גמ'
פסחים דף מח. – מט.
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 34:44 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:00 דקות
3)עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא אין זיווגם עולה יפה
4)לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם
5)מי שאינו לא במקרא
ולא במשנה ולא בדרך ארץ, הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם
6)אין ב"ד ממנים אפוטרופס לא אשה, לא עבד
ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העברות
רמב"ם הלכות
חמץ ומצה פרק ג הלכה ט
מי שיצא מביתו קודם
שעת הביעור לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין ונזכר שיש
לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל
בלבו, יצא להציל מיד הגייס מן הנהר מן הדליקה ומן המפולת יבטל בלבו ודיו, יצא לצורך
עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יחזור מיד, ועד כמה הוא חוזר עד כביצה היה פחות מכביצה
מבטלו בלבו ודיו.
טור אורח חיים סימן
תמד
ההולך ביום י"ד
לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות בבית חמיו
ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבערו על כמה
הוא חוזר על כביצה ואם לאו שאינו יכול לחזור או שהוא פחות מכביצה מבטלו בלבו ודיו:
היה הולך להציל מן הנהר ומן הדליקה ומיד העכו"ם יבטלנו בלבו ולא יחזור: היה הולך
לעשות עירוב כדי לילך לצורך דברי הרשות חוזר מיד ויבערו ואפי' הולך לערב כרי לילך ללמוד
לפני רבו חשוב דברי הרשות. היה לו עיסה בביתו והוא טרוד במקום א' וירא שמא תחמיץ מבטלו
בלבו במקום שהוא קודם שתחמיץ:
בית יוסף אורח חיים
סימן תמד
ז ההולך ביום ארבעה
עשר לדבר מצוה וכו'. משנה בפרק אלו עוברין (מט.) ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו
או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער
ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו וטעמא משום דמדאורייתא בביטול בעלמא
סגי ליה (ד: י.) אלא שחכמים (כא.) הצריכו ביעור כמו שנתבאר בסימן תל"א (קעד.)
ובמקום ביטול מצוה אוקמוה אדאורייתא:
ומה שכתב רבינו לאכול
סעודה ראשונה של אירוסין. שם בגמרא (מט.) ורמינהו ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו
יחזור מיד אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי יוסי דתניא סעודת אירוסין רשות
דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שנייה אבל בסעודה
ראשונה דברי הכל מצוה אפילו תימא הא והא רבי יהודה ולא קשיא הא בסעודה ראשונה הא בסעודה
שנייה ואף על גב דקיי"ל (עירובין מו:) דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי פסק
רבינו כרבי יהודה משום דסתם מתניתין משמע דאתיא כוותיה:
ומה שכתב או של סבלונות.
שם (מט.) תניא אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות אמר לו
רבי יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות וכתב הרא"ש (סוס"י ח) הרב הברצלוני
פסק כרבי יוסי וכן בעל העיטור (ח"ב הל' ביעור חמץ דף קכ ע"ג) וסעודת האירוסין
דמתניתין שתיהן בכלל. והרי"ף (טז.) לא כתב אלא המשנה כצורתה בלבד וכן הרמב"ם
(פ"ג ה"ט):
על כמה הוא חוזר
וכו'. שם פלוגתא דתנאי וחכמים אומרים בכביצה ופסקו הפוסקים (רמב"ם ורא"ש
שם) כמותם:
היה הולך להציל מן
הנהר וכו'. פשוט שם במשנה וכתב המגיד (שם) פירוש ולא יחזור אפילו יש שם שהות. ופשוט
הוא והטעם מפני חומר פיקוח נפש העמידו דבריהם על דין תורה דסגי ליה בביטול:
היה הולך לעשות עירוב
וכו'. גם זה שם במשנה לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכתב הרא"ש (שם) פירש רש"י
דסבירא ליה מערבין לדבר הרשות ולא נהירא דאם כן הוה ליה סתם משנה דלא כהלכתא דקיימא
לן (עירובין פב.) דאין מערבין אלא לדבר מצוה ובירושלמי (פ"ג ה"ז) מפרש מהו
שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד
דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל את בנו וסעודת אירוסין והרמב"ם (שם) סתם וכתב
יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יחזור מיד:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תמד סעיף ז
ההולך ביום ארבעה
עשר לדבר מצוה, כגון * (כג) למול את בנו או לאכול * (כד) ט <ח> סעודת אירוסין
(כה) י בבית חמיו, (כו) ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור
למצותו, (כז) יחזור ויבער; (כח) ואם לאו, (כט) יא יבטלנו בלבו. ואם היה הולך * להציל
מן הנהר ומן הדליקה ומהמפולת ומיד האנס, יבטלנו בלבו ולא יחזור (ל) יב אפילו יש שהות.
<ט> ואם יצא (לא) יג לצורך עצמו, (לב) יחזור מיד; (לג) עד כמה הוא חוזר, עד כביצה,
יד פחות מכאן מבטלו בלבו ודיו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ז
(כג) למול את בנו
- ולסעודת ברית מילה משמע דלא מיקרי מצוה לענין זה לבטל מצות ביעור:
(כד) סעודת אירוסין
- וה"ה סעודה שעושין בשעה שהכלה מקבלת סבלונות וכתבו האחרונים דה"ה בזמנינו
כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים ג"כ מקרי סעודת מצוה:
(כה) בבית חמיו
- משמע דדוקא בחתן עצמו מיירי ויש שמקילין ג"כ באחר אם קרוי לסעודת אירוסין:
(כו) ונזכר שיש לו
חמץ - וה"ה אם מסתפק שמא יש לו חמץ [מחי' מהר"ם חלאווה] וכ"כ האחרונים:
(כז) יחזור ויבער
- מאחר שלא יתבטל המצוה ע"י הביעור יקיים שניהם ומשמע דמצות ביעור קודמת:
(כח) ואם לאו וכו'
- ר"ל שאם יחזור וישתדל אודות הביעור לא ישאר לו זמן ביום לעשות המילה או הסעודה:
(כט) יבטלנו בלבו
- במקום שהוא שהרי אחר הביטול א"צ לבערו אלא מד"ס ובמקום מצוה העמידו חכמים
על ד"ת. ומיירי שהוא עדיין בשעה חמישית שיכול לבטל אבל אי קאי כבר בשעה ששית ע"כ
יחזור לבער שהרי אז אינו ברשותו לבטל ואע"ג דעי"ז יתבטל מצות מילה עשה דתשביתו
חמיר טפי שהוא עובר עליה בכל רגע משא"כ במילה ואינך אכן אם הולך להתעסק במת מצוה
[שאין לו קוברין ומוטל ע"פ השדה בבזיון שכל הפוגע בו חייב לקוברו] ונזכר שיש לו
חמץ בתוך ביתו ואפילו בתוך הפסח שבכל שעה עובר בבל יראה ואפילו יש שהות ביום יוכל לחזור
לביתו ולבער החמץ ולחזור ולילך ולקברו בו ביום אעפ"כ אסור לו לזוז ממנו עד שיקברנו
שגדול כבוד הבריות כזה שדוחה כל המצות שבתורה בשב ואל תעשה:
(ל) אפילו יש שהות
- לבער חמץ ולחזור ולהציל והטעם משום הצלת נפשות הקילו לסמוך על הביטול לכתחלה ואפילו
במקום שיכול לקיים שניהן. וכתב המ"א דלאחר שעת הבעור דלא מהני ביטול יחזור לבער
כיון שיש שהות להציל אח"כ ודוקא כשברי לו שגם אח"כ יכול להציל אבל מספיקא
לא יחזור ורבים מהאחרונים כתבו בשיש שהות בודאי אח"כ להציל ג"כ לא יחזור
לבער דדילמא אדהכי והכי מטריד ולא יכול להציל אח"כ:
(לא) לצורך עצמו
- עיין באחרונים דלאיזה פוסקים אפילו הוא מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות
לגבי מצות בעור וע"כ צריך לחזור ולבער בכל גווני והטעם לפי שמעשה המצות הוא גדול
מהלימוד אפילו מצוה דרבנן כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים:
(לב) יחזור מיד
- לבער כמצות חכמים ואפילו כבר החזיק בדרך שאין דוחין מצות חכמים מפני דבר הרשות:
(לג) עד כמה הוא
חוזר - קאי על כל מה שנזכר לעיל דאפילו אם הלך לדבר הרשות כיון שהחזיק כבר בדרך לא
הטריחוהו חכמים לחזור כשהחמץ הוא פחות מכביצה אלא די לו בביטול ואם הגיע שעה ששית שאין
יכול שוב לבטל צריך לחזור מיד אפילו אין שם אלא כזית חמץ שהרי כל זמן שאין מבערו מן
העולם לגמרי הוא עובר על מ"ע של תורה אבל אם אין שם אלא פחות מכזית לא הטריחוהו
חכמים לחזור אלא ילך לדרכו וכשיחזור לביתו יבער ואם הוא יו"ט או שבת יכפה עליו
כלי עד הערב וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ז
* למול את בנו -
פשוט הוא דה"ה אם הולך למול בן חבירו אם האב אינו יכול בעצמו שהרי החיוב הוא אז
על כל ישראל וכן ברמב"ם פ"ג לא נזכר כלל הולך למול אלא לעשות מצוה עיי"ש:
* סעודת אירוסין
- האחרונים תמהו שהרי לעיל בסימן רמ"ט מבואר שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת
וה"ה בעיו"ט ונדחקו הרבה בזה ובאמת לא קשה ושאני הכא בערב פסח ולא מיבעיא
אם הסעודה היתה סמוך לחצות וכדמשמע לכאורה ממה דאמר אם יכול לבער ולחזור למצותו וזמן
הביעור הוא קודם חצות א"כ ע"כ כל הסעודה הוא בלא פת שהרי חמץ אסור ומצה ג"כ
אסור אז ומיירי רק במשתה בעלמא שאינו אסור ואדרבא הרבה חמרא מיגרר וכדאיתא בגמרא ואפילו
נימא דהסעודה היה בבוקר ומשום סעודתו יוכרח לבער חמץ קודם הזמן ג"כ לא קשה דכיון
דע"כ יוכרח להפסיק מסעודתו בסוף ד' בשביל איסור חמץ אין זה בכלל סעודה גדולה שאסרו
בע"ש ויו"ט ומשום שלא יכנס לשבת בשאינו תאב לאכול דבודאי יתאב לאכול בערב
כיון שמוכרח להפסיק בשעה ד' ושאני בכל ע"ש ויו"ט דחיישינן שתמשך הסעודה זמן
רב ומעין דברינו מבואר בספר חק יוסף ומגן אלף. ודע עוד דמטור משמע
דסעודה שניה של אירוסין אינה בכלל סעודת אירוסין רק סעודת סבלונות היא כסעודה של אירוסין
וכן פירש דבריו בב"י ותמהו כל האחרונים עליו שהרי סעודה שניה וסעודת סבלונות אחת
היא וכדמבואר ברש"י בפסחים מ"ט ואני מצאתי בעיטור דף ק"כ ע"ב להדיא
כדברי הב"י ונראה שדברי הטור נובע ממנו:
* להציל מן הנהר
- עיין מ"ב. ונראה דה"ה אם אינו נוגע כלל לפק"נ רק היזק ממון ג"כ
סגי בביטול אם חושש שאדהכי והכי שיעסוק בביעור ישטוף הנהר רכושו או רכוש ישראל אחר
ואפשר עוד דאפילו ביכול לחזור ולהציל ג"כ אקילו בה רבנן לסמוך אביטול בכגון זה
וצ"ע לדינא:
רמב"ם הלכות
דעות פרק ה הלכה ב
כשהחכם אוכל מעט
זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך
גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות, ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים
קיא צואה, ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים, ולא יאכל בסעודות שיש בהן
קיבוץ הרבה, ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין,
והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם, והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה
שאינה שלהן.
רמב"ם הלכות
איסורי ביאה פרק כא הלכה לא
אשה שנשאת לשני אנשים
פ ומתו, לשלישי לא תנשא ואם צ נשאת לא תצא, ואפילו נתקדשה יכנוס, ולא ישא ישראל עם
הארץ כהנת שזה כמו חילול לזרעו של אהרן, ואם נשא אמרו חכמים אין זווגן עולה יפה אלא
מת בלא בנים או מת הוא או היא במהרה או קטטה תהיה ביניהם, אבל תלמיד חכם שנשא כהנת
הרי זה נאה ומשובח הרי תורה וכהונה כאחד.
בית יוסף אבן העזר
סימן ב
ח עם הארץ לא ישא
כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה וכו' אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח
וכו'. סוף פרק אלו עוברין (מט.):
שולחן ערוך אבן העזר
סימן ב סעיף ח
עם הארץ לא ישא כהנת,
ואם נשא אין זיווגם עולה יפה שימות הוא או היא מהרה, או תקלה תבא ביניהם. לט] אבל תלמיד
חכם שנושא כהנת, הרי זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד.
רמב"ם הלכות
איסורי ביאה פרק כא הלכה לב
לא ישא אדם בת עמי
הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ יהיו שאין אמן יודעת כתר התורה, ולא ישיא בתו לעם
הארץ שכל הנותן בתו לעם הארץ כמי שכפתה ונתנה לפני הארי מכה ובועל ואין לו בושת פנים,
ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם שאם מת או גולה בניו תלמידי חכמים,
וכן ישיא בתו לתלמיד חכם שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכם.
רא"ש מסכת פסחים
פרק ג סימן י
י ת"ר לעולם
ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים.
ואל ישא בת עם הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ. תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה
שיש לו וישא בת תלמיד חכם. וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה
ומתקבל. ואל ישיא בת תלמיד חכם לעם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו
מתקבל. [דף מט ע"ב] תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם.
לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות.
לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות.
ואל ישא בת יהודי ע"ה מפני הן שקץ ונשותיהן שרץ. ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם
בהמה. תניא רבי אומר ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה
מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר. אמר רבי אלעזר יהודי עם הארץ מותר
לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו רבי אמור לשוחטו. אמר להן זה
טעון ברכה וזה לא טעון ברכה. ואמר רבי עקיבא עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר כי
הוא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן אמר רבי שמואל בר נחמני
אמר רבי יונתן עם הארץ מותר לקרעו כדג אמר שמואל ומגבו. תניא אמר רבי עקיבא כשהייתי
עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב.
אמר להם זה נושך ושובר העצם וזה נושך ואין שובר העצם. תניא היה ר"מ אומר כל המשיא
בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחתה לפני הארי מה ארי דורס ואוכל אף עם הארץ מכה ובועל
ואין לו בושת פנים. תניא אידך אלמלא צריכין אנו להם למשא ולמתן היו הורגין אותנו. תניא
א"ר אלעזר כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה
לנו משה מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארצות
את תלמידי חכמים משנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהם יותר מהן. תנא שנה ופירש
יותר מהם. תנא ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות. ואין מקבלין ממנו עדות.
ואין מגלין לו את הסוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ואין מוסרין לו קופה של
צדקה. ואין מתלוין עמו בדרך. וי"א אף אין מכריזין על אבידתו. ותנא קמא אמאי לא
תני על אבידתו. סבר זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה ומקיים ביה יכין רשע וצדיק
ילבש. ואי קשיא לך הא דאמרן (חגיגה דף כב א) כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ כמאן כר'
יוסי. ההוא ע"ה דהתם לאו כעם הארץ דהכא. דאלו התם ליתא במקרא ובמשנה אבל בדרך
ארץ ובמצות איתיה כגון דלא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולא אחד מאנפי פסלנותא. אבל עם הארץ
דהכא דחשיד אכל הני דאמרן הוא דחשיד על השבועה ועל הגניבה לפיכך אין ממנין אותו אפוטרופוס.
וחשוד נמי אשפיכות דמים ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך. ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר
רבי אלעזר מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום
הכפורים שמותר להציל בנפשו כדתנן (סנהדרין דף עג ב) ואלו שמצילין אותן בנפשותיהן.
ולא ידענא מה היה קשה לו לרב אלפס מההוא דחגיגה דקאמר כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ
דאדרבה מהתם מוכח שפסול לעדות כדאמר הכא דאין מקבלין ממנו עדות אלא שצריכין אנו להכשירן
ולקבל מהן עדות שאם היינו מרחקים אותן ביותר היו עושין דת לעצמם וממנין להם דיינים
מתוכם. כדאמר רבי יוסי התם (חגיגה שם) מפני מה אמרו הכל נאמנים על טהרת יין ושמן כל
השנה כולה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. ואהא
קאמר רב פפא כמאן מקבלין סהדותא האידנא מע"ה כרבי יוסי. משמע אע"פ שמן הדין
לא היה לנו לקבל עדות מע"ה צריכין למיחש למאי דחייש רבי יוסי. ואי מיירי התם בעם
הארץ שאין בו שום פסול כמו שכתב רב אלפס ז"ל למה יהא פסול לעדות. אלא ודאי פסול
הוא וצריכין להכשירו משום דרבי יוסי.
ועוד תימה הוא מה
שכתב דהא דאמר רבי אלעזר דמותר לנוחרו ביום הכפורים מיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או
אחר נערה המאורסה ביום הכפורים דמותר להצילו בנפשו וא"כ הוא כדבריו מאי איריא
עם הארץ אפי' תלמיד חכם נמי. אלא כדפר"י דעם הארץ דלעיל מיירי במכיר
וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהויא הריגתו פיקוח נפש כי הוא לסטים וחשוד
על שפיכות דמים והריגתו בכל עת מצוה היא והצלת נפשות כיון שהוא רגיל בכך אע"פ
שאין עושה כלום באותה שעה. ועם הארץ דהכא דקאמרינן עלה דאין מכריזין על אבידתו משמע
דוקא על אבידתו אין מכריזין אבל אסור לגזול ממונו לא מיירי באותו עם הארץ דאיירי בו
ר' אלעזר כיון דמותר לאבד גופו כ"ש ממונו כל כמה דלא ידע יכין רשע וצדיק ילבש
כדפירש בב"ק (דף קיט א) ובע"ז (דף כו ב) למאן דלית ליה זימנין דנפיק מיניה
זרעא מעליא השתא גופו מותר ממונו לא כל שכן. אלא בעם הארץ אחר איירי. דכמה מיני
עם הארץ יש כדאיתא בפ' שלשה שאכלו (דף מז ב) ומ"מ אע"פ שאין חשוד בודאי על
שפיכות דמים אין טוב להתלוות עמו:
טור אבן העזר סימן
ב
לעולם ישתדל אדם
לישא בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח שאם מת או גולה מובטח לו שיהיו בניו ת"ח
לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות לא
מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואל
ישיא בתו לעם הארץ ולא ישא בת ע"ה שהן שקץ ונשותיהן שקץ ועל בנותיהן הוא אומר
ארור שוכב עם כל בהמה ולא בכל ע"ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס:
ע"ה לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה שתמות הוא או היא מהרה או תקלה יבא
בניהם אבל ת"ח שנושא כהנת ה"ז נאה ומשובח תורה וכהונה במקום אחד:
בית יוסף אבן העזר
סימן ב
ו לעולם ישתדל אדם
לישא בת ת"ח וכו' עד ארור שוכב עם כל בהמה. הכל סוף פרק אלו עוברין (פסחים דף
מט:) אלא שבמקום מה שכתב רבינו ואל ישיא בתו לעם הארץ שהן שקץ וכו' כתוב בנוסחי דידן
בגמרא ואל ישא בת עם הארץ וגבי משיא בתו לעם הארץ תניא התם שהוא כאילו כופתה ומניחה
לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.
ופירש רש"י גדולי הדור. אנשי מעשה וצדיקים: בת גבאי צדקה. שאין ממנין אלא טובים
ונאמנים: נשותיהם שרץ. שאינן זהירות במצות: עם כל בהמה. שדומות לבהמה שאין להן לב להבין
שהיא חייך ואורך ימיך (דברים ל כ):
ומ"ש רבינו
ולא בכל עם הארץ קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס. נראה שטעמו מפני שכתב שם הרא"ש
(סי' י) אהא דא"ר אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים דנראה כדפירש ר"י
(שם תוד"ה ויש) דמיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהויא
הריגתו פיקוח נפש עד כאן. וסובר רבינו דאמאי דתניא שהן שקץ ונשותיהם שרץ נמי קאי ואין
דבריו נוחים לי אלא אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתאבון או שאינו בקי בדקדוקי מצות הם
שקץ ונשותיהם שרץ וכו' קרינן ביה וכך הם דברי רש"י שכתב נשותיהם שרץ שאינן זהירות
במצות ואף הרא"ש בשם ר"י לא אמר אלא אהא דא"ר אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו
ביום הכיפורים אבל אהם שקץ ונשותיהם שרץ לא דאפילו עם הארץ שאינו עובר להכעיס בא לכלל
זה כדאמרן:
שולחן ערוך אבן העזר
סימן ב סעיף ו
לעולם ישתדל אדם
לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור,
לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה.
לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ. הגה: לו] ועל בנותיהן
הוא אומר: ארור שוכב עם בהמה (דברים כז, כא). לז] כ וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות
(טור). לח] ומצוה לאדם שישא בת אחותו (גמרא בסנהדרין וביבמות). וי"א אף בת אחיו
(הרמב"ם פ"ב דהלכות איסורי ביאה).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן ב סעיף ו
כ וכל זה בע"ה
שאינו מדקדק - עיין ב"י ודרישה וב"ח אפילו אינו עובר להכעיס מ"מ כיון
שעובר על מצות ויודע המצוה נאמר עליו הם שקץ ובנותיהם שקץ ומ"ש הטור דעובר להכעיס
עיין בדבריהם:
תשובות הגאונים - הרכבי סימן
שפ
ושאמ' ר' אליעזר עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים
שחל להיות בשבת אטו אדם שיש מוח בקדקדו סובר שכל עם הארץ מותר לעשות בו כן. והלא חייבי
מיתות בית דין על ע"ז ועל ברכת השם ועיר הנדחת אין דוחין [ע"ב] את השבת.
אלא כד הוא אומ' פעמים שעם הארץ רודף אחר חבירו להרגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת
ומותר לו לאותו נרדף לנחור את עם הארץ הרודף אותו בזמן שאין מוצא להציל את עצמו אלא
בהריגתו שהתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו. וכן לענין אמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' ר'
יונתן עם הארץ מותר לקרעו כדג בזמן שהוא רודף. אבל ששה דברים שנאמרו בעם הארץ
כפשוטן כולן הלכות שסומכין עליהן ועושין בהן מעשה. ואף בם מאי דצריך לתרגומיה אלא שאין
מקבלין ממנו עדות ואם ישנו כאותה ששנו רבותינו כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך
ארץ אינו ביישוב ויש אומ' פסול לעדות אמ' רב אידי בר אבון הלכה כיש אומ' בודאי הרי
הוא פסול. ואם ישנו בדרך ארץ וביראת שמים אע"פ שלא קרא ולא שנה כל עדות שצריכה
לחבירות כגון עסקי טהרות לאכל תרומה או חולין בטהרה אין מקבלין אותה המנו אבל בעסקי
ממונות וכיוצא בהן אינו פסול. ולכתחלה אין מוסרין לו עדות ואין מגלין לו את הסוד ואין
ממנין אותו אפטרופוס על היתומין ואין ממנין אותו על ארנקי שלצדקה ואין מתלוין עמו
בדרך. אבל זו שלסופה ויש אומ' אף אין מכריזין על אבדתו לאו הלכה היא דהא תנא קמא לא
סבירא ליה ואפילו יש אומ' לא קאמ' אלא במקום שאין חייב להכריז אלא שעושה מדת חסידות
ולפנים משורת הדין ומכריז כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנהו חמארי במדברא ואהדרינהו למאריהו
דתאני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם [דף קצז] וכול' עד לפנים משורת הדין. השתא קאמ'
יש אומ' דהאיי עם הארץ לאו בר גמילות חסדים ולפנים משורת הדין הוא והעושה בו כן לאו
מדת חסידות היא. ורבנן סברי מדת חסידות היא אפילו בהדי עם הארץ דילמא נפיק מיניה זרעא
מעליא יכין רשע וילבש צדיק:
רמב"ם הלכות עדות פרק יא
הלכה א
מי שאינו לא במקרא ולא במשנה
ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר
על רוב העבירות שיבואו לידו.
הלכה ב
לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ
ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי
הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה.
הלכה ג
נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת
כשר עד שיפסל, כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים.
הלכה ד
וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם
שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט
ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל על פי רשעים.
טור חושן משפט סימן לד
כל שאינו לא במקרא ולא במשנה
ולא בדרך ארץ פסול לעדות ונתן הרמב"ם טעם לדבר שכל מי שירד לכך חזקתו שעובר על
רוב עבירות שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין עדות ממנו אא"כ
הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישראל ויש בו דרך ארץ דאז מקבלין
עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה: נמצא כל תלמיד חכם בחזקת כשרות
עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסלות עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שמקבל עדות
עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ומעידין שהוא נוהג במצות ודרך ארץ
הרי זה הדיוט ועתיד ליתן הדין שהוא מאבד ממון ישראל על פי רשעים:
בית יוסף חושן משפט
סימן לד
יז, יח (א) כל שאינו
וכו'. סוף פרק קמא דקדושין (מ:) אמתניתין דכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ
אין זה מן היישוב אמר רבי יוחנן ופסול לעדות:
ונתן הרמב"ם
טעם לדבר שכל שירד עד כך חזקתו שעובר על רוב עבירות שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות
לעם הארץ וכו' עד על פי רשעים. כל אלה דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות עדות (ה"א
- ד):
ומה שכתב לפיכך אין
מוסרין עדות לעם הארץ. למד כן הרמב"ם מדתניא בפסחים סוף פרק אלו עוברין (מט:)
עם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות כלומר אין מזמנין אותו להעיד לשמוע.
ואין מקבלין ממנו עדות שאינו יודע לכוין. והקשה הרי"ף (טז.) על זה מדאמר רב פפא
בפ"ג דחגיגה (כב.) כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ [כמאן] כרבי יוסי דאמר
התם מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד בונה
במה לעצמו. ותירץ דעם הארץ דחגיגה איתיה בדרך ארץ ועם הארץ דפסחים ליתיה בדרך ארץ.
ולפי דבריו צ"ל דכי קתני אין מקבלין ממנו עדות דמשמע דקבולי לא מקבלינן אבל בדיעבד
עדותו עדות לאו דוקא דהא עם הארץ כי האי פסול לעדות דהא אינו לא במקרא ולא במשנה ולא
בדרך ארץ. אבל רש"י פירשה בחגיגה (שם ד"ה כר' יוסי) דפליגא אדפסחים ותרווייהו
בעם הארץ דליתיה במקרא ובמשנה ואיתיה בדרך ארץ ומצות וכל כי האי נהי דכשר לעדות מכל
מקום סבירא להו לרבנן דלכתחלה לא מקבלינן והאידנא דמקבלין סמכינן אדרבי יוסי. וכתב
הר"ן (פסחים טז. ד"ה גמ' בת) שדברי רש"י יותר נכונים. והרא"ש
(שם פ"ג סי' י) כתב על דברי הרי"ף ולא ידענא מה היה קשה לו לרי"ף מההיא
דחגיגה דקאמר כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ דאדרבה מהתם מוכח דפסול לעדות כדאמר הכא
שאין מקבלין ממנו אלא שצריכין אנו להכשירם ולקבל מהם עדות שאם היינו מרחקים אותן ביותר
היו עושים דת לעצמם וממנים להם דיינים מתוכם כדקאמר רבי יוסי התם מפני מה אמרו הכל
נאמנים על טהרת יין ושמן וכו' ואהא קאמר רב פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ
וכו' משמע אף על פי שמן הדין לא היה לנו לקבל עדות מעם הארץ צריכין אנו למיחש למאי
דחייש רבי יוסי ואי מיירי התם בעם הארץ שאין בו שום פסול כמו שכתב הרי"ף למה יהא
פסול לעדות אלא ודאי פסול הוא וצריכין להכשירו משום דרבי יוסי עכ"ל הרא"ש.
והרמב"ם איפשר דסבירא ליה כהרי"ף וסבירא ליה דסתם עם הארץ ליתיה במקרא
ולא במשנה ולא בדרך ארץ ואם כן ההיא דפסחים מיירי בסתם עם הארץ וההיא דחגיגה מיירי
בעם הארץ דאיתיה בדרך ארץ ומצות וכיון דליתיה במקרא ובמשנה לא היה ראוי לקבלו אלא משום
דרבי יוסי. ומפשט דברי הרא"ש משמע דעם הארץ דליתיה בתורה ובדרך ארץ אף על פי שהוא
פסול מקבלינן סהדותיה מדרבי יוסי. וזה הפך סברת הרמב"ם. ולפי זה יש לתמוה
על רבינו שתפס סברת הרמב"ם והניח סברת הרא"ש ולא עוד אלא שלא הזכיר סברת
אביו כלל. ולכך אני אומר דסבירא ליה לרבינו שהרא"ש פוסק דלא כרבי יוסי ורב פפא
דאמר כמאן מקבלין וכו' לא לפסוק הלכה כרבי יוסי נתכוון ולא ללמדנו שבימים ההם היו מקבלין
עדות מעם הארץ אלא לא היו מקבלין ולא בא אלא לומר שצריך להתיישב בדבר והכי קאמר לרבי
יוסי יש לחוש לעדי עמי הארץ ולהכשירם אבל אנן לא קיימא לן הכי אלא כברייתא דפסחים דאין
מוסרים להם עדות וכו' וסתם עם הארץ ליתיה בתורה ובדרך ארץ כדברי הרמב"ם ובמישרים
כתב נ"ב ח"ד (יב ע"ד) כמה סברות נראות כמעורבבות ולא ראיתי להאריך בהם.
וז"ל המרדכי בהגהות סנהדרין (סי' תשכא) בשם העיטור (קבלת עדות נח ע"ד)
כתבו הגאונים מי שאינו זריז בתפלה ובמצות ואין בו דרך ארץ פסול לעדות ועם הארץ דפסחים
שעוסק בתורה ובמצות ובדרך ארץ ואינו בן תורה עכ"ל:
שולחן ערוך חושן
משפט סימן לד סעיף יז
מי שאינו לא במקרא
ולא במשנה ולא בדרך ארץ, לה] הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם. לפיכך אין מוסרים
עדות לעם הארץ, ואין מקבלים ממנו עדות, לו] אלא אם כן הוחזק לז] שעוסק במצות ובגמילות
חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא
במשנה. לח] נמצאת אומר: כל ת"ח בחזקת כשר, עד שיפסל. וכל עם הארץ בחזקת שהוא פסול,
עד שיחזק שהולך בדרכי הישרים. לט] וכל מי שמקבל עדות ע"ה קודם שתהיה לו חזקה זו,
או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ, הרי זה הדיוט, ועתיד ליתן את
הדין, שהרי מאבד ממונן של ישראל יז על פי רשעים (טור בשם הרמב"ם).
ש"ך על שולחן
ערוך חושן משפט סימן לד סעיף יז
(יז) על פי רשעים
- עיין בתשובת רמ"א סי' י"ב דף כ"ח:
רמב"ם הלכות
נחלות פרק י הלכה ו
צוה המוריש ואמר
ינתן חלק הקטן לקטן ומה שירצה יעשה בה הרשות בידו, וכן אם מנה המוריש אפוטרופוס על
הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו, אבל אין בית דין ממנין אפוטרופוס לא אשה ולא
עבד ולא קטן ולא עם הארץ, שהוא בחזקת חשוד על העבירות, אלא בודקין על אדם נאמן ואיש
חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ושיש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסים
ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים, בין שיהיה רחוק בין שיהיה ו קרוב לקטן אלא שאם
היה קרוב לא ירד לקרקעות.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן רצ סעיף ב
אבל אין ב"ד
ממנים אפוטרופס ג לא אשה, לא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העברות, אלא
בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם
כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם, ומעמידים אותו על הקטנים יא] בין שיהיה רחוק בין
שיהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות, כמו שנתבאר בסימן רפ"ה. (יב]
ויכולין ב"ד למנות קרוב שלהן לאפוטרופוס, אם ראוי לכך) (ב"י בשם הרשב"א).
שולחן ערוך חושן
משפט סימן תכה סעיף א
הגה: כל חייבי מיתות
ב"ד בזמן הזה, אין בידנו א] להלקותן ב] או להגלותן ג] או להרגן ד] או לחבטן, ה]
אלא מנדין אותן ומבדילים אותן מן הקהל (טור ס"א בשם רב נטרונאי גאון). ו] וכל
זה מצד הדין, אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו
(שם ובשם תשובת הגאון) כמו שנתבאר לעיל סי' ב'. ז] ודוקא בדיני נפשות הצריכין בבית
דין, אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה, כמו שיתבאר (טור שם).
הרודף את חבירו להרגו,
ח] והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו
באבר מאברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף, הרי
אלו הורגים אותו ט] אף על פי שעדיין לא הרג. הגה: הבא במחתרת
לגנוב גם כן דינו כרודף. י] ואם ידוע שלא בא רק על עסק ממון, ואף אם יעמוד בעל הממון
נגדו לא יהרגהו, אסור להרגו. ועיין בדברי הטור בסימן זה. יא] מי שמסכן רבים, כגון שעוסק
בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות, דינו כרודף ומותר למסרו למלכות (נימוקי מהר"מ
מריזבורג), כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ח סי"ב.