גמ' פסחים דף ד: - ה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 24:33 דקות
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה א
כתוב בתורה +שמות י"ג+ לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד
אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו,
יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת
לא יהיה עובר תלמוד לומר בכל גבולך בכל רשותך, יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי
או של הקדש תלמוד לומר +שמות י"ב+ לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של
אחרים ושל גבוה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ב
הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו
מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל
ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר א תושב שיד
ישראל שולטת עליו ב אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה
גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני
שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ג
* גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב
ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו, ואם לא קבל עליו
אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות הגוי הוא.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ד
ג גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו
לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו
הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו. +/השגת הראב"ד/ גוי אנס שהפקיד חמצו אצל
ישראל. א"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא
כיון דאילו מיגניב ברשותייכו הוא כדידכו דמי /פסחים/ (ה) ונדמה לו שזה האחריות מן האנס
הוא ועל כרחם היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן /פסחים/
(ל) פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם, אלא ודאי לא היה אונס בדבר
כלל ויכולים היו להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וערב הפסח החזירוהו להם ומוצאי הפסח נטלוהו
מהם והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין אחריות.+
טור אורח חיים סימן תמ
עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו לא שנא אם הוא
בביתו או בכ"מ ברשותו חייב לבערו וכתב ר"י דוקא כשחייב בגניבה ואבידה ובעל
הלכות גדולות כתב דאפילו אם הוא שומר חנם עליו ואינו חייב אלא בפשיעה חייב לבער ולזה
הסכים אדוני אבי ז"ל כתב הרמב"ם אפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהעכו"ם
אלם וכופהו לשלם אם יאבד חייב לבערו: אם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו אפילו
אם העכו"ם כבוש תחת ידו ושרוי עמו בחצר וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים
כדי שלא ישכח ויאכלנו הלכך עכו"ם שנכנס בבית ישראל בפסח וחמץ בידו אינו זקוק להוציאו
הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות חייב לבערו ואם ייחד לו מקום שאמר לו הנה הבית לפניך
הניחו במקום שתרצה אין זקוק לבערו ופירש"י בשלא קיבל עליו אחריות ור"ת פירש
אפי' קיבל עליו אחריות דכיון דייחד לו מקום אינו מצוי בביתו ולזה הסכים א"א ז"ל:
ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל העכו"ם וקיבל עליו הנפקד אחריות יש
מן הגאונים שכתבו כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והרב רבי' יונה
כ' שהמפקיד עובר עליו אם אינו מבערו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן תמ
א גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו'. בפרק קמא
דפסחים (ה:) אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים תלמוד לומר לא ימצא (שמות יב
יט) והא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה לא קשיא הא דקביל
עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות כדאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא
מבתייכו כיון דאילו מיתבד או מיגנב ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואסור:
ומה שכתב לא שנא אם הוא בביתו או בכל מקום ברשותו חייב לבערו. ברייתא
שם דיליף בגזירה שוה קרא (שם) דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וקרא (שם יג ז) דלא יראה
לך שאור בכל גבולך ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה:
ומה שכתב בשם בעל הלכות גדולות. אינו מכוון וזה לשון הרא"ש שם (סי'
ד) יש אומרים דוקא שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה אבל שומר חנם לא ודייקי מלישנא דאילו
מיגנב או מיתבד וכן כתב ר"י ובעל הלכות גדולות (הל' פסח כט סוע"ב) כתב דאפילו
שומר חנם נמי ומיגנב או מיתבד נמי בפשיעה קאמר ומשום דבעי למימר ובעיתו לשלומי הוצרך
לומר מיגנב או מיתבד וכן כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מה ע"ג) דלבעל הלכות
גדולות הוא הדין שומר חנם חייב ואינו מותר אלא כשאינו חייב באחריותו כלל אפילו בפשיעה
כגון שהתנה וכן נראה עיקר עכ"ל. גם מה שכתב רבינו בשם הרמב"ם דאפילו הוא
שומר חנם עליו חייב לבער אינו מכוון שהרי כתב בפרק ד' (חו"מ ה"ג) גוי שהפקיד
חמצו אצל ישראל אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב
לבערו הואיל וקיבל עליו אחריות נעשה כשלו ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו
ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות הגוי הוא עכ"ל הרי דלקבל עליו אחריות כתב שאם
אבד או נגנב ישלם לו דמיו משמע דוקא בשקיבל עליו גניבה ואבידה אבל שומר חנם לא. אחר
שכתבתי זה בא לידי ספר אורח חיים וכתוב בו ר"י במקום בעל הלכות גדולות וכן כתוב
בו בעל הלכות גדולות במקום הרמב"ם והיא הנוסחת האמיתית:
ומה שכתב ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל. הוא ממה שכתב שם (סי' ו) אברייתא
(ו.) דגוי שנכנס לחצר ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער מכאן ראיה
דשומר חנם חייב לבער דסתם פקדון שומר חנם הוא:
ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו'. הם דברי הרמב"ם
בפרק ד' (ה"ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד
או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אף על פי שלא קיבל עליו אחריות הרי זה חייב
לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו וכתב הרב המגיד שכתב כן
מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגנב בעיתו
לשלומי וכו' תשלומים אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואף על פי כן נקרא החמץ שלהם ובהשגות
כתוב שאין אחריות מן האונס אחריות שיתחייב לבערו בשביל כך וכן כתבו מקצת המפרשים (עי'
ריטב"א ד"ה הא) שזה האחריות מדין ומחוק המלכות היה שהיה עליהם לפרנס אנשי
החיל שהיו שומרים העיר אבל בהלכות רי"ץ גיאת (הל' פסח סי' נד ופז) נראה כדברי
רבינו עד כאן לשון הרב המגיד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף א
נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, (א) אם הוא (ב) חייב באחריותו מגניבה ואבידה,
בין שהוא בביתו בין שהוא (ג) בכל מקום ברשותו, (ד) [א] חייב (ה) לבערו. הגה: * (ו)
ואפילו חזר והפקידו א ביד [ב] (ז) אינו יהודי אחר (הגהות אלפסי פ"ק דפסחים).
(ח) וי"א שאפי' אינו עליו אלא שומר חנם שחייב בפשיעה, חייב לבערו. ואפילו אם אינו
חייב באחריותו בדין, <א> אלא שיודע שהאינו יהודי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד, חייב
לבערו; (ט) [ג] ויש חולקים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף א
(א) אם הוא וכו' - דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם משמע אפילו השאור אינו שלו
לגמרי ג"כ אסור מן התורה מיהו עכ"פ מיירי בשקיבל עליו אחריות ואחשביה קרא
כשלו עי"ז דבפקדון בעלמא שלא באחריות ליכא איסורא להשהות מדכתיב קרא אחרינא לא
יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:
(ב) חייב באחריות וכו' - מיירי שקיבל עליו אחריות בהדיא וקנו מידו דאל"ה
אין דין שומרים לעכו"ם כדמבואר בחו"מ סימן ש"א ס"א וס"ד.
ואם דין המלכות שמתחייב באחריות אפילו בסתמא משעה שנעשה שומר אף בלא קנין נמי הוי ברשותא
דישראל ואפילו לא התנה שיהא חייב באחריות גניבה וכדמבואר לקמיה:
(ג) בכ"מ ברשותו - ואפילו השכיר או השאיל לו מקום בפ"ע לחמצו
בביתו או בחצירו נמי לא מהני אם קיבל עליו אחריות דקיי"ל שכירות לא קניא וא"כ
הרי מונח החמץ בביתו של ישראל. מ"מ בדיעבד אם השהה אצלו החמץ עד לאחר הפסח יש
לסמוך על הפוסקים דס"ל דהיכא שמיחד לו מקום לחמצו אינו עובר בבל יראה אף שקיבל
עליו אחריות דבעינן שיהא החמץ מצוי תחת ידו של ישראל כפקדון בעלמא שהוא תחת רשותו לטלטל
ולהניח בכל פנה שרוצה ובייחד לו מקום בפ"ע לא מיקרי מצוי ומותר החמץ לאכול וליהנות
ממנו. ויחוד מקום מיקרי כשמיחד לו בפניו בית או חדר או זוית בתוך ביתו בשכירות או בשאלה
אבל אם קיבל ממנו פקדון בלי יחוד מקום ואח"כ יחד לו מקום שלא מדעת העכו"ם
בעל הפקדון לא מהני דשמא העכו"ם אינו חפץ שיהיה מונח חמצו אלא ברשות ישראל ואפילו
עשה מחיצה ג"כ לא מהני:
(ד) חייב - בשעה שהגיע זמן הביעור אם אין העכו"ם כאן שיחזירו לו
ואם מהני בזה ביטול ומכירה כמו בחמץ שלו יש דעות באחרונים דהרבה מהם ס"ל דלא מהני
כיון שאין גוף החמץ שלו והרבה מהם מקילין בדבר (עיין בספר שדי חמד במערכת חמץ ומצה
סימן ה' אות ל"ג) ולפי דעת מ"א בסק"א יש תקנה שיחזור ויפקידו ביד עכו"ם
אחר או שימכור הבית שהחמץ מונח בו לעכו"ם והעכו"ם יקבל עליו אחריות של גניבה
ואבידה והנכון שיעשה שניהם דהיינו מכירת הבית וגם מכירת החמץ:
(ה) לבערו - ואם עבר ולא ביערו ועבר עליו הפסח דעת הרבה פוסקים דאסור
באכילה ובהנאה כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומכ"מ אם בא אותו הנכרי אחר הפסח
רשאי להחזיר לו החמץ ולא איכפת לן במה שנהנה מזה שפורע חובו ובמקום דיש לחוש שיחזור
העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח י"ל דאסור
להחזיר לו ויש מקילין בעיקר דין זה ולדידהו לא גזרו חכמים בחמץ שעבר עליו הפסח אלא
בחמצו של ישראל ולא בחמצו של עכו"ם המופקד ביד ישראל ויש לסמוך עלייהו עכ"פ
לענין היתר הנאה:
(ו) ואפילו חזר והפקידו וכו' - שהרי הוא כשלו מכיון שקיבל עליו אחריות
וא"כ הו"ל כמפקיד חמצו ביד נכרי דאסור כמבואר בס"ד. ואפילו אם הנכרי
האחר קיבל עליו כל האחריות שהיה על הישראל אעפ"כ אסור דהא לא נפקע עי"ז האחריות
מן הישראל לגבי עכו"ם ראשון ויש מקילין בזה כיון דמ"מ גוף החמץ אינו שלו
וגם אינו בביתו ואי משום דקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה הרי כנגדו קיבל העכו"ם
השני על עצמו. ולדעתם הוא הדין כשמכר החדר שהחמץ מונח בו לעכו"ם ג"כ שרי
אם העכו"ם זה קיבל עליו אחריות של גניבה ואבידה [פמ"ג]:
(ז) אינו יהודי אחר - שאינו בעליו לאפוקי כשחזר והפקידו ביד בעליו דשרי
דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי:
(ח) וי"א וכו' - ולכתחלה יש לחוש לדעה זו לפיכך אם העכו"ם בעל
הפקדון לפניו צריך להחזיר לו ואם אין העכו"ם כאן יעשה מכירת חמץ ויבטל ג"כ
(ואף דלהרבה פוסקים אין מועיל מכירה ובטול בחמץ שאין הגוף שלו מ"מ בכגון זה יש
לסמוך על המקילין) אך בדיעבד כשכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למוכרו לעכו"ם כמו
שיתבאר בסימן תמ"ג יש לסמוך אסברא ראשונה ואין הישראל חייב לבערו מן העולם אלא
מותר להשהות חמץ זה עד שיביא בעליו העכו"ם לעיר אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו
מיד בבואו כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהיה זו לפי סברת הי"א (רק שיזהר
שלא יגע בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד) ואחר הפסח מותר לאכול ממנו אפילו לא החזירו
לבעליו:
(ט) ויש חולקים - דכיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות והוא פטור מדין התורה
ומדין המלכות אין החמץ נחשב כשלו ע"י כפיית העכו"ם. ומ"מ העיקר כדעה
הראשונה ועיין לעיל ס"ק ד' ומ"מ אם עבר עליו ולא ביערו ועבר עליו הפסח אין
להחמיר ואפילו באכילה מותר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ סעיף א
* ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר - עיין בשאגת אריה סימן פ"ה שהסכים
דבקבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קבל עליו אחריות שרי
בהנאה אחר פסח והעתיקו בשע"ת: