גמ' פסחים דף מח. - מט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 32:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא 11:00 דקות
1)אין חייב בחלה אלא
חמשת רבעים. ומדה שמחזיק מ"ג ביצים וחומש ביצה
2)אין לשין לפסח
עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא מ"ג בצים וחומש ביצה
5)י"ד שחל
להיות בשבת, מבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת
6)מצה שיוצאין בה
בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו הלכה טו
כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין
מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם
מצטרפין לשיעור, וכמה הוא שיעור העומר שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג
ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות
הם רוחב גודל אצבעות של יד, נמצאת למד שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום
שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר, וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי
אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת
העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים, וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות
וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל
חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה
מודדין לחלה בכל מקום.
בית יוסף יורה דעה סימן שכד
א (א) לא כל המינין חייבים בחלה אלא ה' מינים חטים ושעורים וכו'. משנה בריש חלה
(מ"א) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (ע.) ומייתי לה בגמרא (שם:) מקרא:
ומ"ש ואפילו באלו המינין אין חיוב אלא אם כן
יש בעיסה ה' רבעים. משנה בפרק ב' דחלה (מ"ו) ובפרק קמא דעדיות (מ"ב) וברייתא
בפרק כיצד משתתפין (עירובין פג:):
ומ"ש שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה. כן הוציא
החשבון הרי"ף בפרק ערבי פסחים (כג:) והרא"ש בהלכות חלה (סי' ד) והרמב"ם
בפרק ו' מהלכות בכורים (הט"ו):
ומ"ש שהרמב"ם שיער מדת הכלי. הוא בפרק
הנזכר (שם) אלא שנוסחת ספר הרמב"ם שבידינו אינה מכוונת עם מ"ש רבינו בשמו.
וכתב הרמב"ם עוד שם שמ"ג ביצים בינוניות וחומש ביצה הם משקל פ"ו סלעים
ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל תק"כ מזוזי מצרים בזמן הזה ומדה שמכילה
במשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדים לחלה לכל מקום עכ"ל. והדבר ידוע שהסלע ד'
דינרים והדינר שש מעין וכל ד' מעין משקל דרמ"א אחת נמצא משקל תק"כ דרמאש
קמח הוא שיעור חלה: [בדק הבית] כתוב באורחות חיים (הל' חלה אות א עמ' 208) בשם הראב"ד
ואי אוסיף ה' רבעים וכו' והיו שני ביצים ורביעית ביצה שפיר דמי ולזה שומעים שעשה כהוגן
ואי פיחת משיעור זה הפסיד לענין חלה ולא עוד אלא שצריך להוסיף על כל השיעורים כמעט
כדי קיטוף שכן דרכן של נשים לשייר מן המדה מן הקמח כדי לקטף ואם עשה המדה מצומצמת נמצא
דהשיעור חסר כי פעמים שאין מכניסים כל הקמח בקיתון הילכך מוטב להוסיף ולא לצמצמו עכ"ל
[עד כאן]:
א (ב) ומשערין אותם לפי התבואה אבל לא לפי הקמח וכו' לכן כשממלאין המדה קמח צריך
לגדשה. בהלכות חלה (סי' ב) כתב הרא"ש לכאורה היה נראה דחמשת רבעים יש למדדן בתבואה
שכן היתה עיסת המדבר מלא העומר היו מלקטים ואחר כך טוחנו ברחיים וראיתי באשכנז שהנשים
גודשות הקמח לשיעור חלה ותליתי הדבר הזה בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה וקצת משמע
כן לישנא דמתניתין (פ"א מ"ד) דקתני פחות מה' רבעים בתבואה אלמא בתבואה משערינן
ומיהו אין ראיה כל כך דלפי שהזכיר תחלה מיני קטנית דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תנא
בתר הכי גם בתבואה תמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מה' רבעים ובפרק
(ד') [ב'] (מ"ו) תנן ה' רבעים קמח חייבין בחלה אלמא בקמח משערין ועוד אי בתבואה
משערין מאי איצטריך לאשמועינן הן וסובנן ומורסנן ה' רבעים וכו' אלא ודאי בקמח משערין
ואשמועינן ברישא אף על גב דחמשת רבעים קמח בעינן סובנן ומורסנן מצטרף בהדי קמח וכו'.
ובתשובותיו כלל שני (סי' טו) כתב ששאל מהרשב"א וז"ל יבינני מה שראיתי כל
רבותי נוהגים שמשערין מדה המחזקת מ"ג ביצים לשיעור חלה ומודדין בו הקמח טפופה
או מחוקה וכיון דמעיסת מדבר ילפינן ומדדו המן וטחנו בו ברחיים מסתמא ניתוסף הרבה גם
כן היה לשערו ולהצריך קמח הנטחן מחמשת רבעים תבואה ויהיה פירוש ה' רבעים הבא מחמשת
רבעים ואם יגדשו המדה ניחא טפי כי ספק ברכה לבטלה איכא: ורבינו סתם דבריו כמנהג נשי
אשכנז שכתב הרא"ש בהלכות חלה ואף על פי שכתב שם דמשמע דבקמח משערינן מאחר שכתב
בשאלתו דמשום ספק ברכה לא היה לנו לחייב בחלה אלא מדה גדושה משמע דלזה דעתו נוטה אבל
אין נראה בעיני כן שהרי הרא"ש עצמו העיד שכל רבותיו לא היו מודדין במדה גדושה
אלא שהיה קשה לו על דבריהם ולא מלאו לבו לחלוק עליהם ממש והיה מבקש מי שיתרץ לו קושייתו
וגם בהלכות חלה סוף דבריו הם כדברי רבותיו וכך הוא דעת הרשב"א ז"ל שכתב בתשובותיו
(ח"א סימן תס"ה) שהשיב להרא"ש על שאלה זו אם כדעתיה דמר אי אפשר לעמוד
על שיעורו דמאן לימא לן כמה היה המן מתרבה ועוד דאי משום ברכה לבטלה הוה ליה חומרא
דאתי לידי קולא דלעתים לא הוו אלא ה' רבעים קמח לבד ופטרי להו מחלה וקא אכיל בטבלא
אלא אין לך בו אלא ה' רבעים קמח שבשיעור העומר אמרה תורה לא בשיעור קמח הבא מה' רבעים
תבואה ע"כ [בדק הבית] וכן כתב רבינו ירוחם (נכ"א ח"ג קעח:) בשם התוספות
[עד כאן] וכך הם דברי ר"ש בפרק קמא דחלה (מ"ד ד"ה פחות) על ההיא מתניתין
דפחות מחמשת רבעים בתבואה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות בכורים (הט"ו)
וכבר כתבתי בסמוך (ד"ה ומ"ש שהרמב"ם) בשם הרמב"ם משקל הקמח שהוא
שיעור חלה [בדק הבית] מחיטי מצרים בזמנו. כתב רבינו ירוחם (שם) יש מקומות שנוהגות הנשים
למדוד מדידת החלה גדושות [עד כאן]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שכד סעיף א
אין חייב בחלה א אלא חמשת מיני תבואה. ואין חייב
אלא חמשת רבעים. א] ומדה (א) שמחזיק ב (ב) מ"ג ביצים וחומש ביצה, ממלאים אותו
קמח, ב] ואותו קמח הוא שיעור חלה. ג] וכשממלאים המדה קמח, תהיה מחוקה ולא גדושה. והיאך
ישערו לדעת שהיא מחזקת מ"ג ביצים וחומש, ג נתבאר בטור א"ח (ועיין בא"ח
סי' תנ"ו) ד] ומשקל חמשת רבעים קמח הוא תק"כ דרה"ם מקמח חטים שבמצרים.
הגה: ד ה] כלי המחזיק
עשר אצבעות על עשר אצבעות, ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב, הוא שיעור החלה. וכן
מדה שיש בה ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע (על ז' פחות ב' תשיעיות אצבע), ברום ז'
אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע, ה הוא העומר. ו] וכל האצבעות אלו הם רוחב גודל של יד
(רמב"ם פרק ו' דביכורים).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכד סעיף
א
א אלא ה' מיני תבואה - שהן חטין ושעורים וכוסמין
ושבולת שועל ושיפון כדמפרש ואזיל:
ב מ"ג ביצים וחומש ביצה כו' - כמנין חל"ה
ולרמז חומש יש ה' בסוף תיבת חלה שהרי אי אפשר לכתוב ה' במנין מ"ג אלא בתיבת חלה
שהרי מיד כשתקח בידך מנין ה' נשאר בידך מנין ל"ח והרי חלה:
ג נתבאר בטור א"ח - וע"פ אותו השיעור
שערתי והוא ג' קוואר"ט פחות מעט וכן נהגו וכ"כ מהרי"ו סי' קנ"ג
בדיני פסח דשיעור חלה הוא כלי שמחזיק מעט פחות מג' זיידלי"ך וזייד"ל הוא
קוואר"ט:
ד כלי המחזיק כו' - כ' העט"ז צ"ע באלו
המדות אם ר"ל מרובעות או עגולות כו' והדבר פשוט שהוא מרובעות שהרי הוא מהרמב"ם
פ"ו מהל' בכורים שלמדו מרביעית של תורה של פסח שהוא במרובע וכמו שנתבאר שם בדברי
הפוסקים וע"ל סימן ר"א ס"ק ו' וכ"כ בס' מע"מ דף קכ"ג
ע"א:
ה הוא העומר - והוא החלה:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יא
אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא כשיעור
חלה בלבד, ואין לשין לא בחמין
ולא בחמי חמה, ולא במים שנשאבו כ בו ביום אלא ל במים שלנו, מ ואם עבר ולש באחד מכל
אלו הרי הפת אסורה.
טור אורח חיים סימן תנו
שיעור העיסה של פסח שלשין בפעם אחת היא מ"ג
ביצים וחומש ביצה בינונים וכן ישער אותה ימלא
כלי מים ויתן אותו לתוך כלי ריקן ויכניס לתוכו מ"ג ביצים בנחת אחת לאחת והמים
היוצאין כלי המחזיק אותם הוא שיעור המדה או ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר
ואח"כ יתן בו מ"ג ביצים ויחזור בו המים שעירה ממנו והמים שיותרו הן המדה
וזה יותר טוב שלא יוכל לכוין בנתינת הביצים לתוכו כשהוא מלא וכתב ה"ר יצחק
ב"ר יהוד' שזו המדה היא דוקא לראשונים שתנוריהם היו קטנים ואיכא למיחש בכל עיסה
לחממו אבל תנורים שלנו שהן גדולים עדיף טפי שילוש הרבה ביחד ויהו עסוקים בעיסה תמיד
שלא תבא לידי חימוץ ולא הודו לו חביריו וכתב הר"ר יונה היכא שלש יותר מזה השיעור
חכמי צרפת היו אוסרין אותו ונ"ל להתיר מיהו לדעת הגאונים שכתבו שלכתחלה אין להניח
העיסה אפילו רגע אחת בלא עסק א"כ לכתחלה אין ללוש יותר מזה השיעור ע"כ ולזה
הסכים א"א הרא"ש ז"ל: אין מודדין קמח בי"ט ללוש ובי"ט
של פסח שאסור ללוש יותר מעשרון יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון:
בית יוסף אורח חיים סימן תנו
א שיעור העיסה של פסח שלשין בפעם אחת היא ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה בינונים.
בפרק אלו עוברין (מח.) אמר רבא קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה ופירש רש"י קבא מלוגנאה.
קב של אותו מקום: לפסח. שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשמרו מן החימוץ: וכן לחלה. ובהך שיעור
עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה: וכתב רש"י (שם: ד"ה חמשת רבעים) דילפינן
(עירובין פג:) מקרא (במדבר טו כ) שיעור עיסה להתחייב בחלה הויא שבעה רביעי קב מדבריים
וביצה וחומש ביצה וכל רובע קב מהן הוא ששה ביצים עולה ארבעים ושלש ביצים וחומש. כתב
רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג מא עג) וכך מודדין אותה לוקח ביצה בינונית ונוקבה ומוציא
מה שבתוכה וממלאה מים ארבעים ושלש פעמים ואותן המים משימין בכלי והכלי המחזיק אותן
המים היא המדה עכ"ל וכתב גם כן הדרך הראשון שכתב רבינו. וכתב והכל עולה למדה אחת
או בקירוב: וכתב עוד (רבינו ירוחם שם) ואל תטעה כי יש שטועים במים ואומרים כי אותם
המים הם ללוש וכל מה שתוכל עם מדת המים ללוש היא המדה וחלילה אלא הכלי שמחזיק המים
שכתבתי היא המדה למלאותו מקמח עכ"ל: וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק קמא דעדיות
(מ"ב) שמצא שיעור החלה מקמח חיטה מצרית (תק"ב) [תקכ] דרה"ם מצריים בקירוב
וכן כתב גם כן בפרק ו' מהלכות בכורים (הט"ו): כתב רבינו בטור יורה דעה סימן שכ"ד
(רסה:) על מדת שיעור חלה ומשערין אותה לפי התבואה אבל לא לפי הקמח אף על פי שהן יותר
משאילו היו משערין אותה בקמח לכן כשממלאין המדה קמח צריך לגדשה עכ"ל ונראה שטעמו
מפני שכתב הרא"ש בהלכות חלה (פ"א סי' ב) לכאורה היה נראה דחמשה רבעים יש
למודדן בתבואה שכן היתה עיסת מדבר מלוא העומר היו מלקטין ואחר כך טוחנו בריחיים וראיתי
באשכנז שהנשים גודשות הקמח לשיעור חלה ותליתי הדבר בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה
וקצת משמע כן לישנא דמתניתין (חלה פ"א מ"ד) וכו' ומיהו אין ראיה כל כך וכו'
(ובפ"ד) [ובפרק ב'] (מ"ו) תנן חמשת רבעים קמח חייבים בחלה וכו' אלמא בקמח
משערינן וכו' ובתשובותיו בכלל ב' (סי' טו) כתב ששאל מהרשב"א וזה לשונו יבונני
מה שראיתי כל רבותי נוהגים שמשערים מדה המחזקת ארבעים ושלש ביצים לשיעור חלה ומודדים
בו הקמח טפופה או מחוקה וכיון דמעיסת מדבר ילפינן ומדדו המן בעומר וטחנוהו בריחיים
מסתמא כי ניתוסף הרבה גם כן היה לשערו (ולהצריף) [ולהצריך] קמח הנטחן מחמשה רבעים תבואה
וחמשת [רבעים] דמסכת חלה יהיה פירושו קמח הבא מחמשה רבעים תבואה ואם יגדשו המדה ניחא
טפי כי ספק ברכה לבטלה איכא עכ"ל וכיון שראה רבינו שדעת הרא"ש דלחלה בעינן
שתהיה המדה גדושה משום ספק ברכה לבטלה וגם שהנשים באשכנז היו מודדות אותה גדושה כתב
בהלכות חלה דצריך שתהא המדה גדושה. ומיהו כיון דמשום ספיקא אמר הכי בתשובה (כלל ב אות
טו) וגם בהלכות חלה מספקא ליה ספוקי משמע דלענין פסח לא בריר ליה שצריכה להיות גדושה
ומפני כך לא הזכיר רבינו בענין פסח שתהא המדה גדושה כמו שכתב בענין חלה משום דאזיל
לחומרא: ומתוך מה שראיתי תשובת הרשב"א (ח"א סי' תסה) להרא"ש נראה דלענין
חלה נמי לא הויא המדה גדושה שהרי השיבו וזה לשונו אם כדעתיה דמר אי אפשר לעמוד על שיעורו
דמאן לימא לן כמה היה מתרבה המן ובודאי אין לך תבואה יפה (כיון) [כמן] וכל מין ומין
מתרבה לפי מינו ואין ריבוי השעורים כריבוי החיטים ואין ריבוי הרעות כיפות שבמין עצמו
ונתת דבריך לשיעורין ואינו. ועוד שנפרש מה שאמרו בכל מקום ששיערו בחמשה רבעים תבואה
שתכיל אותה מדה של חמשה רבעים קמח. ועוד דאי משום ברכה לבטלה הוה ליה חומרא דאתי לידי
קולא דלעתים דלא הוו להו אלא חמשה רבעים לבד ופטר להו מחלה וקא אכיל בטבלא וכההיא דאמרינן
בקידושין פרק (האומר) [האיש מקדש] (מו:) גבי המפריש חלתו קמח ועוד דאתי קולא בפסח ללוש
עיסה מרובה אלא אין לך בו אלא חמשת רבעים קמח שבשיעור העומר אמרה תורה לא בשיעור קמח
הבא מחמשת רבעים תבואה עכ"ל. הרי דגם לענין חלה לא תהיה גדושה וכל שכן לענין פסח.
ועוד שהרא"ש עצמו בהלכות חלה אף על פי שכתב שהנשים היו גודשות הקמח לחלה ונתן
טעם להם משום דחמשה רבעים בתבואה משערינן מסוף דבריו נראה דיותר נוטה דעתו דבקמח משערינן
ואם כן אין מודדין אותה גדושה אפילו לחלה וכל שכן לפסח: וכן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין
(סוס"י תקצח) וזה לשונו מצאתי כתוב בשם ריב"א שאין גודשין מדה של פסח כי
מאחר שהיא עשירית האיפה נלמדנה משל כהן גדול שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפה (עי' במדבר
כט ד מנחות פז:) והיה גודשה בתוכה כדאמרינן בפרק שתי מדות (מנחות צ.) עכ"ל ואף
על פי שאין ראיתו ראיה דאי איכא למיגמר מהתם איפכא הוא דאיכא למיגמר דהתם היינו לומר
שאותה מדה היתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון גדוש מכל מקום לענין הדין כיון
שהוא מסכים לדעת הנך רבוותא הכי נקטינן: וזה לשון ארחות חיים (הל' חו"מ סי' ק
ח"ב הל' חלה עמ' 206) מותר לנדות הגודשין מדותיהם בפסח. וכתוב עוד שם אם אינו
לש אלא עשרון אחד אין לצמצם כל כך בשיעור שמא לא יהא שם שיעור וכשיברך על הפרשת חלה
תהיה ברכה לבטלה עכ"ל. וכתב הכל בו (סי' מח ט.) יש לפקפק בזה השיעור אם נשער באותו
כלי המחזיק אותן המים בקמח רפוי שקורין שונו"ל או בעצור ומחובץ שקורין קלק"ט:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף א
(א) אין לשין לפסח א עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא
(ב) [א] מ"ג בצים וחומש ביצה בינונים והוא עשרון, ב וכן (ג) ישער אותה, ימלא כלי
מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתן מ"ג ביצים ויחזיר בו המים שעירה
ממנה והמים שיותרו יתנם בכלי אחר, והכלי המחזיק אותם הוא המדה למלאותו מקמח. <א>
והמדה מחוקה ולא גדושה, ושיעורה מקמח חטה מצרית ג תק"כ דרהם מצריים בקירוב. הגה:
(ד) ד ולא ידחק הקמח במדה, דא"כ ה לא ילוש יפה. וטוב לומר (ה) בשעת נתינת הקמח
למדה, שעושה לשם מצוה (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנו סעיף
א
(א) אין לשין וכו' - לפי ששיערו חכמים שהעסק שאדם
אחד מתעסק בידו בעיסה בלישה ועריכה אינו מצילה מחימוץ כשהיא גדולה ביותר מהשיעור המוזכר
כאן לפי שאין הידים מספיקות להתעסק בה מכל צדדיה מתוך גדלה:
(ב) מ"ג ביצים - כמו שהן עם הקליפות:
(ג) ישער אותה וכו' - ולא ע"י משקל וכתבו האחרונים
שהוא שיעור ג' קוואר"ט לערך:
(ד) ולא ידחק וכו' - היינו אף אם כמות הקמח אינו
מחזיק אלא עשרון או פחות מזה ומשום דא"כ לא ילוש יפה בכמה מקומות שלא יכנוס לשם
מים ויתחמץ כשיבוא בתבשיל וימדוד בפזור כדרך שמודדים למכור ואפילו להניח ידו על הקמח
אין נכון לכתחלה:
(ה) בשעת נתינת וכו' - עיין לקמן בסימן ת"ס
במ"ב ס"ק ב':
רא"ש מסכת פסחים פרק ג סימן ו
גמ' [דף מז ע"א] תניא רבי אומר הלכה כרבי אליעזר.
ורבי יצחק אומר הלכה כבן בתירא. והלכה כרבי אליעזר כדפסק רבי. דקיימא לן הלכה כרבי
מחבירו. ועוד דהך דרבי אליעזר שייכא באידך דר' אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל
מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר' אליעזר דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה
כר"א ואמר ר' חנינא אפי' כעבין דאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. ומ"ש
ועוד דהך דר"א שייכא באידך דר' אליעזר כו' לא בא לחזק מה שפסק כר"א דהכא
מאידך דר"א כיון דהלכה כאידך דר' אליעזר הלכה נמי כר"א דהכא דמה עניינם זה
לזה. אלא הכא קאמר אחר שפסק כר' אליעזר דהכא אמר ועוד הך דר' אליעזר שייכא באידך דר'
אליעזר וכו'. כלומר אי אפשר לקיים הא דרבי אליעזר דהכא בלאו מילתא דר' אליעזר דהתם
כיון דאינו מפריש מן העיסה במה יצטרפו לחלה. להכי הוצרך להביא ראיה דהלכה כרבי אליעזר
דאידך ואחר אפייה יצרפם בסל. וכן פסק רש"י הלכה כר' אליעזר ויעשה עוגה קטנה אצל
גדולה. משמע מדבריהם דאפילו היה שם מתחלה כדי חיוב חלה אפילו הכי בעי צירוף סל. ואינו
נראה לריב"א דלא מייתי דר"א אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא דלא היה בו
שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום
מן המוקף. וכן מוכח במילתיה דרבי אליעזר דקאי ארישא דקתני העושה עיסתו קבים פטור מן
החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ועוד ראיה מדאמר
רבי יהושע אף התנור מצרפו מסתמא בעודן בתנור אין נוטלין מהן חלה אלא התנור מצרפו להתחייב
בחלה ואחר שהוציאה יפריש מהן חלה כל שכן אם לש בתחלה כשיעור חלה דלא צריך תו צירוף.
ועוד מ"ש מתרומה ומעשר דלא צריך צירוף סל להפריש מזה על זה כיון שהכל מיחייב כן
גבי חלה נמי היכא דכבר נתחייב לא צריך תו צירוף כלי אלא הקפה בעלמא ובמקום שיש כהן
קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה דחזיא ליה כדאמרי' בבכורות בפרק עד כמה (דף כז א)
אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאת עליו מגופו. וכן כתב בהלכות גדולות
בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא. ואף אם יש כהן גדול שיכול לטבול נראה דמותר לאפותה דחזיא
ליה אע"ג דטומאה יוצאת עליו מגופו לא חמיר בתר דטביל טפי מטמא מת (שלא) שטבל דמסיק
התם דאוכל בתרומת חוצה לארץ. ועוד דאפילו בלא טבילה חזי לבעל קרי על ידי ביטול כדאמרינן
התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו:
בית יוסף אורח חיים סימן תנז
ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה
עד לאחר אפיה אפילו צירוף סל אין צריך וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק אלו עוברין (סי'
ו) מדלא מייתי דרבי אליעזר אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא דלא היה בו שיעור חלה אבל
אם מתחלה היה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ודלא
כדמשמע מדברי הרי"ף (יד.) ורש"י (מח: ד"ה אמר ליה) דאף על פי שהיה שם
מתחלה כדי חיוב חלה אפילו הכי בעי צירוף סל והר"ן (ד"ה גמ') כתב גם כן כדברי
הרא"ש: ומשמע מדברי רבינו
שאם יש בעיסה שיעור חלה לכתחלה צריך להפריש חלה בעודה עיסה קודם שתאפה וכן נראה מדברי
הרמב"ם בפרק ח' מהלכות בכורים (ה' א - ד) והאגור (סוס"י תשסז) כתב בשם שבלי
הלקט (סי' ריב פז:) וזה לשונו ה"ר מאיר כתב דוקא בדיעבד טוב לעשות כן לצרפו בכלי
אבל לכתחלה לא דראשית עריסותכם אמר רחמנא (במדבר טו כ) בעודה עיסה אבל בפסח ובכל יום
טוב שמשקרא עליה שם אסור לטלטלו וגם אין שורפין קדשים ביום טוב (שבת כג: וש"נ)
הואיל ולא אפשר בענין אחר מותר עכ"ל וכבר כתבתי בסמוך שאם אי אפשר להפריש מכל
עיסה מפני המהירות מפרישין אחר אפיה מיד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף א
מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה (א) שלא להרבות בה
משום חשש חימוץ, * ומוטב שימעט בה, לכן א <א> טוב (ב) לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת
חלה (ג) שישיקו זו בזו, (ד) <ב> דשמא יש בהם שלא היה בה כשיעור. (ה) ב ואם אי
אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה (ו) אחר אפייה מיד, * שיתן כל המצות
(ז) [ג] בסל * והסל מצרפם לחלה; וזהו הדרך היותר נכון. הגה: <ג> ואם היה בו שיעור
חלה (ח) ושכח להפריש, יפריש (ט) אחר כך (י) ואפילו צירוף סל ג [ד] לא צריך. ואם לקח
ממקצת העיסות, וממקצת לא לקח, ונתערבו, צריך ליקח חלה (יא) מכל אחד ואחד או ילוש עיסה
אחרת (יב) ויקח ממנו ג"כ על אותן שנתערבו. (יג) ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה,
נוטל ממנה על האחרות (הגהות מיימוני פ"ג ומרדכי ר"פ אלו עוברין וב"י
בשם תוספות פ"ק דביצה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף
א
(א) שלא להרבות בה וכו' - כמבואר בסימן שלפני זה:
(ב) לקרב העיסות - ר"ל אחר שלש עיסה הראשונה
תהא מונחת על השלחן ואחד יעסוק בה עד שילושו עוד עיסה אחרת [או שילושו שתי עיסות בב"א
בשתי עריבות] ובין שניהן בודאי יהיה שיעור חלה:
(ג) שישקו זו בזו - ר"ל שידבקו העיסות זו בזו
עד שאם יתפרדו יתלשו אחד מחברתה מעט ודיבוק כזה מחשבן לעיסה אחת וכשניטל חלה מאחת סגי
וכתבו האחרונים דאם העיסות נילושות קשה א"א לדבקן ביחד אח"כ היטב ואין כאן
צירוף וע"כ יצרפם ע"י כלי או ע"י כיסוי מפה:
(ד) דשמא יש וכו' - ר"ל וא"כ כשיפריש
חלה בברכה תהיה ברכתו לבטלה ועוד דחיישינן אם יש איזה מן העיסות שאין בהן שיעור חלה
א"כ הפרשתן לאו כלום הוא ושמא אח"כ לאחר אפייתן יכניסן להמצות בכלי אחד ויצטרפו
ויתחייבו בחלה מן הדין ונמצא אוכל טבל. ובמקום שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור
חלה וכמו שהובא בסוף סימן שלפני זה במ"ב הם מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפ"ע
ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה ואם אדם אחד מפריש לכל העיסות די
בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק בינתים בשיחה שאינה מענין הלישה. כתבו האחרונים שהמנהג
שקצת נוהגין לכפול העיסה בשעת הפרשה כדי להפריש החלה משני קצותיה הוא מנהג שאינו נכון
ודי להפריש מקצה האחד:
(ה) ואם אי אפשר וכו' - דאם אפשר טוב יותר להפריש
מן העיסה כדכתיב ראשית עריסותיכם הרי דעיקר מצותה לכתחלה הוא בשעה שהיא עיסה עדיין:
(ו) אחר אפייה מיד שיתן וכו' - ואף בחלת חו"ל
כן ואע"ג דבחלת חו"ל דאוכל והולך ומשייר קצת לחלה היינו בעיסה אחת גדולה
אע"ג שנתחלקה אח"כ לכמה ככרות כיון שתחלתן היו מחוברין מעיסה אחת הקילו בחו"ל
דלא בעינן מוקף ומחובר בשעת הפרשה משא"כ כאן שהם מעיסות מחולקות אף שהיו מונחים
פ"א בסל מ"מ לא הוי כחיבור גמור להקל לאכול קודם הפרשה. ואפילו אם היה בכל
עיסה כשיעור חלה ג"כ בעינן שיהיה מן המוקף בשעת הפרשה כיון שאינם מעיסה אחת וכמ"ש
ביו"ד סי' שכ"ג ס"א בהג"ה:
(ז) בסל - ואם סל גדול צריך לקרבם שיגעו זה בזה
אכן אם יש בכל עיסה שיעור חלה דפסק הרמ"א לקמיה דא"צ צירוף סל ה"ה נגיעה
להדדי לא צריך בין כשהם מונחים בסל בין כשהם מונחים בבית דהבית מצרפן ויכול להפריש
מזה על זה וזהו דוקא כשהם מונחים בלא כלים אבל אם הם מונחים בכלים צריך לקרב הכלים
להדדי ויהיו פתוחים למעלה [דאם הם סתומים אפילו הם מקורבים לא מהני] וכ"ז כשיש
בכל עיסה שיעור חלה אבל אם אין בכל עיסה שיעור חלה וצריכינן לצירוף אין להקל אף שהכלים
פתוחים ומקורבים להדדי אא"כ יניחם בתוך סל אחד או שיכסה עליהם במפה ועיין בה"ל:
(ח) ושכח להפריש - ר"ל בעודה עיסה דלכתחלה
נכון יותר להפריש מן העיסה וכדלעיל בסק"ה:
(ט) אחר כך - ר"ל אחר האפייה:
(י) ואפילו צירוף סל וכו' - כיון שיש בכל אחת כשיעור
יוכל להפריש ממצות עיסה אחת על הכל ורק בעינן שיהיה הכל מונח לפניו בבית וכדלעיל בסק"ז
ואם לא היה לו כ"א עיסה אחת אף שנתחלקה לכמה מצות כיון שנילושה מתחלה ביחד יכול
להפריש מאחת על שאר המצות אף שאינם לפניו דבכגון זה אין צריך מן המוקף בחלת חו"ל
וכדלעיל בסק"ו עי"ש. אם שכח להפריש חלה בעיו"ט ונזכר ביו"ט אם
לא היה שיעור חלה בכל עיסה ונצטרפו בכלי ביחד ביו"ט דאז בא חיוב החלה ביו"ט
דעת כמה אחרונים דמותר להפריש חלה ביו"ט אבל אם נצטרפו בכלי קודם יו"ט או
שהיה בכל עיסה שיעור חלה שאז בא החיוב חלה קודם יו"ט אסור להפריש חלה ביו"ט
אלא אם מינכר מצותיה של כל עיסה ועיסה בפני עצמה מותר לאכול כל מצותיה של העיסה ולשייר
מאחת ממצותיה מעט על סמך שיפריש ממנה בחוה"מ מעט לשם חלה וישרפנה אבל אם נתערבו
המצות צריך לשייר מכל מצה ומצה מעט ואחר יו"ט יצרף כל החתיכות בכלי אחד ויקח חלה
מן חתיכה אחת (דהיינו שיפריש ממנה מעט) על כולן או שיעשה באופן זה שילוש ויאפה עיסה
קטנה פחות מכשיעור ביו"ט ויצרפם עם המצות בסל אחד כדי שיתחייב בחלה ואח"כ
יכול להפריש מעיסה זו על כולם כיון דחיוב של עיסה זו בא עתה ביו"ט רשאי להפריש
ממנה ביו"ט ואפי' לא היה בכל עיסה כשיעור ונצטרפו כל המצות בכלי אחד קודם יו"ט
ג"כ נכון לעשות תקנה זו. ולכתחלה כל שהוזכר קודם לילה יפריש תיכף חלה ולא יניח
להפריש ביו"ט:
(יא) מכל אחת ואחת - דאם יקח מאחת יש לחוש שמא זו
מאותה שכבר נפטרה וא"כ הוי ליה מן הפטור על החיוב:
(יב) ויקח ממנה וכו' - ר"ל שיכוין בהפרשתו
לפטור את כל העיסות החייבות וצריך שיהיו כולן מונחין לפניו בבית אחד וכנ"ל בסק"ז:
(יג) ואם מכיר וכו' - ר"ל ר"ל שהיא מעיסה
שלא הופרש עדיין חלתה ממנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תנז סעיף
א
* ומוטב שימעט בה - עיין בחק יעקב והעתקתי לעיל
בסי' תנ"ו במ"ב סק"ז דאם אין לו רק עיסה אחת טוב שלא לצמצם כדי שלא
להפקיע מחלה והוא מספר התרומה וע"ש בשעה"צ:
* שיתן כל המצות בסל - וטבלא שאין לה לבזבז כגון
שולחן ספק הוא וע"כ כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי כן איתא
ביו"ד סימן שכ"ה ס"א בהג"ה ואם יצא צריך לכסותם במפה [אחרונים]
ובדיעבד אם לא כיסם ולקח מעליונות חלה על כל הסל מסתפק הפמ"ג אם מהני ולענ"ד
נראה דאין להחמיר בדיעבד אחרי דבלא"ה דעת הסמ"ג להקל דאין צריך כיסוי דאויר
כלי מצרפן כיון שהכלי יש לה תוך אף מה שיוצא למעלה כמונח למטה דמיא והובא דעתו בהגר"א
שם עיי"ש:
* והסל מצרפם
לחלה - וה"ה ע"י כיסוי מפה והיינו שיניחם במפה וישים מפה זו ג"כ על
המצות מלמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרפות הכל כיון שמצדדין מכוסין עכ"ל הפמ"ג
והוא נובע מש"ך יו"ד שם בשם מהרי"ל וסיים הפמ"ג דלפ"ז אם
מונח בטבלא ולמעלה במפה לא ולענ"ד יש לעיין בעיקר הדין דבסמ"ק משמע דסתם
כיסוי ג"כ מהני עי"ש וכן במחצית השקל משמע ג"כ דע"י סתם כיסוי
מהני וצ"ע למעשה אכן בכלי שיש לו תוך רק שהמצות בולטין למעלה בזה ודאי נראה דיש
להקל ע"י סתם כיסוי אחרי דהסמ"ג מקיל לגמרי וכנ"ל. ודע דאם נימא דסתם
כיסוי מפה מהני לצרף ה"ה אם כפה כלי על המצות מהני ג"כ לצרף אכן לפ"ז
הא דא"ר אליעזר אף הרודה ונותן לסל וכו' הוא לאו דוקא דה"ה אם כפה הסל עליהם:
רמב"ם הלכות
חמץ ומצה פרק ה הלכה יג
כל זמן שאדם עוסק
בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע
להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו
נשמע אם שהה כדי שיהלך אדם ס מיל כבר החמיץ וישרף מיד, וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו
שערותיו הרי זה אסור לאכלו ואין חייבין עליו כרת. +/השגת הראב"ד/ ואם הגביה
ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע קול בזמן שאדם מכה בידו. א"א אנו אין בידינו
אלא כל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מתחמצת אע"פ שאין
בה סדקין ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש, והחרשות גם הוא סימן לחימוץ ואם הגביה ידו
ממנו אסורה והוא שיהא שם אחרת שהחמיצה או שנסדקה או שהכסיפו פניה ואם אין שם אחרת ושהתה
כדי מיל נמי אסורה.+
טור אורח חיים סימן
תנט
אין לשין במקום השמש
וביום המעונן אפילו תחת כל אויר הרקיע אסור ואל תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור מפני
חום התנור ולא תגביה ידה מן הפת להתעסק בעסק אחר עד שתגמור כל הפת דלכתחלה צריך שלא
יניחוה בלא עסק אפילו רגע אחד וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ואם הניחוהו
בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בב' עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם
השנייה אפילו אין רואין בה סימני חימוץ ואם החמיצה עד שיש בה סדקים אפילו לא נתערבו
סדקיה זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת ואם אין
בה סדק אלא הכסיפו פניה הוי חמץ נוקשה והאוכלו פטור
בית יוסף אורח חיים
סימן תנט
ב, ד (א) ולא תגביה
ידיה מן הפת להתעסק בעסק אחר וכו'. בסוף פרק כל שעה (שם) ולא תגביה ידיה מן התנור עד
שתגמור את הפת ופירש רש"י כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה וכתב הר"ן (יב: סוד"ה
דרש) ולא נהירא שאם כן היה לו לומר לא תגביה ידיה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה
שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהם ולא תדקדק בשיעור שהייתה של עיסה אבל לא
אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור
ולפיכך קאמר שלא תגביה ידיה מן התנור כלומר שאינה רשאה לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו
של תנור עכ"ל: והרמב"ם (שם) כתב סתם ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר וכתב
הרב המגיד נראה שהוא פירוש למה שאמרו ולא תגביה ידיה מן התנור או אפשר שהוא משנה בפרק
אלו עוברין (מח:) רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו' ופסק כחכמים עכ"ל:
וכל זמן שמתעסקין
בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ברייתא בסוף פרק אלו עוברין (מח:) כל זמן שעוסקים בבצק
אינו בא לידי חימוץ:
ואם הניחוהו בלא
עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת וכו'. בפרק אלו עוברין
(מו.) תנן בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ופירש רש"י בצק החרש. שאין ניכר
אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו: ובגמרא
אין שם כיוצא בו מהו אמר ריש לקיש כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל. וכתבו הגהות
מיימון (פ"ה אות ס) בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם ח"א סי' נב י:) שיעור
זה הוא בבית שאין בו אש אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים לפי יתרון החמימות
ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין עכ"ל וכן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין (סי'
תר): וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (א' ד') כל זמן שעוסקין בבצק אינו מחמיץ
אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ וכ"כ רבינו
ירוחם בחלק ג' (נ"ה מב ע"ג) ובתרומת הדשן (ח"א) סימן קכ"ג כתב
הא דקיימא לן דאם שהה הבצק בלי מתעסקים כשיעור הילוך מיל חשבינן ליה כחמץ ואם לא שהה
כשיעור הזה בפעם אחת אלא פעמיים ומתעסק בו בנתיים וכשיצטרפו השהיות קודם שיאפה הוי
כשיעור מיל נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ואחד מהגדולים השיב דאין נראה לו
להחמיר וחד מרבוותא השיב שאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים
בבצק וכגון הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול כהאי גוונא אין השהיות מצטרפין דעסק כזה
יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב שלא יתחיל
להתחמץ כל זמן שמתעסקין בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפילו הכי מעכב החימוץ כדאיתא
בהדיא פרק אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהתחיל כבר להתחמץ וכן נראה
והביא ראיה לדבר ובסוף דבריו כתב לכך נראה שהניקור שמנקרים המצות אע"ג דיש לחשבו
לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו אינו בא לידי חימוץ מ"מ לא חשיב עסק
כ"כ לבטל השהיות עכ"ל: כתוב עוד בתרומת הדשן (שם בהג"ה) דשיעור מיל
רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא שתים
עשרה שעות כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (צג.) עכ"ל:
ואם החמיצה עד שיש
בה סדקים וכו'. משנה שם (מח:) שיאור ישרוף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת
איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים
זה וזה האוכלו חייב כרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ופירש רש"י
קרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן: זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי סידוק הוי:
ואיזהו שיאור. שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת
שפניו מכסיפין:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה
(יב) בלא עסק (יג) ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ;
* ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, (יד) הוי חמץ. ושיעור מיל * (טו) ג הוי <ב> רביעית
שעה וחלק מעשרים מן השעה. הגה: ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות, (טז) כי יש לחוש
ד שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם (יז) שממהר להחמיץ (הגהות מיימוני
פ"ה ומרדכי פרק אלו עוברין). * ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא
עסק (יח) מיד יחמיץ. <ג> ואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת, בידוע שהחמיצה
גם השנית (יט) אפילו אין רואין בה סימני חימוץ. ואם החמיצה (כ) עד שיש בה סדקים,
אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו
חייב כרת. ואם אין בו סדק אלא ה הכסיפו (פי' נשתנה מראיתו ללובן ערוך) פניו כאדם שעמדו
שערותיו, (כא) [א*] האוכלו פטור. הגה: ואם המצה עשויה וירא שלא תבא לידי חימוץ, (כב)
מותר לשברה ולחזור לעשותה כדי שהעסק יבטל החימוץ; מיהו (כג) ו טוב ליזהר לכתחלה (מהרי"ל
בשם אגודה ורוקח).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ב
(יא) לא יניחו העיסה
- ר"ל לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ שלא נתחממה עדיין במשמוש ידים
הרבה:
(יב) בלא עסק - ועסק
מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה
בעץ במקום אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:
(יג) ואפילו רגע
אחד - ואפילו אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור גם כן אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור
ולגרוף אותה מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא עסק וכדמבואר לקמיה:
(יד) הוי חמץ - אע"ג
דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:
(טו) הוי רביעית
שעה וכו' - והוא י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו
הוא ג"כ כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג
מינוט עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:
(טז) כי יש לחוש
שהשהיות וכו' - ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק גמור דהיינו בעיטת הידים ורידוד
אפילו שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור מיל דהעסק שעוסק אח"כ מבטל
האתחלתא שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת בלא עסק אבל בשעה שעוסק בה עסק
מועט כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ שאינו מניחו להחמיץ באותה
העת מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף לשיעור מיל ואסור ודעת מהרי"ל
להחמיר בכל גווני:
(יז) שממהר להחמיץ
- כי שיעורא דמיל לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום גדול אבל ביש בו יתרון חמימות
ממהר להחמיץ בפחות משיעור זה:
(יח) מיד יחמיץ
- ולפי זה צריך ליזהר מאד לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים אותה לפני המנקר שינקר אותה
מיד וגם אחר הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין
את הידים ממנו והעולם אין נזהרין בזה כ"כ ואפשר דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא
ר"ל שיעור מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם
אפשר וכנ"ל בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:
(יט) אפילו אין רואין
וכו' - ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ
מהר:
(כ) עד שיש בה סדקים
- ואפילו יש סדקים במקצת העיסה הרי כל העיסה חמץ וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:
(כא) האוכלו פטור
- אבל אסור באכילה ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל
בסימן תמ"ב ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק בשיעור זה כי מצוי הוא שיכסיפו
פניו ואין איש שם על לב לראות:
(כב) מותר לשברה
וכו' - אבל לא מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע
דמחמם אותה בידיו:
(כג) טוב ליזהר לכתחלה
- דשמא כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו
בה סדקין וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן
תס"א. ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו
המצות מונחות בלי עסק עד שיתקן התנור:
רמב"ם הלכות
חמץ ומצה פרק ג הלכה ג
חל ארבעה עשר להיות
ב בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו
עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ
ביום ג השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו.
+/השגת הראב"ד/ חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי שלשה עשר ומניח
מן החמץ. א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר
אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו
ס"ל דהדדי וכן עיקר.+
טור אורח חיים סימן
תמד
ארבעה עשר שחל להיות
בשבת בודקין בליל י"ג ומבערין הכל לפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת
דסעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ וטוב לעשותה בפירות
ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במי פירות וכן הורה רש"י לבער הכל
לפני השבת ולשייר מזון ב' סעודות ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון וטוב
לבער בע"ש קודם חצות אע"פ שמותר לאחר חצות שלא יבאו לטעות בשאר השנים לבער
אחר חצות וביום השבת יבטל: תשובה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת י"ד שחל
להיות בשבת אם יכול לומר לעכו"ם להוליך המפה והקערות חוץ לבית לא ידענא למה צריך
להוציא המפה והקערות חוץ לבית אלא ינער המפה ויקנח הקדרות יפה באצבעו ויטמנם מן העין
עם שאר כלי חמץ שנשארו:
בית יוסף אורח חיים
סימן תמד
א ארבעה עשר שחל להיות
בשבת בודקין בליל שלשה עשר ומבערין הכל מלפני השבת וכו'. בפרק אלו עוברין (מט.) תנן
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בזמנו
רבי אליעזר ב"ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ובפרק קמא (יג.) תנו
רבנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות וטמאות
וטהורות ומשיירין מזון שתי סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי רבי אלעזר
איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו: והרי"ף
כתב בסוף פרק קמא (ה.) הא דרבי אלעזר איש ברתותא ובפרק אלו עוברין (טז.) כתב דקיימא
לן כרבי אליעזר ב"ר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא וכתב הרב רבינו נסים בסוף
פרק קמא (ד"ה ומיהו) בשם ה"ר אפרים דאיכא למידק עליה היאך כתב דקיימא לן
כרבי אליעזר ב"ר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא והא בתרתי פליגי בחולין ובתרומה
בחולין דלרבי אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל ואפילו חולין מלפני השבת ורבי אליעזר
ב"ר צדוק אמר חולין בזמנו ופליגי בתרומה דרבי אליעזר ב"ר צדוק סבר תרומה
מלפני השבת בלא שיור כלל ורבי אלעזר איש ברתותא סבר דמשיירין ממנה מזון שתי סעודות
אלו דבריו ז"ל ואינם נכונים דמאי דקאמר דפליגי בתרומה משום דלא תני רבי אליעזר
ב"ר צדוק שיור בתרומה ליתא שכבר פירש רש"י עלה דההיא דאמר רבי מאיר מבערין
את הכל מלפני השבת דהיינו בשיור דכל היכא דאמרינן מבערין בשיור משמע ודקא קשיא ליה
דפליגי בחולין דרבי אליעזר ב"ר צדוק אומר חולין בזמנן ורבי אלעזר איש ברתותא אומר
דמבערין את הכל מלפני השבת איכא למימר דרבי אלעזר איש ברתותא לא איירי בחולין אלא בתרומה
ואף על גב דאמר הכל כלישנא דרבי מאיר דלקמן אפשר לומר דמשום דתנא תרומות תלויות טמאות
וטהורות תנא הכל ואפילו תימא שאפילו חולין בכלל אפשר שלא קבעו הלכה כמותו אלא בעיקר
מחלוקתם דהיינו תרומה מלפני השבת שעליה נחלקו כדאיתא בגמרא וכיון שכן לא נקטינן כרבי
אלעזר איש ברתותא בחולין ושבקינן רבנן ורבי אליעזר ב"ר צדוק דאמרי חולין בזמנן
ועוד דאמרינן התם (מט.) אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה
עשר להיות בשבת ובא זונין ממונה של בית רבן גמליאל ואמר הגיע זמן לבער את החמץ והלכתי
אחר אבא וביערנו את החמץ דאלמא חולין בזמנן דקיימא לן בכל דוכתא מעשה רב וזה שאמר הרי"ף
דקיימא לן כרבי אליעזר ב"ר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא בתרומה קאמר דאילו
בחולין פשיטא דקיימא לן כוותיה דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בחולין כוותיה קיימי ועוד
דקיימא לן מעשה רב עד כאן לשון הרב רבינו נסים: ודבריו תמוהין בעיני דהיאך יעלה על
הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שאינו מצוי בזמן הזה
וכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה לפיכך נראה
לי דהא דאמר רבי אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת אחולין נמי קאי ומשיירין
מהם מזון שתי סעודות כי היכי דקתני שמשיירין מתרומות טהורות והא דתנן בפרק אלו עוברין
מבערין את הכל מלפני השבת היינו בלא שיור כלל שהרי לא נזכר שום שיור בדבריו וחכמים
אומרים בזמנן פירוש מבערין את הכל לפני השבת חוץ ממה שצריכין לשתי סעודות שמשיירין
אותו לאכול בשבת ואם יותיר ממה ששיירו יבערו אותו בזמנו דהיינו ביום השבת וכן מה שאמר
רבי אליעזר ב"ר צדוק חולין בזמנן הוא בענין זה שמבערין אותן מערב שבת ומשיירין
מזון שתי סעודות והנותר מהם מבערין אותו בזמנו דהיינו בשבת ובדין הל"ל להרי"ף
לכתוב דקיימא לן כחכמים דקיימי כרבי אלעזר איש ברתותא דהא קיימי כוותיה לגמרי אלא שנתכוין
ללמדנו דרבי אלעזר איש ברתותא איירי נמי בחולין אף על פי שאינו מפורש בדבריו ולפיכך
כתב דרבי אליעזר ב"ר צדוק קאי כוותיה ואי אפשר לומר דאתרומה קאי דהא סתמא קתני
בה דמבערין אותו מלפני השבת ובלא שיור משמע והיינו דלא כרבי אלעזר איש ברתותא אלא על
כרחך בחולין קאמר דקאי כוותיה ונמצא לפי זה דלהרי"ף מבערין חולין מערב שבת ומשיירין
מהם מזון שתי סעודות לאכול בשבת וכן דעת הרמב"ם בפרק ג' (ה"ג) וכן נראה שהיה
מפרש רבינו דברי הרי"ף שהרי הרא"ש (פ"א סוס"י יד, פ"ג סוס"י
ו) כתב דברי הרי"ף ממש משמע דסבירא ליה כוותיה ואם היה מפרש אותם כמו שפירש הר"ן
לא היה לו לרבינו לכתוב סתם דעת הרמב"ם ולהשמיט דעת הרא"ש:
ומה שכתב רבינו שבודקין
בליל שלשה עשר. כן כתב הרמב"ם בפרק ג' (שם) ופשוט הוא דאפילו מאן דאמר שאין מבערין
לפני השבת מכל מקום צריך לבדוק לפני השבת שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי
לבדוק:
ומה שכתב רבינו דסעודה
שלישית זמנה אחר המנחה. כבר נתבאר בסימן רצ"א (מג.):
ומה שכתב ורבינו
תם היה נוהג לעשותה במצה עשירה. כן כתבו התוספות (צט: ד"ה לא יאכל) והרא"ש
בריש פרק ערבי פסחים (סי' א). ואם עושה הסעודה שלישית במצה עשירה צריך לעשותה קודם
שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת כמו שיתבאר בסימן תע"א (ריב:):
ומה שכתב וכן הנהיג
רש"י (תשובות רש"י סי' נא, מחזור ויטרי סי' ב וסי' יט) לבער הכל לפני השבת
וכו' ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון. פירוש שלא תאמר יבער כל חמץ מלפני
השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה דאם כן נמצא שלא יאכלנה בליל פסח לתיאבון ואין
להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי
כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמד סעיף א
י"ד שחל להיות
בשבת, (א) בודקין (ב) ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, * (ג) <א> א ומשיירין
[א] מזון שתי סעודות * (ד) לצורך השבת, <ב> דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז
אינו יכול לעשותה (ה) לא במצה ולא בחמץ אלא (ו) במצה עשירה, וצריך לעשותה (ז) <ג>
קודם שעה עשירית. הגה: [א*] ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה,
כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, (ח) יקיים סעודה שלישית במיני פירות ב או בשר
ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א
(א) בודקין וכו'
- וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל י"ד [אחרונים]:
(ב) ליל י"ג
- שלמחר בע"ש א"א לבדוק דאין בודקין לאור החמה וכנ"ל:
(ג) ומשיירין וכו'
- וצריך ליזהר להניחו במקום מוצנע וכדלעיל סימן תל"ד סעיף א':
(ד) לצורך השבת
- ובשבת זה משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול
[אחרונים]:
(ה) לא במצה - דהא
אסור לאכול מצה בע"פ וכדלקמן בסימן תע"א:
(ו) מצה עשירה -
היינו שנילושה במי פירות לבד:
(ז) קודם שעה עשירית
- דמשם ואילך אפילו מצה עשירה אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתאבון וכדלקמן בסימן תע"א
ס"ב:
(ח) יקיים וכו' במיני
פירות - עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא
בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין וע"ש
דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה דיכול לקיים בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש
נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים יוכל
לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל
מצה לתיאבון. ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא
י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז
אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א
* ומשיירין מזון
שתי סעודות - נקט שתי משום דמדינא אינו מחוייב לבערו עד סמוך לשבת וא"כ אינו מניח
בשעת הביעור רק שתי סעודות לצורך השבת ולפי מנהגינו בס"ב דמבער הכל קודם חצות
כמו בשאר השנים יכול להניח יותר משתי סעודות אם רוצה לאכול עוד קודם הלילה וכן ברמב"ם
כתב סתם ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת וכ"כ המאמר מרדכי:
* לצורך השבת - עיין
בש"ת לענין מי ששכח להפריש חלה מן הפת של חמץ בע"ש זו דדעת המ"א לקמן
בסימן תק"ו דאותו הפת אין לו תקנה לאכול ע"ש בסק"ח והוא הביא בשם תשובת
פמ"א להקל ע"ש וכדבריו מצאתי בספר בגדי ישע בסימן תק"ו ובנתיב חיים
שם ובחידושי רע"א וכולם מסכימים שבמקום הדחק יכול להפריש אפילו בשבת בחלת חו"ל
והחלה יתן לכהן קטן פחות מבן ט' שנים או לגדול שטבל לקירויו וע"ש עוד בנ"ח
וביד אפרים מש"כ עוד בזה ועיין בפמ"ג שם ואף שהרבה אחרונים העתיקו דברי המ"א
להלכה [עיין בא"ר ובח"י ובח"מ והגר"ז ודה"ח וח"א] מ"מ
יש לסמוך על הגדולים הנ"ל להקל כשאין לו פת אחר לאכול ושלא לבטל עונג שבת דחיובו
בפת:
בית יוסף אורח חיים
סימן תעא
ב ומהו הפת שיאכל
וכו'. ז"ל הרא"ש בריש פרק ערבי פסחים (סי' א) הא דקתני סמוך למנחה לא יאכל
הא מקמי הכי אכיל ומי מצי אכיל חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מצה נמי לא אכיל
דאמרינן בירושלמי (פ"י ה"א) האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו
ואי מיני תרגימא הא אמרינן דשרי. וצ"ל מצה עשירה מצי אכיל דהא דאמרינן דאסור לאכול
מצה בערב פסח היינו במצה שראויה לצאת בה ידי חובתו:
והא דאמרינן בירושלמי
האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה פירוש
מכת מרדות כתבוה הרי"ף (טז.) והרא"ש בפרק אלו עוברין (סי' ז) והרמב"ם
בפרק ו' (הי"ב) וכתב הרא"ש ונראה דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך וכתב הר"ן
(שם ד"ה גמ' ירושלמי) שכן דעת הרז"ה (טו: ד"ה י"ד שחל) ושהרמב"ן
(מלחמות שם ד"ה אמר) השיב עליו ואמר דסוגיית הירושלמי מוכחא דכל היום כולו אסור
והר"ן דחה ראייתו והרב המגיד כתב שמדברי הרמב"ם נראה שכל היום אסור: כתוב
בתרומת הדשן (סי' קכה) דקטן שלא הגיע לכלל דעת כל כך שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים
ונפלאות ביציאת מצרים שרי להאכילו מצות בערב פסח אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל
נראה דאין להאכילו מצה: כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ד מד:) יש נהגו שלא לאכול
חזרת קודם פסח וכן היה נוהג הרשב"א לא שהיה אסור אלא שלא לשנות מנהג הקדמונים
עכ"ל ואין טעם למנהג ההוא ואנו לא נהגנו כן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תעא סעיף ב
(ט) וקודם שעה עשירית
מותר לאכול (י) ה מצה עשירה. הגה: אבל ו מצה שיוצאין בה בלילה, (יא) אסורים לאכול
(יב) כל יום ארבעה עשר (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ם והמגיד פ"ו).
וקטן (יג) שאינו יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים, (יד) ז מותר להאכילו (ת"ה
סימן ז' /קכ"ה/). ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי לאכול (טו) מרור לתיאבון
(תא"ו נ"ה ח"ג), וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכל בליל שני לתיאבון.
(טז) וכן נוהגין קצת [ב*] למעט באכילת מצה ביום ראשון מהאי טעמא (כל בו). ויש מחמירין
עוד שלא לאכול פירות, כדי לאכול החרוסת לתיאבון, ואין לחוש למנהג ההוא. ויש מחמירין
שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח, שלא לבא לאכול מהם (מהרי"ל), (יז) ואין לחוש
גם לזה. מצה שנאפה כתקנה ואח"כ נתפררה (יח) ח ונילושה (יט) ביין ושמן, (כ) אינה
נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תעא סעיף ב
(ט) וקודם שעה עשירית
וכו' - אכן אם יודע שימשך סעודתו בתוך שעה עשירית לא יתחיל לאכול אפילו קודם ט':
(י) מצה עשירה -
היינו שנילושה במי פירות ולהכי מותר לאכול כיון שאין יוצאין בזה ידי מצה בלילה כמבואר
בסימן תס"ב ועיין שם במ"ב דאפילו לש במים ועירב בה קצת מי פירות נמי אין
יוצאין בה משום מצה כל שטעם מי פירות נרגש בה וא"כ לענין ע"פ מותר באכילה
דהוי ג"כ מצה עשירה ועיין שם בס"ד בהג"ה דבמדינות אלו אין נוהגין ללוש
במי פירות:
(יא) אסורים לאכול
- מדרבנן כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב (רמב"ם):
(יב) כל יום י"ד
- היינו מעמוד השחר ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש. וכתבו האחרונים דמצה נפוחה
או כפולה אף שמחמירין בה לחשבה כחמץ כמבואר בסימן תס"א מכל מקום אסור לאכילה מעמוד
השחר ואילך דבכלל מצה היא מעיקר הדין:
(יג) שאינו יודע
- אבל אם יש בו דעת להבין אין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך וכו' בעבור זה לא אמרתי
אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואם מילא הבן כבר כריסו במצה לא שייך לומר בעבור
זה שאינו חידוש לקטן. ואין חילוק בין קטן לקטנה:
(יד) מותר להאכילו
- כל היום:
(טו) מרור לתיאבון
- ואין למנהג זה טעם [אחרונים]:
(טז) וכן נוהגין
וכו' ביום ראשון - ומן המנחה ולמעלה מן הדין צריך ליזהר בכל יו"ט ראשון מפני שהוא
עיו"ט שני כמו שכ' המ"א בסימן תקכ"ט סק"א:
(יז) ואין לחוש גם
לזה - כיון שאינו רגיל באכילת מצה כל השנה:
(יח) ונילושה וכו'
- דבלא נילושה פשיטא דאסור שיוצאין בפרורין בלילה ידי חובת מצה וכמו שכתבנו בסימן תס"א
ס"ד במ"ב:
(יט) ביין ושמן וכו'
- בין שנאפית אח"כ שנית בין שלא נאפית ורוצה לאכול כמו שהיא:
(כ) אינה נקראת וכו'
- דלא נתבטלה ממנה שם מצה ע"י זה ומ"מ לצאת בה ידי מצה בלילה אין כדאי לפי
מה שנתבאר לעיל בסימן קס"ח במ"ב ס"ק נ"ט עיי"ש וגם לחוש ליש
מי שאומר דגם זה בכלל מצה עשירה וכ"ז בשלא בשלה אבל אם בשלה וכמו שנוהגין במדינותינו
לעשות כדורים ממצה שקורין (קניידלעך) או מצה מבושלת בכלי ראשון מותר לאוכלה קודם שעה
עשירית דזה בודאי לא מיקרי מצה וכדמבואר בסימן תס"א: