גמ'
פסחים דף מו: - מח:
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 26:30 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:00 דקות
1)אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר
2)אם עבר במזיד ובישל כמה קדרות שלא לצורך יו"ט, מותר לאכלן בשבת או
בחול
3)כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ
רמב"ם הלכות
יום טוב פרק א הלכה טו
המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה
או להניח לחול אינו לוקה שאילו כ באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן, עשה
לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו ל לגוים ולבהמה.
טור אורח חיים סימן
תקג
אסור לבשל בי"ט
אלא כדי צורך היום אבל מי"ט לחבירו או מי"ט לשבת אסור אבל ממלאה אשה הקדירה
מבשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת מפני שהתבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה בקדירה
וי"א דאפילו אמרה בפירוש שהיא רוצה אותו לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין ונראה
שהוא מותר כיון דטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל אם כן אפילו פירשה בפירוש
נמי מותר כתב בעל העיטור דווקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינה
יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו וכן נחתום יכול לחמם חבית
מלא מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד:
בית יוסף אורח חיים
סימן תקג
א (א) אסור לבשל ביום
טוב אלא כדי צורך היום אבל מיום טוב לחבירו או מיום טוב לשבת אסור. כלומר וכל שכן מיום
טוב לחול דאסור ודברים הללו פשוטים ומתבארים בפרק ב' דביצה (יז:). וכתב בהגהות מיימון
(דפוס קושטא פ"א הי"ב) בשם סה"ק (סמ"ק סי' קצד עמ' קסה הגהות הר"ף
אות י) יזהר שלא ישחוט מיום טוב לחבירו דשמא שני חול ואפילו בשני ימים טובים של ראש
השנה ואף על גב דקדושה אחת הן היינו להחמיר ולא להקל ועוד דהאידנא יום ראשון עיקר ע"כ.
ובסה"ק מסיים כלשון הזה אך אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי משום
דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל לאפות ולבשל מיום טוב לחבירו אסור אפילו כשאוכל קצת
ממנו בו ביום דהתם לא שייך האי טעמא עכ"ל וכ"כ הכל בו (סי' נח יח:) בשם הר"פ:
ויש לתמוה שהרי התירו חכמים לבשל קדירה מלאה בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת
ולאפות תנור מלא פת אע"פ שאינו צריך אלא לככר אחד מיהו בהא איכא למימר דמיירי
בתנורים דידן שלא התירו לאפות יותר מכדי צרכו כדלקמן סימן תק"ז (רמב.) אבל מה
שאסר לבשל מיום טוב לחבירו אפילו כשאוכל קצת ממנו קשיא. ואפשר לומר דמיירי במבשל לאחר
אכילה וכסברת בעל העיטור שכתב רבינו בסמוך ואפ"ה שרי לשחוט ע"י אכילת כזית
מידי דהוי אבהמה מסוכנת שנתבאר בסימן תצ"ח (רלא.) שאפילו אחר אכילה יכול לשחטה
וסובר דבריאה נמי יכול לשחוט אחר אכילה כל שאוכל ממנה כזית:
אבל ממלאה אשה הקדירה
מבשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ברייתא בפרק ב' דביצה (יז.) באמת אמרו ממלאה
אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ
שאינו צריך אלא לקיתון אחד ופירש רש"י ממלאה אשה קדירה וכו' דבחד טרחא סגי וכן
בנחתום לגבי מילוי. והרב המגיד כתב בפרק א' (ה"י) בשם הרשב"א (עבה"ק
בית מועד ש"ב סי' א) ממלאה אשה קדירה וכו' כדי שיאכלו משמנים לפיכך יראה לי שאפילו
ליתן בקדירה חתיכה אחר שהניח הקדירה על גבי האש מותר עכ"ל. ומיהו לדברי רש"י
שנתן טעם משום דחד טרחא הוא כל כהאי גוונא דהוי תרי טירחי נראה דאסור ודברי רבינו כדעת
הרשב"א שהרי נתן טעם מפני שהתבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה בקדירה. והכי נקטינן כמאן
דמיקל כיון דהוי מידי דרבנן:
א (ב) ומ"ש ויש אומרים
דאפילו אמרה בפירוש שהיא רוצה אותו לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין. כן כתב הרוקח
(סי' רצח) וז"ל ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אבל אין לומר אלו יהיו
לצורך יום טוב ולא אלו אך כשממלאה הקדירה אז התבשיל טוב ואינה ניכרת הערמתה:
ונראה שהוא מותר
כיון דטעם ההיתר מפני שהתוספות גורם טעם בתבשיל וכו'. הם דברי רבינו ודברים של טעם
הם לפי דבריו שכתב דטעמא דשרי למלאות קדירה בשר מפני שהתבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה
בקדירה ומיהו לפי טעמא של רש"י דמשום דחד טרחא הוא שרי הכי איכא למימר דלא התירו
אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך יום טוב: ונראה דאיכא תו בין הני תרי טעמי
דלדברי הרשב"א ורבינו אע"פ שאינו אוכל מהבשר כלל שרי לבשל כיון שדעתו לאכול
מהתבשיל ולדברי רש"י משמע שצריך שיהא בדעתו בשעה שמבשל לאכול כזית מאותו בשר בו
ביום אבל אם אין בדעתו לאכול בו ביום מאותו בשר כלל אע"פ שדעתו לאכול מאותו תבשיל
אסור לבשל דלא חשיב תבשיל במקום בשר כדי שנתיר לבשל בשבילו ומיהו יש לדחות ולומר דלרש"י
נמי שרי לבשל אף על פי שאין בדעתו לאכול היום אלא מהתבשיל בלבד ולא דמי למי שיש לו
בשר בקדירה שאין מתירין לו להוסיף בשר בשביל תוספת תיקון התבשיל דשאני התם שכבר יש
לו בשר ותבשיל ובשביל תוספת תיקון כל דהוא לא שרינן ליה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקג סעיף א
(א) אסור לאפות או
לבשל או לשחוט * ביום טוב לצורך מחר, (ב) אפילו הוא שבת (ג) או יום טוב * (ד) <א>
ואפילו בשני ימים א של ר"ה; * (ה) ב <ב> אבל ממלאה אשה קדרה בשר (ו) אף
על פי שאינה צריכה (ז) <ג> אלא לחתיכה (ח) אחת. הגה: (ט) [א*] <ד> וכל
שכן שיכול לשחוט אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית (סמ"ק), (י) וכן יכולה לבשל
הרבה קדרות (יא) ולאכול מכל אחת מעט. (ב"י ורבינו ירוחם ותשובת הרשב"א).
<ה> ודוקא קודם אכילה, אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר: אוכל ממנה כזית,
(יב) דהוי הערמה; * (יג) מיהו אם עברה ובשלה, (או שחט) ג מותר לאכלו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תקג סעיף א
(א) אסור לאפות וכו'
- ואפילו דבר שאינו מלאכה רק טרחא בעלמא כגון הדחת קערות והבאת יין מיו"ט לחבירו
ג"כ אסור כמו שנתבאר ס"ס תרס"ז וע"ש מש"כ בזה:
(ב) אפילו הוא שבת
- דאין יו"ט מכין לשבת כדיליף בגמרא מקרא וכ"ש דמיו"ט לחול אסור ועיין
סימן תקכ"ז:
(ג) או יו"ט
- ר"ל יו"ט שני של גליות דספק חול הוא ונמצא מכין מיו"ט לחול:
(ד) ואפילו בב"י
של ר"ה - דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן ולא להקל:
(ה) אבל ממלאה וכו'
- ואפילו אחר שהניחה הקדרה על האש מותרת להוסיף בשר מפני שהתבשיל מתוקן יותר כשיש שם
בשר הרבה ואפילו הוא בקדרה קטנה מותר ליתנו בקדרה גדולה ולהוסיף עליו כדי שיהיה שמן
ביותר וכ"ז שייך דוקא כשמבשל בשר ודגים בקדרה אבל בשאר תבשילין אינה רשאה להוסיף
בשביל לילה כשעומדת כבר הקדרה על האש דאינו מוסיף שבח עי"ז בהתבשיל וכן כשצולין
בשר על השפוד אינו רשאי להוסיף בשביל לילה כשעומד כבר השפוד על האש אבל בתחלה יכול
להוסיף על השפוד כמה שירצה כיון שהוא בטרחא אחת וכן בתבשיל כה"ג וכמו בס"ב:
(ו) אע"פ שא"צ
וכו' - היינו אף אם כונתה בהוספת הבשר בשביל לילה שהוא חול אעפ"כ מותר כיון שעכ"פ
צריכה לחתיכה אחת לאכול ביו"ט והסכימו הרבה אחרונים דמ"מ תזהר שלא תאמר בפיה
שמבשלת לצורך לילה ומ"מ בדיעבד אינו נאסר עי"ז:
(ז) אלא לחתיכה וכו'
- וה"ה אם אינה צריכה רק להתבשיל או להרוטב בלבד ג"כ שרי דכ"ז משתבח
ע"י הוספת הבשר. ואם א"צ לסעודת היום כלל ועיקר בישולו רק לצורך הלילה ואוכל
קצת ממנה כי היכי דלא ליתסר עליה לבשל יש דיעות בין הפוסקים דיש אוסרין דהוא בכלל הערמה
ויש מתירין כיון שעכ"פ אוכל קצת ממנה וגם הוא קודם אכילה וכדלקמיה והעולם נהגו
להקל כדעה זו שמבשלין בשחרית לצורך הלילה וטועמין קצת מהן ואין למחות בידם כי יש להם
על מי שיסמוכו [ודוקא מיו"ט א' ליו"ט ב' אבל מיו"ט לחול יש ליזהר בזה].
והמחמיר כדעה ראשונה שלא לבשל לצורך הלילה בקדרה בפני עצמה אלא באותה קדרה עצמה שמבשל
לצורך סעודת שחרית הוא מרבה בה לצורך הלילה תבוא עליו ברכה ועיין לקמיה בסק"י:
(ח) אחת - ודוקא
בזה שיש תועלת גם לצורך היום ע"י הריבוי אבל אסור לעשות חרעמזלא"ך או קרעפלא"ך
וכיו"ב יותר ממה שצריך לבו ביום שאין אחד משביח מחבירו וצריך לטרוח בכל אחד ואחד
בפ"ע:
(ט) וכ"ש שיכול
לשחוט וכו' - קאמר כ"ש משום שא"א לשחוט בשביל כזית א' אא"כ ישחוט כל
הבהמה ודוקא אם יש עדיין שהות עד זמן אכילה להפשיטו ולמולחו ולבשלו או עכ"פ לצלותו
אבל אם לא יספיק כ"כ עד אחר זמן אכילה אסור וכדלקמיה:
(י) וכן יכולה לבשל
הרבה קדרות וכו' - ר"ל אפילו כונתו לצורך הלילה כיון שרוצה לאכול מכל אחת בסעודת
שחרית ומיירי שכל קדרה היה מבשל מין בפ"ע אבל מין אחד בשתי קדרות אין להתיר כיון
שטעם שתי הקדרות הוא שוה א"כ כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת ונמצא שהקדרה
השניה אינה מתבשלת כ"א לצורך לילה לבד:
(יא) ולאכול מכ"א
מעט - מסתימת לשונו משמע דאפילו א"צ לאכול ורק שטועם מעט מכל קדרה כדי שיהיה לו
היתר לבשל והיינו כדעת המקילין לעיל בסק"ז ולדעת האוסרין שם אין היתר רק למי שדעתו
באמת לאכול מיני מטעמים חלוקין בסעודת שחרית ומכוין להרבות בכל מין כדי שישאר ללילה
אבל לא כשטועם רק דרך הערמה וכבר כתבנו דהעולם נהגו כדעת המקילין:
(יב) דהוי הערמה
- ובזה לכו"ע אסור אף שאוכלת אח"כ מעט דהוי הערמה הניכרת לכל כיון שכבר סעדה:
(יג) מיהו אם עברה
ובישלה וכו' - יש מן האחרונים שמפרשי דאריש הסעיף קאי דהיינו אם עבר במזיד ובישל
מיו"ט לחבירו ולא קאי כלל אדסמיך ליה דמיירי בדין הערמה דשם אפשר דאף בדיעבד אסור
דהערמה חמירא ממזיד כדלקמן בסימן תקכ"ז סעיף כ"ד אבל כמה אחרונים כתבו דאדסמיך
ליה קאי דהערמה זו קילא להתיר בדיעבד כיון שעכ"פ אכל ממנה קצת מבע"י:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תקג סעיף א
* ביו"ט לצורך
מחר - ואפילו בין השמשות של יום ראשון גם כן אסור דשמא יום הוא [פמ"ג] ופשוט דאסור
להתחיל באיזה מלאכת אוכל נפש אף בעוד היום גדול אם משער שימשך הדבר ולא יוכל ליהנות
ממנו עד אחר שקיעת החמה:
* ואפילו בב"י
של ר"ה - עיין מ"ב ועיין מ"א שכתב דדינא דשו"ע אתיא אף אליבא דרמב"ם
וסייעתו [המובא לעיל בסימן תט"ז] דס"ל דשני ימים של ר"ה קדושה אחת הן
אפי' לקולא ע"ש טעמו ודעת הגר"א בביאורו דלהרמב"ם וסייעתו ישתנה זה
הדין ע"ש ולכאורה הלא יום ראשון של ר"ה ודאי קודש מן התורה ואיך יהיה מותר
לבשל בו לצורך יו"ט שני ואפשר דס"ל לדעה זו דאף מיו"ט לחול נמי כיון
דלית ביה איסור דאורייתא מטעם הואיל ולהכי בר"ה דקדושה אחת היא לשניהם מותר מיו"ט
לחבירו דהם אמרו והם אמרו ולפ"ז אף לדעה זו לא יהיה מותר רק אם יהיה ראוי להנות
ממנו עוד באותו יום (דע"ז שייך הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וכו') ולאפוקי
אם לא יגמר עד שקיעת החמה דיש בזה ספק דאורייתא גם לדעה זו אסור:
* אבל ממלאה וכו'
- והיינו אף אם כונתה במילואה כדי שישתייר הנותר ליו"ט שני או חול והטעם משום
דחד טרחא הוא אבל להוסיף וליתן בה בשר כשהיא כבר שפותה אצל האש אסור ומה שהסכימו האחרונים
דמותר גם להוסיף אח"כ אף דטרחא בפ"ע הוא זה אינו מותר רק כשמכונת כדי שעי"ז
ישתבח התבשיל שמבשלת לצורך יו"ט אבל לצורך חול אסור כ"ז מתבאר ממ"א
בסימן תק"ז סקי"ג וכ"כ הא"ר שם:
* מיהו אם עברה ובשלה
וכו' - עיין במ"א שכתב דאפילו יש לו תבשילין אחרים וציין ע"ז ב"י ורשב"א
ויש"ש. והנה באמת לא נזכר בכולם דין זה לענין הערמה רק לענין מזיד וס"ל להמ"א
דה"ה לענין הערמה זו דקילא משאר הערמות מפני שאכל ממנה מבע"י ועיין לקמן
בסוף סימן תקכ"ז בבה"ל ד"ה אם דגם לענין מזיד לא פשוט כ"כ להתיר
ביש לו תבשילין אחרים:
רמב"ם הלכות
יום טוב פרק ו הלכה א
יום טוב שחל להיות
ערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת, ואיסור זה מדברי א סופרים
כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול, שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול, לפיכך
אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר,
ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין.
בית יוסף אורח חיים
סימן תקכז
כג - כד ואם עבר במזיד
ובישל מותר לאכלו אבל אם הערים לבשל שתי קדירות וכו'. שם איבעיא להו עבר ואפה מאי ואתינן
למיפשיטה מדתניא (יז:) אכלו עד שלא בישל עד שלא הטמין הרי זה לא יבשל ולא יטמין אבל
מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ושמע מינה
דאם עבר ואפה אסור ודחי רב אשי שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד ולא איפשיטא בעיין
ופירש רש"י שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל
תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה אחת אם ירבה לשבת הא אמרינן דאפילו לחול שרי
כדלעיל (שם.) ממלאה אשה קדירה בשר ואע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכתב הרא"ש
(סי' י) דמשמע מדברי רב אשי ואינך אמוראי דדחו להך פשיטותא דמסתבר להו משום כבוד שבת
אין לקנסו. וגם הר"ן (י ריש ע"א) כתב דכיון דלא איפשיטא בעיין הוה ליה ספיקא
דרבנן ולקולא וכן פסק הרמב"ם (פ"ו ה"י) וכתב ולמה החמירו ואסרו על המערים
ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין אבל
המזיד אינו מצוי: כתב הכל בו (סי' נט דף כב ע"ד) בשם הר"ר פרץ אפשר לומר
דוקא לו אבל לאחרים מותר וכ"כ בתשובת שאלה עכ"ל ומשמע מדבריו דאמערים קאי:
כתוב בהגהות אשיר"י (פ"ב סי' י) אבל בשוגג פירש ריב"א דשרי ולא כדברי
רבינו יואל והמחמיר תבוא עליו ברכה או שמא אין להחמיר כדי שלא ימנע משמחת יו"ט
אלא מתירין לו בדיעבד ומלמדין אותו שלא יעשה כך יותר והכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלין
אותו יעשה מאור זרוע (ח"ב הל' יו"ט סו"ס שמג) עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקכז סעיף כג
* אם עבר במזיד
(עו) (כז או בשוגג) ובישל כמה קדרות שלא לצורך יו"ט, * מותר לאכלן * בשבת או בחול.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תקכז סעיף כג
(עו) או בשוגג -
אשמועינן דלא תימא דוקא מזיד שלא ילמדו ממנו לעשות כן דהכל יודעים שהוא רשע אבל בשוגג
אם נתירו יבואו אחרים להקל ולהערים:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תקכז סעיף כג
* אם עבר במזיד וכו'
- הנה המחבר סתם ולא ביאר דדוקא באין לו תבשילין אחרים משמע דבכל גווני שרי והוא משום
דסמך בזה אתשובת הרשב"א שהביא בסימן תק"ג בב"י שכתב שם דלפי מאי דמתרץ
הש"ס [ביצה דף י"ז] לבסוף איסורא דשבת שאני חזר מתירוצא קמא דמתרץ ל"צ
דאית ליה פירי אחריני אלא דבשבת אסור במזיד בכל גווני וביו"ט מותר בכל גווני אמנם
לענ"ד לא ברירא דין זה דתלוי בפלוגתא דרבותא דלדעת הרמב"ם שפסק בפכ"ג
מהלכות שבת דבין מעשר בשבת ובין מעשר ביו"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וא"כ
לדידיה ע"כ צריכין לתירוצא קמא דמיירי דאית ליה פירי אחריני ולהכי לא מקילינן
במזיד וכאן שכתב הרמב"ם ג"כ להתיר במזיד ע"כ מיירי דאין לו תבשילין
אחרים על שבת ועיין בלח"מ שם בפ"ו מהלכות יו"ט ולדבריו גם כן מוכח דאם
היה לו תבשילין אחרים אסור להרמב"ם דלא גרע ד"ז ממה דמשני שם דאפשר בשאלה
דקאי לדידיה על הכל עי"ש. וכן מדברי מהרש"ל המובא בט"ז סקי"ב מוכח
דס"ל דדוקא באין לו תבשילין אחרים מותר ולפלא שכתב ד"ז בפשיטות כ"כ
ולא זכר דלדעת הרשב"א בכל גווני לא קנסוהו בדיעבד וצ"ע:
* מותר לאכלן - ומיהו
ראוי לקונסו לפי ראות עיני ב"ד על מה שעשה [שיטה מקובצת]:
* בשבת או בחול
- עיין בלחם משנה בפ"א מהלכות יו"ט מש"כ בשם הרלב"ח:
רמב"ם הלכות
חמץ ומצה פרק ה הלכה יג
כל זמן שאדם עוסק
בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע
להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו נשמע
אם שהה כדי שיהלך אדם ס מיל כבר החמיץ וישרף מיד, וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו
הרי זה אסור לאכלו ואין חייבין עליו כרת. +/השגת הראב"ד/ ואם הגביה ידו והניחו
ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע קול בזמן שאדם מכה בידו. א"א אנו אין בידינו אלא כל
זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מתחמצת אע"פ שאין בה סדקין
ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש, והחרשות גם הוא סימן לחימוץ ואם הגביה ידו ממנו אסורה
והוא שיהא שם אחרת שהחמיצה או שנסדקה או שהכסיפו פניה ואם אין שם אחרת ושהתה כדי מיל
נמי אסורה.+
טור אורח חיים סימן
תנט
אין לשין במקום השמש
וביום המעונן אפילו תחת כל אויר הרקיע אסור ואל תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור מפני
חום התנור ולא תגביה ידה מן הפת להתעסק בעסק אחר עד שתגמור כל הפת דלכתחלה צריך שלא
יניחוה בלא עסק אפילו רגע אחד וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ואם הניחוהו
בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בב' עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם
השנייה אפילו אין רואין בה סימני חימוץ ואם החמיצה עד שיש בה סדקים אפילו לא נתערבו
סדקיה זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת ואם אין
בה סדק אלא הכסיפו פניה הוי חמץ נוקשה והאוכלו פטור וצריכה שני כלים של מים אחת שמקטפת
בו פירוש שטחה בו פני החררה ואחת שמצננת בו ידיה כדי שלא תתחמם העיסה והרמב"ם
ז"ל כתב ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים של מים ולא ידענא למה כתב לשה ואופה
דאכל אשה שהיא לשה קאי ואלו המים עם שאר המים שרוחצין בהן העריבה ושאר הכלים לא תשפכם
אלא במקום מדרון שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו לא שנא אם הן רב או מעט:
בית יוסף אורח חיים
סימן תנט
ב, ד (א) ולא תגביה
ידיה מן הפת להתעסק בעסק אחר וכו'. בסוף פרק כל שעה (שם) ולא תגביה ידיה מן התנור עד
שתגמור את הפת ופירש רש"י כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה וכתב הר"ן (יב: סוד"ה
דרש) ולא נהירא שאם כן היה לו לומר לא תגביה ידיה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה
שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהם ולא תדקדק בשיעור שהייתה של עיסה אבל לא
אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור
ולפיכך קאמר שלא תגביה ידיה מן התנור כלומר שאינה רשאה לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו
של תנור עכ"ל: והרמב"ם (שם) כתב סתם ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר וכתב
הרב המגיד נראה שהוא פירוש למה שאמרו ולא תגביה ידיה מן התנור או אפשר שהוא משנה בפרק
אלו עוברין (מח:) רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו' ופסק כחכמים עכ"ל:
וכל זמן שמתעסקין
בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ברייתא בסוף פרק אלו עוברין (מח:) כל זמן שעוסקים בבצק
אינו בא לידי חימוץ:
ואם הניחוהו בלא
עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת וכו'. בפרק אלו עוברין
(מו.) תנן בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ופירש רש"י בצק החרש. שאין ניכר
אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו: ובגמרא
אין שם כיוצא בו מהו אמר ריש לקיש כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל. וכתבו הגהות
מיימון (פ"ה אות ס) בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם ח"א סי' נב י:) שיעור
זה הוא בבית שאין בו אש אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים לפי יתרון החמימות
ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין עכ"ל וכן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין (סי'
תר): וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (א' ד') כל זמן שעוסקין בבצק אינו מחמיץ
אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ וכ"כ רבינו
ירוחם בחלק ג' (נ"ה מב ע"ג) ובתרומת הדשן (ח"א) סימן קכ"ג כתב
הא דקיימא לן דאם שהה הבצק בלי מתעסקים כשיעור הילוך מיל חשבינן ליה כחמץ ואם לא שהה
כשיעור הזה בפעם אחת אלא פעמיים ומתעסק בו בנתיים וכשיצטרפו השהיות קודם שיאפה הוי
כשיעור מיל נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ואחד מהגדולים השיב דאין נראה לו
להחמיר וחד מרבוותא השיב שאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים
בבצק וכגון הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול כהאי גוונא אין השהיות מצטרפין דעסק כזה
יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב שלא יתחיל
להתחמץ כל זמן שמתעסקין בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפילו הכי מעכב החימוץ כדאיתא
בהדיא פרק אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהתחיל כבר להתחמץ וכן נראה
והביא ראיה לדבר ובסוף דבריו כתב לכך נראה שהניקור שמנקרים המצות אע"ג דיש לחשבו
לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו אינו בא לידי חימוץ מ"מ לא חשיב עסק
כ"כ לבטל השהיות עכ"ל: כתוב עוד בתרומת הדשן (שם בהג"ה) דשיעור מיל
רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא שתים
עשרה שעות כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (צג.) עכ"ל:
ואם החמיצה עד שיש
בה סדקים וכו'. משנה שם (מח:) שיאור ישרוף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת
איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים
זה וזה האוכלו חייב כרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ופירש רש"י
קרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן: זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי סידוק הוי:
ואיזהו שיאור. שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת
שפניו מכסיפין:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה
(יב) בלא עסק (יג) ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ;
* ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, (יד) הוי חמץ. ושיעור מיל * (טו) ג הוי <ב>
רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה. הגה: ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות, (טז)
כי יש לחוש ד שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם (יז) שממהר להחמיץ (הגהות
מיימוני פ"ה ומרדכי פרק אלו עוברין). * ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו
בלא עסק (יח) מיד יחמיץ. <ג> ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת, בידוע
שהחמיצה גם השנית (יט) אפילו אין רואין בה סימני חימוץ. ואם החמיצה (כ) עד שיש בה סדקים,
אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו
חייב כרת. ואם אין בו סדק אלא ה הכסיפו (פי' נשתנה מראיתו ללובן ערוך) פניו כאדם שעמדו
שערותיו, (כא) [א*] האוכלו פטור. הגה: ואם המצה עשויה וירא שלא תבא לידי חימוץ, (כב)
מותר לשברה ולחזור לעשותה כדי שהעסק יבטל החימוץ; מיהו (כג) ו טוב ליזהר לכתחלה (מהרי"ל
בשם אגודה ורוקח).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה
- ר"ל לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ שלא נתחממה עדיין במשמוש ידים
הרבה:
(יב) בלא עסק - ועסק
מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה
בעץ במקום אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:
(יג) ואפילו רגע
אחד - ואפילו אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור גם כן אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור
ולגרוף אותה מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא עסק וכדמבואר לקמיה:
(יד) הוי חמץ - אע"ג
דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:
(טו) הוי רביעית
שעה וכו' - והוא י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו
הוא ג"כ כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג
מינוט עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:
(טז) כי יש לחוש
שהשהיות וכו' - ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק גמור דהיינו בעיטת הידים
ורידוד אפילו שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור מיל דהעסק שעוסק אח"כ
מבטל האתחלתא שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת בלא עסק אבל בשעה שעוסק
בה עסק מועט כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ שאינו מניחו להחמיץ
באותה העת מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף לשיעור מיל ואסור ודעת
מהרי"ל להחמיר בכל גווני:
(יז) שממהר להחמיץ
- כי שיעורא דמיל לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום גדול אבל ביש בו יתרון חמימות
ממהר להחמיץ בפחות משיעור זה:
(יח) מיד יחמיץ
- ולפי זה צריך ליזהר מאד לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים אותה לפני המנקר שינקר
אותה מיד וגם אחר הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין
את הידים ממנו והעולם אין נזהרין בזה כ"כ ואפשר דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא
ר"ל שיעור מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם
אפשר וכנ"ל בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:
(יט) אפילו אין רואין
וכו' - ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ
מהר:
(כ) עד שיש בה סדקים
- ואפילו יש סדקים במקצת העיסה הרי כל העיסה חמץ וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:
(כא) האוכלו פטור
- אבל אסור באכילה ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל
בסימן תמ"ב ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק בשיעור זה כי מצוי הוא שיכסיפו
פניו ואין איש שם על לב לראות:
(כב) מותר לשברה
וכו' - אבל לא מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע
דמחמם אותה בידיו:
(כג) טוב ליזהר לכתחלה
- דשמא כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו
בה סדקין וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן
תס"א. ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו
המצות מונחות בלי עסק עד שיתקן התנור:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ב
* ואם הניחו וכו'
הוי חמץ - ואפילו אם ספק שמא שהה שיעור מיל ג"כ אסור דהוא ספק דאורייתא [פמ"ג]:
* הוי רביעית שעה
וכו' - עיין מ"ב דיש פוסקים שחולקין על שיעור זה ולדידהו שיעור מיל הוא שליש שעה
וחלק ט"ו מן השעה (עיין מ"א ופר"ח וח"י וביאור הגר"א) ויש
מבעלי סברא זו (עיין ביאור הגר"א ולפי גירסתנו בגמרא ועיין בספר סדר זמנים) שחושבין
שיעור מיל לחשבון כ"ב מינוטין וחצי ולכתחלה במקום שאין הפסד מרובה מששהה י"ח
מינוטין הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת השו"ע וכ"כ הגר"ז אמנם בהפסד מרובה
אפשר דיש לסמוך על הני פוסקים דפליגי וכל כמה דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי
אין לאסור אם לא ראינו בה סימני שיאור וסידוק ועיין בספר סדר זמנים שכתב דגם לענין
מליחה יש להחמיר אף דיעבד ולאסור כל זמן שלא שהה שיעור זה:
* ואחר שנתעסקו
וכו' מיד יחמיץ - מקור דין זה מת' הרא"ש וכעין זה כתבו ר' אליעזר ממיץ והמרדכי
לענין לישה בבית חם או אצל פי התנור וכן הביא האגודה בשם הגאונים לענין בית שהתנור
בו עיין בב"י ובט"ז ולפי טעם זה כתב הרא"ש ג"כ בבצק לאחר שנתעסקו
בו דהוא ג"כ חם מפני ריבוי העסק בו דג"כ מחמיץ מיד וס"ל דבזה לא שיערו
חכמים מיל ושיעורא דמיל דאיתמר בגמרא הוא בבצק לאחר לישתו קודם שרידדו אותו דהלישה
גופא אינו מחמם העיסה הרבה לכו"ע [עיין בפסחים דף ז' ע"א וברבינו מנוח פ"ג
מה' חמץ דין י' עיי"ש היטב] והנה אף שבעיקר סברת הרא"מ והמרדכי לא מצינו
מי שחולק עליהם אכן בדינא דבצק לאחר שנתעסקו בו דנקט הרא"ש מצינו לרבים מן הפוסקים
דפליגי עליו עיין ברמב"ם פ"ה מה' חו"מ שכתב וז"ל כ"ז שאדם
עוסק בבצק אפילו כל היום וכו' ואם הגביה ידו וכו' אם שהה כדי הילוך מיל וכו' עיי"ש
הרי דגם לאחר שעסק בו כל היום והניחו ג"כ אינו מחמיץ אלא בשיעור מיל וכן מוכח
להדיא בת' הרשב"א ח"א סי' קכ"ד מ"ש בשם הרמב"ן [והובא באחרונים]
שהיה מוליך המצות לתנור שהיה בריחוק כמה בתים ואף שלבסוף חזר בו הוא מטעם שחשש שמא
יתעכב עד כדי שיעור מיל וכדמבואר התם להדיא ומצאתי לד"מ שהעיר כבר בזה ועוד תמה
על הא שהביא בעל ת"ה לענין שהיות מצטרפות ולסברת הרא"ש אפילו בלא צירוף משהייה
ראשונה נאסרה [ומכ"ש שאין לחלק כפי סברתו בין עסק גדול בעיסה לעסק מעט דאדרבה
כל מה שעוסק בבצק יותר הוא יותר קרוב להחמיץ אח"כ בשהייה מועטת קודם שיתחיל לעסוק
בה עוד לפי סברת הרא"ש] והניח בצ"ע ותימה על האחרונים שלא הביאו דברי הד"מ
בזה וגם על הד"מ גופא תימה שהעתיק להא דת"ה בהג"ה והוא סתירה מיניה
וביה להאי דהרא"ש שהביא המחבר תיכף אחר זה אם לא דנימא דהד"מ חזר בו וסבר
דהרא"ש מיירי בשאנו רואים שהבצק חם ובאופן כזה אפשר דכו"ע מודה ולפ"ז
דינא דהמחבר לאו בסתם עיסות קאי אלא בשאנו רואין להדיא שנתחממה ומ"מ צ"ע: