גמ' פסחים דף מב. – מג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 36:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:00 דקות
1)אנציקלופדיה
תלמודית, חמץ........................................
2)אנציקלופדיה
תלמודית, חמץ נוקשה..............................
3)אנציקלופדיה
תלמודית, בל יראה ובל ימצא...................
4)תערובת חמץ
עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא.......
כרך טז
א. איסור אכילה. שלשה מקראות כתובים באיסור
אכילת חמץ: כל מחמצת לא תאכלו12; ולא יאכל חמץ13; לא תאכל עליו
חמץ14. לדעת ר' יהודה בא כתוב אחד לאסרו תוך זמנו - היינו הכתוב כל מחמצת
לא תאכלו, שיש בו לאו וכרת15, ועוד שנאמר בו שבעת ימים16, או
שהכתוב ולא יאכל חמץ, שמשם למדו איסור הנאה17, הוא הנאמר לתוך זמנו18
- וכתוב אחד לאסרו לפני זמנו19, ואחד לאחר זמנו20, ולדעת ר'
שמעון הסובר שלפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו21, למדים איסור תוך זמנו
מהכתוב לא תאכל עליו חמץ, שהרי סמוך לו: שבעת ימים תאכל עליו מצות, והכתוב כל מחמצת
לא תאכלו בא לאסור אף חמץ שנתחמץ על ידי דבר אחר22, כגון על ידי שאור וכיוצא
בו23, ולא יאכל חמץ בא ללמד על פסח-מצרים* שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום
אחד24. בירושלמי אמרו שיש בחמץ בפסח אף איסור עשה, שנאמר: שבעת ימים תאכל
עליו מצות25, ולא חמץ26. להלכה כתבו ראשונים שאיסור אכילת חמץ
בפסח הוא מהכתוב ולא יאכל חמץ27, ומנוהו במנין הלאוין28. ויש
שמנוהו אף במנין העשין29. ויש שכתבו בדעת ראשונים שעובר אף [טור נט] על עשה של תשביתו30,
שמשמע תשביתו שלא כדרך הנאה, היינו אכילה30א.
אף שאור, שאינו ראוי לאכילה, אלא שחימוצו קשה ובו מחמצים את העיסה31,
אסור באכילה מן התורה, שכן דרשו: פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ - שנאמר: שבעת ימים שאור
לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת וגו'32 - לומר לך זהו שאור זהו חמץ33,
שאיסור החמץ ואיסור השאור אחד הוא34, או שלמד מהכתוב: כל מחמצת לא תאכלו35,
שמחמצת משמעו שמחמץ אחרים35א.
על חמץ שנפסל מאכילת אדם והכלב יכול לאכלו, וכן על חמץ או שאור שנפסלו
מאכילת כלב, ע"ע אסורי אכילה: אוכל שאינו ראוי36, וע' בל יראה: חמץ
שאינו ראוי לאכילה36א. על חמץ ששרפו קודם זמן איסורו או לאחר זמן איסורו,
עי' להלן: איסור הנאה. על חמץ שלא היה ראוי לאכילה מעולם, ע"ע חמץ נקשה.
האוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת, שנאמר: כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש
וגו'37, אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר38 מנין, תלמוד
לומר: כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש וגו'39. במכילתא אמרו: אין לי אלא חמץ, שאור מנין, תלמוד לומר כי כל אכל מחמצת ונכרתה וגו'40.
וכן אם המחהו במים וגמעו חייב41, שנאמר נפש, לרבות את השותה42,
שמשמע כל דבר המיישב דעתו של אדם43. התרו בו למלקות, לוקה44,
בשוגג חייב חטאת* קבועה, ועל לא הודע אשם-תלוי*45.
אינו חייב כרת או קרבן אלא על אכילה [טור ס] כשיעור, שהוא כזית46,
ואף בית שמאי הסוברים לענין בעור-חמץ* שאור בכזית וחמץ בככותבת47,
מודים לענין אכילה שזה וזה בכזית48. אכל כזית אפילו מחמשה מיני דגן שאין
באחד מהם כזית, הרי אלו מצטרפים49. וכן התבואה - חטים ששראם במים והחמיצו50
- והקמחים והבצקות, מצטרפים זה עם זה51. וכן פתיתים שאין בהם כזית שלקט
מכולם כזית ואכלו, חייב52. ואף המים המעורבים בעיסה, כתבו אחרונים שמצטרפים
לשיעור כזית שנעשו כגופו של לחם52א.
האוכל כל שהוא חמץ בפסח, אף על פי שאינו חייב עליו, אסור מן התורה, שנאמר:
ולא יאבל חמץ53. בטעם שצריכים לימוד מיוחד לחמץ, אף על פי שבכל האיסורים
הלכה כהסובר חצי שיעור אסור מן התורה, ע"ע חצי שעור54.
חמץ בפסח שנתערב בהיתר, נחלקו בו תנאים אם אסור מן התורה או מדרבנן: לדעת
סתם משנה עובר עליו בלאו ואין בו כרת55, וכן אמרו בברייתא: כל מחמצת לא
תאכלו56, לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי - שהוא
חמץ גמור על ידי תערובת - יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה57,
על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו58, וכן סובר ר' אליעזר בברייתא59,
וחכמים אומרים: על עירובו בלא כלום60, שכיון שנתמעט מכרת נתמעט אף מלאו61,
אלא שאסור מדרבנן62. ופירשו בגמרא שלא נחלקו אלא בכותח הבבלי, שכשאוכל אותו
על ידי טיבול, שזהו דרך אכילתו, אין בתערובתו כזית-בכדי-אכילת-פרס*63, שלדעת
ר' אליעזר היתר-מצטרף-לאסור* אף [טור סא] בחמץ, לפיכך לוקה, ולחכמים אין היתר מצטרף לאיסור בחמץ64,
וכיון ששהה באכילתו אפילו אכל כזית מהחמץ פטור, שהרי זה כאוכל חצי זית היום וחצי זית
למחר שאינו לוקה65, או שנחלקו באופן שהחמץ נותן טעם בתערובת, אם לוקים עליו
משום טעם-כעיקר*66, או שנחלקו כשאכלו שלא על ידי טיבול, שלר' אליעזר לוקה
כיון שיש לו כזית בכדי אכילת פרס, וחכמים פוטרים שבטלה-דעתו-אצל-כל-אדם*, ואין זו דרך
אכילה67, אבל בשאר תערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, לדברי הכל אסור
מן התורה68. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהיינו שיש בו לאו ולוקה69,
ויש סוברים שכיון שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דינו כאוכל חמץ בעין וחייב עליו כרת70.
וכן נחלקו להלכה באין כזית בכדי אכילת פרס: יש סוברים הלכה כסתם משנה וכר' אליעזר שלוקה71,
ויש סוברים הלכה כחכמים שאינו לוקה72, אלא מכים אותו מכת מרדות73.
על מחלוקת האמוראים אם שלא במינו אוסר במשהו או בנותן טעם, ע"ע בטול אסורים74.
וע"ע תערובת חמץ.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חמץ [טור נז]
12. שמות יב כ.
13. שם יג ג.
14. דברים טז ג.
15. ר"ח פסחים כט א ומהר"ם חלאוה וחי' הר"ן כח ב. וכ"נ
מרש"י כריתות ב א ד"ה אוכל חמץ.
16. פנ"י פסחים כח ב.
17. עי' להלן.
18. תוס' שם ד"ה וחד, ותוספות הרשב"א משנץ שם; חי' הר"ן
שם ו ב ד"ה שני.
19. עי' להלן; בערב פסח.
20. ע"ע חמץ שעבר עליו הפסח.
21. עי' שם ושם.
22. פסחים כח ב. ועי"ש מג א ריבוי לכרת, ולהלן ציון 39.
23. ר"ח שם מג א. ועי' תוס' כח ב ד"ה מחמת, בשם ריב"א,
שע"י שאור אין צריך ריבוי, שנקרא חמץ יותר משנתחמץ מאליו, אלא שנתחמץ בשמרי יין,
ועי' להלן; המשקים המחמיצים.
24. פסחים כח ב. וע"ע פסח מצרים.
25. דברים טז ג.
26. ירושלמי שם פ"א ה"ד וסנהדרין פ"ה ה"ג. ועי' שי"ק
שם שהלימוד הוא לערב פסח, ולהלן ציונים 29, 142. ועי' רש"י פסחים כט ב ד"ה
כתיב, שכל הכתובים שנאמר בהם אכילת מצה באו למעט חמץ.
27. רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ז. וע"ע אסור חפצא אסור
גברא, כרך ב עמ' פ - פא, בשם אחרונים אם חמץ בפסח הוא איסור גברא או איסור חפצא.
28. סהמ"צ ל"ת קצז וסמ"ג לאוין עו וחינוך מצוה יט. ועי"ש
במנ"ח שיש להתרות בו משום לאו זה, ושם שלפני זמנו ותוך זמנו שני שמות הם ואין
מצטרפים. ועי' רי"פ פרלא לסהמ"צ רס"ג, שלד' רס"ג נמנים בלאו אחד.
29. זהר הרקיע לרשב"ץ בסוף הספר; חרדים פ"ד מ"ע התלויות
בושט אות יא, ע"פ הירוש' הנ"ל.
[טור נט] 30. שמות יב טו.
30א. מקור חיים סי' תמב ס"ק ב ע"פ תוס' פסחים כח ב ד"ה
ר"ש.
31. עי' ביצה ז ב ותוספתא שם פ"א ופהמ"ש שם פ"א מ"א
ועדיות פ"ד מ"א ורמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ב. ועי' רש"י
פסחים מג א ד"ה שיאור.
32. שמות יב יט.
33. ר' זירא ביצה שם.
34. רמב"ם שם.
35. רש"י שמות יב כ. ועי' להלן מהמכילתא.
35א. רא"ם שמות שם יט.
36. כרך ב עמ' צב.
36א. כרך ג עמ' שטז.
37. שמות יב טו. רמב"ם שם פ"א ה"א. ועי' חלה פ"א
מ"א וכריתות ב א ותוספתא פסחים פ"א, וע"ע חיבי כריתות, כרך יד עמ' תקנד.
38. עי' לעיל ציון 23.
39. שמות יב יט. ברייתא פסחים מג א.
40. מכילתא בא פ"י. ועי' לעיל על איסור שאור. ועי' רש"י עה"ת
שם בטעם שצריכים לימוד לחמץ ולשאור.
41. ברייתא שם לה א וחולין קכ א, ובתוספתא שם; אחד האוכל אחד ממחה ושותה;
רמב"ם שם. וע"ע אוכל, כרך א; אוכל שנימות.
42. ריש לקיש חולין שם.
43. רש"י שם.
44. משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"א אות י. וע"ע
חיבי מלקיות, כרך יד עמ' תרעז.
45. משנה כריתות שם ותוספתא פסחים שם; רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"א.
[טור ס] 46. תוספתא שם; רמב"ם ה"ז.
47. ביצה ב א. וע"ע בל יראה, כרך ג עמ' שיב.
48. ביצה ז ב.
49. תוספתא פסחים שם. ועי' תוס' ברכות לז ב ד"ה לקט ומנחות ע א ד"ה
תנא, ושם עה ב ד"ה ליקט, שמפרשים כן הברייתא לקט מכולן כזית כו'.
50. עי' רש"י מנחות ע ב ד"ה התבואה וד"ה לענין, ולהלן;
בלתיתה ובישול.
51. ברייתא שם; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ד ה"ה.
52. ברייתא שם עה ב לפירש"י כת"י שם. ועי' תוס' שם ד"ה
ליקט.
52א. שו"ת חסד לאברהם חאו"ח סי' מד, עי"ש שהוכיח כן מכמ"ק.
53. רמב"ם שם פ"א ה"ז.
54. כרך זה, ושם אם אף לר"ל אסור חמץ במשהו מן התורה.
55. משנה פסחים מב א.
56. שמות יב כ.
57. שם יב טו.
58. ברייתא שם מג א וירושלמי פ"ג ה"א, וכעי"ז במכילתא
ובמכיל' דרשב"י שמות שם.
59. פסחים שם, עי"ש שלרב יהודה סובר כן אף ר' מאיר, שלדעתו עובר
בלאו בחמץ - נוקשה (ע"ע) וכ"ש בתערובת.
60. ברייתא שם.
61. המאור והשגות הראב"ד שם.
62. בה"ג ד"ו עמ' 58; רי"ף ורא"ש שם; ועי' להלן ציון
72.
63. גמ' שם מד א. וע"ע כזית בכדי אכילת פרס, וע' אכילת פרס כרך א.
[טור סא] 64. המאור ורמב"ן במלחמות ור"ן
שם מג א ע"פ סוגית הגמ' שם מד א. וע"ע התר מצטרף לאיסור, כרך יא עמ' רפט.
65. כ"מ חמץ ומצה פ"ד ה"ח בחילוק בין איסור אכילה לאיסור
בל יראה, ע"ע בל יראה, כרך ג עמ' שיז ב.
66. רש"י שם מה א ד"ה ור"ע. וע"ע טעם כעיקר.
67. כ"מ שם לד' הרמב"ם. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ב
אות ג שמפרש כן בד' הרב הברצלוני שם. וע"ע בטלה דעתו, כרך ג עמ' צה א.
68. רי"ף ורא"ש שם.
69. רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ו
ובפהמ"ש שם פ"ג מ"א, וסהמ"צ ל"ת קצח.
70. השגות הרמב"ן לסהמ"צ, הובא במ"מ שם. ועי' כ"מ
שם וברכת אברהם לר"א בן הרמב"ם ושו"ת הרדב"ז ח"ב סי' אלף
תקיד ומשכנות יעקב סי' קיח ועוד, מש"כ ליישב ד' הרמב"ם.
71. המאור שם; העיטור, הובא בטור תמב.
72. רי"ף ורא"ש שם; הראב"ד שם ושכ"ד ריצ"ג;
רמב"ם שם; רמב"ן במלחמות שם.
73. רמב"ם שם.
74. כרך ג עמ' סה ב, ועי"ש בנתערב בע"פ לאחר זמן איסורו, וע"ע
חוזר וניעור כרך יג עמ' לו ושם בהבדל בין לח בלח ובין יבש ביבש. וע"ע הגעלה כרך
ח, ושם עמ' רלח מחלוקת ראשונים אם חמץ נקרא התירא בלע או איסורא בלע, וע"ע זה
וזה גורם, כרך יא עמ' תשו, על חלב בהמה האוכלת חמץ בפסח.
כרך טז
א. מהותו וגדרו. חמץ נוקשה לא הוזכר במשנה
או בברייתא, אלא שבתלמוד ובראשונים קראו כן לכמה מיני חמץ שאין דינם כחמץ גמור1,
ומובנו: חמץ רע2 וקשה3 ונמאס מלאכול4, או [טור קח] חמץ רעוע, כלומר שפל5,
שאינו לא חמץ ולא מצה6, ודנו בו בין לענין איסור חמץ בפסח7,
ובין לענין מנחות - שיש מהן שבאות חמץ ויש שבאות מצה8 - אם דינו כחמץ או
כמצה, או שאינו לא חמץ ולא מצה9.
כמה דברים שהם בכלל חמץ נוקשה נמנו במשנה, והם: זומן של צבעים - מי סובין
שצובעים בהם - ועמילן של טבחים - פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי קדירה ושואבת
הזוהמא - וקולן של סופרים10, והוא דבק העשוי מקמח ומים שמדבקים בו הרצענים
את עורותיהם והסופרים את ניירותיהם11. מינים אלו בכלל נוקשה הם12,
לפי שאינם ראויים לאכילה13, היינו שלא היו ראויים לאכילה מעולם, שדבר שהיה
ראוי לאכילה מתחילה, שהרי זה חמץ גמור עד שיפסל מאכילת כלב14. ויש מפרשים
שנקראים נוקשה לפי שאינם חמץ גמור15. ויש מן האחרונים מפרשים אף מה שאמרו
שאינם ראויים לאכילה, היינו שלא נתחמצו חימוץ גמור הראוי לאכילה16. בירושלמי
אמרו שמינים אלו אין חימוצם חימוץ ברור17.
אף בצק שלא החמיץ כל צרכו, והוא הנקרא שיאור18, דנו בו משום
חמץ נוקשה19, שאינו חמץ גמור20, שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא
בא21, או לפי שאינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר, ולהחמיץ עיסות
אחרות כשאור אינו ראוי22. [טור קט] עיסה שנילושה במי-פירות*, אף לדעת הסוברים שאינה נעשית חמץ גמור23,
נעשית חמץ נוקשה24. על מחלוקת הראשונים אם הדברים אמורים בנתן לתוכם מים,
ובלא מים אין מחמיצים כלל, או שאף בלא מים נעשית חמץ נוקשה, אבל נתן לתוכם מים הרי
זה חמץ גמור, ע"ע חמץ25.
אף דברים שאין באים לידי חימוץ, כגון אורו ודוחן וכיוצא בהם26,
יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום באים לידי נוקשה27.
חטים הנקראות חיטי קורדניתא - שצומחות בהרי אררט וקשות הן מאד28
- שכשנפלו עליהן מים אמרו שאסורות בהנאה משום חמץ29, יש מן הראשונים מפרשים
שהן חמץ נוקשה30, שאף על פי ששאר חטים מתחמצות אף בלא ביקוע, לפי שהמים
נכנסים דרך הסדק שבהן31, חטים אלו שהן יבשות אין שרייתן במים מביאתן לידי
חימוץ כל כך, כי אם לכעין חמץ32. ויש סוברים שאף הביקוע אינו עושה אותן
חמץ גמור33. ויש מפרשים שחטים אלו שהן קשות אינן מתבשלות לעולם בקרקע מעצמן
עד קרוב לקציר שעושים להן עוגיות וממלאים אותן מים והחטים נישרות ומחמיצות קצת במחובר,
והוא כעין חמץ נוקשה34. אף שאר חטים שנפלו עליהן מים ואין ביקוען ניכר,
יש סוברים שנעשות חמץ נוקשה35.
אף סובין ומורסן ששנינו שאין שורים אותם לתרנגולים לפי שבאים לידי חימוץ36,
כתבו [טור קי] אחרונים שאינם אלא חמץ
נוקשה37, כיון שאינם ראויים לאכילת אדם37א.
ב. באיסור אכילה והנאה. במיני חמץ נוקשה
שבמשנה38, שנינו: הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת39. ופירשו
בגמרא שלדעת סתם משנה זו, כל חמץ נוקשה יש בו לאו40, שנתרבה מהכתוב: כל
מחמצת לא תאכלו41, כל לרבות42, או שמחמצת בא לרבות כל מיני חימוץ43,
אבל אין בו כרת כיון שאינו חמץ הראוי לאכילה44, או שנתמעט מהכתוב: כי כל
אכל חמץ ונכרתה45, שדוקא על חמץ גמור ענוש כרת46. ויש מן האחרונים
שנסתפקו בדעת ראשונים אם חמץ נוקשה נקרא חמץ מסברא, אלא מכיון שנתמעט מכרת צריך ריבוי
למלקות, או שאינו נקרא חמץ כלל לפיכך צריך ריבוי למלקות, וממילא צריך מיעוט מכרת47.
אף ר' אלעזר - שהוסיף במשנה: אף תכשיטי נשים48, העשויים מסולת
להשיר את השער49 - סובר שחמץ נוקשה יש בו לאו50, אלא שנחלקו
ראשונים בדעתו: יש מפרשים שבא לאסור אף חמץ נוקשה על ידי תערובת51, ויש
מפרשים שלא בא אלא להזהיר שאף בהם יש משום חמץ נוקשה52.
בדעת ר' אליעזר הסובר שתערובת-חמץ* עובר עליו בלאו53, נחלקו
אמוראים אם סובר כן אף בנוקשה: לדעת רב נחמן כל שכן שעובר על [טור קיא] נוקשה, שלדעתו חמור הוא מתערובת חמץ54,
ולדעת רב יהודה מודה ר' אליעזר בנוקשה שפטור55, וכל שכן לחכמים הסוברים
שתערובת חמץ אינו עובר עליו בלא כלום56, שפטור בנוקשה57.
אף לדעת ר' מאיר הסובר בבצק שלא החמיץ כל צרכו, שאם הכסיפו פניו - שבאופן
זה נקרא שיאור לדעתו58 - האוכלו לוקה59, אמרו שכל חמץ נוקשה
יש בו לאו60. בדעת ר' יהודה הסובר שאף בנסדק כקרני חגבים - שבאופן זה נקרא
שיאור לדעתו61 - האוכלו פטור62, נסתפק ר' זירא אם הטעם הוא לפי
שהוא ספק חמץ ספק מצה - והתראתו התראת-ספק*63 - או שהוא "בריה"64,
ואינו לא חמץ ולא מצה אלא נוקשה65. ולא נפשט הספק66. וכתבו ראשונים
שלדעת ר' יהודה חמץ נוקשה אין בו לאו67, ואפשר שאף איסור מן התורה אין בו68,
ומכל מקום אסור מדרבנן69. ויש מן האחרונים שפירש שאף לר' יהודה אסור מן
התורה אלא שאין לוקים עליו70. ויש מהם שכתבו ששיאור של ר' יהודה לר' יהודה
אסור מן התורה ממה נפשך, שאם הוא ספק חמץ ספק מצה, הרי הוא ספק-דאורייתא* [טור קיב] ולחומרא, ואם הוא בריה ואינו לא חמץ
ולא מצה, יש לומר שאסור בלאו-הבא-מכלל-עשה*, שנאמר: שבעת ימים מצות תאכלו71,
שמשמע שכל מין ממיני דגן שאינו מצה אין לאכלו72.
להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שהלכה כסתם משנה וכר' מאיר, שחמץ נוקשה
אסור באכילה מן התורה בלאו, ולוקה73, ויש סוברים שאף על פי שאסור מן התורה,
אינו לוקה, כיון שאינו ראוי לאכילה ואין זו אכילה גמורה74, ויש סוברים שאינו
אסור אלא מדרבנן75, שהלכה כר' יהודה76, או שהלכה כחכמים הסוברים
כן בתערובת חמץ77, וכל שכן בנוקשה78. ויש מן האחרונים שכתבו,
שאף להסוברים שחמץ נוקשה אין בו לאו, היינו דוקא באותם ששנינו שאינם ראויים לאכילה79,
אבל עיסה שנילושה במי פירות, באופן שנעשית חמץ נוקשה80, כיון שראויה לאכילה
לדברי הכל יש בה לאו81.
אם יש איסור הנאה מן התורה בחמץ נוקשה, להסוברים שאסור באכילה מן התורה,
כתבו ראשונים שתלוי במחלוקת אמוראים, שלר' אבהו הסובר שכל איסור אכילה שבתורה כולל
אף איסור הנאה, עד שיפרט לך הכתוב היתר [טור קיג] הנאה82, אף חמץ נוקשה אסור בהנאה, ולחזקיה הסובר שלמדים איסור
הנאה של חמץ בפסח מלשון לא יאכל83, אין חמץ נוקשה בכלל האיסור84.
ויש מן הראשונים שכתב שאף שחזקיה, כיון שנתרבה איסור הנאה בחמץ מלא יאכל, כל איסורי
חמץ בכלל85. ומכל מקום מדרבנן אסור בהנאה לדברי הכל, שכן שנינו: שיאור ישרף86.
ואף לדעת הסוברים שאיסור אכילתו מדרבנן, אסרוהו אף בהנאה87.
לפני זמנו, היינו בערב פסח משש שעות ולמעלה עד הלילה, אפילו שחמץ גמור
אסור בו מן התורה88, כתבו ראשונים שאין חמץ נוקשה אסור בו אלא מדרבנן, ואף
להסוברים שאיסורו בפסח מן התורה, לא נתרבה אלא לתוך זמנו89. ומכל מקום מדרבנן
גזרו עליו90, אף לסוברים שאיסורו בפסח מדרבנן, ואף אם חמץ גמור אינו אסור
בערב פסח אלא מדרבנן91, ואף בשעה ששית, שלדברי הכל אין איסורו אלא מדרבנן92,
נראה מדברי ראשונים שחמץ נוקשה אסור בה93. ויש מן האחרונים שכתב שלדעת הפוסקים
שחמץ נוקשה אינו אסור בפסח אלא מדרבנן, מותר לפני זמנו, שלא גזרו חכמים אלא בפסח עצמו
משום חומר איסור כרת94. ואף לסוברים שאיסורו בפסח מן התורה, אינו אסור אלא
משש שעות ולמעלה, שגזרו ערב פסח משום פסח, אבל בשעה חמישית, שאף בחמץ גמור לא גזרו
בה אלא משום יום המעונן, שיטעה בין חמישית לששית95, לא גזרו בחמץ נוקשה96.
ויש חולקים וסוברים שאף בשעה [טור קיד] חמישית אסור לדברי הגל, שלא חילקו חכמים בדבר97.
על השוחט את הפסח על החמץ, אם עובר אף בחמץ נוקשה, ע"ע קרבן פסח.
על חמץ נוקשה אם אסור אף לאחר הפסח, ע"ע חמץ שעבר עליו הפסח.
על חמץ נוקשה שנתערב בהיתר, אם אוסר במשהו כחמץ גמור, או שבטל בששים כשאר
איסורים, כיון שאין בו כרת, ע"ע תערובת חמץ.
ג. באיסור בל יראה. חמץ נוקשה הנמצא ברשות
ישראל בפסח, נחלקו ראשונים אם עובר עליו בבל-יראה-וכל-ימצא*: יש מפרשים כן אותה ששנינו:
ואלו עוברין בפסח98, שכל אלו שמנו חכמים במשנה בכלל חמץ נוקשה, עוברים עליהם
בבל יראה ובל ימצא99, או שפירושו עוברים מן העולם100, שכיון
שנתרבה חמץ נוקשה לאיסור אכילה לדעתם101, נתרבה לכל דבר כחמץ גמור102.
ויש מן הראשונים סוברים שאף אם אינו לוקה על אכילתו, אלא שאסור מן התורה103,
עובר עליו בבל יראה104. ויש מפרשים לדעת ראשונים, שאף אם איסור אכילתו אינו
אלא מדרבנן, הרי זה לפי שאינו כדרך אכילתו, אבל בבל יראה עובר עליו, אם לא נפסל מאכילת
כלב105. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שלדברי הכל אינו עובר עליו בבל
יראה106, ואלו עוברין ששנינו, היינו שעוברים מעל השלחן לפי שאינם בני אכילה107,
או שמתבערים108, שמדרבנן צריכים ביעור109, שכן [טור קטו] שנינו: שיאור ישרף110,
שאם היה מותר להשהותו למה ישרף, ישהה אותו עד אחר הפסח111, אלא הצריכוהו
לבער הכל שמא יבא לאכלו112, אף לסוברים שאין איסור אכילתו אלא מדרבנן113.
ואף להטעם שאמרו בחמץ שאין די בביטול בלבד שלפי שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה החמירו
חכמים לבדוק ולבערו114, החמירו אף בחמץ נוקשה, אף על פי שאינו עובר עליו
בבל יראה115. ויש מן הראשונים סוברים שלא אמרו שצריך ביעור ואין די בביטול
בלבד אלא להטעם שאמרו בחמץ שחששו שמא יבוא לאכלו כיון שאין בדלים ממנו כל השנה116.
ויש סוברים שאף להטעם שמא יבא לאכלו לא גזרו אלא בחמץ גמור, לפי שאסור באכילה מן התורה,
אבל חמץ נוקשה שאינו אסור לדעתם אלא מדרבנן, מותר להשהותו117.
על דבר שיש בו תערובת חמץ או חמץ נוקשה, ואינו ראוי לאכילה, או שאין צורת
החמץ עומדת, ע"ע בל יראה ובל ימצא118, וע' תערובת חמץ.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חמץ נוקשה [טור קז]
1. עי' פסחים מג א ומנחות נד
א וחולין כג ב ועוד. ובכמה כת"י ובראשונים נוקשא בא'.
2. רש"י פסחים לו א ד"ה אין ומג א ד"ה מאן; רי"ד
וריטב"א ומאירי שם מב א; סמ"ג לאוין עט.
3. רי"ד שם. ובסמ"ג וקשה לאכלו.
4. מאירי שם. ועי' להלן ציון 13.
[טור קח] 5. רש"י מנחות שם ד"ה נוקשה.
6. רגמ"ה שם, ושם עיסה שהוקששה כו', וצ"ב כונתו. ועי' תפא"י
קופת הרוכלים כללי חמץ ונוקשה, שהוא מל' נוקשת (משלי ו ב) כלומר נכשלת. ועי' ערוה"ש
ע' נקש.
7. ע"ע חמץ, ולהלן; איסורו בפסח.
8. ע"ע מנחות.
9. עי' להלן; במנחות.
10. משנה פסחים מב א, וגמ' שם ב. ועי' להלן מחלוקת ראשונים בדעת ר"א
במשנה שם שמוסיף תכשיטי נשים.
11. גמ' שם ורש"י ומאירי.
12. גמ' שם מג א ונוקשה בעיניה כו', ובפיר"ח שהכוונה לג' הנ"ל,
וכ"ה בריטב"א ור"ן ומאירי מב א וערוך ע' קש ג וריצ"ג הל' פסחים
וריב"ש סי' ג וטור תמב. ועי' סמ"ג לאוין עט שכלל אף זיתום המצרי, ובפי' הרא"ם
שתמה.
13. רש"י שם מג א ד"ה מאן וד"ה כותח; ר"ן ומאירי
מב א; ריב"ש שם. ועי' לעיל ציונים 3, 4.
14. מג"א תמב ס"ק א. וע"ע חמץ. ועי' שו"ת מנחת ברוך
סי' מד ענף א, שלדעה זו אף אם נתחמץ חימוץ גמור, אלא שלא היה ראוי לאכילה מטעם אחר,
הרי זה חמץ נוקשה.
15. טור תמב. וכ"נ מפיר"ח שם מג א ד"ה הרי.
16. שו"ת בית אפרים או"ח סי' ל. ובמנחת ברוך שם הוכיח כן בארוכה,
ושכ"נ מל' הירושלמי להלן.
17. ירוש' פסחים פ"ג מ"א. ועי' ערוך ע' קש ג, שנוקשה הוא לפי
שנתחמץ מאליו בלי שאור. וצ"ב כונתו. ועי' תוס' כח ב ד"ה מחמת בשם ריב"א.
18. ע"ע חמץ; חימוץ בבצק, ושם מחלוקת תנאים בשיעור החימוץ.
19. פסחים מג א. ועי' להלן; באיסור אכילה.
20. ר"ח שם.
21. רש"י חולין כג ב ד"ה שיאור.
22. רש"י שם ד"ה חמץ ופסחים מג א ד"ה שיאור.
[טור קט] 23. ע"ע חמץ; המשקים המחמיצים.
24. עי' מנחות נד א, הובא להלן; במנחות.
25. עי' לעיל עמ' צ.
26. ע"ע הנ"ל; איסור קטניות.
27. עי' ריטב"א פסחים לה ב ומכתם שם קיד ב בשם י"מ, ודחו. וכ"ה
בהשגות הראב"ד חמץ פ"ה ה"ב לגי' דפוס ויניציאה, אבל לגי' שלפנינו מוסב
על מי פירות, וכ"ה במ"מ ומ"ע שם. ועי' ח"י תנג ס"ק ד שפי'
ד' הראב"ד על קטניות, ובס' קובץ על הרמב"ם שם שכ"נ מתוס' פסחים מ ב
ד"ה רבא, בקמח של עדשים.
28. רש"י פסחים ז א ד"ה אפילו, ובפי' ריבב"ן ציין לאונקלוס
בראשית ח ד, ועי' מהר"ם חלאוה שם וערוך ע' קרדן. ובירושלמי פ"א ה"ד
חטים קורטבניות.
29. עי' פסחים שם וכא ב לענין קדושין (ע"ע) באיסורי הנאה. וע"ע
אפקעינהו, כרך ב עמ' קלט.
30. תוס' שם ו ב ד"ה משש, בשם ר"ת; רמב"ן במלחמות שם ור"ן
ור"י מלוניל ור"י מנרבונה שם ז א, ובריטב"א שם בשם ר"ת והוי כנוקשה
דרבנן; רא"ש שם כא ב. וכ"נ מתוס' קדושין נח א ד"ה אלמא שאסורים מדרבנן.
ועי' חק יעקב תמב ס"ק ו וקרבן נתנאל פסחים פ"ב אות ז, ושו"ת נודע ביהודה
קמא סי' כא, שלד' רש"י ה"ז חמץ גמור.
31. ע"ע חמץ; בלתיתה ובישול, ושם מחלוקת ראשונים.
32. מאירי שם ז א ד"ה ואח"כ.
33. י"מ במאירי שם סוד"ה זה.
34. מהר"ם חלואה שם ז א. וע"ע הנ"ל ציון 347. ועי' העמק
שאלה בד' השאלתות סי' עג, שאע"פ שאינן מחמיצות כלל אסרו אותן משום אחלופי.
35. פמ"ג בפתיחה להל' פסח ח"ג פ"ד אות ב בשם יש פוסקים.
ועי"ש תסז א"א ס"ק יב, ומ"ז ס"ק א, ובהקדמה לסי' תסז. ועי'
רע"ב פסחים פ"ב מ"א בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף, ובתפא"י
בקופת הרוכלים שם.
36. עי' פסחים לט ב, וע"ע הנ"ל.
[טור קי] 37. פמ"ג תסז א"א ס"ק
יד, וכן צידד בפנ"י שם במורסן.
37א. פנ"י שם.
38. עי' לעיל ציון 10.
39. משנה שם מב א.
40. שם מג א.
41. שמות יב כ. רש"י פסחים שם ד"ה שיאור, ובעה"מ שם; תוס'
שם כג ב ד"ה מאי, ושם מב א ד"ה ואלו, ומנחות נג א ד"ה אלא, וחולין כג
ב ד"ה ואי.
42. רש"י פסחים מג א ד"ה שיאור, ובעה"מ שם.
43. השגות הראב"ד על בעה"מ שם.
44. רש"י חולין שם ד"ה חמץ.
45. שמות יב טו.
46. בעה"מ פסחים שם ע"פ ברייתא שם בתערובת חמץ.
47. עי' פנ"י שם מב א במשנה, בד' התוס' ד"ה ואלו, וחי' רעק"א
שם בדברי התוס' ד"ה מאן, ולהלן ציון 127.
48. עי' משנה שם ר' אליעזר אומר כו', וברוב הראשונים הגירסא ר' אלעזר,
ועי' תוס' שם ד"ה ר"א, שהרי לר' אליעזר נחלקו אמוראים להלן.
49. גמרא שם ב.
50. תוס' שם מב א ד"ה ר"א.
51. בעה"מ ור"ן ומאירי במשנה שם, וכ"כ הב"ח ורש"ל
בד' התוס' ד"ה ר"א, ועי"ש במהרש"א, וע"ע תערובת חמץ.
52. השגות הראב"ד על בעה"מ שם, וכ"כ רש"י מג א ד"ה
מאן, שהוא נוקשה בעינו, כיון שאינו ראוי לאכילה. ועי' פהמ"ש להרמב"ם שם שבא
לאסור אף בלא מים משום גזירה.
53. ע"ע הנ"ל, וע' חמץ לעיל עמ' ס.
[טור קיא] 54. פסחים מג א.
55. שם, והוכיחו כן מברייתא. ועי' ב"י וב"ח וט"ז ופר"ח
תסב ס"ק א, בד' הטור שסתם כרב נחמן בד' ר"א.
56. ע"ע תערובת חמץ.
57. ר"ן וריטב"א והשלמה שם.
58. ע"ע חמץ; חימוץ בבצק.
59. ברייתא פסחים מג א.
60. רב יהודה אמר רב ורב נחמן שם.
61. ע"ע הנ"ל, ושם שבהכסיפו פניו מצה היא לדעתו, אלא שאסור
מדרבנן.
62. משנה וברייתא שם מח ב.
63. רש"י חולין כג ב ד"ה אלא.
64. חולין שם, עי"ש הנפ"מ באומר הרי עלי לחמי - תודה (ע"ע)
מן החמץ או מן המצה, ועי' להלן; במנחות.
65. פני יהושע פסחים מג א ד"ה ואור"י. ועי' להלן שיש מפרשים
הספק בע"א.
66. עי' חולין שם. ועי' פנ"י פסחים שם ד"ה ונותנו וקרן אורה
מנחות נב א ד"ה והנה, שלרב חסדא במנחות נג א ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור כו',
פשיטא דבריה הוא, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' קלז שי"ל שאף לרב חסדא
ספק הוא, עי"ש.
67. רמב"ן במלחמות פסחים מב א ורא"ש ור"ן שם. ובנוב"ק
או"ח סי' כא הוכיח כן מתוס' שם מג א ד"ה מאן.
68. תוס' מנחות נד א סוד"ה אין מחמיצין.
69. ר"ש תרומות פ"י מ"ב. ועי' מהרש"א פסחים מג א
בתוד"ה מאן ופנ"י שם, ומקו"ח תמב ס"ק א, ומנחת ברוך סי' מה.
70. פנ"י פסחים מג א ד"ה ונותנו. ועי"ש ובבית אפרים או"ח
סי' ל ובבית מאיר תמב א, שי"ל שהספק הוא אם דומה לשאר נוקשה, שאף לר"י יש
בו לאו, עי"ש ובאבן העוזר פסחים שם ובקרן אורה ושפת אמת מנחות נג א, שתמהו על
הראשונים מנ"ל ללמוד משיאור על כל חמץ נוקשה לר"י, ובמנחת ברוך סי' מד ענף
ג. ועי' שו"ת ראנ"ח סי' עד שנסתפק אם לצד שהוא חמץ הוא חמץ גמור או נוקשה,
ובחזו"א סי' קכא אות ה שלד' הראשונים הספק הוא אם הוא חמץ גמור או נוקשה, שלדעת
ר' יהודה מצה הוא.
[טור קיב] 71. שמות יב טו.
72. שו"ת משכנות יעקב סימן קמג, וכעין זה בקרן אורה מנחות נב ב ד"ה
שוב. ועי' חי' רעק"א פסחים מג א שכ"כ לדעת ר"מ שאף בלא ריבוי י"ל
שאסור מטעם זה.
73. בעל המאור והראב"ד ורמב"ן במלחמות שם; ריצ"ג הל' פסחים
עמ' פא, וכ"נ ד' התוס' שם לה ב ד"ה ומי, ומנחות נד א ד"א אין; רבינו
מנוח בד' הרמב"ם חמץ ומצה פ"ה הי"ג. ועי' להלן ציון 75 בדעתו.
74. מאירי פסחים מב א, וכ"כ בד' רש"י ורמב"ם. ועי' ב"י
תמב שהבין כן בד' הטור, ולח"מ פ"ד הי"א בד' הרמב"ם, ומג"א
תמז ס"ק ה בד' תרוה"ד סי' קפז; פמ"ג בפתיחה פ"ב ס"ק ז.
75. רמב"ן שם בד' הרי"ף; רא"ש ור"ן ומאירי שם בדעתו;
ריטב"א שם בשם הרא"ה; טור שם בד' הרי"ף והרא"ש, וכן סתם בסי' תנט;
ריב"ש סי' ג; שו"ת ראנ"ח בד' רש"י, ושכ"כ רוב הפוסקים; מג"א
תמב ס"ק א ותמז ס"ק ה ובאור הגר"א סוס"י תמז בד' השו"ע שם.
ועי' צל"ח פסחים מב א ד"ה ודע, שברמב"ם לא נמצא מפורש דין נוקשה ושרוב
המפרשים כ' בדעתו שאסור מדרבנן.
76. רמב"ן ורא"ש שם, שהמשנה שם אינה סתם כיון שיש אח"כ
מחלוקת בשיאור, ובר"ן שם שהמשנה דשיאור היא סתם. וע"ע הלכה כסתם משנה, כרך
ט עמ' שנד.
77. עי' ברייתא שם מג א.
78. ריטב"א שם בשם הרא"ה, ומאירי ור"ן בד' הרי"ף.
79. עי' לעיל; מהותו וגדרו.
80. עי' לעיל, שם.
81. שער המלך חמץ ומצה פ"ד ה"ח, ע"פ מנחות נז ב שבמי פירות
עם מים נקרא חמץ לענין מנחות, עי' להלן; במנחות. וכעי"ז במקו"ח ומגן האלף
תסב ס"ק א. ועי' פמ"ג שם מ"ז ס"ק א. ובנוב"ק סי' כב הוכיח
ממנחות שם שאם נוקשה דרבנן ע"כ מי פירות עם מים עושים חמץ גמור, ואם אינו אלא
חמץ נוקשה, ע"כ שנוקשה אסור מה"ת. ועי' בית אפרים סי' מ; מנ"ח מצוה
יא אות ב ומצוה קלב; עונג יו"ט או"ח סי' לח; עמודי אור סי' כד; שואל ומשיב
מהדו"ק ח"ג סי' ריח; אבני נזר או"ח סי' שנ - שנא; חזון איש סי' קיז
אות ג ועוד.
[טור קיג] 82. עי' פסחים כא ב, וע"ע אסורי
הנאה. כרך ב עמ' צב.
83. ע"ע הנ"ל, וע"ע חמץ לעיל עמ' סב.
84. תוס' שם כג ב ד"ה מאי. ועי' שו"ת עמודי אור סי' כה בד'
הירושלמי פסחים פ"ב ה"א, שמותר בהנאה אף לר' אבהו, לפי שהוא איסור המוגבל
בזמן, שלאחר הפסח מותר, ע"ע חמץ שעבר עליו הפסח. ועי' צל"ח שם כג א ד"ה
והרי חדש, בבאור ד' הירושלמי.
85. חי' הר"ן שם ד"ה מאי, והוכיח כן ממה שלמדו איסור הנאה מלא
יאכל, אע"פ שנדרש לאחר זמנו.
86. משנה שם מח ב וגמ' שם מג א אלמא אסור בהנאה.
87. שו"ת נוב"ת או"ח סי' ע, ועי"ש בטעם שגזרו עליו
יותר מבשר עוף בחלב, לפי שאין בדלים ממנו או מפני חומר איסורו; שו"ע הרב תמב כ.
ועי' מנ"ח מצוה יב שנסתפק אם חייב בחמץ נוקשה בהמחהו במים וגמעו, ע"ע חמץ
ציון 42.
88. ע"ע חמץ; בערב פסח, ושם מחלוקת תנאים.
89. רא"ש שם פ"ב סי' ב, וכ"נ מתוס' ב א סוד"ה אור.
90. עי' תוס' שם ו ב ד"ה משש, וקדושין נח א ד"ה אלמא, וחולין
ד ב ד"ה מותר.
91. עי' רמב"ן במלחמות פסחים ז א ושכ"ד הראב"ד והגאונים,
ועי' חזו"א סי' קיז אות ב שכ"כ בד' הרמב"ן, ושאין כאן גזרה - לגזרה
(ע"ע), שלא חלקו חכמים בע"פ.
92. ע"ע חמץ, שם.
93. עי' תוס' חולין ד ב סוד"ה מותר, ותוס' רעק"א במשניות פסחים
פ"ג אות יא בדעתם, ועי"ש שתמה, שלכאורה היה אפשר לומר שבשעה ששית מותר, שהוא
כעין גזירה לגזירה. ועי' שו"ת עמודי אור סי' כה ומנחת ברוך סי' נ.
94. נוב"ק סי' כא ע"פ יבמות קיט א שבמקום שהאיסור משום הרחקה,
לד"ה יש חילוק בין איסור כרת לאיסור לאו.
95. ע"ע הנ"ל.
96. נו"ב שם.
[טור קיד] 97. אור שמח פ"א ה"ט ע"פ
ירושלמי פ"ג ה"א ופ"ה ה"ב; חזו"א שם.
98. משנה פסחים מב א.
99. רש"י שם, וכ"כ בפהמ"ש להרמב"ם ורי"ד וריא"ז
וריטב"א שם. ועי' באור הגר"א תמב ס"ק א וסוס"י תמז ותנג ס"ק
ב ואבן העוזר סי' תמב, שכ"כ בד' הרמב"ם פ"ד הי"א, שלא התיר אלא
כשאין צורת החמץ עומדת, ע"ע בל יראה, כרך ג עמ' שיח, ועי"ש במ"מ ורבינו
מנוח. ועי' שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שלר"מ שיש לאו באכילתו
עובר אף בבל יראה.
100. ריב"א בתוס' שם ד"ה ואלו ורא"ש שם בשמו. ועי' מהרש"א
וקרבן נתנאל שם שאף לדעתו עובר בלאו.
101. עי' לעיל מחלוקת ראשונים להלכה.
102. מהר"ם חלאוה ומאירי מב א ע"פ פסחים ה א הוקשה השבתת שאור
לאכילת חמץ; פנ"י שם.
103. עי' לעיל ציון 74.
104. מאירי שם, לד' רש"י ורמב"ם.
105. עי' פנ"י שם ומנחת ברוך סי' מד ענף ב בדעתו, ושכ"ד הגר"א
לעיל ציון 99.
106. ר"ת בתוס' שם מב א; המכתם בד' בעה"מ שם; ר"ן שם;
מאירי בשם י"מ, ובמג"א תמב ס"ק א שכ"ד השו"ע סוס"י תמז,
שמטעם זה אין בו משום חמץ - שעבר - עליו - הפסח (ע"ע).
107. רבנו תם בתוספות שם.
108. בעה"מ ור"ן ומאירי ומהר"ם חלאוה שם.
109. תוס' שם ב א ד"ה אור, ותוס' רבינו פרץ שם; ר"ן שם מב א
ומח א; המכתם בד' בעה"מ שם מב א; ראב"ן סי' ח; ר"ש מפלייש באו"ז
ח"ב סי' רנו; ב"ח תמב בשם מרדכי הארוך; שו"ת ריב"ש סי' ג.
[טור קטו] 110. עי' לעיל ציון 86.
111. תוס' ור"ן שם.
112. ר"ן, ומאירי בשם י"מ; מג"א תמב ס"ק א בד' השו"ע
סוס"י תמז, עי"ש במחצה"ש.
113. ריטב"א שם מב א.
114. ע"ע בדיקת חמץ, כרך ב עמ' שמד.
115. תוס' שם ב א ד"ה אור.
116. תוס' הרשב"א משנץ שם בשם רבו; סמ"ג לאוין עט; רא"ש
פ"ג סי' א; רי"ו נ"ה ח"ה, וכ"כ הפנ"י לד' ר"ת בתוס'
מב א ד"ה ואלו. ובב"י תמב לד' הטור.
117. עי' טור תמב בד' הרי"ף והרא"ש, וב"ח שם, וכ"נ
מראבי"ה סי' תכ עמ' 43, ועי' מג"א שם שכ"כ הסמ"ק (עי' הגהות סמ"ק
סי' לד) ושמ"ש שיאור ישרף היינו ביו"ט שא"א לאפותו. ועי' מקו"ח
ס"ק א ובית אפרים סי' ל ועמודי אור סי' כד בבאור ד' הטור. ועי' שו"ת פני
יהושע ח"א או"ח סי' טו שכ"כ בד' הרמב"ם פ"ה הי"ג שבהכסיפו
פניו לא כתב שישרף מיד.
118. כרך ג עמ' שיח.
כרך ג
בתערובת חמץ. תערובת חמץ עוברים עליה
משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי, שעושים אותו מן הקמח,
וכיוצא מהדברים הנאכלים190. יש אומרים שאינו עובר אלא אם כן היה בתערובת
כזית חמץ בכדי אכילת-פרס*, שעובר על אכילתה מן התורה, ולפיכך חייב בבעורה מן התורה191,
ויש סוברים שאפילו אם אין שם כזית בכדי אכילת פרס עובר עליה192, ואף על
פי שאינו עובר על אכילתה, הרי זה לא מפני שאין כאן שיעור חמץ, אלא מפני ששהה באכילתו,
והרי זה כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר שאינו לוקה, אבל לענין בל יראה, כיון
שיש כאן כזית חמץ מצורף בכל התערובת, עובר עליה193. במה דברים אמורים כשיש
בתערובת ממשות חמץ, אלא שנבלל ואינו ניכר, אבל אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת
אלא טעמו בלבד, כגון שנתבשלה יחד עם חמץ וקיבלה טעמו ואין בה כלום מממשו, אף על פי
שאסור לאכלה מן התורה194, מכל מקום אינו עובר עליה בבל יראה ובל ימצא, שהרי
טעם זה המובלע בתבשיל אינו נראה ואינו מצוי195, מלבד להסוברים שבכל טעם
איסור שנבלע בהיתר ונותן בו טעם [עמוד שיח טור 1] נהפך ההיתר לאיסור עד שחייבים מלקות על כל כזית מהתערובת196,
שלדעתם, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור, הרי החמץ נראה ומצוי ועוברים עליו197.
וכל זה כתערובת של מין בשאינו מינו, אבל נתערב מין במינו, כגון קמח בקמח, שמן התורה
בטל ברוב ומותר אפילו באכילה197א, וכל שכן להשהותו, אינו עובר עליו בבל
יראה, והוא הדין כשנתערב מין בשאינו מינו ויש ששים בהיתר נגד החמץ197ב.
ויש חולקים על כל זה וסוברים שאין איסור בל יראה כלל בתערובת חמץ, שהרי אף באכילה לא
היתה נאסרת אלמלא נתרבה בלימוד מיוחד מן הכתוב198, וכיון שלאיסור בל יראה
לא נתרבה, אינו עובר199. מדברי סופרים חייב לבער אפילו טעם הבלוע, כדי שלא
יבא לאכלו200.
דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח201,
כגון עריבת העבדנים שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם זמן הבעור, ואם
לא נתן העורות ונתן הקמח שלשה ימים לפני הבעור, מותר לקיימו, שהרי נפסד והבאיש, אבל
בתוך שלשה ימים חייב לבער, שכשהגיע הפסח עדיין שם חמץ עליו202. וכן הקילור
והרטיה והאספלנית וה"תריאק" (מין רפואה) שנתן לתוכם חמץ מותר לקיימם בפסח,
שהרי נפסדה צורת החמץ203, וכן בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וניירות שדבקו
אותם בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימם בפסח ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא, שאין צורת
החמץ עומדת204, ואפילו אם החמץ נראה וניכר205. וכתבו אחרונים
שאפילו לא נפסלו מאכילת כלב, כיון שאינם ראויים לחמץ בהם עיסות כהפת שעיפשה206,
ולכן מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלשים יום לפסח207, שהרי זה דומה לעריבת
העבדנים, אף על פי שהחמץ ניכר נפסדה צורתו על ידי התערובת208. ויש מן הראשונים
סוברים [עמוד שיח טור 2] שבניירות שדבקום בחמץ אם נראה החמץ מבחוץ אסור לקיימם בפסח209,
שאז צורת החמץ עומדת210, ולא התירו אלא כשאין החמץ ניכר211.
ויש חולקים וסוברים שה"תריאק" והבגדים המכובסים בחמץ והניירות המדובקים שאינו
עובר עליהם הוא מפני שנפסלו מאכילת כלב וגם מפני שדומים לכופת שאור שייחדה לישיבה212.
על בל יראה ובל ימצא בחמץ נוקשה, ע"ע חמץ נוקשה.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ג, בל יראה ובל ימצא [עמוד שי טור 2]
190. רמב"ם חמץ ומצה פ"ד
ה"ח, ע"פ פסחים מב א; רש"י פסחים בד"ה ואלו עוברין: משום ב"י
וב"י; טוש"ע ר"ס תמב.
193. כ"מ שם, ועי"ש במ"מ בשם הרמ"ך ועי' מג"א
תמב ס"ק א והגר"א שם ס"ק ב. ועי' ח"י שם ס"ק א שכן הסכמת
האחרונים.
194. ע"ע טעם כעיקר.
195. ראב"ן מס' פסחים והביאו המג"א סי' תנא ס"ק א לענין
טעם הבלוע בכלים, ועי' קו"א לשו"ע הרב סי' תמב אות ו שהוא הדין לטעם הבלוע
באוכל; ח"י תמב ס"ק א.
[עמוד שיח טור 1] 196. ע"ע טעם כעיקר
שיטת ר"ת.
197. קו"א לשו"ע הרב שם, ועי' לבוש סי' תמב ס"א.
197א. ע"ע בטול ברוב.
197ב. ע"ע בטול בששים מג"א ס"ק א וחק יעקב שם. וע"ע
בעור חמץ על דין בעורו מדרבנן.
198. ע"ע חמץ.
199. ר"ת בתוס' פסחים מב א ורא"ש שם. ועי' ב"ח שם בשם
סמ"ג ור"א ממיץ.
200. ע"ע בעור חמץ.
201. רמב"ם פ"ד ה"ח; טוש"ע תמב א.
202. פסחים מה ב ורש"י, כר' נתן ורבא; רמב"ם שם ה"ט; טוש"ע
שם.
203. רמב"ם שם, ע"פ תוספתא שם ה"ג; טוש"ע שם.
204. רמב"ם שם הי"א; טוש"ע שם ג.
205. ב"י ע"פ המ"מ.
206. אחיעזר ח"ג סי' ה, והרמב"ם לשיטתו, עי' לעיל: חמץ שאינו
ראוי לאכילה.
207. דעה א ברמ"א בשו"ע שם.
208. עי' באור הגר"א ס"ק ט - יא.
[עמוד שיח טור 2] 209. טור בשם ראבי"ה;
רמ"א בשו"ע שם בשם יש מחמירים.
210. מג"א ס"ק ה.
211. באור הגר"א ס"ק יב.
212. עי' לעיל. הראב"ד בהשגות וכשיטתו לעיל בפת שעיפשה שאפילו אם
אינה ראויה לחמץ עובר עליה כל שלא נפסלה מאכילת כלב.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ו
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח
הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת
שנאמר +שמות י"ב+ כל מחמצת לא תאכלו, במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת
בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש
ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. +/השגת
הראב"ד/ אבל ערוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזיתום המצרי. א"א הרב
ז"ל (לדף מג) פסק באלו כרבנן משום דאין כזית בכדי אכילת פרס.+
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ח
ה תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המוריס וכותח
הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים, אבל דבר שיש
בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח.
רא"ש מסכת פסחים פרק ג סימן א
א אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וקולן
של סופרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים. רבי אליעזר אומר אף טיפולי נשים. זה הכלל
כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. ורש"י
פירש אלו עוברין בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א דקדק כן מלשון דאלו עוברין דמשמע
שעוברין מן העולם מדלא תנא עוברין עליהן. ולא נהירא לרבינו תם דהא קתני בסיפא הרי אלו
באזהרה ואין בהן משום כרת משמע דלפרושי אלו עוברין דרישא אתי ואי בל יראה ובל ימצא
קאמר צריכא למימר דליכא כרת. ועוד דתערובות חמץ דמתניתין מפקינן בגמרא מכל מחמצת לא
תאכלו והיינו דוקא לאכילה דבאכילה איירי קרא. ואפילו באכילה לא הוי מיחייב אי לאו דרבוייא.
וכי אתרבי נמי דוקא ללאו אתרבי ולא לכרת וא"כ לבל יראה ובל ימצא דליכא קרא מנלן
דמחייב. ופירש רבינו תם אלו עוברין בפסח האוכלין פי' עוברין מעל השולחן דאין נאכלין
כעין פירש ריב"א שפירש שעוברין מן העולם. והשתא להך טעמא דמפרש לעיל בריש מכילתין
דמה שצריך לבער את החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה
אסור להשהות בבית כל הני דמתניתין אף לפירוש רבינו תם שאינו עובר עליהן בבל יראה דחיישינן
דילמא אתי למיכל מינייהו אבל לאידך טעמא דפרשינן משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל
יראה ובל ימצא היכא דלא ביטלו החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אע"פ שבטלו
היה מותר להשהות כל אלו בבית כיון דאין עובר עליהן בבל יראה לפירוש רבינו תם. ושכר
של שעורין ושל חטין שעושין באשכנז ובצרפת היה אומר רבינו תם דאסור להשהותו בפסח דדוקא
בשכר המדי הוא דשרו דעיקרו עשוי מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט
שעורין להחמיצו כדמשמע בגמרא דרמו בי' שערי. אבל שכר שלנו שעקרו משעורין לא וכן משמע
בגמרא דקאמר דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת
פרס. ושכר העשוי משעורין איכא הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס. והדתנן שכר המדי וחומץ
האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא דקי"ל מי פירות אין מחמיצין.
ובגמרא דבני מערבא אמרינן נמי עלה וכולהו ע"י מים. ומה שפסק רב אלפס לעיל כרבי
עקיבא דמי פירות אין מחמיצין אפילו על ידי מים היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת
להחמיץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה אבל בכי האי גוונא שנותנין שעורין בשכר או
בחומץ להשהותן בתוכו מחמיצין אם יש בו מים:
גמ' כותח הבבלי משום קומניתא דאית ביה. [דף מב ע"ב] חומץ האדומי
דרמו ביה שערי. זיתום המצרי תני רב יוסף תילתא שערי ותילתא קורטמי ותילתא מילחא. וזומא
של צבעים הכי תרגימו מיא דחיזרא. ועמילן של טבחים פת של תבואה שלא הביאה שליש שמניחין
אותה על פי הקדירה ושואבת הזוהמא. וקולן של סופרים הכי תרגומו חרותא דאושכפי וסופרים
נמי מדבקי בהו ניירייהו. [דף מג ע"א] תנו רבנן כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי
ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ
דגן ענוש כרת ועל ערובו בלאו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן ענוש כרת ועל
עירובו בולא כלום. ואע"ג דאמרי רבנן על עירובו בולא כלום מילקא הוא דלא לקי הא
איסורא איכא וכי אמרי רבנן לא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח
הבבלי ושכר המדי וכיוצא בו אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב. ומדפי'
רב אלפס דברי חכמים מכלל דאית ליה הלכה כחכמים. אף על גב דסתם מתני' דלא כרבנן לא חשיב
ליה סתמא דתנן לקמן בפרקין [דף מח ב] שיאור ישרף והאוכלו פטור ור' מאיר פליג עלה בברייתא
דקאמר דלוקה על שאור אבל במתני' לא פליג ואע"ג דרב אלפס פסק לקמן (סוף סימן י')
כרבי מאיר משום דתנא למילתיה במתניתין בלשון חכמים מכל מקום בהא דאמר ר"מ בברייתא
דלוקה על שאור בהא הלכה כרבי יהודה דאמר האוכלו פטור כיון דלא תני הא דרבי מאיר דאמר
בברייתא דלוקה בלשון חכמים דמתניתין וא"כ רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה
וסתמא דהכא הוי סתם ואחר כך מחלוקת לענין חמץ נוקשה הלכך גם לענין עירובו לא חשיבא
סתמא זו סברת רב אלפס אלא שפסק כחכמים:
טור אורח חיים סימן תמב
כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי שמפררין בו פירורי
לחם להחמיצו ושכר המדי שנותנין בו שעורים ומים ומחמיץ וחומץ האדומי שנותנין בו שעורים
כדי שיחמיץ וזיתום המצרי והוא תלתא שערי ותלתא מלחא תלתא קורטמי או חמץ בלא תערובת
אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין לו חמץ נוקשה כגון זומא של צבעים ועמילן של טבחים
והוא פת של תבואה שלא הביא שליש ונותנין אותו ע"פ הקדירה לשאוב הזוהמא וקולן של
סופרים ועושין אותו מקמח והסופרים מדבקין בו ניירותיהן כל אלו לר"א הן בלאו ואין
בהן כרת ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י
תערובת ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי ולרבנן
אפי' לאו אין בהן אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן ופסק הרמב"ם ז"ל
כר"א שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס וכל דבר כיוצא
באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח. וכ"כ הרי"ץ
גיאות ובעל העיטור כ' דתערובת חמץ בלאו וכתב דוקא הנך שהן בעין ולא נעשה בהן מלאכה
אבל אם נעשה בהם מלאכה כגון אספלנית וקילור אינו חייב לבער. וכן יראה דעת רב נטרונאי
שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצמוקין ושורין אותן במים ופעמים מוצאים בהם שנים
או ג' חטים אם מותר לשתותו אם נעשה קודם הפסח וחשיב ודאי אסור לשתותו בפסח אבל לבערו
אם ידוע שנסחט מן חטין חמץ לתוך מי הצמוקין צריכין אתם לבערו ואם אין ידוע א"צ
לבערו ע"כ ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בס' ורי"ף
פסק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה אלא איסור דרבנן ולפי זה מותר לערבו
בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ודוקא
שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא אבל אם יש
בו טעם חמץ מחייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת
פרס אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה וע"כ השכר שעושין באשכנז מחיטין
ושעורים חייבים לבערו: כתב אבי העזרי קולן של סופרים נ"ל שהנייר בעצמו מיתקן
בכך כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדבקין בו הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי: מעשה
בא' שהעמיד גבינות בחלא דשכרא ואסר רבינו אב"ן להשהותם בפסח כיון דאוקומי מוקים
חשיב כמו בעינייהו:
בית יוסף אורח חיים סימן תמב
א (א) כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת
חמץ כגון כותח הבבלי וכו' כל אלו לרבי אליעזר הן בלאו וכו'. בפרק אלו עוברין (מג.)
על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן
גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום ואף על פי שלא נזכר חמץ נוקשה בדברי רבי אליעזר
סובר רבינו דכי היכי דמחייב על תערובת חמץ הכי נמי מחייב על חמץ נוקשה: ויש לתמוה עליו
דהא רב נחמן הוא דאמר הכי בגמרא (שם) דמוקי מתניתין (מב.) דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי
וכו' וזומא של צבעים וכו' כרבי אליעזר דשמעינן ליה דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת
בלאו והוא הדין נוקשה בעיניה ורב יהודה אוקי מתניתין כרבי מאיר ואמרינן בגמרא (מג.)
ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן אמר לך עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ
דגן גמור על ידי תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כוותיה דרב יהודה כל מחמצת לא
תאכלו (שמות יב כ) לרבות כותח הבבלי וכו' וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש
כרת תלמוד לומר (שם טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו
בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו רבי אליעזר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר שמע
מינה נוקשה בעיניה לרבי אליעזר לית ליה ופירש רש"י רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה
חמור מחמץ גמור על ידי תערובת: תניא כוותיה דרב יהודה. דאמר חמץ גמור בתערובת חמור
עכ"ל. ומאחר דתניא כוותיה דרב יהודה דאמר דרבי אליעזר לית ליה חמץ נוקשה למה כתב
רבינו דאית ליה: ושמא יש לדחוק ולומר שסובר רבינו דהא דקאמר תניא כוותיה דרב יהודה
ומסיק שמע מינה נוקשה לרבי אליעזר לית ליה, האי סייעתא הויא לפום מאי דסבירא ליה לרב
יהודה דחמץ על ידי תערובת חמור מנוקשה בעיניה אבל לרב נחמן דאמר דנוקשה בעיניה חמור
מחמץ גמור על ידי תערובת אמר לך דלרבותא קתני חמץ גמור על ידי תערובת וכל שכן לחמץ
נוקשה ויש קצת הוכחה לזה מדפירש רש"י רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה חמור מחמץ
גמור על ידי תערובת ואיכא למידק למה ליה לפרושי הכי דמשמע דבקל וחומר מייתי ליה והא
אמרינן בגמרא דבהוא הדין מייתי ליה ונראה שהכריחו לפרש כן משום דקשיא ליה מאי מייתי
סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא מדלא קתני נוקשה בעיניה קתני חמץ ע"י תערובת הא
בברייתא דמייתי מינה רב נחמן קתני נמי חמץ על ידי תערובת ולא קתני נוקשה ומאי אולמא
דהאי ברייתא מההיא אדרבה ההיא עדיפא דקתני בהדיא דברי רבי אליעזר והאי ברייתא לא ידעינן
מאן קתני לה אלא מדיוקא אלא על כרחך מההיא ליכא סייעתא לרב יהודה דאיכא למימר דקתני
תערובת חמץ גמור והוא הדין לנוקשה בעיניה אבל בהאי ברייתא דנחית לפרושי פרטי דתערובת
חמץ גמור וקתני שכר המדי וחומץ האדומי וכו' אם איתא דנוקשה בעיניה הוי דיניה כי הנך
הוה ליה למיתנייה בהדייהו ומדלא תנייה אלמא נוקשה לית ליה וכדרב יהודה ומשום הכי איצטריך
לפרושי דלרב נחמן נוקשה בעיניה חמור מתערובת חמץ גמור דהשתא אף על גב דנחית למימני
פרטי דתערובת חמץ לא תיקשי אם איתא דנוקשה בעיניה אית ליה אמאי לא תנייה בהדייהו דאיכא
למימר משום דאתי מקל וחומר לא איצטריך למיתניה כלל. והשתא כיון דלסברת רב נחמן ליכא
סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא לא מכרעא מילתא דתיקום הלכתא כוותיה משום דקאמר תלמודא
תניא כוותיה ומסתבר לרבינו דברי רב נחמן (דתערובת חמץ גמור חמור מנוקשה בעיניה) [דנוקשה
בעיניה חמור מתערובת חמץ גמור] ומפני כך סתם דבריו כמותו:
ומה שכתב רבינו ושכר המדי שנותנים בו שעורים ומים ומחמיץ. כן צריך לומר
[גם] בחומץ האדומי שנותנים בו מים שאם לא כן אינו מחמיץ וכן כתבו הרי"ף (יג.)
והרא"ש (סי' א) הא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה
מיא לא דקיימא לן (לה:) מי פירות אין מחמיצין:
ומה שכתב אף על גב דקיימא לן כרבי שמעון דלא קניס בחמץ על ידי תערובת.
כלומר לא תימא כיון דחזינן ליה (ל.) דמיקל בחמץ שעבר עליו הפסח ואחר כך נתערב אם כן
גם כן יקל בתערובת שנתערב קודם הפסח לענין שיהא מותר להשהותו דליתא דעד כאן לא מיקל
רבי שמעון בתערובת חמץ אלא כשנתערב אחר הפסח דכיון שנשתנה מכמות שהיה בעת האיסור לא
קנסינן ליה אבל כשנתערב קודם הפסח למאן דאסר להשהותו בפסח כשעבר הפסח עדיין הוא אסור
דכיון שלא נשתנה מכמות שהיה בשעת איסורו קנסינן ליה ואם כן ליכא למילף שריותא להשהות
תערובת חמץ בפסח מדלא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב: ומצאתי כתוב על לשון זה של
רבינו יש ספרים שכתוב בהם הני מילי כשנתערב קודם הפסח והתלמידים הגיהו ומחקו קודם וכתבו
אחר הפסח. ולכאורה יראה שהוא הכרח להגיה כן לפי שאם כשנתערב קודם הפסח לא קניס כל שכן
אם נתערב אחר כך ועוד שאם נתערב קודם ואין בו שישים היה חייב לבערו וכיון שעבר ולא
ביערו ראוי לקנסו אחר הפסח וכן כתב מגיד משנה סוף פרק ד' (הי"ב) ואם זאת היתה
כוונת בעל הספר הוה ליה למימר הני מילי כשנתערב אחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח לא
וכיון שלא אמר כן אלא כתב סיום דבריו ואמר אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה חמיר טפי
זה יורה כי כוונתו אחרת והיא שיש שני מיני תערובות האחד שנתערב מעצמו בלי כוונת מכוין
השני שנתערב בכוונה כמו בכותח (מב.) שכוונת העושה לערב בו חמץ לקיוהא וכי לא קניס ר'
שמעון בתערובת הני מילי כשנתערב מעצמו ואפילו אם נתערב קודם הפסח אבל כשנתערב בכוונה
קודם הפסח ואיסורו בעין בתוך הפסח כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי ולפי זה אין צריך למחוק
הספרים שכתוב בהם קודם הפסח כי המשך לשונו האמיתית הוא הני מילי כשנתערב מעצמו שלא
בכוונה אבל היכא שאיסורו בעין וכו' ואמר קודם הפסח להגיד האמת שכן הוא שאפילו בתערובת
קודם הפסח לא קניס היכא שנתערב בלי דעת עכ"ל:
ומה שכתב רבינו דלרבי אליעזר שהן בלאו אסור להשהותן ולרבנן דלית בהו לאו
אלא איסורא בעלמא מותר להשהותן. תימה דמשמע דלרבנן נמי תערובת חמץ אסור מן התורה דהא
קתני ועל עירובו בלא כלום דאם לא כן הוה ליה למימר ועירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו
שכתב ולרבנן אפילו לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא וכיון דאסור באכילה מן התורה מהי תיתי
לן דמותר להשהותן בפסח ואפשר שטעמו של רבינו ממה שכתב הרא"ש (שם) אמתניתין דאלו
עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' פירש רבינו תם (מב. תוד"ה ואלו) עוברין מעל השולחן
דאין נאכלין אבל אינו עובר עליהם בבל יראה השתא להך טעמא דמפרש בריש מכילתין (ב. תוד"ה
אור) דמשום הכי צריך לבער החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול משום דלא בדילי אינשי מיניה
כולי שתא כל הני דמתניתין אף לפירוש רבינו תם שאינו עובר עליהם בבל יראה אסור להשהותן
דחיישינן דילמא אתי למיכל מינייהו אבל לאידך טעמא דפרשינן משום דהחמירה תורה לעבור
עליו בבל יראה ובל ימצא היכא דלא ביטלו החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אף על פי
שביטלו היה מותר להשהות כל אלו בבית כיון דאין עובר עליהם בבל יראה לפירוש רבינו תם
עכ"ל והשתא מה שכתב רבינו דלרבנן דסברי דלית בהו אלא איסורא בעלמא מותר להשהותן
היינו לטעמא דביעור חמץ הוא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה החמירו חכמים לבערו
וסובר רבינו דכל שיש לאו באכילתו עובר עליו בבל יראה וכל שאין בו לאו אף על פי שאסור
מן התורה אינו עובר עליו בבל יראה דאילו לטעמא דדילמא אתי למיכל מיניה לרבנן נמי אסור
להשהותן ומכל מקום קשה דלא הוה ליה לסתום דבריו ולכתוב דלרבנן מותר להשהותן כיון דלאידך
טעמא לרבנן נמי אסור להשהותן: מצאתי כתוב יש לדקדק איך אמר דלדברי רבי אליעזר יש איסור
בלבד בשהייתן והרמב"ם (פ"ד ה"ח) כתב עובר בבל יראה ויש לומר שהמחבר
נמשך אחר פירוש התוספות (מב. ד"ה ואלו) שפירשו מתניתין דאלו עוברין אלו מתבערין
ואין בשהייתן אלא איסור מאחר שבאכילה אינו אלא לאו והרמב"ם נמשך אחר פירוש רש"י
שפירש אלו עוברין בבל יראה וסובר דאיסור אכילה ואיסור שהייה כי הדדי נינהו:
ומה שכתב רבינו ופסק הרמב"ם כרבי אליעזר שכתב תערובת חמץ עוברין
עליו בבל יראה. דברי הרמב"ם הם בפרק ד' (ה"ח):
ויש לדקדק היאך כתב רבינו שהרמב"ם פסק כרבי אליעזר ורי"ף (יג.)
פסק כחכמים וכתב דמיירי באין בו כזית בכדי אכילת פרס אבל יש בו כזית בכדי אכילת פרס
חייבים עליו. דלפי דבריו הא דכתב הרמב"ם דעוברין על תערובת חמץ אפילו אין בו כזית
בכדי אכילת פרס הוא ואנן איפכא שמעינן ליה שהרי כתב בפרק א' (ה"ו) אין חייבין
כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדברים
הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת במה דברים אמורים
בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת
כזית בכדי אכילת שלש ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו
מכת מרדות. והיינו ממש כחכמים דכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס פטור וביש בו חייב וכן
נראה לכאורה שפירש הרב המגיד (שם) דהרמב"ם פסק כחכמים: ונראה לי דרבינו מפרש דביש
בו כזית בכדי אכילת פרס באוכל עמו מאכל אחר בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו מודו
רבנן דחייב אם אכל כשיעור אכילת פרס בטיבול הואיל ויש שם כזית חמץ ואכלו בכדי אכילת
פרס דינו כאוכל כזית חמץ גמור בלא תערובת. ואם אוכלו בהלעטה בלא טיבול ואפילו הכי אין
בו כזית בכדי אכילת פרס מודה רבי אליעזר דפטור. כי פליגי היכא דאם אוכלו בטיבול אין
בו כזית בכדי אכילת פרס ואם אוכלו בהלעטה בלא טיבול יש בו כזית בכדי אכילת פרס ואכל
בהלעטה שיעור פרס דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ורבי אליעזר מחייב ליה מלקות
מדרשה דכל מחמצת (מג.) והכי משמע בגמרא דאיתא התם (מד.) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא
היא אמר ליה אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי אלא הנח ליה
לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי בעיניה קא שריף ליה בטלה דעתו אצל כל
אדם אי מישטר קא שטר ואכיל ליה לית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ופירש רש"י הנח לכותח
הבבלי. דלא אכיל כזית מן החמץ בשיעור שהיית אכילת פרס דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא
לטבל ואי מתרמי ואכיל ליה ממש דהשתא איכא כזית ממהר להצטרף בשיעור אכילת פרס ממנו:
בטלה דעתו. ולאו אכילה היא לאיחיובי עלה ואי מישטר קא שטר. מטבל בתוכו כדרכו ליכא כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס שכשאכל
כדי אכילת פרס ממה שטיבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט או שני זיתים או ארבעה ובההיא
פורתא ליכא מן החמץ כזית ושכר המדי אף על גב דשתי ליה בעיניה מיהו אין לך שותה שנים
או שלושה כוסות שלא יפסיק וישהה בנתיים הילכך בכדי שהיית אכילת פרס לא שתה כזית מן
החמץ לבד מן המים ושאר התערובת שסתם שכר עיקרו מן התמרים או מתאנים אלא שבמדי מערבין
עמהם מי שעורים קצת עכ"ל: והשתא היכא דאפילו כי אכל ליה בדרך טיבול יש בו כזית
בכדי אכילת פרס חייב עליו כרת אם אכל שיעור פרס לכולי עלמא ולא איירי הרמב"ם בהכי
שזה נלמד מדין שאר איסורין שכתב בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ג) והכא
בכותח הבבלי עסקינן דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס כשאוכלו דרך אכילתו דהיינו על ידי
טיבול וקאמר דהיכא דאכלו בעיניה אי אית ביה כזית חמץ בכדי אכילת פרס כיון שאין דרך
לאכלו בעיניה אינו חייב כרת ומכל מקום מלקות חייב מריבויא דכל מחמצת ואם אפילו כשאכלו
בעיניה אין בו כזית בכדי אכילת פרס שפטור. והכי משמע לישנא דהרמב"ם דמיירי בשאכל
הכותח בעיניה דהיינו שלא כדרך אכילתו מדכתב במה דברים אמורים כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת
בכדי אכילת פרס ולא כתב במה דברים אמורים בשיש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס ומפני כך
לענין לעבור עליו בבל יראה כתב סתם (פ"ד ה"ח) תערובת חמץ עוברין עליו כגון
המורייס וכותח הבבלי וכו' משום דסתם כותח הבבלי כשאוכלו כדרך אכילתו דהיינו על ידי
שמטבילין בו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואם אוכלו בעיניה יש בו כזית בכדי אכילת פרס
והילכך מאחר שיכול לבוא על ידי אכילתו לידי מלקות עובר עליו בבל יראה:
וזהו שכתב רבינו ופסק הרמב"ם כרבי אליעזר שכתב (פ"ד ה"ח)
תערובת חמץ וכו'. כלומר מדכתב סתם דתערובת חמץ כגון מורייס וכותח הבבלי ושכר המדי עוברין
עליו בבל יראה ולא חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו למדנו שהוא פוסק כרבי
אליעזר דכל היכא דהוי דומיא דכותח הבבלי דאין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילתו ואם
היה אוכלו בהלעטה היה בו כזית בכדי אכילת פרס אם השהה אותו עובר בבל יראה ומה שכתב
בפרק א' (ה"ו) שלוקין עליו אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס היינו ביש בו כי אכיל
בעיניה אף על פי שאין בו כי אכיל ליה על ידי טיבול:
ומה שכתב ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה
[וכו'] ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס. פירוש שאין בהם כדרך אכילתו דהיינו
על ידי טיבול כזית בכדי אכילת פרס אף על גב דכי אכיל ליה בעיניה אית ביה כזית בכדי
אכילת פרס אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס פירוש כשאוכלו כדרך אכילתו דהיינו על ידי
טיבול חייבים עליו לדברי הכל כך נראה לפרש כדי ליישב דברי רבינו. ומכל מקום ה"ל
לרבינו לפרש דלהרמב"ם נמי אם החמץ שבכותח כל כך מועט דאפילו כי אכיל ליה בעיניה
לית ביה כזית בכדי אכילת פרס כיון דלית ביה איסור תורה אינו עובר עליו בבל יראה: והרא"ש
בתשובותיו כלל (יז) [ט"ז] (סוס"י ב) כתב גם כן דהרמב"ם פסק כרבי אליעזר
מדהביא קרא דכל מחמצת לא תאכלו והיינו על כרחך כרבי אליעזר דרבנן לא דרשי כל אלא שתמה
עליו למה כתב שאם אכל בפסח תערובת חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו ואין בו
כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו דהא לרבי אליעזר לא בעי כזית בכדי אכילת פרס כדמשמע בגמרא
עד כאן ולפי מה שפירשתי דברי הרמב"ם נתיישבה תמיהה זו דהא דאמרינן בגמרא דלרבי
אליעזר אפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס חייב היינו בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס בדרך
אכילתו בטיבול ומכל מקום יש בו כזית בכדי אכילת פרס כשאוכלו בעיניה ואכלו בעיניה אבל
אי אפילו כי אכיל ליה בעיניה לית ביה כזית בכדי אכילת פרס מודה רבי אליעזר דפטור: ומצאתי
כתוב על דברי רבינו בלשון הזה יראה סתירה בלשון בעל הספר מדידיה אדידיה שכתב ראשונה
כל אלו לרבי אליעזר הם בלאו ואין בהם כרת רצה לומר הם בלאו דכל מחמצת לא תאכלו שהוא
על אכילת דבר המעורב אבל אין האוכלו חייב כרת. עוד אמר ולדבריו אסור להשהותם וכוונתו
בזה אסור מדרבנן אבל אינו עובר בבל יראה כי אף על פי שהוא בלאו על אכילת תערובת אינו
עובר בבל יראה ובבל ימצא כי הלאוים הללו דוקא בחמץ גמור בלי תערובת ולהמשך זאת הכוונה
אמר לדברי חכמים ולדבריהם מותר להשהותם שיתחייב מדבריו אלה שלעולם עולה האיסור מעלה
באכילה מבשהייה לכן לדברי רבי אליעזר שבאכילה יש לאו דין השהייה יורד מעלה אחת והוא
אסור מדרבנן ואינו עובר בלאו ולדברי חכמים שאפילו על האכילה אינו עובר בלאו רק איסור
מדרבנן אם כן בשהייה מותר לגמרי אפילו מדרבנן אחר כך אמר שהרמב"ם פסק כרבי אליעזר
מפני שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה והלא הוא כתב למעלה כי לדעת רבי אליעזר
תערובת הוא בלאו על האכילה אבל אינו עובר בבל יראה אלא שאסור מדרבנן להשהותם ועוד קשה
שהמעיין בספרי הרמב"ם יראה שפסק כחכמים ולא כרבי אליעזר וכן כתב מגיד משנה (פ"א
ה"ו) וקודם שאשיב כי הטעם שחילק המחבר בין איסור אכילה לאיסור שהייה על דרך שכתבתי
הוא מפני שנראה מדברי הרא"ש (פ"ג סי' א) שהוא סובר כפירוש רבינו תם (מב.
ד"ה ואלו) במשנת אלו עוברין אמנם הרמב"ם שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בבל
יראה הוא כפירוש רש"י: ומה שאפשר לומר בהיתר שתי הסתירות שזכרתי הוא בשנסמוך
על מה שכתב מגיד משנה (פ"ד ה"ח ד"ה תערובת) בשם הרמ"ך שיש הפרש
בין אכילה לשהייה ושהרמב"ם החמיר לענין בל יראה ובל ימצא אפילו אם אין בתערובת
כזית בכדי אכילת פרס מהטעם שכתב רמ"ך והמעיין בגמרא ימצא כי דין השהייה הוזכר
במשנה (מב.) בשם רבי אליעזר והוא סתם מתניתין והרמב"ם ראה לפסוק כסתם משנה בדין
בל יראה ודין איסור אכילה הוזכר בברייתא (מג.) במחלוקת רבי אליעזר וחכמים רבי אליעזר
מחייב אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס וחכמים פוטרים עד שיהא כזית בכדי אכילת
פרס ופסק הרמב"ם לענין אכילה כחכמים ואפשר שזה בעצמו הבין המחבר מדברי הרמב"ם
ובזה יותרו שתי הסתירות שזכרתי עד כאן לשונו:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם דדבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול
מותר לקיימו בפסח. ביאר הרמב"ם (פ"ד ה"ט - י) כיצד עריבת העבדנין שנתן
לתוכה קמח ועורות וקילור ורטייה ואספלנית וטריא"ק שנתן לתוכן חמץ:
ומה שכתב ובעל העיטור (ח"ב הל' בעור חמץ קכז.) כתב דתערובת חמץ בלאו.
יש לתמוה עליו שמאחר שסברת בעל העיטור היא כסברת הרמב"ם והרי"ץ גיאת (ח"ב
עמ' פא) היה לו לכתוב וכן כתב בעל העיטור ואין לומר שמפני שהיה רוצה לכתוב בשם בעל
העיטור דוקא הנך שהם בעין וכו' שלא נזכר חילוק זה בדברי הרמב"ם והרי"ץ אלא
בדברי בעל העיטור לפיכך כתב סברתו בפני עצמה שהרי בכלל מה שכתב הרמב"ם דבר שיש
בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול הוא אספלנית וקילור כמו שכתבתי: ויש לדקדק בדברי העיטור
שכתב דתערובת חמץ בלאו ומשמע דלענין אכילה קאמר והיאך אחר כך כתב (שם קכו ע"ד)
דוקא הנך וכו' אבל אם נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער דלא [דמי] רישיה לסיפיה דרישיה
לענין אכילה וסיפיה לענין ביעור ואפשר לומר דכיון דכתב דאוכלו בלאו ממילא משמע דצריך
לבערו ושפיר שייך למימר אבל אם נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער אי נמי דמה שכתב דתערובת
חמץ בלאו לא לענין אם אכלה קאמר אלא שאם השהה אותו עובר בלאו דבל יראה:
ומה שכתב אבל אם נעשה בהם מלאכה כגון אספלנית וקילור. נראה שמה שקרא לאספלנית
וקילור נעשה בהם מלאכה הוא מפני שהחמץ מעורב עם דברים שאינם ראויים לאכילה:
ומה שכתב וכן יראה דעת רב נטרונאי. כלומר דעת רב נטרונאי יראה שהיא כדעת
הרמב"ם והרי"ץ ובעל העיטור שסוברין דתערובת חמץ חייב לבער שהרי כתב אם יודע
שנסחט מן החיטים חמץ לתוך מי הצמוקים צריכים אתם לבערו ואיני יודע למה כתב וכן יראה
דעת רב נטרונאי דמשמע שאינו מפורש כן בדבריו והרי בהדיא כתב צריכים אתם לבערו ואפשר
שמפני שלא כתב חייבים אתם לבערו יש מקום לומר שלא כתב צריכים אתם לבערו כדי שלא יעברו
עליהם בבל יראה אלא משום חומרא בעלמא ומפני כך כתב וכן יראה דעת רב נטרונאי ולא כתב
וכן דעת רב נטרונאי: ודברי רב נטרונאי צריכים תלמוד דלשתותו כתב דודאי אסור ולא חילק
בין אם ידוע שנסחט מהחיטים לתוך מי הצמוקים להיכא דאין ידוע ולבערו חילק ביניהם ונראה
שטעמו משום דלשתותו מחמירינן טפי וכיון שנשרו החיטים עם הצמוקים הרי נתנו החיטים קצת
כח חמץ בצמוקים ואוסרים אותם ואף על פי שהצמוקים רבים ביותר על החיטים אלף פעמים ואף
על פי שממשו של חמץ לא נכנס בצמוקים ובמימיהם אסור לשתותו משום דחמץ בפסח במשהו אבל
לענין לבערו אינו חייב עד שיודע שממשו של חמץ נכנס במי הצמוקים ואז אף על פי שהצמוקים
ומימיהם רבים על החיטים אלף פעמים אין החמץ בטל וצריך לבערו:
ומה שכתב רבינו ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל
בששים. לטעמיה אזיל רבינו שכתב סתם בסימן תמ"ז (קצ.) שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל
בששים מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור ולא כתב שום חולק בדבר אבל דעת הרמב"ם בפרק
ד' (הי"ב) שחוזר וניעור וכן כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו:) בשם הגאונים
והרשב"א ז"ל (שו"ת ח"א סי' תפה) ומעתה אין לתמוה על רב נטרונאי
אם יסבור כמותם:
ומה שכתב ורי"ף (יג.) פסק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ
וכו' ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש. כך נראה מדברי הרא"ש שם (פ"ג סו"ס
א) שהוא סובר כדעת הרי"ף:
ומה שכתב ולפי זה מותר לערבו לפני הפסח וכו'. אינו מפורש לא בדברי הרי"ף
ולא בדברי הרא"ש ולא מצאתיו בדברי שום פוסק אלא סברת רבינו היא שהוא סובר שאף
על פי שבתוך הפסח אסור באכילה מדרבנן מאחר שאין בתערובת חמץ איסור תורה אינו צריך לבערו
בפסח והילכך מותר לערבו לכתחלה קודם זמן איסורו ולהשהותו עד לאחר הפסח ומבואר מדבריו
סוף סימן תמ"ז (קצא.) שזאת היא סברתו ושאין דעת הר"ר יונה כן ושם (ד"ה
ומ"ש) יתבאר בסייעתא דשמיא: ומה שיש לדקדק במה שמתיר להשהותן בפסח כתבתי (קפד.
ד"ה ומ"ש רבינו) על מה שכתב ולרבנן אפילו לאו אין בהם ולדבריהם מותר להשהותן:
ומה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא. הכי אמרינן
בפרק אלו עוברין (מד.) דבכל איסורין שבתורה הוי טעם כעיקר וילפינן לה מדכתיב גבי נזיר
(במדבר ו ג) משרת שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ורבי עקיבא (מד:) יליף ליה
מגיעולי גוים (עי' במדבר לא כג) וכתב רש"י בפרק גיד הנשה (חולין צח: ד"ה
לטעם כעיקר) דטעם כעיקר הוי מדרבנן והתוספות (שם ד"ה רבא) כתבו דהוי מדאורייתא
ודעת הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ג) כדעת רש"י ורבינו
סובר כדעת התוספות:
ומה שכתב ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס. כבר נתבאר (קפד: ד"ה
ומ"ש ורי"ף) דהכי קאמר ומיירי נמי בשאין בהם כדרך אכילתן דהיינו על ידי טיבול
כזית בכדי אכילת פרס אף על גב דכי אכיל ליה בעיניה אית ביה אבל אם כשאוכלו כדרך אכילתו
דהיינו על ידי טיבול יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו כרת אם אכל פרס: ואיכא
למידק דמשמע ודאי שיותר חמור כזית בכדי אכילת פרס מטעם כעיקר שהרי בטעם כעיקר נחלקו
המפרשים אי הויא דאורייתא או דרבנן וכזית בכדי אכילת פרס משמע דלכולי עלמא הוי דאורייתא
ובהדיא אמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (סז.) כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית
בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ומשמע דאטעמו ולא ממשו אמרינן דהוי
טעם כעיקר וכיון דבטעם כעיקר הוי שיעור האיסור מועט מכזית בכדי אכילת פרס ומאחר שכתב
רבינו ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ אבל אם יש בו טעם חמץ חייבין עליו קשה למה חזר לכתוב
ומיירי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליו
דמשמע דאם יש בו כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס אין חייבים עליו והלא כל שיש בו
טעם חמץ חייבין עליו ואפילו פחות טובא מכזית בכדי אכילת פרס ושמא יש לומר דטעם כעיקר
היינו שלא נתערב בו ממשות האיסור כלל אלא טעמו וכדתניא (פסחים מד.) משרת ליתן טעם כעיקר
שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב והיינו נמי דאמרינן טעמו ולא ממשו אסור ואין
לוקין עליו וכזית בכדי אכילת פרס היינו כשממשו של איסור נתערב בהיתר ולפי זה בתחלה
כתב רבינו שאף על פי שאין ממשו של חמץ בתוך ההיתר לא שרי אלא בכגון הני שאין בהם טעם
חמץ שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא אבל אם יש בו טעם חמץ חייבין עליו אף על
פי שלא נתן שם ממשו של איסור ואחר כך כתב דבהני דעבידי לקיוהא נמי לא שרי אלא בשלא
נתערב שם ממשו של איסור אבל אם נתערב שם ממשו של איסור דהיינו כזית בכדי אכילת פרס
אף על פי שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא חייבין עליו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף א
(א) א <א> תערובת חמץ (ב) [א] עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג,
ז) ובל ימצא (שמות יב, יט) כגון (ג) המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי (ד) [ג] וכל כיוצא
באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת
חמץ (ה) ב ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח; כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח
ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור (ו) הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות,
ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש; תוך שלשה ימים,
(ז) חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ, (ח) מותר
לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף א
(א) תערובת חמץ וכו' - הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל
יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס
ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש
דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס מכל
מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין
זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא
לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך
קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא
אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו דלמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם
נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ אם עבר ושהה עד לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י
ובב"י כמבואר לקמן סוף סימן תמ"ז. וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו
דינא הכי דאף דאיסורו במשהו הרי אינו רק מדרבנן וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור
דאורייתא להשהותם רק מדרבנן צריך לבערם בע"פ ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם
ואם עבר ולא ביערם עד לאחר הפסח מותרין באכילה ואם אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ
כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר החמץ ולא נשאר בו אלא הטעם דלא היה בו ששים לבטלו
אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם כעיקר מ"מ לענין בל יראה מצדד הח"י דאינו
עובר כיון דאין בו ממשו של איסור ומ"מ מדרבנן בודאי אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא
תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר הפסח אין לאסור בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה
במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר ויש חולקין וס"ל
דכיון שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור ג"כ מן התורה וממילא אם עבר ולא ביערו
גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה. וכל זה בתבשיל
שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה חמץ בו ביום אע"פ
שאין בתבשיל ששים כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה מותר להשהותו עד אחר הפסח [ויזהר
להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסימן תנ"א] ורק באופן שלא יהיה
כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח. ואם נתבשל או נכבש לכתחלה בתוך הפסח
בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו צריך לבער [ח"א]:
(ב) עוברים עליו וכו' - אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל
ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין
בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה
או שאינו ראוי לאכילה רק קצת [ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן
עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב] ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן
תמ"ז:
(ג) המוריי"ס - מין מאכל הנעשה משומן דגים עם קמח קלוי מעט ומים
וכותח נעשה ממלח וממי חלב ומתערב בתוכו גם פירורי פת ושכר המדי נותנין בו שעורין ומים
להחמיצו:
(ד) וכל כיוצא באלו וכו' - כגון חומץ האדומי ושארי דברים דקחשיב במשנה
(דף מ"ג) שיש בהם תערובות חמץ. ויין שרף הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים
דהוי חמץ גמור וגרע מתערובות חמץ ועיין בח"י ובמקו"ח דה"ה אם נעשה משמרי
שכר ועיין בפמ"ג:
(ה) ואינו ראוי לאכילה - ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי
לאכילה כלל משא"כ חמץ נוקשה דראוי לאכילה קצת אסור להשהותה:
(ו) הרי זה מותר לקיימו - שהעורות גורמין שמסריח מיד:
(ז) חייב לבער - דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב
בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמיה בס"ב
לענין פת שעיפשה:
(ח) מותר לקיימן בפסח - ולענין אכילה יתבאר לקמן בס"ד: