גמ'
פסחים דף נא.- נג:
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 41:00 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:55 דקות
1)ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב
2)בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב
שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור
3)חכם, זקן בחכמה, או אב בית דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיא
לעולם
6)מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים
7)אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה; בשר זה לפסח
טור אורח חיים סימן תסח
העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים
מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ובערב פסח מחצות ולמעלה אסור וקודם חצות
תלוי במנהג במקום שנוהגין איסור אסור ובמקום שלא נהגו מותר וכתב אבי העזרי דווקא שעושה
מלאכה להשתכר אבל מתקן הוא כליו לשבת וי"ט וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו
מותר כל היום ההולך ממקום שנהגו לעשות למקום שלא נהגו או איפכא יש לו לעשות כמנהג
המקום שדעתו להשתקע שם אם דעתו להשתקע למקום שבא שם יעשה כמנהגם בין לחומרא בין לקולא
ואם דעתו לחזור למקומו ינהג כמנהג אנשי מקומו וה"מ בצינעא שלא בפני אנשי המקום
אשר בא שם אבל בפניהם אם יש לחוש למחלוקת אם ישנה ממנהגם יניח מנהג אנשי מקומו וינהוג
כמנהגם אפילו נהגו להקל כ"ש אם נהגו להחמיר ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות
מלאכה כל היום אם התחיל מאתמול והיא לצורך המועד יכול לגומרה בערב המועד ופר"י
אפי' לאחר חצות וא"א ז"ל כתב דווקא עד חצות ואם אינה לצורך המועד אפי' אם
התחיל בה מאתמול לא יגמרנה: החייטין והספרין והכובסין עושין מלאכה עד חצות אפילו במקום
שנהגו שלא לעשות והרמב"ם כתב שאפילו אלו השלשה לא יתחילו אלא במקום שנהגו לעשות
ושאר אומניות שאנו אומרים אם התחילו מאתמול גומרין עד חצות נמי דוקא במקום שנהגו לעשות
וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה: מושיבין שובכין לתרנגולין פירוש להושיבה על ביצים
לגדל אפרוחין בי"ד כל היום וכ"ש אם ברחה מעל הביצים שיכול להחזירה עליהם
שלא יפסדו הביצים: גורפין הזבל מתחת רגלי הבהמה והזבל שבחצר לא יוציאנו אלא יסלקנו
לצדדים ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כל היום אע"פ
שאינו לצורך המועד גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל דוקא עד חצות ואינו נראה
בית יוסף אורח חיים סימן
תסח
ד ההולך ממקום שנהגו לעשות למקום שלא נהגו וכו'. שם במשנה ההולך ממקום
שאין עושין למקום שעושין או ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום
שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכתב הר"ן (שם ד"ה
ההולך) מתניתין בשדעתו לחזור מיתוקמא וראיה מפרק קמא דחולין (יח:) ופשטא דמתניתין נמי
הכי מוכח ומשום הכי קתני ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין כיון שדעתו לחזור נותנין
עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא וממקום שעושין למקום שאין עושין אף על גב דמדינא
(עושין) [עושה] כיון שדעתו לחזור מכל מקום אל ישנה מפני המחלוקת וכיון דמפני המחלוקת
הוא ולאו מדינא יש לומר דוקא בפניהם הוא דמיתסר הא בצנעה שרי עכ"ל: ובגמרא (נא.)
כי אתא רבה בר בר חנא אכל דאייתרא פירוש חלב שבכפיפת הקיבה ובני ארץ ישראל נוהגים בו
היתר ובני בבל נוהגין בו איסור ורבה בר בר חנא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא
משם וחומרי מקום שהלך לשם אמר אביי הני מילי מבבל לבבל וכו' אבל מארץ ישראל לבבל לא
רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל הני מילי היכא דאין דעתו לחזור רבה בר בר חנא
דעתו לחזור הוה וכתב הרא"ש (סי' ד) וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא (עי' קידושין
עב:) ויש לאדם להלך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא כי הא (חולין
יח:) דרבי זירא אכל (מגרומתא) [מוגרמת] דרב ושמואל בעלותו לארץ ישראל כי לא היתה דעתו
לחזור לבבל הילכך לא נהג חומרי המקום שיצא משם וכן רבה בר בר חנא אכל דאייתרא בבבל
משום שהיתה דעתו לחזור לארץ ישראל ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם ודוקא בצנעא שלא
ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה אבל בפרהסיא לא ולא מיבעיא כי ההיא דאייתרא שיש לו לנהוג
כחומרי מקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפילו ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין
ואפילו דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ואל יחמיר כמנהג מקומו מפני המחלוקת
בדבר שניכר בו שינוי מנהג כדמוכח לקמן (נא:) דקאמרינן ממקום שאין עושין למקום שעושין
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת וניעביד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומשני
רבא אין בזה משום שינוי מחלוקת כלומר ודאי לא יעשה כי צריך לנהוג חומרי המקום שיצא
משם ואין בזה משום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא
משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו
כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תסח סעיף ד
* (יד) ההולך ממקום שעושין למקום
שאין עושין, (טו) לא יעשה (טז) בישוב (יז) ז מפני המחלוקת; אבל ח עושה הוא (יח) במדבר.
וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, (יט) לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום ט שיצא
משם * (כ) י וחומרי מקום שהלך לשם, (כא) יא ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל,
מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. (כב) וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג
כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, (כג) יב והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו,
(כד) מפני המחלוקת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תסח סעיף ד
(יד) ההולך וכו' - כללו של סעיף
זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר
אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר
הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו
בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן
בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה
אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג
מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ
לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא
לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ
בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל
כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא
משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו
מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות:
(טו) לא יעשה וכו' - ומיירי כשדעתו
לחזור למקומו דאי אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור:
(טז) בישוב - של ישראל וכל שבא לתוך
תחומו של אותו המקום מקרי בא בישוב:
(יז) מפני המחלוקת - ואפילו בצנעא
דמלאכה א"א לעשות כ"כ בצנעא שלא יתוודע:
(יח) במדבר - ר"ל בשדה העיר חוץ
לתחום שאין אנשי הישוב מצויין שם כיון שדעתו לחזור למקום הראשון שמקילין שם:
(יט) לא יעשה - זה מיירי גם כן בדעתו
לחזור למקומו וע"כ לא נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם אבל בדעתו להשתקע כאן לעולם
אין צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם ויכול להתנהג כקולי המקום שיושב ביניהם עכשיו
וכמו שמוכח מדברי המחבר לקמן סימן תקע"ד:
(כ) וחומרי מקום שהלך לשם - ואע"פ
שדעתו לחזור מפני המחלוקת וכנ"ל בריש הסעיף:
(כא) ואעפ"כ לא יתראה וכו' -
קאי אהיכי דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם לא יתראה וכו' וכל זמן שלא יראה היכר
לפניהם שהוא בטל מחמת איסור לא יהיה שום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה [גמרא]:
(כב) וכן וכו' - הלשון מגומגם מאוד
דהא כל הסעיף קאי בדעתו לחזור למקומו וכמו שכתבנו וכתבו האחרונים דקיצור לשון יש כאן
וחסר תיבת כל והכונה דלאו דוקא ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין דה"ה בכל
מנהג שבמקום זה נוהגין כן ובמקום אחר נוהגין באופן אחר:
(כג) והוא שלא יתראה וכו' - כולל בזה
שני גווני א) היכי דמנהג מקומו להקל ומיקל צריך ליזהר עכ"פ שלא יתראה בפני אנשי
המקום ד"ז וכנ"ל בריש הסעיף אלא דבזה לא הצריך לצאת במדבר כמו ברישא לענין
מקום שעושין מלאכה דשאני מלאכה דא"א שלא יתודע לאנשי המקום כשיעשה בעיר משא"כ
בשארי מנהגים לא יתודע כשיעשה בצנעא וע"כ לא החמיר עליו רק שלא יתראה בפני וכו'
ר"ל שלא יעשה בפרהסיא. ב) היכי דמנהג מקומו להחמיר ומחמיר צריך ליזהר ג"כ
שלא יראה בפניהם שהוא מחמיר וכנ"ל לענין מלאכה. אמנם היכי שא"א לו שלא ירגישו
בו שהוא משנה ממנהגם יש לו לנהוג לקולא כמותם אפילו בשדעתו לחזור למקומו שמחמירים מפני
המחלוקת. ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור אבל דבר שהוא אסור
מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע
קטטות ולא לעבור על ד"ס שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים:
(כד) מפני המחלוקת - כתבו הפוסקים
דאם מנהג אנשי מקומו להקל ועשה כמנהגו בצנעא ומצאוהו אנשי המקום שהוא בו עכשיו צריך
להפסיק ממנהגו שלא יכירו בו מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח אין צריך להפסיק דת"ח
יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כמנהגו אפילו בפני ת"ח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תסח סעיף ד
* ההולך וכו' - עיין מ"ב ודע
דסעיף זה כולו הוא לשון הרמב"ם ונחלקו האחרונים בפירושו דעת המ"א ועוד איזה
אחרונים דהוא סובר ג"כ כהתוספות והרא"ש וכמו שהסביר המ"א את כל הסעיף
לפי זה וכמו שהעתקנו במ"ב ודעת הש"ך ביו"ד סוף סימן רי"ד וכן הוא
ג"כ דעת הח"י והגר"א שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה דלדידיה ההולך
ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור אפ"ה במדבר מותר דלדידהו אסור
בזה ובדעתו לחזור לדידיה מותר אפילו בישוב כל שהוא עושה בצנעא ולדידהו אסור אם לא במדבר
דהיינו חוץ לתחום העיר וכן בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואין דעתו לחזור אסור
לדידיה דצריך לנהוג כחומרי המקום שיצא משם ולדידהו מותר בזה ומ"מ לדינא כתב הש"ך
שם וכן הח"י וכן ראיתי בעוד איזה אחרונים דנקיטי כהתוספות והרא"ש וכמו שסתם
המחבר בסימן תצ"ו ובסימן תקע"ד וביו"ד בסימן רי"ד ולכך הסברתי
דברי הסעיף כפירוש המ"א משום דעכ"פ להלכה נקיטי כוותיה אפילו הש"ך והח"י:
* וחומרי מקום וכו' - עיין באחרונים
שכתבו דלא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם אלא בדוקא אם למקום שבא שם יש מנהג קבוע
להיתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע"י אנשים
אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם אין מחויבים גם עתה להחמיר אע"פ
שהעיר החרבה הזאת בישיבה היו נוהגין אנשיה להחמיר בדבר זה מאחר שאנשיה כבר נתגרשו ממנה
נתבטל מנהגם ובפמ"ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיי"ש ולענ"ד
בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום
הזה דאין שיעור לקהלה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפילו הבאים לתוכה רבים ממנה
נטפלים המה להמיעוט שבה אם לא שהקהלה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהלה
הישנה בעינינה כמו שמצוי בקהלות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהלות שכל אחת מתנהגת כפי
מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה
והבאים לשם נטפלים ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ
ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"ץ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל דאל"ה
גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג ועיין עוד פרטי דינים הרבה בזה בפר"ח
ובחיי אדם כלל קכ"ז:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ח הלכה כ
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין
לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין
לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא
יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור
למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא
בו מפני המחלקות.
טור אורח חיים סימן תצו
ואנו שעושין ב' ימים כל מה שאסיר בראשון
אסור גם בשני ומנדין עליו למי שמזלזל בו ואם הוא צורבא מרבנן אין מחמירין לנדותו אלא
מלקין אותו ולענין מת לבד הוא חלוק שני מן הראשון כאשר יתבאר בעז"ה וכן לכחול
העין אף על פי שאסור בראשון אלא על ידי עו"ג אלא אם כן יש בו סכנה בשני מותר אפי'
ע"י ישראל אף ע"פ שאין בו סכנה ובי"ט שני של ר"ה אסור אם לא ע"י
עו"ג או שיש בו סכנה והנני מסדר הלכותיו על סדר תיקון המאכל צידה זימון ושחיטה
והפשט ומליחת העור והחלבים ולקיחת הבשר ועצים הראוין להסקה ותיקון האש והתבשיל וסדר
הפת מדידת הקמח והרקדה ולישה והפרשת חלה ותיקון הפת ואפייתו והיסק התנור ומכשירי אוכל
נפש ואיסור בישול לכלבים וביצה שנולדה ביום טוב וכבוי הפתילה והדלקתה והעו"ג המביא
דורון לישראל ומה משלחין בי"ט והיתר קנייה מן החנוני וענין ההוצאה וטלטול מת בי"ט
וערובי תבשילין וחצרות:
בית יוסף אורח חיים סימן
תצו
ג כתב בארחות חיים (בדיני ערבי פסחים ושאר ימים טובים ס"ה) בני ארץ
ישראל שבאו לחוץ לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב אפילו דעתו לחזור וכל
זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל
אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב וכל חוץ לתחום
אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ובקולי מקום שיצא משם יש פוסקים שלעולם אינו נוהג
כל זמן שדעתו לחזור לעולם עכ"ל. ודברים אלו נלמדים מעובדא דרמי בר תמרי דפרק כל
הבשר (חולין קי.) וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצו סעיף ג
בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים
לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו
אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין
דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו
חומרי מקום שהלך לשם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תצו סעיף ג
(ט) אסורים לעשות מלאכה - דנותנין
עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפילו בצנעא אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תס"ח ס"ד
ומ"מ אם עשה מלאכה אין מנדין אותו:
(י) בישוב - לאפוקי אם יצא מן הישוב
ובא לו למדבר אין צריך להתנהג כמנהג חו"ל כיון שאין דעתו להשתקע שם. כתבו הפוסקים
דישוב נקרא ישוב של ישראל דוקא וכל זמן שלא הגיע לעיר של ישראל א"צ להתנהג כחומרי
אותה המדינה. וכתבו עוד דתוך התחום הוי כתוך העיר וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום:
(יא) אבל אם הגיע לישוב - אפילו לישוב
נכרים דכיון שאין דעתו לחזור נמשך אחרי המדינה שבא לשם מכיון שהגיע לישוב של ב"א
ויש מי שמקיל גם בזה כמו בדעתו לחזור ובעי שיגיע דוקא לישוב של ישראל:
(יב) בין במדבר - ר"ל אחר שנכנס
לישוב אפילו יצא אח"כ למדבר לא נפקע חיובו:
(יג) וכל חוץ לתחום וכו' - ר"ל
בין בדעתו לחזור בין באין דעתו לחזור כל שלא הגיע לתחום הישוב מקרי לא הגיע לישוב עדיין.
כתבו הפוסקים בני א"י שבאו לח"ל ודעתו לחזור וחל יו"ט ב' בע"ש
א"צ לערב עירובי תבשילין מפני שהוא דבר שבצנעא ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי
המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביו"ט
שני. וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם
כמ"ש בסי' תס"ח אבל צריכים ללבוש מלבושי יו"ט מפני שהוא דבר של פרהסיא.
ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יו"ט ומ"מ
תפלת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג
כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו
האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אע"פ
שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו
לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. וכתבו עוד דמי
שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי:
רמב"ם הלכות תלמוד
תורה פרק ז הלכה א
חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית
דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל
כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ
שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור
לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו
משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות,
ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו.
בית יוסף יורה דעה סימן
שלד
מב תלמיד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא אבל יכולין להלקותו. דברי רבינו אינן
מדוקדקים דברישא כתב אין מנדין אותו בפרהסיא משמע הא בצנעא מנדין והדר כתב אבל יכולין
להלקותו משמע אבל נידוי כלל כלל לא ואפילו בצנעא ושמא יש לומר דהכי קאמר אבל יכולין
להלקותו בפרהסיא מה שאין כן בנידוי דבצנעא אין בפרהסיא לא: והרמב"ם כתב בפרק ז'
מהלכות תלמוד תורה (ה"א) חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין
אותו בפרהסיא לעולם אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין
אותו בצנעא שנאמר (הושע ד ה) וכשל גם נביא עמך לילה אף על פי שכשל כסהו כלילה ואומרים
לו הכבד ושב בביתך (מ"ב יד י) וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ
ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו
מעולם לנדות תלמיד חכם ואף על פי שנמנים להלקותו אם נתחייב מלקות ואפילו מכת מרדות
נמנים עליו להלקותו עכ"ל: מה שכתב (הרמב"ם) אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם
בפרק אלו מגלחין (יז.) אמר רב אויא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא
אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ופליגא דריש לקיש דאמר
תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק
כריש לקיש משום דאיהו מריה דתלמודא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע
כוותיה וזהו שכתב אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים: ומ"ש
אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פרק אלו מגלחין (ה"א) רבי יעקב
בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דאמר רבי שמואל בשם רבי אבהו
זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דרבי
ירמיה אתא עקא על טבריא שלח בנוי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בר בון שלח אמר ליה עדיין
לא שב ירמיה מרעתו וביקש לנדותו והוה רבי חייא בריה דרבי יצחק עטושיה יתיב תמן אמר
ליה שמעתי שאין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם
אמר ליה דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אילין לאילין וחשון אילין על אילין וצרכון
משתריא אילין מן אילין. ואפשר לומר שהוא ז"ל סובר דשלא כהלכה עשו דסבירי להו כרב
אויא ולא קיימא לן כוותיה אלא כריש לקיש וההיא דדוגמא השקוה לא קשה דאיכא למימר בצנעא
נידוהו ומינה איכא למישמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנדין וכדמשמע מדריש
לקיש ועובדא דרבי אליעזר (ב"מ נט:) שבירכוהו נמי איכא למימר דבצנעא בירכוהו ועוד
יש לומר בההיא דרבי אליעזר דמפני המחלוקת שאני: ומ"ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין
אותו בצנעא בירושלמי פרק בתרא דהוריות (ה"א) רב אחא בשם ריש לקיש כהן משיח שחטא
מלקין [אותו] בבית דין של שלשה אין תימר בבית דין של עשרים ושלשה עלייתו היא ירידה
לו כלומר מפני שהוא בפרהסיא ר' שמעון בן לקיש אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של
שלשה: ומשמע לרבינו (הרמב"ם) דדין נשיא ואב בית דין וחכם זקן שוה דהא בכל חד מינייהו
איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דאמר רב אויא
"אב בית דין" שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דריש לקיש דאמר "תלמיד
חכם" שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: ומ"ש ואומרים לו הכבד ושב בביתך מפורש
בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ריש לקיש אלא במאי
דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי
לישנא דריש לקיש דאמר אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי
אבל בצנעא מנדין והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרש גם כן כאילו
אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעא כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב
בביתך: ומ"ש וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ לנדותו וכו'
בפרק אלו מגלחין (יז.) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא דרבנן שמתא משמית נפשיה והדר
משמית לדידיה הרי שהיה מנדה לפעמים לצורבא מרבנן ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא דרבנן
דסני שומעניה כדאיתא בפרק אלו מגלחין (שם) וכי היכי דלא ליפלוג אדריש לקיש דאמר תלמיד
חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמר בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן
נבט וחביריו צריך לומר דההיא דריש לקיש וירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה
וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה
כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהוא
היה מצטער בצערו ולא כתב הרמב"ם שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא כי ההוא מדת חסידות
הוה ומכל מקום יש ללמוד משם שאין לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה: ומ"ש וחסידי החכמים
היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנים עליו להלקותו בפרק אלו
מגלחין (שם) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא
מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: ומ"ש
ואפילו מכת מרדות נמנים עליו להכותו כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנים עליו
להכותו מכת מרדות וזה מבואר בפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) מההיא (דבר) [דמר] נתן אסיא
אתא מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני של עצרת:
ומ"ש רבינו ואי סני שומעניה כגון
שמתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר וכו'. בפרק אלו מגלחין אעובדא דההוא צורבא מרבנן
דהוי סני שומעניה ושמתיה רב יהודה כתב הרא"ש (סי' יא) דהוי סני שומעניה פירש רש"י
שהיה שם שמים מתחלל על ידו כגון הא דגרסינן בפרק יום הכיפורים (יומא פו.) היכי דמי
מי שיש בידו חילול השם כל שחביריו מתביישים משמועתו היכי דמי דאמרי שרא ליה מריה לפלניא
וכגון אלישע [אחר] (חגיגה טו.) שהיה מתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר וכל צורבא מרבנן
(דהני עובדי) [דהכי עובדיה] מתקרי סני שומעניה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלד סעיף מב
חכם, זקן בחכמה, או אב בית דין שסרח,
אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו. אבל כשחטא שאר
חטאות, מלקין אותו בצינעא. וכן כל ת"ח
שנתחייב נידוי, אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחים ונשמטים ממנו. וחסידי
החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם, ואף ע"פ שנמנים להלקותו אם
נתחייב מלקות או מכת מרדות. ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורוסין ושותה במיני
זמר, או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו, משמתינן ליה.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שלד סעיף מב
סה לעולם - אפילו חזר וסרח כמה פעמים:
סו מלקין אותו בצנעא - שנאמר וכשל
גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה ואומרים הכבד ושב בביתך:
סז ושם שמים מתחלל על ידו - עד שאומרים
עליו שרא ליה מריה לפלני':
רמב"ם הלכות תלמוד
תורה פרק ו הלכה יד
במה דברים אמורים במי שנדוהו על שבזה
תלמידי חכמים אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי אפילו נידהו קטן שבישראל
חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו
לו. על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן: (א) המבזה את החכם
ואפילו לאחר מותו. (ב) המבזה שליח בית דין. (ג) הקורא לחבירו עבד. (ד) מי ששלחו לו
בית דין וקבעו לו זמן ולא בא. (ה) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי
תורה. (ו) מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק
כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו. (ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים
מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העובד כוכבים לישראל חבירו בעל המצר. (ט)
המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין
אותו עד שישלם. (י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן.
(יא) המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. (יב) העושה מלאכה בערב הפסח
אחר חצות. (יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. (יד) המביא את הרבים לידי
חלול השם. (טו) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. (טז) המחשב שנים וקובע חדשים
בחוצה לארץ. (יז) המכשיל את העור. (יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה. (יט) טבח שיצאה טרפה
מתחת ידו. (כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם. (כא) המקשה עצמו לדעת. (כב) מי שגירש את
אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין
מנדין אותם. (כג) חכם ששמועתו רעה. (כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי. +/השגת הראב"ד/
המכשיל את העור. א"א כגון המכה את בנו הגדול. /השגת הראב"ד/ חכם ששמועתו
רעה. א"א ויש אחרים הרבה, חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה, וכן
מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא ואיכא טובא. /השגת הראב"ד/
מי שמנדה מי שאינו חייב בנדוי. א"א דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא
וכו' אמר ליה ההוא אדרבה ואמרו ליה שלו נדוי, ובחיי ראשי אין כאן פלפול כי הדברים שהוא
מונה בית דין צריכין לנדותו ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדות לר' שמעון
בן לקיש אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי.+
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלד סעיף מג
על כ"ד דברים מנדין את האדם, ואלו הן: (א) המבזה
את החכם, אפילו לאחר מותו. (ב) המבזה שליח ב"ד. (ג) הקורא לחבירו עבד. (ד) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, וא"צ לומר מדברי
תורה. (ה) מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן, ולא בא. (ו) מי שלא קבל עליו את
הדין, מנדין אותו עד שיתן. (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, מנדין אותו עד שיסיר הנזק.
(ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהעובד כוכבים
לישראל חבירו בעל המצר. (ט) המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים, והוציא ממנו ממון
בעדותו, שלא כדין, מנדין אותו עד שישלם. (י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות, ונותנם לכהן
אחר, מנדין אותו עד שיתן. (י"א) המחלל יו"ט שני של גליות, אע"פ שהוא
מנהג. (י"ב) העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות. (י"ג) המזכיר שם שמים לבטלה,
או לשבועה בדברי הבאי. (י"ד) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. (ט"ו)
המביא רבים לידי חילול השם. (ט"ז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. (י"ז)
המכשיל את העור. (י"ח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה. (י"ט) טבח שיצתה טריפה
מתחת ידו. (כ) טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. (כ"א) המקשה עצמו לדעת. (כ"ב)
המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה לזה, כשיבואו לבית
דין, מנדין אותם. (כ"ג) חכם ששמועתו רעה. (כ"ד) המנדה למי שאינו חייב נידוי.
הגה: ואין צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה, אלא אומד הדעת באמתות הדברים, שהתובע
טוען ברי ואז אפי' אשה אפי' קטן נאמן, אם הדעת נותן שאמת הדבר (מהרי"ק שורש ק"כ
/א'/).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שלד סעיף מג
סח המבזה את החכם - והוא שראוי להורות
ויגע בתורה, בית יוסף בשם הקונטרסים:
סט המבזה שליח ב"ד - עי' בח"מ
ס"ס ח':
ע המזלזל בדבר א' מדברי סופרים - הקשה
הר"ן דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אמידי דרבנן מלקינן ליה אבל לא משמתינן ליה
ותירץ דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו
מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות וכתב עליו בכ"מ וז"ל
וק"ל דהא נט"י אין עיקרה מן התורה אם לא על ידי אסמכתא לכך נ"ל דהמפקפק
בדבר מד"ס חמיר טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע"פ שהעובר אינו חייב אלא
מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא דהא אדרבה נט"י
כיון דאין עיקרה מן התורה אלא ע"ד אסמכתא מנדין אותו דכי עקר לה עקר לכולה מצוה
וכ"כ הר"ן פרק מקום שנהגו להדיא וז"ל וי"ל דבמילתא דעיקרה מדרבנן
דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כי האי וכדאמרינן נמי את מי נדו את ר"א
בן הצר שפקפק בנט"י כו' ועל תירוצו עדיין קשה קושית הר"ן דאמאי משמתינן על
המחלל י"ט שני של גליות והעושה מלאכה בע"פ אחר חצות וכן הרואה את המת ואינו
מלוהו לקמן סי' שמ"ג וא"כ צ"ל כהר"ן:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק א הלכה כב
יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי
סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני, וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין
בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו
אם לא יהיה מן התלמידים, וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין
ביניהן הפרש אלא לענין המת בלבד.
בית יוסף אורח חיים סימן
תצו
א ואנו שעושין שני ימים כל מה שאסור בראשון אסור גם בשני ומנדין עליו וכו'.
בפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) בר נתן אסיא אזיל מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני של עצרת
שמתיה רב יוסף איכא דאמרי נגדיה רב יוסף אמר ליה אביי נשמתיה מר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו
מנדין על שני ימים טובים של גליות אמר ליה הני מילי אינש דעלמא הכא צורבא מרבנן הוא
דטבא ליה עבדי ליה: והקשה הר"ן (שם יז: ד"ה ואיכא) דהכא משמע דמאן דעבר אדרבנן
משמתינן ליה ואילו בפרק כירה (שבת מ:) אמרינן דהמבשל בחמי טבריה לוקה מכת מרדות מדבריהם
ובדוכתי טובא אמרינן הכי אלמא מילקי אין שמותי לא ותירץ דבמילתא דהוי עיקריה מדרבנן
דכי עקר ליה קא עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כגון האי וכדאמרינן נמי (ברכות יט. עדיות
פ"ה מ"ה) את מי נידו את אלעזר בן הנדן שפקפק בנטילת ידים אבל בדבר שעיקרו
מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות כי ההוא דמבשל בחמי טבריה
ע"כ: ותמיהני דהא מדרב ושמואל דאמרי מנדין על שני ימים טובים של גליות משמע דיום
טוב ראשון שוה ליום טוב שני ועל איזה מהם מנדין הרי שאף על פי שהראשון עיקרו מן התורה
משמתינן ליה ובפרק זה בורר (סנהדרין כו:) אמרינן דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב
ראשון של עצרת ושמתינהו רב פפא מיהו בהא איכא למימר דהני קבוראי חיללו יו"ט בדבר
שהוא אסור מן התורה ומשום הכי שמתינהו דכיון דעברו על דברי תורה ממש משמתינן להו אבל
אם לא היו עוברין אלא בדבר שאיסורו מדרבנן לא הוה משמת להו אלא היה מלקה אותם מכת מרדות
אבל קושיא קמייתא עדיין במקומה עומדת וצריך לומר דהא דאמרי רב ושמואל מנדין על שני
ימים טובים של גליות אף על גב דבחד כללא כיילי להו הא בדאיתיה והא בדאיתיה דעל יו"ט
ראשון אין מנדין אלא על דבר שאיסורו מן התורה אבל לא על דבר שאין איסורו אלא מדרבנן
וביו"ט שני ליכא לפלוגי ביה הכי שהרי כל איסורו אינו אלא מדרבנן והילכך לעולם
משמתינן ליה: ודע שמה שכתב רבינו שכל מה שאסור בראשון אסור בשני היינו לומר שהמלאכות
האסורות בראשון אסורות נמי בשני אבל דבר שהוא אסור בראשון משום מוקצה או נולד מותר
בשני כמו שיתבאר בסימן תקי"ג (רמו. ד"ה ומ"ש וביו"ט) ותקט"ו
(רמט.) בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצו סעיף א
בגליות שעושין שני ימים טובים מספק,
כל מה שאסור בראשון אסור בשני והיו מנדין למי שמזלזל בו; ואם הוא צורבא דרבנן, לא היו
מחמירין לנדותו אלא היו מלקין אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תצו סעיף א
(א) והיו מנדין וכו' - ואע"ג
דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו מ"מ חששו חכמים שמא מרוב
הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח
וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:
(ב) למי שמזלזל בו - במזיד ואפילו
זלזל בו בדבר שהוא משום שבות או בתחומים דרבנן נמי מנדין אותו וכתבו האחרונים דאפילו
חיללו ע"י עכו"ם נמי הוא בנידוי דכל מה שאסור בראשון אסור בשני ונתבאר בפוסקים
דיו"ט שני חמור בזה מיו"ט ראשון דביו"ט ראשון אין מנדין רק בעבר על
איסור דאורייתא אבל על שבות דרבנן אין מנדין רק מלקין אותו מכת מרדות משא"כ ביו"ט
שני והטעם משום דיו"ט שני כל עיקרו אינו אלא מדרבנן א"כ כי עבר בו על איזה
דבר שהוא הרי הוא כעוקר את כולו ולהכי החמירו עליו משא"כ ביו"ט ראשון שאינו
עוקרו במה שעבר על שבות שהרי באיסור דאורייתא שבו לא עקרו ויש פוסקים חולקים בזה ולדידהו
אין חילוק כלל בין יו"ט א' לשני והדבר תלוי רק לפי ראות עיני הדיינים במה שרואין
לפי הענין אם להקל עליו במלקות או להחמיר עליו בנידוי רק שהרשות בידם אפילו לנדותו.
כתבו האחרונים דאם עשה הדבר ע"פ הוראת חכם שטעה אין לנדותו שהרי שוגג הוא:
(ג) אלא היו מלקין אותו - ושיעור מכת
מרדות יש בזה דיעות בין הפוסקים עיין במ"א וא"ר:
רמב"ם הלכות חמץ
ומצה פרק ח הלכה יא
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים
אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין גזירה שמא יאמרו בשר הפסח הוא, ובכל מקום
אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, ואם היה מחותך
או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו.
טור אורח חיים סימן תעו
ואוכלין כל צרכם במקום שנוהגין לאכול
צלי אוכלין ובמקום שאין נוהגין לאכול אין אוכלין וגדי מקולס פירוש שלם ראשו על כרעיו
ועל קרבו אסור בכל מקום. ובירושלמי קאמר אפילו בשר עגל ועוף כל דבר שטעון שחיטה אסור.
כתב אבי העזרי ראיתי בני אדם שאוכלין בשר עוף צלי בלילי פסחים ואין חילוק כדאיתא בירושלמי
ודאי מבושל מנהג כשר הוא במקום שנהגו שלא לאכול צלי ואשכנז מקום שנהגו שלא לאכול צלי
הוא:
בית יוסף אורח חיים סימן
תעו
א ואוכלין כל צרכם במקום שנוהגים לאכול צלי אוכלין ובמקום שאין נוהגים
אין אוכלין. משנה בפרק מקום שנהגו (נג.):
ומה שכתב וגדי מקולס אסור בכל מקום.
גם זה שם. וכתב הרמב"ם (פ"ח הי"א) ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או
שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו וטעמו מדתניא בפרק כיצד צולין (עד.)
איזהו גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחד נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה גדי מקולס
ופירשו שם אפילו נשלק במחובר לו וכתבו הרי"ף (יח.) והרא"ש (סי' ז) ברייתא
זו בפרק מקום שנהגו:
ב ובירושלמי (פ"ד ה"ד) קאמר אפילו בשר עגל או עוף וכו' כתב אבי
העזרי (סי' תצח) ראיתי בני אדם שאוכלין בשר עוף צלי וכו' עד סוף הסימן. כן כתוב במרדכי
פרק מקום שנהגו (סי' תרח):
ובמקום מה שכתב רבינו ודאי מבושל.
כתוב שם ונראה דמבושל מנהג כשר הוא והוא יותר מתיישב ומכל מקום איכא למידק למה כתב
דמבושל מנהג כשר הוא דמאי כשרותא כיון דלא נהגו לאכול צלי אסור הוא לאכול צלי וכל מי
שאינו אוכל צלי מה לי אם יאכל בשר מבושל או אם יאכל דברים אחרים ואפשר דהיינו כשרותא
דכי חזו ליה דאכיל בשר מבושל איכא הוכחה קצת דצלי אסור אבל כשאינו אוכל בשר מבושל לא
מוכחא מילתא דמשום דצלי אסור לא אכל בשרא דא"כ ה"ל לאכלו מבושל וכיון דכי
אכיל בשר מבושל מוכח דצלי אסור שפיר קאמר דמנהג כשר הוא לאכול בשר מבושל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעו סעיף א
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים,
אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין גזירה שמא יאמרו: בשר פסח הוא. ובכל מקום
אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ; ואם היה מחותך
או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר, הרי זה מותר במקום שנהגו. הגה: ולא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה
גסה או ישתכר וישן מיד (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תעו סעיף א
(א) שלא לאכול וכו' - ובאלו ארצות
אין נוהגין לאכול צלי בשני הלילות ואפילו צלי קדר [פי' שנצלה בקדירה בלא מים ושום משקה
אלא מתבשל במוהל היוצא ממנו] אע"פ שאינו דומה לצליית הפסח שהפסח שנצלה בקדירה
פסול אפ"ה יש לאוסרו מפני מראית העין שלא יטעו להתיר גם צלי אש ואפילו אם בישלו
מתחלה במים ואח"כ עשאו צלי קדר יש לאסור מטעם זה ומיהו לצורך חולה קצת יש להקל
בזה ואם היה צלוי ואח"כ בשלו מותר לכל:
(ב) שה - בין שה כשבים או שה עזים:
(ג) כולו כאחד כאחד - דהיינו ראשו
על כרעיו ועל קרבו כמו בפסח:
(ד) ואם היה מחותך או שחסר וכו' -
ר"ל שצלה אותו כשהוא מחותך או אפילו כשהוא מחובר אלא שנחתך ממנו אבר אחד קודם
הצליה ובשעת צליה הניחו אצלו וצלאו ביחד:
(ה) או שלק וכו' והוא מחובר - ר"ל
ואח"כ צלהו כולו כאחד הואיל ואינו דומה לצליית הפסח הרי זה מותר בכל זה:
(ו) אכילה גסה - דהיינו שאינו מתאוה
כלל לאכול שאז אינו עושה מצוה מן המובחר שאף שאפיקומן הוא זכר לפסח והפסח נאכל על השובע
דהיינו שהוא שבע כבר ולכן אוכלין האפיקומן אחר גמר הסעודה כמו שיתבאר בסימן תע"ז
מ"מ צריך שיהא לו קצת תאוה לאכול ואם לאו אין זה מן המובחר ואם שבע כ"כ עד
שנפשו קצה באכילה מרוב שובע אף שדוחק עצמו לאכול אינו יוצא ידי חובתו כלל במצוה זו
שאכילה גסה כזו אינה נקראת אכילה כלל. כתבו הפוסקים אל יהיה אכילת אפיקומן עליו לטורח
דעי"ז אין מתקיים המצוה מן המובחר:
(ז) וישן מיד - ותניא בתוספתא חייב
אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה:
רמב"ם הלכות חמץ
ומצה פרק ח הלכה יא
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים
אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין גזירה שמא יאמרו בשר הפסח הוא, ובכל מקום
אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, ואם היה מחותך
או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו.
טור אורח חיים סימן תסט
אסור לומר בשר זה לפסח שנראה כמקדיש
בהמתו ונראה כאוכל קדשים בחוץ יש מפרשים דוקא גדי או טלה שראוי לפסח אבל רש"י
ז"ל פירש אפי' בשר בהמה לפי שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח ואפילו שחוט נמי וכן
נזהרין באשכנז שרגילים למלוח בשר לצורך פסח ולייבשו שאין מזכירין עליו שם פסח אלא אומר
בשר זה לי"ט וגדי מקולס פירוש שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו אע"פ שלא פירש
ואמר זה לפסח אסור לעשותו ושרי למימר הני חיטי לפסחא:
בית יוסף אורח חיים סימן
תסט
א אסור לומר בשר זה לפסח. בפרק מקום שנהגו (נג.) וכתב הרא"ש (סי'
ו) ואפילו בשר שחוטה לפי שהשומע שאומר בשר זה לפסח הוא יחשוב שהקדישו מחיים ונמצא אוכל
קדשים בחוץ ודוקא גדי או טלה הראויין לפסח ובאשכנז רגילין למלוח בשר לצורך הפסח ולייבשו
ונזהרים מלהזכיר עליו פסח אלא אומרים בשר זה ליום טוב ונהגו כן על פי פירוש רש"י
שפירש (שם: ד"ה ה"ג) שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח והילכך אפילו בשר בהמה
נמי עכ"ל:
פירוש בשר בהמה. איזה מין בהמה שיהיה
בין גדול בין קטן:
ומה שכתב וגדי מקולס וכו' וכן מה שכתב
ושרי למימר הני חיטי לפסחא. שם ופירש רש"י חיטי. לא דמו מידי לקדשים וכי קאמר
חטים אלו לפסח דמינטרי לפסח קאמר כלומר אצניעם לפסח לאכלן ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר
למוכרן ולקנות פסח בדמיהן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תסט
סעיף א
אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה; בשר זה
לפסח, לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשים בחוץ; אלא יאמר: בשר זה
ליום טוב. הגה: וגדי מקולס ( פי' שלם על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו), אעפ"י שלא
פירש ואמר זה לפסח, אסור לעשותו (טור) כדלקמן ריש סימן תע"ו; אבל מותר לומר: חטים
אלו לפסח.
משנה ברורה סימן תסט
(א) אסור לומר וכו' - היינו לכתחלה
אבל בדיעבד אין לאסור הבשר באכילה:
(ב) על שום בהמה וכו' - היינו אפילו
הוא קטן וגם אינו גדי וטלה דלא חזי לפסח ג"כ אסור דיחשדוהו שהקדישו מחיים לקנות
מדמיו קרבן פסח וכשאוכלו נראה כאוכל קדשים בחוץ וע"כ לא יאמר לחבירו צלה לי זרוע
לפסח. והנה מלשון המחבר משמע דדוקא בהמה שהוא מין הקרב ע"ג המזבח ויש פוסקים שמחמירין
גם על עופות ודגים דאפשר שהקדישן לדמי מדאמר לפסח. והנה אף שהרבה מקילין בזה וס"ל
כדעת המחבר מ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא לומר לפסח. וכתבו האחרונים דמה שנוהגין לומר
בל"א בשר זה על פסח אפילו אמר כן בגדי וטלה ליכא קפידא דאם איתא שהקדישו הו"ל
לומר בשר זה לפסח:
(ג) בשר זה לפסח - וה"ה שאסור
לאדם לומר הילך מעות הללו וקנה לי בהם בשר לפסח. ואם אמר קנה לי בהם בשר על פסח מותר
וכנ"ל:
(ד) אלא יאמר וכו' - דהיינו כשקונה
או כשמולח:
(ה) פי' שלם וכו' - ר"ל לצלותו
שלם ראשו וכו' בע"פ אחר חצות או בליל פסח והנה לקמן בסימן תע"ו מבואר האיסור
על אכילתו ואפילו צלאו כמה ימים מקודם וכאן ביאר שגם עשייתו בזמן פסח אסור כיון שעשאו
כעין צליית הפסח ממש:
(ו) מותר לומר חטים אלו לפסח - דכיון
דלא דמי כלל לקדשים לא אמרינן שמקדישן למוכרן ולקנות בדמיהן פסח אלא כונתו לומר אצניעם
ואשמרם מידי חימוץ לאוכלן בפסח: