ואני
מן המתירין וראיה מפורשת נראה לי ממה שכתב ותיקא שרי וכו' וכן אנו נוהגין אלא שמחמירין
ואין נותנין במצה שמורה ע"כ. ועכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל ונכון
הדבר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנה סעיף ה
* (מ) נוהגין שלא ליתן מלח (מא) במצה, ונכון הדבר; ((מב) ואפילו בדיעבד
(מג) טז יש לאסור) (מרדכי וד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנה סעיף ה
(מ) נוהגין שלא וכו' - לפי שי"א שהמלח מחמם את העיסה ועל ידי כן
העיסה נוחה להחמיץ:
(מא) במצה - היינו קודם אפייה אבל אחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצה במי
המלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בחוה"מ ומ"מ למצת מצוה בשתי הלילות יש ליזהר:
(מג) יש לאסור - והפר"ח חולק וסובר דאין להחמיר בדיעבד במעט מלח
ונראה דאם היה שוגג בזה בודאי יש לסמוך להקל. וכ"ז לענין אכילה אבל לענין הנאה
אפילו להרמ"א שרי בדיעבד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנה סעיף ה
* נוהגין וכו' ונכון הדבר - הנה מלשון זה משמע דאינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד
אין לאסור וע"כ דלא פסיקא להו דמלח מעט שנותנין במצה כדי ליתן טעם יהיה מחמם העיסה
[דאף דקי"ל דמליח הרי הוא כרותח הוא דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו] ולא חש לדברי
המחמירין רק לענין לכתחלה והרמ"א בהג"ה שהוסיף לאסור אף בדיעבד הוא דאזיל
לטעמיה שכתב בד"מ דלפי מה שכתב הטור לקמן בסימן תס"ב דמי מלח הוי מי פירות
א"כ הוי מי פירות עם מים דקי"ל דממהרות להחמיץ אם לא שיאפה מיד ולכן כתב
הכא דאפילו בדיעבד אסור ור"ל אם לא היה נזהר לאפות מיד [והיינו שהעסק שעוסקין
בה בידים אינה מצילה מידי חימוץ] וכן פסק הח"י [וכן משמע גם ממ"א] דאם היה
נזהר לאפות מיד אין לאסור בדיעבד המצה במה שנתן לתוכה מעט מלח וכ"כ בא"ר
ודע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמן בסימן תס"ב בד"מ דהטור לא מיירי כ"א
במלח שחופרין מהקרקע אבל במלח שנעשה ממי הים כמו מים שלנו לכו"ע הוי כמים א"כ
אין לאסור בדיעבד במלח שלנו בכל גווני (אם לא שנתן מלח מרובה) ואפילו לפי מה שמשיג
המ"א עליו לקמן שם דהטור מיירי במלח שלנו ואפ"ה ס"ל דמי פירות הן הלא
מ"מ לדינא מסיק שם הב"י בשם הר"ן והגהת מיימוני דלא כהטור וכן נפסק
בהשו"ע שם דהוא בכלל מים וא"כ ע"כ לא יצוייר דינו דהרמ"א לאסור
אף בדיעבד רק במלח שחופרין מהקרקע אם לא נאפה מיד. ודע עוד דאף אם נפרש דהרמ"א
בשו"ע שסתם להחמיר בדיעבד אינו מטעם דהוא מי פירות אלא דחשש לדעת המחמירין מטעם
חימום העיסה מ"מ להלכה יש לעיין אחרי דהרבה פוסקים מקילין בזה כמו שכתב הגר"א
וכן מוכח בחידושי ריטב"א על פסחים שדעתו דבדיעבד בודאי אין להחמיר במעט מלח שנתן
לתוכה וכן דעת מהר"ם חלאווה בחידושיו להקל במעט מלח. ובפרט אם היה שוגג בזה בודאי
אין להחמיר דאפילו בלש בחמין יש פוסקים שמקילים בשוגג בדיעבד וכנ"ל בס"ג
וכ"ש בעניננו דבלא"ה יש כמה מקילין בודאי יש לסמוך עליהם כנלע"ד. ועיין
בפר"ח שחולק על הרמ"א ומסכים להמחבר להקל בדיעבד:
בית יוסף אורח חיים סימן תנה
ו גרסינן במנחות. פרק הקומץ רבה (כג:) וכתבה
הרא"ש (סוס"י כג) והמרדכי בפרק כל שעה (סוס"י תקצד) וכן כתב הרמב"ם
בפרק ה' (ה"כ) וכתב הראב"ד (פ"ו ה"ה) דכשתבלה משנאפית מיירי כלומר
דאם לא כן הוה ליה מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובת מצה וכתב הרב המגיד שדוחק הוא
לומר כן ויותר נראה לי דההוא תנא (תוספתא פסחים פ"ב הי"ג) אינו סובר דלחם
עוני אתי למעוטי מצה עשירה אלא למעוטי מעשר שני וכדברי רבי יוסי הגלילי בפרק כל שעה
(לו.) ולא קיימא לן כוותיה ומכל מקום ילפינן דתבלין אינם מחמיצין:
וכתוב בספר הרוקח (עי' סי' רעג) ומכל מקום אין ליתן בה פלפלין וכו'. גם
הרא"ש הביא דבריו בפרק כל שעה (שם):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנה סעיף ו
לש המצה (מד) בקצח ושומשמין ובמיני תבלין, (מה) יז כשרה יח כיון (מו)
שיש בה טעם מצה; (מז) ומ"מ אין ליתן בה תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה. הגה:
(מח) יט ופלפלין, אפילו בדיעבד (מט) אסור; וכן אם נפל בה (נ) סיד (מהרי"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנה סעיף ו
(מד) בקצח - קימ"ל בל"א:
(מה) כשרה כיון וכו' - מלשון זה משמע דאפילו אין בה רק כזית בכדי אכילת
פרס ויש בה טעם מצה יוצא בה ועיין בפר"ח ובמ"א שדעתם דצריך לאכול כל אכילת
פרס כדי שיהיה בזה כזית מצה חוץ מתבלין ועיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ב במ"ב
שם לענין תערובות דגן עם שאר מינים דלכתחלה בעינן שיהיה רוב מן הדגן וה"נ בעניננו:
(מו) שיש בה וכו' - משמע דיוצאין בה י"ח בלילה הראשונה משום דלא
חשיבא מצה עשירה וממילא אסור לאכלה בע"פ ומיהו י"א דאינה כשרה אלא בשאר ימים
דאין בה משום חימוץ משום התבלין אבל היא בכלל מצה עשירה ואין יוצאין בה י"ח בשני
לילות הראשונים ויש להחמיר:
(מז) ומ"מ אין ליתן וכו' - ר"ל דלכתחלה אין נכון:
(מח) ופלפלין וכו' - אפילו קורט אחד עושה כל העיסה חמץ וכן מעט סיד ודוקא
כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר:
(מט) אסור - היינו באכילה ולא בהנאה. וזנגבי"ל דינו כפלפלין ואפשר
דה"ה נעגעלי"ך וכרכום וי"א דכל מיני תבלין חוץ מפלפלין וסיד מותר בדיעבד
אפילו באכילה:
(נ) סיד - היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה
פשוט דאין אוסר:
בית יוסף אורח חיים סימן תסז
טז יש מתירין חיטה שנמצאת בזפק של תרנגולת
כדאמרינן גבי טומאה (אהלות פי"א מ"ז) דחשיבא וכו'. מחלוקת זו כתבה המרדכי
בפרק כל שעה (סי' תקנ) גבי דג טמא שנמצא בדג טהור ונתבשל והגהות מיימוניות כתבו בפרק
א' (דפ' קושטא ה"ה קכ.) בשם ספר המצוות (סי' רכב עמוד רכח) דאע"ג דלענין
טומאה הוי עיכול לענין איסור לא הוי עיכול וכן כתב סמ"ג (לאוין עח ל ע"ג)
וכ"כ התוספות בפרק גיד הנשה (חולין צז. ד"ה אמר) בשם רבינו תם גבי הא דאמר
רבא אמור רבנן בששים וכן משמע מדברי הר"ן שכתב בסוף פרק כל שעה (יב. ד"ה
וחטה) חיטה או שעורה שנמצא בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף בהכי דאע"ג
דלענין איסור בלוע חשוב אוכלא כדאיתא בפרק קמא דבכורות (ז:) אפילו הכי כל מידי דצלי
סגי בקליפה שאין לך אוסר במשהו אלא בבישול אבל בצלי סגי בקליפה והכא איכא עור דזפק
דחשיב קליפה: כתב בארחות חיים כשמהבהבין עופות ונמצאו חטים בזפק אע"פ שחמץ בפסח
במשהו אינו אוסר בצלי יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה: האגור (סי' תשפג) כתב
בשם הגאונים מעשה היה והתיר מורי (עמ' תשובות רש"י סי' שה) תרנגולת שנמלגה בחמין
בפסח והיה הזפק עמה ובה היו חטים והתיר מטעם דקרום הזפק מפסיק בינו ובין הבשר ודבר
תימה הוא להתיר במליגה ע"י קליפה שהרי ע"י המים מתערב הטעם בכולה וכמ"ש
רבינו (רי:) בשם ראב"ן (ח: סי' ט):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף טז
חטה או שעורה שנמצאת בזפק לז העוף לאחר שהבהבו אותו, (פו) <כא>
העוף [מד] מותר והחטה והשעורה (פז) צריך לשורפם, (פח) דלא חשיבי כמעוכלים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף טז
(פו) העוף מותר - דאין צלי אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא במקום הקליפה
ומשליכין אותו ואפילו לדידן דאוסרין בצלי עד ששים מ"מ אין להחמיר בזה יותר מכדי
קליפה כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד אלא מעבירו
תמיד הנה והנה כמו שמבואר ביו"ד סימן ס"ח ואם נמצאת החטה חוץ לזפק לאחר ההבהוב
לכתחלה צריך לקלוף באותו מקום ובדיעבד אם בישל כך בלי קליפה מותר. המדקדקים נזהרים
בפסח קודם ההבהוב וקודם המליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא
ימצא בתוכו חטה ומי שעושה כן הרי זה זריז ונשכר [שכנה"ג]:
(פז) צריך לשורפם - דתלינן שנתחמצו מלחות שנמצא בזפק [לבוש]:
(פח) דלא חשיבי כמעוכלים - דאף דלענין טומאה חשיבי כמעוכלים לענין איסור
שאני ועיין בביאור הגר"א שכתב דלפ"ז אין חילוק בין שלמה או שבורה אבל בעיקר
הדין מצדד לבסוף דאין לחלק בין איסור לטומאה ואפילו שלמין חשובין כמעוכלין. כתב בספר
תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם וכן ראוי שלא יעשה על ידי קטנים [פמ"ג]: