גמ' פסחים דף נג:- נה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 36:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:45 דקות
1)ישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים
ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם
2)גדי מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר,
הרי זה מותר במקום שנהגו
3)מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין
4)יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים
5)בכל מקום מדליקין, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
6)מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב, עושין
7)מביאין מבית האומן, בחול המועד, כלים שהם לצורך המועד,
כגון כרים וכסתות וצלוחיות
8)בחול המועד, אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים
9)בערב פסח, תרנגולת שישבה על הבצים שלשה ימים או יותר,
ומתה, מושיבין אחרת תחתיה
10)ערב פסח, גורפין זבל מתחת רגלי בהמה
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ו
והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד
עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע
לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם והוא אמרו יתע' (עקב י) ובו
תדבק. וכבר נכפל זה הצווי גם כן ואמר (ס"פ עקב) ולדבקה
בו ובא הפירוש ולדבקה בו הדבק בחכמים ותלמידיהם וזה לשון ספרי [והו' דעות פ"ו
ה"ב]. וכן הביאו ראיה על חיוב האדם לישא בת תלמיד חכמים ולהשיא בתו לתלמיד חכמים
ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק מאמרו ובו תדבק. אמרו (כתובו' קיא ב ע"ש והו'
שם) וכי איפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל
הנושא בת תלמיד חכמים והמשיא בתו לתלמיד חכמים והמהנהו מנכסיו כאילו נדבק בשכינה:
רמב"ם הלכות דעות פרק ו
הלכה ב
מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם
כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה
זו הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד
חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני
חבור שנאמר ולדבקה בו, וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.
משנה ברורה סימן קנו
(ד) באמונה - ... כתב הרמב"ם (פ"ו
מהלכות דעות הלכה ב) מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר
ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים
ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות
עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו
עכ"ל ואמרו חז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה
(ברכות ס"ד).
טור אורח חיים סימן תעו
ואוכלין כל צרכם במקום שנוהגין לאכול צלי אוכלין
ובמקום שאין נוהגין לאכול אין אוכלין וגדי מקולס פירוש שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו
אסור בכל מקום. ובירושלמי קאמר אפילו בשר עגל ועוף כל דבר שטעון שחיטה אסור. כתב אבי
העזרי ראיתי בני אדם שאוכלין בשר עוף צלי בלילי פסחים ואין חילוק כדאיתא בירושלמי ודאי
מבושל מנהג כשר הוא במקום שנהגו שלא לאכול צלי ואשכנז מקום שנהגו שלא לאכול צלי הוא:
בית יוסף אורח חיים סימן תעו
א ואוכלין כל צרכם במקום שנוהגים לאכול צלי אוכלין
ובמקום שאין נוהגים אין אוכלין. משנה בפרק מקום שנהגו (נג.):
ומה שכתב וגדי מקולס אסור בכל מקום. גם זה שם.
וכתב הרמב"ם (פ"ח הי"א) ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר
והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו וטעמו מדתניא בפרק כיצד צולין (עד.) איזהו גדי
מקולס כל שצלאו כולו כאחד נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה גדי מקולס ופירשו
שם אפילו נשלק במחובר לו וכתבו הרי"ף (יח.) והרא"ש (סי' ז) ברייתא זו בפרק
מקום שנהגו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעו סעיף
א
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים. מקום
שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין גזירה שמא יאמרו: בשר פסח הוא. ובכל מקום אסור לאכול
שה צלוי כולו כאחד בלילה זה, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ; ואם היה מחותך או שחסר ממנו
אבר או שלק בו אבר והוא מחובר, הרי זה מותר במקום שנהגו. הגה: ולא יאכל ולא ישתה
הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה או ישתכר וישן מיד (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תעו סעיף א
(א) שלא לאכול וכו' - ובאלו ארצות אין נוהגין לאכול
צלי בשני הלילות ואפילו צלי קדר [פי' שנצלה בקדירה בלא מים ושום משקה אלא מתבשל במוהל
היוצא ממנו] אע"פ שאינו דומה לצליית הפסח שהפסח שנצלה בקדירה פסול אפ"ה יש
לאוסרו מפני מראית העין שלא יטעו להתיר גם צלי אש ואפילו אם בישלו מתחלה במים ואח"כ
עשאו צלי קדר יש לאסור מטעם זה ומיהו לצורך חולה קצת יש להקל בזה ואם היה צלוי ואח"כ
בשלו מותר לכל:
(ב) שה - בין שה כשבים או שה עזים:
(ג) כולו כאחד כאחד - דהיינו ראשו על כרעיו ועל
קרבו כמו בפסח:
(ד) ואם היה מחותך או שחסר וכו' - ר"ל שצלה
אותו כשהוא מחותך או אפילו כשהוא מחובר אלא שנחתך ממנו אבר אחד קודם הצליה ובשעת צליה
הניחו אצלו וצלאו ביחד:
(ה) או שלק וכו' והוא מחובר - ר"ל ואח"כ
צלהו כולו כאחד הואיל ואינו דומה לצליית הפסח הרי זה מותר בכל זה:
(ו) אכילה גסה - דהיינו שאינו מתאוה כלל לאכול
שאז אינו עושה מצוה מן המובחר שאף שאפיקומן הוא זכר לפסח והפסח נאכל על השובע דהיינו
שהוא שבע כבר ולכן אוכלין האפיקומן אחר גמר הסעודה כמו שיתבאר בסימן תע"ז מ"מ
צריך שיהא לו קצת תאוה לאכול ואם לאו אין זה מן המובחר ואם שבע כ"כ עד שנפשו קצה
באכילה מרוב שובע אף שדוחק עצמו לאכול אינו יוצא ידי חובתו כלל במצוה זו שאכילה גסה
כזו אינה נקראת אכילה כלל. כתבו הפוסקים אל יהיה אכילת אפיקומן עליו לטורח דעי"ז
אין מתקיים המצוה מן המובחר:
(ז) וישן
מיד - ותניא בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה:
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג
הלכה י
יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים
כדי שתהיה לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש המטה, ויש מקומות שנהגו שלא להדליק
שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש, ואם חל יום הכפורים להיות בשבת חייבין
הכל להדליק בכל מקום שהדלקת נר בשבת חובה. בריך רחמנא דסייען.
טור אורח חיים סימן תרי
מקום שנוהגין להדליק נר בליל יוה"כ מדליקין
ובמקום שנוהגין שלא להדליק אין מדליקין וכתב א"א הרא"ש ז"ל שיש לברך
עליו כמו בשבת ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וע"ג חולים ובמבואות
האפלים ונוהגין בכ"מ להרבות נרות בבתי כנסיות משום דכתיב על כן באורים כבדו ה'
ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה' ואמרינן ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה
ולא שתייה כבדוהו בכסות נקייה על כן מכבדין אותו בכל מיני כבודים ומטעם זה נמי נוהגין
להציע בב"ה בגדים נאים:
בית יוסף אורח חיים סימן תרי
א מקום שנוהגין להדליק נר בליל יום הכפורים מדליקין
ומקום שנוהגין שלא להדליק אין מדליקין. משנה בפרק מקום שנהגו (פסחים נג:) ובגמרא (שם)
תנא (תוספתא פ"ג הי"א) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לא
נתכוונו אלא לדבר אחד פירוש להפריש מתשמיש המטה האומר להדליק שאסור לשמש מטתו לאור
הנר והאומר שלא להדליק מפני שרואה אותה ומתאוה לה: ובירושלמי (שם ה"ד) גרסינן
מקום שנהגו להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק א"ר ירמיה תדע שכן הוא שהרי האיש
צנוע ואינו משמש לאור הנר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי סעיף
א
מקום שנוהגים
להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין. (ואם יש
לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה
אותה אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל); ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק. הגה: ומברכין:
להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי סעיף א
(א) מקום שנוהגים להדליק וכו' - ושני המקומות נתכונו
לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק
כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש ואפילו היא נדה דאסור לו בלא"ה
לבוא עליה מ"מ מידי הרהור לא יצא. ויבטל מחשבתו הטהורה ביום זה:
(ב) בליל יום הכפורים - אף בחדר משכבו ומקום שנוהגין
שלא להדליק היינו אף בבית אין מדליקין:
(ג) מדליקין - אמרינן בירושלמי דמקום שנהגו להדליק
חשיבא טפי ונ"מ לעיר חדשה שראוי לנהוג כן [פר"ח]:
(ד) חייב להדליק וכו' - ר"ל אף במקום שנהגו
שלא להדליק:
(ה) אצל הנר שבביתו - המ"א מיישב המנהג שאין
נוהגין כן וכתב דמ"מ יש להחמיר אכן באשתו כשהיא נדה דבלא"ה בדיל מינה משום
נדותה יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרי
ב ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שיש לברך עליו כמו בשבת. כן כתב במסכת
יומא (סי' כז) ופירש הטעם משום שלום בית אבל המרדכי כתב בפרק מקום שנהגו (סי' תרט)
דאין מברכין משום דקתני מקום שנהגו להדליק מדליקין אלמא ליכא מצוה ואין לומר וצונו
משום מנהג ובפרק במה מדליקין (שבת סי' רעג) כתב נראה דביום הכפורים בלא שבת אין מברכין
על הדלקת הנר דלא חשו לשלום בית אלא בשבת משום כבוד שבת ובספר המצות כתב יום הכפורים
שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה הואיל ואינו בא לצורך אכילה עכ"ל: כתב המרדכי
(יומא סי' תשכה) מדליקין נרות על שולחנם ועורכים השולחן כמו בשבת משום דאיקרי שבת שבתון
(ויקרא טז לא. כג לב) ואיני יודע מה מקום לעריכת השולחן ביום הכפורים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי סעיף ב
יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום
הכפורים. הגה: וכן המנהג במדינות אלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרי סעיף ב
(ו) שמברך וכו' - היינו במקום שנוהגין
להדליק שוב ממילא הוי ליה חיובא עליו להדליק משום שלום בית כמו בשבת:
(ז) וכן המנהג וכו' - דהיינו שנוהגין
לברך אקב"ו להדליק נר של יוה"כ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסג סעיף ה
כשידליק, יברך: בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק
נר של שבת, אחד האיש ואחד האשה. גם ביו"ט צריך לברך: להדליק נר של יו"ט.
ובי"ה בלא שבת, יש מי שאומר שלא יברך, וע"ל סימן תר"י. הגה:
יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה, ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה (מרדכי סוף ב"מ),
וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה
ומברכין, ואח"כ מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייה, וכן המנהג (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסג סעיף ה
(כא) כשידליק - י"א כשיש חופה
בע"ש ומאחרין בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה פן תצטרך
לעשות עוד איזה דבר האסור בשבת ע"כ תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ
בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך או כשהוא עדיין בין השמשות אחר החופה תאמר לא"י
להדליק דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכנ"ל בסימן רס"א והיא תברך
ותמהו האחרונים ע"ז דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ובפרט דעתה הוא זמן איסור להדליק
ואיך תאמר וצונו להדליק ועל אידך תקנה דתאמר לא"י להדליק ג"כ קשה הא אין
שליחות לא"י וא"כ היא אינה מדלקת ואיך תברך ואפילו ישראל המצוה לחבירו להדליק
ג"כ דעת הדה"ח דהמצוה לא יברך רק המדליק כ"ש בזה דהאשה לא תברך ומסקי
האחרונים עצה אחרת לזה דהיינו לפי מה דקיי"ל דיכולה לברך ולהתנות עכ"פ בלצורך
שאינה מקבלת שבת בהדלקה ה"נ בעניננו הוי לצורך ותדליק ותברך קודם שהולכת לחופה
ותתנה וה"ה נמי באשה שחל ליל טבילתה בע"ש תדליק ותברך קודם הליכתה לבית הטבילה
ותתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה וחפיפה:
(כב) להדליק נר - ואפילו כשמדליק כמה
נרות טוב יותר שיאמר נר כי עיקר החיוב הוא נר אחד:
(כג) גם ביו"ט וכו' - ואין צריך
לברך זמן על ההדלקה מיהו במקום שנהגו אין למחות בידן:
(כד) נר של יו"ט - ואם חל יו"ט
בשבת אומר של שבת ושל יו"ט:
(כה) וע"ל סימן תר"י - דמביא
שם המחבר דעת הפוסק המצריך לברך דסבירא ליה דגם יוה"כ אף שאין בו אכילה ושתיה
ואין שייך עליו מצות עונג אפילו הכי שייך בו משום שלום בית:
(כו) קודם ההדלקה - כשאר כל המצות
שמברכין עליהן עובר לעשייתן:
(כז) אחר ההדלקה - ס"ל דאם תברך
הוי כאלו קבלה לשבת בפירוש ושוב אסורה להדליק וא"כ ביו"ט דלא שייך זה לכ"ע
תברך ואח"כ תדליק ודעת המ"א דלא פלוג אבל הרבה אחרונים ס"ל כמ"ש
מתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי סעיף
ג
בכל מקום מדליקין, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות
האפלים וע"ג החולים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי סעיף ג
(ח) בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות וכו' - ובכל
אלו אין לברך לכו"ע דאין כאן משום שלום בית:
רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה
י
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, ואסור
ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים, ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת
הסנדל ובתשמיש המטה כיום הכפורים, ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא
לעשות בו מלאכה אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו, ואמרו חכמים שכל העושה
בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם.
בית יוסף אורח חיים סימן תקנד
כב - כג וגרסינן בפרק מקום שנהגו מקום שנהגו לעשות
מלאכה בתשעה באב עושין וכו'. משנה שם (פסחים נד:) ומפרש בגמרא (נה.) דהיינו טעמא
דרבן שמעון בן גמליאל משום דלא מיחזי כיוהרא דאמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה
בטלני איכא בשוקא ופירש רש"י הרואה אותו בטל אומר אין לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג
בו איסור והגהות מיימון (דפוס קושטא פ"ה ה"י) כתבו רבן שמעון בן גמליאל לא
חייש ליוהרא ותנא קמא חייש ליוהרא ופירשו תוספות דאפילו לתנא קמא עכשיו יעשה כל אדם
עצמו כתלמיד חכם ואל יעשה מלאכה בתשעה באב וליכא יוהרא כיון דבשאר ימים נמי אין אנו
רגילין כל כך במלאכה דדוקא בימיהם שהיו כולם רגילים במלאכה שייך יוהרא ולא עכשיו מיהו
במקום שרגילין לעסוק במלאכה כמו בספרד צריך עיון אם צריך לבטל ממלאכה בתשעה באב ושמא
גם שם נהגו שלא לעשות מלאכה סמ"ק (סי' צו עמ' נט הגהות הר"ף אות ט) עכ"ל
ואני אומר כי מנהג פשוט היה בספרד שלא לעשות מלאכה בתשעה באב וכן מנהג כל ישראל בכל
מקום ששמענו: כתב הרוקח (סי' שי) אפילו במקום שנהגו שלא לעשות הני מילי על ידי עצמו
אבל על ידי גוים מותר אפילו בביתו: כתוב בתרומת הדשן (סי' קנג) דלחלוב הפרות בתשעה
באב על ידי ישראל משמע לכאורה דשרי ואח"כ נסתפק קצת בדבר והעלה דטוב להחמיר אם
אפשר על ידי גוים: כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תקכ"א) ולענין פרקמטיא
שאמרת אם מותר בתשעה באב מסתברא שהכל תלוי במנהג ואם הוא מקום שנהגו שלא לעשות בודאי
נראה שאסור בפרקמטיא להרויח ולהשתכר אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה נראה שמותר אלא שממעט
שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן ומלאכת האבד מסתברא שמותר כדרך שאמרו בחולו של
מועד עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנד סעיף
כב
מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב, עושין; במקום
שנהגו שלא לעשות, אין עושין; ובכל מקום ת"ח בטלים, וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד
חכם לענין זה עושה; ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מותר ע"י אינו יהודי, אפילו
בביתו; ופרקמטיא להרויח ולהשתכר במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור; ובמקום שנהגו לעשות,
מותר אלא שממעט שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן. הגה: ולא נהגו באיסור מלאכה כי
אם עד חצות (מנהגים). ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה
הדיוט; אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה, מותרת. ולחלוב הפרות
טוב לעשות על ידי אינו יהודי, אם אפשר באינו יהודי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנד סעיף כב
(מג) אין עושין - כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות
ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכה דהא גם בלילה מחוייב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי
שרי דאין מסיח דעתו בכך:
(מד) עושה - ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר דמניעתו
ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:
(מה) ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות - כגון במדינתינו:
(מו) מותר ע"י עכו"מ - אכן לבנות בנין
דאוושא מילתא אסור אפילו ע"י עכו"מ:
(מז) אם אפשר בנכרי - ואם א"א בנכרי מותר
לעשותה בעצמו כמו בחוה"מ [מ"א] ועיין בביאור הגר"א שמצדד להקל תמיד
ע"י ישראל בעצמו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנד סעיף כב
* במקום שנהגו שלא לעשות וכו' - וכהיום מנהג כל
ישראל בכל מקום שלא לעשות [מטה יהודא] וכונתו הוא רק עד חצות כדלקמיה בהג"ה:
* ע"י עכו"ם אפילו בביתו - עיין בספר
הנ"ל דדוקא אם נותן לו קודם ט"ב. ולדעתי צ"ע כיון דליכא היסח הדעת עי"ז
כמו שכתב הגר"א. ולענין כתיבה בא"ר בשם שכנה"ג להקל והמטה יהודא דעתו
דלענין כתיבה הוא כמו בחוה"מ ע"ש:
* אם אפשר וכו' - וצ"ע הא בס"ס תקל"ג
התירו משום שהוא דבר האבד ובאבוד התירו בסעיף שאח"ז אף באפשר ע"י כותים ואפשר
דמיירי הכא בענין שאינו דבר האבד [אם ימתין עד אחר חצות] וגם מהגר"א משמע דמשום
דבר האבד מתירינן לענין חליבה אף באפשר ע"י עכו"ם. וכ"כ ג"כ בספר
מטה יהודא:
טור אורח חיים סימן תקלד
אין מכבסין במועד והטעם כמו גילוח
ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים ומבית השביה ומבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים שמנודה
היה אסור בתכבוסת ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו שכל אלו לא היה להם פנאי
לכבס כדפי' לעיל גבי תגלחת ומטפחות הידים שאפילו אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתלכלכין
ומטפחות הספרים שנותנין עליהן כשמסתפרין ואית דגרסי הספרים ומטפחות הספגנין שמסתפגין
בהן כשיוצאין מבה"מ ובגדי קטנים וכל כלי פשתן מותרין לכבסן וכתב א"א הרא"ש
ז"ל ולא נהיגין כך ואין להתירן ומי שאין לו אלא חלוק אחד אפילו אינו של פשתן מותר
לכבסו שהוא מתלכלך מיד אף אם כבסו קודם לכן ובספר המצות קטן אסר אלא א"כ אזורו
מוכיח עליו וה"ר פרץ הוסיף לאסור בכל חלוקים שלנו שאין לנו אזור מוכיח וכ"ש
מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שאין לו לכבסו דליכא הוכחה כלל וא"א הרא"ש
ז"ל הביא מימרא דר' יוחנן שאין לו אלא חלוק א' וכו' ולא הביא ההיא דאזורו מוכיח
עליו: מי שיש לו כלים בבית האומן והן לצורך המועד יכול להביאם לביתו ואם אינן לצורך
המועד לא יביאם ואם אין לאומן מה לאכול נותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו נוטלו
ממנו ומניחו בבית הסמוך לו ואם ירא שמא יגנבו משם מפנן משם למקום הראשון המשתמר:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקלד
ג מי שיש לו כלים בבית האומן והן לצורך המועד וכו'. ברייתא בסוף פרק מי
שהפך (מו"ק יג.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נה:) מביאין כלים מבית האומן כגון כד
מבית הכדד וכוס מבית הזגג אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן ואם אין לו מה
יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא
יגנבו מביאן בצנעא בתוך ביתו כך היא גירסת הספרים שלנו אבל הרי"ף (מו"ק ז.,
פסחים יח.) והרא"ש (מו"ק פ"ב סי' יט, פסחים פ"ד סי' ט) גורסים
ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת וכן נראה שהיא גירסת רבינו שכתב מפנן למקום
הראשון המשתמר וכן נראה שהיה גורס סמ"ג (שם כט:) והרמב"ם כתב בפרק ח' (הט"ז)
אם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביא לביתו אלא בצנעא ונראה שהוא היה
גורס כספרים דידן דגרסי מביאן בצנעא בתוך ביתו ומה שכתב מפנן לחצר אחרת הוא ממה ששנינו
שם במשנה (יג.) אין מביאין כלים מבית האומן אם חושש להם מפנן לחצר אחרת: ומה שחילק
רבינו בין כלים שהם לצורך המועד לשאינם לצורך המועד כן פירש רש"י דהיינו טעמא
דשרי ברייתא להביא כד וכוס משום דלצורך המועד הם וכן כתבו הפוסקים ז"ל. וזה לשון
נמוקי יוסף (ו: ד"ה מתני') אין מביאין כלים מבית האומן אם אינם לצורך המועד שיחשבו
הרואים שהבעל הבית נתנן לתקן אותם במועד ויאמרו שהאומן תיקנן במועד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקלד סעיף ג
מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך
המועד, כגון כרים וכסתות וצלוחיות; אבל כלים שאינם לצורך המועד, כגון מחרישה או צמר
מבית הצבע אין מביאין; ואם אין לאומן מה יאכל,
נותן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו, ואם חושש שמא יגנבו,
מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו, אלא בצנעה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקלד סעיף ג
(טו) מביאין וכו' - אבל אין מוליכין
לבית האומן אפילו לצורך המועד [ב"ח וא"ר]:
(טז) אין מביאין - בין שהאומן גמרו
במועד או קודם והטעם משום טרחא וי"א משום שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן
תקנו במועד ולפ"ז אפילו מבית לבית באותה חצר דליכא טירחא ואפילו מאומן נכרי אסור
להביא שיסברו שהבע"ה צוה לתקנו במועד. כתב הפמ"ג דלדבר מצוה אע"פ שאין
צורך המועד י"ל דמאומן עכו"מ שרי להביא:
(יז) נותן לו שכרו - ה"ה דאפילו
יש לו מה יאכל ג"כ מותר ליתן לו שכרו. אלא ה"ק אע"פ שאין לו מה יאכל
דצריך ליתן לו שכרו וה"א דמותר ליטלן אצלו כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן
לו שכרו ומניחן אצלו א"נ משום דרוצה לסיים ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו
ואם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו:
(יח) אלא בצנעא - לכאורה צ"ע
אם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר ליתן לו לעשות מלאכה כמ"ש סוף
סימן תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז
כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא:
טור אורח חיים סימן תקלו
מי שצריך לרכוב לצורך המועד ולא נסה ללכת ברגלים
יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברזליו והאוכף והרסן וכל צרכי הרכיבה ובלבד שלא יכוין
מלאכתו במועד. מותר להקיז דם לבהמה ואין מונעין ממנה כל רפואה ואין מרביעין אותה.
אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים הושיבה עליהם קודם המועד וברחה מעליהם
יכול להחזירה והני מילי תוך ג' ימים לבריחתה שאין טורח בחזרתה וישבה עליהם ג' ימים
קודם שברחה שכבר נפסדו הבצים אבל לא ישבה עליהם ג' ימים או אפי' ישבה עליהם ג' ימים
ויש ג' ימים שברחה מעליהם אין מחזירין אותה וזהו לרב אלפס דמלאכת חה"מ מדאורייתא
אבל לר"ת שהוא מדרבנן אפילו לא ישבה עליהם ג' ימים אם הוא תוך שלשה ימים לבריחתה
מחזירין אותה:
בית יוסף אורח חיים סימן תקלו
ד אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים
וכו'. משנה בפרק מקום שנהגו (פסחים נה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר ותרנגולת
שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא (שם) השתא אותובי מותבינן
אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחולו של מועד אמר רב הונא לא שנו אלא תוך שלשה למרדה
דאכתי לא פרח צימרא מינה ואחר שלשה לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למרדה
דפרח לה צימרא מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור רבי אמי אמר אפילו
תוך שלשה לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו
ומר סבר להפסד מועט נמי חששו. ופירש רש"י סיפא. דקתני מחזירין בחולו של מועד קאמר
משום הפסד ביצים דדבר האבד מותר: לא שנו. דאף במועד מחזירין: אלא תוך שלשה למרדה. שעדיין
לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהם דאכתי לא פרח צימרא לא עבר חמימותה ממנה והיא נוחה
להחזירה: ולאחר שלשה לישיבתה. שכבר ישבה עליהם שלשה ימים קודם שעמדה מעליהם וכבר נשתנו
הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדים דאינן ראויים לאכילה: אבל לאחר שלשה למרדה. שהיא
קשה וטורח גדול להחזירה או אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך שלשה עמדה מעליהם דאכתי לא
פסדי ביעי שהרי ראויין לאכילה לא מהדרינן: אפילו תוך שלשה לישיבתה. הואיל ונשתנו קצת
ואין ראויים לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס מהדרינן: להפסד מועט. שמוכרן
בזול למי שדעתו יפה עכ"ל: וכך הם דברי הרא"ש (סי' ט) וכתב עוד ונראה דבהפסד
מועט תוך שלשה פליג רבי אמי אבל בטרחא דבתר שלשה למרדה לא פליג ארב הונא וכתב עוד יש
פוסקים כרב הונא לחומרא אבל למאי דפסיק ר"ת וריב"א (חגיגה יח: תוד"ה
חולו) דאיסור מלאכה בחול המועד דרבנן אם כן אזלינן ביה לקולא ונתבארו דברי רבינו:
ומיהו מה שכתב שהרי"ף סובר דמלאכת חול המועד
מדאורייתא. איני יודע מנין לו שאם מפני שכתב (ריש מו"ק) הברייתות דילפי מקראי
דמלאכת חול המועד דאורייתא אין משם ראיה דהא איכא למימר דאף על גב דסבר דאסמכתות בעלמא
נינהו כתבם: ואיכא לעיוני למה לא כתב רבינו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה ויש לומר שהוא
מפרש דכי אמרינן סיפא אתאן לחול המועד אברחה מחזירין אותה בלבד קאי אבל אאם מתה מושבין
אחרת תחתיה לא קאי אלא אארבעה עשר וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ח הכ"א)
והכי דייק לשון רש"י וטעמא משום דכיון דההוא פרקא בארבעה עשר עסיק ואתי כל מאי
דאפשר לאוקמי מתניתין בי"ד מוקמינן ולפי זה הכי פירושו דמתניתין מושיבין שובכין
בי"ד ובחול המועד אין מושיבין לכתחלה אבל מחזירין ובי"ד כיון דמושיבין לכתחלה
אין צריך לומר שאם מתה מושיבין אחרת אבל בחול המועד לא ואע"ג דדבר האבד הוא דפסדי
ביעי כיון דנפיש טרחא אסור דומיא דאחר שלשה ימים למרדה דאסור להחזירה משום דפרח צימרא
מינה ואיכא טורח להחזירה וכל שכן דאם מתה אין מושיבין אחרת ולכן לא כתב רבינו כאן שאם
מתה מושיבין אחרת משום דלאו במועד מיתנייה אלא בי"ד ולא כתבה גם כן גבי י"ד
משום דכיון שכתב (סי' תסח) מושיבין שובכין לתרנגולים לכתחלה מכל שכן שאם מתה מושיבין
אחרת: ואם תאמר לפי זה קשה דמאי משני סיפא אתאן לחולו של מועד הא אכתי איכא למיפרך
לגבי י"ד השתא אותובי לכתחלה מותבינן אם מתה מושיבין אחרת מיבעיא ויש לומר דמעיקרא
לא הוה קשיא ליה דניתני מתניתין זו ואין צריך לומר [זו] דהא בכל דוכתא אמרינן זו ואין
צריך לומר זו קתני אלא משום דהני תלת בבי לא מיתנו בחדא סוגיא דרישא ומציעתא מיתנו
בזו ואין צריך לומר זו ומציעתא וסיפא מיתנו בלא זו אף זו הוה קשיא ליה וכיון דאוקמינן
מציעתא בחול המועד קמו להו רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי"ד בזו ואין צריך לומר זו
ותו לא קשה מידי: והרמב"ם כתב בסוף הלכות יו"ט (הכ"א) מושיבין שובכין
לתרנגולים ותרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יותר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה
עשר כדי שלא יפסדו הביצים ובמועד אין מושיבין אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין
אותה למקומה עכ"ל. ויש לתמוה עליו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי על כרחך אבבא
דברחה קאי דאילו במתה לא שייך למימר למרדה והוא ז"ל סתם וכתב ברחה מחזירין אותה
למקומה דמשמע אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה. ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת
תחתיה משמע ליה דמיירי אחר שלשה ימים לישיבתה שהרי כתב בה שישבה על הביצים שלשה ימים
ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד הוה ליה למישרי כדשרינן כל דבר
האבד ועוד כיון שהוא ז"ל סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי"ד
אמאי מצריך שיהיה אחר שלשה ימים לישיבתה אפילו תוך שלשה נמי דהא תוך שלשה לא גרע ממושיב
בתחלה דשרי כדקתני רישא: ויש לומר דהרמב"ם נמי סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים
לישיבתה מושיבין אחרת בי"ד ולא כתב במתה שישבה על הביצים שלשה ימים אלא לאשמועינן
דאפילו הכי במועד אין מושיבין וכן מה שכתב מושיבין אחרת תחתיה בי"ד כדי שלא יפסדו
הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאף על גב דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין
דאילו לי"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא
שום פסידא ואפילו הכי שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה
ימים לישיבתה ממילא משמע שמה שכתב שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר שלשה ימים
לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים שלשה ימים או יותר
קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר שלשה לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך שלשה
ומסתיין שנתיר בה אחר שלשה לישיבתה דוקא וטעמא דמחמרינן במתה טפי מבברחה משום דבברחה
אין טורח כל כך להחזירה מאחר שהיא עצמה ישבה כבר עליהן אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה
איכא טרחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהן אלא
בקושי וכיון דטרחא יתירה הוא אף על פי שהוא דבר האבד אסור. ואם תאמר אמאי לא כתב דהא
דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך שלשה למרדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא
פליג עליה בהא וכדכתב הרא"ש יש לומר שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי
טרחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר שלשה למרדה אין מחזירין כיון דטרחא יתירא הוא אי
נמי שהרמב"ם מפרש אבל אחר שלשה פרח צימרא מינה הלך לו החום ואפילו אם תחזור ותשב
על אותן ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טרחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר שלשה
למרדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך הרמב"ם לאסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון
שאין שום תועלת בחזרתה: ועוד יש לומר שהרמב"ם דנקט שלשה ימים לאו אברחה ואמתה
ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי"ד
נמי קאי דדוקא אחר שלשה ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך שלשה ימים לישיבתה לא
שהוא ז"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומשום
הכי אף על פי שהתיר בי"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום
דהוי טרחא יתירא אלא כשהוא אחר שלשה ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע"ג
דהוי טרחא יתירה שרי בי"ד אבל במועד לא כיון דטרחא יתירה הוא והוא מפרש דפלוגתא
דרב הונא ורבי אמי קאי אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע"ג דתוך שלשה למרדה ואחר שלשה
למרדה לא קאי אלא לברחה תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה
ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים
לי"ד גופיה נמי איצטריך: והרי"ף (יח.) כתב המשנה כצורתה ולא כתב שום דבר
מהנאמר בגמרא עליה וצריך טעם למה ואפשר שהוא מפרש דרבי אמי אחר שלשה למרדה נמי פליג
דאף על גב דאיכא תרתי לריעותא שהוא תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה אפילו הכי שרי
וסובר ז"ל דהלכה כרבי אמי ומפני כך לא הוצרך להביא אלא המשנה כצורתה וממילא משמע
דבכל גווני שרי ולפי זה צריך לומר שסובר דלרבי אמי לא צריכינן לדחוקי מתניתין לאוקומה
בחול המועד דלדידיה לא שייך למיפרך השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא דכיון דמתניתין
אפילו אחר שלשה למרדה שרי ליכא למיפרך הכי דרבותא איכא באהדורי טפי מבאותובי דהא ודאי
מאחר שמרדה שלשה ימים איכא טרחא להחזירה יותר מלהושיבה בתחלה ומאן דמתמה ואמר השתא
אהדורי מהדרינן אותובי מיבעיא וכן אביי דאיצטריך לדחוקי ולמימר סיפא בחול המועד הוי
סברי כרב הונא דאחר שלשה ימים למרדה אין מחזירין דכיון דתוך שלשה ימים למרדה ליכא טרחא
כמו באותובי בתחלה ושייך למיפרך השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא ואיצטריך לדחוק
ולאוקמה בחול המועד אבל אנן דלית לן דרב הונא לא קשיא לן מידי ומיתוקמא מתניתין שפיר
בי"ד כפשטה ומפני כך לא כתב הרב אלא משנתינו כצורתה: והשתא דאתית להכי אפשר לומר
דהרמב"ם נמי מפרש דרבי אמי אאחר שלשה למרדה נמי פליג שאף על פי שהוא תוך שלשה
לישיבתה ואחר שלשה למרדה שרי והלכה כרבי אמי ולפיכך סתם וכתב שאם ברחה במועד מעל הביצים
מחזירין אותה למקומה ולא אשלשה ימים שהזכיר ברישא קאי אלא אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה
נמי מחזירין ומיהו בהא פליג אהרי"ף שהוא סובר דאוקימתא דאביי לרבי אמי נמי איתא.
ומה שכתב גבי מתה תוך שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים אפשר דלרבותא דמתה
במועד נקטיה כדברי הפירוש הראשון או דלי"ד נמי איצטריך כדברי הפירוש השני ובין
כך ובין כך לא קאי לברחה דברחה בכל גווני שרי להאי פירושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקלו סעיף
ד
אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים; ואם
הושיבה קודם המועד וברחה מעליהם, יכול להחזירה, (אבל אסור להושיב אחרת אפילו מתה הראשונה)
(ב"י); והוא שיהיה לו בתוך ג' ימים לבריחה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקלו סעיף ד
(ט) אין מושיבין וכו' - דאינו צורך המועד ולא
דבר האבד:
(י) יכול להחזירה - מדסתם המחבר משמע דאפילו לא
ישבה התרנגולת עליהן עדיין ג' ימים ולא נתקלקלו הביצים לגמרי שראוי עדיין למכור הביצים
בזול אפ"ה שרי דעכ"פ יש הפסד מועט אם לא יחזירנה ועיין ברא"ש וטור דמוכח
מדעתם דאין להקל בזה רק לשיטתם דמלאכת חוה"מ הוא מדרבנן אבל אם נסבור דהוא דאורייתא
אין להקל להחזיר רק אם ישבה כבר עליהן ג' ימים דאז אין הביצים ראויין כלל לאכילה שהתחילו
להתרקם והוי דבר האבד אם לא יחזירנה וא"כ לפי מה שהבאנו לעיל בריש סימן תק"ל
דכמה ראשונים סוברין דמלאכת חוה"מ הוא מן התורה אין להקל בזה כ"א כשיש לו
הפסד מכמה ביצים דאז יש לסמוך להקל אף תוך ג' ימים לישיבתה:
(יא) אחרת - אפילו אחר ג' ימים לישיבתה דפסדי לגמרי
אפ"ה אסור ואף דכל דבר האבד מותר בחוה"מ יש לומר דבטרחא יתירא אין היתר אף
בדבר האבד ועיין בבה"ל:
(יב) בתוך ג' וכו' - דאז מהני החזרה וגם אין טורח
כ"כ להחזירה אבל לאחר ג' ימים אסור אפילו יפסידו הביצים דיש טורח גדול בחזירה
וגם אפשר שלא יועיל כלל החזרה שכבר אזל חמימותה ממנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקלו סעיף ד
* מתה הראשונה - הנה המעיין בב"י יראה דהאוסר
בזה הוא הרמב"ם ולשיטתיה הא דאיתא במשנה ואם מתה מושיבין אחרת לא קאי רק איום
י"ד שקודם פסח והנה בב"י מצדד דגם דעת הטור כן ולפיכך לא העתיק דין זה גבי
ענינינו ומפני כל זה השמיט הב"י ג"כ קולא זו בהשו"ע בענינינו והעתיקו
רק בסימן תס"ח לגבי ע"פ ונמשך הרב אחריו שהעתיקו בהדיא לאיסור אמנם בט"ז
וכן בדרישה דעתם דדעת הטור להקל בזה גם בחוה"מ ועיין בש"ג דעתו דגם להרי"ף
מותר להושיב אחרת אם מתה גם בחוה"מ וחפשתי ומצאתי לכמה ראשונים דהקילו בזה בהדיא
הלא המה הר"ח בסוגיין וכן הרוקח ומהר"ם חלאוו"א בחידושיו. ולפי הנראה
לא ראום הב"י והרמ"א דאל"ה לא היו סותמין להחמיר וע"כ נראה דבמקום
הפסד מרובה יש לסמוך להקל:
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ח הלכה
כא
מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר
חצות אע"פ שאינן לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאים אותו לאשפה,
ומושיבין שובכין לתרנגולים, תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יתר ומתה מושיבין
אחרת תחתיה בארבעה עשר כדי שלא יפסדו הביצים, ובמועד אין מושיבין, אבל אם ברחה במועד
מעל הביצים מחזירין אותה למקומה. בריך רחמנא דסייען.
בית יוסף אורח חיים סימן
תסח
ז אבל הרמב"ם כתב בסוף הלכות יו"ט (פ"ח הכ"א) תרנגולת
שישבה על הביצים שלשה ימים או יותר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בי"ד כדי שלא יפסדו
הביצים ובמועד אין מושיבין אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין אותה למקומה ובהלכות
חול המועד סימן תקל"ו (רסה:) אבאר דבריו בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסח סעיף
ז
תרנגולת שישבה על הבצים שלשה ימים או יותר, ומתה,
מושיבין אחרת תחתיה כדי שלא יפסידו הבצים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תסח סעיף ז
(לד) שלשה ימים וכו' - דבשלשה ימים נפסלין מאכילה
לגמרי ואיכא פסידא רבה אם לא יושיב אחרת תחתיה אבל קודם לכן שעדיין ראויין קצת למי
שדעתו יפה ואינו איסטניס לא מקילינן להושיב עליהם תרנגולת:
(לה) ומתה - וכ"ש אם ברחה שמחזירין אותה למקומה:
(לו) שלא יפסידו הביצים - מוכח מזה דלהושיב לכתחלה
תרנגולת על ביצים בע"פ אסור אחר חצות. אכן כמה פוסקין מקילין בזה ויש להקל לעת הצורך קצת ולדעה זו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה
אפילו אם הראשונה לא ישבה עליהן ג' ימים:
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ח הלכה
כא
מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר
חצות אע"פ שאינן לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאים אותו לאשפה,
ומושיבין שובכין לתרנגולים, תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יתר ומתה מושיבין
אחרת תחתיה בארבעה עשר כדי שלא יפסדו הביצים, ובמועד אין מושיבין, אבל אם ברחה במועד
מעל הביצים מחזירין אותה למקומה. בריך רחמנא דסייען.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תסח סעיף
ח
גורפין (פי' מוציאין במגרפה והוא כלי מיוחד לכך)
זבל מתחת רגלי בהמה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תסח סעיף ח
(לז) מתחת רגלי בהמה - ומשליכין אותו לחוץ לאשפה
ועיין בב"ח דדעתו דדוקא כשעומדת הבהמה בחצר אבל כשעומדת ברפת אין מותר רק לסלק
לצדדין: