רי"ף פסחים דף יד:

גמ' פסחים דף מה:-מו.

אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 31:42 דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 09:15 דקות

1)הלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה. 1

2)המפריש חלה בי"ט מניחה עד הערב ושורפה. 3

3)אם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה אחר אפייה מיד, שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה; וזהו הדרך היותר נכון 4

4)שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט זו בזו, מצטרפים.. 7

5)אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו 8

1) הלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ג הלכה ח

מותר ללוש עיסה גדולה ד ביום טוב, והלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ה ביום טוב, ואם לשה ביום טוב מפריש ממנה חלה ונותנה לכהן, ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה לא יבשל את החלה שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת, וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר +ויקרא ז'+ באש ישרף ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. +/השגת הראב"ד/ מותר ללוש עיסה גדולה ביו"ט והלש עיסה מערב יו"ט. א"א ואנו מחלקין בין עיסת הארץ לעיסת חוצה לארץ דעיסת חוצה לארץ כיון דקי"ל כשמואל דאמר אוכל והולך ואחר כך מפריש /ביצה/ (ט) אין כאן משום מתקן טבלים ביו"ט דהלכתא כרבה דהוא בתרא דפליג אדאבוה דשמואל (שם /ביצה ט'/).+

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ג הלכה ט

כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה, היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה ו את כל העיסה הטמאה ואחר כך יפריש החלה לחם.

טור יורה דעה סימן שכב

הלכות חלה:

כתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלמד שחייב כל אדם להפריש חלה מעיסתו וליתנה לכהן ואין לה שיעור מן התורה אפילו כל שהוא רק שלא יעשה כל העיסה חלה אלא ישייר ממנה מעט וחכמים נתנו בה שיעור כאשר יתבאר ואין חיוב זה אלא בארץ דכתיב באכלכם מלחם הארץ ומדרבנן נוהג אפילו בח"ל ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא חלה אחת ונאכלת לכהן ובמקומות הקרובות לה ב' חלות א' לאור וא' לכהן ועתה שאין טהרה בא"י א"א לכהן לאכול שם החלה אלא נשרפת וכתב בה"ג שא"צ להפריש אחרת לכהן וכ"כ הרמב"ם אבל בשאר המקומות כתב שצריך להפריש שתים כבראשונה וי"א כיון שאין חלה נאכלת בא"י גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שצריך להפריש שתים בכל המקומות בין בארץ בין בח"ל בד"א כשאין שם כהן טהור אבל אם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקרויו א"צ להפריש אלא א' ואין לה שיעור אפילו כל שהוא והקטן או הגדול שטבל לקרויו אוכלה ואם אין כהן קטן או כהן גדול שטבל מפריש ב' אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותר אפילו לזבין ולזבות ונדות ויולדות ואינה אסורה אלא לזרים ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל שעיקר חיוב מדרבנן שרי לכהן קטן או גדול שטבל לאוכלה אבל בא"י אין להם לאכול שתרומת א"י אסורה אפילו לטמא מגע אפי' אינה דאורייתא וכ"ש דאיכא מ"ד שהיא דאורייתא אפי' האידנא שקדושה שנייה לא בטלה ובימי עזרא נתחייבו בחלה אף על פי שלא עלו כולם:

טור אורח חיים סימן תנז

מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ מוטב שימעט בה לכן טוב לקרב העיסה יחד בשעת הפרשת חלה דשמא יש בהן שלא היה בה שיעור ואם לא הפריש מן העיסה יתנם בסל והסל יצרפם לחלה ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד לאחר אפייה אפילו צירוף סל א"צ אלא יקרב כל הככרות יחד ויטול מאחד על כולם אפילו אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש. הלש עיסה בי"ט של פסח במקום שאין כהן לא יקרא לחלה שם עד שתאפה שאם יקרא לה שם לא יהא רשאי לאפותה כיון שאין כאן מי שראויה לו ואם יניחה כך תחמיץ ואינו רשאי לשורפה שאין שורפין קדשים בי"ט הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפיה ואז יצרף הכל בסל ויפריש אחת על הכל ואם שכח וקרא לה שם יטילנה לצונן ואז לא תחמיץ אבל במקום שיש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו גדול שראה קרי וטבל לקריו יכול לקרות לה שם מפני שראוי לו ע"י שיבטלנה ברוב ויאכלנה בימי טומאתו וחלה שנייה הנאכלת לכהן יפרישנה ויאפנה כמו בשאר ימות השנה שמותרת לכהן לאוכלה אפילו לבדה בימי טומאתו ויש מהגאונים שכתבו שאף חלת האור יכול לקרות לה שם ולאפותה אף במקום שאין כהן כיון דחזיא ליה אם איתיה אמרינן הואיל דהלכה כרבה דאמר הואיל ומוטב שלא לקרות לה שם אא"כ יש כהן בעיר לאפוקי נפשיה מפלוגתא:

בית יוסף אורח חיים סימן תנז

ב הלש עיסה ביום טוב של פסח במקום שאין שם כהן לא יקרא לחלה שם וכו'. משנה בפרק אלו עוברין (מו.) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל לצונן אמר רבי יהושע לא זה חמץ שאנו מצווין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ופסקו הפוסקים הלכה כרבי אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכתב הרא"ש (סי' ו) נראה דרבי אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא דלא מסתבר דפליגי בהאי סברא אם מחמצת בתוך המים אלא דרבי אליעזר אשמועינן דמוזהר על חימוץ חלה ורבי יהושע סבר דאינו מוזהר אמנם בהא פליג רבי אליעזר אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה בצונן ואם אירע לה שקרא לה שם היה אומר רבינו תם (תוס' שם. ד"ה תטיל) שתטילנה לצונן וכ"כ הגהות מימוניות בפרק ג' מהלכות יום טוב (ה"ט דפוס קושטא):

אבל במקום שיש שם כהן קטן וכו'. אהא דתנן לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב הרי"ף (יד:) הני מילי בארץ ישראל דחלה דאורייתא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן ולפי שאסור לאפות ביום טוב דבר שאינו אוכל נפש וגם אסור לשרוף קדשים ביום טוב הוצרך לומר לא תקרא לה שם עד שתאפה דכיון דלא נקרא לה שם חלה עדין לא נתקדשה וכל ריפתא וריפתא דאפייה אמרינן הא היא דחזיא לאכילה אבל חלת חוץ לארץ דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפי לה לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל (בכורות כז.) אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה והרא"ש (שם) כתב עוד ואף אם יש כהן גדול שיכול לטבול נראה דמותר לאפותה דחזיא ליה אף על גב דטומאה יוצאה עליו מגופו לא חמיר בתר דטביל טפי מטמא מת דמסיק התם (ע"ב) דאוכל בתרומת חוצה לארץ ועוד דאפילו בלא טבילה חזיא לבעל קרי ע"י ביטול כדאמרינן התם רבה מבטל בימי טומאתו עכ"ל וכ"כ הגהות מיימון בפרק ג' מהלכות יום טוב (אות ו): אבל הר"ן (שם ד"ה וכתב) כתב שהשיבו על הרי"ף שכתב (שם:) ואי ליכא כהן קטן עביד לה כרבי אליעזר ואפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שיטבול לקריו ולאו קושיא היא דהשתא מיהא הא לא חזיא ליה וכי תימא דהא מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסר מעשה (עי' יומא סב:) ואפשר עוד שאינו מותר בתרומת חוצה לארץ בטבילה לבד בלא הערב שמש ומיהו עוד אחרת יש ולא רצה הרי"ף לגלותה דאמרינן בבכורות (שם) חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואמרינן התם רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ולאפותה אבל הרמב"ן (מלחמות טו.) כתב להעמיד דברי הרי"ף דאפשר דכי אמרינן מבטלה ברוב היינו לומר שאם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כדאמרינן בפרק קמא דביצה (ד:) דבדרבנן מבטלינן איסורא כהאי גוונא אבל לבטל בעירוב לכתחלה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם אין לנו עכ"ל:

וכהן קטן שלא ראה קרי מימיו. משמע שכל שהוא קטן בחזקת שלא ראה הוא ונאמן לומר שלא ראה אפילו הוא בן י"א או י"ב אבל רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג מב ע"ג) כתב ואם יש בעיר כהן קטן פחות מתשע שנים שלא יצאה הטומאה מגופו משמע מדבריו שאם הוא גדול יותר מבן תשע הרי הוא בחזקה שראה קרי והטעם משום דקיימא לן (נדה מה.) דבן תשע ביאתו ביאה:

וחלה שניה הנאכלת לכהן יפרישנה ויאפנה וכו'. זה על פי מה שכתב בהלכות חלה (יו"ד סי' שכב) אם אין כהן קטן או כהן גדול שטבל מפריש שתים אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותרת אפילו לזבין ולזבות ונדות ויולדות ואינה אסורה אלא לזרים עכ"ל אבל כבר כתב שם שיש אומרים שאין צריך להפריש אלא חלת האור בלבד וכן נוהגים העולם וראיתי מי שמפריש בפסח שתי חלות ואין לו טעם דמאי שנא פסח משאר ימות השנה:

ויש מהגאונים שכתבו (שערי תשובה סי' קכב) שאף חלת האור יכול לקרות לה שם ולאפותה אף במקום שאין שם כהן וכו'. כן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין (סי' תקצז) והגהות מיימון כתבו בפרק ג' מהלכות יו"ט (דפ' קושטא ה"ט) במקום שאין כהן כלל בעיר יעשה ככתוב בעמוד וכן פסק האלפס (שם) והראב"ן (פסחים קסב.) וה"ר אליעזר ממיץ (יראים השלם ח"א סי' קמח ח:) ודלא כר"ח שפסק שאפילו אין שם כהן הותר לאפותה דקיי"ל כרבה דאית ליה הואיל (פסחים מו:): כתוב בהגהות מיימון בפרק ג' מהלכות יו"ט (א' ו') במקום שאין שם כהן כלל בעיר יעשה ככתוב בעמוד ומותר לטלטלה אפילו לאחר קריאת שם כדאמר בגמרא (שבת קכו:) מטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אפילו מי שאין לו עורבים כיון דחזי למי שיש לו עורבים וכן זר מותר לטלטל תרומה משום דחזיא לכהן (שם קכז:) אפילו במקום שאין כהן ועוד כיון דמותר לטלטלה בשעת קריאת שם מותר לטלטלה אחר כך קודם שיניחנה לארץ עד מקום שירצה כמו בדבר שצריך למקומו וכל אלו הם דברי סמ"ג בהלכות יו"ט (לאוין עה כו.) וספר התרומה בהלכות חלה (סי' פד כב ע"ד) ומיהו מ"ש שמטלטלין את הלוף אף על פי שאין לו עורבים אינו מוסכם וכבר כתבתי בסימן ש"ח (סו. ד"ה אין) שיש אוסרין אלא אם כן יש לו עורבים. אם שכח ולא הפריש חלה מערב יום טוב כיצד יעשה אכתוב בסוף סימן תק"ו (רמ: ד"ה כתב המרדכי):

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף ב

הלש עיסה ביום טוב של פסח, (יד) ד לא יקרא שם לחלה עד שתאפה, שאם יקרא לה שם (טו) <ד> אינו רשאי לאפותה. ואם יניחנה כך, (טז) ה תחמיץ (יז) <ה> ואינו רשאי לשרפה בי"ט. ואם שכח וקרא לה שם, (יח) ו יטילנה (יט) לצונן וימנענה מלהחמיץ. הגה: (כ) ואם יש כהן ז [ט] קטן שלא ראה קרי, (כא) <ו> או גדול ח שטבל לקריו, מותרים לאפות החלה בשבילו (טור). ויש אומרים (כב) ט שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן (מהרי"ו). יש אומרים דמותר לו (כג) ביום טוב ללוש <ז> פחות מכשיעור, כדי לפטור עצמו מן החלה (ר"ן ריש אלו עוברין).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף ב

(יד) לא יקרא שם - ר"ל שאם רוצה להפריש עוגה קטנה לחלה צריך ליזהר שלא יקרא לה שם חלה קודם אפייתה אלא יקראנה עוגה או מצה [וגם שלא יהיה במחשבתו שתחול עליה קדושת חלה עד אחר אפייתה דקדושת תרומות ומעשרות הוא ע"י דיבור או מחשבה לבד כמבואר בשו"ע יו"ד סימן של"א] ואם אינו רוצה כלל לאפות עוגה מיוחדת בשביל חלה אלא יאפה סתם ואח"כ יפריש מצה אחת או חתיכה אחת ממצה על כולם בשביל חלה ג"כ שפיר דמי ואופן ההפרשה לאחר אפיה כבר נתבאר לעיל בסק"ז:

(טו) אינו רשאי לאפותה - כיון שאין באפיה זו צורך אוכל נפש ודוקא כשבעליו קראו לה שם אבל באחר אף ע"פ שקורא לה שם ל"ל בה דאין לאחר רשות לתרום. ולענין משרתת בבית עיין ביו"ד סי' שכ"ח באחרונים שם:

(טז) תחמיץ - ואע"ג דהקדש הוא ואינו שלו מ"מ עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מתשיל עליה והוי חולין:

(יז) ואינו רשאי וכו' - פי' דלשרוף מיד קודם שתחמיץ ג"כ אינו יכול דאין שורפין קדשים ביו"ט:

(יח) יטילנה וכו' - אבל לכתחלה לא יסמוך על עצה זו לקרות שם חלה בעודה עיסה ולהטילה לצונן דחיישינן שמא לא יזהר יפה שיהיו המים צוננים:

(יט) לצונן - וכשרואה שהמים מתחממין קצת בעמדם בבית יזהר להחליפם במים צוננין [אחרונים]:

(כ) ואם יש כהן וכו' - המחבר מיירי בחלת א"י שאינה נאכלת לכהנים בזמן הזה שכולנו טמאי מתים ונטמאת החלה ואסורה להאכיל אפילו לכהן טהור ולפיכך אסור לאפותה ביו"ט בכל גווני וע"כ לא הזכיר פרטים אלו והרמ"א מיירי בחלת חו"ל שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זב או בעל קרי אבל כהן הטהור מזב ומקרי כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום א' שאינו מטמא בקרי וגם מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן ט' או גדול שטבל לקריו רשאי לאכול חלת חו"ל כמ"ש ביו"ד סימן שכ"ב לפיכך כתב הרמ"א דאם יש כהן קטן וכו' דאף שקרא לה שם חלה רשאי לאפות אף ביו"ט שהרי ראויה לאכילה:

(כא) או גדול שטבל לקריו - ר"ל אע"פ שלא העריב שמשו וטוב ליזהר שיאכל מיד אחר טבילתו ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהן חשש קרי ויהא אסור לאכול חלה זו עד שיחזור ויטבול:

(כב) שאין מאכילין וכו' - שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדלמא נתחללה אחת מאמותיו. ומ"מ לדינא דעת הרב כדעה הראשונה דנותנין לקטן או לגדול שטבל לקירויו [ש"ך ביו"ד סי' שכ"ב אות ט'] וכתב הפמ"ג ומ"מ לא ראיתי לנהוג כן אף בפסח. ובמדינותינו יש באיזה מקומות שנותנין לכהן גדול שטבל לקריו בפסח ועיין במ"א שכתב טעם למה דוקא בפסח המנהג ליתן:

(כג) ביו"ט - של פסח. ובביאור הגר"א מפקפק ע"ז:

2) המפריש חלה בי"ט מניחה עד הערב ושורפה

בית יוסף אורח חיים סימן תקו

ד וכשיפריש החלה ביום טוב. כלומר בין מעיסה שנלושה ביום טוב בין מעיסה שנלושה מערב יום טוב למ"ד שיכול להפריש לא ישרפנה מיד מפני שאסור לשרוף קדשים ביום טוב וזה פשוט. ולענין אם מותר לאפותה ביום טוב וכן אם מותר לטלטל נתבאר בסי' תנ"ז (תג.):

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקו סעיף ד

המפריש חלה בי"ט (כח) יג <ח> והיא טמאה, (כט) יד לא [י] יאפה אותה ולא ישרפנה (ל) שאין שורפין קדשים בי"ט, * אלא (לא) מניחה עד הערב ושורפה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקו סעיף ד

(כח) והיא טמאה - וה"ה תרומה וחלה בזה"ז שכולנו טמאי מתים:

(כט) לא יאפה אותה - משום דהיא אסורה באכילה וה"ה שאסורה היא בטלטול מטעם זה ואעפ"כ מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ומניחה שם עד חול המועד ואז שורפה:

(ל) שאין שורפין וכו' - ואע"ג דשריפת חלה טמאה מצוה מ"מ אינו דוחה יו"ט שהוא עשה ולא תעשה:

(לא) מניחה עד הערב ושורפה - ומשמע לכאורה דשורפה בלילה ועיין בביאור הלכה מ"ש בזה וכ"ז בחלת א"י שהיא אסורה לטמאים או בחו"ל במקומות שאין נוהגים להאכילה לכהן טהור מטומאת קרי [דהיינו גדול שטבל או קטן פחות מבן ט'] או במקום שאין כהן לפנינו אבל אם נוהגין לתת לכהן ויש שם כהן מותר לו לאפותה ונתבאר לעיל סימן תנ"ז:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקו סעיף ד

* אלא מניחה עד הערב ושורפה - במשנה איתא ומניחה עד הערב ומשמע ג"כ דשורפה אז ועיין הגהות ר' ישעיה פיק שעמד ע"ז מהא דקיי"ל אין שורפין קדשים בלילה וא"כ לכאורה ה"ה לתרומה וחלה שנטמאו אמנם באמת גם ממשנה פ' במה מדליקין נמי משמע לכאורה ששורפין תרומה בלילה שהרי אמרה רק שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט אבל בחול מדליקין וכדמבואר גם בש"ס שם והדלקה הוא מסתמא בלילה וא"כ אף בחול אין להדליק ומוכח דשורפין בלילה ומצאתי שכבר עמדו בזה הראשונים והביאו ירושלמי בזה עיין רמב"ן ורשב"א וריטב"א וחדושי הר"ן שם בדף כ"ד ע"ב ובמהר"ם חלאווה פסחים דף ג' ועיין גם בתוס' שבת כ"ד ע"ב בד"ה עד בוקר אלא דדברי הירושלמי אינם מובנים גם תלי לה שם במ"ד מילה שלא בזמנה נימול בלילה ואנן לא קיי"ל כהאי מ"ד וצ"ע שם בירושלמי ובדברי הראשונים הנ"ל:

3) אם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה אחר אפייה מיד, שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה; וזהו הדרך היותר נכון

רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו הלכה טז

אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה, עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה.

רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו הלכה יז

היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבין בחלה אע"פ שאינן בסל, אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך הרי זה ספק, ואם חלה של דבריהם היא אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך.

רא"ש מסכת פסחים פרק ג סימן ו

ו מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירא אומר תטיל לצונץ /לצונן/. [דף מו ע"ב] אמר רבי יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. נראה דר' אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא דלא מיסתבר דפליגי בהך סברא אם מחמצת בתוך המים. אלא דרבי אליעזר אשמעינן דמוזהר על חימוץ חלה ור' יהושע סבר דאינו מוזהר. אמנם בהא פליג רבי אליעזר אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ואם אירע שקרא לה שם היה אומר רבינו תם שתטיל לצונן:

גמ' [דף מז ע"א] תניא רבי אומר הלכה כרבי אליעזר. ורבי יצחק אומר הלכה כבן בתירא. והלכה כרבי אליעזר כדפסק רבי. דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. ועוד דהך דרבי אליעזר שייכא באידך דר' אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר' אליעזר דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א ואמר ר' חנינא אפי' כעבין דאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. ומ"ש ועוד דהך דר"א שייכא באידך דר' אליעזר כו' לא בא לחזק מה שפסק כר"א דהכא מאידך דר"א כיון דהלכה כאידך דר' אליעזר הלכה נמי כר"א דהכא דמה עניינם זה לזה. אלא הכא קאמר אחר שפסק כר' אליעזר דהכא אמר ועוד הך דר' אליעזר שייכא באידך דר' אליעזר וכו'. כלומר אי אפשר לקיים הא דרבי אליעזר דהכא בלאו מילתא דר' אליעזר דהתם כיון דאינו מפריש מן העיסה במה יצטרפו לחלה. להכי הוצרך להביא ראיה דהלכה כרבי אליעזר דאידך ואחר אפייה יצרפם בסל. וכן פסק רש"י הלכה כר' אליעזר ויעשה עוגה קטנה אצל גדולה. משמע מדבריהם דאפילו היה שם מתחלה כדי חיוב חלה אפילו הכי בעי צירוף סל. ואינו נראה לריב"א דלא מייתי דר"א אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא דלא היה בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף. וכן מוכח במילתיה דרבי אליעזר דקאי ארישא דקתני העושה עיסתו קבים פטור מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ועוד ראיה מדאמר רבי יהושע אף התנור מצרפו מסתמא בעודן בתנור אין נוטלין מהן חלה אלא התנור מצרפו להתחייב בחלה ואחר שהוציאה יפריש מהן חלה כל שכן אם לש בתחלה כשיעור חלה דלא צריך תו צירוף. ועוד מ"ש מתרומה ומעשר דלא צריך צירוף סל להפריש מזה על זה כיון שהכל מיחייב כן גבי חלה נמי היכא דכבר נתחייב לא צריך תו צירוף כלי אלא הקפה בעלמא ובמקום שיש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה דחזיא ליה כדאמרי' בבכורות בפרק עד כמה (דף כז א) אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאת עליו מגופו. וכן כתב בהלכות גדולות בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא. ואף אם יש כהן גדול שיכול לטבול נראה דמותר לאפותה דחזיא ליה אע"ג דטומאה יוצאת עליו מגופו לא חמיר בתר דטביל טפי מטמא מת (שלא) שטבל דמסיק התם דאוכל בתרומת חוצה לארץ. ועוד דאפילו בלא טבילה חזי לבעל קרי על ידי ביטול כדאמרינן התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו:

טור אורח חיים סימן תנז

בית יוסף אורח חיים סימן תנז

א מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה מפני חשש חימוץ ומוטב שימעט בה לכן טוב לקרב העיסות יחד. דברים פשוטים הם:

וזה שכתב טוב לקרב העיסות יחד. היינו שיגעו העיסות זו בזו עד שידבק מעט מזו בזו וכן כתב רבינו בספר יורה דעה סימן שכ"ה:

ומה שכתב ואם לא הפריש מן העיסה יתנם בסל וכו'. בפרק אלו עוברין (מח:) אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפסחא אמר ליה אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע ליה מידי חלה אמר ליה דעבדן כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר וכתב ספר התרומה (סי' פב) על זה ואם אינו עושה רק מצה אחת טוב יותר ללוש כמות השיעור בריוח כדי ליטול חלה בבירור בלי ספק וגם יוכל לברך עליה ואין חשש חימוץ משום פורתא דהוי טפי עכ"ל: כתב רבינו בטור יורה דעה סימן שכ"ה אם נתנם על לוח וכיוצא בו דבר שאין לו בית קיבול כתב הרמב"ם (ה' בכורים פ"ו הי"ז) שהוא ספק אם מצרפו אם לאו ואם הוא חלה מדבריהם פטורה לכן כשמצרפין בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי לצרפן ושם יתבאר בע"ה: וכתב בספר המנהיג (הל' פסח סי' לח) שצריך להפריש חלה מכל מדה ומדה ואין להקיף כמה עיסות ולהפריש מאחת על כולן כי הסל מצרפן לא אמרו אלא בשלא היה בכל אחת שיעור חלה ולחומרא אבל לא להקל עכ"ל. ונראה דאפילו לדידן שאין אנו נותנין חלה לכהן שייך לומר כן וכבר הזכיר סברא זו בפרק אלו עוברין המרדכי (סי' תקצט) בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם ח"א סי' קמח סו:) וכתב שספר המצות (לאוין עט לא ע"ג עשין קמא רג ע"א) ואבי העזרי (סי' קסו) חולקין עליו וכך הן דברי רבינו בהלכות חלה (יו"ד סי' שכה) ואדרבה היקל בשיש בכל עיסה שיעור חלה ורוצה להפריש מזו על זו שאינו צריך צירוף סל ולא נגיעה רק בששתיהן לפניו סגי להפריש מזו על זו וכן כתב גם כן כאן בסמוך וכך הם דברי הרא"ש בפרק קמא דיום טוב (סי' יג) וכן מצאתי בתשובה אשכנזית וז"ל שתמהת על שהייתי מצרף כל המצות לסל אחד אחר אפייתן בפסח ונוטל מאחת חלה וכתבת דרבי אליעזר לא אמר הסל מצרפן אלא לחומרא אבל לא לקולא דע לך מורי שבכל צרפת נוהגים כן וגם ספר התרומה (סי' פא) פסק כן ויודע אני שראית דבריך באבי העזרי למה לא ראית מסקנא דמילתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן אבל המנהג שאתה נוהג ליטול מכל עיסה ועיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר כי בתוך שאתה משהה אותן הם באים לידי חימוץ עכ"ל: [בדק הבית] ואחר כן מצאתיה בתוך תשובות הרשב"א (ח"א סי' תתלד) ונראה לי שהיא תשובת מהר"ם (דפ' קושטא סי' כא, דפ' לבוב סי' שסו, דפ' פראג סי' שכב) [עד כאן] ונראה דהיינו דוקא בתוך הפסח אבל אם לש קודם הפסח שפיר דמי לעשות כמו שהיה אותו חכם עושה ליטול מכל עיסה ועיסה מעט וכו' וזה נכון יותר מלהמתין עד לאחר אפיה וכל שכן בארץ ישראל דאיכא למיחש שמא יאכל ממנה ואין תקנה להפריש על מה שנאכל ממנה ומכל מקום אם אי אפשר להפריש מכל אחת מפני המהירות שפיר דמי להפריש אחר אפיה מיד:

ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד לאחר אפיה אפילו צירוף סל אין צריך וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק אלו עוברין (סי' ו) מדלא מייתי דרבי אליעזר אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא דלא היה בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ודלא כדמשמע מדברי הרי"ף (יד.) ורש"י (מח: ד"ה אמר ליה) דאף על פי שהיה שם מתחלה כדי חיוב חלה אפילו הכי בעי צירוף סל והר"ן (ד"ה גמ') כתב גם כן כדברי הרא"ש: ומשמע מדברי רבינו שאם יש בעיסה שיעור חלה לכתחלה צריך להפריש חלה בעודה עיסה קודם שתאפה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות בכורים (ה' א - ד) והאגור (סוס"י תשסז) כתב בשם שבלי הלקט (סי' ריב פז:) וזה לשונו ה"ר מאיר כתב דוקא בדיעבד טוב לעשות כן לצרפו בכלי אבל לכתחלה לא דראשית עריסותכם אמר רחמנא (במדבר טו כ) בעודה עיסה אבל בפסח ובכל יום טוב שמשקרא עליה שם אסור לטלטלו וגם אין שורפין קדשים ביום טוב (שבת כג: וש"נ) הואיל ולא אפשר בענין אחר מותר עכ"ל וכבר כתבתי בסמוך שאם אי אפשר להפריש מכל עיסה מפני המהירות מפרישין אחר אפיה מיד:

אפילו שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. מימרא דשמואל בבכורות פרק עד כמה (כז.) וכתב המרדכי בפרק אלו עוברין (סי' תקצז) ואם שכח ולא הפריש מערב יום טוב אין לסמוך על שיור המצה להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש כדי[ן] תרומה דאם היתה כל העיסה נלושה ביחד אז היה מותר אך מצות הנלושות כל אחת לבדה אין להן דין זה וכתב ה"ר שמואל דצריך לאפות מצה אחת ובשעת הפרשה יפריש אחת על כולן ותפטור את האחרות בצירוף עד כאן וכ"כ התוספות בפרק קמא די"ט (ט. סוד"ה גלגל) ומשמע דהיינו כשלא נצטרפו בסל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף א

מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה (א) שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, * ומוטב שימעט בה, לכן א <א> טוב (ב) לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה (ג) שישיקו זו בזו, (ד) <ב> דשמא יש בהם שלא היה בה כשיעור. (ה) ב ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה (ו) אחר אפייה מיד, * שיתן כל המצות (ז) [ג] בסל * והסל מצרפם לחלה; וזהו הדרך היותר נכון. הגה: <ג> ואם היה בו שיעור חלה (ח) ושכח להפריש, יפריש (ט) אחר כך (י) ואפילו צירוף סל ג [ד] לא צריך. ואם לקח ממקצת העיסות, וממקצת לא לקח, ונתערבו, צריך ליקח חלה (יא) מכל אחד ואחד או ילוש עיסה אחרת (יב) ויקח ממנו ג"כ על אותן שנתערבו. (יג) ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה, נוטל ממנה על האחרות (הגהות מיימוני פ"ג ומרדכי ר"פ אלו עוברין וב"י בשם תוספות פ"ק דביצה).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף א

(א) שלא להרבות בה וכו' - כמבואר בסימן שלפני זה:

(ב) לקרב העיסות - ר"ל אחר שלש עיסה הראשונה תהא מונחת על השלחן ואחד יעסוק בה עד שילושו עוד עיסה אחרת [או שילושו שתי עיסות בב"א בשתי עריבות] ובין שניהן בודאי יהיה שיעור חלה:

(ג) שישקו זו בזו - ר"ל שידבקו העיסות זו בזו עד שאם יתפרדו יתלשו אחד מחברתה מעט ודיבוק כזה מחשבן לעיסה אחת וכשניטל חלה מאחת סגי וכתבו האחרונים דאם העיסות נילושות קשה א"א לדבקן ביחד אח"כ היטב ואין כאן צירוף וע"כ יצרפם ע"י כלי או ע"י כיסוי מפה:

(ד) דשמא יש וכו' - ר"ל וא"כ כשיפריש חלה בברכה תהיה ברכתו לבטלה ועוד דחיישינן אם יש איזה מן העיסות שאין בהן שיעור חלה א"כ הפרשתן לאו כלום הוא ושמא אח"כ לאחר אפייתן יכניסן להמצות בכלי אחד ויצטרפו ויתחייבו בחלה מן הדין ונמצא אוכל טבל. ובמקום שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה וכמו שהובא בסוף סימן שלפני זה במ"ב הם מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפ"ע ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה ואם אדם אחד מפריש לכל העיסות די בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק בינתים בשיחה שאינה מענין הלישה. כתבו האחרונים שהמנהג שקצת נוהגין לכפול העיסה בשעת הפרשה כדי להפריש החלה משני קצותיה הוא מנהג שאינו נכון ודי להפריש מקצה האחד:

(ה) ואם אי אפשר וכו' - דאם אפשר טוב יותר להפריש מן העיסה כדכתיב ראשית עריסותיכם הרי דעיקר מצותה לכתחלה הוא בשעה שהיא עיסה עדיין:

(ו) אחר אפייה מיד שיתן וכו' - ואף בחלת חו"ל כן ואע"ג דבחלת חו"ל דאוכל והולך ומשייר קצת לחלה היינו בעיסה אחת גדולה אע"ג שנתחלקה אח"כ לכמה ככרות כיון שתחלתן היו מחוברין מעיסה אחת הקילו בחו"ל דלא בעינן מוקף ומחובר בשעת הפרשה משא"כ כאן שהם מעיסות מחולקות אף שהיו מונחים פ"א בסל מ"מ לא הוי כחיבור גמור להקל לאכול קודם הפרשה. ואפילו אם היה בכל עיסה כשיעור חלה ג"כ בעינן שיהיה מן המוקף בשעת הפרשה כיון שאינם מעיסה אחת וכמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג ס"א בהג"ה:

(ז) בסל - ואם סל גדול צריך לקרבם שיגעו זה בזה אכן אם יש בכל עיסה שיעור חלה דפסק הרמ"א לקמיה דא"צ צירוף סל ה"ה נגיעה להדדי לא צריך בין כשהם מונחים בסל בין כשהם מונחים בבית דהבית מצרפן ויכול להפריש מזה על זה וזהו דוקא כשהם מונחים בלא כלים אבל אם הם מונחים בכלים צריך לקרב הכלים להדדי ויהיו פתוחים למעלה [דאם הם סתומים אפילו הם מקורבים לא מהני] וכ"ז כשיש בכל עיסה שיעור חלה אבל אם אין בכל עיסה שיעור חלה וצריכינן לצירוף אין להקל אף שהכלים פתוחים ומקורבים להדדי אא"כ יניחם בתוך סל אחד או שיכסה עליהם במפה ועיין בה"ל:

(ח) ושכח להפריש - ר"ל בעודה עיסה דלכתחלה נכון יותר להפריש מן העיסה וכדלעיל בסק"ה:

(ט) אחר כך - ר"ל אחר האפייה:

(י) ואפילו צירוף סל וכו' - כיון שיש בכל אחת כשיעור יוכל להפריש ממצות עיסה אחת על הכל ורק בעינן שיהיה הכל מונח לפניו בבית וכדלעיל בסק"ז ואם לא היה לו כ"א עיסה אחת אף שנתחלקה לכמה מצות כיון שנילושה מתחלה ביחד יכול להפריש מאחת על שאר המצות אף שאינם לפניו דבכגון זה אין צריך מן המוקף בחלת חו"ל וכדלעיל בסק"ו עי"ש. אם שכח להפריש חלה בעיו"ט ונזכר ביו"ט אם לא היה שיעור חלה בכל עיסה ונצטרפו בכלי ביחד ביו"ט דאז בא חיוב החלה ביו"ט דעת כמה אחרונים דמותר להפריש חלה ביו"ט אבל אם נצטרפו בכלי קודם יו"ט או שהיה בכל עיסה שיעור חלה שאז בא החיוב חלה קודם יו"ט אסור להפריש חלה ביו"ט אלא אם מינכר מצותיה של כל עיסה ועיסה בפני עצמה מותר לאכול כל מצותיה של העיסה ולשייר מאחת ממצותיה מעט על סמך שיפריש ממנה בחוה"מ מעט לשם חלה וישרפנה אבל אם נתערבו המצות צריך לשייר מכל מצה ומצה מעט ואחר יו"ט יצרף כל החתיכות בכלי אחד ויקח חלה מן חתיכה אחת (דהיינו שיפריש ממנה מעט) על כולן או שיעשה באופן זה שילוש ויאפה עיסה קטנה פחות מכשיעור ביו"ט ויצרפם עם המצות בסל אחד כדי שיתחייב בחלה ואח"כ יכול להפריש מעיסה זו על כולם כיון דחיוב של עיסה זו בא עתה ביו"ט רשאי להפריש ממנה ביו"ט ואפי' לא היה בכל עיסה כשיעור ונצטרפו כל המצות בכלי אחד קודם יו"ט ג"כ נכון לעשות תקנה זו. ולכתחלה כל שהוזכר קודם לילה יפריש תיכף חלה ולא יניח להפריש ביו"ט:

(יא) מכל אחת ואחת - דאם יקח מאחת יש לחוש שמא זו מאותה שכבר נפטרה וא"כ הוי ליה מן הפטור על החיוב:

(יב) ויקח ממנה וכו' - ר"ל שיכוין בהפרשתו לפטור את כל העיסות החייבות וצריך שיהיו כולן מונחין לפניו בבית אחד וכנ"ל בסק"ז:

(יג) ואם מכיר וכו' - ר"ל ר"ל שהיא מעיסה שלא הופרש עדיין חלתה ממנה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף א

* ומוטב שימעט בה - עיין בחק יעקב והעתקתי לעיל בסי' תנ"ו במ"ב סק"ז דאם אין לו רק עיסה אחת טוב שלא לצמצם כדי שלא להפקיע מחלה והוא מספר התרומה וע"ש בשעה"צ:

* שיתן כל המצות בסל - וטבלא שאין לה לבזבז כגון שולחן ספק הוא וע"כ כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי כן איתא ביו"ד סימן שכ"ה ס"א בהג"ה ואם יצא צריך לכסותם במפה [אחרונים] ובדיעבד אם לא כיסם ולקח מעליונות חלה על כל הסל מסתפק הפמ"ג אם מהני ולענ"ד נראה דאין להחמיר בדיעבד אחרי דבלא"ה דעת הסמ"ג להקל דאין צריך כיסוי דאויר כלי מצרפן כיון שהכלי יש לה תוך אף מה שיוצא למעלה כמונח למטה דמיא והובא דעתו בהגר"א שם עיי"ש:

* והסל מצרפם לחלה - וה"ה ע"י כיסוי מפה והיינו שיניחם במפה וישים מפה זו ג"כ על המצות מלמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרפות הכל כיון שמצדדין מכוסין עכ"ל הפמ"ג והוא נובע מש"ך יו"ד שם בשם מהרי"ל וסיים הפמ"ג דלפ"ז אם מונח בטבלא ולמעלה במפה לא ולענ"ד יש לעיין בעיקר הדין דבסמ"ק משמע דסתם כיסוי ג"כ מהני עי"ש וכן במחצית השקל משמע ג"כ דע"י סתם כיסוי מהני וצ"ע למעשה אכן בכלי שיש לו תוך רק שהמצות בולטין למעלה בזה ודאי נראה דיש להקל ע"י סתם כיסוי אחרי דהסמ"ג מקיל לגמרי וכנ"ל. ודע דאם נימא דסתם כיסוי מפה מהני לצרף ה"ה אם כפה כלי על המצות מהני ג"כ לצרף אכן לפ"ז הא דא"ר אליעזר אף הרודה ונותן לסל וכו' הוא לאו דוקא דה"ה אם כפה הסל עליהם:

4) שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט זו בזו, מצטרפים

טור יורה דעה סימן שכה

שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור אם נוגעים זו בזו עד שנדבקים מעט מזו בזו מצטרפין בדבר הראוי להצטרף ואם אינן נדבקין והם בסל הסל מצרפן ואפי' אחר שנאפה ונעשה פת ואם נתנם על לוח וכיוצא בו בדבר שאין לו בית קבול כתב הרמב"ם שהוא ספק אם מצרפו אם לאו ואם הוא חלה מדבריהם פטורה לכן כשמצרפין בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ואם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפם ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא רק ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו:

בית יוסף יורה דעה סימן שכה

א (א) שתי עיסות שאין בשום א' כשיעור אם נוגעות זו בזו וכו'. משנה פרק ד' דחלה (מ"א) ב' נשים שעשו ב' קבין ונגעו זה בזה אפילו הם ממין אחד פטורים ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור ופירשו המפרשים דהאי ונגעו זה בזה היינו שישוכו או צירוף סל:

ומ"ש בדבר הראוי להצטרף. היינו דתנן מין במינו חייב ותנן תו התם (מ"ב) אי זהו מין במינו החטים אינם מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטין רבי יוחנן בן נורי אומר שאר מינים מצטרפין זה עם זה וכבר כתבתי פירוש משנה זו בסימן שקודם זה (רסה. ד"ה וכל אלו) ושם כתבתי אם הלכה כרבי יוחנן בן נורי ומשמע תו התם במתניתין (מ"ד) דעיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אף על פי שהם ממין א' ומפרש טעמא בירושלמי (פ"ד ה"ב) כדי שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן ותנן נמי התם דלרבנן דפליגי ארבי ישמעאל דלא יתרום מאמצע שתיהן:

ומ"ש ואם אינם נדבקין והם בסל הסל מצרפן וכו'. משנה פרק ב' דחלה (מ"ד) העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפם לחלה ואיפסיקא הלכתא בפרק אלו עוברין (פסחים מח:) ובפרק קמא דנדה (ח.) כרבי אליעזר ומדברי סמ"ג (עשין קמא רב ע"ד) בשם ר"י נראה דצירוף סל לא מהני אלא אם הם נוגעים זה בזה:

ואם נתנם על לוח וכיוצא בו בדבר שאין לו בית קיבול כתב הרמב"ם שהוא ספק וכו' ואם הוא חלה מדבריהם פטורה. בפרק ו' מהלכות בכורים (הי"ז) כתב כן וטעמו משום דבפרק אלו עוברין (שם) איבעיא לן טבלא שאין לה לזבז מהו תוך כלי בעינן והא ליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא וסלקא בתיקו:

ומ"ש לכן כשמצרפן בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי. כן משמע מהאי בעיא דסלקא בתיקו ומשמע דהיינו לומר שלא יהא כל הככר או כל העיסה למעלה מדופני הכלי אבל אם קצתה תוך הכלי אף על פי שמקצתה למעלה מדופני הכלי מצטרפת ובסמ"ג (שם רג ע"ג) משמע דלדעת ר"י שאף על פי שכל העיסה או המצה למעלה מדופני הכלי מצטרפין שכתב וז"ל כשנותנין המצות בכלי צריך שיהיו כולם בתוך דופני הכלי וכו' דהא איבעיא לן טבלא שאין לה לזבז מהו וכו' אבל אומר ר"י דעל כרחך לא מיבעיא לן אלא בטבלא שאין לה לזבז אבל יש לה לזבז אפילו בגדושה מצטרף והטעם משום דהוי כאויר בית שמצרף וכדגרסינן בפרק (כל שעה) [אלו עוברין] ירושלמי (ה"ג):

ומ"ש ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי לצרפן. כן כתב סמ"ק (סי' רמו הגהות הר"ף אות א): כתב הרמב"ם בפרק ו' (הי"ז) היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אף על פי שאינם בסל. וכתב הרשב"א בפסקי חלה שלו (שער ב) שנראה שהוא מפרש עד שישוכו דמתניתין אפילו לאחר אפייה וסבר דלא בעינן צירוף סל אלא בכענין שאינם נושכות זו בזו [בדק הבית] ולענין מה שכתב שנראה שהוא מפרש עד שישוכו דמתניתין אפילו לאחר אפייה תמיהני שאיני יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאיני רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סבור כן לא כאן ולא בפירושו וצריך להעביר הקולמוס על וכך הם דבריו [עד כאן] (וכך הם דבריו בפירוש המשנה פ"ב דחלה):

א (ב) תניא בפרק אלו עוברין (שם) רבי אליעזר אומר הסל מצרפן לחלה רבי יהושע אומר תנור מצרפן ופסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורים (הט"ז) דאין התנור מצרפן וטעמו משום דאיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר משמע דלאפוקי רבי יהושע נמי הוא דאיפסיקא אבל מדברי הרא"ש בהלכות חלה (סי' ה) גבי הא דתנן (פ"ג מ"א) כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה משמע שהוא סובר שהתנור מצרפן. והרשב"א בפסקי חלה שלו (שם) כתב אפשר היה לומר דרבי יהושע תנור ולא סל קאמר ורבי אליעזר אפילו הסל מצרף וכל שכן התנור אבל בירושלמי (חלה פ"ב ה"ב) גרסינן אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבין בחלה מספק אבל בחוצה לארץ דוקא בסל כרבי אליעזר והר"ם כתב אבל התנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ בין בחוצה לארץ ולא ידעתי מי הביאו לידי כך עכ"ל ואפשר לומר שהרמב"ם מפרש דהני תנאי דפליגי בירושלמי הם רבי אליעזר ורבי יהושע והלכה כר"א דאמר הסל מצרף ולא תנור ואפשר שאף על פי שיסבור הרמב"ם כהרשב"א לא חילק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ משום דחלה בזמן הזה אף בארץ ישראל אינה אלא מדרבנן כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה): [בדק הבית] כתוב בתרומת הדשן (סי' קפט) אשה לשה ב' עיסות באחת עירבה כרכום ובאחת לא עירבה ואין בזו ולא בזו שיעור חלה אין לצרפן על ידי נשיכה כדי לחייבם בחלה והאריך בדיני צירוף העיסות. (וכ"כ בד"מ (סי' שכו סק"ב)) [עד כאן]:

שולחן ערוך יורה דעה סימן שכה סעיף א

א] שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו ב] עד שנדבקים מעט זו בזו, א מצטרפים, אם הם ממין הראוי להצטרף, כפי מה שנתבאר בסימן שכ"ד. ג] ואם אינם נדבקים, והם בסל אחד, הסל מצרפן ד] ואפילו אחר שנאפה ונעשה פת. ה] ואם נתנם ב על טבלא שאין לה לבזבז, אינם מצטרפים. הגה: ג ו] ולכן כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי, ז] דהיינו ד שיהא כל ככר אחד או עיסה למעלה מדופני הכלי (טור). ה ויש מי שאומר שאם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפן.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכה סעיף א

א מצטרפים כו' - ודוקא שהם של אדם אחד אבל לא של שתי נשים כדבסימן שאח"ז:

ב על טבלא כו' - זהו בעיא דלא איפשטא וכתב המחבר בסתם שאין מצטרפין כיון דבזמן הזה כל חלה דרבנן וכדלעיל סימן שכ"ג אזלינן לקולא:

ג ולכן כשמצרפם כו' - אטבלא קאי דכשכל הככר או העיסה למעלה מדופני הכלי הוי דומיא דטבלא דאין מצטרף:

ד שיהא כל ככר כו' - למעלה מדופני הכלי הא מקצתה בפנים מצטרף דלא הוי דומיא דטבלא וכמ"ש ב"י והב"ח חולק בדבר ע"ש:

ה ויש מי שאומר כו' - לא ידעתי למה כתבו בשם יש מי שאומר שהרי אין חולק בדבר וגם הטור נקט סתמא האי דינא ומהרי"ל בהלכות פסח כתב דאם אין לו הכלי שמחזיק את כולה יניחנה במפה ויכסה המפה גם כן עליהם ונקרא צירוף הגון:

5) אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו

בית יוסף יורה דעה סימן שכה

ב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה וכו'. כן כתב הרא"ש בהלכות חלה (סי' ד) דהא דמצרכינן נגיעה או צירוף סל הני מילי ב' עיסות שאין בכל אחת כשיעור אבל לתרום מן המוקף אפילו נגיעה לא בעי רק שיהיו סמוכות זו לזו בפנינו כדאמרינן (פ"ג דמעשר שני מי"ב) גבי קנקנים של יין הסמוכין זה לזה עד שלא גפן תורם ומעשר מזה על זה וכן כתב הרשב"א בפסקי חלה שלו (שם) וכן משמע מדברי הרמב"ם ודלא כספר התרומה (סי' פא ופב) שכתב דכשעושה ב' עיסות קטנות צריך צירוף כלי ונגיעה זו בזו ואם הן גדולות כשיעור בכל אחת אין צריך רק לתתם בכלי בלא נגיעה ויוציא מאחת ויפטור חבירתה ומכל מקום המעט עיסה שיקרא לה שם חלה יגע אל א' מעיסות גדולות בשעת קריאת שם או שמא בחלת חוצה לארץ אין צריך מוקף בשעת קריאת שם וצירוף מכל מקום יעשה כדי לפטור מאחת חבירתה ע"כ וכל הני רבוותא דלא כוותיה:

שולחן ערוך יורה דעה סימן שכה סעיף ב

ו ח] אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכה סעיף ב

ו אם יש בכל כו' - ונראה דבב' עיסות אחת יש בה כשיעור ואחת אין בה כשיעור דינן כב' עיסות שיש בכל א' מהן כשיעור דאפילו נגיעה לא בעי אלא שיהו סמוכות ומפריש מן העיסה שיש בה כשיעור שיעור חלה וגם מפריש עוד ממנה אחד ממ"ח על העיסה שאין בה כשיעור ולא צריך צירוף סל וכיסוי וכדלעיל סי' שכ"ד (סי"א), ב"ח: