גמ' פסחים דף לט.- מ.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 40:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:00 דקות
1)בגד שאבד בו
כלאים ואין מקומו ניכר, אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור
2)כשמוללין
הקדירות החדשות, אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה שחזר ה וטחנו אותה
3)חרדל או שאר
מיני טיבול שיש בהם מים, אין נותנין בהם קמח
4)קרבבן פסח
שנתבשל במים או בשאר משקין או לסוך אותו ביין בשאר משקין או לטבול אותו במשקין
5)מים שרוחצין בו
הידים והעריבה אחר שלשין וכן מים שמשתמשין בו בשעת לישה הרי זה ישפך במקום מדרון
6)אין לשין במקום
השמש..................................................
7)לא יניחו העיסה
בלא עסק ואפילו רגע אחד........................
8)עברה ולשה תחת
השמש, הפת מותרת...............................
9)לא תקטף באותם
מים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה
רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כז
בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר, הרי זה
לא ימכרנו לנכרי שמא ימכרנו הנכרי לישראל, ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ימצא אותו אחר
ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו, וכיצד תקנת בגד זה, צובעו שאין
הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא
נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו, וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות
מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק. +/השגת הראב"ד/ וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'.
א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא
ובדרבנן לקולא.+
טור יורה דעה סימן שא
דבר תורה אין אסור כלאים אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חימום אבל
אם מעלם עליו שלא כדרך חימום כגון אהל של כלאים שמאהיל עליו או שמפשיל קופה של כלאים
מאחוריו או שמציעו תחתיו מותר אבל חכמים אמרו אפי' י' מצעות זו על זו וכלאים תחתיהן
אסור לישן עליהם שמא תכרך עליו נימא ודוקא ברכים אבל כרים וכסתות שהן קשין וליכא למיחש
שמא תכרך עליו נימא מותר לישן עליהן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן בד"א כשהן ריקנין
ונתונין על גבי קרקע אבל אם מליאים או אפי' ריקנין ונתונין ע"ג מטה לא לפי שנכפף
תחתיו ונכרך על בשרו וכן כל בגדים הקשין מותרין בהצעה מתחת ואסור ללבשן ולבדין הקשין
מותרין אפי' בלבישה כיון שאפילו לבישת הרכים אינו אלא מדרבנן
בית יוסף יורה דעה סימן שא
ח וכן מרדעת החמור מותר לעשותה מכלאים. גם
זה משנה בפרק בתרא דכלאים (שם):
ומ"ש הרמב"ם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בה. למד כן מדין הכרים
והכסתות וכן נראה מדברי הר"ש (פ"ט מ"ב ד"ה כרים) אבל הרא"ש
כתב בפרק ט דנדה (שם) דמדנקט גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם וגבי מרדעת
לא תני מכלל דבמרדעת אפילו בשרו נוגע בהם שרי משום דהמרדעת קשה אבל כרים וכסתות רכין
הם כדמוכח בזבחים פרק דם חטאת (צד:) הילכך בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהם שלא תכרך עליו
נימא עכ"ל. וצריך לומר דרכים דקאמר היינו לומר שאינם כל כך קשים כמרדעת אבל מכל
מקום קשים הם קצת שהרי כתב הוא ז"ל (סי' ח) כרים וכסתות שהם קשים ואין דרכן ליכרך
על בשרו כשאין בשרו נוגע בהם וכך הם דברי רבינו ירוחם (ני"ט ח"ב קסח ע"ב)
שכתב גבי מרדעת בלשון הזה לרכוב עליו מותר ואפילו בשרו נוגע בה ולא חיישינן שמא תכרך
עליו נימא כדאמר לעיל גבי כרים וכסתות משום דמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות: [בדק הבית]
כתוב באורחות חיים (סי' כ אות ג) המת והבהמה שהיו לבושין כלאים מותר לנשאן על הכתף
[עד כאן]:
ומ"ש ובלבד שלא יתננה על כתפיו אפילו להוציא בה זבל. שם במשנה וטעמא
משום דאינו מותר מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה:
ומ"ש ודוקא שהכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין
מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור. ברייתא בפרק ט דנדה (סא:):
ומה שנתן טעם משום דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי על
גבי בגדו. כן כתב הרמב"ם (פ"י הכ"ז) והרא"ש ז"ל (סו"ס
י):
ומ"ש ולא ימכרנו לגוי וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שא סעיף ח
ט מרדעת החמור, מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה, י] והוא שלא יהיה בשרו
נוגע בה. ולא יניח מרדעת זו על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל. יא] ודוקא שכלאים
ניכרים וידועים בבגד, אבל בגד שאבד בו כלאים י ואין מקומו ניכר, אסור לעשות ממנו מרדעת
לחמור, דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו. (ח) ולא
ימכרנו לעובד כוכבים, שמא יחזור וימכרנו לישראל.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שא סעיף ח
ט מרדעת החמור מותר כו' - כיון שהוא קשה וכלדעיל סעיף א':
י ואין מקומו ניכר כו' - ע"ל ר"ס ש"ב:
בית יוסף אורח חיים סימן תסג
ג אין מוללין את הקדרות וכו'. (מ:) ת"ר
אין מוללין את הקדרה בפסח והרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ ויש אומרים
נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח עולא אמר אחד זה ואחד זה אסור משום לך לך אמרינן
נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב רב פפא שרא לדבי ריש גלותא למימחא קדרה בחסיסי אמר רבא
איכא דשרי כי האי מילתא במקום דשכיחי עבדי איכא דאמרי רבא גופיה מחו ליה קידרא בחסיסי
וכתבו הרי"ף (יב:) והרא"ש (סוס"י כח) פירוש חסיסי מצה אפויה שטוחנים
אותה במים ומוללים בה את הקדרה ובערוך (ערך חסס) פירש קמח של עדשים שאינו בא לידי חימוץ
ולא חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בשאר קמח:
ומה שכתב רבינו דאפילו בקימחא דאבישונא אסור למלול. מימרא שם (לט:):
ומה שכתב רבינו ובגמרא קאמר דאפילו במצה אפויה אסור היכא דאיכא עבדי.
כלומר שהוא תמה על הרי"ף והרא"ש למה לא כתבו כן ולי נראה שאין כאן מקום תמיהא
כלל כיון דבלישנא בתרא (מ:) אמרינן דרבא גופיה מחו ליה קידרא בחסיסי משמע דאתא לאיפלוגי
אלישנא קמא דאמר איכא דשרי כי האי מילתא (במילתא) [בדוכתא] דשכיחי עבדי הילכך נקטינן
כלישנא בתרא דשרי אפילו באתרא דשכיחי עבדי ודברי הרמב"ם בפרק ה' (ה"ה) כדעת
הרי"ף:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ג
(ו) כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים
שמא לא נקלה באור יפה (ז) ונמצא מחמיץ (ח) כשמבשלים אותו, וכן כשמוללין הקדירות
החדשות ((ט) ד פירוש שנותנים קמח לתוך המאכל להקפות), אין מבשלים בהם <ג> אלא
מצה אפויה שחזר ה וטחנו אותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ג
(ו) כרמל שמהבהבין וכו' - ר"ל אף דהדגן שלו כבר נקלה באור וא"כ
הקמח שלו הוא כאפוי וקי"ל דאפוי אינו מחמיץ אפ"ה אסור שמא וכו':
(ז) ונמצא מחמיץ וכו' - ואם עברו ונתנו תוך המאכל אסור המאכל בהנאה ואסור
להשהותו דספיקא דאורייתא הוא:
(ח) כשמבשלים אותו - ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור לא יבשלו במים שמא
לא נקלה יפה ויבוא לידי חמוץ ויש מתירין לבשל קמח הקלוי לפי שחום האור שולט בו יותר
ממה ששולט בהחטים והסכימו כמה אחרונים שיש לסמוך על דבריהם בדיעבד שאם עבר ועשה ממנו
תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח ומצה אפויה שנמצא קמח בתוכה אסור ליתנה
ברוטב דאותו קמח בודאי לא נאפה יפה מפני שהמצה מפסקת בין הקמח להאור ואם נתנה אוסרת
התבשיל אף בהנאה:
(ט) פי' שנותנים קמח וכו' - זה הפירוש הוא לדעת הטור אבל הב"י
שהעתיק לשון הרמב"ם שכתב הקדרות החדשות הוי פירוש שמבשלין בקדרות חדשות בפעם ראשונה
קמח ומים כדי להקשות הקדירה ולחזקה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יט
* לא תשרה אשה מורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש, ולא
ילעוס אדם חטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות, אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ואם
נתן ישרף מיד מפני שהוא ממהר להחמיץ, ואין נותנין את הקמח לתוך ק החרדל ואם נתן יאכל
מיד.
טור אורח חיים סימן תסד
חרדל או שאר מיני טיבול שיש בהם מים אין נותנין בהן קמח ואם נתן לתוך
החרדל יאכל מיד ולא ישהנו שמא יחמיץ ובשאר מיני טבולים כיון שאינן חדים כמו חרדל ודאי
החמיץ וצריך לשורפו:
בית יוסף אורח חיים סימן תסד
א חרדל או שאר מיני טיבול וכו'. משנה בפרק
כל שעה (מ:) אין נותנין קמח לא לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ורבי מאיר
אוסר ובגמרא אמר רב כהנא מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד. ופירש
רש"י מחלוקת. דשרי ליה תנא קמא לאכלו מיד: בנותן לתוך החרדל. לפי שהוא חזק ואינו
מניחו מהרה להחמיץ. ואמר רב אשי כוותיה דרב כהנא מסתברא מדאמר שמואל וכו' (מא.) ואף
על גב דדחינן ראיה זו מכל מקום כיון דרב אשי סבר כוותיה הכי נקטינן וכן פסקו הפוסקים:
ומה שכתב רבינו שיש בהם מים. כ"כ הרא"ש (סי' כט) ופשוט הוא
דאם לא כן מי פירות הם ואינם מחמיצים (עי' פסחים לה:):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסד
סעיף א
חרדל או (א) שאר מיני טיבול (ב) שיש בהם מים, אין נותנין בהם קמח; ואם
נתן לתוך החרדל, (ג) יאכל מיד ולא ישהנו שמא יחמיץ, ובשאר מיני טיבולין כיון שאינם
חדין כמו חרדל, ודאי החמיץ (ד) וצריך לשרפו אם הוא אחר זמן איסור חמץ. הגה: (ה)
והמנהג שלא לאכול חרדל כלל בפסח, (ו) א <א> אפילו נתערב קודם פסח, דהוי כמיני
קטניות שנוהגין בו איסור (הגהות מיימוני רפ"ה ות"ה סימן קי"ג).
משנה ברורה סימן תסד
(א) שאר מיני טיבול - שמטבלים בהם הבשר ויש בהם חומץ ושאר דבר שיש לו
קיוהא ורגילין ליתן בתוכן קמח שהקמח מתחמץ ג"כ ע"י קיוהא:
(ב) שיש בהם מים - דאי אין בהם מים כלל הוי מי פירות ואינם מחמיצין אפילו
הם דברים חמוצין בעצמן כמש"כ לעיל בסימן תס"ב. ולפי מש"כ הרמ"א
לעיל בסימן תס"ב ס"ד דאנן מחמירין במי פירות לבד ג"כ אפילו אין בהם
מים כלל רק מיני טיבולים שנעשים מחומץ יין עם קמח ג"כ אסור:
(ג) יאכל מיד - שחוזק החרדל אין מניחו מהר להחמיץ:
(ד) וצריך לשרפו - לאו דוקא שריפה וכמבואר לעיל סימן תמ"ה:
(ה) והמנהג וכו' - והטעם משום דחרדל הוא דבר דמידגן והוי כמו קטניות שנוהגים
בו איסור [לבוש]:
(ו) אפילו נתערב וכו' - אין ר"ל שנתערב עם קמח דבזה פשיטא דאסור
מה לי קודם פסח או בפסח אלא ר"ל דנתערב עם יין והרבותא דאע"ג דבשעת עירוב
כותשין אותו ואינו נראה כקטניות כשנכנס הפסח אפ"ה אסור ומ"מ בדיעבד אם נפל
חרדל לתבשיל אינו אוסר. וכן מותר להשהות חרדל עד אחר הפסח כיון שהוא בלי קמח. ויין
שניתן בו חרדל בעודו תוסס כדי שיעמוד במתיקותו ולא יתקלקל מותר לשהותו אבל לא לשתותו:
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה ז
מבושל שהזהירה עליו תורה בין שנתבשל במים בין שנתבשל בשאר משקין או במי
פירות שנאמר ובשל מבושל ריבה הכל.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה ח
צלהו ואחר כך בשלו, או שבשלו ואחר כך צלהו, או שעשהו צלי קדרה ואכלו חייב,
אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ודבש ובשאר משקין ומי פירות, חוץ מן המים, ומותר לטבל
הבשר אחר שנצלה במשקים ובמי פירות.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה טז
מים שרוחצין בו הידים והעריבה אחר שלשין וכן מים שמשתמשין בו בשעת לישה
הרי זה ישפך במקום מדרון כדי שלא יתקבץ במקום אחד ויחמיץ.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ד
אם לש (כח) <ה> אחר זמן איסור חמץ, (כט) אלו המים עם שאר המים שרוחצים
בהם העריבה לא ישפכם אלא במקום מדרון, (ל) כדי ט שלא יתקבצו (לא) במקום אחד ויחמיץ.
הגה: (לב) י והכלים שמתקנים בהם המצות, והסכין שחותכין בו העיסה, יגררם תמיד (לג) יא
בשעת עשייה שלא ידבק בהם הבצק, ולאחר עשייה ידיחם וינגבם היטב לחזור ולתקן בהם פעם
שנית (מהרי"ל) וזהו עדיף טפי ממה שנוהגין לגררן, כי אי אפשר לנקותן היטב ע"י
גרירה. והמחמיר, יגררן (לד) ואח"כ ידיחן (ד"ע). ובי"ט מותר לעשותו
(לה) יב ע"י אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי (לו) <ו> יטילם לצונן (לז)
או יתנם לתנור (לח) יג שיאפה הבצק שעליהם. והעריבות שאפשר לתת דבר בתוכו, מותר להדיח;
וכן כל כיוצא בזה. ויש ליזהר בעריבה שלשין בה (לט) <ז> שלא יהיה בו שום גומא
או סדק שלא יוכל לנקרו אחר הלישה ותחמיץ, ואח"כ כשחוזר ולש בו מתערב בבצק (מהרי"ל).
ולא יתן העריבה על כר או (מ) יד כסת צמר בשעת הלישה, שמחמם העריבה; אבל על של עור,
שרי (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ד
(כח) אחר זמן וכו' - וקודם זמן איסורו שופכין בחצירו אפילו שלא במקום
מדרון ודעת הב"ח והט"ז דאפילו קודם זמן איסור אין לשופכן בחצירו שלא במקום
מדרון:
(כט) אלו המים - ר"ל המים שמקטף בהם או שמצנן את ידיו:
(ל) כדי שלא יתקבצו וכו' - והרי החמץ שלו הוא כיון שהוא ברשותו ומיהו
לשפוך אותם בר"ה מותר בכל ענין דמאי איכפת לן שיחמיצו אחר כן כיון שכבר הפקירן
ויש אומרים דאפילו בר"ה אין נכון לכתחלה שלא במקום מדרון דכיון שהוא בזמן איסור
חמץ יש לו לדקדק בפרורי בצקו שלא יבאו לידי חימוץ:
(לא) במקום אחד - אלא יבלעו בקרקע וכתב מ"א דאין לשפוך אותם על רצפת
אבנים דג"כ אין נבלעים בקרקע. ודע דצריך למהר ולשפוך אותן אחר שקיטף בהם או צינן
בו ידיו או לאחר הדחת העריבה מפני שהן ממהרות להחמיץ:
(לב) והכלים - היינו העריבות ועצים העגולין שעורכין בהם המצות והרעדלי"ך
שמנקרין בהם המצות ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לפעמים לבדוק ולראות גם המרדה שמכניסין
בה המצות לתנור אם אין עליה בצק [דלפעמים כשהעיסה רכה נדבק עליה בצק]:
(לג) בשעת עשייה - היינו בין כל עיסה ועיסה לנקותם דאע"פ שאין שוהין
שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהה בלא עסק אעפ"כ
לכתחלה צריך ליזהר בכך וכנ"ל בס"ב [ומש"כ לאחר עשייה היינו לאחר שנאפה
מהיסק אחד] וה"ה שצריך לרחוץ ידיו וגם לרחוץ האגן שלשין בו ולנגבו במפה בין כל
עיסה ועיסה. ומנהגנו כהיום לרחוץ אשה הלשה את ידיה וכן הכלים שלשין בו לאחר שעשו בו
שנים או ג' עיסות עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל וכן המגלגלים ישגיחו אם
מודבק בידיהם עיסה וירחצו ידיהם ג"כ משיעור מיל לשיעור מיל וכן ישגיחו על עצים
המגלגלין והרעדליך שיהיו נקיים ולהחליפם או לגרד החמץ מהם בזמן הנזכר וכן הסדינים שמכסין
בו השולחנות ג"כ מחליפין אותן בזמן הנזכר ובמקום שעורכין על השולחנות מגרדין אותן
בזכוכית בזמן הנזכר וכתבו האחרונים דהמנהג הנכון להיות שני אגנים ללוש בהם ובעת שלש
בהשניה יהיה איש אחד מוכן לרחוץ הראשונה ולנגבה היטב וכן חוזר חלילה והמנהג הנכון להעמיד
משגיח בבית אופי המצות להשגיח על הכל כי רבה המכשלה מאד:
(לד) ואח"כ ידיחן - והמרדה א"צ להדיחה:
(לה) ע"י נכרי - דהדחת הכלים הוי שבות וע"י נכרי הוי שבות דשבות
ושרי במקום מצוה כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:
(לו) יטילם לצונן - שהצונן מעכב מלהחמיץ וכדלעיל סימן תנ"ז ס"ב
ויכביד אותם כדי שירדו למטה במים ולא יציפו למעלה וכ"ז כשאין דעתו לאפות עוד בו
ביום הא דעתו לאפות רשאי להדיחם בעצמו ולגרדם אסור בכל גווני:
(לז) או יתנם לתנור וכו' - ומ"מ אין נכון לאכול הבצק הנאפה דשמא
לא נאפה יפה הצד השני שבתוך הסדקים:
(לח) שיאפה הבצק - והאחרונים מפקפקים בעצה זו דכיון דאין נכון לאכול את
הנאפה וכנ"ל וגם אין כוונתו לאכול א"כ הוא אפיה שלא לצורך דאסור ויש עוד
עצה שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לנכרי:
(לט) שלא יהיה בה שום גומא וכו' - ואפילו על שפת הכלי שלש בו לא יהיה
בו סדק. ומזרק שנסדק בשפתו כתבו הפוסקים דצריך להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום
הסדקים ויחליקם להשוותם יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע כדי שיכנס היד לנקות אבל לא ידביק
עליו חתיכה נחושת במסמרים שהחמץ נכנס תחת המסמר אלא א"כ ידביק הנחושת ע"י
היתוך. גם במרדה שרודים בו המצות לא יהא בו סדק או חריץ וכן על הדף שעורכין ומגלגלין
עליו המצות ג"כ צריך שיהא חלק בלא סדקים וחריצים ואם יש בהם נקבים צריך לסותמן
שהבצק נכנס בהם ויש שעורכין מטעם זה על סדין אכן על הסדין ג"כ אין טוב שהבצק נכנס
בנקבי האריגה [אם לא שיחליפם בחדשים בכל שיעור מיל] ולהפכם לעבר השני אינו מועיל ג"כ
וע"כ יותר טוב לערוך על דף חלק ואנשי מעשה נוהגין לצפות השולחנות בטס של מתכות
חלק או על אבנים חלקין וגם יש שמגלגלין בוועלגע"ר העלצע"ר שמצופין בטס של
מתכות או בשל זכוכית:
(מ) כסת צמר - וטוב ליזהר שלא להעמיד אף על בגד צמר אבל בדיעבד בכל ענין
ליכא איסור:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יב
לא תשב אשה תחת השמש ותלוש, ולא תחת נ הרקיע ביום העבים אפילו במקום שאין
השמש זורחת בו, ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר, ואם היתה לשה * ואופה צריכה שני
כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה, ואם עברה ולשה תחת השמש או שלא צננה
ידיה או שעשת עיסה יתר משיעור חלה הפת מותרת, וכמה שיעור חלה כמו שלש וארבעים ביצים
וחומש ביצה, כגוף הביצה הבינונית לא כמשקלה.
טור אורח חיים סימן תנט
אין לשין במקום השמש וביום המעונן אפילו תחת כל אויר הרקיע אסור ואל תתקרב
האשה ללוש אצל פי התנור מפני חום התנור ולא תגביה ידה מן הפת להתעסק בעסק אחר עד שתגמור
כל הפת דלכתחלה צריך שלא יניחוה בלא עסק אפילו רגע אחד וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל
היום אינו מחמיץ ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בב' עיסות כאחד
והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנייה אפילו אין רואין בה סימני חימוץ ואם החמיצה עד
שיש בה סדקים אפילו לא נתערבו סדקיה זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ
גמור והאוכלו חייב כרת ואם אין בה סדק אלא הכסיפו פניה הוי חמץ נוקשה והאוכלו פטור
וצריכה שני כלים של מים אחת שמקטפת בו פירוש שטחה בו פני החררה ואחת שמצננת בו ידיה
כדי שלא תתחמם העיסה והרמב"ם ז"ל כתב ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים של
מים ולא ידענא למה כתב לשה ואופה דאכל אשה שהיא לשה קאי ואלו המים עם שאר המים שרוחצין
בהן העריבה ושאר הכלים לא תשפכם אלא במקום מדרון שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו לא שנא
אם הן רב או מעט:
בית יוסף אורח חיים סימן תנט
א (א) אין לשין במקום השמש. בסוף פרק כל
שעה (מב.) אשה לא תלוש בחמה ופירש רש"י לפי שחום השמש מחממה:
ומה שכתב וביום המעונן אפילו תחת כל אויר הרקיע אסור. כן כתבו שם הרי"ף
(יב סוע"ב) והרא"ש (סוס"י לא) מדאמרינן בפרק אמר להם הממונה (יומא כח:)
דיומא דעיבא כוליה שמשא וכן כתב הרמב"ם בפרק ה' (הי"ב) וכתב בעל תרומת
הדשן (ח"א סוס"י קכב) דלפי מה שנהגו ליזהר שלא ללוש תחת חלון פתוח אפילו
אם החלון פתוח למזרח והיא לשה אחר חצות שכבר סיבבה החמה לדרום יש לחוש ואפילו ביום
שאינו מעונן דזימנין דמתקשרין העבים ולאו אדעתיה עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם (נ"ה
ח"ג מב.) נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטף בצל תחת הרקיע ובלבד שלא
יהא קרוב לשמש שיתחמם:
ומה שכתב ולא תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור מפני חום התנור. כן כתב שם
הרא"ש וז"ל וכן יראה שאין נכון ללוש קרוב לתנור מפני חום האש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף א
אין לשין (א) במקום (ב) השמש. * וביום המעונן אסור (ג) <א> תחת
כל אויר הרקיע, (ד) משום דיומא דעיבא כוליה שמשא. הגה: וע"כ נהגו ליזהר מללוש
נגד החלון הפתוח (ה) אפילו אין שם שמש, א שמא יהיה מעונן ולאו אדעתיה (ת"ה סימן
קצ"ג /קכ"ב/). (ו) ב וכן יש ליזהר מלהוליך המצות לתנור תחת הרקיע (ז) מגולה;
וכן המים (ח) או הקמח (הגהות מיימוני פ"ה בשם סמ"ק ומהרי"ו). ולא יתקרב
ללוש (ט) אצל התנור, (י) מפני חום התנור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף א
(א) במקום וכו' - שהשמש מחמם העיסה וקרוב להחמיץ. ודעת ח"י שכל שאינו
מתקרב ללוש במקום השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש אבל דעת כמה אחרונים להחמיר
גם בזה ואין מותר רק במקום הצל:
(ב) השמש - ואפילו בתוך הבית כל שהחלון פתוח כנגד השמש אסור. והיכי שהחלון
אינו פתוח רק שהשמש מזהיר דרך זכוכית החלונות כתב בח"י שאין להחמיר בזה אבל כמה
אחרונים חולקים עליו בזה שהחמה מבעיר גם דרך הזכוכית וכן נהגו לכסות החלונות בסדינין
בשעה שהשמש מזהיר:
(ג) תחת כל אויר וכו' - ר"ל אפילו במקום שאלו היתה החמה בעולם בזה
המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה:
(ד) משום דיומא וכו' - שטבע החמה אז להגביר חומה בכל מקום ומיהו כ"ז
ביום אבל בבין השמשות אין לחוש לזה שהרי כבר שקעה החמה (תה"ד):
(ה) אפילו אין שם שמש - כגון שהחלון פתוח למזרח והוא לש אחר חצות שכבר
סבבה החמה לדרום וא"כ משום אין לשין במקום השמש אין כאן אפ"ה יש ליזהר משום
שמא יתענן הרקיע פתאום ולא ירגישו ויומא דעיבא כולו שמשא ואע"ג דבחוץ מותר ללוש
עכ"פ בצל לכו"ע ולא חיישינן שיעיב הרקיע שאני בחוץ דירגיש תיכף כשיבואו עננים
ויתכסה השמש משא"כ בבית אין מרגישים כ"כ:
(ו) וכן יש ליזהר - ר"ל כמו דאסרו בגמרא ללוש במקום השמש או ביומא
דעיבא כן יש ליזהר לכתחלה להוליך וכו' וגם כן מטעם הנ"ל שחום השמש מחמם למים או
לקמח:
(ז) מגולה - אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה דשמא נדבק
בה בצק ונתחמץ:
(ח) או הקמח - פי' אם השקין פתוחין למעלה:
(ט) אצל התנור - היינו פי התנור ובצדדים או מאחוריו לית לן בה שאין החום
גדול שם והאחרונים האריכו בה ומסקנתם הוא כן דבתנור של בית החורף שכשמסיקין בו מתחמם
כל החדר אסור ללוש בכל החדר אלא צריך שלא להסיק בו כלל ביום הלישה ואם הסיק אותו יפתח
הדלת והחלונות עד שיצא החום לפי אומדן דעתיה ואז ילוש וה"ה בסתם תנור רק שאופין
בו כל היום ומוציא חום הרבה בכל הבית ג"כ אסור ללוש בכל אותו בית אא"כ יפתח
הדלת והחלונות ומ"מ הכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או בחדר גדול והחום מעט:
(י) מפני חום התנור - ובדיעבד אם לש נגד פי התנור דינו כלש במקום השמש
ומבואר לקמן סעיף ה' עיי"ש. ודע דיש שנכשלים בזה כגון האופין שיש מהן שבשעה שהמצות
בידם על המקל להורידן לתנור ומקרבין אותה לפי התנור הם שוהים ומתישבין באיזה מקום להניחה
בתנור או גרוע יותר מזה שפונים ראשם ומשיחים עם העורכים ובין כך המצה מתחמם מאד כנגד
פי התנור והוא איסור גמור לפי המבואר כאן וכן עוד יש ליזהר להחליף המקלות שמשימים עליהם
המצות כפעם בפעם דאנו רואין בחוש שמתחממין הרבה מחמת שהיו בתנור ומחמת זה נתחמם המצה
עוד טרם שמקריבה לפי התנור ובעו"ה הרבה נכשלין בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף א
* וביום המעונן וכו' - עיין בחידושי מהר"ם חלאווה בשם הרמב"ן
דדוקא כשהוא מעונן גמור אבל כשהעננים עוברים ושבין פעם נגלין ופעם נכסין אין בכך כלום
וכן עשה מעשה וכן עיקר עכ"ל וכן הביא הפר"ח דברי הרמב"ן אלו בשם מצא
כתוב ומיהו אפשר דכ"ז מעיקר דינא דש"ס אולם לפי מנהג שהביא בהג"ה בסמוך
יש ליזהר גם בזה דאפשר דהעננים יתפשטו בחוזק ולאו אדעתיה וכן משמע מפר"ח:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יב
לא תשב אשה תחת השמש ותלוש, ולא תחת נ הרקיע ביום העבים אפילו במקום שאין
השמש זורחת בו, ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר, ואם היתה לשה * ואופה צריכה שני
כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה, ואם עברה ולשה תחת השמש או שלא צננה
ידיה או שעשת עיסה יתר משיעור חלה הפת מותרת, וכמה שיעור חלה כמו שלש וארבעים ביצים
וחומש ביצה, כגוף הביצה הבינונית לא כמשקלה.
בית יוסף אורח חיים סימן תנט
ב, ד (א) ולא תגביה ידיה מן הפת להתעסק בעסק
אחר וכו'. בסוף פרק כל שעה (שם) ולא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת ופירש רש"י
כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה וכתב הר"ן (יב: סוד"ה דרש) ולא נהירא שאם כן
היה לו לומר לא תגביה ידיה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה שלא תעסוק בדברים אחרים
כלל שלא תמשך אחריהם ולא תדקדק בשיעור שהייתה של עיסה אבל לא אסרו עליה לעסוק בענין
התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור ולפיכך קאמר שלא תגביה
ידיה מן התנור כלומר שאינה רשאה לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו של תנור עכ"ל: והרמב"ם
(שם) כתב סתם ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר וכתב הרב המגיד נראה שהוא פירוש למה
שאמרו ולא תגביה ידיה מן התנור או אפשר שהוא משנה בפרק אלו עוברין (מח:) רבן גמליאל
אומר שלש נשים וכו' ופסק כחכמים עכ"ל:
וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ברייתא בסוף פרק אלו עוברין
(מח:) כל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חימוץ:
ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה
האחת וכו'. בפרק אלו עוברין (מו.) תנן בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ופירש רש"י
בצק החרש. שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר
אם שומע אם לאו: ובגמרא אין שם כיוצא בו מהו אמר ריש לקיש כדי שילך אדם ממגדל נוניא
לטבריא מיל. וכתבו הגהות מיימון (פ"ה אות ס) בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם
ח"א סי' נב י:) שיעור זה הוא בבית שאין בו אש אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות
משאר דברים לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין עכ"ל וכן כתב
המרדכי בפרק אלו עוברין (סי' תר): וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (א' ד') כל
זמן שעוסקין בבצק אינו מחמיץ אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלא עסק
מיד יחמיץ וכ"כ רבינו ירוחם בחלק ג' (נ"ה מב ע"ג) ובתרומת הדשן (ח"א)
סימן קכ"ג כתב הא דקיימא לן דאם שהה הבצק בלי מתעסקים כשיעור הילוך מיל חשבינן
ליה כחמץ ואם לא שהה כשיעור הזה בפעם אחת אלא פעמיים ומתעסק בו בנתיים וכשיצטרפו השהיות
קודם שיאפה הוי כשיעור מיל נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ואחד מהגדולים השיב
דאין נראה לו להחמיר וחד מרבוותא השיב שאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון
בעיטת הידים בבצק וכגון הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול כהאי גוונא אין השהיות מצטרפין
דעסק כזה יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב
שלא יתחיל להתחמץ כל זמן שמתעסקין בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפילו הכי מעכב
החימוץ כדאיתא בהדיא פרק אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהתחיל כבר להתחמץ
וכן נראה והביא ראיה לדבר ובסוף דבריו כתב לכך נראה שהניקור שמנקרים המצות אע"ג
דיש לחשבו לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו אינו בא לידי חימוץ מ"מ
לא חשיב עסק כ"כ לבטל השהיות עכ"ל: כתוב עוד בתרומת הדשן (שם בהג"ה)
דשיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום
שהוא שתים עשרה שעות כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (צג.) עכ"ל:
ואם החמיצה עד שיש בה סדקים וכו'. משנה שם (מח:) שיאור ישרוף והאוכלו
פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה
בזה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו
פניו כאדם שעמדו שערותיו ופירש רש"י קרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן: זה וזה האוכלו
חייב כרת. דקרני חגבים נמי סידוק הוי: ואיזהו שיאור. שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו
פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה (יב) בלא עסק (יג) ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים
בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; * ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, (יד) הוי חמץ. ושיעור
מיל * (טו) ג הוי <ב> רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה. הגה: ויש להחמיר למהר
בענין עשיית המצות, (טז) כי יש לחוש ד שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם
(יז) שממהר להחמיץ (הגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פרק אלו עוברין). * ואחר שנתעסקו
בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק (יח) מיד יחמיץ. <ג> ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת, בידוע שהחמיצה גם
השנית (יט) אפילו אין רואין בה סימני חימוץ. ואם החמיצה (כ) עד שיש בה סדקים, אפילו
לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו חייב
כרת. ואם אין בו סדק אלא ה הכסיפו (פי' נשתנה מראיתו ללובן ערוך) פניו כאדם שעמדו שערותיו,
(כא) [א*] האוכלו פטור. הגה: ואם המצה עשויה וירא שלא תבא לידי חימוץ, (כב) מותר לשברה
ולחזור לעשותה כדי שהעסק יבטל החימוץ; מיהו (כג) ו טוב ליזהר לכתחלה (מהרי"ל בשם
אגודה ורוקח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה - ר"ל לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ
שלא נתחממה עדיין במשמוש ידים הרבה:
(יב) בלא עסק - ועסק מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא
כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה בעץ במקום אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה
במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:
(יג) ואפילו רגע אחד - ואפילו אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור גם כן
אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור ולגרוף אותה מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא
עסק וכדמבואר לקמיה:
(יד) הוי חמץ - אע"ג דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:
(טו) הוי רביעית שעה וכו' - והוא י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור
הלכה דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ
שהה כ"ד או כ"ג מינוט עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:
(טז) כי יש לחוש שהשהיות וכו' - ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק
גמור דהיינו בעיטת הידים ורידוד אפילו שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור
מיל דהעסק שעוסק אח"כ מבטל האתחלתא שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת
בלא עסק אבל בשעה שעוסק בה עסק מועט כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ
שאינו מניחו להחמיץ באותה העת מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף
לשיעור מיל ואסור ודעת מהרי"ל להחמיר בכל גווני:
(יז) שממהר להחמיץ - כי שיעורא דמיל לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום
גדול אבל ביש בו יתרון חמימות ממהר להחמיץ בפחות משיעור זה:
(יח) מיד יחמיץ - ולפי זה צריך ליזהר מאד לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים
אותה לפני המנקר שינקר אותה מיד וגם אחר הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר
שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין את הידים ממנו והעולם אין נזהרין בזה כ"כ ואפשר
דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא ר"ל שיעור מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר
מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם אפשר וכנ"ל בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:
(יט) אפילו אין רואין וכו' - ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן
מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר:
(כ) עד שיש בה סדקים - ואפילו יש סדקים במקצת העיסה הרי כל העיסה חמץ
וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:
(כא) האוכלו פטור - אבל אסור באכילה ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא
בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל בסימן תמ"ב ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק
בשיעור זה כי מצוי הוא שיכסיפו פניו ואין איש שם על לב לראות:
(כב) מותר לשברה וכו' - אבל לא מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף
דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע דמחמם אותה בידיו:
(כג) טוב ליזהר לכתחלה - דשמא כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה
ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו בה סדקין וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור
משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן תס"א. ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד
המצות עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו המצות מונחות בלי עסק עד שיתקן התנור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ב
* ואם הניחו וכו' הוי חמץ - ואפילו אם ספק שמא שהה שיעור מיל ג"כ
אסור דהוא ספק דאורייתא [פמ"ג]:
* הוי רביעית שעה וכו' - עיין מ"ב דיש פוסקים שחולקין על שיעור
זה ולדידהו שיעור מיל הוא שליש שעה וחלק ט"ו מן השעה (עיין מ"א ופר"ח
וח"י וביאור הגר"א) ויש מבעלי סברא זו (עיין ביאור הגר"א ולפי גירסתנו
בגמרא ועיין בספר סדר זמנים) שחושבין שיעור מיל לחשבון כ"ב מינוטין וחצי ולכתחלה
במקום שאין הפסד מרובה מששהה י"ח מינוטין הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת השו"ע
וכ"כ הגר"ז אמנם בהפסד מרובה אפשר דיש לסמוך על הני פוסקים דפליגי וכל כמה
דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי אין לאסור אם לא ראינו בה סימני שיאור וסידוק
ועיין בספר סדר זמנים שכתב דגם לענין מליחה יש להחמיר אף דיעבד ולאסור כל זמן שלא שהה
שיעור זה:
* ואחר שנתעסקו וכו' מיד יחמיץ - מקור דין זה מת' הרא"ש וכעין זה
כתבו ר' אליעזר ממיץ והמרדכי לענין לישה בבית חם או אצל פי התנור וכן הביא האגודה בשם
הגאונים לענין בית שהתנור בו עיין בב"י ובט"ז ולפי טעם זה כתב הרא"ש
ג"כ בבצק לאחר שנתעסקו בו דהוא ג"כ חם מפני ריבוי העסק בו דג"כ מחמיץ
מיד וס"ל דבזה לא שיערו חכמים מיל ושיעורא דמיל דאיתמר בגמרא הוא בבצק לאחר לישתו
קודם שרידדו אותו דהלישה גופא אינו מחמם העיסה הרבה לכו"ע [עיין בפסחים דף ז'
ע"א וברבינו מנוח פ"ג מה' חמץ דין י' עיי"ש היטב] והנה אף שבעיקר סברת
הרא"מ והמרדכי לא מצינו מי שחולק עליהם אכן בדינא דבצק לאחר שנתעסקו בו דנקט הרא"ש
מצינו לרבים מן הפוסקים דפליגי עליו עיין ברמב"ם פ"ה מה' חו"מ שכתב
וז"ל כ"ז שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום וכו' ואם הגביה ידו וכו' אם שהה כדי
הילוך מיל וכו' עיי"ש הרי דגם לאחר שעסק בו כל היום והניחו ג"כ אינו מחמיץ
אלא בשיעור מיל וכן מוכח להדיא בת' הרשב"א ח"א סי' קכ"ד מ"ש בשם
הרמב"ן [והובא באחרונים] שהיה מוליך המצות לתנור שהיה בריחוק כמה בתים ואף שלבסוף
חזר בו הוא מטעם שחשש שמא יתעכב עד כדי שיעור מיל וכדמבואר התם להדיא ומצאתי לד"מ שהעיר כבר בזה ועוד תמה על הא שהביא בעל ת"ה לענין
שהיות מצטרפות ולסברת הרא"ש אפילו בלא צירוף משהייה ראשונה נאסרה [ומכ"ש
שאין לחלק כפי סברתו בין עסק גדול בעיסה לעסק מעט דאדרבה כל מה שעוסק בבצק יותר הוא
יותר קרוב להחמיץ אח"כ בשהייה מועטת קודם שיתחיל לעסוק בה עוד לפי סברת הרא"ש]
והניח בצ"ע ותימה על האחרונים שלא הביאו דברי הד"מ בזה וגם על הד"מ
גופא תימה שהעתיק להא דת"ה בהג"ה והוא סתירה מיניה וביה להאי דהרא"ש
שהביא המחבר תיכף אחר זה אם לא דנימא דהד"מ חזר בו וסבר דהרא"ש מיירי בשאנו
רואים שהבצק חם ובאופן כזה אפשר דכו"ע מודה ולפ"ז דינא דהמחבר לאו בסתם עיסות
קאי אלא בשאנו רואין להדיא שנתחממה ומ"מ צ"ע:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יב
לא תשב אשה תחת השמש ותלוש, ולא תחת נ הרקיע ביום העבים אפילו במקום שאין
השמש זורחת בו, ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר, ואם היתה לשה * ואופה צריכה שני
כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה, ואם עברה ולשה תחת השמש או שלא צננה
ידיה או שעשת עיסה יתר משיעור חלה הפת מותרת, וכמה שיעור חלה כמו שלש וארבעים ביצים
וחומש ביצה, כגוף הביצה הבינונית לא כמשקלה.
בית יוסף אורח חיים סימן תנט
ה כתב הרמב"ם בפרק ה' (הי"ב) אם
עברה ולשה תחת השמש או שלא ציננה ידיה הפת מותר וכתב הרב המגיד שיש חולקים בדבר והוא
נתן טעם לדברי הרמב"ם אבל דעת הרא"ש בסוף פרק כל שעה (סי' לא) לאסור בעברה
ולשה תחת השמש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ה
עברה ולשה תחת השמש, (מא) טו הפת מותרת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ה
(מא) הפת מותרת - אפילו לש במזיד ומסקנת אחרונים לאסור באכילה אם שהה
כ"כ בחמה עד שהוחמה העיסה וה"ה בלש סמוך לתנור המבואר בס"א:
בית יוסף אורח חיים סימן תנט
ג וצריכה שני כלים של מים וכו'. בסוף פרק
כל שעה (מב.) ופירש רש"י שמצננת בו ידיה דאותן שמקטפת [בהן] מתחממות מחום ידיה
והעיסה וכתב הר"ן (שם ד"ה וצריכה) אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא
לומר שאם היא מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם את ידיה מפני שהם מתחממין ומחמיצין
את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש
חימוץ בכך ולכך פירש דלא אמרו שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממין מחמת
חום התנור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ג
אם האשה שהיא לשה היא (כד) ז <ד> מקטפת במים, לא תקטף באותם מים
(כה) שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה, (כו) אלא יהא לה כלי אחר
מלא מים שתקטף בו. הגה: ח ומיהו בעברה (כז) ולא צננה ידיה, מותר (רמב"ם פ"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ג
(כד) מקטפת - ר"ל שטחה פני החררה במים:
(כה) שמצננת - דצריך לצנן הידים בשעת לישה לכתחלה משום דהידים מתחממים
מרוב העסק ומתחמם העיסה מהידים:
(כו) אלא יהא לה וכו' - ובמדינות אלו נוהגין שלא לקטוף המצות במים [ד"מ]:
(כז) ולא ציננה - וה"ה אם עברה וקטפה את המצות במים שציננה ידיה
ג"כ נראה לכאורה שמותר בדיעבד. ודע דיש פוסקים דס"ל דלא מצרכינן כלל לצנן
הידים בשעת לישה אפילו לכתחלה ולא הצריכו לצנן ידים לכתחלה אלא אם אותה שלשה אופה ג"כ
ומשום דמתקרבת לתנור ידיה חמימות וכשלשה אח"כ חששו חכמים שלא תחמם העיסה בידיה
וכתבו שכן המנהג שלא להחמיר ומיהו כ"ז בסתם אבל במרגשת שנתחממו ידיה לכו"ע
צריך לצנן. ואפילו בסתם טוב לכתחלה להחמיר שכן הוא דעת כמה ראשונים: