גמ' פסחים דף מה. – מה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 16:26 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:06 דקות
1)בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער
3)אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ בינם ובין המים
4)בצק שבסדקי העריבה שנגע בו שרץ...............................
5)עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות........................
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה טו
כיפת שאור שייחדה לישיבה אם ר טח פניה בטיט הרי זו בטלה ומותר לקיימה,
בצק שבסדקי * העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו אם היה ש עשוי לחזק
בו שברי העריבה או לסתום בו נקב בטל במיעוטו ואם ת לאו חייב לבער, היו שני חציי
זיתים בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו חייב לבער
ואם לאו אינו חייב לבער.
רא"ש מסכת פסחים
פרק ג סימן ב
ב [דף מה ע"א]
מתני' בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. וכן
לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו ה"ז כעריבה:
גמ' א"ר יהודה
אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל
דפחות מכזית אפי' במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער. איכא דמתני לה אסיפא פחות
מכאן בטל במיעוטו א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום
שאין עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער ותניא כתרווייהו
לישני. [דף מה ע"ב] ופריך הש"ס קשיא אהדדי אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא
וכן פסק רב אלפס ז"ל כלישנא בתרא ואע"פ שאביי מתרץ שתי הברייתות אהדדי אין
נראין לו דברי אביי ונתן בעל המאור טעם לדבריו משום דאביי מוקי תרתי ברייתות כרבי שמעון
בן אלעזר ואמרי' בשמעתין דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. והוא כתב נראה לי לסמוך על
ההיא דאביי דהא עדיפא דמתרץ תרתי הברייתות אהדדי וגם תרי לישני דרב יהודה ורב אשי פי'
דבריו לא תימא שלא במקום לישה וכו'. וכן פסק רבינו חננאל כאביי מהאי טעמא. ולא הארכתי
לבאר דברי אביי דהא במקום לישה והא שלא במקום לישה ולכתוב שיטת רש"י ור"י
לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי
הבית. כתב זקיני רבינו אב"ן ז"ל בחיבורו ומה שנהגו לגרר הכותלים והכסאות
שהגיע בהן חמץ קודם הפסח מצאתי לו סמך בירושלמי. רב אמר הניח +הטח+ בביתו בצק חייב
לבער והא דאמר רבי שמעון בן אלעזר כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מוקי לה בכופת מאוס
ע"כ. אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים חמץ וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאלו
ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה
אבל בבית חייב לבער מ"ט זימני דמיכנשי ונפלי אהדדי בעו במערבא בית ועלייה בית
ואכסדרה שתי בתים זה לפנים מזה מהו תיקו. כתב בעל העיטור מבטלן ואין צריך לבער כיון
דביטלן הוי דרבנן ואזלינן לקולא. ואבי העזרי כתב דאזלינן לחומרא ול"נ. והרמב"ם
ז"ל (פ"ב מהל' חמץ) כתב הואיל ואלו חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות
או בקרקעות אין חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט:
טור אורח חיים סימן
תמב
בצק שבסדקי עריבה
אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכאן בטל במיעוטו ואיכא תרי לישני בגמרא ללישנא
קמא הא דכזית חייב לבער דוקא במקום שאינו עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אפי' כזית
אינו חייב לבער ופחות מכזית אפילו במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער וללישנא בתרא
הא דפחות מכזית בטל דוקא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער וכזית
אפי' במקום העשוי לחזק חייב לבער ופסק רב אלפס לחומרא כלישנא בתרא ור"ח פסק כאביי
דמתרץ תרי לישני אהדדי והויא מסקנא דפסקא לאביי לפירש"י בשולי עריבה אפילו כזית
אינו חייב לבער ובשפה העליונה אפילו פחות מכזית חייב לבער ובדפנותיה כזית במקום אחד
צריך לבער פחות מכאן א"צ לבער ולפר"י אין חילוק בין אם הוא בשוליה או במקום
אחר אלא אם בצק זה עשוי לתקן הסדק שבעריבה ולא היה מיתקן זולתו אז הוא בטל יותר ולפירושו
הוי מסקנא דפסקא לאביי במקום לישה דהיינו כל העריבה חוץ משפתה העליונה כזית חייב לבער
אפילו אם עשוי לחזק וכן אפילו פחות מכזית אם אין עשוי לחזק לעולם חייב לבער עד שיהא
פחות מכזית במקום העשוי לחזק ושלא במקום לישה לעולם אינו צריך לבער עד שיהא כזית במקום
שאינו עשוי לחזק אבל פחות מכזית אפילו אין עשוי לחזק או עשוי לחזק אפילו כזית אינו
חייב לבער וא"א הרא"ש ז"ל כתב לא הארכתי לברר הא במקום לישה הא שלא
במקום לישה ולכתוב פירש"י ופר"י לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא
אפילו כל שהוא אפילו הדבק בכותלי הבית ואבי העזרי כתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין
בה אבל אם לשין בה בפסח צריך לגוררה ולהגעילה וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב עריבות
שלשין בהן כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן כי אי אפשר
לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית והכלי מצרפו וצריך ליתנן במתנה לעכו"ם עד לאחר
הפסח או לטוחן בטיט:
בית יוסף אורח חיים סימן תמב
ז בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד
חייב לבער פחות מכן בטל במיעוטו. משנה בפרק אלו עוברין (מה.) ובגמרא אמר רב יהודה אמר
שמואל לא שנו אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל במקום שעשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל דפחות
מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער. ופירש רש"י לא שנו. דכזית במקום
אחד חייב לבער אלא שאין הסדקין בשולי העריבה מקום הצקת מים שיהא בצק זה מועיל לעריבה
לחזק המים אלא בדפנותיה מקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הן בטלים אגבה
והוו כעץ דמסתמא בטלינהו האי גברא להתם ואפילו כזית אינו חייב לבער מכלל דפחות מכזית
וכו'. תלמודא קא דייק ממילתיה דשמואל דפחות מכזית לא חשיב ואף על גב דאיכא בה פלגי
זיתי טובא הואיל ולאו במקום אחד נינהו לא חשיבי. איכא דמתני לה אסיפא ואם לאו בטל במיעוטו
אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב
לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער ופירש רש"י מכלל דכזית אפילו
במקום העשוי לחזק חייב לבער ואף על גב דודאי מבטל ליה אפילו הכי כיון דחשיב לא בטיל.
ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא קשיין אהדדי אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא
אביי אמר לא קשיא הא במקום לישה הא שלא במקום לישה אמר רב אשי לא תימא שלא במקום לישה
אגבה דאגנא אלא אשיפתא דאגנא. ופירש רש"י לא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום
לישה מתניתא בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כגון שפה
העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואף
על גב דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים והכי קאמר תנא קמא במקום העשוי
לחזק כגון שוליים שמקבלים את המים אפילו כזית אינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון
דפנות דממקום לישה הוא ולאו מקום מים עובר ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי אין עובר דכיון
דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטיל ושלא במקום לישה כגון שפה העליונה לא
איירי האי תנא מידי ומודה הוא ביה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא הכי קאמר
מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות אינו עובר בפחות מכזית והכי נמי אמרינן בקמייתא מקום
שאינו עשוי לחזק כגון שפה העליונה עובר ואף על גב דליכא כזית והכי נמי אמרן בקמייתא
וכזית אפילו בדפנות עובר והכי נמי תניא בקמייתא: לא תימא שלא במקום לישה. דאמרן ביה
ואפילו בציר מכזית חוצץ היינו גבה דאגנא מבחוץ אבל שיפתא דאגנא קרי מקום לישה: אלא
שיפתא דאגנא. קרי שלא במקום לישה ולא בטל ביה בציר מכזית. כללא דתרווייהו תנאי שפה
העליונה אפילו פחות מכזית עובר שוליים אפילו כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית
אינו עובר עכ"ל: אבל התוספות (ד"ה כאן) כתבו דנראה לר"י לפרש דמקום
העשוי לחזק היינו את הכלי בין במקום לישה ובין שלא במקום לישה עושין לחזק אך במקום
לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה או תבלע מן
הטעם ולכך כזית במקום לישה אפילו עשוי לחזק עובר אף על גב דודאי מבטלו כיון דאיכא תרתי
לריעותא כזית ובמקום לישה ופחות מכזית אפילו במקום לישה אי עשוי לחזק לא גזרו ביה רבנן
דכיון שהוא דבר מועט יכול לשמור שלא ילוש עליו וכן כזית שלא במקום לישה אי עשוי לחזק
אין עובר אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה אפילו אין עשוי לחזק מותר עד כאן לשונו נמצא
לפי זה דכזית במקום לישה אפילו עשוי לחזק וכן כזית במקום שאין עשוי לחזק אפילו שלא
במקום לישה כיון דבכל חדא מינייהו איכא תרתי לריעותא עובר אבל כזית שלא במקום לישה
והוא עשוי לחזק כיון דאית ביה תרתי לטיבותא אינו עובר ופחות מכזית שלא במקום לישה אפילו
אינו עשוי לחזק וכן פחות מכזית במקום העשוי לחזק אפילו הוא במקום לישה כיון דבכל חדא
מינייהו איכא תרתי לטיבותא אינו עובר אבל פחות מכזית במקום לישה ואינו עשוי לחזק כיון
דאית ביה תרתי לריעותא חייב לבער: והרי"ף (יג:) לא כתב אלא לישנא בתרא דרב יהודה
דסבירא ליה כרב הונא דאמר סמי קילתא מקמי חמירתא ולא כאביי דמפליג בין מקום לישה לשלא
במקום לישה וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' (הט"ו): ואחר שהצעתי לפניך כל דברי
הגמרא והמפרשים יהיו דברי רבינו מבוארים לפניך ואין להאריך בנתינת טעם והכרח לכל אחד
מהפירושים ולבאר גם כן הדוחקים הנופלים בו לפי שאין זה ענין למלאכתנו וכל שכן במידי
דלא נפקא לן מידי לענין הלכה וכמו שכתב הרא"ש (סי' ב) שישראל קדושים הם וגוררים
כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא אפילו בכתלי הבית: כתבו ההגהות בפרק ב' (הט"ו אות
ת) על הא דבצק שבסדקי עריבה כתב ר' אליעזר ממיץ (יראים סי' שא) והוא שראוי לאכול קצת
אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף ז
בצק שבסדקי עריבה, (ל) אם יש כזית במקום אחד חייב לבער; <ה> ואם
לאו, אם היה (לא) עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, (לב) בטל במיעוטו; (לג)
י ואם לאו, חייב לבער.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף ז
(ל) אם יש כזית וכו' - ר"ל אף דבודאי מבטל ליה כשעשוי לחזק בו שברי
העריבה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל:
(לא) עשוי לחזק בו וכו' או לסתום וכו' - ואין חילוק בין אם היה זה בשולי
העריבה או למעלה בשפתה:
(לב) בטל במיעוטו - היינו אע"ג דאיכא פלגי זיתי טובא בשטח כל העריבה
כיון דאינן במקום אחד בטל כל אחד במיעוטו לגבי הכלי:
(לג) ואם לאו חייב לבער - ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו
אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו ואפילו אין עשוי לחזק וכדמוכח בסי"א
אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפילו פחות מכזית צריך ביעור
ודוקא כשראוי לאכילה קצת אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער לכו"ע:
בית יוסף אורח חיים
סימן תמב
יא (א) אבל אם לשין בה
בפסח צריך לגררה ולהגעילה וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב עריבות שלשין בהן כל השנה
אין לסמוך על מה שרוחצין אותן בחמין וכו'. וכן כתב הגהות מיימוניות בפרק ב' (דפוס קושטא
הט"ו, אות ו) וכן כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מז:) וכן כתב סמ"ק
(סי' צח עמ' עד אות כב) והמרדכי פרק אלו עוברין (סי' תקצו) וכתב עוד והמקילין סומכין
על הביטול:
ומה שכתב דנתינה
לגוי מהניא. יתבאר בסימן תמ"ח (ד"ה ואם מכרו):
יא (ב) כתב הרוקח (סי'
רמז) בצק שבסדקי הכלים או חמץ בסלי נצרים ואין יכול להוציאו ידבק טיט על הבצק כדאיתא
בפרק אלו עוברין (מה:) גבי כופת שאור: בור מלא חיטים ויש בהם חיטים שנתבקעו מליחות
הבור וכן חיטים שנפלו עליהם מים אם צריכים להתבער בפסח יתבאר בסימן תס"ז (רט.
ד"ה כתב בה"ג):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמב סעיף יא
עריבות שלשין בהן
חמץ, (מו) אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן; כי (מז) טז <ט>
אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו; וצריך ליתנן במתנה לא"י
(מח) יז עד לאחר הפסח, או לטוחן בטיט. (מט) וה"ה לבצק שבכלי נסרים שאינו יכול
להוציאו. הגה: וטוב לעשות כן (נ) בכלים יח שמניחים בהם קמח כל השנה (מהרי"ו),
וכן (נא) בכלים שמניחים בהם פת כל השנה. ומפה שהיתה מונחת על שק קמח, לא מהני לה ניעור
(נב) וצריכה יט כבוס כדי להשתמש עליה בפסח (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף יא
(מו) אין לסמוך וכו'
- לא מיירי לענין להגעילן ולהשתמש בהן בפסח דבזה א"צ לצירוף כזית דהא אפילו ישאר
משהו אסור אלא מיירי לענין להצניען:
(מז) אי אפשר לנקרן
- לאו דוקא אלא ר"ל דברוב הפעמים לא יוכל לנקרן כראוי ולכן יש להחמיר משום חומרא
דחמץ בכל גווני וכתבו האחרונים דהכא מיירי בעריבות העשויות מנסרים גדולים שלשין בהם
פת שיש חריצין בין נסר לנסר ומצוי שם חמץ אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין
בהם שום סדק פשיטא דיוכל לנקרן כדי להצניען אבל לא להשתמש בהן בפסח ואם עבר ולש בהם
בפסח אחר הגעלה מותר:
(מח) עד לאחר הפסח
- לא שיאמר לנכרי כן אלא יתנם לו במתנה גמורה אלא שאחר הפסח יכול לחזור וליתנם ממנו
וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח:
(מט) וה"ה לבצק
וכו' - וכתב מהרי"ל דכן המנהג בדפי מולייתא ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בם
עיסה לטוחן בטיט או למכור לנכרי. ולפי מה שכתבו האחרונים הנ"ל אם עשויות מחתיכה
אחת די כשמנקרן היטב ומצניען במקום צנוע:
(נ) בכלים שמניחין
בהן קמח - דשמא יש עליהם חשש חימוץ ונכנסו בין הסדקים:
(נא) בכלים שמניחים
בהם פת - היינו סלים של נצרים עפני שיש בהם גומות וא"א לנקרן ויש להטמינם בחדר
שאינו רגיל לילך שם:
(נב) וצריכה כיבוס
- היינו כיבוס יפה בחמין ואפר וחביטה [אחרונים] ועיין לקמן סימן תנ"ג ס"ו
ובמ"ב שם:
רמב"ם הלכות
מקוואות פרק א הלכה יב
אחד האדם או הכלים
לא יהיה דבר חוצץ בינם ובין המים, ואם היה דבר חוצץ בינם ובין המים כגון שהיה בצק או
טיט מודבק על בשר האדם או על גוף הכלי ה"ז טמא כשהיה ולא עלתה להן טבילה, דבר
תורה אם היה דבר החוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי לא עלתה להן טבילה והוא שיקפיד
עליו ורוצה להעבירו, אבל אם אינו מקפיד עליו ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר
אינו חוצץ ואע"פ שחופה את רובו, וכן אם היה חופה מיעוטו אינו חוצץ אע"פ שהוא
מקפיד עליו, מדברי סופרים שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע"פ
שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו, וכל דבר החוצץ אם היה חופה את רובו לא עלתה לו טבילה
אע"פ שאינו מקפיד עליו גזירה משום רובו המקפיד עליו, נמצאת אומר שאם היה על בשר
האדם או על גוף הכלי דבר מדברים החוצצין כגון בצק וזפת וכיוצא בהן אפילו טיפה כחרדל
והוא מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, ואם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה, אא"כ היה
חופה רוב הכלי או רוב האדם כמו שביארנו.
רמב"ם הלכות
כלים פרק כ הלכה ט
בצק שבסדקי העריבה
שנגע בו שרץ אם בפסח הואיל ואיסורו חשוב חוצץ ולא נטמאת העריבה, ואם בשאר ימות השנה
אם היה מקפיד עליו העריבה טהורה ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה ונטמאת העריבה.
רמב"ם הלכות
חמץ ומצה פרק ד הלכה ט
כיצד עריבת העבדנין
שנתן לתוכה קמח ועורות אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור הרי זה מותר לקיימו, ואם
לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלשה ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש,
תוך שלשה ימים חייב לבער.
בית יוסף אורח חיים
סימן תמב
א (ב), ב עריבת העבדנין
שנתן לתוכה קמח וכו'. ברייתא בפרק אלו עוברין (מה:):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמב סעיף א
(א) א <א>
תערובת חמץ (ב) [א] עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט)
כגון (ג) המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי (ד) [ג] וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל
דבר שיש בו תערובת חמץ (ה) ב ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח; כגון עריבת העבדנין
שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור (ו) הרי זה מותר לקיימו.
ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש;
תוך שלשה ימים, (ז) חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן
לתוכו חמץ, (ח) מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף א
(א) תערובת חמץ וכו'
- הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר
על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי
עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ
דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו
כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ
ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא
אבל מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא
בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו
דלמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ
אם עבר ושהה עד לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י ובב"י כמבואר לקמן סוף
סימן תמ"ז. וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו דינא הכי דאף דאיסורו במשהו
הרי אינו רק מדרבנן וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור דאורייתא להשהותם רק מדרבנן
צריך לבערם בע"פ ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם ואם עבר ולא ביערם עד לאחר
הפסח מותרין באכילה ואם אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר
החמץ ולא נשאר בו אלא הטעם דלא היה בו ששים לבטלו אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם
כעיקר מ"מ לענין בל יראה מצדד הח"י דאינו עובר כיון דאין בו ממשו של איסור
ומ"מ מדרבנן בודאי אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר
הפסח אין לאסור בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים
לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר ויש חולקין וס"ל דכיון שאסור באכילה מן התורה
חייב בביעור ג"כ מן התורה וממילא אם עבר ולא ביערו גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום
הפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה. וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל
קודם הפסח בקדירה שבישל בה חמץ בו ביום אע"פ שאין בתבשיל ששים כנגד חמץ שנפלט
לתוכו מן הקדירה מותר להשהותו עד אחר הפסח [ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם
כמו שיתבאר בסימן תנ"א] ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק
לכלי פסח. ואם נתבשל או נכבש לכתחלה בתוך הפסח בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו צריך לבער
[ח"א]:
(ב) עוברים עליו
וכו' - אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו
ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח
ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת
[ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן
בס"ב] ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז:
(ג) המוריי"ס
- מין מאכל הנעשה משומן דגים עם קמח קלוי מעט ומים וכותח נעשה ממלח וממי חלב ומתערב
בתוכו גם פירורי פת ושכר המדי נותנין בו שעורין ומים להחמיצו:
(ד) וכל כיוצא באלו
וכו' - כגון חומץ האדומי ושארי דברים דקחשיב במשנה (דף מ"ג) שיש בהם תערובות חמץ.
ויין שרף הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים דהוי חמץ גמור וגרע מתערובות חמץ ועיין
בח"י ובמקו"ח דה"ה אם נעשה משמרי שכר ועיין בפמ"ג:
(ה) ואינו ראוי לאכילה
- ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ חמץ נוקשה דראוי
לאכילה קצת אסור להשהותה:
(ו) הרי זה מותר
לקיימו - שהעורות גורמין שמסריח מיד:
(ז) חייב לבער -
דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא
עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמיה בס"ב לענין פת שעיפשה:
(ח) מותר לקיימן
בפסח - ולענין אכילה יתבאר לקמן בס"ד: