גמ'
פסחים דף נ:-נא.
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא
35:20 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 19:05 דקות
1)מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, אפילו דרך מועט, אין מפליגין
2)דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים א נהגו בהם איסור
3)הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן
4)אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו
6)ר"ח מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג
טוב
רמב"ם הלכות
שבת פרק ל הלכה יג
אין צרין על עיירות
של גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים
וטרודים בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב
דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יתר מדאי, ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק
עמו לשבות ואינו שובת, ומצור לצידן וכיוצא בהן אפילו לדבר הרשות מותר להפליג בערב שבת,
ומקום שנהגו מ שלא יפליגו בערב שבת כלל אין מפליגין.
טור אורח חיים סימן
רמח
אין מפליגין בספינה
פחות מג' ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו שישבות
רשב"ג אומר א"צ לפסוק והלכה כמותו ודרך מועט כמו מצור לצידון שלא היה ביניהם
רק מהלך יום מותר אפילו בע"ש י"מ הטעם משום איסור תחומין ולכך מתירין בספינה
גדולה שהולכת למעלה מי' ורב אלפס פי' הטעם משום עונג שבת שכל ג' ימים הראשונים גופו
משתבר ואין רוחו חוזרת עד אחר ג' ימים ולכן מתירין בנהרות הנובעים שאינו מצטער
ובה"ג כתב אם קנה שביתה בספינה מע"ש מותר ליכנס בה אפילו בשבת ור"י
אסר הכל אפילו בתוך התחום מפני שהוא נראה שט על פני המים שהוא אסור ולענין דבר מצוה
פר"ת שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואין
חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל:
בית יוסף אורח חיים
סימן רמח
א (א) ... ומ"ש ודרך
מועט כמו מצור לצידון וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר
ופירש רש"י שלא היה ביניהם רק מהלך יום. ונראה שאף על פי שלפעמים מתאחרים יותר
מיום אחד אם כשיש רוח טוב הולכים ביום אחד שרי להפליג בע"ש וכן כתבו סמ"ג
(לאוין סה יז ע"ד) והתרומה (סי' רכה עיי"ש) מיהו הני מילי בשיש שהות מעת
שהספינה מפלגת להגיע שם קודם הלילה על ידי רוח טוב אבל אם הוא מהלך יום אחד על ידי
רוח טוב ושהה שעה אחת או שתים אסור לו להפליג שהרי אי אפשר להגיע שם קודם הלילה אפילו
על ידי רוח טוב וכן נראה מדברי סמ"ג (שם): וכתב הרמב"ם בפ"ל (הי"ג)
ומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל אין מפליגין וכתב הרב המגיד שכתב כן מדאמרינן
בפרק מקום שנהגו (פסחים נ:) בני בישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא ואתו
לקמיה דרבי יוחנן ואסר להו. אבל רש"י פירשה בענין אחר שאינה ענין לזה כלל מיהו
הר"ן (שם יז. ד"ה בני) כתב כדברי הרמב"ם ואפילו לדברי רש"י יש
לאסור משום דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור כדאיתא התם:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רמח סעיף א
מותר להפליג בספינה
(א) אפי' בערב שבת, אם הולך א לדבר מצוה; (ב) <א> ופוסק עמו (ג) שישבות, ואם
אח"כ לא ישבות אין בכך כלום; אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה (ד) ב פחות
מג' ימים (ה) קודם השבת. הגה: אבל ג קודם שלשה ימים שרי, (ו) אפי' בספינה שמושכים
אותה ע"י בהמות, (ז) <ב> ואפילו אין בגובה המים י' טפחים (מהרי"ק שורש
מ"ה) (ח) <ג> ואפילו במקום שיצטרך ד הישראל (ט) לעשות אחר כך מלאכה בשבת
להוליך הספינה (ריב"ש סימן קנ"ב /ק"א/). ואם הוא דרך מועט, כמו מצור
לצידון * שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד, מותר להפליג בערב שבת (י) בבקר, (יא) ה מפני
שאפשר שיגיע שם קודם השבת; ומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, אפילו דרך מועט, אין
מפליגין.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רמח סעיף א
(י) בבוקר - דאם ימשך שעה ושתים על היום אסור
דלא יגיע לשם קודם השבת [ב"י]:
(יא) מפני שאפשר
וכו' - ר"ל כשיש רוח טוב הולכין ביום אחד לכן שרי להלוך בע"ש לפי שאפשר שיהיה
רוח טוב:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רמח סעיף א
* שאין ביניהם וכו'
יום אחד - וה"ה אם יש ביניהם מהלך שני ימים מותר ביום ה' (א"ר):
טור יורה דעה סימן
ריד
דברים המותרים ואחרים
היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם
הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות
באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר אבל דברים המותרים ואחרים
נוהגים בו איסור מחמת טעות שסוברין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר:
בית יוסף יורה דעה
סימן ריד
א דברים המותרים ואחרים
היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קיבלום עליהם בנדר וכו'. בפרק ב' דנדרים
(טו.) תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר
(במדבר ל ג) לא יחל דברו. ובריש פרק מקום שנהגו (פסחים נ:) מייתי לה ומשמע דלנהוג היתר
בפניהם נמי אסור ומוקי לה התם (נא.) בכותאי או במקום שאינם בני תורה משום דמסרכי ומדמו
מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא: וכתבו התוספות (שם נא. ד"ה אי אתה)
והרא"ש (פ"ד סי' ג) וקשה היאך התיר רבי בית שאן בפרק קמא דחולין (ו:) משום
דהעידו על רבי מאיר שאכל שם עלה ירק בלא מעשר מ"מ בני המקום נהגו בו איסור ופירש
ה"ר נסים במגילת סתרים דוקא דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור לפי
שרוצים להחמיר על עצמם אבל אם נוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן
בפניהם ולפי זה ניחא הך עובדא דבית שאן דטעות היה שהיו סבורין שהיא ארץ ישראל והכי
איתא בהדיא בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין
יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו וכל דבר שיודע בו שהוא
מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירים לו כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג
שנהגו בו אבותיו לא יתיר לו החכם וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות
לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפרק ב' דנדרים (טו.) אבל החכם
יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ"ל
הרא"ש ז"ל:
ומ"ש רבינו
הילכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע וכו'. כן כתבו הרא"ש בפרק ב'
דנדרים (סי' ד) והר"ן בפרק בתרא דנדרים (פא: ד"ה משום שנאמר) בשם ה"ר
יהודה הכהן. וכן כתבו המרדכי פרק מקום שנהגו (סי' תרב) והגהות מיימוניות בסוף הלכות
שבועות (פי"ב אות ג) שהשיב הר"מ (תשב"ץ קטן סי' תקסד) בשם ה"ר
יהודה הכהן כל מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ובין ראש השנה ליום הכפורים
ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב או משבעה עשר בתמוז ורוצה לחזור בו
מחמת שאינו בריא צריך שלשה שיתירו לו וראייתו מפרק ב' דנדרים דברים המותרים וכו' וכן
משמע בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו (ה"א) דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתירין לו וכגון
שבשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם
ואפילו בפעם אחת אם נהג בענין זה צריך היתר עכ"ל וגם סמ"ק (סי' פא) כתב פסק
זה דהר"מ:
ומ"ש אבל דברים
המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות וכו' לא הוי כאילו קיבלום בנדר. כבר נתבאר
(בד"ה דברים) שכן כתב רבינו ניסים במגילת סתרים והכי איתא בהדיא בירושלמי: נמצא
דדברים המותרים ואחרים יודעים שהם מותרים ואעפ"כ נהגו בהם איסור משום סייג ופרישות
אי אתה רשאי להתירם אם לא שיבואו וישאלו על נדרם ויתירו להם כדין התרת שאר נדרים ואם
הם נוהגים בהם איסור מחמת טעות שהם סבורים שמן הדין הוא אסור אתה רשאי להתירם להם בלא
שום התרת נדר אלא לומר להם טועים אתם בדין ומותרים אתם ובכי האי גוונא הוה ההיא דבית
שאן שהתיר רבי. ולפי זה הפירוש דירושלמי כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג
בו איסור נשאל ומתירין לו כלומר שאומרים לו טועה אתה בדין ומותר אתה ואינו צריך התרת
נדר כלל דטעות היה זה ולא נדר וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין
מתירין לו כלומר אין החכם אומר מותר אתה ממילא אלא צריך לפתוח לו בחרטה ולהתירו לו
כמו שמתירין שאר נדרים: ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן בפרק מקום שנהגו דברים המותרים
ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם דהיינו דוקא בכותאי ובמקום שאינם
בני תורה, היינו דוקא בשהיו יודעים שהם מותרים ואסרו עצמם בהם א"נ שאבותיהם היו
יודעים שהיו מותרים ואסרו עצמם בהם ובניהם החזיקו במנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי
כההיא דבני בישן דאיתא התם (נ:) אי אתה רשאי להתירם להם ממילא בלא התרת נדר ומיהו על
ידי שאלת חכם ופתח דחרטה מתירים להם כשאר נדרים ולא חיישינן דמסרכי ומדמו מילתא למילתא
כיון שאין מתירין להם אלא על ידי פתח דחרטה והתרת נדר, אבל אם תחלת מנהג זה היה בטעות
שהיו סוברים דמדינא אסירי משמע דאפילו לכותאי ומקום שאינם בני תורה מתירין להם ממילא
בלא התרת נדר אלא שאומרים להם טועים אתם בדין ומותרין אתם: והשתא קשיא לי מאי איכא
בין מקום שהם בני תורה למקום שאינם בני תורה שאם היו יודעים בו שהוא מותר ואעפ"כ
נהגו בו איסור אף לבני תורה אין מתירין להם אלא על ידי התרת נדר ואם היו טועים וסוברים
דמדינא אסור אף לכותאי ולמקום שאינם בני תורה מתירין להם ממילא בלא התרת נדר. ונראה
לי שאין בין מקום שהם בני תורה למקום שאינם בני תורה אלא לענין לנהוג היתר בפניהם בדברים
המותרים ותחלת המנהג לא היה בטעות אלא משום סייג ופרישות שאם הם בני תורה מי שאינו
מבני מקומם רשאי לנהוג היתר לעצמו בפניהם ואם אינם בני תורה אינו רשאי לנהוג לעצמו
היתר בפניהם משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא אבל בשאר כל הדברים אין חילוק בין מקום
שהם בני תורה למקום שאינם בני תורה. ומטעם זה סתם רבינו דבריו ולא חילק בין מקום שהם
בני תורה למקום שאינם בני תורה דבמאי דאיירי בסימן זה ליכא פלוגתא בינייהו: וכתב הרא"ש
בפרק מקום שנהגו (סי' ג) הא דאמרינן דדוקא בכותאי או מקום שאינם בני תורה אי אתה רשאי
להתירם בפניהם אבל שלא בפניהם או בפני תלמיד חכם אתה רשאי לנהוג בו היתר קשיא אמאי
והתנן (פסחים נ.) נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וצריך לומר שיש חילוק במנהגים דמתניתין
איירי במנהג חשוב שנהגו בני המקום ותלמיד חכם נהג עמהם אבל מנהג גרוע של בני המדינה
שנהגו מעצמם דבר אחד מותר להתירם שלא בפניהם ע"כ: אבל הר"ן כתב בפרק מקום
שנהגו (יז. ד"ה תניא) אהא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' הך
ברייתא לאו כגוונא דמתניתין היא דבמתניתין עסקינן במנהג שנהגו בני העיר שאסרו עצמם
במותר להם אף על פי שיודעים שהוא מותר כדי ליזהר מן העבירה ובההיא גוונא תנן חומרי
מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם אבל הכא עסקינן בדברים המותרים ואחרים נהגו בהם
איסור וסבורים הם שהם אסורים מן הדין ובכי האי גוונא אמרינן שאין אדם רשאי להתירם לפני
מי שאינם בני תורה אבל תלמיד חכם השרוי באותה העיר נוהג היתר בצנעא בתוך ביתו ויש בכלל
זה גם כן שאם נהגו אבות איסור בדבר שהוא מותר משום מיגדר איסורא ובניהם שאינם בני תורה
סוברים שמן הדין אסורים בו שאין לגלות ולומר להם שאינו אסור אלא משום מנהג עכ"ל:
ועל הירושלמי כתב (הר"ן שם ד"ה ירושלמי) נראה דבמאי דאמרינן נשאל ומתירין
לו אפילו בכותאי אמרינן הכי דכיון שבאין לישאל מתירין לו ואין לחוש לסירכא שכבר הדבר
מסופק בידם שהרי באים לישאל עליו ומלמדין אותם כל עיקרי הדרכים שלא יסרכו ויסתבכו בהם
שאין לך לומר דאבני תורה קאמר דאם כן מאי איריא נשאל כי לא נשאל נמי אלא משמע דאפילו
בכותאי וכיוצא בהן אם נשאלו מתירין להם ומיהו לפום גמרין משמע דדוקא בבני תורה אבל
בכותאי לא אפילו באו לישאל דהא בכמה דוכתי (שבת קלט.) אשכחן שאף כשהיו שואלין לא היו
מתירין [להן] לפי שאינם בני תורה. עוד אפשר לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר
נשאל לחכם כעין היתר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו
היתר צריך שאלה והכי מוכח בפרק בתרא דנדרים (פא:) והיינו לישנא דנשאל ולא אמר ישאל
עכ"ל: והרשב"א כתב בתשובה (ח"ג סי' רלו) כל מי שנוהג איסור בדבר
המותר בגדר אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה שהנדרים והשבועות נשאלין עליהם ומתירין
להם ואילו מי שנוהג איסור בדברים המותרים כדי לעשות גדר בפני האיסור קיבלו על עצמו
כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם ולפיכך אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם
איסור נשאל ואין מתירין לו עכ"ל. ודברי הר"ן בפירוש שני בדברי הירושלמי נראה
שהוא כדברי הרשב"א והכי קאמר כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור
ונשאל מתירין לו בשלשה כעין התרת נדרים וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו באיסור ונשאל
אין מתירין לו כלל ואפילו כעין התרת נדרים דחמור הוא מן הנדרים והשבועות דהוי כאילו
קיבלו על עצמו כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם: והרוצה לנהוג בקצת דברים
המותרים סייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו
לנהוג כן לעולם אלא בפעם ההיא או בפעמים שירצה ולא לעולם:
שולחן ערוך יורה
דעה סימן ריד סעיף א
א] דברים המותרים
והיודעים בהם שהם מותרים א נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם
להם; הלכך מי שרגיל להתענות ב תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים,
ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ג מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה
(א) לחזור בו (ב) מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. ב] אם בשעה שהתחיל לנהוג היה
דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, ג] צריך התרה ד ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג
כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, (ג) יאמר בתחלת
הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים
שירצה, ולא לעולם. ד] אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים ה מחמת שסוברים שהם אסורים,
לא הוי כאילו קבלום בנדר. ה] ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים
לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו
כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם
(והמנהג כסברא הראשונה).
ש"ך על שולחן
ערוך יורה דעה סימן ריד סעיף א
א נהגו בהן איסור
- מחמת סייג וגדר ופרישות:
ב תעניות כו' - מחמת
שאינו בריא צריך שיתירו לו כו' ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה
ובא"ח סי' תקס"ח סוף סעיף ב' כתב בהג"ה דתעניות בה"ב או י' ימי
תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו'
ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה"נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא ולאו קושיא היא
דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה
דכשאירע ברית מילה יאכל אבל הכא לא אסיק אדעתי' דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך
התרה תדע דהא דברי הרב שם לקוחים מהגמ"יי בשם הר"מ ודברי המחבר כאן גם כן
לקוחים מהמרדכי והגמ"יי בשם הר"מ אם כן בע"כ צריך לחלק כדפי' כדי שלא
יסתרו דברי הר"מ אהדדי ובזה ניחא הא דכתב הרב בא"ח סימן תקנ"א סעיף
י' דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה ומשמע
אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה"ט משום דלא נהגו בכה"ג:
ג מר"ח אב או
מי"ז בתמוז - כמו שנתבאר בא"ח סי' תקל"א סעיף ט':
ד ויפתח בחרטה כו'
- כתב מהרש"ל בתשו' סי' ו' גבי ענין חפיפה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה
שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל
וקבלו עליהם א"א להתיר בכל ענין ופשוט הוא:
ה מחמת שסוברים שהם
אסורים - ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר
לא הוי כאילו קבלום בנדר ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ
נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל"ב סעיף י':
בית יוסף
ב כתב הריב"ש
(בח"א סימן מ') (סי' שצט) בשם הרמב"ן במשפט החרם שכל קבלת הרבים חלה עליהם
ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות
גדר וסייג לתורה אף הבנים חייבים באותו הגדר כדמוכח עובדא דבני בישן וכן הבאים מחוץ
לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבין לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם
מפני מנהגם הותרו בהם אם אין דעתם לחזור ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור כדאמרינן
בפרק קמא דחולין (יח:) עכ"ל:
שולחן ערוך יורה
דעה סימן ריד סעיף ב
ו ו] קבלת הרבים
חלה עליהם (ד) ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין
כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; ז] וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר
ז וחייבים לעשות (ה) כתקנתן, ח] ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין
מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, ח הותרו בהם אם אין דעתם לחזור.
ש"ך על שולחן
ערוך יורה דעה סימן ריד סעיף ב
ו קבלת הרבים כו'
- ע"ל סי' רכ"ח ס"ק פ"ב וס"ק צ"ב:
ז וחייבים לעשות
כתקנתן - מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע"פ ת"ח אבל במנהג גרוע
אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת"ח רק בפני ע"ה חייב לנהוג כן
כדי שלא יזלזל כ"כ התוספות והרא"ש פרק מקום שנהגו מיהו כ' הרא"ש דאם
יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת וכ"כ רבינו ירוחם נתיב
ג' ח"ה וכ"כ הט"ו בא"ח סימן תס"ח סעיף ד' וכ"כ הרמב"ם
סוף הלכות י"ט והוא מהש"ס דפרק מקום שנהגו, וכתבו התוס' דר"י מסתפק
במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני ת"ח אם יכול להתיר להם עצמן והב"ח כתב
דדעת הטור להחמיר וגם ס"ל כיון דהדבר ניתן לשיעורים איזהו מנהג הוה חשוב ואיזהו
אינו חשוב אזלינן לחומרא ובכל המנהגים בפניהם אין לנהוג היתר ואין חילוק בין ת"ח
לעם הארץ עכ"ד אבל בתוס' והרא"ש ורבינו ירוחם נתיב ג' ח"ה לא משמע הכי
דכתבו דמנהג חשוב היינו שהוא ע"פ ת"ח ומנהג גרוע היינו שנהגו בני המדינה
מעצמם א"כ לא נתת דבריך לשיעורין בזה ועיין בא"ח ס"ס תצ"ו נתבאר
כל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם וע"ל ס"ס פ"ג:
ח הותרו בהם אם אין
דעתם לחזור - תימה דכאן כתב כדברי הריב"ש סי' צ"ט שהוציא כן מן הש"ס
פ"ק דחולין (דף י"ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי והוא ע"פ
שיטת התו' והרא"ש ר"פ מקום שנהגו וכן דעת הר"ן שם והטור בא"ח סי'
תס"ח וכ"כ הט"ו בא"ח ר"ס תקע"ד ההולך למקום שאין מתענין
ממקום שמתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כו' אלמא דאם אין דעתו לחזור א"צ להתענות
ובא"ח סי' תס"ח ס"ד העתיק המחבר דברי הרמב"ם שבסוף הל' יו"ט
ונראה מדבריו דאפי' אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם והיינו על פי הסוגיא
דר"פ מקום שנהגו וכן נראה מדברי הרב המגיד שם שכן דעת רמב"ם ע"ש ולא
הביא שם המחבר ולא הרב סברת הרא"ש וסייעתו כלל (ובב"י שם לא הביא רק סברת
הרא"ש וסייעתו ולא זכר דעת הרמב"ם כלל) ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו
לחזור ומ"מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר ובהך גוונא מיירי בא"ח
סי' תס"ח ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי' תקע"ד וכאן
וצ"ע ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום
שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא (רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא
שם אפי' להקל) וכ"פ רבינו ירוחם נ"ב ח"ה וכן הלבוש בא"ח סי' תס"ח
לא כתב דברי המחבר רק דברי הטור וא"צ לדחוק כמ"ש התו' פרק מקום שנהגו ובפ"ק
דחולין דלצדדין קתני אלא מתניתין לעולם מיירי בדעתו לחזור וכדאי' בחולין אבל באין דעתו
לחזור אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם אלא בחומרי מקום שהלך לשם כי היכי דחייב בחומרי
מקום שיצא משם בדעתו לחזור משום דהוי כבן עיר שיצא משם כיון שדעתו להשתקע שם ה"ה
באין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שדעתו להשתקע שם במקום שהלך
והוי כמו בן עיר ההיא דחד טעמא הוא וא"כ פריך בפ' מקום שנהגו שפיר ומשני ה"מ
היכא דאין דעתו לחזור הוא דשמע ממתני' דנוהג כמקום שהלך לשם מדינא אבל רבה בב"ח
דעתו לחזור הוי וא"כ אינו חייב בחומרי מקום שהלך לשם אלא משום שלא ישנה מפני המחלוקת
ולהכי כסייה וכ"כ הר"ן בפ' מקום שנהגו ועיקר:
פתחי תשובה יורה דעה
סימן ריד
(א) לחזור בו -
עיין בדגמ"ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך
צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א"צ
התרה ע"ש:
(ב) מחמת שאינו בריא
- עש"ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ':
(ג) יאמר - עיין
במג"א סימן קס"א ס"ק י"ג:
(ד) ועל זרעם - עיין
בתשובת ר"א בן חיים סימן י"ב שכתב דאם נהגו באיזה דבר כדעת המיקל ועכשיו
הסכימו לאסור הרשות בידם ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים דלא שייך זה אלא בדבר
של אישות ע"ש. מיהו במגן אברהם סימן ל"ב סס"ק מ"ח משמע דלא כוותיה
ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן רס"ו ס"ק י"ב בשם תשובת תפארת צבי:
(ה) כתקנתן - עבה"ט
ומ"ש ועיין בח"י אם הבן מחוייב לנהוג כו' עיין בזה בתשובת זכרון יוסף
חי"ד סימן י"ד מ"ש על דבריו והעלה דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו
זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם ועל אופן זה מיירי
נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם
והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן משא"כ אם הבן לא התחיל להתנהג
מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע"ש:
שולחן ערוך אבן העזר
סימן כג סעיף ו
אסור לרכוב על בהמה
בלא אוכף (פי' מרדעת באסט"ו בלע"ז). הגה: בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש
מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים, משום דמביא לידי השחתת זרע, ואע"פ שאפשר לדחות
דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף, מכל מקום מדהביא
הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור (הכל ד"ע). ומה שנהגו היתר במרחץ, אפשר
לומר דבשעה מועטת לא אסרו, כן נראה לי. ה (ה) טו] עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו
טז] ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו, ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ
ליכא למיחש להרהורא (אגודה).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן כג סעיף ו
ה עוד אסרו לרחוץ
עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו - כצ"ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא"כ
אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר אבל עם אביו וכו' אסור משום הרהור מ"ה אסור אפילו
אם הוא כבר במרחץ ועיין דרישה:
חלקת מחוקק על שולחן
ערוך אבן העזר סימן כג סעיף ו
(ה) עוד אסרו בגמ'
לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אחותו - כצ"ל וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש
וכן פי' רש"י והר"ן וכן הוא באגודה אבל בגמ' שלנו גריס גם בעל אמו וכן הוא
במרדכי ועיין שם עוד אית' שם בגמרא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר:
רמב"ם הלכות
תלמוד תורה פרק ה הלכה ו
וכן לא יחלוץ תפיליו
לפני רבו, ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך, ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו ולא
בצד רבו, ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצידו, אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד
אחריו ואח"כ יתפלל, ט ולא יכנס עם רבו במרחץ, ולא ישב במקום רבו, ולא יכריע דבריו
בפניו, ולא יסתור את דבריו, ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב, ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר
לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד, וכשיפטר מרבו לא יחזור לו לאחריו אלא נרתע לאחוריו
ופניו כנגד פניו.
בית יוסף יורה דעה
סימן רמב
טז (א), יז.... ומ"ש
ולא יכנס עמו למרחץ ואם היה צריך לו לשמשו מותר. ברייתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא.).
והרמב"ם בפרק ה' מהלכות ת"ת (שם) השמיט הא דאם היה צריך לו מותר משום דמילתא
דפשיטא הוא וסמך על מה שכתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה (הט"ז):
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רמב סעיף טז
לא יתן שלום לרבו
ולא יחזיר לו שלום, לז] כדרך שאר העם, אלא שוחה לפניו כה ואומר לו ביראה ובכבוד: (שלום
עליך רבי, לח] ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו:) שלום עליך מורי ורבי. (וכן נוהגין. לט]
וי"א (יא) דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל, שנאמר: ראוני נערים ונחבאו (איוב
כח, ט)). (ירושלמי הביאו הגהת מיימוני פ"א וכ"כ תא"ו נתיב ב' וב"י
בשם רבינו יונה). כו מ] ולא יחלוץ תפיליו לפני רבו מא] ולא יסב לפניו, אלא יושב כיושב
לפני המלך. (מב] היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, כז נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים).
(רוקח סימן של"ה). כח מג] ולא יתפלל לפניו כט לא לאחריו ולא בצדו, מד] ואין צריך
לומר שאסור להלוך בצדו, אלא יתרחק לאחר רבו. ולא יהא מכוון כנגד אחוריו, אלא יצדד עצמו
לצד אחר, בין כשמתפלל עמו בין כשהולך עמו. ל מה] וחוץ לד' אמות, הכל מותר. (ועיין בא"ח
סי' צ"ד). ולא יכנס עמו למרחץ אא"כ הוא צריך לו. הגה: מו] לא ואם היה
התלמיד במרחץ קודם לרבו, ובא רבו לשם, א"צ לצאת. (מהרי"ו בדינין). מז] וכל
זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ, אבל במקום שהולכים במכנסים, מותר.
(אגודה פ' מקום שנהגו) לב וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו
למרחץ, מח] אע"פ שבגמרא אסרו כולם, והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים.
מט] ולא ישב לפניו, עד שיאמר לו: שב, ולא יעמוד, עד שיאמר לו: עמוד, או עד שיטול רשות
לעמוד. וכשנפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו, אלא נרתע לאחוריו, ופניו כנגד פני רבו.
הגה: והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר, צריך לחזור וליטול ממנו רשות (ש"ס
פ"ק דמ"ק ור' ירוחם). נ] לג ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר, אבל
אם הגיד לו בשעה שנטל רשות, א"צ לחזור וליטול ממנו רשות. (הר"ן שם). נא]
ולא ישב במקומו; נב] לד ולא יכריע דבריו בפניו; ולא יסתור דבריו. וחייב (יב) לעמוד
מפניו, משיראנו מרחוק מלא עיניו לה עד שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו, ואח"כ ישב.
ואפילו היה רכוב, צריך לעמוד מפניו, דחשיב כמהלך. הגה: נג] לו י"א דאין אדם חייב
לעמוד לפני רבו, רק שחרית וערבית. (טור בשם הרמב"ם). נד] ודוקא בבית הרב, לז אבל
בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו, חייב לעמוד. (ב"י בשם התוס' ומרדכי בשם ר"י
וע"פ).
בית יוסף אורח חיים
סימן תיז
א כתב הרוקח (סי'
רכח) כשראש חדש שני ימים לא יעשו מלאכה בשניהם. ובשבלי הלקט (סי' קסט) כתב על הירושלמי
דבסמוך מכאן יש להוכיח שכיון שנהגו בו איסור אין להן רשות לבטל מנהגן דהוי ליה דברים
המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' ועוד שהרי קבעוהו לחוק מימי משה רבינו עליו השלום
אבל כשהחודש מעובר אם צריך לשמור ב' ימים אין בזה אלא מנהג מדינה ואין מחמירין עליהן
עכ"ל: כתב רבינו ירוחם (ני"א ח"א נב.) נראה לי דלאותן שנהגו שלא לעשות
מלאכה אין להן לעשות שום מלאכה כי ראיתי כמה נשים טועות ואומרות אין לנו לטוות אבל
נעשה מלאכה אחרת והיה להן או לאסור כל מלאכה לפי מנהגן או להתיר כל מלאכה עכ"ל
ואני ראיתי נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה להשתכר אלא תופרות בגדי כלי הבית ונראה שגם
זה אין לעשות שמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות ליזהר מלעשות בו כלל ואפשר דמעיקרא
הכי קבילו עלייהו לשנותו מחול ממש ולא ליאסר במלאכות שאינן עושות להשתכר:
ושמעתי מאחרי ה"ר
יהודה טעם לדבר וכו' וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם. ואם תאמר אם כן היכי
קאמר רבי אליעזר לכך נתן להם הקב"ה שכרן דכיון שכבר ניתנו ראשי חדשים לישראל אע"פ
שכשחטאו האנשים ניטלו מהם הנשים שלא חטאו דין הוא שלא ינטלו מהם ולא מיקרי נתינת שכר
מה שלא ניטלו מהם וי"ל דעדיין לא ניתנו ראשי חדשים לישראל שיהיו אסורים בעשיית
מלאכה אבל היו ראויים לינתן ובשביל מעשה העגל נמנע הטוב מהם וכיון שהאשה נגררת אחר
האיש וטפלה לו היה ראוי גם כן לימנע מהן כדי שלא יהא טפל חשוב מן העיקר אלא שלא רצה
הקב"ה לקפח שכרן ונתנן לנשים ועוד יש לומר דמעיקרא ניתנו לאנשים ולא לנשים וכשחטאו
בעגל ניטלו מהאנשים וניתנו לנשים והכי דייק לישנא דקאמר ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם
והשתא הוי שפיר נתינת שכר שזכו במה שלא היו ראויות קודם לכן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תיז
סעיף א
(א) א ר"ח
מותר בעשיית מלאכה, * (ב) ב והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה (ג) <א> הוא
* מנהג טוב. הגה: ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן, (ד) ג אזלינן בתר [ג]
המנהג (ב"י).
משנה ברורה סימן
תיז
(א) ר"ח וכו'
- מנהג קדמונינו לברך את החודש בשבת שלפני ר"ח חוץ מלפני ר"ח תשרי ורמז לזה
בכסה ליום חגנו. ויש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב משום שהוא חודש של פורעניות.
ואין ברכת ר"ח כקידוש החודש שהיה מלפנים אלא שמודיעים להעולם מתי יחול ר"ח
ויזהרו בכל הלכות החודש. ומ"מ נהגו לעמוד בשעת אמירת ר"ח פלוני ביום פלוני
דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד [מ"א]:
(ב) והנשים שנוהגות
- אבל אם נהגו אנשים אין זה מנהג כלל:
(ג) הוא מנהג טוב
- לפי שלא פרקו נזמיהן לעגל ניתן להם ראש חודש ליום טוב [טור ויש עוד טעמים עיין באליהו
רבא] ועיין בבאור הלכה:
(ד) אזלינן בתר המנהג
- דבודאי מעיקרא אדעתא דהכי קבילו עלייהו לנהוג והיכא דידעינן שנהגו בסתם אין להם להקל
בשום מלאכה ועיין בה"ל. אם היה ר"ח שני ימים יש דעות בפוסקים יש שכתבו דצריכין
להיות בטלין שני ימים ממלאכתם ויש שכתבו דזה תלוי במנהג המקום [וכ"מ מפמ"ג]
ומ"מ אף לדעה זו אין להם להקל רק יום א' של ר"ח שהוא השלמת חודש העבר אבל
לא ביום ב' שהוא עיקר ר"ח יש שנוהגין להתענות ער"ח [וטוב שיתנה בפעם
ראשונה שמתענה שאינו מקבלו עליו לעשות זאת לעולם דשמא יארע לו איזה פעם אונס ולא יוכל
להתענות לא יהיה עליו כנדר] וטוב שמי שמתענה ינהיג עצמו להשלים התענית עד הלילה כ"מ
מא"ר ומקומות חלוקין יש בענין זה והכל לפי כח האדם וכן משמע במ"א מיהו במקום
שעושין ממנו ת"צ וקורין ויחל והוא נמנה עמהם בודאי צריך להשלים ואפילו אם חל בע"ש
ועיין לקמן סימן תקס"ו ס"ב ובמ"ב שם. ויש נוהגין לעשות למנחה סדר יוה"כ
קטן [וטעם לשם זה הוא לפי מה דאיתא בפר"ח דמהר"ם קורדווירו ז"ל היה
קורא אותו כפור קטן לפי שבו מתכפרים עונות של כל החודש דומיא דשעיר של ר"ח וכדאמרינן
במוסף זמן כפרה לכל תולדותם וכדכתב הב"י בסימן תכ"ג בשם האו"ח כי כינוי
תולדותם קאי על החדשים ר"ל כי עולת ר"ח היתה באה על תולדות ימי החודש עכ"ל
הפר"ח] וכתב המ"א דמנהג טוב לומר הסליחות [היינו יו"כ קטן] קודם תפלת
המנחה ובמקום שאומרים דברי כבושים יאמרו ג"כ קודם תפלת המנחה ובזמנינו המנהג לומר
הסליחות אחר תפלת המנחה. אם חל ער"ח ביום שבת מקדימין להתענות ביום ה' ואם חל
ביום ו' אותן שאומרין סליחות יתענו ביום ה' ואותן שאין אומרין סליחות יתענו ביום ו'
ולענין השלמה עיין לעיל בסימן רמ"ט במ"ב סקכ"א וסקכ"ב. כתב בשו"ת
מנחם עזריה מי שמתענה בער"ח צריך למהר בסעודת הלילה שלא יכנס בו כשהוא מעונה והיינו
שלא לשהות אחרי צאת הכוכבים אבל עכ"פ צריך להשלים למי שנוהג כן ועיין במ"א
שהביא עוד מנהגים אחרים בזה בשם שו"ת מנחם עזריה וסייעתו ומסיים שכל אחד לפי מנהגו
בזה בענין התענית אין לשנותו להקל עד שיתירו לו נדרו. כתבו הספרים דאף מי שאינו מתענה
מ"מ יראה לעשות תשובה ביום זה ולתקן את אשר עוות בכל החודש מאחר שהוא יום אחרון
של כל החודש כמו ער"ה מכל השנה ואז בודאי יהיה לו יום החודש זמן כפרה לכל תולדותיו:
ביאור הלכה סימן
תיז
* והנשים שנוהגות
- צ"ע בכוונת המחבר אם לדעתו עכ"פ מצד מנהג מחויבות כל הנשים לנהוג כן
מצד שהוא מנהג קדום שאמותיהם החזיקו בו כבר וכשאר דברים המותרים שבנות ישראל קבלו עליהם
מזמנים קדמונים שבודאי כל הדורות מחויבים לנהוג כן או כוונתו רק לומר דאשה שנוהגת כן
הוא מנהג טוב [וגם אין רשאה לחזור ממנהג זה וכמו כל מנהג של מצוה שאין להתירו וכדמוכח
בב"י בשם שב"ל] אבל לכתחלה אין כל אשה מחויבת לנהוג כן אף מצד המנהג ומדברי
ר' ירוחם (ומובא בב"י) שכתב דלאותן שנהגו וכו' וכן ממה שמסיים שם וז"ל
והיה להן לאסור כל מלאכה וכו' או להתיר וכו' עיי"ש משמע דאף מצד המנהג אינה מחויבת
כל אשה לנהוג כן רק למי שכבר נהגה במנהג זה אבל לא שהוא מנהג לכל ישראל שכל אשה ואשה
בכל דור ודור מחויבת לנהוג כן מצד אל תטוש תורת אמך וכן משמע לכאורה ממ"א סק"ג
בשם ב"י ושארי פוסקים דבנשי דידן הדבר תלוי עיי"ש אלא דבאמת אף אם נימא שדעת
ר' ירוחם להקל בזה מ"מ אין להקל כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי
כלל בנשי דידן אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים עיין בשב"ל שכתב שהרי
קבעוהו לחוק מימות משה רבינו וכן דעת הרוקח והאו"ז שכתבו בסתם נשים אסורות במלאכה
וכן משמע באשכול וכן דעת אבודרהם וכן משמע בס' המנהיג וכן מוכח דעת רש"י ותוס'
במגילה ובשארי מקומות ושלא כמשמעות ר' ירוחם שהיה המנהג חדש בעיניו ושנהגו שלא ע"פ
ש"ס שלנו רק ע"פ הירושלמי עיי"ש וגם ממג"א ס"ק ג' אין סתירה
דאף לדברינו שכל אשה צריכה לקבל עליה מנהג זה היינו דאינו דאינה רשאה עכ"פ לעשות
יום זה כחול ממש לעסוק בכל המלאכות דלענין זה מצוות ועומדות מימים קדמונים אבל לענין
שלא תעסוק בשום מלאכה תלוי הדבר במנהגה ואם משעה שגדלה נהגה לעשות מקצת מלאכות אין
לאסור עליה שעל זה אינה מצווה כלל שבזה לא היה מעולם מנהג שוה לכל ישראל וגם בימים
קדמונים יש שנהגו לעשות קצת מלאכות ויש שקדשו עצמם ולא עשו בשום מלאכה אלא דאם היא
בעצמה נהגה מתחלה שלא לעשות שום מלאכה או בסתם הוי כקיבלה עליה לפרוש מכל מלאכה ועל
אופן זה אמורים דברי מג"א ואין סתירה כלל מדבריו שגם הוא מודה שעכ"פ כל בת
ישראל מחויבת לנהוג לפרוש עכ"פ ממקצת מלאכות ושיהא הבדל בין יום זה לשאר ימות
החול:
* מנהג טוב - הב"ח
כתב שיטה אחרת בזה ולדבריו האי מנהג לאו לאחמורי אנשיא קאתי ולמונען ביום זה ממלאכה
רק לאקולי והיינו דהן בעצמן אם רוצין לעשות מלאכה אפילו מלאכה כבדה בודאי מותרות אלא
דאין הבעל רשאי לכופן לעשות מלאכה (חוץ ממלאכת הבית כבישול ואפיה וכדומה) והוסיף עוד
דלאו דוקא לאשתו אין הבעל יכול לכופה אלא אפילו למשרתיו ג"כ אין יכול לכוף [ובשביל
זה קרא הכתוב לער"ח יום המעשה ולא ר"ח ע"ש] אלא שיש חילוק בדבר דלמשרתיו
אינו יכול לכוף למלאכה כבדה ולאשתו אינו יכול לכוף לעסוק בשום מלאכה אף לקלה עי"ש
אכן מכל הפוסקים שהבאתי למעלה לא משמע כדבריו אלא דיש מצוה על הנשים למנוע בר"ח
ממלאכה [וממילא בודאי אינו יכול לכופה למלאכה] גם מה שמשמע מדבריו דלתירוץ בתרא דתוספות
הוא רק לענין שאינו יכול לכוף למשרתיו בר"ח לעשות מלאכה כבדה [והיינו אף דהשכירן
למלאכה זו והם עוסקים בה תמיד] מפשטיות לישנא דתוספות לתירוץ זה משמע דמלאכות כבדות
מדינא אסור לכל אכן בין כך ובין כך הוא דבר חדש שלא נזכר בפוסקים שהוא רק תירוץ חד
בתוספות דאסור מדינא מלאכות כבדות וש"פ אין סוברין כן וכמו שכתב הפר"ח דאנשים
שנוהגין שלא לעשות מלאכה בר"ח הוא מנהג בטעות וכ"כ הברכי יוסף והעתיקו בש"ת.
והרב יעב"ץ במור וקציעה כתב דמסתברא דבלילה מותרים במלאכה דהוי בצנעא ולא נאסרה
בר"ח אלא מלאכת פרהסיא ולא חמיר נמי מת"צ ועי"ש עוד במה שכתב להקל במלאכות
קלות ואיני יודע אם נהגו כדבריו בכל זה: