גמ' פסחים דף נ.-נ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 28:36 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:25
דקות
1)העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן
ברכה
2)העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו
3)קודם חצות, מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושין. מקום שנהגו
שלא לעשות, אין עושין
טור אורח חיים סימן רנא
העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה
דהיינו מו' שעות ומחצ' ולמעל' אינו רואה סימן ברכה כתב אבי העזרי דוקא העושה מלאכה
להשתכר אבל מתקן הוא בגדיו וכליו לצורך שבת וי"ט ומשמע מסוף דבריו שאפי' אם אינו
עושה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכן מי
שכותב לעצמו ספרים דרך לימודו מותר כל היום:
בית יוסף אורח חיים סימן
רנא
א (א) העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה וכו'. ברייתא בריש פרק מקום שנהגו
(פסחים נ:) ואמרינן התם דאף על גב דמשמתינן לעושה מלאכה בערב הפסח מן המנחה ולמעלה
אין משמתין לעושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים:
ומ"ש משש שעות ומחצה ומעלה. כן
כתוב שם במרדכי (סי' תרג) בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' צ) ונראה לי שטעמו מדמקשינן
בגמרא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי ומשני התם מן המנחה
ולמעלה אסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות משמע שאין הפרש בין ערבי פסחים לערבי שבתות אלא
שיעור סמוך למנחה דהיינו חצי שעה כמו סמוך למנחה דפרק ערבי פסחים (פסחים צט:) אבל רש"י
פירש בפרק מקום שנהגו מן המנחה. ט' שעות: סמוך למנחה. קודם לכן, ונראה לי שטעמו משום
דאי כדברי הר"מ משום חצי שעה חילוק שיש ביניהם לא הוה שביק מלמיתני בהו חצות:
ומכל מקום איכא למידק אמאי פירש רש"י מן המנחה ט' שעות והרי זמן מנחה קטנה לא
הוי אלא מט' שעות ומחצה ולמעלה וזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה הוא דהויא כדאיתא בריש
פרק תפלת השחר (ברכות כו:) ושמא יש לומר דמשמע ליה דכי היכי דבערבי פסחים אסור במלאכה
חצי שעה קודם מנחה הכי נמי בערבי שבתות אסור חצי שעה קודם מנחה דלא מפלגינן בינייהו
בהכי ומסתיין לפלוגי ולומר שזה משעת מנחה גדולה וזה משעת [מנחה] קטנה. וממה"ר
אלי' מזרחי ז"ל נראה שהיה גורס בדברי רש"י מן המנחה, ט' שעות ומחצה, שכתב
בחידושיו לסמ"ג בהלכות פסח (חי' רא"מ על הסמ"ג ל"ת ע"ה) אהא
דקאמר שאסור לעשות מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה במנחה קטנה איירי
דאי בגדולה הא דמשני תלמודא אי מהתם הוה אמינא מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה
שרי הכא מחצות, היינו סמוך למנחה היינו חצות, והל"ל הכא סמוך למנחה נמי אסור כדאמרינן
בפרק ערבי פסחים (צט:) וכן פירש רש"י בהדיא מן המנחה ט' שעות ומחצה ומהכא דייק
לה עכ"ל:
א (ב), ב כתב אבי העזרי (ראבי"ה סי' תצה) דוקא העושה מלאכה להשתכר
וכו'. הרא"ש (פ"ד דפסחים סוס"י א') הביאו בפסקיו שם והגהות (מיימוניות)
בפ"ח מהלכות יום טוב (אות ע) ורבינו ירוחם בנתיב ה' ח"א (ל"ט עמוד ב'):
ומ"ש רבינו ומשמע מסוף דבריו
וכו'. כלומר דתרתי בעינן שהיא מלאכה שאינה להשתכר ושתהיה לצורך שבת. ומיהו משמע לי
דבגדיו וכליו לאו דוקא דהוא הדין לבגדי חבירו וכליו שמותר לתקנן לצורך שבת כל שאינו
נוטל עליהם שכר:
וכתב א"א הרא"ש ז"ל
וכו'. גם זה שם כלומר שאף על פי שאינו לצורך שבת שרי מפני שהוא דבר מצוה ומשמע מדבריו
דלכתוב לעצמו ללמוד דוקא הוא דשרי אבל אם כותב בשכירות לא וכן כתב שם המרדכי (סי' תרג)
בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' צ): כתב הכל בו בסימן נ"ח (יז עמוד ב') נראה
שאסור לספר מספר ישראל בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ואפשר להתיר תספורת
מעשה הדיוט דלא גרע מחול המועד דאמרינן (מו"ק ח:) הדיוט תופר כדרכו ע"כ והעולם
נהגו היתר בדבר וכל מקום שהלכה רופפת בידיך הלך אחר המנהג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנא סעיף א
* (א) א העושה מלאכה בע"ש
ב מן המנחה ולמעלה אינו רואה (ב) ג סימן ברכה; <א> יש מפרשים: (ג) ד מנחה גדולה,
* ויש מפרשים: מנחה קטנה. הגה: ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה (ד)
דרך עראי, לפי שעה, ולא קבע עליה, שרי (ב"י בשם א"ז). ולכן מותר לכתוב *
אגרת שלומים וכל כיוצא בזה (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנא סעיף א
(א) העושה מלאכה - ופרקמטיא שרי ומ"מ
משמע מהגמרא דזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות ועיין בבה"ל ולקמן בסימן
רנ"ו במ"ב סק"א:
(ב) סימן ברכה - מאותה מלאכה שאף
שירויח במקום זה יפסיד במקום אחר:
(ג) מנחה גדולה - היינו בשש ומחצה
ומנחה קטנה היינו תשע ומחצה והסומך על המקילין לא הפסיד והשעות הם זמניות וכ"ז
בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א
דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן
ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם ועיין במ"א ובס' תו"ש:
(ד) דרך עראי - היינו אפילו בשכר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנא סעיף א
* העושה מלאכה וכו' - ואיסורא נמי
אית בזה רק שאינו חמיר האיסור כשארי איסורי שבות שהיה חייב ע"ז מכת מרדות כן איתא
ברמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ובסמ"ג וכן איתא באו"ז ונראה שמקורו
הוא מהא דפסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש בגמרא בתירוץ ראשון ואפילו לתירוץ שני
דגמרא הוא רק דאין משמתין אותו אבל איסורא יש כי למה לנו להשוות פלוגתא בין התירוצים
וכן משמע בר"ן ר"פ הנ"ל ע"ש וכבר הביאו בפמ"ג והנה הט"ז
כתב דאין בו איסורא רק דאין בו סימן ברכה ולדידיה מוכרחין אנו לומר דפליגי ב' התירוצים
הנ"ל והלכה בד"ס להקל ובפרט דהוא תירוצא בתרא א"נ אף לתירוצא קמא דגמרא
אף דקאמר לשון אסור היינו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אבל לאו איסור גמור אך לפלא שלא
זכר מדברי הרמב"ם וש"פ הנ"ל. והנה לענין פרקמטיא כתב המ"א דאינו
בכלל מלאכה ושארי האחרונים [הר"ם ותו"ש וח"מ] חלקו ע"ז בראיה ועיין
בפמ"ג שתירץ דכונת המ"א היינו דאין צריך להחמיר בזה לכ"ע ממנחה גדולה
אבל לענין מנחה קטנה דינו כמו שאר מלאכה וכמו שכתב בעצמו בסק"ד שמה שאמר הגמרא
דתקיעה שניה היתה לבטל העיר וחנויותיה היינו בזמן מנחה קטנה וכן משמע במחה"ש דלענין
סגירת החנויות שוה הזמן כמו לענין שאר מלאכות אך הקיל שם לענין פרקמטיא בצינעא ע"ש
[ובדבריו נדחה ראית הנתיב חיים ובלא"ה אינה ראיה לפי מה שכתב הרמ"א בהג"ה
והוא נובע מא"ז דדוקא אם עושה מלאכה בקבע כדי להשתכר וכו' וראיתו שם הוא ממה שהקיל
במשנה לשרות דיו ע"ש עם חשכה וכן שאר הדברים שהביא שם במשנה שב"ש סוברין
דוקא כדי שיעשו מבעוד יום וב"ה מתירין עם חשכה עיי"ש ועיין בפרישה שהקשה
ממשנה זו ועי"ש מה שתירץ דלפי שמתחיל רק עם חשכה והמלאכה נעשית מאליה בשבת ולפלא
האיך מתירין ב"ש בכדי שיעשו וגם ב"ה מודו לזה אך האמת הוא מה שתירץ האו"ז
הנ"ל] והנה העולם נהגו להקל לענין סגירת החנויות ונראה שסומכין על דברי הט"ז
הנ"ל דלית בו איסורא בכל גווני:
* ויש מפרשים מנחה קטנה - עיין במ"א
שמסכים לדעה זו ומ"מ משמע מיניה דפועלי שדה צריכין לשבות במנחה גדולה ומבאר בזה
מה שכתב הרמב"ם דתקיעה ראשונה שמרמז על הפועלים שיפסקו מלאכתן [כבשבת ל"ה]
צריך להיות במנחה והנה בזמנינו לא נהגו ככה ואפשר דהטעם הלא הוא כדי שיבאו לעיר ויכינו
צרכי שבת ובזמנינו כ"א מהפועלים אנשי ביתו מכינין צרכי שבת וכעין שמצינו לענין
מה שאמרו חז"ל מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכתבו הפוסקים שהוא כדי שישתדלו
להכין כל עניניו וע"כ במקום שיש בעיר חבורות מיוחדות לצרכי המת שוב מותרין הכל.
ומ"מ כל י"ש יראה לפסוק ממלאכתו שבשדה עכ"פ בזמן מנחה קטנה [אם לא שהוא
דבר האבוד דאז לא עדיף מחוה"מ] ורבים מחמירים אף ממלאכתו שבבית:
* אגרת שלומים - עדיפא הו"ל למכתב
דאפילו שריית דיו וסמנים או צידת חיה ועופות דזה בודאי אסור בחוה"מ כל שאינה צורך
המועד ג"כ מותר בע"ש שכן מוכח באו"ז שממנו נובע הדין:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ח הלכה יז
ע אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים
מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם, וגוערין
בו ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין
אותו, חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר
שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים
פ מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.
רמב"ם הלכות תלמוד
תורה פרק ו הלכה יד
במה דברים אמורים במי שנדוהו על שבזה
תלמידי חכמים אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי אפילו נידהו קטן שבישראל
חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו
לו. על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן: (א) המבזה את החכם
ואפילו לאחר מותו. (ב) המבזה שליח בית דין. (ג) הקורא לחבירו עבד. (ד) מי ששלחו לו
בית דין וקבעו לו זמן ולא בא. (ה) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי
תורה. (ו) מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק
כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו. (ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים
מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העובד כוכבים לישראל חבירו בעל המצר. (ט)
המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין
אותו עד שישלם. (י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן.
(יא) המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. (יב) העושה מלאכה בערב הפסח
אחר חצות. (יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. (יד) המביא את הרבים לידי
חלול השם. (טו) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. (טז) המחשב שנים וקובע חדשים
בחוצה לארץ. (יז) המכשיל את העור. (יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה. (יט) טבח שיצאה טרפה
מתחת ידו. (כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם. (כא) המקשה עצמו לדעת. (כב) מי שגירש את
אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין
מנדין אותם. (כג) חכם ששמועתו רעה. (כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי. +/השגת הראב"ד/
המכשיל את העור. א"א כגון המכה את בנו הגדול. /השגת הראב"ד/ חכם ששמועתו
רעה. א"א ויש אחרים הרבה, חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה, וכן
מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא ואיכא טובא. /השגת הראב"ד/
מי שמנדה מי שאינו חייב בנדוי. א"א דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא
וכו' אמר ליה ההוא אדרבה ואמרו ליה שלו נדוי, ובחיי ראשי אין כאן פלפול כי הדברים שהוא
מונה בית דין צריכין לנדותו ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדות לר' שמעון
בן לקיש אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תסח סעיף א
העושה מלאכה בערב פסח * (א) א מחצות
ולמעלה, היו (ב) ב <א> משמתין אותו. ואפילו לעשות (ג) בחנם אסור. ויש מי שאוסר
(ד) אפילו על ידי [א] אינו יהודי; (ה) ויש מי שמתיר, (<ב> וכן הוא המנהג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תסח סעיף א
(א) מחצות ולמעלה - הטעם מפני שהוא
זמן שחיטת הפסח שכ"א מישראל חייב בו ויום שמביאין קרבן הוא כיו"ט ולכן אסור
מד"ס במלאכה ואפילו בזה"ז דליכא קרבן עדיין האיסור במקומו עומד:
(ב) משמתין אותו - וגם אינו רואה סימן
ברכה מאותה מלאכה:
(ג) בחנם אסור - אם הוא מלאכה גמורה
וכדלקמיה בס"ב:
(ד) אפילו ע"י א"י - כמו
בחול המועד:
(ה) ויש מי שמתיר - אפילו הוא עושה
בביתו של ישראל דס"ל דלא החמירו בזה באמירה לעכו"ם כמו בחול המועד ויו"ט.
ולענין להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות הסכימו הרבה אחרונים להקל אף שמטה ראשו
לצד המספר ומסייע קצת אבל ע"י ישראל אסור אפילו בחנם משום דהיא מלאכה גמורה. ונטילת
צפרנים אם שכח ליטול אותן קודם חצות יש להקל אפילו ע"י עצמו או ע"י אחר בחנם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תסח סעיף א
* מחצות ולמעלה - עיין מ"ב והוא
ע"פ הירושלמי שהביאוהו הפוסקים דהטעם משום שחיטת הפסח ולפ"ז אם חל פסח בע"ש
מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה כיון דשחיטת הפסח הוא למחר בשבת וכמו שכתב המהרי"ל
ורש"י פירש עוד טעם כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו וכו' ותיקון מצה
לצורך הלילה וכו' ולפי טעם זה אפי' כשחל פסח בע"ש ג"כ יש ליזהר שלא לעשות
מלאכה מחצות שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר אלא דרוב הפוסקים תופסין טעם
הירושלמי וא"כ אפשר דאין להחמיר:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ח הלכה יח
לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית
מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי
היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג, מקום שנהגו לעשות
עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ח הלכה כ
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין
לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין
לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא
יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור
למקומו נוהג ק כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא
בו מפני המחלקות.
טור אורח חיים סימן תסח
העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים
מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ובערב פסח מחצות ולמעלה אסור וקודם חצות
תלוי במנהג במקום שנוהגין איסור אסור ובמקום שלא נהגו מותר וכתב אבי העזרי דווקא שעושה
מלאכה להשתכר אבל מתקן הוא כליו לשבת וי"ט וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו
מותר כל היום ההולך ממקום שנהגו לעשות למקום שלא נהגו או איפכא יש לו לעשות כמנהג המקום
שדעתו להשתקע שם אם דעתו להשתקע למקום שבא שם יעשה כמנהגם בין לחומרא בין לקולא ואם
דעתו לחזור למקומו ינהג כמנהג אנשי מקומו וה"מ בצינעא שלא בפני אנשי המקום אשר
בא שם אבל בפניהם אם יש לחוש למחלוקת אם ישנה ממנהגם יניח מנהג אנשי מקומו וינהוג כמנהגם
אפילו נהגו להקל כ"ש אם נהגו להחמיר ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כל היום
אם התחיל מאתמול והיא לצורך המועד יכול לגומרה בערב המועד ופר"י אפי' לאחר חצות
וא"א ז"ל כתב דווקא עד חצות ואם אינה לצורך המועד אפי' אם התחיל בה מאתמול
לא יגמרנה: החייטין והספרין והכובסין עושין מלאכה עד חצות אפילו במקום שנהגו שלא לעשות
והרמב"ם כתב שאפילו אלו השלשה לא יתחילו אלא במקום שנהגו לעשות ושאר אומניות שאנו
אומרים אם התחילו מאתמול גומרין עד חצות נמי דוקא במקום שנהגו לעשות וא"א ז"ל
כתב כסברא ראשונה: מושיבין שובכין לתרנגולין פירוש להושיבה על ביצים לגדל אפרוחין בי"ד
כל היום וכ"ש אם ברחה מעל הביצים שיכול להחזירה עליהם שלא יפסדו הביצים: גורפין
הזבל מתחת רגלי הבהמה והזבל שבחצר לא יוציאנו אלא יסלקנו לצדדים ואם נתרבה בחצר יוציאנו
לאשפה מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כל היום אע"פ שאינו לצורך המועד גם בזה
כתב הרמב"ם ז"ל דוקא עד חצות ואינו נראה
בית יוסף אורח חיים סימן
תסח
ד ההולך ממקום שנהגו לעשות למקום שלא נהגו וכו'. שם במשנה ההולך ממקום
שאין עושין למקום שעושין או ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום
שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכתב הר"ן (שם ד"ה
ההולך) מתניתין בשדעתו לחזור מיתוקמא וראיה מפרק קמא דחולין (יח:) ופשטא דמתניתין נמי
הכי מוכח ומשום הכי קתני ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין כיון שדעתו לחזור נותנין
עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא וממקום שעושין למקום שאין עושין אף על גב דמדינא
(עושין) [עושה] כיון שדעתו לחזור מכל מקום אל ישנה מפני המחלוקת וכיון דמפני המחלוקת
הוא ולאו מדינא יש לומר דוקא בפניהם הוא דמיתסר הא בצנעה שרי עכ"ל: ובגמרא (נא.)
כי אתא רבה בר בר חנא אכל דאייתרא פירוש חלב שבכפיפת הקיבה ובני ארץ ישראל נוהגים בו
היתר ובני בבל נוהגין בו איסור ורבה בר בר חנא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא
משם וחומרי מקום שהלך לשם אמר אביי הני מילי מבבל לבבל וכו' אבל מארץ ישראל לבבל לא
רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל הני מילי היכא דאין דעתו לחזור רבה בר בר חנא
דעתו לחזור הוה וכתב הרא"ש (סי' ד) וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא (עי' קידושין
עב:) ויש לאדם להלך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא כי הא (חולין
יח:) דרבי זירא אכל (מגרומתא) [מוגרמת] דרב ושמואל בעלותו לארץ ישראל כי לא היתה דעתו
לחזור לבבל הילכך לא נהג חומרי המקום שיצא משם וכן רבה בר בר חנא אכל דאייתרא בבבל
משום שהיתה דעתו לחזור לארץ ישראל ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם ודוקא בצנעא שלא
ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה אבל בפרהסיא לא ולא מיבעיא כי ההיא דאייתרא שיש לו לנהוג
כחומרי מקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפילו ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין
ואפילו דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ואל יחמיר כמנהג מקומו מפני המחלוקת
בדבר שניכר בו שינוי מנהג כדמוכח לקמן (נא:) דקאמרינן ממקום שאין עושין למקום שעושין
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת וניעביד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומשני
רבא אין בזה משום שינוי מחלוקת כלומר ודאי לא יעשה כי צריך לנהוג חומרי המקום שיצא
משם ואין בזה משום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא
משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו
כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תסח סעיף ג
קודם חצות, (י) ד מקום שנהגו לעשות
מלאכה, עושין. מקום שנהגו (יא) שלא לעשות, ה אין עושין. הגה: (יב) ו <ג> ולדידן
מקום שנהגו שלא לעשות (מהרי"ו); (יג) ודוקא מלאכות גמורות, אבל שאר מלאכות אפילו
מנהג ליכא (מהרי"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תסח סעיף ג
(י) מקום שנהגו וכו' עושים - ואפילו
בשכר ובס"ה יבואר סעיף זה עי"ש במחבר ורמ"א:
(יא) שלא לעשות - היינו מנץ החמה ולמעלה
[וכל הלילה מותר] ואפילו בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות אין רשאין לעשות משום אל תטוש
תורת אמך ואפילו התרה אין מועיל בזה [אחרונים]:
(יב) ולדידן וכו' - עיין בלבוש ובשארי
אחרונים שאין זה מוסכם כי יש הרבה מקומות שנוהגין לעשות עד חצות וע"כ תלוי כ"א
לפי מנהג מקומו:
(יג) ודוקא מלאכות גמורות וכו' - כנ"ל
בס"ב בהג"ה בלאחר חצות: