גמ'
פסחים דף מה:- מו.
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 12:52 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 5:50 דקות
1)הפת עצמה שעיפשה ונפסלה
מלאכול הכלב, אינו חייב לבער.
2)חמץ שנתעפש קודם זמן
איסורו ונפסל מאכילת הכלב.........
3)הקילור והרטיה והאספלנית............................................
4)אם הניחו בלא עסק שיעור
מיל, הוי חמץ...........................
בית יוסף
אורח חיים סימן תמב
ב עריבת העבדנין
שנתן לתוכה קמח וכו'. ברייתא בפרק אלו עוברין (מה:):
הקילור והאספלנית
והרטייה וכו'. תוספתא (פסחים פ"ג ה"ב) כתבה הרי"ף בפרק אלו עוברין
(יד.) וזה לשונו הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער מלוגמא שנסרחה
אין צריך לבער וכן כתב גם כן הרמב"ם בפרק ד' (הל' י - י"א) וכתב הרא"ש
(סי' ד) דאיתא בירושלמי (פ"ב ה"ו) מלוגמא שנתחמצה ואחר כך נסרחה זקוק לבער
וכן כתב הראב"ד (בהשגה על הרמב"ם שם) וכתב הרב המגיד באמת שכן [הוא] בירושלמי
ולא הביאוהו בהלכות וגם רבינו לא כתבו לפי שדברי הירושלמי הם בנתחמצה בפסח ובכהאי גוונא
בעינן נסרחה ולבסוף נתחמצה ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתאי פסח לא חל עליה
איסור חמץ דהא הוה סרוחה והוה ליה כפת שעיפשה (מה:) ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה
ולבסוף עיפשה ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר ולזה סתמו ההלכות
(יד.) ורבינו עכ"ל וכן כתב הר"ן (ד"ה מלוגמא) על התוספתא מלוגמא שנסרחה
אינו חייב לבער פירוש שנסרחה קודם הפסח דהוה ליה כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו אחר
זמנו (כא:) אבל נסרחה בפסח אם נסרחה ולבסוף החמיצה הוא כחרכו קודם זמנו דהא לא חל עליה
איסור הילכך אינו חייב לבער והכי איתא בירושלמי (שם) עד כאן לשונו ורבינו כתב כדברי
הרא"ש שסתם ולא חילק בין נתחמצה בפסח לנתחמצה קודם פסח:
כתב רב האי
גאון (תשובות הגאונים אסף עמ' 211) כיון שמלוגמא שנסרחה אין צריך לבער כל שכן טריאק"א
וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק אלו עוברין (שם):
שולחן ערוך
אורח חיים סימן תמב סעיף ב
הפת עצמה
(ט) ג שעיפשה ונפסלה (י) מלאכול הכלב, (יא) ומלוגמא (יב) שנסרחה, אינו חייב לבער.
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב סעיף ב
(ט) שעיפשה
וכו' - ודוקא שעיפשה קודם זמן איסורו דאם עיפשה אחר זמן איסורו אף שעיפשה כ"כ
עד שאינו ראוי לכלב מ"מ חייב לבער כיון שנתחייב בה קודם שנתעפשה:
(י) מלאכול
הכלב - דאז אינו חייב בביעור דהוי כעפרא בעלמא אבל אם לא נפסל מאכילת כלב אף שלאדם
נתקלקל ואינו ראוי מ"מ עדיין חייב לבער כחמץ גמור מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות:
(יא) ומלוגמא
- היינו תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס ונותן ע"ג המכה:
(יב) שנסרחה
- והיינו נמי דוקא שנסרחה מאכילת כלב כמו בפת הנ"ל. ואם החמיצה ולבסוף נסרחה אינו
מותר לקיימה אלא כשנסרחה קודם פסח כנ"ל גבי פת ואם נסרחה קודם שהחמיצה אפילו בפסח
שרי דכיון שנפסדה קודם שנתחמצה הו"ל כפת שנתעפש קודם זמן איסור:
בית יוסף אורח חיים סימן תמב
ט חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו
וכו. בפרק אלו עוברין (מה:) תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה
מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח וכתב הרי"ף (יג:) הא אם נפסלה
מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי (טהרות פ"ח מ"ו) כל המיוחד (לאכול)
[לאוכל] אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק ליה מתורת אוכל
והוה ליה עפרא בעלמא (עי' פסחים טו:) וכתב הר"ן (ד"ה ת"ר) וכי תימא
אמאי צריכה ביעור והא נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה (ע"ז סז:) ונותן טעם לפגם
שרי אפילו בחמץ בפסח יש לומר דהכא שאני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות והכי איתא
בגמרא (שם סח.) דהא שאור לא חזי לאכילה ואפילו הכי אסריה רחמנא (עי' ביצה ז:) מהאי
טעמא והכי איתא במכילתא (בא פרשה י פי"ב פס' יט):
ומה שכתב או ששרפו באש ונחרך.
בריש פרק כל שעה (כא:) חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו וכתבו התוספות
(ד"ה חרכו) וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבענין אחר לא הוה שרי דומיא דפת שעיפשה
(טו:, מה:) וכן כתב הרא"ש (פ"ב סי' א) והר"ן ז"ל (ה: ד"ה
גמ'). וכתב עוד הר"ן (שם) ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה
עד דשריף ליה לגמרי:
ומה שכתב או שייחדו לישיבה וטח
אותו בטיט ביטלו. בפרק אלו עוברין (מה:) הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה ולחמע
בה כמה עיסות רבי שמעון בן אלעזר אומר במה דברים אמורים במקויימת לאכילה אבל כופת שאור
שיחדה לישיבה בטלה אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איני והאמר רב יצחק
בר אשי אמר רב אם טח פניה בטיט בטלה טח אין לא טח לא מאן דמתני הא לא מתני הא איכא
דאמרי אמר רב נחמן אמר רב אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר רב יצחק בר אשי אם טח
פניה בטיט בטלה טח אין לא טח לא ופסק רבינו כדרב יצחק בר אשי דהא ללישנא בתרא ליכא
מאן דפליג עליה וללישנא קמא נמי אף על גב דמאן דמתני הא לא מתני הא פסק כוותיה משום
דמחמיר טפי מרב נחמן אמר רב וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' (הט"ו):
ומה שכתב ויש אומרים שמותר באכילה
וכו'. בריש פרק כל שעה (כא:) אהא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו
כתב הר"ן (שם) ודאמרינן מותר בהנאה בדין הוא דאפילו באכילה נמי כיון שיצא מתורת
פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו
דאפילו אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמתהני מיניה: והרא"ש (שם) כתב דלא מיסתבר
שאף על פי שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור וכן כתב
הרב הברצלוני וזה לשונו והני מילי דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא ומהאי טעמא
נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה ויש מי שאומר המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י
שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ על ידי תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה
ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה לאחר
הפסח דלא שרי רבי שמעון אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא ומשום שחרכו
נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא קאמרינן חרכו
קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צרכו
אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עד כאן לשונו ואף על פי שלא נחלקו אי מותר באכילה
או בהנאה אלא בחרכו קודם זמנו סובר רבינו דהוא הדין לנתעפש ויחדו לישיבה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב
סעיף ט
* חמץ שנתעפש (לט) קודם זמן
איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (מ) (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך * עד יד
שאינו ראוי לכלב, (מא) או שייחדו לישיבה (מב) וטח אותו בטיט, (מג) <ח> מותר לקיימו
בפסח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמב סעיף ט
(לט) קודם זמן איסורו ונפסל וכו'
- ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם
ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע
זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב:
(מ) קודם זמנו - לאפוקי לאחר
זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי:
(מא) או שייחדו לישיבה וכו'
- שהיה לו גוש עבה של חמץ בין עיסה קשה ובין פת וייחדו לישיבה קודם פסח ואף דבדעתיה
סילקו מתורת אוכל ובטלו רק לזה אפ"ה כ"ז שלא טח בטיט לא מהני ביטולו. וטח
בטיט לחודיה לא מהני כ"ז שלא ייחדו לישיבה:
(מב) וטח אותו בטיט - ובזה מהני
אפילו לא נפסל החמץ מאכילה והטעם משום דבטליה עי"ז משם אוכל. והנה מלשון המחבר
משמע דצריך לטוח אותו מכל צד אבל בגמרא איתא וטח פניה בטיט ואולי דמפרש פניה היינו
פני הפיכת שאור מכל צד:
(מג) מותר לקיימו בפסח - וה"ה
דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא
דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל
אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו
המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא. ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי
קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו
בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמב סעיף ט
* חמץ שנתעפש וכו' ונפסל מאכילת
כלב - דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב ולדעת
הרמב"ם אין לחלק בזה ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם
וכן העתיק המ"א ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא
דביצה פ"א דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה
כהראב"ד והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו אכן לענ"ד
י"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה
התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו
ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר
ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל] אבל אם השאור נתקלקל
כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא
היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף
דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר וע"כ מה
לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר וביותר מזה מצאתי בכ"מ שם בפ"א מחו"מ
שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב פטור על אכילתו ואינו חייב רק
בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו
מתוספתא הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו לא
חייבתו התורה וכנ"ל ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר
דלא ככ"מ אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור לדברי הרמב"ם
וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב אינו
חייב בין באכילה ובין בביעור:
* עד שאינו ראוי לכלב - ואע"ג
דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם
ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן]:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק
ד הלכה י
וכן הקילור והרטיה והאספלנית
והתריאק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ. +/השגת הראב"ד/
וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאקה. א"א זה שבוש ומאחר קבל ומטעם אחר ולא מטעמו.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמב
סעיף א
(א) א <א> תערובת חמץ
(ב) [א] עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט) כגון (ג) המורייס
וכותח הבבלי ושכר המדי (ד) [ג] וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת
חמץ (ה) ב ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח; כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח
ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור (ו) הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות,
ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש; תוך שלשה ימים,
(ז) חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ, (ח)
מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמב סעיף א
(א) תערובת חמץ וכו' - הנה המחבר
לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה
אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם
כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות
שיעור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו
מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ ודוקא מין בשאינו
מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו כגון
קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו
מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו דלמא יבא לאכול ממנו
בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ אם עבר ושהה עד
לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י ובב"י כמבואר לקמן סוף סימן תמ"ז.
וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו דינא הכי דאף דאיסורו במשהו הרי אינו רק מדרבנן
וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור דאורייתא להשהותם רק מדרבנן צריך לבערם בע"פ
ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם ואם עבר ולא ביערם עד לאחר הפסח מותרין באכילה ואם
אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר החמץ ולא נשאר בו אלא
הטעם דלא היה בו ששים לבטלו אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם כעיקר מ"מ לענין
בל יראה מצדד הח"י דאינו עובר כיון דאין בו ממשו של איסור ומ"מ מדרבנן בודאי
אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר הפסח אין לאסור בהנאה דכיון
שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי
להחמיר ויש חולקין וס"ל דכיון שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור ג"כ מן
התורה וממילא אם עבר ולא ביערו גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להקל
כדעה הראשונה. וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה
שבישל בה חמץ בו ביום אע"פ שאין בתבשיל ששים כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה מותר
להשהותו עד אחר הפסח [ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסימן תנ"א]
ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח. ואם נתבשל או נכבש
לכתחלה בתוך הפסח בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו צריך לבער [ח"א]:
(ב) עוברים עליו וכו' - אבל חמץ
נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו ונוקשה מקרי דבר
שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא
נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת [ודוקא שמעולם
לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב] ואם
עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז:
(ג) המוריי"ס - מין מאכל
הנעשה משומן דגים עם קמח קלוי מעט ומים וכותח נעשה ממלח וממי חלב ומתערב בתוכו גם פירורי
פת ושכר המדי נותנין בו שעורין ומים להחמיצו:
(ד) וכל כיוצא באלו וכו' - כגון
חומץ האדומי ושארי דברים דקחשיב במשנה (דף מ"ג) שיש בהם תערובות חמץ. ויין שרף
הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים דהוי חמץ גמור וגרע מתערובות חמץ ועיין בח"י
ובמקו"ח דה"ה אם נעשה משמרי שכר ועיין בפמ"ג:
(ה) ואינו ראוי לאכילה - ולא
גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ חמץ נוקשה דראוי לאכילה
קצת אסור להשהותה:
(ו) הרי זה מותר לקיימו - שהעורות
גורמין שמסריח מיד:
(ז) חייב לבער - דעדיין ראוי
לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח
חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמיה בס"ב לענין פת שעיפשה:
(ח) מותר לקיימן בפסח - ולענין
אכילה יתבאר לקמן בס"ד:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק
ה הלכה יג
כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו
כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול
בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו נשמע אם שהה כדי שיהלך
אדם ס מיל כבר החמיץ וישרף מיד, וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי זה אסור
לאכלו ואין חייבין עליו כרת. +/השגת הראב"ד/ ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק
עד שהגיע להשמיע קול בזמן שאדם מכה בידו. א"א אנו אין בידינו אלא כל זמן שהעיסה
מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מתחמצת אע"פ שאין בה סדקין ולא הכסיפו
פניה קולה משתקע כחרש, והחרשות גם הוא סימן לחימוץ ואם הגביה ידו ממנו אסורה והוא שיהא
שם אחרת שהחמיצה או שנסדקה או שהכסיפו פניה ואם אין שם אחרת ושהתה כדי מיל נמי אסורה.+
בית יוסף אורח חיים סימן תנט
אות ב, ד (א) ד"ה ולא תגביה
ב, ד (א) ולא תגביה ידיה מן הפת
להתעסק בעסק אחר וכו'. בסוף פרק כל שעה (שם) ולא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור את
הפת ופירש רש"י כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה וכתב הר"ן (יב: סוד"ה
דרש) ולא נהירא שאם כן היה לו לומר לא תגביה ידיה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה
שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהם ולא תדקדק בשיעור שהייתה של עיסה אבל לא
אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור
ולפיכך קאמר שלא תגביה ידיה מן התנור כלומר שאינה רשאה לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו
של תנור עכ"ל: והרמב"ם (שם) כתב סתם ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר וכתב
הרב המגיד נראה שהוא פירוש למה שאמרו ולא תגביה ידיה מן התנור או אפשר שהוא משנה בפרק
אלו עוברין (מח:) רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו' ופסק כחכמים עכ"ל:
וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל
היום אינו מחמיץ. ברייתא בסוף פרק אלו עוברין (מח:) כל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי
חימוץ:
ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל
הוי חמץ ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת וכו'. בפרק אלו עוברין (מו.) תנן
בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ופירש רש"י בצק החרש. שאין ניכר אם החמיץ
אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו: ובגמרא אין שם
כיוצא בו מהו אמר ריש לקיש כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל. וכתבו הגהות מיימון
(פ"ה אות ס) בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם ח"א סי' נב י:) שיעור זה הוא
בבית שאין בו אש אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים לפי יתרון החמימות ממהר
להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין עכ"ל וכן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין (סי' תר):
וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (א' ד') כל זמן שעוסקין בבצק אינו מחמיץ אבל אחר
שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ וכ"כ רבינו ירוחם בחלק
ג' (נ"ה מב ע"ג) ובתרומת הדשן (ח"א) סימן קכ"ג כתב הא דקיימא לן
דאם שהה הבצק בלי מתעסקים כשיעור הילוך מיל חשבינן ליה כחמץ ואם לא שהה כשיעור הזה
בפעם אחת אלא פעמיים ומתעסק בו בנתיים וכשיצטרפו השהיות קודם שיאפה הוי כשיעור מיל
נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ואחד מהגדולים השיב דאין נראה לו להחמיר וחד
מרבוותא השיב שאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים בבצק וכגון
הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול כהאי גוונא אין השהיות מצטרפין דעסק כזה יכול לבטל מה
שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב שלא יתחיל להתחמץ כל
זמן שמתעסקין בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפילו הכי מעכב החימוץ כדאיתא בהדיא
פרק אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהתחיל כבר להתחמץ וכן נראה והביא
ראיה לדבר ובסוף דבריו כתב לכך נראה שהניקור שמנקרים המצות אע"ג דיש לחשבו לעסק
לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו אינו בא לידי חימוץ מ"מ לא חשיב עסק כ"כ
לבטל השהיות עכ"ל: כתוב עוד בתרומת הדשן (שם בהג"ה) דשיעור מיל רביעית שעה
וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא שתים עשרה שעות
כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (צג.) עכ"ל:
ואם החמיצה עד שיש בה סדקים וכו'.
משנה שם (מח:) שיאור ישרוף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת איזהו שיאור כקרני
חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב
כרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ופירש רש"י קרני חגבים.
סדק לכאן וסדק לכאן: זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי סידוק הוי: ואיזהו שיאור.
שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט
סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה (יב) בלא
עסק (יג) ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; * ואם הניחו
בלא עסק שיעור מיל, (יד) הוי חמץ. ושיעור מיל * (טו) ג הוי <ב> רביעית שעה וחלק
מעשרים מן השעה. הגה: ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות, (טז) כי יש לחוש ד שהשהיות
יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם (יז) שממהר להחמיץ (הגהות מיימוני פ"ה ומרדכי
פרק אלו עוברין). * ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק (יח) מיד יחמיץ. <ג>
ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת, בידוע שהחמיצה גם השנית (יט) אפילו אין רואין
בה סימני חימוץ. ואם החמיצה (כ) עד שיש בה סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה
אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. ואם אין בו סדק אלא
ה הכסיפו (פי' נשתנה מראיתו ללובן ערוך) פניו כאדם שעמדו שערותיו, (כא) [א*] האוכלו
פטור. הגה: ואם המצה עשויה וירא שלא תבא לידי חימוץ, (כב) מותר לשברה ולחזור לעשותה
כדי שהעסק יבטל החימוץ; מיהו (כג) ו טוב ליזהר לכתחלה (מהרי"ל בשם אגודה ורוקח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה - ר"ל
לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ שלא נתחממה עדיין במשמוש ידים הרבה:
(יב) בלא עסק - ועסק מיקרי שלש
אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה בעץ במקום
אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:
(יג) ואפילו רגע אחד - ואפילו
אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור גם כן אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור ולגרוף אותה
מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא עסק וכדמבואר לקמיה:
(יד) הוי חמץ - אע"ג דלא
ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:
(טו) הוי רביעית שעה וכו' - והוא
י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ
כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג מינוט
עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:
(טז) כי יש לחוש שהשהיות וכו'
- ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק גמור דהיינו בעיטת הידים ורידוד אפילו
שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור מיל דהעסק שעוסק אח"כ מבטל האתחלתא
שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת בלא עסק אבל בשעה שעוסק בה עסק מועט
כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ שאינו מניחו להחמיץ באותה העת
מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף לשיעור מיל ואסור ודעת מהרי"ל
להחמיר בכל גווני:
(יז) שממהר להחמיץ - כי שיעורא
דמיל לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום גדול אבל ביש בו יתרון חמימות ממהר להחמיץ
בפחות משיעור זה:
(יח) מיד יחמיץ - ולפי זה צריך
ליזהר מאד לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים אותה לפני המנקר שינקר אותה מיד וגם אחר
הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין את הידים ממנו
והעולם אין נזהרין בזה כ"כ ואפשר דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא ר"ל שיעור
מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם אפשר וכנ"ל
בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:
(יט) אפילו אין רואין וכו' -
ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר:
(כ) עד שיש בה סדקים - ואפילו
יש סדקים במקצת העיסה הרי כל העיסה חמץ וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:
(כא) האוכלו פטור - אבל אסור
באכילה ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל בסימן תמ"ב
ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק בשיעור זה כי מצוי הוא שיכסיפו פניו ואין איש
שם על לב לראות:
(כב) מותר לשברה וכו' - אבל לא
מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע דמחמם אותה
בידיו:
(כג) טוב ליזהר לכתחלה - דשמא
כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו בה סדקין
וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן תס"א.
ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו המצות מונחות
בלי עסק עד שיתקן התנור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן תנט סעיף ב
* ואם הניחו וכו' הוי חמץ - ואפילו
אם ספק שמא שהה שיעור מיל ג"כ אסור דהוא ספק דאורייתא [פמ"ג]:
* הוי רביעית שעה וכו' - עיין
מ"ב דיש פוסקים שחולקין על שיעור זה ולדידהו שיעור מיל הוא שליש שעה וחלק ט"ו
מן השעה (עיין מ"א ופר"ח וח"י וביאור הגר"א) ויש מבעלי סברא זו
(עיין ביאור הגר"א ולפי גירסתנו בגמרא ועיין בספר סדר זמנים) שחושבין שיעור מיל
לחשבון כ"ב מינוטין וחצי ולכתחלה במקום שאין הפסד מרובה מששהה י"ח מינוטין
הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת השו"ע וכ"כ הגר"ז אמנם בהפסד מרובה אפשר
דיש לסמוך על הני פוסקים דפליגי וכל כמה דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי אין
לאסור אם לא ראינו בה סימני שיאור וסידוק ועיין בספר סדר זמנים שכתב דגם לענין מליחה
יש להחמיר אף דיעבד ולאסור כל זמן שלא שהה שיעור זה:
* ואחר שנתעסקו וכו' מיד יחמיץ
- מקור דין זה מת' הרא"ש וכעין זה כתבו ר' אליעזר ממיץ והמרדכי לענין לישה בבית
חם או אצל פי התנור וכן הביא האגודה בשם הגאונים לענין בית שהתנור בו עיין בב"י
ובט"ז ולפי טעם זה כתב הרא"ש ג"כ בבצק לאחר שנתעסקו בו דהוא ג"כ
חם מפני ריבוי העסק בו דג"כ מחמיץ מיד וס"ל דבזה לא שיערו חכמים מיל ושיעורא
דמיל דאיתמר בגמרא הוא בבצק לאחר לישתו קודם שרידדו אותו דהלישה גופא אינו מחמם העיסה
הרבה לכו"ע [עיין בפסחים דף ז' ע"א וברבינו מנוח פ"ג מה' חמץ דין י'
עיי"ש היטב] והנה אף שבעיקר סברת הרא"מ והמרדכי לא מצינו מי שחולק עליהם
אכן בדינא דבצק לאחר שנתעסקו בו דנקט הרא"ש מצינו לרבים מן הפוסקים דפליגי עליו
עיין ברמב"ם פ"ה מה' חו"מ שכתב וז"ל כ"ז שאדם עוסק בבצק אפילו
כל היום וכו' ואם הגביה ידו וכו' אם שהה כדי הילוך מיל וכו' עיי"ש הרי דגם לאחר
שעסק בו כל היום והניחו ג"כ אינו מחמיץ אלא בשיעור מיל וכן מוכח להדיא בת' הרשב"א
ח"א סי' קכ"ד מ"ש בשם הרמב"ן [והובא באחרונים] שהיה מוליך המצות
לתנור שהיה בריחוק כמה בתים ואף שלבסוף חזר בו הוא מטעם שחשש שמא יתעכב עד כדי שיעור
מיל וכדמבואר התם להדיא ומצאתי לד"מ שהעיר כבר בזה ועוד תמה על הא שהביא בעל ת"ה
לענין שהיות מצטרפות ולסברת הרא"ש אפילו בלא צירוף משהייה ראשונה נאסרה [ומכ"ש
שאין לחלק כפי סברתו בין עסק גדול בעיסה לעסק מעט דאדרבה כל מה שעוסק בבצק יותר הוא
יותר קרוב להחמיץ אח"כ בשהייה מועטת קודם שיתחיל לעסוק בה עוד לפי סברת הרא"ש]
והניח בצ"ע ותימה על האחרונים שלא הביאו דברי הד"מ בזה וגם על הד"מ
גופא תימה שהעתיק להא דת"ה בהג"ה והוא סתירה מיניה וביה להאי דהרא"ש
שהביא המחבר תיכף אחר זה אם לא דנימא דהד"מ חזר בו וסבר דהרא"ש מיירי בשאנו
רואים שהבצק חם ובאופן כזה אפשר דכו"ע מודה ולפ"ז דינא דהמחבר לאו בסתם עיסות
קאי אלא בשאנו רואין להדיא שנתחממה ומ"מ צ"ע: